מלאכת שלמה/כלאים/ט

מלאכת שלמה ‏ כלאים ט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

אין אסור כו'. ואינו מטמא כו'. ירושל' תנינן תרין כללין ולא דמיין דין לדין תנינן אין אסור משום כלאים אלא צמר ופשתים בין צבועים בין לבנים. תנינן אין מטמא בנגעים אלא צו"פ ובלבד לבנים. ר' יונה בוצראה בעא קומי ר' מונא תמן את אמר בין צבועין בין לבנים והכא את אמר ובלבד לבנים א"ל שנייה היא ששנה עליו הכ' צמר צמר ב' פעמים מה פשתן כברייתה אף צמר כברייתו. ובבריי' מוסיף אוציא הצבוע בידי אדם ולא אוציא הצבוע בידי שמים תלמוד לומר לפשתים ולצמר מה פשתים לבנה אף צמר לבן ע"כ. ושל כהנים ג"כ הנה ידעת שיש בהם ג"כ צבועין ולבנים:

ואין הכהנים לובשין לשמש בביהמ"ק אלא צו"פ. כלומ' הבגדים שאין בהם כלאים אלא של פשתים דוקא כגון כתנת ומכנסיים ומצנפת ואבנט שיש בו כלאים של צו"פ. והני בהדיוטים. וחשן ואפוד ומעיל דכהן גדול של כלאים של צו"פ היו:

ב

השיריים והכלך וכו'. בגמ' ר"פ במה מדליקין מייתי בריי' דתניא השיריים והכלך והסריקין חייבין בציצית ומפ' בגמ' במסקנא כפי מה שהגיה רש"ל ז"ל אב"א דמתני' פרושי קא מפ' מאי שיריים כלך: בפי' ר"ע ז"ל. ומפני שלא היו מצויין ביניהם לא היו מכירין בהם וכו'. כ' ה"ר יהוסף ז"ל זה הדין הי' צריך ראי' דמאן יימר שלא הי' מצוי ביניהם ונ"ל לפ' דה"פ דמתני' העושה בגדים משיריים וכלך אין בהם משום כלאים אבל אסור משום מראית העין שזה נראה כצמר וזה נראה כפשתן ע"כ:

הכרים והכסתות כו'. היינו מפני שאין דרכן בהעלאה וכן פי' ר"ש ז"ל בפי' המשנה. וריב"ל אתא לאשמעי' דאפי' עשר מצעות זו ע"ג זו שאין דרכן בהעלאה כל שכלאים תחתיהן שדרכן להעלותן אסור לישון עליהם משום שנא' לא יעלה עליך כלו' משום לתא דהעלאה כיון שדרכן בכך הר"ן ז"ל בספ"ק דביצה ד' רפ"ה וע' עוד שם ותוסיף לקח טוב:

אין עראי לכלאים. בירוש' תני אין עראי לכלאים בביהמ"ק ופריך והתני כהן שיצא לדבר עם חברו אם הפליגו טעון טבילה דאיכא הסח הדעת ואם לשעה סגי בקדוש ידים ורגלים ולא אמרו שיפשוט עצמו כשמדבר עמו אע"ג דאינו עובד עבודה. ומשני התם בבגדי לבן ביוה"כ שאין בהם כלאים והא דתני אין עראי דאסור היינו בבגדי זהב דחשן ואפוד של כלאים היו ובפ' בא לו אמרי' דאפי' דבגדי קדש ניתנו ליהנות בהן ואין כאן חטא מעילה משום כלאים אסור: בפי' ר"ע ז"ל. ול"נ לגנוב את המכס לפי שאין אדם נותן מכס מבגדים שהוא לובש. כן פי' הר"ש ז"ל וז"ל אפי' לגנוב את המכס כדי יציאת השער שנוטל בו המכס שאין נותנין מכס מבגדים שלובש אדם:

ג

מטפחות הידים כו'. ומתני' ר"מ אבל בתוספתא מפיך ר' יהודה דר"א לדרבנן ותני הכי מטפחות וכו' אין בהם משום כלאים דברי ר"א וחכמים אוסרין ומש"ה בירוש' פסק רב הלכה כדברי האוסר מאן דהוא ומן התוספתא הלזו משמע דר"א ביו"ד גרסי' ובמשנת שלש מטפחות הן של ידים טמאה מדרס דבפכ"ד דמס' כלים סתם לן תנא כותיה דר"א דמתני'. ואיכא בירוש' מאן דמפ' דטעמא דאוסר ר"א במתני' מטפחות ספרים מפני שבימות החורף כשקורא בספר מחמם בה ידיו מפני הקור. וכ' הרש"ש ז"ל מטפחות הידים פי' הר"ש והרא"ש ז"ל הן אותן שרגילין לפרוש על השלחן ולקנח בהם הידים ואינו נכון חדא דמטפחות הידים קתני ולא מטפחות השלחן ועוד דאותם אינם קשין כלל והנכון שהן אותן שמנגבין בהם הידים שהם קשים קצת. מטפחות ספרים נמי הן בגד עב וקשה לשמור הספרים שלא יתלכלכו ויתקלקלו. מטפחות הספג נמי קשה קצת. ומטפחות הספרים רכה שמקנחין בה פניהם ומודו בה כו"ע ע"כ: בפי' ר"ע ז"ל. לפי שי"ל בית ראש ולובשין אותן וכו'. כ' עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה אינו נראה דהא אפי' במרדעת אסרו לק' אע"פ שאינה דרך מלבוש ובירוש' שלנו לא נזכר לשון זה דרך מלבוש אלא על מטפחות הספג אבל מטפחות הספרים שהיא עולה עליו אסורה מכל מקום וצ"ע בגרסא של הירוש' כי נראה שיש בו שבוש ע"כ:

ד

תכריכי המת וכו'. ואפי' לכתחלה נמי יכול לעשותם כלאים דהכי אמרי' בתוספתא בגד שאבד בו כלאים ה"ז לא ימכרנו לעובד כוכבים ולא יעשנו מרדעת לחמור אבל עושה ממנו תכריכין למת. הכי מייתי לה בנדה ד' ס"א וקא' עלה התם זאת אומרת מצות בטלות לע"ל. ופי' הרש"ש ז"ל דהיינו כשיעמדו המתים בלבושיהן אין כאן איסור כלאים דמתן שכרן דמקמי הכי הוא דאכלי ע"כ. וכ' עוד הרש"ש ז"ל ותימה דליתסר משום לועג לרש דאפי' ציצית אמרי' בפ' התכלת דרמינן לי' בההיא שעתא משום לועג לרש כ"ש שאין להלבישו כלאים ותי' הרא"ש ז"ל דבציצית איכא לועג לרש טפי ששקולה כנגד כל המצות כדאמרי' וראיתם וזכרתם. ע"כ. ואפי' להוציא עליה את הזבל פי' שהזבל יכבד עליו ומלבד שהמרדעת מצלת בגדיו שלא יטנפו מצלת נמי גופו שלא יכבד לו וגם חוצצת בפני הריח כך נ"ל עכ"ל ז"ל:

ה

מוכרי כסות. כ' הר"ן ז"ל בפ' גיד הנשה דף תש"ט ע"א ואע"ג דקי"ל דר"ש מודה בפסיק רישיה ולא ימות לענין הנאה ודאי אע"ג דהוי פסיק רישיה שריא דהא תנן הכא מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוונו וכו' ואע"ג דודאי מטי לי' הנאה אלא דכיון דלא מיכוין לה לא חשבינן לה מידי ע"כ בשינוי לשון קצת. וכ' רש"י ז"ל שם בפ' כל שעה יש שטועין שמקשין על משנה זו אותה ששנינו בתוספתא בגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו לעובד כוכבים אלמא כלאים אסור למכור. וטעות הוא בידם דהתם אבד דוקא שמא יחזור עובד כוכבים וימכרנו לישראל ולא יכיר שיש בו כלאים וילבשנו אבל כלאים הניכר מותר בכל הנאות מכירה ע"כ:

ובגשמים וכו'. פי' הרש"ש ז"ל שלא יפלו גשמים במלבושיו כדי שלא יזיק לגופו. אית ספרים דגרסי והצנועין מפשילין לאחוריהן במקל:

ו

תופרי כסות וכו'. נראה דהני תרי באבי דמוכרי כסות ותופרי כסות לא זו אף זו קתני וקל להבין:

ז

הברסין. בערוך גרס הבדסין בדל"ת וכ' הרש"ש ז"ל ונראה כמאן דגריס לה ברי"ש שהירוש' מפ' הברסין בריי'. והענין הוא כדאי' במד' ר' תנחומא פטשיהון אלו ברקיס והן מכנסים. וברסיס וברקיס ובראיי הכל אחד. שמשתנה הלעז לפי המקומות. והברדסין מפ' בירוש' דולמא. והכסות שקורין בלע"ז שאיו קורין בל' יון דולמא ע"כ. וראיתי שנקד הר"ר יהוסף ז"ל הבירסין הבי"ת בצירי וגם הוסיף יו"ד אחר הבי"ת:

והדלמטיקיון. פי' בערוך י"א בלע"ז קאפא:

ומנעלות הפינון. פי' בערוך ע"ש מקומן כדכתיב ויחנו בפונון:

לא ילבש בהן. אית ספרים לא ילבשם:

ר' יוסי אומר אף וכו'. צריך למחוק מלת האף:

ומנעל של זרב. בערוך בערך זרד גריס של זרד בדל"ת וכן נראה שגורס הרמב"ם ז"ל אבל בערך מנעל אע"פ שגם שם כתוב זרד בשם הירושלמי כתוב שם זרב ובכ"מ שם משמע שגם הרמב"ם ז"ל גורס בבי"ת וע' בטור י"ד סי' ש"א. בפי' ר"ע ז"ל. נראה שנפל טעות במ"ש שם סנדל ומנעל דלא ראינו ולא שמענו גרסת סנדל במשנה וגם לא הוזכרה בשום מפרש:

ח

אין אסור משום כלאים כו'. שוע ל' חלק שיהו פניהם חלוקים יחד במסרק. וע' בתי"ט ובכ"מ שם תמצא מה שדקדק בראש דבריו. וכתב הרש"ש ז"ל הכא משמע בהדיא דנוז פי' ארוג ודלא כפי' ר"ת דפ"ק דיבמות דף ה' ובפרק האשה במס' נדה ד' ס"א והתם פליגי אמוראי אי פירוש שעטנז או שוע או טווי או נוז כל חד לחודיה ומר זוטרא פליג דכולהו בעינן לחיובא וכתוב בספרים והלכתא כמר זוטרא מדאפקינהו רחמנא בחד לישנא וכ' הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה דאינו מלשון הגמרא אלא פסק משם גאון וכן מצינו במס' ברכות כמה והלכתא בפ' כיצד מברכין ואינו מעיקר הנוסחאות אבל כל המפרשים כראשונים והאחרונים גרסי לי' ולפי סברת מר זוטרא נ"ל לפרש מתני' הכי אין אסור משום כלאים ללקות עליו אלא טווי ע"ג שוע כל מין לעצמו. שוע קרדאדו בלע"ז ע"ש שבנפוץ מחליקו תרגום חלק שעיע וטווי כ"א לעצמו וארוגין שניהם ביחד והיינו בזמן שאין החוט של כ"א שזור אלא יחידי הוא דבעינן ארוג והיינו טעמא דכי אין לחוט קיום דאינו שזור בעינן אריגה אבל כשהחוט של צמר וכן של פשתים שזור בקשורין יחד סגי דכך שזורין כ"א לעצמו וקשורין יחד כמו כל חד יחידי וארוגין והיינו דאמרי' דכלאים מידחי מקמי ציצית ואמרו דמשום קשר העליון שמקושר הצמר אצל הפשתן מידחי. וטעמא משום דחוטי ציצית שזורין הן כדאי' בספרי. נוז לשון עיקום ובאריגה איכא עיקום שהחוטין של השתי חציין יורדין למטה וחציין עולין למעלה ואח"כ חוזרין והעליונים למטה והתחתונים למעלה וכן לעולם. והראב"ד ז"ל כ' בפי' תו"כ וז"ל מיהו היכא דהוו שוע טווי חד חד לחודיה וקטר להו בהדי הדדי ההוא קטרא עביד להו כאילו שוע טווי ונוז בהדי הדדי והא מלתא גמרי' לה מדאצטריך רחמנא למישרי כלאים בציצית והתם ליכא חבור לא בשועם ולא בטווייתם אלא בנוזם בלבד דהיינו הקשר וטעמא משום דציצית עשה ודחי ל"ת שרי הא בעלמא הוה אסור מה"ת ש"מ שהקשר חמור יותר מן הארוג ע"כ דבריו ואינם מחוורין גם דברי הרמב"ן ז"ל בפ' קדושים נוטין לומר דלא בעינן אריגה גבי כלאים והאיסור הוא מטעם יחדיו דשתי תכיפות הן חבור ומתני' לא משמעא הכי ובמה שפירשתי א"ש. רשב"א אומר נלוז. מפרש דנוז דתנן היינו נלוז והלמ"ד חסרה כמו בטווי שאין כאן אלא הטי"ת מלשון תועבת ה' נלוז מטה ומעקם דרכיו. ונלוזים במעגלותם בתלתולים ומעקשים כי הדבר הארוג מעוקם השתי כקשת בכל חוט של ערב והקשר ג"כ יש בו עיקום. ומליז הוא אביו שבשמים. מטה השי"ת מדרכי רחמיו עליו כענין שנא' ועם עקש תתפתל עכ"ל ז"ל. וע' בהר"ן ז"ל ספ"ק דביצה. וי"מ ומליז פי' מרחיק. וראיתי מי שנקד ומליז המ"ם בצירי. ובירוש' ניתני שע ולא ניתני טנז ומשני אילו תנינן שע ולא תנינן טנז הוינן אמרין דוקא שוע דהיינו כגון לבדים אסורים הא טווי זה בפ"ע וזה בפ"ע וארוג אינו חייב דאינו חבור כ"כ ומש"ה אצטריך טנז אין אסור משום כלאים אלא טווי וארוג. ניתני שעט ולא ניתני נז. ומשני הוינן אמרין הא נוז מותר ומתני' לא אמרה כן אלא פיף של צמר בשל פשתן אסור ואפי' אינו טווי ומטעם נוז דהיינו עיקום וחבור. ניתני טנז ולא ניתני שע. ומשני הוינן אמרין הא שע מותר ומתני' לא אמרה כן אלא הלבדין אסורין מפני שהן שועים. ובס' יראים סי' ס"א כתוב רשב"א אומר נוז נלוז מליז הוא לאביו שבשמים אע"פ שפי' משזר נמי נוז הני תרווייהו נפקי מיניה שקולין הן ויבואו שניהם ע"כ וע' בס' הלבוש יו"ד סי' ש' וע' בס' קרבן אהרן ספ"ד דפ' קדושים ותוסיף לקח טוב בכולה מתני':

ט

הלבדים אסורים כו'. רש"י והרמב"ם ז"ל סברי שהלבדים אסורין מה"ת ומפרשים דבר שהוא שוע או טווי או נוז אבל הרשב"א והרמב"ן ז"ל סוברים שהלבדים אינם אסורים מה"ת אלא מדרבנן מפני שהם שועים לבד והם מפרשים דבר ששוע וטווי ונוז שצריך שלשה אלו להיות כלאים ע"כ בקיצור מספר לקח טוב פ' קדושים. וכתב הר"ן ז"ל פרק במה אשה בשם ר"י ב"ר אשר דלא גזרו רבנן אלא בלבדין הרכין אבל בקשין אפי' מדרבנן מותרין והיינו איצטמא דתניא התם בבריי' דאין בה משום כלאים ע"כ. ולשון לבד לשון אחיזה ודבוק זה בזה מענין לבוד ותרגום ירושלמי מחזיק באזני כלב דלביד באודנוי דכלבא:

פיף של צמר. אורילי"ו בלע"ז וקרוי פיף בחלוף פ"א בכ"ף תרגום שפת היאור כיף נהרא. ולשון הר' יהוסף ז"ל פיף פי' בערוך צלצול פי' חגורה קטנה. משיחות פי' בערוך לשונות של ארגמן. ופי' רש"י ז"ל בפ' המוצא תפילין לשונות של צמר שאינו טווי ע"כ והביא ראי' מפ' המוצא תפי' שאין פי' משיחות הוי חבלים כדפי' ר"ע ז"ל:

משיחות של ארגמן אסורות. ירוש' אית תנאי תנו מותרות. מאן דתני אסורות דהוא מכפת ליה שתפורין המשיחות בחלוק ומאן דתני מותרות היינו שאינם תפורים אלא חוגרו על חגור של פשתן וכד איהו שנץ גרמיה היא נחתא לה:

לא יקשור סרט כו'. כתב הראב"ד ז"ל בפירושו למס' תמיד שמעתי שיש דוחקים לומר דהאי מתני' יחידאה היא משום דר' חנניה בן גמליאל קתני לה בתוספתא דכלאים ולאו מילתא היא דהשתא מיהא סתם לן תנא כוותיה ע"כ. ובס' יראים סי' ס"א כתוב ואין לומר הלכה כר' חנניה בן גמליאל דסתם מתני' כוותיה דמשם אין ראיה דההיא יחידאה היא דר' יוסי קתני לה לכולה מילתא וי"ל אחר שר' יוסי ור' חנניה קמו בחדא שיטתא רבים נינהו והוו רבים כנגד רבים דתוספתא דס"ל דחבור ע"י ד"א לאו שמיה חבור ובשל סופרים הלך אחר המיקל ע"כ וע' עוד שם: בפי' ר"ע ז"ל. וכשהוא חוגר בה קושר שני ראשיה וכו'. כ' עליו הרר"י ז"ל פי' זה אינו נראה כלל דא"כ מאי רבותא היא זו שאמר אע"פ שהרצועה באמצע כיון דמשום הקשירה נאסר ע"כ נראה דמיירי בלא קשירה כמו שרוב העולם רגילין לחגור בלא קשירה ואין ראי' מן המנהג דמהא אסור מה"ת דאמרי' בספרי מנין שלא יקשור סרט וכו' ת"ל יחדו מ"מ. ומשמע שאע"פ שאינם מחוברים יחד אלא ע"י דבר אחר אסורין הן שגם זה קרוי יחד. וגם מה ששנינו בסוף פרקין והשק והקופה מצטרפין לכלאים אינו ר"ל דדוקא כשחבר החתיכות יחד אלא אפי' כשחתיכת בגד צמר עשוי טלאי לשק וחתיכת בגד פשתן עשוי טלאי לקופה וחבר השק והקופה יחד אסור משום כלאים עכ"ל ז"ל א"ה עמ"ש המחבר במשנה הסמוכה בשם תשובת הרשב"א.]:

י

אותות הגרדין כו'. ברמב"ם שם וז"ל אם היתה אות של צמר בפשתן או פשתן בצמר ה"ז אסור אע"פ שאינו חשוב אצלו ע"כ בקיצור:

התוכף תכיפה אחת וכו'. בירושל' פריך מה ר' יהודה כר"א דתנינן רפי"ג דמס' שבת רא"א האורג שלשה חוטין בתחלה חייב. וקשה דדוחק הוא דהא ר"א שמותי הוא. ומשני א"ר עולא טעמא דר"א תמן ע"י שלישי מלאכתו מתקיימת טפי אבל אה"נ דבשנים סגי ברם הכא פחות מג' מיסתר הוא ולא קאי:

השק והקופה מצטרפין לכלאים. ירוש' ר' סימון בשם ריב"ל לא שנו אלא שק דהרבה פעמים אדוקים שק וקופה ואין עומדין ליחלק אבל סל של קנים שאין דרך לחברו אפי' אם חברו לא הוי חבור. הדר אשכח תני הסל והשק והקופה מצטרפין לכלאים. אחר זמן רב בא לידי ס' תשו' הרשב"א ז"ל וכ' שם בסי' רפ"ח וז"ל השק והקופה מצטרפי' פי' ר"ש ז"ל אם חיבר כו' מצטרפין אע"פ שהם שני כלים ולא אמרי' האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ואינם חבור וסל וקופה הוה בעי למימר בירוש' דשרי לפי שרגילין להתחלק זמ"ז יותר משק וקופה ואפ"ה מסיק דאסיר ומשנה זו כעין משנה שלמעלה ממנה דקתני לא יקשור סרק של צמר ושל פשתן לחגור בו את מתניו אע"פ שהרצועה באמצע ופי' ר"ש ז"ל לא יקשור סרק של צמר בשל פשתן שלא יעשה אדם חגורות של צמר וחגורות של פשתן ויקשרם זו בזו ואפי' ישים ביניהם רצועה של עור אסור כגון שהמשיחה של צמר מחוברת בראש האחד של הרצועה והמשיחה של פשתן בראש השני של הרצועה וחוגר את מתניו ברצועה וקושר שני ראשי המשיחות זו בזו דאי לא"ה פשיטא דשרי ופוק חזי מאי עמא דבר דסרבלין שלנו של צמר ויש בהן עורות של שפנים תפורים בפשתן וא"ת אי בשקשורין בשתי תכיפות שתי המשיחות או ב' החתיכות פשיטא ומה לי צרוף החגורה או צרוף השק והקופה לא היא דודאי אי לא החגורה של עור וכן השק והקופה שתי המשיחות ושתי החתיכות לא היו עומדות עליו ולא חוגרות אותו אלא נופלות לארץ ונמצא שצרוף החגורה והשק והקופה מעמידין אותן והן המצרפין לכלאים ע"כ. וע' עוד שם בתשובה סימן ש' וגם שם כ' שני פעמים סרק בקוף ע' עליו:

סליק פירקא וסליקא לה מסכת כלאים. ברוך הנוטה כדוק שמים ובונה ירושלים. ובעזרת האל המבליג שוד על עז ומבעית. נתחיל מסכת שביעית.

---

---

שולי הגליון

---

---

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · מעבר לתחילת הדף