מלאכת שלמה/סוכה/ג

מלאכת שלמה ‏ סוכה ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

לולב הגזול וכו'. רפ"ח דהלכות לולב וסי' ג'. והתם פסיק דלולב הגנוב נמי פסול וליכא מאן דפליג עליה:

לולב. כף תמרים והדס וערבה תנו להו באפי נפשייהו. רש"י ז"ל ועיין עוד בפירושו ז"ל דלקמן ריש סימן ה' כמו שהעתקתיו שם. ונלע"ד דאגב דתנא בס"פ דלעיל משלו אותו משל לה"ד וכ' דהיינו שהקב"ה שונאו קתני נמי השתא לולב הגזול פסול דהוי נמי בוצע ברך נאץ ה' כ"ש דהקפיד וכתב ביה קרא לכם משלכם: א"נ נקט גזול ברישא משום דנפקא לן מרישא דקרא דכתיב לכם והדר קתני יבש דנפיק לן ממלת הדר. ועוד משום דמלת לכם דבקרא קאי אכל המינים משא"כ מלת הדר דפשטיה דקרא לא קאי רק אאתרוג אלא דלרבנן מקשינן שאר מינין לאתרוג כמו שנפרש עוד בסמוך:

והיבש פסול. והאי יבש היינו שיבשו רוב עליו והיינו דלא כר' יהודה דס"ל בגמ' דדוקא באתרוג בעינן הדר ולא מקשינן שאר מינין לאתרוג ושאר המינין לדידיה היבש כשר. אכן במסקנה ר' יהודה ס"ל בברייתא דאפי' באתרוג לא בעינן הדר וקרא דכתיב פרי עץ הדר דריש ליה הדר באילנו משנה לחברתה כבן עזאי. ופירשו בתוס' יבש שיהא נפרך בצפרן והראב"ד ז"ל פי' משיכלה מראה ירקות שבו וילבינו פניו וכן עיקר. דאז הם כמתים ועליהם אמר בירושלמי לא המתים יהללו יה ואע"ג דבגמ' דידן פסול לה משום הדר אעפ"כ ראיה גדולה היא וסימן גדול הוא שאינו נקרא יבש עד שילבינו פניו ויחזור כמת ע"כ בקיצור ועיין עוד בהרא"ש ז"ל. גרסי' בגמ' אמ' שמואל לא שנו אלא בי"ט ראשון אבל בי"ט שני מתוך שיוצא בשאול יוצא נמי בגזול מתיב רב נחמן בר יצחק לולב הגזול והיבש פסול הא שאול כשר אימת אילימא בי"ט ראשון הא כתיב לכם משלכם והאי לאו דידיה הוא אלא לאו בי"ט שני וקתני גזול פסול רבא אמר לעולם בי"ט ראשון ול"מ קאמר ל"מ שאול דלאו דידיה הוא אבל גזול אימא סתם גזלה יאוש בעלים הוא וכדידיה דמי קמ"ל. וכתוב בהרא"ש ז"ל דנקטי' כרב נחמן בר יצחק דבתרא הוא ופריך לשמואל ממתני' דסתמא קתני דמשמע בין בי"ט ראשון בין ביום טוב שני ואע"ג דדחי ליה רבא לא סמכי' אשינוייא דחיקא וכן פסק בעל ה"ג ורב פלטוי גאון נמצא שאין חילוק בין י"ט ראשון לכל שאר הימים אלא בחסר כדאמרי' לקמן ר' חנינא מטבל ביה ונפיק ביה. וכן שאול אבל כל שאר הפסולים נוהגין בכל הימים וי"ט שני דידן הוא כיום הראשון דספיקא הוא ע"כ. וכתב הר"ן ז"ל גרסי' בגמ' עלה דמתני' קפסיק ותני לא שנא י"ט ראשון ול"ש יום טוב שני בשלמא יבש בעינן הדר וליכא אלא גזול וכו' ואיכא למידק עלה דהכא משמע דמדקתני מתני' סתמא אפי' בשני של דבריהם קאמר ואמרי' נמי בשלמא יבש בעי' הדר וליכא דאלמא כל שאינו הדר פוסל כל ז' ואילו לקמן תנן סתמא חסר כל שהוא פסול ומפרשינן לה דדוקא בי"ט ראשון קאמ' אבל בי"ט שני כשר דהא ר' חנינא מטביל ביה פי' אכיל מיניה ונפיק ידי חובתו בשאר וכן אתרוג שנקבוהו עכברים כשר מיום שני ואילך. ותירץ הוא הר"ן ז"ל שני תירוצים ע"ש ואח"כ כתב שהרמב"ן ז"ל תירץ דודאי תנא בכוליה פירקי' קפסיק ותני ל"ש בי"ט ראשון ול"ש בי"ט שני מיהו י"ט שני דשמעתין ל"ד לי"ט שני דאתמר בשמעתא דאתרוג שנקבוהו עכברים משום די"ט שני דשמעתין היינו של תורה פירוש שבמקדש שכל ז' ימי החג ניטל במקדש מן התורה וכולה מתני' דפירקין בשל תורה איירי ולא עסקינן בשל דבריהם כלל עד מתני' דתנן בראשונה היה לולב ניטל במקדש ז' ובמדינה יום א' הלכך כולהו פסולין דמתני' ל"ש בי"ט ראשון ול"ש בי"ט שני של תורה ולקמן בשמעתין דאתרוג שנקבוהו עכברים הוא בי"ט של דבריהם דאע"ג דתנן בניקב וחסר כל שהוא פסול בשל תורה בשני של דבריהם מיהא כשר וכי תימא היכי נימא דכולה מתני' אפי' בי"ט שני של תורה דהא תנן לקמן באתרוג של ערלה ושל תרומה טמאה פסול ואמרי' עלה בגמ' לפי שאין בהן היתר אכילה או שאין בהן דין ממון והני טעמי לא סגי אלא בי"ט ראשון דבעינן לכם אבל בשני אמאי איכא למימר דכיון דאיסורי הנאה נינהו כתותי מיכתת שיעורייהו דערלה אין לה שום היתר אלא לשריפה [היא] עומדת וכן תרומה טמאה מן הנשרפים היא כדאמרי' פ' בתרא דתמורה ואמרי' נמי בפ' במה מדליקין כשם שמצוה לשרוף את הקדשים שנטמאו כך מצוה לשרוף את התרומה שנטמאת אלא שאמרה תורה שלך תהא להסיקה תחת תבשילך וכיון ששריפתה מצוה ולשריפה היא עומדת ואסורה בהנאה חוץ מן הנהנה בה בשעת שריפתה שהנאתה וביעורה שוה כתותי מיכתת שיעורה הלכך פסול כל ז' אע"פ שיש בה דין ממון והיתר אכילה שהזכירו בגמ' היינו איסור הנאה כדאמרי' בעלמא לא יהא בו היתר אכילה הלכך כולה מתני' בין בי"ט ראשון בין בי"ט שני ומיהו היינו דוקא בשני דאורייתא אבל בשני של דבריהם הוא שחדשו ואמרו בשמעתא דאתרוג שנקבוהו עכברים כשר וממנו יש ללמוד דכל הפסולין שהזכירו חכמים בפגמין של ד' מינין שבלולב מפני שאינם הדר שכולן כשרין בי"ט שני של דבריהם ובירוש' נמי גרסי' עלה דמתני' דעלתה חזזית על רובו רב נחמן בר יצחק בשם שמואל כל הפסולין אינם פסולין אלא בי"ט ראשון בלבד וכבר הסכימו הגאונים לסמוך על הירוש' דכיון שהכשירו בגמ' דילן בשני אתרוג חסר ושנקבוהו עכברים דמאיס היאך נפסול בעלתה חזזית ושניטלה פטמתו אלא ודאי כולן כשרין ולא החמירו בשל דבריהם בנויין של ד' מינין שבלולב אבל הפסולין מפני איסורן כגון של אשרה דמשה ושל עיר הנדחת וכן אתרוג של ערלה ושל תרומה טמאה פסולין כל ז' אפי' בגבולין דכתותי מיכתת שיעורייהו ועפרא בעלמא נינהו ואין צריך לומר הפסולין מפני שאינם מינם כגון הדס שוטה וצפצפה שאין יונאין בהן לעולם וכן הפסולין מפני שיעוריהן כגון הדס וערבה שאין בהן שלשה טפחים ולולב שאין בו ד' ואתרוג הקטן וכן לולב הגזול שאע"פ שסוגיא זו דריש פירקין בלולב של תורה לפי שיטת הרמב"ן ז"ל אעפ"כ כיון דמצוה הבאה בעבירה קטיגור הוא ואין יוצאין בו לעולם ומקרא מלא דבר הכתוב שונא גזל בעולה והאיך יברך על שנואיו של מקום אין זה מברך אלא מנאץ ואדרבא דשני יותר פסול שנטילתו אינה מצוה [של תורה] והוא מזכיר עון להתפש ולפי מה שכתבתי למעלה אף היבש אע"פ שפסולו הוא משום דבעי' הדר אפ"ה פסול אף בשני של דבריהם לפי שניטל כל הדרו לגמרי והרמב"ן ז"ל לפי שיטתו מכשיר אף היבש בשני של דבריהם אבל הראב"ד ז"ל הביא ראיה לפוסלו אף בשני של דבריהם וכו' והרמב"ן ז"ל דחה וכ' ודבריו אינם ברורים אצלי וכו' ע"כ קצת מלשונו של הר"ן ז"ל בקיצור מופלג. עוד כתב ז"ל ומיהו כי אמרי' לולב הגזול פסול משום מצוה הבאה בעבירה ה"מ בשלא קנהו עדיין א"נ שקנהו אלא שהמצוה מסייעת בקנין דמש"ה אמרי' גבי קרבן דגזול פסול משום מצוה הבאה בעבירה דס"ל לר' יוחנן דיאוש בכדי לא קני ונמצא שלא קנה גבוה אלא בשנוי רשות ההקדש ודאמרי' בגמ' תיפוק לי דהא קנייה ביאוש יאוש ושנוי רשות קאמרי' אבל כל שקנה בתחלה בלא סיוע המצוה שוב אין בו משום מצוה הבאה בעבירה והביא ראיות לדבר ואח"כ כתב והיינו דגרסי' בירוש' מה פליגין בשגזל משופה אבל גזל ושיפהו דמים הוא חייב לו כלומ' דקנאו בשנוי מעשה ומיהו לא יברך עליו ע"כ:

של אשרה. אילן הנעבד וכו' לשון ר"ע ז"ל עד דלשריפה קיימי. אמ' המלקט דבאשרה דמשה עסיקי' דכתותי מיכתת שיעורה שהצריכה הכתוב שריפה דכתי' ואשריהם תשרפון באש אבל שאר לולב דע"ז כגון דגוי הא אמר רבא לא יטול ואם נטל כשר דייקא נמי דקתני דומיא דעיר הנדחת ש"מ. וכתב הר"ן ז"ל והא אפי' קודם בטול היא דאי לאחר בטול אפי' לכתחלה נמי דכיון דשרי להדיוט לא מאיס למצוה וכי מכשרינן אשרה דגוי היינו בשאול שלא זכה בו ישראל דכיון שיש לו בטול לא מיכתת שיעוריה ובי"ט שני עסיקי' שהוא יוצא בשאול אבל בי"ט ראשון פסול ממה נפשך דאי לא זכה בו ישראל ה"ל שאול ולא קרינן ביה לכם ואי זכה בהי' ה"ל אשרה דמשה דכתותי מיכתת שיעורה וכי אוקימנא מתני' באשרה דמשה היינו משום יום שני דאילו באשרה דגוי יוצא הוא בשאול עכ"ל ז"ל:

נקטם ראשו פסול. כתב המרדכי בשם רא"ם ז"ל דלכתחלה קאמר שצריך לחזר אַחַר אַחֵר ואי ליכא אַחֵר יברך עליה ואשכחן דקתני פסול במקום דדיעבד כשר ע"כ. וכתב עליו בית יוסף לא ידעתי מי הכריחו לרא"ם לפ' כן ומדברי כל הפוסקים לא משמע כן ע"כ ובסמוך בסימן ג' הבאתי כל לשונו ז"ל. ובגמ' אמר רב הונא לא שנו אלא נקטם אבל נסדק כשר ודקתני בברייתא נסדק פסול היינו שגדל הלולב כמין שני שדראות מחצה עלין לכאן ומחצה עלין לכאן ואיתה בתוס' פ' הגוזל קמא (בבא קמא דף צ"ו) ודס"פ כסוי הדם: וכתוב בכל בו סי' ע"ב ואית דדייקי דמדקאמר נקטם ראשו משמע דקטימה אחרת כגון באמצע לא פסלא משום חסרון ול"ד לאתרוג בהא ע"כ. וכתוב בהרא"ש ז"ל שהראב"ד ז"ל נסתפק איזהו ראשו אם הוא העליונים אע"פ שלא חסר מן השדרה כלום או שמא לא נקרא ראשו אלא ראש השדרה וכן בהדס וכן בערבה ע"כ. ובסוף דבריו כתב ג"כ וכשאמרו נקטם ראשו על הלולב אמרו והיא ראש השדרה שהוא לולב אבל יבשות העלין אינו מוזכר לא במשניות ולא בגמ' ויש ללמוד מן הירוש' וכו' וכתב עליו הרא"ש ז"ל מה שדימה יחד הדס לולב וערבה י"ל שלא לדמותם דלולב לעולם העלין עולין למעלה ויוצאין מראש השדרה הלכך ראש העלין נקראין ראשו אבל הדס וערבה אין העלין העליונים יוצאין מראש הבד אלא לפעמים ראש הבד הוא חלק הלכך ראש דידהו הוא ראש הבד ולא ראש העלין ואפי' אם עלה יוצא מראש הבד לא מיקרי נקטם עד שיקטם ראש הבד ומה שכתב שהשדרה נקראת לולב ולא העלון גמ' לא מוכחא כן מקאמ' שמואל וכו' ע"כ בקיצור מופלג: והעלו הר"ן ז"ל ומגיד משנה הפי' הנכון בנקטם ראשו הוא שנקטם ראש העלה העליון שבו כלה הלולב וי"א שאינו פוסל אא"כ נקטם רובו ויש לחוש בכל שהוא וכתוב בבית יוסף דמשמע מדבריו אלה של הרב המגיד דאפי' בקטימת עלה אחד מן האמצעיים מיקרי נקטם ראשו ושלא כדברי התוס' והרא"ש ז"ל שכתבו דבעינן שני עלין ע"כ. ואח"כ כתב דאפשר ליישב דלא פליגי וכו' ע"ש:

נפרצו עליו פסול. הכריח הר"ן ז"ל כפי' הראב"ד ז"ל שפירש דנפרצו עליו היינו שנחלקו העלין לשנים לארכן כדרך שעושין האומנים לעשות מהן קופות והעלין נקראין הוצין וכשמחלקין אותן לארכן נקראין חופיא והכי מוכח בירושלמי ודלא כפי' רש"י ורב אלפס והרמב"ם ז"ל שפירשו נפרצו עליו שניטלו העלין ממקום חבורן דהא גבי הדס דקתני ביה נמי נפרצו עליו ליכא לפרושי ביה הכי שאם ניתקו העלין מן העץ מיד הן נושרין ואין האגד מעמידן כעלי הלולב שהן ארוכין ועוד וכו' ודין זה דאם ניתקו העלין לגמרי ממקום חבורן לא הוזכר לפי שהוא פשוט. שכל שניתקו ממקום חבורן פסול אפי' שעומדין ע"י אגד ומיהו דוקא בששדרו של לולב מכוסה בעלין הא לאו הכי פסול אפי' במיעוטן כדפסלינן ציני הר הברזל כל שאין ראשו של זה מגיע לצד עיקרו של זה ופסול ג"כ דנפרצו עליו לפי' הראב"ד ז"ל כיון דתלי בעלין משמע שאינו פסול עד שנפרצו רובן ורוב כל עלה ועלה והכי איתא בתוספתא בהדיא או שנפרצו רוב עליו וכן בדין דלא גרע מנשרו מקצת עליו שהוא כשר דומיא דערבה דתנן נשרו מקצת עליה כשרה ונראה שהמינים הללו שוין בפסולן כדקתני בכולהו נקטם ראשו נפרצו עליו פסול אלא שמוסיף בכל מין הפיסול המיוחד בו כגון חזזית וניטלה פטמתו וניקב וחסר כל שהוא באתרוג וענביו מרובין מעליו בהדס וצפצפה בערבה הא לאו הכי כל מאי דכשר בחד כשר באידך עד דפסול ליה בהדיא ומשום דנשירת עלין שכיחא בערבה טפי תנא לה בערבה וה"ה בלולב וכמו ששנינו בה שהכמושה כשרה וה"ה לשאר מינין כדתניא וכולן כמושין כשרין אלא דתני אותה במשנה בערבה מפני שמצוי בה יותר הלכך משמע דה"ה לנשרו מקצת עלי הלולב שהוא כשר דבהדס היינו טעמא דפסול משום דבעינן ביה עבות ולפיכך אין ללמוד בו לזה מערבה כמו שאין ללמוד ג"כ לולב ממנה בנשרו מקצת עליו כל שנשארה השדרה מגולה דהיינו אופתא עכ"ל הר"ן ז"ל וכן כתבו ג"כ תוס' ז"ל נִפְרְצוּ עליו ברוב עלין איירי כדתניא בתוספתא ותוס' והרא"ש ז"ל פירשו לשון רש"י שהעתיק ר"ע ז"ל בנפרצו עליו שר"ל שנעקר לגמרי מן השדרה ואינם מחוברין לו אלא ע"י אגידה ודלא ממה שכתבתי שהר"ן ז"ל ס"ל שדעתו בדבריו אלה כדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל. ועיין עוד במ"ש במתני' דבסמוך:

נִפְרְדוּ עליו כשר דאע"ג דכתיב כפות ללמדך שיהא כפות כיון שראוי לכפותו אין כפיתה מעכבת בו וכדר' זירא הר"ן ז"ל: ר' יהודה אומר יֹאגְדֶנוּ מלמעלה דכתיב כפות תמרים כפות ואם היה פרוד יִכְפְתֶנוּ ולא תלי בפלוגתא דלולב צריך אגד דחניא לקמן בברייתא דלר' יהודה אגוד כשר ושאינו אגוד פסול ולרבנן אפי' שאינו אגוד דהתם היינו לאוגדו עם ההדס וערבה והכא שיהיו עליו מחוברין ולא פרודין הר"ן ז"ל וזה לשון הרמב"ם ז"ל ודעת ר' יהודה כי כל לולב צריך שיאגדו אותו כדי שיתקבצו עליו קבוץ חזק ע"כ: ונקד הר"מ דילונזאנו ז"ל יֹאגְדֶנוּ היו"ד בחול"ם והגימ"ל בשב"א והדלי"ת בסגו"ל כמו יֹאכְלֶנוּ:

ציני הר הברזל גמ' אמר ריב"ז שני תמרות יש בגי בן הנום ועולה עשן מביניהם וזהו ששנינו ציני הר הברזל כשרות וזו היא פתחה של גיהנם: בטור א"ח סי' תרמ"ה וסי' תרמ"ט:

לולב שיש בו ג' טפחים פ' התכלת (מנחות דף מ"ב:)

כדי לנענע בו פי' וטפח יותר כדי לנענע בו:

ב

הדס הגזול וכו' גזול פסול משום מצוה הבאה בעבירה ופסול כל ז' אפי' בגבולין לר' יוחנן כמו שכתבתי במשנתנו ויבש פסול במקדש כל ז' אבל בגבולין משני ואילך יש להכשיר ויש לפסול על פי הסברות שכתבתי במשנתנו גבי לולב:

נקטם ראשו ראש עצו דהכי מוכח ממאי דאמרי' בגמ' ועלתה בו תמרה שאין דרכה של תמרה לעלות אלא בעץ הר"ן ז"ל: ועוד כתב דאין דבריו של הרי"ף ז"ל נכונים במה שכתב דאסיקנא דהלכתא כר' טרפון דמכשר אפי' שלשתן קטומין דנקטם ראשו דמתני' לאו בקטומין דר' טרפון מיירי כמו שאפרש לפנינו בס"ד הלכך בנקטם ראשו דמתני' ליכא מאן דפליג דפוסל מיהו אם עלתה בו תמרה כשר ודוקא בשנקטם ראשו מערב יום טוב ועלתה בו תמרה מעי"ט גם כן אי נמי נקטם ראשו מעי"ט ועלתה בו תמרה ביום טוב משום דהוי דחוי מעיקרא שמשנכנס יום טוב לא היה ראוי כלל ודחוי מעיקרא לא הוי דחוי אצל מצות ועוד האריך ע"ש וביד שם רפ"ח וסי' ה':

נפרצו עליו כתב הר"מ דילונזאנו ז"ל וז"ל כתוב בפי' רי"ף במשניות הבאות מספרד גרסי' בערבה ובהדס נפרטו ע"כ ונ"ל שהכל אחד כדאיתא סוף מסכת נדרים פרטיה נואף להוצא ופירש"י כרץ הגדר ע"כ: וכתוב במגיד משנה ודע שגרסת רבינו במשנה נפרצו עליו ור"ל נשרו ע"כ. אלא שבדפוס כסף משנה תמצא כתוב נפרטו בטית וז"ל הרמב"ם ז"ל נשרו רוב עליו אם נשתיירו שלשה עלין בקן א' כשר ופי' הרב המגיד ז"ל שזה שכתב רבינו אם נשתיירו ג' עלין בקן א' ר"ל בכל קן וקן ופשוט הוא ומשכחת לה באסא מצראה דקיימי ז' ז' בקינא שאפי' שנשרו ד' עדיין עבותו קיימת וכשר ובבית יוסף ריש סימן תרמ"ו כתוב וז"ל וכתב הרא"ש ז"ל כתב בעל העיטור נפרצו דהדס ולולב לא שנתלשו מן השדרה דא"כ נפרצו דהדס היינו נשרו וברייתא קתני נשרו רוב עליו כשר ובלבד שתהא עבותו קיים אלא נפרצו מחובר הוא אלא שנפרץ ונסדק לסדקים שתים ושלש ע"כ ודבריו אינם נכונים בזה דנשרו דברייתא כל העבות קיימות אלא שנשרו העלין היתירים על העבות ונפרצו דמתני' היינו שנשרו רוב עבות של שיעור ההדס ונשתייר המיעוט ע"כ ועיין עוד שכתב בבית יוסף ועיין ג"כ במ"ש במתני' דלעיל:

ואם מיעטן כשר מתני' דלא כר"א ב"ר צדוק דס"ל דאם עבר ולקטן פסול אבל חכמים מכשירין וטעמ' דפלוגתייהו מפ' בגמ'. ועוד מפרש בגמ' דחכמים מכשירין אפי' שמיעטן אחר שאגדו דאגד הזמנה בעלמא הוא ולאו כלום הוא אפי' להקרא עליו שם לולב פסול לדחות:

ואין ממעטין בי"ט גמ' הא עבר ולקטן מאי כשר ואע"ג דנאגד כבר דהא בי"ט לא אגיד ליה ודאשחור ענבים דמפסיל בכך אימת אילימא דאשחור מאתמול דחוי מעיקרא הוא דהא מטא זמן מצוה ולא חזי תפשוט מינה דחוי מעיקרא לא הוי דחוי אלא דאשחור בי"ט נראה ונדחה הוא דהא נראה בי"ט ונדחה כשהשחירו שמעת מינה נראה ונדחה חוזר ונראה. ומשט לא לעולם דאשחור מעיקרא דחוי מעיקרא דלא הוי דחוי תיפשוט מינה דודאי דחוי מעיקרא עדיף מנראה ונדחה דמי שלא נראה למצוה מעולם עד עכשיו הוא דמיתחזי והוי כקרבן שהוקדש עכשיו ומתחלתו מחוסר זמן היה אבל נראה למצוה ונדחה ממנה ה"ל דחוי: ובברייתא בגמ' תניא משום ר"א בר"ש אמרו ממעטין וכגון שלקטן לאכילה דלא הוי מתקן מנא ור"א בר"ש ס"ל כאבוה דאמר דבר שאין מתכוין מותר ובדאית ליה הושענא אחריתי דלא צריך להאי ולא הוי פסיק רישיה דמודה בה ר"ש דהתם איכא נטילת נשמה ממה נפשך והכא ליכא תיקון כלי אבל אי לא ה"ל אחריתי משוי ליה מנא דהא צריך להכי ואע"ג דלא מתכוין להכי אסור דהוי פסיק רישיה ולא ימות ובטור א"ח סי' תרמ"ו. והא דלא קתני ואין ממעטין ביום טוב ואם מיעטן כשר כלשון שכתב שם בטור מן הטעם שכתב שם בית יוסף נלע"ד משום דתנא בתקון ליום טוב ראשון קמיירי וקאמר שאם מיעטן מערב יו"ט כשר אפי' למעטן לכתחלה אבל בי"ט אין ממעטין אותם לכתחלה ובשאר הימים אפי' מיעוט אין צריך. א"נ משום דבסיפא הויא פלוגתא בברייתא כמו שכתבתי לזה תנא המוסכם ברישא. ומ"מ קשה קצת לע"ד דמרישא משמע דוקא ענביו מרובות מעליו פסול הא מחצה למחצה כשר ובסיפא קתני ואם מיעטן כשר דמשמע הא מחצה למחצה פסול ונלע"ד דכיון דקיימא לן בעלמא הלכתא כרב פפא דאמר פרוץ כעומד מותר הכא נמי מחצה למחצה הוי כרובו עלין וכשר ומאי ואם מיעטן כשר דקתני פי' מיעטן מהיות רב ואעפ"כ כשר ואימא הכי הא מחצה למחצה נעשה כאילו מיעטן וכשר: ותימא שלא ראיתי מי שדבר בזה כלל ועיקר.

ג

ערבה גזולה וכו' דלכם אכולהו קאי: וביד שם רפ"ח וסי' ו' וכתב הר"ן ז"ל וגזולה ודאי פסולה אפי' במדינה כל ז' משום מצוה הבאה בעבירה אבל יבשה איכא למימ' דכשרה בגבולין מראשון ואילך ואיכא למימר דפסולה על פי אותן הסברות שכתבתי למעלה בלולב ע"כ:

צפצפה גמ' ת"ר ערבי נחל הגדלות על הנחל פרט לצפצפה הגדלה בין ההרים א"ר זירא מאי קראה קח על מים רבים כו' וכתוב בספר יראים סי' קכ"ד והא דתנן נקטם ראשו פסול לכתחלה קאמר ויחזר אחר אחר ואי ליכא אחר יברך על זה ואשכחן דקתני פסול במקום כשר בדיעבד כדיעבד דתנן במנחות ובפרק כיצד צולין מייתי לה נטמאו שייריה אבדו שייריה או נשרפו כמדת ר' אליעזר כשרה וכמדת ר' יהושע פסולה ומוקמינן לה התם בפסחים לכתחלה ודיעבד כשרה ולא יטעה המעיין לשם כי ראיה גמורה גדולה היא ע"כ וכתבתיו לעיל בריש פירקין עם מה שכתב עליו בית יוסף: וכתוב בהרא"ש ז"ל האי נפרצו עליה דהדס וערבה פירשו שנפרצו ממקום חבורן אף לפי מאי שפי' שנפרץ דלולב היינו שנחלקו העלין במקום התיומת דהאי לא שייך גבי ערבה והדס ולפי' רש"י ז"ל נפרצו דשלשתם שוה ושנה בסיפא ושנשרו מקצת עליה כשרה לאשמועי' שנפרצו עליה היינו ברוב כדאיתא בתוספתא ושנאו באחרונה וה"ה בכולהו וגבי פסולה נקט נפרצו משום דהוי ברוב וגבי מיעוטא שייך לשון נשרו ולפי' ר"י משום דלגבי לולב שנה נפרצו שנה בכולן אע"פ שאין פירושם שוה עכ"ל הרא"ש ז"ל ובטור א"ח סי' תרמ"ו וסי' תרמ"ט: ולע"ד צ"ע במה שכתוב בכל בו סימן ע"ב ערבה שנקטם ראשה כשרה הרי"ף ז"ל גריס ניטלה נפרצו עליה פסולה ויש שואלים וכו':

ושל בעל כשרה וכן ג"כ של הרים שנאמר ערבי לשון רבים מ"מ אבא שאול אומר ערבי שתים אחת ללולב ואחת למקדש להקיף את המזבח ורבנן למקדש הלכתא גמירי לה וכתבו התוס' דשמא ל"ס ליה לאבא שאול דשל בעל ושל הרים כשרה דשתי דרשות לא דרשי' מערבי ואבא שאול ות"ק לית להו הא דדרשי' לקמן ערבי שתים אלא סברי כר' עקיבא דאמר כך הדס אחד וערבה אחת ורבנן דמצרכו לקמן ב' ערבות וכן נמי תנא דדריש ערבי נחל שעלים שלה משוך כנחל למעוטי צפצפה שעלה שלה עגול לא מצרכי קרא לרבויי של בעל ושל הרים דבכלל ערבי נחל וכן משמע מתוך דברי הרמב"ם ז"ל קיצור מהרא"ש ז"ל:

ד

רבי ישמעאל אומר וכו' ביד ה' לולב פ"ז סי' ז' ובטאו"ח סי' תרנ"א ובתו"כ פ' ט"ז דפ' אמור וכתבו התוס' ותימא דלעיל אוקימנא כו' ועי' על דבור זה בס' קרבן אהרן:

אפי' שנים קטומין וכו' ל' ר"ע ז"ל עד דחז' בו ר' ישמעאל ומכש' בחד שלם. אמר המלקט כך תירץ ביראה בשם ר' אמי וכן תירץ הוא עצמו ג"כ לעיל פ' הישן גבי ועוד א"ר אליעזר כדכתי' התם בס"ד:

ר' טרפון אומר אפי' שלשתן קטומין והלכתא כותיה וכתוב בכל בו סימן ע"ב ויש שואלין מ"ש לולב דנקטם ראשו פסול וההדס והערבה כשרין ואולי משום דהדס וערבה דרכן להתקטם במחובר לפיכך אין הקטימה פוגמת אותן אבל הלולב אין דרך בכך דכיון שנקטם ראשו במחובר ניטלה הדרתו ע"כ והוא נתינת טעם למה שפסק ג"כ הרמב"ם ז"ל דהדס וערבה אם נקטם ראשם כשרין מטעם שכשם שנדחה פסול קטימת ההדס מההיא דר' טרפון ה"ה לפסול קטימת הערבה שהוא נדחה שדרך אחד להדס ולערבה:

ר' עקיבא אומר כשם שלולב אחד וכו' כך הדס אחד שאינו קטום קאמר ומש"ה לא פריש לה והכי מוכח בגמ' דפריך ולדרוש להו שמואל להנהו דמזבני אסא כדי שימכרו בזול כר' עקיבא דמקל טפי ומפרקי' דחד ולא קטים לא שכיח אלמא ר"ע חד ולא קטים בעי ופי' קטומים הרי"ף ז"ל סובר דהיינו קטימת הראשון ולפיכך דחה למעלה מתני' דתנן נקטם ראשו פסול מדאפסיקא הלכתא כר' טרפון והקשו עליו דמה טעם להכשיר נקטם ראשו של הדס יותר משאר מינין ועוד מדאמרי' בת"כ ומייתי ליה בירוש' שתי דליות ואחת שאינה קטומה הרי שקראו לקטומין דליות ומשמע שאינם קטומי הראש דמה ענין לקרותם דליות ועוד דא"כ דאידחי ליה סתמא דמתני' אידחיא ליה נמי כולה שמעתתא דשקלינן וטרינן בנקטם ראשו ועלתה בו תמרה והיאך אפשר שתהא כל אותה סוגיא דחויה מהלכה וכי תימא וכו' עד הא ליתא וכו' והרמב"ן ז"ל מחזר לתרץ קושיית אלו וכו' עד וכל זה דוחק והיותר נכון הוא מה שפי' בה הר"ז הלוי ז"ל דנקטם לחוד וקטומין לחוד דקטומין דמתני' היינו שדרך ענפי ההדס שיוצאין מצדיהן בדין ופארות והן מפסיקין בקני ההדס דלא היו תלתא בחד קנא וצריך לקטום אותם משם ולאחר שקוטם מהם נקראין הבדין קטומין ומאן דפסיל סבר דהפסק הוי ולא הוי הדר ור' טרפון סבר דלא הוי הפסקה והדר היא והשתא אתי שפיר דקיימא לן כסתם מתני' דלעיל דנקטם ראשו פסול דומיא דשאר המינין ואתיא כהלכתא כולה שמעתין דשקלינן וטרינן בעלתה בו תמרה ואתי שפיר האי דאמרי' דחד ולא קטים לא שכיח שרחוק הוא שיהא ענף של הדס שלא יצאו בו פארות ובדין מצדדיו והיינו דמיקרי קטומין סתם ומיקרי נמי דליות על שם שקוצצין אותן מלשון המדלה בגפנים עכ"ל הר"ן ז"ל. ומצאתי הגירסא בהרי"ף והרא"ש ז"ל כשם שאתרוג א' ולולב אחד כך הדס אחד וערבה אחת ולשון ברייתא דת"כ ר' עקיבא אומר פרי הדר א' וכפות תמרים א' וענף עץ עבות אחד וערבי נחל א' הא כשם שלולב אחד ואחרוג אחד כך הדס אחד וערבה אחת:

ה

אתרוג הגזול כו' ביד שם רפ"ח וסי' ב' וכתבו רש"י והר"ן ז"ל והא דפליג לה למתני' בד' באבי כו' עד ותרומה לא שייכי אלא באתרוג הלכך איצטריכו ד' באבי ע"כ: והוסיף עוד רש"י ז"ל ואע"ג דלולב נמי איתיה לפירא בתרומה השתא מיהת לאו בר תרומה הוא דלאו פירא הוא ע"כ:

והיבש וז"ל הר"ן ז"ל יבש דאתרוג היינו דאין בו לחליחות:

של ערלה ושל תרומה טמאה פסול משום דלא חזי כלל דלשריפה קיימי וכתותי מיכתת שיעוריה ע"כ:

(הגה"ה וכן בגמ' גרסינן של אשרה ושל עיר הנדחת פסול מ"ט כיון דלשריפה קאי כתותי מיכתת שיעוריה וקשה לע"ד אמאי איצטריך תלמודא הכא לפרושי טפי מגבי הדס וערבה הא גבי לולב פירש תלמודא הכי וליסגי לכולהו והוה נראה לע"ד לפ' משום דהאי טעמא שייך נמי גבי ערלה ותרומה הדר קא מפרש ליה הכא אח"כ מצאתי שכתב הרא"ש ז"ל אית ספרים דגרסי אמתני' של אשרה ושל עיר הנדחת פסול משום דה"ל מצוה הבאה בעבירה משום דסברי דלא שייך למפסל משום דמיכתת שיעוריה משום דלא אשכחן שיעור מפורש באתרוג והא דאמרי' כאגוז כביצה לאו משום שיעור הוא אלא כדמפ' טעמא משום דלא גמר פירא הוא ולא נהירא לר"י דא"כ אמאי איצטריך לפ' טעמא דאשרה ועיר הנדחת גבי לולב משום דאיכתת שיעוריה תיפוק לי משום מצוה הבאה בעבירה ועוד אמאי שרינן באשירה דגוי דיעבד דהא משום מצוה הבאה בעבירה פסלינן בדיעבד אלא ודאי לא מיקרי מצוה הבאה בעבירה אלא דומיא דגזל דמחמת עבירה הוא דגזל באותה מצוה שיוצא בה אבל הני לא נפיק בהו מחמת העבירה שנעשית ובאתרוג שייך שפיר שיעורא משום דבעי' דמנכר לקיחה ומהאי טעמא פסלינן פלפלין אע"ג דטעם עצו ופריו שוה וכיון דמיכתתי שיעוריה הוי כאילו נשחק כולו והוי כאילו לא מנכר לקיחה ע"כ והשתא נלע"ד דמש"ה קבעו בגמ' האי פיסקא כדי למעוטי הגירסא אחרת שהביא הרא"ש ז"ל דוק:

ושל תרומה טהורה ל"ג מלת תרומה וכן ה"ר יהוסף ז"ל מחקה:)

של אשרה בשל ישראל עסיקי' אבל אשרה של גוי לכתחלה לא יטול ואם נטל יצא מיום ראשון ואילך:

ושל תרומה טהורה לא יטול גמרא פליגי בה ר' אמי ורי אסי חד אמר מפני שמכשירה לקבל טומאה כדתנינן בסוף פירקין מקבלת אשה ומחזרת למים בשבת וכשנוגעים באתרוג של תרומה הוכשר לטומאה וחד אמר שמפסידין קליפתם החיצונה שנמאסת במשמושי הידים ואסור להפסיד תרומה:

ואם נטל כשר פי' הר"ן ז"ל אם נטלו כהן שהוא כשר ואפי' ביום ראשון ע"כ אבל רש"י ותוס' ז"ל פירשו לה אפי' בישראל כפשטה:

ושל דמאי ב"ש פוסלין לטעמייהו אזלי דס"ל אין מאכילין את העניים דמאי וז"ל הר"ן ז"ל של דמאי ב"ש פוסלין וב"ה מכשירין משום דלא קרינין ביה לכם לב"ש מפני שיש בו חלק לכהן וה"ל כאתרוג של שותפים דלא נפיק חד מינייהו ולכ"ע בטבל גמור אין יוצאין בו ביום ראשון אלא משום דתנא לא תני אלא מאי דפסול אפי' ביום שני של תורה לא תנא טבל דאע"ג דתנא דמאי לב"ש שאין פסולו אלא ביום ראשון תנא לא קפיד בדב"ש כיון דב"ה מכשירין אפי' ביום ראשון דלכם קרינן ביה מגו דאי בעי מפקר לנכסיה והוי עני וחזי ליה השתא דתנן מאכילין את העניים דמאי וכו' כדאיתא בגמ' ע"כ:

ושל מעשר שני בירושלם לא יטול למ"ד מפני שמכשירה לטומאה הרי מכשירה ולמ"ד מפני שמפסידה הרי מפסידה. ולמ"ד בערלה לפי שאין בה היתר אכילה אבל אי הוי בה היתר אכילה הוות מתכשרא ואפי' לית בה דין ממון שהרי לשריפה עומדת האי יש בו נמי היתר אכילה ומתני' דתני כשר דברי הכל היא ואפי' לר"מ דאמר מעשר שני ממון גבוה הוא מיתוקמא דהא בהאי דין ממון לא בעי' דכיון דאכיל ליה לכם קרינן ביה (הגהה וזה דלא כרב אסי דאמר הכא בגמ' וגם בפ' כל שעה (פסחים דף ל"ח) דלר"מ אין אדם יוצא י"ח בי"ט ראשון באתרוג של מעשר שני). ולמ"ד בערלה לפי שאין בה דין ממון דאי נמי הוה בה היתר אכילה הוה פסול ליה משום דליתיה ממון לשאר הנאות מתני' דמכשר מעשר שני בירושלם אע"ג דאין בו רק היתר אכילה דהא ס"ל לר"מ דממון גבוה הוא רבנן היא דאמרי מעשר שני ממון הדיוט הוא ולא ר"מ דאילו לר"מ פסיל. וכתב הר"ן ז"ל והה"נ חוץ לירושלם דאם נטל כשר דהא ראוי לאכילה הוא בירושלים אלא לרבותא תנא ליה דאפי' בירושלם לכתחלה לא: ועיין במה שפלפל תוספת י"ט על לשון רש"י שהעתיק ר"ע ז"ל ועל פי' זה דהר"ן ז"ל דפליג עליה דרש"י ז"ל: ובטור א"ח סי' תרמ"ח וסי' תרמ"ט:

ו

עלתה חזזית בהלכות לולב פ"ח סי' ז' ח' וכו' וכתב ה"ר יהוסף ז"ל ברוב הספרים גרסי' עלת בלא הא ברישא ובסיפא:

נִיטְלָה פטמתו בגמ' אמרי' דר' יצחק בן אלעזר הוי תני במתניתיה ניטלה בוכנתו לפי שהוא חד ועשוי כעין בוכנא כן פי' רש"י ז"ל בשם רבו הזקן רבינו יעקב אבל רבו רבינו יצחק ב"ר יהודה הלוי היה מפ' פטמתו ועוקצו שניהם בזנב עוקצו שניטל העץ מה שחוץ לגומא שבאתרוג כשר פטמתו שנתלש העוקץ מתוך האתרוג וחסרו ולפיכך פסול והקשה בקונטרס על זה שלא מצינו בשום מקום פטמא עוקץ ורבינו תם מפ' שמצינו עוקץ ופטמא במקום אחד במתני' דבס"פ יוצא דופן דתנן בן עזאי אומר משישחיר הפיטומת ר' יוסי אומר כדי שיהא נותן ידו על העוקץ והוא שוקע ושוהה לחזור דעוקץ חודו של דד שהתינוק מכניס לתוך פיו ופטמא הוא הבשר שתחת העוקץ שמשחיר סביב ועוד יש פירושים אחרים ובשם רבינו גרשום מאור הגולה פירש בערוך כפי' רבינו יצחק ב"ר יהודה הלוי ז"ל: והר"ן זכרונו לברכה נראה שהסכים גם כן לזה הפירוש אבל הרי"ף ז"ל פירש פטמתו שושנתו ושכן אמרו בירושלמי וכמו שקורין פטמא של רמון לאותו הנץ שעל הרמון בראשו אבל הר"ן זכרונו לברכה כתב שהתלמוד שלנו לא הביא דברי מי שפירש בירושלמי פטמתו שושנתו דטעותא הוא שטעו בפי' פטמא של רמון שחשבו שהוא הנץ שלו וליתא דפטמא של רמון אינו שושנתו של רמון אלא הדד שבראשו שהפרח נץ שמו דהתנן בעוקצין הפטמא של רמון והנץ שלו אלמא תרי מילי נינהו ע"כ בקיצור מופלג: וראיתי שהגיה ה"ר יהוסף ז"ל ניקב נקלף נסדק וכתב שכן מצא בכל הספרים:

נסדק. יש מפרשים דבעינן נסדק מתחלתו ואם נשתייר למעלה ולמטה אפי' כל שהוא כשר אבל הר"ן ז"ל כתב נסדק יש שפירשו בו לארכו ברובו משני צדדין ומיהו דוקא מלמטה:

ניקב וחסר כל שהוא פסול. והעלה הר"ן ז"ל דודאי חד פסולא הוא דרישא קתני ניקב וחסר כל שהוא פסול וסיפא קתני דניקב ולא חסר כל שהוא אפי' בנקב מפולש כשר וסיפא איצטריכא ליה לאשמועי' דרישא חדא פסולא קתני ע"כ וכן פירשו ג"כ תוס' ז"ל ולפי זה לא דברה משנתנו בנקב שאינו מפולש כלל ועולא בר חיננא באר אח"כ בגמ' דנקב שאינו מפולש בחסרון כאיסור הרי הוא כנקב מפולש בחסרון כל דהו כך כתב הרב המגיד שם לדעת הראב"ד ז"ל ומפולש י"מ כפשוטו דהיינו שניקב מצד זה לצד זה וי"מ שכיון שניקב עד חדרי הזרע שהגרעינין בתוכו מיקרי מפולש: וז"ל התוס' ואי הוה מפרשינן דמתני' דקתני ניקב וחסרי כל שהוא פסול תרי מילי נינהו הוה ניחא טפי דהוה תנינא דומיא דאחריני כלומ' ניקב נקב מפולש אי לבית הסמפונות או חסר כל שהוא בלא מפולש אבל א"א לומר כן דמשמע דחדא מילתא היא מדקתני סיפא ניקב ולא חסר כל שהוא ע"כ: ובגמ' תנא עולא בר חיננא ניקב נקב מפולש במשהו נקב שאינו מפולש בכאיסר ואפי' לא חסר כלום ואסיפא דמתני' קאי וכן מוכח בירוש' דגרסי' התם ניקב ולא פילש מבפנים כשר כי הא דתנן ניקב ולא חסר כל שהוא כשר מיהו לשון הירוש' משמע דאע"פ שאינו מפולש מעבר לעבר אלא לחלל הוי מפולש מדקאמר ולא פילש מבפנים הא פלשו מבפנים פוסל אע"פ שאינו מפולש משני צדדין וכן פי' ר"י אם ניקב עד חדרי הזרע שהגרעין בתוכו פסול אע"פ שלא חיסר כלום ע"כ בקיצור:

ניטל עוקצו. זנבו כמו בעוקצי תאנים דבפ"ה דסנהדרין וכן תנן ג"כ עוקצי תאנים וגרוגרות והכליסין והחרובין וכו' בפ' בתרא דתרומות: וכתב הר"ן ז"ל וזה לשונו עלתה חזזית על מיעוטו ניטל עוקצו ניקב ולא חסר כל שהוא כשר לכאורה משמע דהנך תלתא באבי לא צריכי דעלתה חזזית על מיעוטו וניקב ולא חסר מדיוק דרישא שמעינן להו וניטל עוקצו מדלא קתני ליה בפסולין ממילא כשר וליתא אלא מיצרך צריכי ופירושא דרישא נינהו דעלתה חזזית על מיעוטו איצטריך לאשמועי' כשר דלא תימא אפי' בשנים ושלשה מקומות כל שאין בין כל החזזין להשלים כדי רובו כשר משום הכי הדר תנא עלתה חזזית על מיעוטו כשר לומר לך שאינו כשר אלא כשאין החזזית אלא על מיעוטו בלבד אבל כשהיא מפוזרת ברובו שאפי' נצרף כל אותן החזזיות שבו אינם אלא על מיעוטו פסול ודאמרי' בגמ' (הגהה כך לשון הגמ' והרב מוהרי"ק ז"ל בכסף משנה הוקשה לו השתא שנים פסול שלשה מיבעיא וכתב שצ"ע) אבל בשנים ובשלשה מקומות ה"ל כמנומר ופסול. פירושא דמתני' היא דהא אתא לאשמועי' בסיפא שכל שהיא מפוזרת ברובו של אתרוג בשתים ושלשה מקומות ה"ל כמנומר ומעתה אין לך להכשיר בה אלא כשאינה אלא במיעוטו ולפי שיטה זו כל שהיא מפוזרת במיעוטו בלבד אע"פ שהיא בשנים ושלשה מקומות כשר וניטל עוקצו לדברי מי שמפרש שפטמתו היינו מה שנכנס בתוך האתרוג מלמטה כבוכנא באסיתא תנא ניטל עוקצו לאשמועי' דדוקא בשניטל מה שנכנס בתוך האתרוג פסול אבל כשניטל העוקץ היוצא כשר ולדברי מי שמפרש דפטמתו היינו השושנה תנא ניטל עוקצו לאשמועי' שאף השושנה בכלל הפסול ולא הדר בלבד שאין לך בו דבר שניטל וכשר אע"פ שאינו מגוף האתרוג אלא עוקצו בלבד והא דקתני ניקב ולא חסר כל שהוא כשר לדברי מי שמפרש דניקב וחסר כל שהוא דלעיל תרי פסולי נינהו וניקב נקב מפולש אפי' לא חסר כל שהוא פסול תנא הכא ניקב ולא חסר כל שהוא לאשמועי' דניקב נקב שאינו מפולש כשר ולדברי מי שמפרש דניקב וחסר כל שהוא חד פסולא הוי תני ניקב ולא תסר כל שהוא כשר כי היכי דלא ניטעי ונימא דרישא תרי פסולי נינהו עכ"ל הר"ן ז"ל:

אתרוג הכושי פסול. בגמ' פריך והתניא כושי כשר דומה לכושי פסול ומשני רבא לא קשיא הא לן והא להו כלומר לעולם מתני' כושי נמי פסול משום דמתני' מיירי לבני ארץ ישראל שרחוקים מארץ כוש ואינם רגילין בהן וברייתא דמכשר כושי מיירי לבני בבל שקרובין לכוש ורגילין בהן ומ"מ בגדל כאן ודומה לכושי נדמה הוא ופסול אפי' לבני בבל והרי"ף והרמב"ם ז"ל פירשו לבני א"י כושי פסול וכ"ש כושי הרבה הדומה לכושי שהוא פסול ולבני בבל שהאתרוגים כושים הכושי כשר והכושי הרבה שהוא דומה לאדם כושי פסול וכתב הרב המגיד שכן עיקר:

ר"מ מכשיר ור' יהודה פוסל בגמ' מפ' טעמיה דר' יהודה משום דלא גמר פירא והיינו נמי טעמא דבעי כביצה וליכא למימר דטעמיה הוי משום הדר דהא אמרי' בברייתא דאתרוג הישן כשר דתניא אתרוג הישן פסול ור' יהודה מכשיר והדר איצטריך ליה למידרש דבעינן הדר באילנו משנה לשנה ובמה שאמר במתני' דבסמוך ובגדול כדי שיאחוז שניהם בידו אחת טעמא הוי משום דכיון דבעי' לולב בימין ואתרוג בשמאל זימנין דמחלפי ליה ואתי לאפוכינהו ואתי לאינפולי ולאיפסולי אי הוי גדול יותר מדאי:

ז

שיעור אתרוג קטן. כו' ביד פ"ז דהלכות לולב סי' ח' ומייתי לה בגמ' דפרקין דף ל"א:

ר"מ אומר באגוז ר' יהודה אומר כביצה. גמ' אמר רפרם בר פפא כמחלוקת כאן כך מחלוקת באבנים מקורזלות דתניא בשבת שלש אבנים מקורזלות מותר להכניסן לבית הכסא וכמה שיעורן ר"מ אומר כאגוז ר' יהודה אומר כביצה דכביצה נמי חזיא לקנוח: ונ"מ סימן לברייתא שלא תחליף בברייתא דברי ר"מ לר' יהודה ודר' יהודה לר"מ. ועיין בקולון שרש ס"ב וקאמר התם ר' יהודה אומר בכביצה אבל בכאגוז כשר בדיעבד בדליכא אחרינא ואפי' כפול לרבנן דר' עקיבא דס"ל בברייתא בגמ' אתרוג הבוסר כשר ע"כ בקיצור:

ובגדול כדי שיאחוז. וכו' גמ' במוגהת תניא א"ר יוסי מעשה בר' עקיבא שבא לבית הכנסת ואתרוגו על כתפו א"ל ר' יהודה משם ראיה אף הם אמרו לו אין זה הדר: וכתב הר"ן ז"ל ובגדול כדי שיאחוז שנים בידו אחת ר' יוסי אומר אפי' אחד בשתי ידיו כך היא הגרסא במקצת הנוסחאות אבל אינה נכונה דלאיזה ענין ישער ר' יהודה שהיא כשיעור שיאחוז שני אתרוגים בידו אחת והלא אינו צריך לכך לפיכך עיקר הגרסא כמו שנמצא במשניות ישנות ובגדול כדי שיאחוז שניהם (הגהה גם ה"ר יהוסף ז"ל הסכים לגירסא זו מטעם זה עצמו דמלת שניהם קאי אאתרוג ואלולב) בידו אחת כלומר הלולב והאתרוג דכיון דאמר רבא לולב בימין ואתרוג בשמאל זימנין דמיחלף ליה כלומר שאוחז אתרוג בימין ולולב בשמאל וצריך להפכן מיד ליד ולפיכך צריך שיוכל להחזיק בידו אחת הלולב והאתרוג באותה שעה ואי לא איכא למיחש שמא יפול מידו ויארע בו נקב ויפסל ור' יוסי אומר אפי' בשתי ידיו כלומר שיאחוז שניהם זה בידו אחת וזה בידו אחת ולא חייש לדילמא מפיך להו והכי איתא בירוש' דגרסי' התם א"ל ר' יוסי וכי נאמר וכפות תמרים שיהא צריך ליטול שניהם כאחת שאתה משער בכך והלא לא נאמר אלא כפות אפי' זה בידו אחת וזה בידו אחת ע"כ. ור' יוסי דאמר אפי' בשתי ידיו לאו דוקא שיוכל ליטול שניהם בשתי ידיו אלא אפי' הוא צריך שתי ידיו לאתרוג אחד בלבד או שהוא צריך ליטלו על כתפו יצא דכיון דאין מעכבין זה את זה בשיש לו נוטל הלולב ואח"כ נוטל האתרוג והיינו דפרכי' בגמ' לר' יוסי ממה שאמרו לו לר' עקיבא כשהביא אתרוגו על כתפו אין זה הדר דאלמא ר' יוסי מכשיר אפי' באתרוג שהוא גדול כמה ע"כ וכן כתב הגרסא ג"כ רבינו זרחיה הלוי ז"ל בשם מר בר רב האי גאון ז"ל אבל רש"י ז"ל לעיל בפירקין דף ל"א גריס שנים בידו אחת שפירש וז"ל שני אתרוגים בידו אחת שבמקום האחד יאחוז הלולב כשיהפכם: ולפי פי' רש"י גם במילתיה דר' יוסי גרסי' ר' יוסי אומר אפי' אחד בשתי ידיו וכן גריס בטור ולפי פי' הר"ן ז"ל וגרסתו ל"ג מלת אחד אלא ה"ג אפי' בשתי ידיו. כן הגיה ה"ר יהוסף ז"ל:

ח

אלא במינו. נראה לע"ד דלאו דוקא במינו דה"ה במיניו אפי' לר' יהודה כיון דטעמיה משום דאי מייתי מינא אחרינא הוו חמשה מינים ועבר על בל תוסיף דרחמנא אמר ארבעה מינין ולא יותר אבל אם אגדו בענף הדס או ערבה או אפי' של אתרוג קרי' ביה שפיר מינו ואע"ג דרבא לא קאמר בגמ' רק אפי' בסיב ואפי' בעיקרא דדיקלא אפשר דלרבותא נקט הכי דאע"ג דצריך תקון ומלאכה עד שיהא ראוי לאגוד בו אפ"ה אגדינן ביה אפי' לר' יהודה:

מעשה באנשי ירושלים וכו'. ביד הלכות לולב פ"ז סי' י"א י"ב:

ר"מ אומר אפי במשיחה. פי' רש"י ז"ל חוט של משיחה ונלע"ד דמשיחה הוא חוט יותר גם מעט מסתם חוט ואשמועי' דלרבותא נקט משיחה אע"פ שהוא גס אפי' הכי אם רצה לאגוד בו אוגד ואע"ג דלאו הדר הוא כלל וכ"ש בגימוניות של זהב כמעשה שמביא ראיה ממנו דפשיטא דכשר אע"פ שאינו ממין הלולב:

בגימוניות של זהב. כמו הלכוף כאגמון וכן שנינו ג"כ בשבת פ' במה בהמה ואין העגל יוצא בגימון:

א"ל ר' יהודה משם ראיה במינו. וכו' גרסי'. אכן י"ס דכל האמרו לו עד הסוף ל"ג ליה כלל:

בפי' ר"ע ז"ל. ור' יהודה לטעמיה דאמר לולב צריך אגד. אמר המלקט בגמ' בברייתא בפירקין דף ל"ג ויליף לה לקיחה לקיחה מאגודת אזוב דהתם כתב בהדיא ולקחתם אגודת אזוב ורבנן לית להו לקיחה לקיחה אלא משום זה אלי ואנוהו איגדו ור"מ ס"ל בהא כרבנן:

ט

והיכן היו מנענעין וכו'. וברב אלפס והרא"ש ז"ל הלשון כך והיכן הוא מנענע והכי היה ניחא טפי למיגרס או והיכן הן מנענעין: בטואו"ח סי' תרנ"א ופי' הר"ן ז"ל על הנענועין שבשעת קריאת ההלל שיילינן דאילו בשעת נטילת לולב פשיטא שיש לו לנענע שזהו עיקר מצותו כדאמרי' התם השכים לצאת לדרך מביאים לו שופר ותוקע לולב ומנענע בו ואמרי' נמי בגמ' דרב אחא בר יעקב כי מייתי ליה וממטי ליה אמר גירא בעיניה דשטנא ובודאי בשעת נטילתו היה אומר כן דאילו בשעת ההלל לא היה מפסיק:

בהודו לה' תחלה וסוף. הודו שבתחלת הפרק והודו שבסוף ההלל מן הודו עד סוף ההלל חדא פרשה היא במנין פרשיות של ספר תהלים כך פי' בקונטרס וי"מ תחלת הפסוק וסוף הפסוק ולאו מילתא היא אלא בהודו מנענע פעם א' וכן באנא ה' הושיעה נא כב"ה ולא באנא ה' הצליחה נא כב"ש וטעמא דב"ה אע"פ שאין אנא ה' תחלת הפרק ולא סוף הפרק מנענעין משום דכתיב אז (הגהה כלומר ירננו ישראל בעצי היער אשר בידם כאשר יצאו מלפני ה' זכאין כשבא לשפוט את הארץ דהיינו ביה"כ ובמה ישמחו וירננו בעצי היער דהיינו הלולב ומיניו ובאיזה מקום ירננו בקרא דהודו ובקרא דהושיעה נא כאשר נרמז בתרי קראי דבתר האי קרא דאז ירננו) ירננו עצי היער מלפני ה' כי בא לשפוט את הארץ וכתיב בתריה הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו וכתיב נמי בתריה ואמרו הושיענו אלהי ישענו והיינו ירננו שמנענעין את הלולב ומשבחין בהודו ובאנא ה' הושיעה נא ועכשיו שנהגו ש"צ אומר יאמר נא ישראל והצבור עונין הודו וכן ביאמרו נא יראי ה' הצבור מנענעין על כל הודו שעונין אבל ש"צ לא ינענע וי"מ דאף ש"צ מנענע אגב צבור שעונין בכל פעם ופעם הודו ומנענעין מנענע ש"צ ג"כ ביאמר נא וביאמרו נא ובשעת ברכה לא מצינו אם חייב לנענע בתחלת נטילה אלא מדאמרי' בפירקין קטן היודע לנענע חייב בלולב משמע דמנענע בתחלת הברכה אע"פ שאינו יודע לקרות הלל ועוד מדתניא במסכת ברכות בסוף תפלת השחר השכים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע לולב ומנענע מגלה וקורא בה משמע דמנענע בלא הלל תוס' ז"ל. וכתב הרא"ש ז"ל ועכשיו שנהגו ששליח צבור אומר יאמר נא ישראל והצבור עונים הודו וכן ביאמרו בית אהרן וכן ביאמרו נא יראי ה' הצבור מנענעין על כל הודו והודו שיאמרו ובשעת ברכה לא מצינו שצריך לנענע בתחלת הנטילה אלא מדאמרי' בסוף פירקין קטן היודע לנענע חייב בלולב משמע שמנענע בתחלת הנטילה אע"פ שאינו יודע לקרות את ההלל ועוד מדתניא בברכות בס"פ תפלת השחר השכים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע לולב ומנענע אלמא בשעת נטילה בעי נענוע וכתב ראבי"ה דעיקר הנענוע בשעת הברכה אבל נענוע דמתני' בהודו ובאנא ה' הושיעה נא הוא נענוע בעלמא ואההוא נענוע דמתני' מפ' בירוש' למה מנענע כדי לנענע כחו של קטיגור והדר קאמר רב אחא בר יעקב ממטי ליה ומנענע כד מברך וכן משמע כד מברך ממטי ליה אבל בנענוע ראשון שהזכיר לא ממטי ליה אלא בנענוע בעלמא קעביד ודומה להא דא"ר יצחק למה תוקעין וחוזרין ותוקעין וכו' כדי לערבב את השטן וההוא דישיבה עיקר כדפרישית בר"ה אע"ג דלאו על סדר ברכות הן והנהו דעמידה הן הערבוב וה"נ לענין נענוע ע"כ ובספר שלחן ערוך פסק כתשובת מהרי"ל דמנענע מזרת דרום מערב צפון ונראה שלזה הסכים הרב בעל תוספת י"ט ודחה שלש ראיות שהביא הרב בעל לבוש מלכות לומר מזרח צפון מערב דרום ע"ש והעלה הר"ן ז"ל דאין מנענעין בהודו לה' שבתחלה אלא פעם אחת אבל בהודו לה' שבסוף שכופלין אותו ש"צ והצבור מנענעין בו על כל פעם ופעם וכן באנא ה' הושיעה נא וכן נהגו ע"כ:

שכל העם היו מנענעין. ס"א היו מטרפין וכן הוא בירוש' וגם בערוך ערך טרף. וגם בהרי"ף והרא"ש ז"ל ובנוסחת כ"י וכן הגיה ה"ר יהוסף ז"ל:

מי שבא וכו'. תוס' פ' לולב וערבה (סוכה דף מ"ו:)

יטול על שלחנו. בגמ' פריך אמרת נוטלו על שלחנו למימרא דמפסיק ורמינהי דתנן בפ"ק דשבת גבי תפלת המנחה ואם התחילו אין מפסיקין ותפלה דרבנן והא נמי דרבנן דבי"ט שני עסיקי' דייקא נמי דקתני מי שבא בדרך ולא היה בידו לולב ואי ס"ד בי"ט ראשון מי שרי ומשני אמר רב ספרא לא קשיא הא בדאיכא שהות ביום להתפלל אחר שיגמרו סעודתם ומתני' דהכא בדליכא שהות ביום שתמשך סעודתו עד שתחשך אבל ליכא לאקשויי רישא אסיפא דקתני רישא נוטלו על שלחנו אלמא מפסיק והדר תני לא נטל בשחרית יטול בין הערבים אלמא לא מפסיק דמאי קושיא דילמא מצוה לאפסוקי ואי לא פסיק יטול בין הערבים שכל היום כשר. וכתוב בבית יוסף א"ח סוף סימן ע' ודעת הרמב"ם ז"ל דכיון דלמסקנא בדרבנן שאני לן בין יש שהות לאין שהות הה"נ בדאורייתא ומאי דאוקמה ר' זירא ביו"ט שני לאו משום דס"ל הכי אלא ה"ה ביו"ט ראשון ואי הוה קשיא לך הא דאורייתא הא דרבנן הוה מצינא לתרוצי דהכא בי"ט שני ומ"ש דייקא נמי אינו מסקנא אלא ר' זירא הוא דקאמר לרבא הוה לך למידק דמתני' בי"ט שני מדקתני מי שבא בדרך אבל ר' זירא ס"ל דאפי' בדאורייתא אי איכא שהות אין מפסיקין ומתני' בין בי"ט ראשון בין בי"ט שני ומאי דקתני מי שבא בדרך היינו ע"י עירוב או ע"י בורגנין או שלא היה בגרסתו של הרמב"ם ז"ל דייקא נמי א"נ שהרמב"ם ז"ל סובר כדברי הר"ן ז"ל שהעלה כל שהתחיל קודם זמן חיובו אפי' בדאורייתא אינו מפסיק אי איכא שהות ובודאי שלשון הרמב"ם ז"ל כך מוכיח דבהתחיל מקמי דמטא זמן חיוביה עסיקי' שכתב היה עוסק בת"ת והגיע זמן ק"ש וכו' היה עוסק באכילה וכו' וכן מאי דא"ר זירא מצוה לאפסוקי אע"ג דבלשון דילמא אמריה הלכתא הוא דמכח אותה קושיא הדר רבא ואמר לעולם כדקאמ' מעיקרא ולכך פסק גבי ק"ש דכיון שיש שהות גומר ואח"כ קורא וכן מצוה לאפסוקי כדי שלא ישכח ויעבור זמן הקריאה וזהו שכתב ואם היה מתיירא וכו' ופסק הרי זה משובח ע"כ. ונלע"ד דמתני' לא זו אף זו קתני ל"מ מי שהיה אנוס כגון שבא מן הדרך דודאי יטול אחר שבא ואי איכא שהות לא יפסיק ואי ליכא שהות יפסיק אלא אפי' מי שהיה בעיר והזיד ולא נטל שחרית יטול בין הערבים ולא אמרי' כיון שהזיד אין לו עוד תקנה קמ"ל שכל היום כשר ללולב ונלע"ד דגם בזה אם אין שהות יפסיק ואם יש שהות לא יפסיק. וק"ק לע"ד דטפי הוה שפיר למיתני מי שבא מן הדרך ולא היה בידו וכו'. וביד פ"ז דהלכות לולב סי' י' ובטור א"ח סי' תרנ"ב:

י

מי שהיה עבד או אשה או קטן וכו'. בהלכות חנוכה פ"ג סי' י"ב עד סוף הפרק וכתבו תוס' ז"ל משמע כאן דאשה פטורה מהלל דסוכות וכן דעצרת וטעמא משום דמצוה שהזמן גרמה הוא אע"ג דבהלל דלילי פסחים משמע בפ' ע"פ דמיחייבי בד' כוסות ומסתמא לא תקינו ד' כוסות אלא כדי לומר עליהם הלל ואגדה שאני הלל דפסח דעל הנס הוא בא ואף הן היו באותו הנס אבל כאן לא על הנס אמור ע"כ:

ותהי לו מארה. אם לא למד ואם למד תהי לו מארה שמבזה את קונו לעשות שלוחים כאלה רש"י ז"ל:

יא

מקום שנהגו לכפול. ביד פ"ג דהלכות חנוכה סי' י' י"א ומייתי לה בגמרא ערבי פסחים ד' קי"ט:

מקום שנהגו לברך אחריו יברך אחריו. מלת אחריו השניה נלע"ד טעות אח"כ מצאתי ברש"ל שמחק שתיהן אע"פ שברוב הספרים גרסי' להו וכדאיתיה בגירסת המשנה בר"פ הקורא עומד והכריח מלא שנו דגרסי' עלה בגמ':

הלוקח לולב מחבירו. פי' כל ד' המינים דלולב כולל הכל ואיתה בר"פ כל פסולי. וכתבו תוס' ז"ל הלוקח לולב מחברו פי' בקונט' דגרסי' מעם הארץ דמעם הארץ מוקמי' לה בגמ' ועם הארץ לגבי חבר לא קרי חברו ואי לוקח נמי עם הארץ מי ציית לך להחזיק את חברו בחשוד ועל חנם דחק דאין צריך לשנות את הגרסא דאשכחן בדוכתי טובא דקרי ליה חברו דתנן בפ' הניזקין משאלת אשה לחברתה ובפ' בכל מערבין האומר לחברו צא ולקט לי תאנים מתאנתי אוכל מהם עראי ומעשרן ודאי וקתני סיפא בד"א בעם הארץ ובשבת פ' שואל לא יאמר אדם לחברו שכור לי פועלים ומוקי לה בחברו גוי ע"כ. והביאוהו ג"כ בפ' בכל מערבין (עירובין דף ל"ב:)

נותן לו אתרוג במתנה. בגמ' בעי לא רצה ליתן לו במתנה מהו ושני עלה רב הונא מבליע לו דמי אתרוג בלולב פי' יקנה לולב ביוקר עד שיתן לו אתרוג במתנה ופריך בגמ' והא קיימ' לן דבאילן בתר חנטה אזלינן והאי אתרוג ע"כ בט"ו שמרה עד החג לא גדל ובת ששית הנכנס לשביעית הוא ומשני אתרוג חלוק משאר אילנות ודינו כירק שהלכו בו בתר לקיטה משום דגדל על כל מים שמשקין אותו תמיד כירק וכי האי תנא דקתני בברייתא ורבותינו נמנו אתרוג אחר לקיטה בין למעשר בין לשביעית ודלא כר"ג ור' אליעזר דאמרי בפ' שני דבכורים דלענין שביעית בתר חנטה אזלינן באתרוג. ושלש מחלוקות בדבר. ואית ליה לר"ש בפ"ק דר"ה דף ט"ו סברא רביעית דבאתרוג ג"כ אזלינן בתר לקיטה לענין שביעית שאין לך דבר שחייב בביעור אלא א"כ גדל בשביעית ונלקט בשביעית משמע דבעי בתר חנטה וגם בתר לקיטה ונלע"ד דהא דלא קתני הלוקח לולב מחברו יבקש ממנו שיתן לו אתרוג במתנה לרמוז לנו הא דמפ' בגמ' דאם לא רצה ליתן לו במתנה מבליע לו דמי אתרוג בלולב וה"פ הלוקח לולב מחברו בשביעית נותן לו הלוקח מעות יתירות בלולב עד כדי שיבא האתרוג במתנה וביד פ"ח דהלכות שמיטה ויובל סי' י"א:

יב

בראשונה וכו' עד סוף סי' י"ג ביד הלכות לולב פ"ז מסי' י"ג עד סוף סי' י"ח ושם פ"ח סי' י':

במדינה הכריח הרב ר' אליה מזרחי ז"ל בחדושיו דבריש סימן מ"ד לסמ"ג ז"ל דסמ"ג ס"ל כדעת הרמב"ם ז"ל שכל העיירות שבא"י מלבד ירושלם נקראים מדינה וכל עיר ירושלם קרויה מקדש:

זכר למקדש. גמ' מנלן דעבדינן זכר למקדש א"ר יוחנן דאמר קרא כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך נאם ה' כי נדחה קראו לך ציון היא דורש אין לה דורש אין לה מכלל דבעיא דרישה:

ושיהא יום הנף כולו אסור. גמ' אמר רב נחמן ב"ר יצחק ריב"ז בשיטת ר' יהודה שהיה מתלמידי תלמידיו דורש אחריו דרש גם הוא בימיו ואמר דמן התורה הוא אסור דכתיב עד עצם היום הזה עד עצומו של יום וקסבר עד ועד בכלל ולא דריש עד ולא עד בכלל להתירו בהאיר המזרח והא דתנן בפ' ר' ישמעאל דמנחות א"ר יהודה והלא מן התורה הוא אסור דכתיב עד עצם וכו' דמשמע דפליג עליה ר' יהודה הוא דקטעי דסבר דמדרבנן קאמר ריב"ז ולא היא דמדאורייתא קאמר ומאי התקון דקתני דרש והתקין וכדפי' ר"ע ז"ל שם במנחות פ' ר' ישמעאל ופליג רב נחמן אסתמא דתלמודא דמפ' טעמא דריב"ז משום מהרה יבנה בית המקדש. וכתב הר"ן ז"ל הא דקתני הכא הך תקנתא משום דהך מתני' אתנייה במסכת ר"ה דמני עשר תקנות שתקן ריב"ז וכיון דאייתי הכא רישא דמתני' סיימה כולה אבל במסכת מנחות דאיצטריך לו סיפא לא תנא רישא משום סיפא וקתני סיפא בלחוד ע"כ. ותוס' ז"ל כתבו הרבה תקנות תיקן ריב"ז אלא הנך תרתי תיקן יחד להכי תנא הכא יום הנף אגב גררא ותימא דבמנחות פ' ר' ישמעאל לא תנא הנך דלולב אגב ההוא דיום הנף ובפ' בתרא דר"ה תני הנך ועוד תקנות טובא דתקון ע"כ: ובטור א"ח סי' תרנ"ח ובתו"כ ספט"ז דפ' אמור:

יג

יום טוב הראשון וכו' דאמרי' לקמן דמצות לולב דוחה את השבת ביום טוב ראשון לבדו עכ"ל ר"ע ז"ל. אמר המלקט שנאמר ולקחתם לכם ביום הראשון הי מיעוטא הוא כלומר בראשון לחודיה הוא דאמינא לך ואף בשבת:

כל העם מוליכין את לולביהם לבית הכנסת. מע"ש מפני איסור הוצאתו בשבת דלולב דוחה שבת לענין נטילתו בלבד וה"מ בזמן שבית המקדש קיים אבל לאחר חרבן לא דמסקי' בפ' לולב וערבה דלולב לא דחה שבת אפי' לענין נטילתו דגזרי' שמא יעבירנו ד' אמות בר"ה הר"ן ז"ל. ומחק ה"ר יהוסף ז"ל מלות ולמחרת משכימין ובאין והגיה וכל אחד ואחד מכיר בוי"ו:

מפני שאמרו חכמים. מלת חכמים מחקה החכם הנ"ל. ואיתה בפ' לולב וערבה (סוכה דף מ"ד) ועיין במה שכתבתי בשם התוס' בר"פ בתרא דמס' ר"ה. ובתו"כ פרשת אמור פרק ט"ז. ונלע"ד שדבור המתחיל ברש"י ז"ל מוליכי' צ"ל קודם ד"ה שהוציא ברשות אע"פ שלא הגיהו רש"ל ז"ל:

יד

רבי יוסי אומר וכו'. ירושלמי דפסחים ס"פ אלו דברים ובבבלי שם דף ע"ב וגם בירושלמי דפ' הערל דף ט':

מפני שהוציאו ברשות. ברשות מצוה שהיה טרוד במצוה ומחשב ועסוק וממהר לעשותה ומתוך כך טעה ושכח שהוא שבת וקסבר ר' יוסי טעה בדבר מצוה ושגג בדבר כרת פטור מקרבן רש"י ז"ל:

טו

מקבלת אשה. פי' אע"ג דלאו בת חיובא היא:

ומחזרת למים בשבת. גרסי' וכן הוא בירוש' ובהרי"ף והרא"ש ז"ל וביד שם פ"ז סי' כ"ה ובטור א"ח סי' תרנ"ד. וכתוב בכל בו בסי' ע"ב מקבלת האשה לולב מיד בנה או מיד בעלה בזמן שהיו נוטלין אותו בשבת פי' וקמ"ל דאע"ג דאשה לא מחייבא ביה לא אמרינן שיהא אסור לטלטלו כעץ וכאבן שאינו ראוי לטלטל אלא מקבלת אותו ולכתחלה מחזרת אותו למים דלא חשבי' החזרה כהשקאת זרעים ואע"ג דמועיל להעמיד לחותו אבל אין מוסיפין על המים שמא תוספת המים יוסיף לחדש בו לחותו ובי"ט מוסיפין אבל אין מחליפין המים שישפוך אלו ויתן אחרים תחתיהן ובחולו של מועד מחליפים ובזמן הזה שאינו ניטל בשבת אם שגג אדם והוציאו מן המים או שכחוהו ולא נתנוהו במים אין מחזירין אותו במים כיון שאינו ראוי לא לאנשים ולא לנשים למצוה בשבת שהרי הוא כאבן לענין טלטול ע"כ וקרוב לזה פי' ג"כ הר"ן ז"ל:

קטן היודע וכו'. ירוש' לא סוף דבר לנענע אלא מוליך ומביא מעלה ומוריד כשורה ומנענע: והגיה ה"ר יהוסף ז"ל כל קטן שיש בו דעת לנענע וכו' וביד שם סי' י"ט ובטור א"ח סימן תרנ"ז ואיתה רפ"ק דערכין:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף