יש סדר למשנה/סוכה/ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

יש סדר למשנה ‏ סוכה ד

ה

ר' יהודה אומר אני והו הושיעה נא. הנה בפי' הר"ב וכן הרמב"ם בפירושו לא כתבו הילכתא כמאן וסתמא כפירושו דהלכה כת"ק וכ"כ הרמב"ם בחיבורו פ"ד מהל' לולב דין כ"ג בכל יום ויום מקיפין את המזבח בלולביהן בידיהן פעם אחת ואומרים אנא ה' הושיעה נא וכו' וכבר נהגו ישראל בכל המקומות להניח תיבה באמצע בית הכנסת ומקיפין אותה בכל יום כדרך שהיו מקיפין את המזבח זכר למקדש. וכתב הכ"מ בכל יום ויום כו' משנה כלשונה דף מ"ה ע"א וכת"ק והמנהג שהזכיר רבינו פשוט הוא ע"כ. ואחר הרצאת דברים אלו נעלם ממני מנהגנו ומבואר ג"כ בלבוש או"ח סי' תר"ס סעיף ב' ונוהגים להקיף המגדל פעם אחת וכו' ואומרים אני והו הושיעה נא וכו' עכ"ל. וכן יסד הפייטן בפייט הושענא של שבת חוה"מ כהושעת יקב מחצביך סובבים ברעננה רוננים אני והו הושיעה נא וכן יסד בפיוט של יום שני המזבח בכפות וערבות באתי לסובבנהו היות בהם ערבות אני והו הושיעה נא. ובעי טעמא שבקת רבנן ועביד כיחידאי [ובטור סי' תר"ס הביא המשנה כצורתה פלוגתא דת"ק ור' יהודה ולא הכריע]. ולכאורה קצת איכא למימר דנשתרבב המנהג מדעת רב צמח גאון דפסק בכל מקום כר"י נגד סתמא דת"ק אמנם כבר מחו לי' מאה עוכלא בעוכלא. ותמצא במ"ש בס"ד משמיה דהרא"ש מ"ב פ"ב דפאה והארכתי שם. ולכן שפיר פסק נמי הרמב"ם ואומרים אנא ה' הושיעה נא ואשר על כן עודנה צ"ע:

ז

תוי"ט ד"ה מיד התינוקות שומטים וכו' לגזל דדבריהם כת"ק דר' יהודה וכו'. הרואה במשנה ח' פ"ה דגיטין יראה כי לא נזכר שם ר' יהודה לגמרי ובאין ספק טעות איתרמי וצ"ל בדברי התוי"ט כת"ק דר' יוסי [הנזכר במשנה דגיטין] ברם אכתי דברי מד"ז התוי"ט נעלמים ממני שהרי מדבריו של הרב מברטנורא שכתב בזה"ל ואין בדבר משום גזל שכך נהגו משום שמחה. מוכח להדיא דאי לאו משום שמחה נהגו הכי הוי השומט וחוטף מיד התינוקות עובר משום גזל. והנה במשנה שבגיטין הנזכר זה תוארה מציאת חרש שוטה וקטן יש בהן גזל מפני דרכי שלום ר' יוסי אומר גזל גמור [ומפרש הש"ס גיטין ס"א ע"א ובב"מ י"ב ע"א ובשבועות מ"א ע"א דר' יוסי מחמיר טפי מת"ק דאלו לת"ק אינו אלא מפני דרכי שלום ובחטף אחר מיד הקטן אין מוציאין הבית דין מידו אבל ר' יוסי דאמר גזל גמור מדבריהם ומוציאין הב"ד מיד החוטף הרי מבורר דלר' יוסי הוי גזל גמור טפי מדעת הת"ק] וא"כ לא הבנתי מ"ש מד"ז התוי"ט ז"ל כתב הרב וכו' כת"ק דר' יוסי וכו' אדרבה לר' יוסי עצמו ניחא טפי. אך דע נא דלכאורה ע"כ כוונת הרב שכתב משום גזל היינו מפני דרכי שלום כת"ק דליכא למימר דכוונתו גזל גמור כר' יוסי שהרי הר"ב אומר כן בגיטין במשנה שזכרנו דאין הלכה כר' יוסי. ולפ"ז יש לתקן דברי מד"ז התוי"ט בשליחת יד דלית ביה חסרון כל כך. ולומר דכך צ"ל ר"ל גזל מפני דרכי שלום כת"ק דר' יוסי וכו'. ואגב יתכן דמ"ש רש"י [שהעתיקו ג"כ התוי"ט] בפי' המשנה דהכא דף מ"ה ע"א ד"ה ואוכלין אתרוגיהן של תינוקות ואין בדבר לא משום גזל ולא משום דרכי שלום שכך נהגו מחמת שמחה ע"כ. כי לא רצה רש"י למעייל א"ע בפלוגתא וכתב עפ"י דעת שניהם דהיינו דעת של ר' יוסי וגם הדעת של הת"ק. איברא בגוף הדמיון דמדמה התוי"ט ענין דהכא דאתרוגיהן לענין דמציאת חש"ו דגיטין לא זכיתי להבין הדמיון לקוצר דעתי ורעיון. שהרי בגיטין ענינו במה שמצא הקטן דרך מציאות בעצמו ואין דעת אחרת מקנה אותו ומפני שאין לקטן זכיה לנפשיה מן התורה איפלגי הת"ק ור' יוסי אי הוי רק מפני דרכי שלום ואין מוציאין בבית דין. ור' יוסי ס"ל דאע"ג שהיא מדרבנן החמירו חכמים בתקנתן כגזל גמור להוציא בדיינין עי' רש"י ב"מ י"ב ע"א ד"ה ונפקא מיני' וכו' משא"כ הכא גבי אתרוגיהן של קטנים דניתן להם מאביהם על דרך דתנן במשנה מ"ב ע"א קטן היודע לנענע אביו לוקח לו לולב בכדי לחנכו וא"כ הוי גזל מן התורה שהאתרוג שייך לאביו של קטן [וגם אם האב נתן במתנה לבנו הקטן זכה בו הקטן מן התורה דדעת אחרת מקנה אותו ועי' תוס' סנהדרין ס"ח ע"ב ד"ה קטן וכו' וכ"כ עוד בשאר דוכתי] ובכן לולא דברי התוי"ט ה"א ברור דגזל גמור הוי מן התורה רק משום שמחה הותר הדבר ולא לבד דאיסור גזל פקעה אלא אפי' מפני דרכי שלום שע"י החטיפה יתקוטטו אבות להדדי וגדול השלום ועכ"פ היה מצד הראוי שחכמים יאסרו מעשות כדבר הזה מפני השמחה התירו פרושים את הדבר. ובזה עולה כוונת רש"י ותוס' שנקטו בלשונם לאו משום גזל ולא משום דרכי שלום כלומר דאיסור גזל וגם דרכי שלום בטלים הם בשביל שעושין כך משום שמחה. וכן נראה ממ"ש תוס' ד"ה מיד תינוקות וכו' ואין בדבר גזל ולא משום דרכי שלום אלא שכך נהגו בו מחמת שמחה ויש ללמוד מכאן לאותן בחורים וכו' וקורעין בגדו של חבירו או מקלקל סוסו שהן פטורין שכך נהגו מחמת שמחת חתן וכו' ע"כ ולסברת ודמיון מד"ז התוי"ט היכי מדמו לבחורים שקורעין וכו' או מקלקל וכו' דהוי מזיק בידים וחייבים מן התורה לשלם שיהיו פטורים מחמת שעושים כן דרך שמחה למתני' דהכא מיד התינוקות וכו' דאינו אלא מדבריהם ולא מדאורייתא. אע"כ דס"ל לתוס' דהוי גזל גמור מן התורה להחוטף האתרוג מיד הקטן. מטעם דאמרן דגוף האתרוג שייך לאבי הקטן [או להקטן בעצמו מצד דעת אחרת וכשנזכר לעיל]. וגדולה מזה נתבאר. בדרכי משה או"ח סי' תרצ"ה באורך דגם בלאו דלא תגזול ממש אינם חוששין לו בפורים שעושין כן מחמת שמחה. וכ"כ הרמ"א בהג"ה ש"ע ח"מ סוף סי' שע"ח בזה"ל בחורים הרוכבים לקראת חתן וכלה והזיקו זה את זה ממון חבירו דרך שמחה ושחוק וכן בשאר דבר שמחה הואיל ונהגו כן פטורין (מרדכי סוף פ' הישן ותוס' והרא"ש ואגודה פרק לולב וערבה) עכ"ל. והואיל ואתא לידן. יש בדבר היוצא לדון. דמה שנסתייע מתוס' לכאורה אדרבה מתוס' שזכרתי למעלה דוק לאידך גיסא שהרי בתירוצם השנית שכתבו דחו לפי' הראשון מכח קושיא מהא דלא קאמר בש"ס דתינוקות אין דגדולים לא. ובחרו תוס' דרך נכונה בעיניהם דמתני' לא איירי כלל שיחטפו מידן של תינוקות ע"ש הרי דס"ל לתוס' דאפי' בדרך שמחה אסורה משום גזל. גם מה שנסתייע הרמ"א מהרא"ש. הרואה בהרא"ש יראה בעליל דגם הרא"ש דוחה בשתי ידים והוסיף להקשות בתרתי על פירושא דגדולים חוטפין מיד הקטנים. והחליט בזה"ל ונ"ל דמתני' לא איירי כלל שחטפו הגדולים מיד הקטנים וכו' ע"ש. ובכן לכאורה פליאה מהרמ"א שהביא לעדות התוס' והרא"ש והמה עידי סתירה ומתנגדיים. והנה ספר אגודה אין בנמצא אתי להעמיק בו. אמנם במרדכי שנסתייע ממנו הרמ"א עיינתי בו כי לא הביא המרדכי אלא פירושא הראשונה שכתבו רש"י בפי' המשנה אשר הביאו תוס' הנ"ל. ולכאורה איכא למידק דלמה לא השגיח על קושיות תוס' והרא"ש שזכרתי לעיל. ואולי משום דראה וידע המרדכי מכל אשר נעשה בפי' רש"י בסוגיא דסוכה מ"ו ע"ב ד"ה מיד תינוקות שומטין בשביעי קאי במתני' ויש מפרשים מיד התינוקות וכו' התינוקות שומטין וכו' ואין נראה דאמרי' בב"ר מעשה בחסיד אחד וכו' כדתנן תמן מיד התינוקות וכו' אלמא דגדולים שמטו ליה מיד התינוקות עכ"ל רש"י ע"ש. הרי דמן המדרש מוכח כפי' הראשון דגדולים חוטפין ולכך הביא המרדכי הך דבחורים ההולכים לקראת חתן וכו' להלכה. ברם שיטת התוס' והרא"ש אתיא כפי מה דקי"ל דאין למדין מן המדרשות בפרט היכי דש"ס חולק [כמו שהארכתי בס"ד בחיבורי הלזה בתוי"ט פ"ה מ"ד דברכות גבי ואם הבטחתו שנושא את כפיו וכו'] והנה בענין דהכא מכח קושיות שהקשו התוס' והרא"ש הוכיחו תוס' ורא"ש לדעתם דש"ס שלנו חולק על מדרש רבה. ולפיכך לדידהו חייבים הבחורים לשלם כל מה שהזיקו וישמח בחור בילדותו וידע כי על כל אלה יבא במשפט אם יזיק אף מתוך שמחה. ועכ"פ דעת הרמ"א להלכה. צריך נגר על ככה. והמסבירו ישא ברכה:

ט

ניסוך המים וכו' מחזקת שלשת לוגין היה ממלא מן השילוח והר"ב פי' תחלה מן השילוח הוא מעין וכו' ואח"כ פי' מחזקת ג' לוגין זהו פחות שבנסכים וכו' וכן פירש"י ולא ידעתי למה מהפכים הסדר דתנן במשנה:

י

תוי"ט ד"ה המגולין פסולין לגבי המזבח ומסקינן בגמ' משום הקריבהו נא לפחתיך כו' ע"ש. במשנה שבגמ' מ"ח ע"א נשפכה נתגלתה היה ממלא מים מן הכיור שהיין והמים פסולין לגבי מזבח. ובפסקא נ' ע"א נשפכה או נתגלתה [והיינו כגירסת המשנה שבמשניות ודלא כמשב"ג לעיל דחסר מלת או] כו' ואמאי ליעבר במסננת לימא מתני' דלא כר' נחמיה דתניא מסננת יש בו משום גילוי אמר רב נחמיה אימתי בזמן וכו' אבל וכו' אין בה משום גילוי וכו' אפילו תימא ר' נחמיה וכו' הקריבהו נא לפחתיך וגו' ע"כ. חזינן דלא מסיק הש"ס הטעם של הקריבהו נא לפחתיך אלא לשיטת ר' נחמיה אבל לקושטא דמלתא דלא קי"ל כר' נחמיה כמבואר ברמב"ם פי"א מהל' שמירת הנפש דין י"ד וכן בטור י"ד סי' קט"ז שכתבו להדיא כת"ק דמסננת יש בו משום גילוי וכתב בכ"מ ובב"י דידוע הלכה כת"ק ע"כ. וגם הר"ב בפ"ח דתרומות מ"ד כתב דאין הלכה כר' נחמיה ואליבא דת"ק הטעם דמשנה שהיין והמים המגולין פסולין לגבי המזבח ובין להמקשן ובין להמתרץ שניהם שווין וס"ל להמתרץ טעמא שסבר המקשן. ושוב אין אנו צריכין לאוקמי משום הקריבהו נא לפחתיך אמנם בעיקר הטעם כתב רש"י לעיל במשנה והעתיקו התוס' לעיל מ"ח ע"ב ד"ה שהיין והמים מגולין פסולין לגבי מזבח שמא שתה בהן נחש והארס מעורב במים ונמצא שאינו מנסך מים כשיעור שהרי הארס משלים לשיעורן כך פי' בקונטרס ויתכן פי' זה למאי דסלקא דעתיה מעיקרא בגמ' דפריך ונעברינהו במסננת אבל לפי המסקנא מפרשינן משום הקריבהו נא לפחתיך ע"כ. אכן מדלא כתב רש"י כדרכו ברוב המקומות קא סלקא דעתיה דהיינו טעמא דשמא שתה נחש והארס מעורב בהן ונמצא שאינו מנסך מים כשיעור וכו' משמע דרש"י עצמו מפרש טעם זה גם למסקנא דקי"ל כת"ק ואין לחלק בטעמיה. אלא עדיפא לומר הטעם שכבר הסכים סתמא דגמ' דאמר לימא מתני' דלא כר' נחמיה וכו'. ובחדושי בס"ד הארכתי דלפי הסוגיא בב"ק קט"ו ע"ב דהיכי דטרקו מודה ר' נחמיה ע"ש. וברש"י. וא"כ היכי קאמר וליעבר במסננת וגם בשאר קושיא ופרוקי כתבתי ואין כאן מקומו רק את זה לא אכסה האי דמצוה לעמוד עליו מ"ט נקט הש"ס ברייתא דמסננת וכו' ולא הביא משנה מפורשת תרומות פ"ח מ"ז משמרת של יין אסורה משום גלוי ר' נחמיה מתיר ע"כ [ואם את נפשך לומר דיש לחלק בין משמרת למסננת. עיי' בדרישה ופרישה סי' קט"ז. מ"מ ה"ל לומר וליעבד במשמרת דתנן משמרת של יין וכו'] ולכאורה אמרתי דלא בעי לדקדק דמתני' דלא כר' נחמיה בלחוד דבזה אין נפקותא כל כך גם אם דלא אתיא מתני' כר' נחמיה ולפיכך לחזק הקושיא מייתי הש"ס ברייתא דאמר ר' נחמיה אימתי בזמן וכו' וס"ל להך מקשה כל היכי דאיתמר אימתי לפרש הוא בא [עיין סנהדרין כ"ה ע"א ובשאר דוכתי] א"כ מתני' דלא כמאן. עכ"פ הר"ב שלא כתב שום טעם אלא כתב סתמא שהמים והיין מגולין פסולין למזבח וכן הרמב"ם ובפירושו ובחיבורו לא זכר שום טעם לדבר. משמע להדיא דס"ל דטעמא דפסול למזבח ידוע ומפורש שכתבו כבר דגילוי אסור להדיוט וא"כ פשיטא דאסור לגבוה מקרא ממשקה ישראל מן המותר לישראל אפי' שה הבא מן האפר אי מוקצה דאורייתא אסור להקריבו לקרבן תמיד בשבת מכח קרא ממשקה ישראל כמבואר בפסחים מ"ח ע"א:
שוב הראני רב חביבי הרב הגדול מוהר"ר וואלף אייגר שכוונתי ב"ה אל האמת כי טעם הזה מבואר בירושלמי. ולכן חובה עלי להעתיק לשון הירושלמי ופי' הגאון קרבן העדה. סוף פ"ד דסוכה זה תוארו. היין בעי מימר עבר והביא כשר [סברוהו למימר שאם עבר והביא מים או יין המגולין ע"ג המזבח כשר ומתני' דתנא שהמים והיין מגולין פסולין איירי לכתחילה] תנא ר"י דרומייא קומי ר' יונה שהמים והיין המגולין פסולין מעל גבי המזבח מ"ט ושה אחד מן הצאן מן המאתים ממשקה ישראל מדבר שהוא מותר לישראל [וכיון דמקרא אסור אפילו בדיעבד נמי אסור] עד כדון מים [הוא דאסור מקרא ממשקה ישראל אלא יין מ"ט אסור הא אפשר לעברי' במסננת והארס של נחש צף למעלה ואין הגילוי אוסרתו וכדתנן בפ"ח משמרת של יין אין בו משום גילוי וממתני' משמע דוקא יין מהני משמרת אבל למים לא מדנקט משמרת של יין ולא נקט סתמא משמרת אין בו גילוי אלא ודאי כדפרישית] אמר ר"ש המשמח אלקים ואנשים [רישא דקרא ויאמר להם הגפן החדלתי תירושי המשמח אלקים ואנשים ואע"ג דעבריה במסננת אינו משמח אנשים שמתייראים לשתות ממנו אולי נשתייר בו מארס נחש הילכך אף יין מגולין שעברן במסננת אין מקריבין לגבי המזבח] ע"כ לשון הירושלמי והפי' של קה"ע שמתי בין חצאי ארחי כדי שיהיה מסודר לפני הקורא משכיל וגם מפני שאין הירושלמי ופירושו קה"ע מצוי לכל לכן העתקתיו אות באות. והיה זה לאות. דהירושלמי דמוכרח לתי' השני ליתן טעם ביין המגולה שהוא פסול משום המשמח אלקים ואנשים. היינו דרצונו לאוקמי גם כר' נחמיה כמו שהרצון בזה גם בתלמודא דילן. אבל ע"פ ההלכה כת"ק וליתא לדר' נחמיה שפיר עבדו הרמב"ם והר"ב וסתמא כפירושא דפסול מטעם שאסור להדיוט מדאורייתא דחמירי סכנתא מאיסורא וא"כ ממשקה ישראל ידעינן דלגבוה אסורה וכמבואר ג"כ בירושלמי בתירוץ הראשון טעם דמשקה ישראל במים וביין. ומן הירושלמי איכא למידק מ"ש תוס' חולין ק"מ ע"א ד"ה למעוטי צפרי וכו' דלא ממעטינן ממשקה ישראל אלא דומיא דערלה וכלאי הכרם שלא היה להם שעת הכושר וכו'. הלא מן הירושלמי דהכא חזינן דמים ויין שנתגלה אע"ג שהי' להם שעת הכושר אסורין ממשקה ישראל. וכן משמע מתוס' מנחות ו' ע"א ד"ה כתב וכו' דע"י תלתא קראי מסקינן דאין לחלק וע"ש בתמורה כ"ט ע"א דבנעבד אף שהי' לו שעת הכושר ילפינן ממשקה ישראל. וכן מוכח מסוגיא פסחים מ"ח ע"א דאי הוי מוקצה דאורייתא הוי אסרי' מקרא דמשקה ישראל אע"ג דמוקצה היה לו שעת הכושר גם מלשון הברייתא דהתם מוכח כן. ובכן עד אקח מועד בס"ד דברי תוס' בחולין ק"מ ע"א שזכרתי צריכין אצלי תלמוד:
גם הפי' של קה"ע אמלת יין דאיתמר בירושלמי והוכיח כדי לברר פרושו דדוקא יין מהני סינון ממשנה דפ"ח דתניא משמרת של יין אין בו משום גילוי וכו' הנה כיסה ולא גילה לעיני הקורא לאיזה פ"ח נתכוין. ובאין ספק נשמט מהדפוס דתרומה כי שם בפ"ח מ"ז איתא בזה"ל המשמרת של יין אסורה משום גילוי ר' נחמיה מתיר ע"כ. הנה מלבד שלפי פרושו העיקר חסר ומסננת מאן דכר שמיה אלא ביותר מזה לא הבינותי שהרי בברייתא דמייתי סוכה נ' ע"א מסננת יש בו משום גילוי וכו' וקתני סתמא [ובזה ה"א ליישב דמייתי הש"ס הברייתא מסננת ולא המשנה דמשמרת דפ"ח דתרומות דבעי הש"ס לאקשויי מלתא דשוויה לתרווייהו על מים ויין. וממשנה דתרומות לא מצי להקשות אלא איין וכל דברי הגאון של הק"ע דמדבריו מבואר שסובר דמים עב יותר מיין דלפיכך ליין מהני סינון והארס שהוא עב יותר צף מלמעלה ע"ג כלי הסינון אבל במים לא מהני סינון דגם הארס עובר בתוכו. וכ"כ הגאון קה"ע לעיל במשנה [ניסוך המים וכו' כמין שני חוטמין דקין א' מעובה ואחד מידק] בזה"ל אחד מהנקבים מעובה והוא אותו של מים ואחד דק אותו של יין שיהיו שניהם כלים בבת אחת שהיין ממהרין לצאת יותר מן המים עכ"ל. והיינו לדעת הירושלמי עצמו דמפרש להך מתני' בדרך הזה להדיא ע"ש. אבל לפום גמ' ערוכה דילן סוכה מ"ח ע"ב דאי' להדיא חמרא סמיך [עבה. רש"י] מיא קליש וכ"כ רש"י והר"ב בפי' המשנה ט' פ"ד דסוכה וכל הסוגיא מ"ח ופירש"י מורה דיין עב יותר מן המים והשתא אדרבה דבמשנה פ"ח דתרומות דנקט משמרת יין לרבותא נקט יין וכ"ש מים [דאין בו משום גילוי לדעת ר' נחמיה דמתיר. וגם לת"ק כמעט נוכל לומר דדוקא יין אסורים משום גילוי אבל במים מודה [דהוא דק ויכול לסננו מיהו האמת יורה דרכו ברייתא דמייתי בסוכה נ' ע"א דתניא מסננת יש בו משום גילוי וכו' בסתמא ולא קא מחלק בין מים ליין מוכח דשניהם שווין] עוד נתעלם ממני הלכה זו שפי' קה"ע אהא ממשקה ישראל מדבר שהוא מותר לישראל וכיון דמקרא אסור אפי' בדיעבד נמי אסור. ע"כ. ולא ידעתי טעם לדבר הלא בקדשי' בעינן תרי קראי לעבר ובחד קרא אמרי' רק למצוה. תדע שהרי לריש לקיש זבחים ל"ד אפי' בקר וצאן אינו אלא למצוה ודיעבד אם הקריב קרבנו ממין חי' נמי יצא ונהי דאיתותב התם דאיתנהו תרי קראי לעכב ע"ש מ"מ הכי ביין דשופטים המשמח אלקים ואנשים דפסול דקשה מנ"ל אפילו דיעבד. איברא לכאורה צ"ל דקים להו לש"ס דממשקה ישראל אף לעיכובא אתי דאלת"ה ק' סוגיא דמנחות ויותר סוגיא דתמורה כ"ט ע"א דאלמא קרא דנעבד וקרא דטריפה אתי לארוי' לעיכובא ועדיין צ"ע בהסכמת הפנאי לטובה:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.