קרן אורה/סוטה/ג/ב

קרן אורה סוטה ג ב

דף ג' ע"ב

ור"ע כו' תימא כו' עי' מה שכתבתי שם בנזיר בחי' ועיין בביאורי הגאון הר"א ז"ל בספר ויקרא שם בפ' אמור:

בד"ה כתיב כו' וא"ת כו' ויש לדקדק עוד הא איצטריך להא דדריש שמואל לעולם בהם תעבודו לעבודה ניתנו ולא לבושת ושמואל גופיה ס"ל דהמשחרר עבדו עובר בעשה כדאיתא בברכות וגיטין וצ"ל דזה ג"כ לאו דרשא גמורה היא ואפילו אי לא כתיב לעולם בהם תעבודו ג"כ הוי ידעינן דאסור לביישן והשתא נמי קאמר דלא נאמר בהן אלא עבודה אבל לא הותרו לבושת ועיין בדברי הר"ן ז"ל פרק השולח שכתב דלאו מצוה גמורה היא מדהתירוה במקום מצוה דרבנן כגון תפלה וא"ש בזה דלא מייתינן לה בשמעתא דתמורה גבי פלוגתא דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני. ואמאי מהני גט שחרור כיון דאסור לשחררו וי"ל כיון דע"י הפקר בעלמא הוא יוצא מרשות רבו גבי הפקר לא שייך אי עביד לא מהני דסלוקי רשות בעלמא הוא עוד כתב הר"ן ז"ל שם דאפילו אי עשה גמורה היא מ"מ לצורך מצוה קצת שרי לשחררו דעיקר איסורא משום לא תחנם לא תתן להם מתנת חנם וכל שהוא עושה משום מצוה שרי ולפ"ז אם הפקירו תחלה מותר לשחררו כיון דכבר יצא מרשותו ואין צריך ג"ש אלא להתירו בבת ישראל לא שייך בזה לא תחנם ובתחלת ההפקר ג"כ נראה דלא שייך ביה עשה דלעולם בהם תעבודו כיון דלא יצא לחירות עדיין וא"כ איכא גווני לשחררו שלא ע"י איסור. וגבי ר"א לא אמרינן דעבד הכי וצ"ל דמ"מ איכא איסורא או בשעת הפקר או בשעת שחרור ואין כאן מקומו בזה:

רש"י בד"ה בה ולא בקינוי כו' וכיון דכתיב בה מיעוטא הוא ולא גמרינן שאר עדיות דאשה מינה וקמו להו במילתייהו ככל עדיות שבתורה עכ"ל נראה מדבריו ז"ל דבלא גז"ש דדבר דבר מסברא שמעינן דבעינן שנים בעדות אשה וכמש"כ דקמו לה במילתייהו ככל עדיות שבתורה והשתא אכתי לא ידעינן מגז"ש דדבר דבר אלא מסברא הוי ככל עדיות שבתורה דבעינן שנים ועד אחד לא קם אלא לשבועה וכש"כ הכא דאשה מכחישתו דודאי ע"א לאו כלום הוא וגז"ש דדבר דבר לא איצטריך אלא לטומאה בעלמא דסד"א למילף מטומאה דסוטה וכמש"כ רש"י ז"ל לקמן ריש פ' מי שקינא ומשמע ליה הכי מהא דתנן ומה עדות הראשונה כו' אינה מתקיימת בפחות משנים ומנ"ל הא אכתי לא ידע משום דרשא אלא ש"מ מסברא בעלמא נמי שמעינן דבעינן שנים ככל עדיות שבתורה אלא דבקינוי קשה לי מנ"ל דבעינן שנים הא עדות זו לאו בהכחשה היא דאפי' אם האשה מודה שקינא לה לאו קינוי הוא כל שלא היה בפני שנים ומנ"ל למילף בהא מעדיות דעלמא אלא ע"כ ממיעוטא דבה שמעינן דבשאר עדות אשה זו בעינן שנים וא"כ לענין סתירה נמי נימא דמבה שמעינן ולענין מאי כתב דקמו להו במילתייהו ככל עדיות שבתורה דמשמע דמעלמא שמעינן דבעינן שנים וי"ל דמשמע ליה דבה לא הוי מיעוטא אלא דלא ניגמר מעדות אחרונה ומ"מ אי מסברא דעלמא הוי סגי בעד אחד גם בעדות ראשונה הוי אזלינן בתר סברא דעלמא וסגי בע"א להכי כתב דקמו להו במילתייהו כו' ועי' מהרש"א ז"ל שכ' בכוונת רש"י ז"ל דמבה ילפינן לכל עדות אשה דבעינן שנים והקשה דאמאי לא כתב דשאר עדות אשה מגז"ש דדבר דבר ילפינן ולפמש"כ ניחא דלאו מבה ילפינן אלא מסברא ידעינן מידי דהוי אכל עדות שבתורה וגז"ש דדבר דבר לא איצטריך אלא לטומאה דעלמא דלא נילף מטומאה דסתירה אלא דלקמן פ' מי שקינא פי' רש"י ז"ל בעצמו הא דאמרינן מה עדות הראשונה אינה מתקיימת פחות משנים משום דילפינן בגז"ש דדבר דבר וכן פי' כאן בשמעתין משמע דמסברא לא קים לן דבעינן שנים וי"ל דכתב כן לפי משמעות לישנא דמתניתין דמגז"ש ילפינן דעדות ראשונה בשנים אבל למאי דמסקינן דמבה שמעינן דלא ילפינן מעדות אחרונה וגז"ש דדבר דבר איצטריך לטומאה בעלמא משמע ליה דשאר עדות אשה מסברא ידעינן דבעינן שנים אבל בכל דוכתא משמע דעיקר עדות אשה דבעינן שנים מגז"ש דדבר דבר ילפינן כדאיתא בריש גיטין וביבמות ריש פ' האשה רבה ולזה י"ל דהתם אין כאן הכחשה בשליח המביא את הגט או העד שאומר שמת הבעל ובכה"ג אי לאו גז"ש ה"א דעד אחד נאמן להכי איצטריך גז"ש מממון דאפילו בלא הכחשה ע"א לאו כלום הוא וכן איתא בקדושין פ' האומר דמקדש בע"א לא הוי קדושין אפי' שניהם מודים משום דילפינן דבר דבר מממון ואע"ג דעיקר גז"ש איצטריך לטומאה בעלמא ואפי' היא מכחשת דלא נילף מטומאה דסוטה וא"כ מנ"ל למילף היכא דליכא הכחשה יש לומר כיון דילפינן מממון לכל מילי ילפינן אפילו היכא דליכא הכחשה:

וכן נראה מדברי התוס' ז"ל בד"ה נאמר כאן דבר כו' שהקשו למה לי גז"ש הא מטומאה דסוטה ליכא למילף דאיכא רגלים לדבר וא"כ מסברא בעינן שנים דוקא הרי דס"ל דבלא גז"ש ג"כ מסתברא דבעינן שנים בעדות אשה וכי איצטריך גז"ש בגוונא דליכא הכחשה. דה"א דבכלל איסורין הוא דע"א מהימן ואיצטריך נמי לטומאה בעלמא דלא נילף מטומאה דסוטה ושפיר הקשו למה לי גז"ש לזה ולפי הנ"ל יש לישב קושיתם קצת כיון דגז"ש איצטריך לעדות אשה שאין בהן הכחשה דדווקא בשנים מש"ה מייתי מתניתין הך גז"ש למידחי ילפותא דטומאה דעלמא מטומאה דסוטה אע"ג דבלא"ה איכא פירכא אלא דאכתי תיקשי מהא דאמרינן לעיל דף ב' ע"ב דאפילו לא כתב רחמנא קרא דועד אין בה ה"א דבעינן שנים כיון דילפינן דבר דבר מממון ולמה לי גז"ש הא בלא"ה נמי מסברא אמינא דבעינן בטומאה שנים כיון דהיא מכחשת וי"ל דלרווחא דמילתא מייתי מגז"ש ונפ"מ להיכא דאינה מכחישתו דמצד הסברא היה ע"א נאמן להחזיקה בזונה גמורה למילקי כהן עליה משום זונה אבל השתא דילפינן דבר דבר מממון אפילו אינה מכחישתו אין העד נאמן וכהן הבא עליה אינו לוקה משום זונה דעל פי הודאת עצמה אינה מוחזקת בזונה לחייב כהן הבא עליה ועיין תוס' גיטין שם בד"ה הוי דבר שבערוה והדברים ארוכים בזה בדין ע"א באיסורין לאסור ולהתיר וכבר מבוארים הדברים באורך בדברי הראשונים והאחרונים ז"ל ועיין בתוס' חדשים בפרק מי שקינא מש"כ בשם הגאון מוהר"ש אב"ד דק"ק אמשטרדם על קושית התוס' ז"ל בדיבור הנ"ל:

תוס' בד"ה מה עדות אחרונה כו' תימא כו' עי' תוי"ט פ' מי שקינא מש"כ בזה:

בד"ה ת"ל ועד אין בה כו' תימא כו' והקשו לאביי דאמר דעד א' נאמן אם הבעל שותק כמו בשאר איסורין א"כ ל"ל קרא הכא דמסתמא שתיק כיון דקינא לה ונסתרה ותי' דאיצטריך להיכא דמכחיש ליה ולי נראה לישב דע"כ לא קאמר אביי דע"א נאמן אם הבעל שותק אלא היכא דהאשה ג"כ שותקת אבל אם מכחישתו אין שתיקת הבעל ראיה דע"כ טעמא דאביי משום דס"ל שתיקה כהודאה דמיא והיכא דהאשה מכחישתו לא שייך בזה שתיקה כהודאה וכמו שכתבתי בזה באריכות ביבמות פרק האשה שם ולהכי איצטריך קרא הכא דאפ"ה ע"א נאמן וכן מבואר במל"מ ז"ל פ' כ"ד מהלכות אישות בשם הרשב"א ז"ל דהתם מיירי דוקא דאין האשה מכחישתו ולהכי לרבא אי מהימן ליה כבי תרי אסורה אבל אי מכחישתו ע"א בהכחשה לאו כלום הוא ואע"ג דד' הרשב"א ז"ל צ"ע דכיון דכבי תרי מהימן ליה נראה דאפי' מכחישתו אסורה וכן הניח המל"מ ז"ל שם ד' הרשב"א ז"ל בצ"ע אבל לאביי ודאי יש לומר כן דאם מכחישתו לא מיחשב שתיקתו כהודאה אבל אם הבעל מכחישו צ"ע אי עד אחד מהימן אפילו בעד סוטה כיון דע"א בהכחשה לאו כלום הוא ולקמן גבי ע"א אומר נטמאת וע"א אומר לא נטמאת וכו' יתבאר יותר בזה בס"ד:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף