מנחה חריבה/סוטה/ג/ב

מנחה חריבה סוטה ג ב

דף ג' ע"ב

תוס' ד"ה תלמוד לומר ועד וכו' תימא כיון דהוא קינא לה וכו' אלא לאביי דאמר מהימן מאי איכא למימר אלא ע"כ אית לן למימר וכו' אלא היכי דמכחיש אע"ג דקינא לה. למחול על קינוי וי"ל דאולי דוקא שם נאמן לאוסרה עליו בשתיקתו אבל לח להפסידה כתובתה. קמ"ל דנאמן אף להפסידה כתובתה וצ"ת. א"נ י"ל דאיצטריך לנאמנות ע"א לענין לעשות הדבר וודאי להלקותו על פיו אם בעלה כהן לוקה עליה משום זונה וכדאמרינן בירושלמי והבאתיו לעיל דף ב' אבל היכי דהנאמנות הוא רק בהצטרפות שתיקת הבעל בוודאי אינו לוקה. וגם כיון דע"י הודאתו בא החיוב א"כ מקרי לוקה עפ"י עצמו ועיין תשובת הרמ"א ז"ל לענין הוחזקה נדה בשכנותיה בעלה לוקה עליה משום נדה ועיין ש"ש שמעתתא ו' פרק י' ע"ש ועיין בקרן אורה מש"כ בזה:

שם גמרא ועד אין בה כל שיש בה. עיין ירושלמי הל' א' דיליף דע"א נאמן להשקותה (אליבי' דר"א) מק"ו מעפ"י עצמו שאינו זוקק לשבועה ע"א שזוקק לשבועה איני דין שנאמן להשקותה יע"ש וא"כ בטומאה נמי יכולין לדון ק"ו זה מעפ"י עצמו שנאמן לאוסרה עליו וכמו שבארנו לעיל דף ב' ע"ב ע"א שזוקק לשבועה א"ד שנאמן ונראה דע"א להשקותה נאמן מכח ק"ו זה דיש לה שייכות להדדי. דגם אם נאמין אותו להשקותה הרי צריכה לשבע. אבל לא לענין להפסדה כתובתה. לא דמי ק"ו זה ועיין בהרב המגיד פכ"ד מהל' אישות הל' י"ז שכתב ואולי מפני שמצינו שבזה"ב היה יכול להשקותה להשביעה על חשש זנות וע"י קינו וסתירה וכו' ע"כ. אלא דדבריו צ"ע קצת דהרי התם השבועה לא להאמינה אלא דכך גזרה תורה לאיים עליה ועיין נוב"י מהד"ת חאהע"ז סי' ע"ו בהגהת בן המחבר שכן תמה על הש"ך סי' פ"ז יע"ש ודו"ק ואכ"מ. אלא דמהש"ס דילן פ"ק דב"מ (דף ג' ע"ב) יכולין למפרך על קי"ו זה דמה לפיו שכן מחייבו קרבן אפילו עדים מכחישין אותו תאמר לע"א שכן אינו מחייבו קרבן כשיכחשו יעיון תוס' שם ד"ה מה ועיין קדושין ס"ו ע"א:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף