מלאכת שלמה/סוכה/ד

מלאכת שלמה ‏ סוכה ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

והשמחה. בסוף לשון ר"ע ז"ל דכתיב וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת. אמר המלקט ואע"ג דהאי קרא לאו ברגלים כתיב אלא בהר גריזים ובהר עיבל מיהו ברגלים שמחה דכתיב כתיב ושמחת בחגך ואם תאמר זימנין דאינם נאכלים כל שמנה כגון שחל י"ט ראשון דסוכות באחד בשבת ויום ח' באחד בשבת ואי אפשר לאכול כל ח' שלמים דליל מ"ש לא ישחטו דבעינן יום הקרבה ויום השביעי נמי לא דאין חגיגת שמחה דוקה שבת על כרחך מהני דנשחטו יום ששי לא אכיל דאין שלמים נאכלין לשני ימים ושני לילות נמצא דבליל מ"ש שהוא ליל ח' עצרת לא יאכל שלמים וי"ל כדאמר רב פפא פ' אלו דברים בפסח על קושיא משמחו בכסות נקייה וביין ישן הכא נמי נימא הכי תוס' ז"ל. וז"ל בפ' מי שהיה טמא (פסחים דף צ"ה ע"ב) וא"ת דתנן ההלל והשמחה טעונין כל שמנה א"כ על כרחך יצטרך לינה כל ז' משום שלמי שמחה דדוקא בשבת אמרי' באלו דברים משמחו בכסות וביין ישן וי"ל ישמח באותן שנשחטו אתמול או בשלמי חברו ע"כ. ועיין במ"ש לקמן סי' ח'. ועיין ג"כ בתוס' דפירקין דף מ"ז דבור המתחיל לינה וגם בתוס' פ"ק דר"ה דף ה' דבור המתחיל מה חג:

וניסוך המים. בתמידי החג שחרית ולא ערבית וכמו שכתבתי ביומא פ' שני. ובתעניות פ"ק דף ג' מוקמי' למתני' דקתני דניסיך המים ז' אכי' כר' יהושע דאמר אין מזכירין אלא בי"ט האחרון דע"כ לא קאמר ר' יהושע אלא לענין הזכרה משום דגשמים סימן קללה בחג אבל ניסוך הוי כל ז' דגמרא גמיר לה אבל כר' יהודה בן בתירא וכר' עקיבא דהתם לא מיתוקמא:

ב

לולב שבעה כיצד. מ"מ בתלמודו של הרב בצלאל אשכנזי ז"ל לולב ששה ושבעה כיצד וכו' וגם בסיפא ערבה ששה ושבעה כיצד וכו':

לולב ז' כיצד וכו' לשון ר"ע ז"ל עד דכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון. אמר המלקט ביום משמע כל דהו יום וקרא יתירא הוא דמצי למיכתב בראשון אלא לשבת:

ושאר כל הימים אם חל וכו' לשון ר"ע ז"ל עד משום דלא בקיאינן בקבועא. אמר המלקט ובגמ' פריך אינהו בני ארץ ישראל דידעי בקבועא דירחא ועדיין מקדשין על פי הראיה לידחו להו אף בזמן הזה ומשני אה"נ דתני חדא י"ט ראשון של חג שחל להיות בשבת כל העם מוליכין את לולביהם להר הבית וכו' כדבסמוך ותני אידך בפירקין דלעיל לבית הכנסת אלא ש"מ כאן בזמן שבית המקדש קיים כאן בזמן שאין בית המקדש קיים ש"מ ובמסקנא אמרינן כיון דלדידן לא דחי לדידהו נמי לא דחי לא ערבה בשביעי אם חל להיות בשבת ולא לולב בראשון אם חל בשבת שלא לעשות ישראל אגודות אגודות ונראה כשתי תורות ואידי ואידי בזמן שבית המקדש קיים ולא קשיא כאן במקדש כאן בגבולין פי' רש"י ז"ל בגבולים מוליכין לבית הכנסת וכולהו בזמן הבית דהוו כולהו בארץ סמוכין לב"ד ויודעין אימתי הוקבע החדש אבל עתה משחרב בית המקדש אין לולב דוחה שבת אפי' לבני ארץ ישראל והיינו נמי טעמא דערבה דכיון דלדידן לא דחי לדידהו נמי לא דחו כדכתיבנא:

ושאר כל הימים ששה. ק"ק בין הכא בין בסיפא דה"ל למיתני ובשאר בבי"ת דהא קאי אי"ט שחל דברישא. ובגמ' ס"ל לר' אליעזר לולב וכל מכשיריו דוחין את השבת ואפי לחותכו מן המחובר ולאוגדו ובגמ' מפ' טעמיה. וכבר רמוז זה ג"כ בר"פ ר"א דמילה ע"ש:

ג

יום השביעי של ערבה וכו'. גרסי' בגמ' א"ל אביי לרבא מ"ש לולב דעבדינן ז' זכר למקדש ומ"ש ערבה דלא עבדינן ז' זכר למקדש אבל יום אחד מיהא עבדינן ומסיק אלא אמר רב זביד משמיה דרבא לולב דאית ליה עיקר יום אחד מן התורה בגבולין עבדינן ליה ז' זכר למקדש ערבה דלית לה עיקר מן התורה בגבולין לא עבדינן ז' זכר למקדש. גמ' תנא לולב דוחה את השבת בתחלתו וערבה בסופו פעם אחת חל שביעי של ערבה להיות בשבת והביאו מורביות של ערבה מע"ש והניחום בעזרה והכירו בהם בייתוסים ונטלום וכבשום פי' וטמנום תחת אבנים שהן אסורים בטלטול ולמחר הכירו בהן עמי הארץ ושמטום מתחת האבנים וטלטלום והביאום הכהנים וזקפום בצדי המזבח לפי שאין בייתוסים מודים שחבוט ערבה דוחה את השבת וכתבו תוס' ז"ל כאן לא היו מתנין כל מי שיגיע בערבה של חברו הרי היא לו במתנה כדתנן גבי לולב למ"ד בפירקין דלעיל ערבה הלכה למשה מסיני לא גמרי' משלכם ולאבא שאול נמי דדריש מדכתיב ערבי א' ללולב ואחת למקדש אלמא בעי משלכם גבי מקדש כמו לולב מ"מ גבי לולב שכל אחד מביא לולבו להר הבית והחזנים מקבלין מידם היו צריכין להתנות אבל ערבה שלוחי ב"ד מייתי לה ואין אחד מהם זוכה בה עד למחרת בשבת ועוד דכהנים מקיפין את המזבח ולא היו כ"כ מרובים ועוד דזריזין הן הכהנים ע"כ וביד דהלכות לולב פרק ז' סי' כ"א:

ד

מצות לולב כיצד. פי' רש"י ז"ל מצות לולב בי"ט הראשון שחל להיות בשבת כיצד. משמע שאינו גירסא במשנה וכן ה"ר יהוסף ז"ל מחקו:

כל העם מוליכין את לולביהם להר הבית. בפירקין דף מ"ד ועיין במ"ש ספ"ה דפסחים:

על גב האיצטבא. גמ' תני תנא קמיה דרב נחמן (הגהה בע"ד אני מסתפק קצת אם היה צריך להיות רב יהודה) סודרן על גג האיצטבא א"ל וכי לייבשן הוא צריך והרי היבש פסול אלא אימא על גב האיצטבא: אמר רחבה א"ר יהודה הר הבית סטיו כפול היה סטיו לפנים מסטיו ותניא נמי הכי ופי' רש"י ז"ל והאיצטבא סביב סביב מוקפת ובתוך אותו היקף עוד אחר וכתבו תוס' ז"ל וכי לייבשן הוא צריך תימה שאותו תנא נתחלפה שיטתו דהכא דה"ל למיתני על גב הוה תני על גג ובפ"ק דפסחים גבי שתי חלות של תודה דה"ל למיתני' על גג הוה תני על גב וי"ל דאותו התנא היה שונה שניהם בשוה או שניהם על גג או שניהם על גב וכשהגיע לו רב יהודה בראשון אמר לו שטעה והיה סבור שכן יש להיות גם באחר ע"כ:

כל מי שהגיע לולבי וכו'. ברוקח סי' רפ"א וטוב הוא ללמד ולומר לכל בני אדם לכל מי שיגיע מצות שלי בידו הרי הן לו במתנה כמו גבי לולב:

ה

מצות ערבה וכו'. ביד בהלכות לולב פ"ז סי' כ"א כ"ב וכ"ג וז"ל כיצד היתה מצותה בכל יום ויום מז' הימים היו מביאין מורביות של ערבה וזוקפין אותן על צדדי המזבח וראשיהם כפופים ע"ג המזבח ובעת שהיו מביאין אותה וסודרין אותה תוקעין ומריעין ותוקעין חל יום שבת להיות בתוך החג אין זוקפין ערבה אא"כ חל יום ז' להיות בשבת זוקפין אותה בשבת כדי לפרסמה שהיא מצוה כיצד היו עושין מביאין אותה מע"ש למקדש ומניחין אותה בגיגיות של זהב כדי שלא יכמושו ולמחר זוקפין אותה ע"ג המזבח ובאין העם ולוקחין ממנה ונוטלין אותה כדרך שעושין בכל יום וערבה זו הואיל והלכה למשה מסיני היא ואינה בפירוש בתורה אין נוטלין אותה זכר למקדש בזמן הזה כל ז' ימי החג אלא ביום השביעי בלבד הוא שנוטלין אותה בזמן הזה ע"כ בקיצור לשון:

וראשיהן כפופין ע"ג המזבח. גמ' תנא אריכות וגבוהות אחת עברה אמה כדי שיהו גוחות פי' מוטות על המזבח אמה דעל היסוד מנח להו תן שמנה אמות לגובהו של מזבח מן היסוד ולמעלה והטייתן מפני כניסת הסובב ממעטת קצת מגובהן שצריך למשוך רגליהם לשפת כניסת היסוד נמצאו גבוהות יותר משתי אמות ומהן אמה גחייה ולמטה מן הגחייה יותר מאמה שלא יהו נגררות ע"ג המזבח ובגמ' מפיק לה ר' אבהו מקרא דכתיב אסרו חג בעבותים:

ואומרים אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא. כך מצאתי מוגה בספר ה"ר יהוסף ז"ל ירוש' ר' אבהו בשם ר' יוחנן כיני מתניתא ר' יהודה אומר אני והו הושיעה נא אני והו הושיעה נא פי' דגרסי' במתני' תרי זמני אני והו הושיעה נא ועיין בספר יפה מראה:

אני והו. בגימטריא אנא ה' ועוד הם שני שמות שבשם של ע"ב עכ"ל ר"ע ז"ל. אמר המלקט הוא פי' רש"י ז"ל ואולי שעל רש"י ז"ל כיון הרמב"ם ז"ל באמרו כך אמרו המפרשים לתלמוד ופירש אחר שכתב ר"ע ז"ל הוא פי' קצת מן הגאונים ז"ל. והרמב"ם ז"ל פי' פי' אחר ע"ש. ועיין באבודרהם ז"ל שכתב דרש"י ז"ל גריס והו בלי אלף והרמב"ם ז"ל גריס והוא באלף:

בכל יום וכו'. בפירקין דף מ"ג שקלינן וטרינן אי הואי האי היקף בלולב אי בערבה וכתב הר"ן ז"ל דלפי מנהגנו עכשיו שמקיפין את התיבה בכל יום פעם אחת ובז' שבעה פעמים משמע דסברינן שאותו היקף הוא בלולב דאי בערבה כיון שאין אנו עושים בערבה זכר למקדש אלא יום ז' בלבד לא היה לנו להקיף אלא בז' אבל אי הוה בלולב מתוך שהוטל עלינו חובה לעשות לולב זכר למקדש ז' הנהיגונו להקיף בו זכר למקדש וכן כתב רש"י ז"ל בתשובה ואף הרמב"ם ז"ל כתב כן בפ"ז מהלכות שופר סוכה ולולב ולפי זה אף בשביעי של ערבה ראוי להקיף בלולב ולא בערבה עכ"ל ז"ל ומוכח עוד מדברי הר"ן ז"ל שמצות ערבה לכהנים היתה בנטילה ובהקפה ומצות שאר העם בנטילה בלחוד שהיו נוטלין אותה במקום שהיה אפשר להם ליכנס שם ולא הוזכרו כהנים בברייתא אלא לענין הקפה בלבד ע"כ ועיין עוד שם ובטור א"ח סי' תר"ס:

ובשעת פטירתן מה הן אומרים וכו'. עד סוף המשנה י"מ שאין זה מנוסח המשנה אלא סתמא דתלמודא קאמר ליה והוא מן התוספתא וכן משמע מפי' רש"י ז"ל שכתב בשעת פטירתן אמתני' קאי ע"כ ופשיטא דאמתני' קאי אם הוא פסקא מן המשנה אלא ודאי ה"ק האי בשעת פטירתן דקאמר תלמודא סתמא ולא ידעינן פטירתן דמי אמתני' קאי. וכן משמע ג"כ מעין יעקב שהוא לשון תלמוד ולזה עוררני הרב רבינו שלמה לוריא ז"ל. וז"ל ה"ר יהוסף ז"ל בכל הספרים של המשניות ל"ג זה ובגמרות גרסי' אותו במשנה ע"כ וגם הגיה ר' אליעזר בן יעקב אומר ליה ולך מזבח וכו' ובגמ' פריך עלה והא קא משתף שם שמים ודבר אחר ותניא כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם שנאמר בלתי לה' לבדו ומשני הכי קאמרינן ליה אנו מודים שהוא אלהינו ולך אנו משבחין שאתה חביב לפניו לכפר עלינו:

ר' אליעזר אומר ליה. ולך מזבח. ליה. ולך מזבח. ולפי מה שכתבתי שפירש בו התלמוד נלע"ד שגם השונה צריך להפסיק קצת בלשון גרסת המשנה: ופשוטים הם כל דברי הרב בעל תוספת יום טוב שהגרסא הנכונה ונכוחה אמתית וישרה היא לְיָה וכדמפורש שפיר ג"כ מסוגיית התלמוד שכתבתי וגם אני הדיוט נהייתי ותמהתי על מי שראיתי גורס כדברי בעל כף נחת גם קודם שיצא ספר כף נחת אכן בשמעם האמת ברגלים לדבר היו מודים עליו וששין ושמחין בו וכל מי שאינו גורס כן הכא ולקמן בפ' החליל סוף סימן ד' ודאי שאינו אלא תועה מדרך השכל:

ו

ומניחין אותן בגיגיות כו'. ביד שם סי' כ"ב וכתבתי קצור לשונו לעיל בסימן ה':

ר' יוחנן בן ברוקא אומר חריות של דקל היו מביאין וכו'. וטעמא דרבי יוחנן בן ברוקא דדריש כפות תמרים שתים הן אחד ללולב ואחד למזבח ורבנן סברי כפת כתיב וכתבו תוס' ז"ל לא יתכן כלל לפרש דר' יוחנן בן ברוקא לא פליג אלא בז' אלא אכולהו נמי פליג דסבר חריות של דקל היו מביאין כל ז' ולא ערבה כי היכי דאבא שאול דדריש ערבי אחד למקדש דהיינו כל ז' וכן רבנן דנפקא להו מהלכה דהיינו כל ז' ור' יוחנן בן ברוקא דדריש ליה ערבי כשאר תנאי דלולב הגזול והלכה לית ליה והא דקתני מתני' ואותו היום לאו דוקא יום אחד ומיהו לר' לוי דמפרש טעמא דריב"ב כתמר ולאו מקרא אלא מסברא שהוא סימן יפה לקילוסן של ישראל שאין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים כתמר שאין לו אלא לב אחד אי אפשר דלא הוי אלא יום א' ובין שהיה יום אחד בין יהיה כל ז' לא היתה ערבה בטלה ותרוייהו הוו מורביות של ערבה וחריות של דקל ע"כ:

וחובטין אותם בקרקע בצדי המזבח. י"ג כן והיא גרסת הגמ' וגם גירסת ה"ר לויירו ז"ל אכן בירוש' על גבי ובמקום אחר מצאתי מוגה היו מלקטין וחובטין על גב המזבח ואותו היום וכו' וה"ר יהוסף ז"ל כתב עוד נוסחא אחרת שלישית לוקחין וכתב וכן נ"ל עיקר ע"כ:

ז

ואוכלין. הגדולים אתרוגיהם של תינוקות ואין בדבר משום גזל שכך נהגו משום שמחה עכ"ל ר"ע ז"ל. אמר המלקט כן פי' בקונטרס וכתבו תוס' ז"ל ויש ללמד מכאן לאותם בחורים שרוכבים בסוסים לקראת חתן ונלחמין זה עם זה וקורע בגדו של חברו או מקלקל לו סוסו שהן פטורים שכך נהגו מחמת שמחת חתן ע"כ. ובגמ' איכא פלוגתא אי אתרוג מותר בז' אי אסור ולמאן דאסיר תינוקות נקט במתני' בדוקא שהיו שומטין הגדולים מידיהם של תינוקות שלא הוקצו אתרוגיהם למצוה גמורה אבל של גדולים שהוקצו למצוה גמורה אסורין כל היום ולמאן דשרי האי דקתני תינוקות אורחא דמילתא קתני שאין דרך לשמוט מיד הגדולים את אתרוגיהם וכתבו תוס' ז"ל ויש לפרש דמתני' לא איירי כלל שיחטפו הגדולים מידן של תינוקות אלא כלומר לאלתר התינוקות שומטין לולבין עצמן מתוך הערבה לפי שהלולב ארוך ושוחקין בו ואתרוגיהם היו אוכלין ע"כ. ורש"י ז"ל כתב וי"מ מיד תינוקות כלומר מיד אחר סיום מצות לולב התינוקות שומטין את לולביהם כלומר מניחין אותן כמו שומטו ומניחו בקרן זוית והולכין ואוכלין אתרוגיהם ואין נראה דאמרו בבראשית רבה מעשה בחסיד אחד שנתן דינר לעני והקניטתו אשתו וברח ולא היה לו במה להתפרנס בשביעי של ערבה הלך ושמט אתרוגין מיד התינוקות כדתנן מיד התינוקות היו שומטין וכו' אלמא דגדולים שמטו להו מיד התינוקות והיה אותו חסיד עובר בספינה דרך כרך אחד והוצרכו לבית המלך לאתרוגין דמצוה לרפואה ומכרם ביוקר גדול וחזר לביתו ע"כ. ומכל מקום קשה לע"ד על פי' רש"י ז"ל דה"ל למיתני מיד שומטין את לולבי התינוקות ואוכלין את אתרוגיהם דבהאי לישנא לא משתמע אלא כפירושו דוקא אע"פ שמלת מיד הוי לשון תכף ומיד. וגם הרא"ש ז"ל הסכים לפי' התוס' ז"ל וז"ל ונ"ל דמתני' לא איירי כלל שחטפו הגדולים מיד הקטנים אלא ה"פ מיד שנגמרה מצות הלולב והערבה התינוקות שומטין לולביהן של עצמן מתוך הערבה שהלולב ארוך ושוחקין בהם התינוקות וגם עושים מן ההוצים טבעות וחפצים לשחוק בהן ואתרוגיהן היו אוכלין והשתא ניחא הא דפריך בגמ' למ"ד אתרוג בז' מותר דהכא משמע תינוקות אין גדולים לא ורש"י ז"ל דחק לפרש דהכי פריך דתינוקות דוקא שלא הוקצה למצוה גמורה אבל של גדולים שהוקצה למצוה גמורה לא וקשה לי דא"כ הל"ל דתינוקות אין דגדולים לא ועוד לולביהם גדולים למה להו ע"כ:

ח

ההלל והשמחה כו'. בפסחים פ' אלו דברים (פסחים דף ע"א) ותוס' פ"ק דיומא דף ג' ובירושלמי פ"ק דר"ה ופ"ק דחגיגה:

מלמד שאדם חייב בהלל ובשמחה ובכבוד. בירוש' ובהרי"ף ובהרא"ש בכבוד בלא וי"ו. וה"ר יהוסף ז"ל מחקו מלות בהלל ובשמחה וילפי' לה בברייתא בגמ' מוהיית אך שמח לרבות לילי יום טוב האחרון וכיון (הגהה אמנם עיין שם פ' אלו דברים ותמצא בפי' רש"י ז"ל המוגה שהוא סובר דוקא לילה אבל יום שמיני לא כדמוכח שם מדברי תוס' ז"ל אבל הם הכריחו דלילי י"ט האחרון לאו דוקא דה"ה ליומו ועיין במ"ש בריש פירקין) דאיתרבי לילי י"ט האחרון שהוא טפל ק"ו היום שהוא עיקר ואשמעי' שהשלמים הנזבחים בחג הסוכות ישמחו בליל שמיני שאינו יכול להקריב בלילה ושאר לילות לא צריכי רבוייא דימים אפי' לילות במשמע ומלת אך למעוטי לילי י"ט הראשון של חג ומרבה אני לילי י"ט האחרון שיש שמחה לפניו ומוציא אני לילי יום טוב הראשון שאין שמחה לפניו. וק"ק לע"ד מאי מלמד דתני הכא ואפי' נימא דמלת מלמד קאי אקרא קשה ואפשר דמשום דהלמוד קאי אליל י"ט האחרון כדכתיבנא והוא רבותא דהא גם כל שאר לילות של חג איצטריך לן משמעותא דקרא מש"ה תנא מלמד ולפי פי' רש"י ז"ל שכתבתי בהגהה ניחא שפיר טפי:

סוכה שבעה כיצד וכו'. ירושלמי פ' כיצד מברכין:

גמר מלאכול. ביד בהלכות סוכה פ' ששי סי' י"א ובטור א"ח סי' תרס"ו:

לא יתיר אגד שלה וכו'. עד סוף לשון ר"ע ז"ל. אמר המלקט ואם אין לו מקום להוריג כליו פוחת בה ד' טפחים ופוסלה ובבבל ששמיני שלהם ספק שביעי מדליק בה את הנר ולא יפחתנה ויפסלנה לפי שצריך לישב בה למחר וזהו כשהוא סוכה קטנה שכל ז' ימי החג אינו מדליק הנר בתוך הסוכה דאיכא למיחש שמא תשרף סוכתו השתא מכניס הנר דלוק בתוכה שבזה ניכר הדבר שכבר אין לו צורך בה ולא עבר על בל תוסיף דאם גדולה היא שכל ז' ימי החג היה הנר דולק בתוכה אין לו תקנה אלא דמעייל בה מאני מיכלא כגון קדרות וקערות שבזה ניכר דלא עבר על בל תוסיף שהרי אסור להניח מאני מיכלא כל ז' ימי החג אפי' בסוכה גדולה. וכתב הר"ן ז"ל נ"ל דהיינו טעמא דלא יתיר את סוכתו דכיון דאמר רחמנא בסוכות תשבו ז' ימים צריך שתהא לו סוכה כל ז' ואפ"ה מפני כבוד יום טוב האחרון קתני סיפא דרשאי להורידן מן המנחה ולמעלה ע"כ:

של חג. י"ס דל"ג ליה:

ט

ניסוך המים וכו'. עוד סוף הפרק ביד פ' עשירי דהלכות תמידין ומוספין סי' ו' ז' ח' ט' י'. וי"ס דלא גרסי' הכא מלת שבעה והכי נמי מסתברא דהא לא אתא לפרושי אם הם ז' רק כיצד הוא יהיה ז' או פחות או יותר לא נחית תנא לפרושי האי השתא שהרי אין צריך בו פירוש:

צלוחית של זהב. תוס' פ' השוחט והמעלה (זבחים דף ק"י:)

מן השלוח. לפי' תוס' ז"ל מייתי לה בגמ' מדכתיב ממעייני הישועה:

ותקעו והריעו ותקעו. ג"כ מדכתיב ברישיה דקרא ושאבתם מים בששון:

הגיעו לשער המים. בחזרתם לאחר ששאבו המים וכדפי' רש"י ז"ל לקמן פ' החליל סוף סי' ה' גבי ושלש למלוי המים והביאו שם ר"ע ז"ל:

עלה בכבש. שהיה בדרומו של מזבח ופנה לשמאלו שנסכים נעשין בקרן מערבית דרומית עכ"ל ר"ע ז"ל. אמר המלקט כדתנן בפ' ששי דזבחים כל העולין למזבח עולין דרך ימין ומקיפין ויורדין דרך שמאל חוץ מן העולה לשלשה דברים אלו שהיו עולין וחוזרין לעקב ואלו הן ניסוך המים והיין ועולת העוף כשהיא רבה במזרח והתם איתה למתני' בדף ס"ד ופי' שם רש"י ז"ל ופנה לשמאלו ולא קתני ופנה לסובב דדוקא כשעולת העוף נעשית במזרח עומד בסובב לפי שיש לו כבש קטן במזרח לפנות הימנו לסובב כדאיתא לעיל מינה בההוא פירקא (בדף ס"ב) אבל לצד מערב אין לו כבש לפנות לסובב לנסכים ולעבודות הנעשין בקרן מערבית דרומית ע"כ בשנוי לשון קצת. ותוס' ז"ל בכתיבת יד גם הרב רבינו פרץ בגליון כתיבת יד חלקו עליו דלעולם היה סובב גם לקרן מערבית דרומית וכדתנן בפ' איזהו מקומן עלה בכבש ופנה לסובב ובא לו לקרן דרמית וכו' מערבית דרומית ושירי הדם היה שופך על יסוד דרומי פי' יסוד דרומי מערבי ואם אין שם כבש כיצד ירד מן הסובב ליסוד דרומי מערבי ולחזור על עקבו אי אפשר כדקאמר במתני' אלא ודאי ש"מ כשבא בסוף לקרן מערבית דרומית היה יורד מן הסובב בכבש קטן לכבש גדול ומן הגדול יורד ליסוד לשפוך שיירי הדם שהיה שופך על יסוד דרומית מערבית ומאותה דסוכה לא קשה מידי די"ל דשאני ניסוך דלא אפשר ליה לעשות בעמדו על הסובב דמן הסובב עד ראש הקרן ששם היו השיתין היה גבוה ד' אמות הלכך היה צריך לעשות הניסוך בראש המזבח אבל ודאי היה שם כבש לשאר עבודות שהיה צריך לעשות שם מעל הסובב אבל זה קשה אם היה בצד מערב שני כבשים חד לסובב וחד ליסוד ובמזרח היה אחד לסובב שהיה פונה שם להקיף הרי שלש כבשים ולעיל לא חשיב אלא שני כבשים וי"ל דלא חשיב לעיל אלא כבשים לשתי רוחות אבל לעולם לכל רוח היו כבשים הצריכין לו עכ"ל ז"ל:

אלא שהיו מושחרין מפני היין. י"ס פניהן מפני היין ובתוספתא ובירוש' ליתיה. וגם ה"ר יהוסף ז"ל מחקו. ובגמ' בשלמא דיין משחיר דמיא אמאי משחיר כיון דאמר מר עירה של מים לתוך של יין או של יין לתוך של מים יצא של מים אתי לאשחורי לפי שפעמים שמחליפן:

כמין שני חוטמין דקין. חוטם א' וכו' עד סוף לשון ר"ע ז"ל. אמר המלקט כך פי' רש"י ז"ל וכתבו עליו תוס' ז"ל וזו תימה מנין לו כל אותו הענין שמחוטם של הספלים מקלח על גג המזבח ומשם לנקב המזבח ומשם לשיתין דילמא דמנקב הספלים יורדין לשיתין כמין שני נקבי חוטם ולא שהיה בולט כמין חוטם כי ההיא דתנן במסכת מדות גבי דמים ובקרן מערבית דרומית היו שני נקבים כמין שני חוטמין דקים שהדמים הניתנין על יסוד מערבי ועל יסוד דרומי יורדין בהן ומתערבין באמה ושמא כמין בליטת חוטם היה עשוי על הנקב שלא יפול עליו דבר לסותמו ע"כ:

אחד מעובה ואחד מידק. אחד מהנקבים עבה וכו' לשון ר"ע ז"ל. אמר המלקט כתבו תוס' ז"ל על פי' זה משמע שרוצה לומר שהיה הנקב רחב וגדול זה מזה ולשון מעובה משמע ששולי הספל היו עבים ומתוך כך אין המשקה ממהר לבוא ע"כ:

כָלִין בבת אחת. בנקודת קמ"ץ תחת הכ"ף של מלת כלין:

במה שפי' ר"ע ז"ל מפני שהיין עבה יותר וכו' אמר המלקט ומתני' רבנן היא דאמרי דכי הדדי נינהו של מים ושל יין כל אחד שלשה לוגין והכי נמי מסתברא דאי ר' יהודה ומעובה היינו של יין שהוא שלשה לוגין ודק היינו של מים שהוא לוג ליתא דרחב וקצר אית ליה דתניא ר' יהודה אומר שתי קסוואות היו שם אחד של מים וא' של יין של יין פיה רחב של מים פיה קצר ורחב משמע יתר על קצר טפי מיתורא דמעובה על הדק ש"מ:

מערבי של מים וכו'. כתב רש"י ז"ל ה"ג מערבו של מים ומזרחו של יין הספלים נתונים אצל הקרן זה לפני זה סמוכים זה לזה אחד לצד מערב ואחד לפנים הימנו דהיינו למזרח ע"כ והעתיקו ה"ר עובדיה ז"ל ונראה שר"ל דאית דלא גרס האי בבא במתני' או דאית דמהפכי למיתני מערבי של יין ומזרחי של מים א"נ דקשה ליה לרש"י ז"ל דהתנן בפ' ששי דזבחים דבקרן מערבית דרומית היו השיתין וא"כ היכי תני הכא מזרחי של יין דהא אינו רק במערבית דרומי' להכי פי' דה"ג ואעפ"כ לא קשי מידי דאפי' במקום קטון כטפח ובפחות נמי שייך לומר מערבי ומזרחי כך נלע"ד ויש מי שפי' שרש"י ז"ל כיון לומר דגרסי' מערבו ומזרחו בויו ולא נהירא אע"פ שרש"ל ז"ל לא הגיהו מ"מ ר"ע ז"ל העתיקו ביוד. אחר זמן מצאתי שכתב הר"מ דילונזאנו ז"ל וז"ל מערבו של מים מזרחו של יין אם כן המזרחי של יין בשלשה נכ"י וירו' ותוספתא ור' עובדי' מערבי של מים ובבבלי כדכתיבנא מערבו של מים מזרחו של יין וכתב רש"י ז"ל דה"ג וכ"מ ברש"י כ"י וז"ל פי' אחר כ"י מערבו של מים זהו מזרחו של יין ע"כ:

ר' יהודה אומר בלוג היה מנסך. בפירקין דף מ"ז ובפ"ק דתענית דף ג'. בפי' ר"ע ז"ל צריך להגיה בתרתי פליג אשלשה לוגין פליג וכו':

ולמנסך וכו'. פ' שני דיומא דף כ"ו והתם דייק רב אשי ממתני' יתירה דקתני באתרוגיהם דה"ל למיתני ורגמוהו כל העם ותו לא אלא מילתא אגב אורחיה קמ"ל דאין מנסכין מים בחג אלא בתמיד של שחר שהיא שעת נטילת לולב ודייקי' להא נמי ממתני' דפ' שני דיומא סי' ה' כדכתבינן התם:

שפעם אחת ניסך על רגליו ורגמוהו וכו'. כך הגיה ה"ר יהוסף ז"ל:

ורגמוהו כל העם באתרוגיהם. מסיים בברייתא דמייתי בגמ' ואותו היום נפגמה קרן המזבח והביאו בול של מלח וסתמוהו לא מפני שהוכשר לעבודה אלא מפני שלא יראה מזבח פגום:

י

חבית של זהב. בפ' ולד חטאת דמעילה קרי ליה כד כמו שכתבתי שם סי' ז' בשם תוס' ז"ל:

שאינה מקודשת. שלא נתחנכה לעבודת מזבח דאי הוה מייתי במקודשת איפסילו להו בלינה שכלי שרת מקדשין עכ"ל ר"ע ז"ל. אמר המלקט רבינו עובדיה ז"ל לא פירש טעמיה דתנא דידן אי מקדש שלא מדעת או אי בעינן שיעורא דיש שיעור למים פי' דיותר משלשה לוגין אינם ראויין לנסך ובגמ' פליגי אמוראי אליביה וזעירי ס"ל דס"ל לתנא דידן דאין שיעור למים שאפי' יותר משלשה לוגין ראויין לנסך וס"ל נמי דכלי שרת מקדשין שלא מדעת דכתיב כל הנוגע בהם יקדש ואפי' אינה רוצה שיתקדשו עד מחר הכלי מקדשן מיד שלא מדעת ואיכא למ"ד אפי' תימא יש שיעור וכלי שרת אין מקדשין אלא מדעת אפ"ה נפיק מיניה חורבא גזרה שמא יאמרו לקדוש ידים ורגלים לכ"ג מלאום וקדשום בכלי וכי חזו דמנסכי להו נפיק מיניה חורבא דאמרי אין לינה מועלת בנסכים פי' אין נפסלים בלינה:

שהיין והמים המגולים פוסלין לגבי מזבח. דחיישינן שמא שתה מהן נחש והארס מעורב במים ונמצא שאינו מנסך מים כשיעור שהרי הארס משלים לשיעורן ובגמ' פריך ואמאי המים המגולים פסולים ונעברינהו במסננת לימא מתני' דלא כר' נחמיה דאמר אין במסננת משום גלוי מפני שארס נחש דומה לספוג צף ועומד במקומו ות"ק פליג עליה בברייתא וס"ל דמסננת יש בה משום גלוי ומשני אפי' תימא ר' נחמיה אימור דאמר ר' נחמיה להדיוט אבל לגבוה מי אמר וכי לית ליה לר' נחמיה הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך וגומר: שהמים והיין מגולין פסולין לגבי מזבח כך הגיה ה"ר יהוסף ז"ל:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף