משתמש:עמד/ארגז חול: הבדלים בין גרסאות בדף

קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

משתמש:עמד/ארגז חול (עריכה)

גרסה מ־21:14, 20 ביוני 2023

הוסרו 53,439 בתים ,  20 ביוני 2023
אין תקציר עריכה
אין תקציר עריכה
אין תקציר עריכה
שורה 1: שורה 1:
Penei Moshe on Jerusalem Talmud Shekalim
Penei Moshe on Jerusalem Talmud Megillah
 
פני משה על תלמוד ירושלמי מגילה
פני משה על תלמוד ירושלמי שקלים
 
merged
merged
 
https://www.sefaria.org/Penei_Moshe_on_Jerusalem_Talmud_Megillah
https://www.sefaria.org/Penei_Moshe_on_Jerusalem_Talmud_Shekalim
 
This file contains merged sections from the following text versions:
This file contains merged sections from the following text versions:
-Piotrków, 1898-1900
-Piotrków, 1898-1900
-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001886777/NLI
-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001886777/NLI


פני משה על תלמוד ירושלמי שקלים
פני משה על תלמוד ירושלמי מגילה
תחילתדףכאן א/א
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|באחד}} באדר משמיעין על השקלים.''' ב"ד שולחין בכל ערי ישראל ומכריזין שיביאו שקליהן מפני שבאחד בניסן צריך להביא קרבנות הצבור מתרומה חדשה דכתיב זאת עולת חדש בחדשו לחדשי השנה ודריש בגמ' חדש והביא קרבן מתרומה חדשה וילפינן בג"ש כתיב הכא לחדשי השנה וכתיב החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה מה להלן ניסן אף כאן ניסן לפיכך מקדימין שלשים יום שהוא באחד באדר להכריז שיהיה להם זמן להביא שקליהם:
 
'''{{עוגן1|ועל}} הכלאים.''' מכריזין שימעטו זרע אחר שנתערב בשדה עד שלא ישאר בו רובע הקב לסאה וכדתנן בפ"ב דכלאים כל סאה שיש בו רובע הקב ממין אחר ימעט:
 
'''{{עוגן1|ובחמשה}} עשר בו קורין את המגילה בכרכים.''' המוקפין חומה מימות יהושע בן נון. ואיידי דבעי למיתני לקמן דבט"ו באדר שולחנות יושבים במדינה תני נמי הכא ברישא כל הנוהג באותו היום והלכך לא תני אלא להקורין בט"ו ולא תני הכא להקורין בי"ד:
 
'''{{עוגן1|ומתקנין}} את הדרכים ואת הרחובות.''' והשווקים שנתקלקלן בימות החורף ומפני הגשמים בשביל עולי הרגלים. ואית דמפרשי מפני הרוצחים בשגגה שיהיה להם דרך מתוקן לנוס מפני גואל הדם וכדכתיב תכין לך הדרך:
 
'''{{עוגן1|ואת}} מקוות המים.''' כדקתני בתוספתא פ"א כל מקום שיש בו ארבעים סאה כשר להקוות עליו. כלומר לפי הצורך להוסיף ולהקוות עליו. ושאין בו ארבעים סאה ממשיכין לו את אמת המים ומשלימין לו ארבעים סאה כדי שיהא כשר להקוות עליו:
 
'''{{עוגן1|ועושין}} כל צרכי הרבים.''' כדמפרש בגמרא דנין דיני ממונות ודיני נפשות וכו' וכלומר שבזמן ההוא נפנין ב"ד לעסוק לדברים אלו לפי עת הצורך:
 
'''{{עוגן1|ומציינין}} על הקברות.''' עושין ציון שממחים הסיד ושופכין אותו סביב הקברות שלא יאהילו עליהן הכהנים והעושי טהרות ומפני שבימות הגשמים נימוח ציון הסיד וצריך לחזור ולציינו:
 
'''{{עוגן1|ויוצאין}}.''' שלוחי ב"ד אף על הכלאים שאע"פ שכבר הכריזו עליהם באחד באדר אף יוצאין הן על כך ולא היו סומכין על ההכרזה בלבד דשמא יתעצלו הבעלים ולא עקרו אותן והיו השלוחים יוצאין ועוקרין אותן:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|ולמה}} באחד באדר.''' למה הקדימו כך:
 
'''{{עוגן1|כדי}} וכו'.''' כדי שיהא להם פנאי שלשים יום ושיביאו את שקליהן בזמנן ותיתרום תרומת הלשכה בזמנה להביא קרבנות הצבור מתרומה חדשה באחד בניסן:
 
'''{{עוגן1|ואמר}} ר' שמואל וכו'.''' וכדקאמר. ר' שמואל תרומת הלשכה בתחלתה היתה באחד בניסן דכתיב ויהי בחדש הראשון וכו'. ותני עלה שביום שהוקם המשכן בו ביום נתרמה תרומת הלשכה והביאו קרבנות הצבור ממנה:
 
'''{{עוגן1|ר'}} טבי ר' יאשיה וכו'.''' ס"ל דלא ילפינן מתרומת הלשכה בתחלתה דשאני תחלתה שאי אפשר היה לא להקדים שעדיין לא הוקם המשכן ולא לאחר שמכיון שהוקם המשכן הוצרכו לתרום הלשכה ולהביא קרבנות הצבור שקרבו בו ביום אלא מהכא הוא דילפינן נאמר כאן חדשי זאת עולת חדש בחדשו לחדשי השנה ונאמר להלן החדש הזה וגו' לחדשי השנה מה חדשי שנאמר להלן וכו' אף כאן אין מונין אלא מניסן שיהא ניסן ראשון לתרומת הלשכה של חדשי השנה:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ר' יונה שבק ר' טבי ראשה.''' דהברייתא ולא אמר אלא סופה והרי מסיפא דהברייתא לא שמעינן שיהא ניסן ראש לתרומה לכל חדשי השנה אלא דצריך נמי כדדריש ברישא דהברייתא:
 
'''{{עוגן1|דלא}} כן כהדא דתני וכו'.''' וכך הגירסא לקמן בפ"ק דר"ה בהלכה א' דמייתי להא דר' טבי. כלומר וכי לא כן צריך למימר כהדא דתני בספרי דדרשינן הכי וכסדר הכתוב דנפקא לן שפיר הכל:
 
'''{{עוגן1|זאת}} עולת חדש בחדשו.''' אי לא כתב אלא חדש בחדשו ללמד שיהא תורם תרומה חדשה בתחלת החדש יכול הייתי אומר תהא תורם בכל חודש וחדש לצורך הקרבנות צבור של אותו חדש בלבד ת"ל בחדשו לחדשי השנה ללמד שבחדש אחד הוא תורם לכל חדשי השנה יכול באיזה חדש שירצה יתרום לכל חדשי השנה נאמר כאן חדשי וכו' והשתא לר' טבי דלא אמר אלא כהך סיפא נאמר כאן וכו' אכתי לא הוה ידעינן דתרומת ניסן תהא לכל חדשי השנה אלא דה"א שהכתוב מלמדינו שיהא ניסן ראש לתרומת חדש בחדשו וכן בכל חדש וחדש שלאחריו יהא תורם לאותו החדש והלכך ע"כ צריך נמי לדרשא דרישא דהברייתא:
 
'''{{עוגן1|מהו}} משמיעין.''' אם הוא לשון אסיפה כדכתיב וישמע שאול את העם:
 
'''{{עוגן1|מכריזין}}.''' ומלשון השמעת קול הוא והיך מה דאת אמר שהיו משמיעין קול להביא שקליהן כדכתיב גבי יואש המלך שציוה על כך כדכתיב ויתנו קול ביהודה ובירושלם להביא לה' משאת משה עבד אלהים על ישראל במדבר:
 
'''{{עוגן1|תמן}} תנינן.''' בפ"ק דמגילה וגרסי' שם נמי להא דלקמן:
 
'''{{עוגן1|אף}} שימוע שקלים וכלאים ביניהן.''' שלא היו משמיעין עליהן בשנה מעוברת אלא באחד באדר השני:
 
'''{{עוגן1|ר'}} חלבו וכו' הכל יוצאין בארבעה עשר שהוא זמן קריאתה.''' ארישא דמתני' דהתם קאי דקתני קראו את המגילה באדר הראשון ונתעברה השנה קורין אותה באדר השני ועלה קאמר ר' חלבו התם לעיל בהלכה א' שאם כבר קראו באדר הראשון אלא מפני שנתעברה השנה אח"כ צריכין לחזור ולקרות באדר השני דבכה"ג הכל יוצאין בקריאת יום י"ד בין העיירות ובין הכרכים המוקפין שהוא זמן קריאתה לכל ומסיים שם לא בא אלא ללמדך שהמצות נוהגות באדר שני כלומר עיקר הטעם שצריכין לחזור ולקרותה באדר השני הזה אע"פ שכבר קראו בראשון מפני כך הוא שלא בא אלא ללמדך שהמצות נוהגות הן באדר שני בשאר שנים המעוברות וכדי לידע זה תיקנו שיחזור ויקראו אע"פ שכבר קראו והואיל וכך הוא הכל יוצאין בחזרת קריאה זו בי"ד שהוא עיקר זמן קריאתה ואינן צריכין לחזור ולקרות כל אחד ואחד בזמנו. הכי גריס להא דר' חלבו בפ"ק דמגילה וכן להא דאבתרא לא בא אלא ללמדך וכו' כמו שהבאתי. ולקמן בהלכה זו דמייתי נמי להא דר' חלבו אציון דמתני' בט"ו בו וכו' גריס לא בא אלא ללמדך שכל המצות הנוהגות באדר השני נוהגות באדר הראשון וגירסא זו יותר נכונה היא דפריך לא כן אמר ר' חלבו הכל יוצאין וכו'. והא במתני' קתני בט"ו בו וכו'. ומשני לא בא ר' חלבו אלא ללמדך כו' ואמתני' קראו באדר הראשון וכו' קאי דמכיון דהמצות נוהגות ג"כ באדר הראשון לפיכך הכל יוצאין בי"ד כשחוזרין וקורין באדר השני. ואיידי דגריס התם להא דר' חלבו מייתי נמי לה הכא כדרך הש"ס הזה:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ר' יוסה ויאות.''' השתא מהדר להא דר' סימון דקאמר אף שימוע שקלים וכלאים ביניהן ועלה קאמר ר' יוסה ושפיר הוא כך שהרי כלום אמרו משמיעין על השקלים באחד באדר לא כדי שיביאו שקליהן בזמנן והוא באחד בניסן. ושלא יאוחר מזה הזמן ואם אומר את באחד באדר הראשון יהיו משמיעין הרי עד כדון יש זמן עוד ששים יום עד אחד בניסן וע"י כך יתעצלו מלהביא שיאמרו עדיין יש לנו זמן הרבה או שישכחו ונמצא שיבאו לידי איחור זמן הקבוע לכך:
 
'''{{עוגן1|כלום}} אמרו וכו'.''' וכן לענין כלאים שכלום אמרו שיוצאין אף על הכלאים בט"ו בו אע"פ שכבר הכריזו לא הטעם אלא כדי שיהו הצמחין ניכרין ואם לא עקרו הבעלים הכלאים מהן יעקרו השלוחין היוצאין ואם אומר את שיהא זה הכל באדר הראשון הרי עד כדון אינון דקיקין דקין ואינן ניכרין שעדיין לא הגיע בשנה מעוברת לכך והלכך אין זה אלא בא' באדר השני:
 
'''{{עוגן1|ר'}} חזקיה שאל.''' אי הכי מעתה נימא דבני בבל שהן רחוקין מירושלים יהו משמיעין על שקליהן מראשו של חדש אדר הראשון שהרי לא עיקר הטעם אלא כדי שיביאו וכו' ותתרום התרומה בזמנה באחד בניסן ומכיון שהן רחוקין צריכין זמן רב לכך והא אנן סתמא תנן באחד באדר משמיעין וקאמרת דבאחד באדר השני הוא ומשמע דאין חילוק בין קרובים לבין רחוקים ואמאי ונימא דבני בבל יהו משמיעין באחד באדר הראשון. ובדפוס אצל ש"ס הבבלי הגיה אחד מראשו של חורף וא"צ להגה"ה זו:
 
'''{{עוגן1|התיב}} ר' עולא קומי ר' מנא.''' על הא דשאל ר' חזקיה כמסתפק ואומר מעתה בני בבל וכו' והא תנינן לקמן בפ"ג בג' פרקים בשנה תורמין את הלשכה וכו' וקס"ד דבאלו ג' פרקים היו חלוקין ג"כ לזמן הבאת השקלים של קרובים ושל רחוקים וכדמסיים לקמיה:
 
'''{{עוגן1|א"ל}} וכו'.''' כלומר מסקנת דברי ר' עולא הן דא"ל לר' מנא מאי לאו דנימר הכי אילין דקריבין מביאין הן בפרוס הפסח ותורמין אז מאלו הקרובין ואילין דרחיקין וכו' ואילין דרחיקין מנהון עוד בפרוס החג וא"כ מאי מספקא ליה לר' חזקיה הא מהאי מתני' משמע הכי בהדיא:
 
'''{{עוגן1|א"ל}} ר' מנא.''' דלא היא שהבאת השקלים להלשכה כולה כאחת היתה באה מהכל מהקרובים ומהרחוקים והיו הכל מגיעין ומביאין ברוב השנים בזמנו אלא שבאלו ג' פרקים היו תורמין הלשכה ומפרישין ממנה להביא קרבנות הצבור וכדי לפרסם הדבר וכדמסיים ואזיל ולמה אמרו וכו' כדי לעשות פומבי לדבר:
 
'''{{עוגן1|הן}} נקרא.''' אלו המקראות:
 
'''{{עוגן1|ולא}} נבהת.''' ומלשון בושה הוא. במבישיו תרגומיה בבית בהתתיה:
 
'''{{עוגן1|לטובה}}.''' לא כתיב אלא כל נדיב לב הביאו ולרעה כתיב ויתפרקו כל העם וכן כולם דקחשיב ואזיל:
 
'''{{עוגן1|אכן}}.''' כן נמי מצינו:
 
'''{{עוגן1|השכימו}} השחיתו.''' כתיב כל השחתה וכו' וכדכתיב וישכימו ממחרת וגו' ויקמו לצחק:
 
'''{{עוגן1|על}} אופי.''' מנהג:
 
'''{{עוגן1|תני}} ר' יוסי בן חנינא הדא מתניתא ועשית כפורת זהב וגו'.''' כלומר הא דנתבעין לנדבת משכן ונותנין לכפרה על עון זה היה וכדדריש ועשית כפורת וגו' זהו המקרא הראשון הנאמר בפרשה דכתיב ביה זהב גבי ועשית וכפורת רמז על הכפרה:
 
'''{{עוגן1|שלש}} תרומות נאמרו בפרשה הזאת.''' ויקחו לי תרומה תקחו את תרומתי וזאת התרומה אשר תקחו:
 
'''{{עוגן1|תרומת}} המשכן למשכן וכו'.''' לעשות בה מה שירצו לשאר כלי המשכן:
 
'''{{עוגן1|אף}} בפרשה הזאת.''' שנאמר בה העשיר לא ירבה וגו' נאמר בה ג"כ שלש תרומות מחצית השקל תרומה לה' יתן תרומת ה' לתת את תרומת ה' וא"כ מהיכא נפקא לך דקרא דהעשיר לא ירבה על תרומת אדנים הוא דנאמר:
 
'''{{עוגן1|בט"ו}} בו וכו'.''' ופריך לא כן אמר ר' חלבו וכו' הכל יוצאין בי"ד בין עיירות בין כרכים שהוא זמן קריאתה לכל וה"נ פריך במגילה פ"ק והא במתני' לא קתני הכי:
 
'''{{עוגן1|לא}} בא.''' הא דר' חלבו אלא ללמדך וכו' כלומר דלא קאי אלא אמתני' דהתם דלקמן קראו את המגילה באדר הראשון ונתעברה השנה וכו' וכדפרישית לעיל דבכה"ג הכל יוצאין בי"ד הואיל וכבר קראו בראשון וללמד שכל המצות הנוהגות וכו' כדלעיל:
 
'''{{עוגן1|לא}} מסתברא לשעבר.''' כלומר לא מסתברא לומר אלא בדיעבד ולפי שנוהגות ג"כ באדר הראשון והלכך הואיל וכבר קראו באדר הראשון הכל יוצאין בחזרת הקריאה בארבעה עשר בשני:
 
'''{{עוגן1|אלא}} לבא.''' בתמיה וכי מסתברא לומר להבא ג"כ והיינו אפי' לכתחלה שיהו הכל יוצאין בי"ד והא תני וכו' שני ימים בי"ד ובט"ו קורין:
 
'''{{עוגן1|א"ל}} אף אנא סבר כן.''' דלכתחלה לא:
 
'''{{עוגן1|ויאות}}.''' דודאי הוא כך שהרי אלו משקראו בארבעה עשר אם חוזרין וקוראין בחמשה עשר שמא אין שומעין לו וכלומר דודאי מקום שנהגו לקרותה שני ימים וכו' דקאמר ה"ק אלו הקוראים בי"ד אם רוצין לחזור ולקרות בט"ו קורין דמה איכפת בכך יקראו ולא יברכו על הקריאה אבל אלו שהוקבע להן ט"ו צריכין לכתחלה לקרות בזמן הקבוע להן ור' חלבו דקאמר הכל יוצאין בי"ד היינו בדיעבד ובגוונא דאמרן שאם כבר קראו בראשון ואח"כ נתעברה השנה:
 
'''{{עוגן1|אם}} אומר את כן וכו'.''' כלומר ואם אתה אומר דלעולם אפי' לכתחלה הכל יוצאין אם קראו בי"ד נמצאת אתה עוקר זמן כרכים בידך שהוקבע להם יום ט"ו אלא כדאמרן:
 
'''{{עוגן1|לא}} אמר אלא הנהיג.''' כרשב"ג אבל להלכה לא:
 
'''{{עוגן1|אבל}} לענין שטרות וכו'.''' גרסי' להא בפ"ח דנדרים בהלכה ו' אהא דקתני התם קונם יין שאני טועם עד ראש אדר עד ראש אדר הראשון וכו'. ועלה קאמר אבל לענין שטרות כותבין אדר הראשון ואדר השני ולא שכותבין כך קאמר אלא ה"ק באדר הראשון ובאדר השני בשניהן כותבין אדר וקמ"ל דאדר הראשון אדר הוא קרוי ולא שבט ואע"ג דהראשון הוא התוספת כדמסיק בפ"ק דמגילה:
 
'''{{עוגן1|אלא}} שכותבין אדר השני תיניין.''' ואדר הראשון כותבין אדר סתם:
 
'''{{עוגן1|כותבין}} תי"ו.''' לסימן תיניין ודיו בכך:
 
'''{{עוגן1|מתקנין}} וכו' אלו הן צרכי רבים וכו'.''' גרסי' להא בפ"ק דמ"ק והתם הוא דשייך להני דיוקי דמדייק לקמן ולא כבר ציינו וכו' ואגב מייתי נמי הכא כן:
 
'''{{עוגן1|דנין}} דיני ממונות וכו'.''' כלומר הואיל ובסוף השנה לחדשים הוא נפנין לכל אלו דקחשיב להו לפי עת הצורך ואם לא היה להן פנאי להתעסק בהן מקודם וכן בימי חול המועד נפנין לדברים כאלו לפי שיש להן פנאי וכדקתני הכי בריש מ"ק:
 
'''{{עוגן1|ומפרקין}} את המנעול מעל גבי האימום.''' מן הדפוס שנתנן עליו אבל אין מחזירין אותו דזה כמלאכה גמורה היא וחלוקה זו על ימי חול המועד קאי:
 
'''{{עוגן1|ומציינין}} על הקברות.''' דקחשיב נמי התם. ופריך ולא כבר ציינו מאדר כדתנינן במתני'. תיפתר שירד שטף של גשמים ושטפו. להציון שציינו באדר וחוזרין ומציינין במועד:
 
'''{{עוגן1|יוצאין}} אף על הכלאים.''' דקתני נמי התם ופריך ולא כבר יצאו באדר כדתנינן במתני':
 
'''{{עוגן1|תיפתר}} שהיתה השנה אפילה.''' מאוחרת ולא היו הצמחין ניכרין באדר ולפיכך יוצאין עליהן במועד שאח"כ:
 
'''{{עוגן1|מנין}} לציון.''' מנין לנו רמז מן התורה לציון הקברות. וגרסי' להא נמי לעיל בריש פ"ה דמעשר שני ובפ' בתרא דסוטה בהלכה א':
 
'''{{עוגן1|טמא}} טמא יקרא.''' מכפל המקרא דרשי' שתהא טומאה קוראה לך כלומר שיהו עושין סימן על הטומאה כדי שיהא מרגיש ופורש ממנה:
 
'''{{עוגן1|ועברו}} העוברים בארץ.''' ביחזקאל כתיב שהיה מתנבא לעתיד שיעשו ישראל ציונים על עצמות הפגרים המושלכין ורמז הוא שלא בא הכתוב אלא להזהיר וללמד שיהו עושין ציון לטומאה וכתיב עצם מכאן שמציינין על העצמות אם יש בהן רובע הקב או שהן רוב בנין ורוב מנין שמטמאין באהל כדתנן בפ"ק דאהלות:
 
'''{{עוגן1|אדם}} מכאן שמציינין על השדרה ועל הגלגולת.''' כשהן שלמים שמטמאין באהל:
 
'''{{עוגן1|ובנה}} מכאן שמציינין ע"ג אבן קבועה.''' בקרקע כדרך הבנין וכדמסיים ואזיל שאם אתה אומר ע"ג אבן תלושה אף היא הולכת ומתגלגלת למקום אחר ויחזיק טומאה בחנם למקום טהרה ומקום הטומאה יחזיק לטהרה:
 
'''{{עוגן1|אצלו}}.''' ולא כתיב עליו מכאן שהציון יהא במקום טהרה ולא על מקום טומאה ממש שלא להפסיד את הטהרות שאם הציון על הטומאה ממש לפעמים אינו מרגיש ובא פתאום על הציון ויטמא הטהרות אשר הוא נושא ולפיכך עושין הציון רחוק קצת מן הטומאה וכשבא אל הציון מרגיש ואינו הולך לשם:
 
'''{{עוגן1|ציון}} מכאן לציון.''' כלומר לציון של סיד ששופכין שם ע"ג הקרקע מדלא כתיב ובנה אצלו מצבה:
 
'''{{עוגן1|ומצא}}.''' ואם מצא אבן אחת מצויינת בסיד על גבה ואע"פ שאין מקיימין כן שאין עושין בתחילה לסימן על האבן המאהיל עליה טמא לפי שאני אומר מת מצויין וכו'. ושם גריס מת קמצוץ היה נתון תחתיה והיינו הך כלומר שיש שם טומאה קמוצה וטמונה תחתיה ואע"ג שאין עושין ציון על מקום הטומאה ממש היינו אם עושין אותו על פני השדה ומטעמא דלעיל אבל באבן שהוא גבוה מן הקרקע ורואה את הציון מיד כשפוגע בו ואין כאן שום הפסד טהרות חיישינן שמא נתן האבן ע"ג הטומאה ממש וציין עליה:
 
'''{{עוגן1|היו}} שתים.''' אבנים המאהיל עליהן טהור דתלינן משום הטומאה שביניהן עשה הסימן ולפיכך המאהיל ביניהן טמא:
 
'''{{עוגן1|אם}} היה חורש בנתיים.''' שהמקום שביניהן הוא נחרש הרי הן כאבנים יחידות וכו' ומיירי שהיה הסיד שפוך על ראשי האבנים ומרודד לכאן ולכאן ולפיכך תלינן שמחמת החורש הוא שנקלף מן האבנים ונפל ביניהן ולא היה שום טומאה ביניהן ולפיכך ביניהן טהור וסביבותיהן טמא. ואית דגרסי היה חרס ביניהן שזהו לעד שאין זה ציון להמקום שביניהן אלא בנין הוא דלטומאה עושין ציון בסיד. ובתוספתא דמכלתין פ"ק יש גי' בדפוס מצא אבן אחת מצויינת אע"פ שאין מקיימין המאהיל עליה טהור מצא שתים המאהיל ביניהן טמת על גביהן טהור. וט"ס הוא והגי' הנכונה כמ"ש כאן:
 
'''{{עוגן1|תני}}.''' בתוספתא שם אין מציינין על הבשר אם היה כזית בשר מצומצם אין מציינין עליו ולפי שסופו שיתעכל ויחסר:
 
'''{{עוגן1|ולא}} נמצא מטמא טהרות למפרע.''' אותן הטהרות שנעשו כשהאהיל מקודם שנתעכל. וכן לגירסת הספר שמא נתעכל הבשר ולא נמצא וכו' כשיחזרו עליו ויראה שעדיין לא נתעכל:
 
'''{{עוגן1|א"ל}} מוטב שיתקלקלו לשעה.''' אם לא יציין ואל יתקלקלו בו לעולם שהרי ודאי סופו להתעכל ואם יעשה עליו ציון יטמא אח"כ כל הטהרות על גביו בחנם:
תחילתדףכאן א/ב
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|א"ר}} יהודה בראשונה היו עוקרין.''' את הכלאים ומשליכין לפני בעלי השדות כדי שיתביישו ולהן היו שתי שמחות אחת שהיו מנכשין להן שדותיהן ואחת שהיו נהנין מהן ונותנין לפני בהמתן כדקאמר בגמ' והתקינו שיהיו משליכים אותם על הדרכים. ומשרבו עוברי עבירה אף על פי שהיו עוקרין ומשליכין על הדרכים עדיין היו שמחים שמנכשין להן שדותיהן התקינו שיהיו מפקירין את כל השדה של הזורע כלאים בתוכה והפקר ב"ד הפקר כדיליף בגמ':
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|תני}} אמר ר' יהודה וכו'.''' כדמפורש במתני':
 
'''{{עוגן1|מנין}} שהפקר ב"ד הפקר כתיב וכל אשר לא יבא וכו'.''' גרסינן לכל הסוגיא זו לעיל בריש פרק ה' דפאה אמתני' דראש הפרק גדיש שלא לוקט תחתיו. שאסף את העמרים והגדיש אותן במקום אחד בתוך השדה במקום שעדיין לא לקטו העניים את הלקט. כל הנוגעות בארץ הרי היא של עניים וכדמפרש לקמן שקנס קנסו אותו חכמים לפי שהגדיש ע"ג הלקט ולפיכך כל השבלים הנוגעות בארץ כלקט דיינינן להו ואפי' הגדיש חטים ע"ג שעורים כל החטים הנוגעים בארץ לעניים ולקמן בסוף הלכה כאן מדייק אם כהפקר גמור היא לענין שפטור ממעשר או לא:
 
'''{{עוגן1|יחרם}} כל רכושו וכו'.''' משום דרשות ביד ב"ד להפקיר אם עוברין על דבריהן:
 
'''{{עוגן1|מנין}} שהיא פטורה מן המעשרות.''' על כל הפקר ב"ד בעלמא קאי דמנין שהוא כהפקר גמור ופטור מן המעשרות:
 
'''{{עוגן1|שמע}} לה מן הדא.''' ששנינו בפ"ק דסנהדרין והובא בכמה מקומות אין מעברין את השנה בשביעית לפי שמאריכין עליהן איסור שביעית בעבודת קרקע וכיוצא בזה:
 
'''{{עוגן1|ולא}} במוצאי שביעית.''' שהיא שנת השמינית כדמפרש טעמא לקמיה:
 
'''{{עוגן1|ואם}} עיברוה ה"ז מעוברת.''' והשתא מדקאמר דבדיעבד ה"ז מעוברת וחדש אחד שהוא מוסיף על השנה לא פטור ממעשרות הוא בתמיה שהרי שנת שביעית אינה נוהגת במעשרות ואם כן החדש שהוא מוסיף בה מפקיעו מהמעשרות אלמא דהפקר ב"ד הפקר גמור הוא ופטור מהמעשרות ולקמן פריך עלה:
 
'''{{עוגן1|עד}} כדון שביעית.''' דאיכא נמי טעמא להא דאין מעברין לכתחלה מהאי גופא דאמרן שלא להפקיע מן המעשרות בחדש אחד יותר:
 
'''{{עוגן1|מוצאי}} שביעית מאי.''' טעמא שאין מעברין לכתחלה והרי שמינית חייבת במעשרות:
 
'''{{עוגן1|שלא}} לרבות באיסור חדש.''' לפי שהישן כבר כלה וכשמעברין בשמינית מאריכין עליהם איסור חדש עד אחר העומר:
 
'''{{עוגן1|הדא}} דאתאמר.''' שאין מעברין בשביעית:
 
'''{{עוגן1|אבל}} משהתיר רבי להביא ירק מח"ל לארץ.''' כדאמרי' לעיל בפ"ו דשביעית בהלכה ד':
 
'''{{עוגן1|היא}} שביעית היא של שאר שני שבוע.''' הכל שוה ודין אחד להם דהואיל ושכיחי שמביאין מח"ל לארץ אין חילוק ביניהן ומעברין בשביעית:
 
'''{{עוגן1|רבי}} מנא.''' מוסיף ואומר הדא דאת אמר לא בשביעית ולא במוצאי שביעית בראשונה הוא שהיו השנים כתיקנן בבישול התבואה והפירות בזמנן ואז היו מקפידין בעיבור השנה בשביעית ובמוצאי שביעית מטעמא דאמרן אבל עכשיו שבלאו הכי אין השנים כתיקנן שלפעמים מתאחרין להתבשל התבואה והפירות אין חילוק בין שביעית לבין שאר שני שבוע וכן במוצאי שביעית ומעברין לפי צורך הזמן וכן תני בברייתא דשל בית ר"ג עיברוה במוצאי שביעית מיד:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ר' אבון אין מן הדא לית ש"מ כלום.''' אדלעיל קאי ואהא דמייתי ראיה מכאן דהפקר ב"ד פטור מן המעשרות מדקתני ואם עיברוה ה"ז מעוברת ודחי לה ר' אבין דאין מן הדא לית כאן ראיה ולא שמעית מינה כלום דשאני התם לפי שיש לעיבור השנה רמז מן התורה דכתיב שמור את חדש האביב שמרהו לחדש ניסן שיבא בחידושו שיהא החדש הזה בזמן האביב ויהיה בו מן החדש ולפיכך אפי' בשביעית אם עיברוה לצורך מעוברת היא ולעולם בעלמא אין הפקר ב"ד כשאר הפקר להיות פטור מהמעשרות:
 
'''{{עוגן1|והיידא}} אמרה.''' ומהיכן שמענו זה דהפקר ב"ד פטור מהמעשר:
 
'''{{עוגן1|דא}}.''' מכאן מהאי מתני' דפאה שמעינן לה דקתני גדיש וכו' כדפרישית לעיל וקאמר עלה ר' אמי בשם רשב"ל דב"ש היא דס"ל בפ"ו שם הפקר לעניים הפקר גמור הוא אלמא דמשום הפקר ב"ד נגעו בה שחכמים הפקירו ואמרו כל הנוגעות בארץ הרי הן של עניים והוי כשאר הפקר ופטור מהמעשרות:
 
'''{{עוגן1|א"ל}} רבי יוסי שמענו שהוא פטור ממעשרות.''' בתמיה וכי שמענו השתא לדידך שיהא לקט זה כשאר לקט ופטור ממעשרות זה ודאי לא שמענו וכדמסיק ואזיל:
 
'''{{עוגן1|דברי}} הכל משום קנס וכב"ה וכו'.''' כלומר עיקר הדין דהאי מתני' שכל הנוגעות בארץ הרי הן של עניים לד"ה היא ובין ב"ש ובין ב"ה מודים בזה וטעמא משום קנס הוא שלא היה לו לעשות גדיש על מקום הלקט של העניים ולעניין מעשרות יכילנא מימר לך דלב"ש אפשר דס"ל כשאר הפקר דיינינן להו דכל שהוא לעניים פטור הוא אבל לב"ה דאמרו בפ"ו שם כל הפקר שאינו אלא לעניים לאו הפקר גמור הוא לפוטרו ממעשרות עד שיופקר אף לעשירים כשמיטה אימא אין הכי נמי כאן דלב"ה עניים מעשרין ואוכלין לפי שאותן שאינן לקט ממש מתחייבין מדינא במעשרות ומכיון שנתערבו מעשרין את הכל וא"כ אכתי לא שמעינן מידי מהאי מתני' דהפקר ב"ד פטור מן המעשרות:
תחילתדףכאן א/ג
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|בחמשה}} עשר בו שולחנות יושבין במדינה.''' בכל ערי ישראל היו החלפנים יושבין שהן מחליפין מחצית השקל לאנשים שמביאין כל אחד ממטבע מדינתו ואינו יודע כמה מהם למחצית השקל והשלחנות אלו היו תובעין בנחת כל מי שיתן להם מקבלין ממנו ומי שלא נתן אין כופין אותו ליתן:
 
'''{{עוגן1|בעשרים}} וחמשה בו ישבו במקדש.''' וזהו ירושלים נקרא מקדש וישבו לגבות והתחילו למשכן למי שאינו רוצה ליתן ולוקחין עבוטו בעל כרחו ואפי' כסותו:
 
'''{{עוגן1|את}} מי ממשכנין לוים וכו'.''' ולאפוקי ממ"ד בהלכה דלקמן דמפרש כל העובר על הפקודים כל דעבר על. פקודיא אלא כמ"ד כל דעבר בימא יתן:
 
'''{{עוגן1|אבל}} לא נשים.''' דכתיב ונתנו איש כופר נפשו ולא אשה ולא עבדים שאינן משוחררין שאינן חייבין אלא במצות שהנשים חייבות בהן:
 
'''{{עוגן1|וקטנים}}.''' אין ממשכנין אותן בשלא הביאו שתי שערות אבל אם הביאו שתי שערות הרי הן כגדולים מבן י"ג ואילך כמו בכל מיני חיובין ועונשין וממשכנין אותם כדאמר בגמ':
 
'''{{עוגן1|שוב}} אינו פוסק.''' מליתן בשבילו בכל שנה ושנה עד שיגדיל ויתן על עצמו:
 
'''{{עוגן1|ואין}} ממשכנין את הכהנים.''' אע"פ שתובעין אותן ליתן אם לא נתנו אין ממשכנין אותם מפני דרכי שלום מפני שעבודת הקרבנות עליהם מוטל וחולקין להם כבוד ובגמ' אמרו שכך צריך לשנות במתני' מפני דרך הכבוד ולפיכך אינו חושב התנא בסוף פרק הנזקין לזה בדברים שאמרו שם מפני דרכי שלום:
 
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|אמר}} רבי יהודה העיד בן בוכרי ביבנה כל כהן ששוקל אינו חוטא.''' דס"ל שאינו מחויב כלל לשקול וס"ד אמינא דאינו רשאי לשקול לפי שמתרומת הלשכה היו באין ג"כ העומר ושתי הלחם ולחם הפנים ויש מהן אכילה לכהנים ומכיון דכתיב גבי מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל אלו היו נותנין שקליהם לתרומת הלשכה לא היה מותר להם לאכול שירי העומר ושתי הלחם ולחם הפנים קמ"ל דאעפ"כ אינו חוטא. ואית דמפרשי דסד"א דמכיון שאינו חייב לשקול אם שוקל נמצא קרבן צבור קרב משל יחיד קמ"ל שאינו חוטא לפי שמוסר אותו מחצית השקל לצבור לגמרי ולא חיישינן שמא לא ימסור יפה יפה:
 
'''{{עוגן1|לא}} כי אלא כל כהן שאינו שוקל חוטא.''' דמיחייב הוא דכתיב כל העובר על הפקודים ודריש ליה כל העובר בים סוף יתן והכל בכלל כהנים לוים וישראל וכדקאמר בגמר' להאי מ"ד:
 
'''{{עוגן1|לעצמן}}.''' להנאתם דכתיב כל מנחת כהן וכו' אבל האי לאו דרשה הוא דדוקא במנחת כהן לבדו הוא דאמר קרא כליל תהיה לא תאכל אבל לא באותה שיש לו שותפות בה עם הצבור וכן הלכה שהכהנים ג"כ חייבים לשקול ותובעין אותן אבל אין ממשכנין אותן כדתנינן במתני' דלעיל:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|הא}} לתבוע תובעין.''' כל אלו שאמרו אין ממשכנין אותן אבל לתבוע אותם שיתנו תובעין ואם נתנו נתנו והא דתנינן לקמן אע"פ שאמרו אין ממשכנין נשים ועבדים וקטנים אם שקלו מקבלין מידם ומפרש לה התם דדייקינן הא תובעין אין תובעין אותן ליתן היינו בקטן שלא הביא שתי שערות וכדלקמיה:
 
'''{{עוגן1|הדא}} דתימר בשהביא שתי שערות.''' כלומר וקטן שאמרנו דלתבוע תובעין אותו היינו בקטן שלא הגיע לכלל שנים והוא משנת י"ג ויום אחד והביא שתי שערות דלענין שאר דינים קטן מיקרי ובקטן כגון זה תובעין אותו:
 
'''{{עוגן1|אבל}} אם לא הביא שתי שערות לא בדא.''' אמרו שתובעין אותו דמכיון שלא הגיע לכלל שנים ושתי שערות ג"כ לא הביא קטן ממש הוא ואפי' לתבוע אין תובעין אותו:
 
'''{{עוגן1|ולמשכן}}.''' ולענין למשכנו לעולם בעינן עד שיביא שתי שערות והיינו אפי' כבר הגיע לכלל שנים אכתי לאו גדול מיקרי ועד שיביא שתי שערות שאז הוא גדול לכל עונשין שבתורה ולחיובים וממשכנין אותו עד שיתן:
 
'''{{עוגן1|כיני}} מתניתא.''' כן צריך למיתני במתני' אין ממשכנין את הכהנים מפני דרך הכבוד וכדפרישית במתני':
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|טעמא}} דרבן יוחנן בן זכאי.''' דאף הכהנים חייבין דכתיב זה יתנו למנין זה י"ב שבטים יתנו ואף הכהנים בכלל שבט לוי הן:
 
'''{{עוגן1|כן}} משיבין חכמים לר' יהודה.''' שאמר בשם עדות בן בוכרי וס"ל כוותיה דטעמא שאין הכהן בכלל החיוב משום שהמנחות באין מתרומת הלשכה והאיך יהיו שיריים נאכלין לכהנים וכדפרישית במתני' וחכמים משיבין לו דלא היא כשם שמצינו חילוק בין חטאת יחיד שמתה ובין חטאת הצבור שהיא רועה כשאירע איזה פסול ומקריבין אחרת תחתיה לפי שאין חטאת הצבור מתה כך הוא במנחות מנחת יחיד של כהן הוא שקריבה כליל ואין מנחת צבור קריבה כליל והן אלו ששיריהם נאכלין לכהנים ויש לכהן חלק בהן כדאמרן במתני':
 
'''{{עוגן1|וקשיא}}.''' על הא דאמרו חטאת צבור אינה מתה ומשיבין כך לר' יהודה וכי משיבין לאדם דבר שאינו מודה בו דהא הכי תנינן לעיל בריש שני שעירי שאין חטאת צבור מתה ר' יהודה אומר תמות ולא משני מידי:
 
'''{{עוגן1|והוא}} מותיב לון תו.''' וכן מצינו שהשיב להם עוד ר' יהודה דכי לא נדבת יחיד הוא וכלומר דנהי דאמריתו דלענין מה ששיריים משל מנחת הצבור נאכלין לכהנים לא קשיא דלא נאמר פסוק זה לא תאכל אלא במנחת הכהן לבדו אבל מ"מ הא קשיא דהיאך קרבנות צבור קריבין משל נדבת יחיד דכיון שאין הכהן מחוייב לשקול נדבת יחיד בתרומת הלשכה איכא:
 
'''{{עוגן1|ואינון}} מתיבין ליה.''' דהא נמי לא קשיא דמכיון שנמסרה לצבור וכו':
 
'''{{עוגן1|כל}} דעבר בימא יתן ואידך אמר וכו' מ"ד כל דעבר בימא מסייע לרבן יוחנן בן זכאי.''' דמחייב לשקול ואידך מסייע לבן בוכרי וקמ"ל דבהאי פלוגתא גופה היא דפליגי:
תחילתדףכאן א/ד
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|אע"פ}} שאמרו וכו' אם שקלו מקבלין מידם.''' ובגמ' מדייק הכא הא לתבוע אין תובעין אותן ורמי עליה מדיוקא דמתני' דלעיל בהלכה ג' ומשני:
 
'''{{עוגן1|הנכרי}} והכותי וכו' ואין מקבלין מידן קיני זבין וכו'.''' בגמרא מוקי לה דהך סיפא אכותים קאי דאין זבים וזבות בנכרים דלא נהיגי בהן:
 
'''{{עוגן1|זה}} הכלל כל שהוא נידר ונידב מקבלין מידן.''' האי אתיא כמ"ד דדריש איש איש לרבות את הנכרים שנודרים נדרים ונדבות כישראל ואין לי אלא עולה דכתיבא בהאי קרא אשר יקריבו לה' עולה שלמים מנין ת"ל לכל נדריהם מנין לרבות העופות והמנחות והיין ולבונה והעצים ת"ל לכל נדריהם ולכל נדבותם אבל הלכה כמ"ד אין מקבלין מהן אלא עולות נידר ונידב בלבד ועולות העוף בכלל אבל אין מקבלין מהן שאר קרבנות כלל ונכרי שהביא שלמים מקריבין אותן עולות מפני שהנכרי לבו לשמים:
 
'''{{עוגן1|וכן}} הוא מפורש על ידי עזרא.''' כשרצו הכותיים לסייע אותם ושלחו ואמרו להם נבנה עמכם כי ככם נדרוש לאלהיכם השיבו להם לא לכם ולנו לבנות בית לאלהינו ולכם אין חלק וצדקה וזכרון בירושלים ולמדו מכאן שלבדק הבית אין מקבלין כלל מהם ולא לבדק חומות ירושלים:
 
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|ואלו}} חייבין בקלבון.''' לשון קל בון הוא וזהו דבר מועט שמוסיפין על מחצית השקל לפי שחצי השקלים הכל צריכין להם שיתן כל אחד ואחד חצי שקל שהוא חייב ומפני כך כשהיה אדם הולך אצל השלחני ומצרף השקל בשני חצאין נותן לו תוספת על השקל ואותה התוספת נקראת קלבון ולפיכך שנים שנתנו שקל שלם על שניהם חייבין בקלבון כדקתני לקמן:
 
'''{{עוגן1|אבל}} לא כהנים וכו'.''' דמכיון דלאו בני חיובא נינהו להיות ממשכנין אותן על השקלים פטורין הן מקלבון אם שנים מהן נתנו שקל שלם:
 
'''{{עוגן1|השוקל}} על ידי כהן וכו'.''' שנתן שקל שלם עליו ועל ידי הכהן או ע"י אשה וכו' פטור הוא מקלבון ואע"ג דאיהו בר חיובא הוא הואיל ושקל ג"כ בשביל בר פטורא פטור:
 
'''{{עוגן1|על}} ידו ועל יד חבירו.''' וזהו כדפרישית שנתן שקל שלם בשבילו ובשביל חבירו שהלווהו חייב בקלבון אחד אבל אם נותן הוא מחצית השקל שקצוב בתורה פטור הוא מן הקלבון דכתיב זה יתנו כזה יתנו ולא יותר:
 
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|השוקל}} על יד עני וכו'.''' כלו' ששקל בשבילו ובשביל העני או שכינו וכו' שנתן להם במתנה פטור מן הקלבון שהרי זה נתן חצי שקל במתנה כדי להרבות בשקלים:
 
'''{{עוגן1|ואם}} הלוום.''' שנתן להם בדרך הלואה עד שיחזירו לו אם תשיג ידם הרי זה כשנים ששקלו וחייב בקלבון:
 
'''{{עוגן1|האחין}} השותפין.''' כך היא הגי' כאן בכל הספרים ובבכורות פרק ט' הגירסא האחין והשותפין ופירושו האחין שחלקו בכספים שהניח להן אביהן וכן השותפין שנשתתפו במעות ועירבום ביחד ועדיין לא נשתנו המעות שלא הוציאום חייבין הן בקלבון ופטורין ממעשר בהמה כגון שחלקו האחים וחזרו ונשתתפו בבהמות לגדלם ולפטמן או השותפין שנשתתפו בבהמות דכתיב גבי בכור יהיה לך ומוקמי' האי קרא במעשר בהמה ודרשינן יהיה לך ולא של שותפות:
 
'''{{עוגן1|וכשפטורין}} הן מקלבון.''' כגון שלא חלקו בשל אביהם כלום שאז ממון אביהם בחזקתו עומד והרי זה כאב ששקל ע"י בניו וע"י שכניו שפטור הוא מקלבון וחייבין הן במעשר בהמה דדרשינן יכול אפי' קנו מתפיסת הבית של אביהם ת"ל יהיה מ"מ. וכן השותפין כשחייבין במעשר בהמה כגון שנשתתפו במעות וקנו בהמות ממעות השותפות חייבין הן במעשר שהרי ברשותן נולדו והרי הן כאיש אחד ופטורין הן מקלבון שהרי נשאו ונתנו במעות השותפות ונשתנה עין המעות:
 
'''{{עוגן1|מעה}} כסף.''' אחד מכ"ד בסלע שהסלע ד' דינרין הדינר שש מעה כסף ומשקל המעה ט"ז שעורות בינוניות:
 
'''{{עוגן1|וחכ"א}} חצי מעה.''' אחד ממ"ח בסלע והלכה כחכמים:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|הא}} לתבוע.''' אותן אינן תובעין מדקתני אם שקלו מקבלין מידן משמע אם שקלו מעצמן אבל אין תובעין אותן ליתן א"כ קשיא דיוקא דמתני' דהכא ודלעיל אהדדי דהכא לעינ בהלכה ג' דייקינן אין ממשכנין אותן הא לתבוע תובעין והכא דייקינן במתני' הא לתבוע אין תובעין:
 
'''{{עוגן1|כאן}}.''' מתני' דלעיל בקטן שלא הגיע לכלל שנים וכשהביא שתי שערות דלקטן כה"ג תובעין וכאן במתני' דהכא כשלא הביא שתי שערות וקתני לישנא דמקבלין גם אנשים ועבדים משום קטנים דקחשיב להו בחדא בבא:
 
'''{{עוגן1|תיפתר}}.''' דהמתני' אתיא כמ"ד הכותי כנכרי הוא לכל דבר:
 
'''{{עוגן1|דאיתפלגון}} וכו'.''' האי פלוגתא גרסי' בפ"ז דברכות ובפ"ג דדמאי ובכמה מקומות:
 
'''{{עוגן1|א"ר}} אלעזר מתניתא בעכו"ם.''' כלומר לא תידוק דכולא מתני' לא אתיא כרשב"ג דס"ל כישראל הוא לכל דבר דלא היא דרישא דקתני הנכרי והכותי ששקלו אין מקבלין מידן ככ"ע אתיא דהכל מודים שאין מקבלין השקלים אף מהכותים שהן באין להלשכה ונוטלין ממנה ג"כ לבדק הבית ואין להם חלק בזה כמפורש ע"י עזרא אבל הסיפא איכא למימר דבעכו"ם הוא דאיירי הא בכותים לא וכרשב"ג דדינן כישראל לשארי דברים:
 
'''{{עוגן1|ותני}}.''' בת"כ כן אדם כי יקריב מכם אדם לרבות את הגרים מכם להוציא את המומרים וכדיהב שם טעמא שהגרים מקבלי ברית הן כישראל יצאו המומרים שאינן בני ברית שהרי הפרו ברית וכה"א זבח רשעים תועבה וא"כ מקבלין מן הכותים דקסבר גרי אמת הן:
 
מתני' פליגא על ר' אלעזר. קשיא עליה המתני' דהיכי מצית לאוקמי הסיפא בעכו"ם בלבד ולא בכותיים והא קתני אין מקבלין מידם קיני זבין וכו' וכי יש קיני זבין וקיני זבות בעכו"ם והלא אימעטו מזיבה דאינה נוהגת בהן כדדרשינן בני ישראל מטמאין בזיבה ואין העכו"ם מטמאין בזיבה ומאי שייכא קינין בהו:
 
'''{{עוגן1|אלא}} רישא בעכו"ם וסיפא בכותים.''' כלומר אלא ע"כ דרישא דמיירי בשקלים מיירי בעכו"ם אבל הסיפא קתני זבין וזבות וכו' לא מיתני אלא בכותים בלבד:
 
'''{{עוגן1|והא}} כיני רישא בעכו"ם וסיפא בכותים.''' כלומר והרי דלא מצינן לפרש אלא כן דרישא מיתני אף בעכו"ם וסיפא בכותים בלבד ושמעינן דלא כר' אלעזר ומוקמינן מתני' כרבי דס"ל כותים גרי אריות הן ודינן כעכו"ם לכל דבר:
 
'''{{עוגן1|בתחלה}}.''' בתחלת הבנין אין מקבלין מהן כלל לא דבר המסויים כגון אבן או קורה ולא דבר שאינו מסויים דחיישינן לרפיון ידים הן מתכוונין שיהו סומכין עליהן ומתוך כך ירפו ידיהם מן הבנין:
 
'''{{עוגן1|ובסוף}} מקבלין מהן דבר שאינו מסויים ואין מקבלין מהן דבר מסויים.''' כצ"ל דדבר מסויים היא להן לתפארת ולזכרון ודבר שאינו מסויים מקבלין מהן בסוף לחזק בדק הבית שכבר נבנה ואין לחוש לרפיון ידים. ואית דמפרשי בתחלה לכתחלה אין מקבלין מהן ובסוף אם קיבלו א"צ להחזיר להן בדבר שאינו מסויים:
 
'''{{עוגן1|מתניתא}} פליגא על ר' יוחנן.''' תוספתא בפ"ק דמכלתין אין מקבלין מהן נדבה להקדש בדק הבית ומדקתני להקדש בדק הבית משמע אפי' כבר נבנה ורוצין לחזק וקתני אין מקבלין:
 
'''{{עוגן1|פתר}} לה.''' ר' יוחנן דבאמת הברייתא מיירי בין בתחלה בין בסוף:
 
'''{{עוגן1|ובלבד}} דבר מסויים.''' כצ"ל. אבל דבר שאינו מסויים מקבלין מהן בסוף:
 
מתני' פליגא על ר"ש בן לקיש. דתנינן בפ"ק דערכין נכרי נערך אבל לא מעריך אם הישראל אומר ערך נכרי זה עלי נותן הוא כערך של הנכרי אבל הנכרי שאמר ערכי עלי או ערך פלוני עלי לא אמר כלום שאינו מעריך דברי ר"מ רבי יהודה אומר מעריך אבל לא נערך וזה וזה מודים שנודרין ונידרין שאם אמר דמי עלי או דמי פלוני עלי נותן כפי נדרו וכן נידר הוא אם הישראל אומר דמי נכרי פלוני עלי והרי הדמים ללשכת בדק הבית הן נופלין וקשיא לר"ל דאמר אין מקבלין מהן כלל לבדק הבית:
 
'''{{עוגן1|פתר}} לה עולה.''' לא תימא בנודר הדמים לבדק הבית אלא שנודר שיביא מהן עולה לקרבן וזה מקבלין מהן:
 
'''{{עוגן1|ניחא}}.''' דמפרשת נודרים דלעולה קתני:
 
'''{{עוגן1|נידרים}} עולה.''' בתמיה אלא נידרים דקתני וא"כ ישראל הוא הנודר והיכי מפרשת לה דהרי הישראל מתכוין להדמים שיפלו לבדק הבית והשתא לא דמיא הסיפא להרישא דנודרים בעולה מיירי ונידרים לבדק הבית מיירי והא לא מיתפרשא בחדא גוונא:
 
'''{{עוגן1|לא}} בשאמר וכו'.''' כלומר ואי בחדא גוונא מפרשת לה על כרחך לא מצית לפרש אלא בכה"ג שהישראל אמר הרי עלי עולה ושמע העכו"ם ואמר מה שאמר זה עלי וא"כ נידרים נמי בעולה מיתוקמא ומכל מקום קשיא וכי אינו מביא עמה נסכים ומותר נסכים וכי לא לכלי שרת אינון נופלין כדתנן לקמן בפ"ד ונמצא מביא העכו"ם דבר מסויים וקשיא בין לר"ל ובין לר' יוחנן והא אין מקבלין מהן דבר מסויים לכ"ע:
 
'''{{עוגן1|התיב}} ר' יוסי בר' בון.''' על האי קושיא דמדייק לה מהסיפא נודרין ונידרין דלדידך תיפוק ליה דמצית לדייק מהרישא דתנינן נערכין לר"מ ומעריכין לר' יהודה וכי ערכין לא לבדק הבית אינון הולכין דבהא לא מצית לשנויי דאיירי בעולה וא"כ היאך מקבלין מהן ועוד דהכלי שרת עושין ג"כ מהלשכה. ועל כרחך דאמרת דמרישא לא מצינן לדייק דאיכא למימר דהנכרי לשמים מתכוין ולא לכלי שרת שעושין ג"כ מהלשכה אלא דמאליהן הן באין ופעמים לכלי שרת והשתא היך מה דאת אמר ברישא לשמים הוא מתכוין וכו' כן נמי אף הכא בהסיפא:
 
'''{{עוגן1|מה}} עביד לה רשב"ל.''' כלומר מאי טעמא דסבירא ליה שאין מקבלין מהן כלל ודחיק נפשיה להני שינויי דשנינן ומהיכא יליף לה לומר כן:
 
'''{{עוגן1|פתר}} לה.''' מהאי קרא לא לכם וגו' דמשמע שאין להם לא חלק ולא זכרון והלכך בין דבר מסויים ובין אינו מסויים לא בתחלה ולא בסוף אין מקבלין מהן דהא מיהת יהיה להם חלק בבנין:
 
'''{{עוגן1|ר'}} סימון שאל.''' אי נימא מעתה דדייקת הכי לקרא א"כ אין מקבלין מהן לשום דבר לא לאמת המים לתקנה ולא לחומת העיר וכו' שלא יהיה להם לא חלק כלל ולא שום זכרון בירושלים מאיזה דבר שיהיה:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|מתניתא}} דר"מ.''' אתוספתא קאי שהיה שגורה בפיהם דקתני בתוספתא פ"א אפטרופוס ששקלו על ידי יתומים הרי אלו חייבין בקלבון השוקל שקל חייב בקלבון דברי ר"א וחכמים אומרים השוקל שקל פטור מן הקלבון וקמ"ל דרישא דהברייתא נמי אליבא דר"מ היא דס"ל אע"פ שאין שקלו תורה שאלו היתומים שיש להן אפטרופוס קטנים הן ואין הקטן חייב בשקל מן התורה אפ"ה קלבנו מן התורה וכלומר כשארי אנשים השוקלים וחייבין בקלבון ולפיכך אלו ששקלו בשביל היתומים חייבין בקלבון:
 
'''{{עוגן1|סבר}} ר"מ בנותן שקלו שלם שהוא פטור מן הקלבון.''' בתמיה וכלומר שהש"ס חוזר ומתמה על הא דבעי לאוקמי רישא דהתוספתא נמי כר"מ וכי סבר ר"מ בנותן שקלו שלם והיינו הקצוב עליו מן התורה שהיא מחצית השקל שיהא הוא פטור מן הקלבון אדרבה איפכא שמעי' ליה בהמתני' ובסיפא דהתוספתא כדקתני בהדיא לר"מ דהניחא אי הוה ס"ל דבשוקל שקל הקצוב בתורה פטור הוא מקלבון וכהחכמי' שפיר איכא למימ' שאלו השוקלים בשביל יתומים. קטנים חייבין בקלבון וטעמא שאין לנו לפטור מהקלבון אלא בשוקל כפי חיובו מן התורה וכדדרשינן מזה יתנו כזה ולא יותר אבל אלו הקטנים שאין שקליהן מן התורה ואין ממשכנין אותן עליהן ראו חכמים לחייבן מיהת בדבר מועט והוא הקלבון וחייבין הן בקלבון והיינו כדאמרן אע"פ שאין שקלו תורה קלבנו תורה וזה שייך שפיר אליבא דהחכמים וכדאמרן אבל לר"מ הא מכיון דס"ל השוקל שקלו הקצוב בתורה חייב הוא בקלבון אימא לך דס"ל דלא מיחייב בקלבון אלא בר חיובא דמחייב בשקל הקצוב בתורה אבל אלו שפטורין הן מן התורה אלא שאם שקלו מקבלין מהן פטורין הן מן הקלבון:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ר"מ כמין מטבע וכו'.''' טעמא דר"מ מפרש דס"ל השוחל שקל הקצוב בתורה חייב בקלבון ולא דריש זה יתנו כזה יתנו ולא יותר משום דלדידיה האי זה יתנו ללמד שכמין מטבע של אש הוציא הקב"ה וכו' ואמר לו זה יתנו כזה יתנו:
 
'''{{עוגן1|ר'}} מאיר אומר נותן שני קלבונות.''' דס"ל לר"מ הנותן מחצית השקל חייב בקלבון ולפיכך שנים ששקלו שקל שלם חייבין שני קלבונות ואין הלכה כר"מ:
 
'''{{עוגן1|נתן}} סלע ליטול שקל.''' שנותן שקל שלם והוא סלע לההקדש ושיחשבו לו מחצית השקל שהוא חייב. וליטול שקל כלומר מחצית השקל שהוא שקל הקצוב ממה שיגבה מן האחרים שיחזירנו לו מההקדש חייב הוא בשני קלבונות מפני שמה שאמרנו בשקל שקל שלם אינו חייב אלא בקלבון אחד להת"ק היינו כששוקל כולו להקדש כגון שנים ששקלו על שניהם אבל זה שנוטל חצי שקל אחד מן ההקדש נותן הוא שני קלבונות:
 
'''{{עוגן1|נתן}} סלע וכו' אמר ר' אלעזר.''' הך סיפא דר"מ היא דס"ל בשוקל שקל הקצוב בתורה חייב בקלבון וא"כ הכא דניתן הוא סלע להקדש שהוא שני חצאין של שקל הקצוב חייב הוא בשני קלבונות אחד בשביל שקל הקצוב בתורה שהוא נותן להקדש ואחד סלע שהוא ניטל כלומר אחד כפי שקל הקצוב שהוא נוטל בשביל הסלע שנתן ונוטל חציו מן ההקדש ונותן קלבון בשבילו לההקדש:
 
'''{{עוגן1|רב}} אמר.''' דלא היא אלא הך סיפא דברי הכל היא ואפי' לרבנן לפי שהוא נותן קלבון אחד בשביל שקל שבו שהוא נותן ואחד בשביל השקל שהוא נוטל מן ההקדש:
 
'''{{עוגן1|ואחד}} לדבר תורה.''' ושואל הש"ס על דעתיה דרב שלשה קלבונות אינון וכלומר מי נימא דה"ק ועוד קולבן אחד לדבר תורה והיינו בשביל שהוא נותן סלע והוא שני שקלים הקצובין וצריך ליתן קלבון אחד בשביל כך שהוא דבר תורה כשאר השוקלים שקל שלם והוא סלע כגון שנים ששקלו בשביל שניהם דמדינא חייבין הן בקלבון או דנימא דה"ק רב ואחד לדבר תורה לפרושי מילתא דהכל מודים דבכה"ג נותן שני קולבונות אחד בשביל שקל הקצוב ועוד אחד בשביל שהוא נוטל מההקדש כפי שקל הקצוב וטעמא דזה האחד שהוא נותן עוד בשביל שהוא לדבר תורה שבתחלה נתן סלע שלם ומדבר תורה חייב בקלבון ולעולם אינו נותן אלא שני קלבונות:
 
'''{{עוגן1|אתא}} ר' ירמיה וכו'.''' וקאמר בשם רב בהדיא דשלשה קולבנות אינון הוא דאמר:
 
'''{{עוגן1|האחין}} והשותפין וכו'.''' פירושא דמתני' נקיט כשחלקו וחזרו ונשתתפו שאז חייבין בקלבון כשאר שני אנשים ששקלו שקל שלם ופטורין ממעשר וכשחייבין במעשר וכו' בשלא חלקו וכדפרישית:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|אמר}} רבי אלעזר והן שחלקו וכו'.''' וגרסי' להא בפ"ק דקדושין בהלכ' ו' הא דאמרי' האחין שחלקו וחזרו ונשתתפו בבהמות פטורין הן ממעשר בהמה דוקא שחלקו גדיים כנגד תיישים וכו' כלומר שחלקו בשומא זה כנגד זה לפי שוויהן דבהא ליכא למימר זהו חלקו משעה ראשונה לכך וכשמת אביהן זכה זה בחצי הגדיים והתיישים וזה בחציין שהרי בשומא הוא שחלקו וכקונה זה מזה הוא והלכך הולדות שישנן בשעת חלוקה פטורין ממעשר בהמה משום לקוח והנולדים אח"כ פטורין משום שהן משל שותפות:
 
'''{{עוגן1|אבל}} אם חלקו גדיים כנגד גדיים וכו'.''' אמרי' יש ברירה והוברר הדבר שזהו חלקו משעה ראשונה ועדיין יש שם ירושה עליהן וכי חזרו ונשתתפו הדרא לה תפיסת הבית כבראשונה ולא הוי כשל שותפות והולדות שישנן בשעת חלוקה אינן פטורין משום לקוח ולא הנולדים אח"כ פטורין משום שותפות:
 
'''{{עוגן1|ר'}} יוחנן אומר אפי' חלקו וכו'.''' דס"ל האחין שחלקו כלקוחות הן ומשום דאין ברירה ובשעת החלוקה כמי שקונין זה מזה הוא ופטורין הן ממעשר בהמה:
 
'''{{עוגן1|כהאי}} דתנינן תמן.''' בבכורות פ"ט הלקוח פטור כדילפינן מדכתיב בכור בניך תתן לי כן תעשה לשורך וגו' מה בכור בניך אינו בלקוח ומתנה אף שורך וצאנך אינן בלקוח ומתנה ואם חזרו ונשתתפו שותפין הן ופטורין ממעשר בהמה:
 
'''{{עוגן1|ר'}} ירמיה בעי ולמה לית אנן אמרין פעמים וכו'.''' ולמה לא חשיב התנא במתני' דמשכחת לה נמי שפעמים חייבין בשתיהן ופעמים פטורין בשתיהן כדמפרש ואזיל:
 
'''{{עוגן1|היך}} עבידה.''' כאן שחלקו את הנכסים כולן והכספים וחזרו ונשתתפו ולא חלקו את הבהמה אלא שאחר כך חלקו את הבהמה ואם כן בשעה שעדיין לא חלקו את הבהמה חייבין הן בשתיהן בקלבון חייבין משום דהוו כשאר שותפין ובמעשר בהמה משום דלא חלקו בבהמה והוי מתפוסת הבית:
 
'''{{עוגן1|חלקו}} את הבהמה.''' וחזרו ונשתתפו בבהמה ולא חלקו את שאר הנכסים עד לאחר כן נמצא שפטורין מזה ומזה מקלבון פטורין שהרי עדיין לא חלקו בכספים והוי כאב השוקל על ידי בניו וממעשר בהמה פטורין שהרי חלקו וחזרו ונשתתפו ובהמת השותפין הן:
 
'''{{עוגן1|א"ר}} מנא הדא דאת אמר.''' בשחלקו את הבהמה ולא חלקו את הנכסים שפטורין מזה ומזה דוקא בשלא היתה הבהמה רוב מכל הירושה שיש להן לחלק אבל אם היתה הבהמה רוב הן הן עיקר הנכסים והולכין אחריהן שמסתמא אמרי' הרי הן כחלקו את הכל וחייבין הן בקלבון:
 
'''{{עוגן1|ר'}} שמי בעי.''' על עיקר הדין בחלוקה זו דלעיל דאמרי' בשלא חלקו כלל שחייבין הן במעשר בהמה ופטורין מהקלבון ואמאי שאם מפני שעשיתן כאדם אחד אצל מעשר בהמה לחומרא את פוטרו מן הקלבון בתמיה דילמא לחומרא דוקא הוא דאמרי' דכאדם אחד הן ועוד דגזירת הכתוב היא כדילפינן מיהיה מכל מקום דכל שהוא מתפוסת הבית חייבין במעשר בהמה אבל לענין קלבון כשאר שני אנשים ליחשבו וליחייבו בקלבון:
 
'''{{עוגן1|א"ל}}.''' ואהדר ליה ר' אבון לא היא שנייא היא הכא משאר שני אנשים לפי שהוא נותן סלע אחת שלימה משל אביהן בשביל שניהן והרי זה כהאב ששוקל בשבילן שפטור מן הקלבון:
 
ופריך '''{{עוגן1|מעתה}}.''' משכחת לה נמי שאפי' חלקו בכספים וחזרו ונשתתפו שחייבין הן במעשר בהמה מפני שלא חלקו בבהמה ופטורין הן מקלבון ואפי' שחזרו ונשתתפו בכספים וכגון שנותנין סלע אחת שלימה שהיא משל אביהן שאף על פי שעכשיו היא בשותפות שניהן מכל מקום נימא לקולא כדקאמרת דטעמא דפטורין מקלבון משום שנותנין סלע אחת שלימה והרי היא כמו שהיתה שלא נשתנית:
 
'''{{עוגן1|ותנינן}}.''' והא אנן תנינן לעיל כשחלקו וחזרו ונשתתפו חייבין בקלבון ופטורין ממעשר בהמה וכגוונא דפרישית לעיל ולדידך משכחת לה נמי אפי' בחלקו וחזרו ונשתתפו שחייבין במעשר בהמה ופטורין מן הקלבון וכגוונא דאמרן ולא משני מידי:
 
'''{{עוגן1|היא}} שני אחין היא שני גיסין וכו'.''' שלו היו לו בנים כ"א בנות היורשות ובעליהן כדין שני אחין שירשו אביהן דמי בהני גווני דמתני' וקא משמע לן הרבותא לענין דין הקלבון דלא תימא דוקא בשני אחין שלא חלקו ושוקלין משל אביהן שפטורין מהקלבון משום דהוי כהאב ששוקל ע"י בניו אבל זה לא היה אביהן דלידמי להו הכי הלכך קאמר דאפ"ה מכיון שלא חלקו ומירושה אחת הן שוקלין כאיש אחד הן ופטורין מן הקלבון ודין אחין שירשו אביהן להן:
 
'''{{עוגן1|לאיכן}} היו הקלבונות נופלין.''' תוספתא היא בפ"ק:
 
'''{{עוגן1|לשקלים}}.''' דינן כשאר שקלים לענין מותרות ולכל הנעשים משקלים שבלשכה:
 
'''{{עוגן1|לנדבה}}.''' דינן כשופרות נדבה וכמפורש לקמן בפ"ו נדבה מה היו עושין בה:
 
'''{{עוגן1|ריקועי}} זהב וכו'.''' מהקלבונות היו עושין:
 
'''{{עוגן1|שולחנין}}.''' שהיו יושבין לקבל השקלים ומחליפין להם היו נוטלין הקלבונות בשכרן ולא נפלו להקדש כלל:
 
'''{{עוגן1|ויש}} אומרים להוצאת דרכים.''' של השלוחין וכיוצא בזה:
 
<small>הדרן עלך באחד באדר</small>
תחילתדףכאן ב/א
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|מצרפין}} שקלים דרכונות.''' בני העיר שקבצו שקליהן לשלח אותן לירושלים יכולין הן להחליפם בדרכונות והן מטבעות של זהב כדכתיב בעזרא דרכמוני זהב כדי להקל מעליהם משאוי הדרך:
 
'''{{עוגן1|כשם}} שהיו שופרות במקדש.''' אצל השלחנים היושבים בירושלים היו תיבות כעין שופר שפיהן צר למעלה והולכין ומרחיבין כדי שלא יוכלו ליטול מהן כלום וכהאי דכתיב ויקח יהוידע הכהן ארון אחד ויקוב חור בדלתו וגו' וזה היה עומד בעזרה כדכתיב שם. והשופרות שאצל השלחנים היו נותנין בהן ג"כ להשקלים שמביאין להם וכך היו שופרות במדינה בכל ערי ישראל שמקבצים מבני העיר שקליהם ונותנין בהן עד שישלחום:
 
'''{{עוגן1|בני}} העיר ששלחו את שקליהם.''' ביד שליח להוליכם לירושלים ונגנבו או שאבדו מידו:
 
'''{{עוגן1|אם}} נתרמה התרומה וכו'.''' הדין הוא כך שאם זה השליח שומר שכר היה שחייב בגניבה ואבידה אלא שאבדו ממנו באונס ונגנבו בליסטים מזויין מיירי שהוא פטור בשבועה ואם אירע זה אחר שנתרמה התרומה של הלשכה נשבעין השלוחין להגזברים שנאבדו מהן באונס ובני העיר פטורין לפי שהתורם תורם הוא על הגבוי ועל העתיד לגבות ואם כן ברשות הקדש הן ומה היה להן לבני העיר לעשות הרי לא מסרו אלא לשומר שכר שהוא חייב בגניבה ואבידה ואין האונס מצוי:
 
'''{{עוגן1|ואם}} לאו.''' אלא שאירע האונס קודם שנתרמה התרומה ועדיין ברשות בני העיר הן נשבעין השלוחין לפני בני העיר ונפטרין ובני העיר שוקלין שקלים אחרים תחתיהם שהראשונים לא עלו להם. ואם השליח שומר חנם הוא שפטור מגניבה ואבידה אלא שנשבע שלא פשע לעולם הוא נשבע לבני העיר שהן חייבין שלא היה להם למסור אלא לשומר שכר לפיכך הוא נשבע ונפטר ובני העיר צריכין לשקול שקלים אחרים תחתיהן. ואע"ג דקי"ל אין נשבעין על ההקדשות שבועה זו תקנת חכמים הוא שלא יהיה ההקדש יוצא בלא שבועה כדי שלא יזלזלו בהקדשות לפיכך אפי' אמרו בני העיר הואיל ואנו משלמין שקלינו אין רצונינו שישבע השליח שהוא נאמן לנו אין שומעין להם:
 
'''{{עוגן1|נמצאו}}.''' השקלים אחר שנשבע השליח וגבו השקלים שנית או שהחזירום הגנבים אלו ואלו שקלים הן ואין עולין להן לשנה הבאה. אלא הראשונים יפלו לשקלי שנה זו והשניים יפלו לשקלי שנה שעברה. ובגמרא פליגי בה איזה מהן הן הראשונים ואיזה הן השניים:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|ויעשו}} אותן מרגליות.''' יצרף השקלים ויקנה מרגליות שהיא יותר קלה להקל משאוי הדרך:
 
'''{{עוגן1|שמא}} תזיל המרגלית.''' דשכיחא שתזיל ואין המקח שוה לעולם ונמצא ההקדש מפסיד כשימכרנה בירושלים אבל דרכמונות טבועין הן ולא זיילי:
 
'''{{עוגן1|כהאי}} דתנינן תמן.''' בפ"ח דבכורות חמש סלעים של בן שלשים של עבד חמשים של אונס ומפתה ומאה של מוציא שם רע כולן בשקל הקדש במנה צורי וכולם נפדין בכסף ובשוה כסף חוץ מן השקלים שהן דוקא במטבעות טבועין ומהאי טעמא שמא יוזל השוה כסף ונמצא ההקדש מפסיד וכדאמרינן נמי אין פודין בכלים ליתן כלים להקדש בשווין תחת השקלים ואמר ר' שמואל וכו' והכא נמי שמא תזיל המרגלית:
 
'''{{עוגן1|מתניתא}}.''' דקתני כשם שהיו שופרות במקדש כך היו במדינה היינו בשופרות של תקלין חדתין שמשל שנה זו אבל בתקלין עתיקין:
 
'''{{עוגן1|לא}} בדא.''' אמרו שהיו במדינה:
 
'''{{עוגן1|ותני}}.''' בברייתא כן שאין שופרות של תקלין עתיקין אלא במקדש וכדתנן לקמן בפ"ו שלשה עשר שופרות היו במקדש וכתוב עליהן תקלין חדתין ותקלין עתיקין וכו':
 
'''{{עוגן1|מתני'}} בשומר חנם.''' הא דקתני ונגנבו או שאבדו בשהשליח ש"ח מיירי דפטור מגניבה ואבידה ונשבע שלא פשע אבל בשומר שכר לא בדא אמרו שיפטור עצמו בשבועה שהרי חייב הוא בגניבה ואבידה:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ר' אבא ואפי' תימא בשומר שכר.''' ונגנבו דקתני בליסטים מזויין מיירי דגנב מיקרי ואבדו במי שטבעה ספינתו בים מיירי שכך השומר שכר פטור באונסין ונשבע שכדבריו כן הוא:
 
'''{{עוגן1|אתייא}} כמ"ד וכו'.''' הא דמחלק במתני' בין נתרמה התרומה או לא וזה כמ"ד תורמין על הגבוי ועל העתיד לגבות והלכך אם נתרמה התרומה נשבעין לגזברין לפי שברשות הקדש הן וכדפרישית במתני' אבל כמ"ד אין תורמין לא על הגבוי ולא על הממושכן כלומר על הגבוי שהוא ע"י משכון שנתן משכון על שקלו וכדתנן בפ"ק ממשכנין על השקלים וזה אינו כגבוי לא בדא אמרו לחלק כן. ופלוגתא היא בתוספתא פ"ב והכי גריס שם תורמין על המשכון ועל הגבוי ועל העתיד לגבות דברי ר"מ ר' יוסי אומר תורמין על המשכון ועל הגבוי אבל לא על העתיד לגבות. וגי' זו עיקרית וצריך לגרוס הכא נמי כן.
 
'''{{עוגן1|ברם}} כמאן דאמר תורמין על הגבוי ועל הממושכן אבל לא על העתיד לגבות לא בדא.''' לפי שאלו ששלחו שקליהן ולא באו אינן בכלל התרומה וא"כ לעולם ברשותן הן שאבדו:
 
'''{{עוגן1|בני}} העיר וכו'.''' וקתני נשבעין והא קי"ל אין נשבעין על ההקדשות וכדתנן בפ' שבועת הדיינין ומוקי לה ר' אלעזר כדר"ש דס"ל קדשים שהוא חייב באחריותן כנכסיו הן ונשבעין עליהן כדקאמר התם והכא נמי חייבין בני העיר באחריותן אם לא נתרמה התרומה וצריכין לשקול אחרים תחתיהן ולקמן מדייק עלה:
 
'''{{עוגן1|ר'}} יוחנן.''' קאמר ד"ה היא מתני' דשבועה זו משום שבועת תקנה היא שתיקנו כדי דלא יזלזלו בשמירת ההקדש:על דעתיה דר' יוחנן. בשלמא לר' יוחנן ניחא דקתני אם נתרמה התרומה נשבעין לגזברים וכו' דהכל היא משום שבועת תקנה היא. ול"ג הכא הדא היא דר"ש עד לבתר. אלא לר' אלעזר דמוקי לה כר"ש הדא היא דר"ש בתמיה כלומר נהי דהסיפא ניחא לדידיה דאם לא נתרומה התרומה נשבעין לבני העיר לפי שחייבין באחריותן אלא רישא אם נתרמה התרומה שכבר אין חייבין באחריותן שתורמין על הגבוי וכו' וא"כ אין שבועה זו אלא ליטול שכרן וגזברין מאי עבידתייהו לבני העיר מיבעיא ליה. ומשני דה"ק נשבעין לבני העיר במעמד הגזברין ומשום דההפסד על ההקדש וכי היכי דלא נחשדינהו לבני העיר שלא שקלו א"נ דלא נחשדינהו להשלוחי' שהטמינו. אותך א"נ דלא נשוו להן פושעין בשליחותן:
 
'''{{עוגן1|אע"פ}} שקיבלו בני העיר עליהם.''' לשלם שקלים אחרים ואינם רוצים שישבע השליח שאומרים נאמן הוא לנו אעפ"כ תקנת חכמים היא שישבע לפי שאין ההקדש יוצא בלא שבועה:
 
'''{{עוגן1|הפריש}} שקלו ואבד ר' יוחנן אומר חייב באחריותו וכו'.''' וצריך לשקול שקל אחר:
 
'''{{עוגן1|הקדש}} ברשות גבוה בכל מקום שהוא.''' דכל היכא דאיתי' בי גזא דרחמנא איתיה ואינו חייב באחריותו:
 
מתני' פליגא על רשב"ל. דהא קתני נשבעין לבני העיר ובני העיר שוקלין תחתיהן ומדהן צריכין לישבע ע"כ משום שמוטל על בני העיר לשלם שקלים אחרים וכל זמן שלא נשבעו התביעה על השלוחין היא לפיכך נשבעין להן ובני העיר שוקלין תחתיהן אלמא דחייבין באחריותן:
 
'''{{עוגן1|לא}} עוד היא משום שבועת תקנה.''' וכי עיקר שבועה זו אינה אלא משום תקנה וא"כ מפרש לה ר"ל הכי שאע"פ שבני העיר שוקלין תחתיהן אחרים מרצונם אפ"ה נשבעין להן משום שבועת תקנה:
 
'''{{עוגן1|המפריש}} שקלו ואבד והפריש אחר תחתיו ולא הספיק להקריבו עד שנמצא הראשון זה וזה שקלים הראשונים וכו'.''' תיקלין חדתין לשקלי שנה זו ותקלין עתיקין הן שקלי שנה שעברה:
 
'''{{עוגן1|תני}}.''' בתוספתא פ"ק:
 
'''{{עוגן1|חד}} אמר אילו ששילחו בני העיר תחלה.''' ואבדו ונמצאו אח"כ אלו הן הראשונים ויפלו לתקלין חדתין והשניים הם מה ששקלו בני העיר לשקלים האחרים מקודם שנמצאו הראשונים ויפלו לתקלין עתיקין. ואידך אמר אלו הן הראשוני' שהגיעו לידי גזברין תחלה והשקלים שאבדו ונמצאו אחר ששקלו אחרים הן הן השניים:
תחילתדףכאן ב/ב
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|הנותן}} שקלו לחבירו.''' להוליכו לשלחני ולשקול אותו על ידו והלך ושקל ע"י עצמו כדי שלא ימשכנו אותו:
 
'''{{עוגן1|אם}} נתרמה התרומה.''' מקודם שנתן זה השקל בשביל עצמו מעל הוא וחייב קרבן מעילה מפני שזה השקל ברשות הקדש היא שכבר תרמו על העתיד לגבות ונמצא זה הציל עצמו בממון הקדש ונהנה בשקל הזה ואם לא נתרמה התרומה לא מעל וחייב הוא ליתן לתבירו השקל שנתן לו:
 
'''{{עוגן1|השוקל}} שקלו ממעות הקדש.''' שהיו מעות הקדש בידו ושקל מהן את שקלו:
 
'''{{עוגן1|אם}} נתרמה התרומה וקרבה הבהמה מעל.''' הכא בהסיפא דוקא צריך שיסתפקו מן ההקדש זה וקרבה הבהמה מהמעות לפי שזה ההקדש בכל מקום שהיא הקדש הוא כמו שהיה ולא נשתנה וכשקרבה הבהמה ומתכונין בה שהיא ממעות כל מי ששקל בתרומת הלשכה הוי כאלו קנה הבהמה באותן מעות של הקדש והקריבוה וחייב קרבן מעילה לפי שנהנה מן ההקדש ויצא ידי שקלו:
 
'''{{עוגן1|מדמי}} מעשר שני וכו'.''' אם ממעות מעשר שני:
 
'''{{עוגן1|יאכל}} כנגדן.''' בירושלים ואם ממעות שביעית יאכל כנגדו בקדושת שביעית:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|אנן}} תנינן''' ברישא דמתני' אם נתרמה התרומה מעל ולא תנינן בה ואם קרבה הבהמה ואשכחן בברייתא דבית רבי דתני נמי ברישא אם קרבה הבהמה דהאי תנא מדמי השוקל ממעות חבירו שלא ברשותו דמיירי ברישא לדין דהסיפא השוקל ממעות הקדש וס"ל דבתרוייהו לא מעל עד שג"כ קרבה הבהמה:
 
'''{{עוגן1|א"ר}} אלעזר מאן תנא אם קרבה הבהמה ר' שמעון.''' כלומר דר"א בא לפרש דהאי תנא דבית רבי לא פליג אתנא דמתני' וס"ל נמי דברישא לא בעינן עד שקרבה הבהמה וטעמא דדוקא בהסיפא ששוקל מהמעות שהן כבר הקדש הוא דבעינן עד שקרבה הבהמ' לפי שההקדש אינו נשתנה מכמות שהיה עד שנעשה בו מעשה והלכך לא מעל עד שקרבה הבהמה אבל ברישא שהמעות הן של חבירו וזה השוקלן ע"י עצמו אין זה אלא כמו הנהנה עכשיו מהמעות שהן ברשות ההקדש לפי שכבר תרמו על העתיד לגבות כדפרישית במתני' והשוקל הזה נפטר ע"י כך משקלו ולא ימשכנו אותו לפיכך מיד שנתן זה בשביל שקלו מעל ותנא דבית רבי מודה נמי בזה והא דתני אם קרבה הבהמה מלמדינו בזה דכר"ש דהתוספתא היא דס"ל דפליגי ר"ש ורבנן בפ"ק דהתוספתא והכי גריס שם המוציא שקלו של חבירו ה"ז מעל לקח בו קיני זבין וקיני זבות ויולדות המביא חטאתו ואשמו מן ההקדש השוקל שקלו זוזין מן ההקדש כיון שלקח מעל דברי ר' שמעון וחכמים אומרי' לא מעל עד שיזרקו הדמים:
 
'''{{עוגן1|דר"ש}} אומר מיד היה מקבל מעותיו הכהני' זריזים הן.''' כלומר דמסיים ואזיל למילתא דקאמר מאן תנא אם קרבה הבהמה ר"ש הא אדרבה הא איפכא שמעינן לי' לר"ש הלכך מפרש וקאמר דהא דקאמרי ר"ש היא היינו דלא תפרש דבעי האי תנא דבית רבי עד שקרבה הבהמה ממש אלא עד שלקח הבהמה להקריבה קאמר דלר"ש הוי כמי שקרבה הבהמה מפני שהכהנים זריזים הן ומיד שלקח הבהמה ה"ז כמקבל בעד מעותיו שיהא קרבנו קרב ומיהו לענין דינא דרישא דמתני' לא פליג תנא דבית רבי בהא דמיד כששוקל ולקח הבהמה מעל וכדאמרן:
 
'''{{עוגן1|וקשיא}}.''' על גופא דדינא דהמתני' הרי אלו הגונב עולתו של חבירו ושחטה סתם שלא פירש שמקריבה על שמו וכי סתמה לא לשם בעלים הראשונים מכפרת היא וא"כ הכא נמי אע"פ שנתן זה סתם בשביל שקלו בעלים הראשונים יוצאין ידי חובתן בו ואמאי מעל:
 
'''{{עוגן1|תיפתר}} במסוים.''' שעשה סימן עליו או פירש שזה השקל לשמו היא:
 
'''{{עוגן1|משל}} בית רבן גמליאל וכו'.''' כלומר וכמו ששנינו לקמן בפ"ג של בית ר"ג היו נוהגין שהיה נכנס ושקלו בין אצבעותיו וזורקו לפני התורם והתורם מתכוין ודוחקו לקופה שתורם בה וה"נ מיירי שזה מתכוין שיהא השקל הזה מסוים על שמו:
 
'''{{עוגן1|וחש}} לומר.''' וניחוש שמא לשירי הלשכה הן נופלין ואכתי אמאי מעל וכי יש מעילה בשירים:
 
'''{{עוגן1|אלא}} כר"מ דר"מ אומר מועלין בשירים.''' הך דר"מ בתוספתא דפ"ק דמעילה היא ומייתי לה לעיל בפ"ה דיומא על המתני' אלו ואלו מתערבין באמה ויוצאין לנחל קדרון ונמכרין לגננין לזבל ומועלין בהן וגריס בתוספתא עלה דברי ר"מ ור"ש וחכ"א אין מעילה בדמים ולר"מ ור"ש מועלין בשיריים שהרי שירי דמים הן ובשירי הלשכה גופה פליגי נמי לקמן בפרק ג' בהלכה ד' דר"מ ס"ל מועלין בשיריים:
 
'''{{עוגן1|עוד}} היא במסויים.''' כלומר ג"כ הכי מיתוקמא וה"ק אי נמי דלא תדחוק לאוקמי כיחידאה אלא אפי' כחכמים אתיא דאין מועלין בשיריים ושנינו נמי להאי קושיא דבמסויים מיירי וכהאי משל בית ר"ג שזרקו לפני התורם והתורם היה מתכוין ותורמו לשמו ולא יהיה משירי הלשכה:
 
'''{{עוגן1|מה}} נהנה.''' השתא מפרש לטעמא דתנינן ה"ז מעל ומה נהנה הוא מן ההקדש דליחייב במעילה:
 
'''{{עוגן1|מכיון}} שב"ד ראוין למשכן.''' אותו בעד שקלו ונפטר זה בשקל חבירו שלא מישכנו אותו זהו כמי שנהנה:
 
'''{{עוגן1|כתיב}} אך בכור וגו'.''' לפרושי להסיפא דמתני' קאי דלא מעל עד שקרבה הבהמה דילפינן מבכור דכתיב ביה לא יקדיש איש אותו לקדושה אחרת מכאן כל שהוא כבר קדש אין קדושה אחרת חלה עליו ולפיכך נמי בשוקל ממעות הקדש הרי הוא לשם הקדש הראשון ולא נשתנה ולא מעל עד שיעשה בו מעשה:
 
'''{{עוגן1|כיצד}} הוא עושה.''' אם שקל מדמי מעשר שני מביא סלע של חולין ואומר וכו' ואותן החולין נתפסין לשם קדושת מעשר שני וצריך לאכלו בירושלים:
 
'''{{עוגן1|והשאר}} נעשין שקלים.''' כלומר והשאר שהיו דמי מעשר שני נתחללו ויכול לעשות מהן שקלים שאם לא יעשה כן אינו יכול להביא חובתו מדמי מעשר:
תחילתדףכאן ב/ג
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|המכנס}} מעות.''' שהוא מכנס מעט מעט פרוטה אחר פרוטה ואמר הרי אלו לשקלי וכשבא לחשוב מה שכנס מוצא שהן יותר מכדי שקלו:
 
'''{{עוגן1|ב"ש}} אומרים מותרן נדבה.''' יפלו לנדבה להקריב מהן עולות לקיץ המזבח דב"ש לטעמייהו דס"ל בריש פ"ה דנזיר הקדש בטעות הקדש:
 
'''{{עוגן1|ובה"א}} מותרן חילין.''' שלא נתכוין זה להקדיש אלא כדי שקלו:
 
'''{{עוגן1|שאביא}} מהן שקלי.''' בזה שוין ב"ש וב"ה שהמותר חילין דהוי כאומר בפירוש שלא אקח מהן אלא כדי שקלי והמותר יהיו חולין:
 
'''{{עוגן1|אלו}} לחטאתי.''' אם כנס מעות ואמר אלו לחטאתי מודים ב"ה שמותרן נדבה כדמפרש טעמא במתני' דלקמן שלחטאת אין לה קצבה שאם ירצה יביא אותה בדמים מרובים והלכך נתפסו הדמים ומותרן נדבה:
 
'''{{עוגן1|שאביא}} מהן חטאתי וכו'.''' בזה שוין כמו בשקלים והמותר הוא חולין:
 
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|אמר}} ר' שמעון מה בין שקלים לחטאת.''' טעמייהו דב"ה מפרש מ"ט אמרי ב"ה בשקלים במכנס ואומר אלו לשקלי שהמותר חולין ומ"ש בחטאת באומר אלו לחטאתי דמודו ב"ה שהמותר נדבה:
 
'''{{עוגן1|אלא}} של שקלים יש להן קצבה.''' בתורה מחצית השקל וכתיב העשיר לא ירבה וגו' והלכך בודאי לא נתכוין זה אלא לשקל של תורה והמותר הקדש טעות הוא אבל לחטאת אין לה קצבה אלא כפי שירצה יביא והלכך נתפסו הדמים והמותר נדבה:
 
'''{{עוגן1|ר'}} יהודה אומר.''' מצינו אף לשקלים אין להן קצבה:
 
'''{{עוגן1|שכשעלו}} ישראל מן הגולה.''' ובאותו זמן היו להן מטבעות של דרכונות זהב והדרכון היא שתי סלע כסף והיו שוקלין באותו הפעם דרכונות כלומר לפי ערך המטבעות שהיו יוצאות היו שוקלין מחצי המטבע שהוא סלע והיא חצי דרכון:
 
'''{{עוגן1|חזרו}} לשקול סלעים.''' ואח"כ כשעברו מלכות מדי ונתבטל מטבע הדרכון והיו המטבעות שלהן סלעים חזרו לשקול לפי זמן המטבעות שהיו סלעים ונתנו מחצית הסלע וחזרו לשקול טבעין שהן שני דנרין שהיו המטבעות שלהן באותו זמן חצי סלע והוא שני דנרין והיו שוקלין אותו המטבע בעצמו שהיא חצי סלע והיא מחצית השקל האמור בתורה שהשקל של תורה סלע הוא:
 
'''{{עוגן1|ביקשו}} לשקול דינרין.''' שלא לשקול אלא החצי ישל המטבע היוצא ואינו אלא דינר אחד והיא רובע הסלע אבל לא קיבלו מהם שלהוסיף על מחצית השקל של תורה רשאי אבל לא לפחות ממנו כדקאמר בגמרא וא"כ אף להשקלים לא היו להן קצבה:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ר"ש אעפ"כ יד כולם שוה.''' כלומר דאכתי לא דמו שקלים לחטאת שהרי בשקלים לעולם יד כולן שוה בהן שכשהיו שוקלין דרכונות היו הכל שוקלין כן וכדכתיב העשיר לא ירבה וגו' וזה הכל לפי חצי המטבע היוצא באותו זמן וכן אח"כ אבל חטאת לעולם אינו שוה שזה מביא בסלע וכו' וכך היא המסקנא לטעמייהו דבית הלל כרבי שמעון:
 
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|מותר}} שקלים חולין.''' המכנס מעות ואמר הרי אלו לשקלי ומוצא אח"כ שהן יתירין מכדי שקלו המותר חולין כדתנן לעיל בהלכה ג' וכב"ה:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|ר'}} יוסי בשם ר' אלעזר מה פליגין.''' ב"ש וב"ה:
 
'''{{עוגן1|במכנס}} פרוטרוט פרוטרוט.''' שהכניס פרוטה אחר פרוטה כדפרישית במתני' ובהא היא דקאמרי ב"ה שמותרן חולין:
 
'''{{עוגן1|אבל}} באומר אלו לשקלי.''' כלומר שלא היה מלקט ומכנס מעט מעט אלא שהיו מעות מונחין לפניו ואמר אלו יהיו לשקלי אף ב"ה מודו שמותרן נדבה דלאו הקדש בטעות היא אלא דאמרי' שנתכוין הוא להקדיש הכל ומה שהוא יותר על כדי שקלו יפלו לנדבה:
 
'''{{עוגן1|ר'}} ביבי בשם ר' אלעזר.''' לא אמר הכי אלא במכנס פרוטרוט פליגי אבל באומר אלו כ"ע מודו שהמותר חולין וטעמא דבפרוטרוט כל חד וחד חזי לשקלו והוי כהקדש טעות לב"ש אבל באומר אלו לשקלי על המעות המונחין לפניו אפי' ב"ש מודו שאין זה הקדש טעות שהרי יודע הוא שאין להוסיף על השקל הקצוב בתורה ולא נתכוין אלא ליקח מאלו כדי שקלו והמותר חולין. וגרסי' להסוגיא כולה עד סוף הלכה בריש פ"ה דנזיר:
 
'''{{עוגן1|מתניתא}} מסייע לר' ביבי.''' הא דתנן לקמן אמר ר"ש וכו' הטעם דלא פליגי בחטאת לפי שהשקלים יש להן קצבה דכתיב העשיר לא ירבה וגו' ובודאי לא נתכוין זה אלא כדי שקלו אבל חטאת אין לה קצבה וכו' כדפרישית במתני' והשתא מה אנן קיימין להא דר"ש ואהיכא גוונא הוא דקאי לפרש ההפרש שבין שקלים לחטאת:
 
'''{{עוגן1|אם}} באומר שאביא מהן שקלי הא כל עמא מודים בזה שהמותר חולין.''' וכן הא דיהיב טעמא לחטאת היכי מיירי אם באומר שאביא מהן חטאתי הא כ"ע מודים בה שהמותר חולין. כצ"ל וכן הוא בנזיר וכלומר דבכשאביא מהן ודאי אין חילוק בין שקלים לחטאת וכדתנינן במתני':
 
'''{{עוגן1|אלא}} כן אנן קיימין.''' להא דר"ש באומר אלו ועלה הוא דמפרש טעמ' לההפרש שבין שקלים לחטאת לפי שהשקלים על ידי שקצבתן מן התורה וכו' וקס"ד השתא דכמו בחטאת ודאי אין לחלק באומר אלו בין אם הכניס פרוטרוט או שהמעות מונחין לפניו ואמר אלו לחטאתי שלעולם המותר נדבה דזיל בתר טעמא הואיל שאין לחטאת קצבה ובהא כ"ע לא פליגי הכי נמי בשקלים בהא דמיירי רבי שמעון והיינו באומר אלו דקיהיב טעמא לפי שיש להן קצבה והלכך המותר חולין נמי לכולי עלמא קאי דלא פליגי בית שמאי ומודי' דלאו הקדש טעות הוא והיינו סייעתא לר' ביבי:
 
'''{{עוגן1|מה}} עבד לה ר' יוסה.''' כצ"ל וכך הוא בנזיר שם דלא אשכחן לרשב"ל כאן. לר' יוסי דסבירא ליה באומר אלו לכולי עלמא המותר נדבה היכי מפרש לה להא דר"ש:
 
'''{{עוגן1|פתר}} לה במכנס פרוטרוט וכב"ה.''' כלומר דר"ש טעמא דב"ה הוא דבא לפרש דסברי במכנס פרוטרוט מותרן חולין מפני שהשקלים יש להן קצבה והקדש טעות הוא דאינו הקדש לב"ה משא"כ בחטאת שאין לה קצבה אבל אם היו מעות מונחין לפניו ואמר אלו לשקלי אף ב"ה מודו דמותרן נדבה וכדאמרי' לעיל לר' יוסי:
 
'''{{עוגן1|והא}} תנינן.''' במתני' לקמן בפרקין מותר שקלים חולין וסתמא קתני ור' יוסי קאמר דבאומר אלו אף ב"ה מודים שהמותר נדבה:
 
'''{{עוגן1|פתר}} לה.''' ר' יוסי במכנס פרוטרוט וכב"ה:
 
'''{{עוגן1|והא}} תנינן.''' לקמן שם מותר עשירית האיפה חולין וכפי נוסחא דהכא וקס"ד דבעשירית האיפה שהיא של כ"ג בכל יום ואין לחלק בה בין פרוטרוט לבין אומר אלו ומדקתני בהדי שקלים א"כ גבי שקלים נמי אין חילוק לב"ה וקשיא לר' יוסי:
 
'''{{עוגן1|עוד}} הוא פתר לה וכו'.''' האי נמי פתר לה במכנס פרוטרוט לנדבת עשירית האיפה וכב"ה:
 
'''{{עוגן1|המפריש}} שקלו.''' שהיה סבור שהוא חייב בשקל ונמצא שאינו חייב שנזכר שכבר נתן שקלו לא קידש דהקדש טעות הוא ואינו הקדש:
 
'''{{עוגן1|המפריש}} שנים וכו'.''' שסבור שחייב שנים כגון שסבר שלא שקל אשתקד ונזכר ששקל ואינו חייב אלא אחד של שנה זו:
 
'''{{עוגן1|אותו}} השני מה את עביד ליה.''' אי נימא דמדמינן לה לכסבור שהוא חייב ונמצא שאינו חייב וא"כ אותו השני לא קידש או דילמא לאומר אלו מדמינן לה וכך הוא הגי' בנזיר שם. ואליבא דר' יוסי הוא דבעי דאמר באומר אלו אף ב"ה מודים שהמותר נדבה וה"נ השני לנדבה הוא:
 
'''{{עוגן1|נשמיעינה}} מן הדא.''' ברייתא דתני בחטאת ומספקא לן נמי בכה"ג:
 
'''{{עוגן1|הפריש}} חטאתו וכו' חותה השניה מה את עבד לה אלא רועה.''' כלומר דודאי מסתברא בחטאת השניה רועה היא דהוי כמפריש שתי חטאות לאחריות דקי"ל אחת תקרב חטאת והשניה תרעה עד שתסתאב ותמכר ויפלו דמיה לנדבה וה"נ אלו לנדבה:
 
'''{{עוגן1|היאך}} אתה אומר אלו.''' בתמיה כלומר דמתמה על הא דקאמר ה"נ אלו לנדבה דהא ודאי שניהם לנדבה לא אזלי אלא אחד מהן לשקלו והשני לנדבה וכל הא אליבא דר' יוסה דלעיל היא:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|שכשעלו}} ישראל וכו' דינרין.''' כלומר שהמטבע שלהן היו דרכונות ושקלו לפי אותו המטבע במקום דינרין שיוצאין והיו נותנין חצי דרכון לשקליהם ואח"כ חזרו לשקול סלעים כשמוען כלומר כמשמען והיינו לפי המטבעות שהיו בזמן שאח"כ שהן סלעים והיו נותנין חצי סלע לשקליהם וחזרו לשקול טבעין פלגי סלעים שחזר המטבע להיות פלגי סלעין והן בשיווי שני דינרין ושקלו אותו המטבע בעצמו שהוא כפי מחצית השקל האמור בתורה. ובקשו לשקול דינרין קרטין רובע הסלע שהוא דינר אחד לפי שחשבו שהיא חצי המטבע שיוצא באותו הזמן ולא קיבלו עליהן הגזברין ברשות ב"ד להיות זה תחת מחצית השקל מפני שהוא פחות מהקצוב בתורה ומן הדא שמעינן לה שהרי הכתוב אומר והעמדנו עלינו מצות לתת שלישית השקל בשנה וגו' ועל כרחך דלא תפרש כפשטן של הדברים שלא נתנו אלא שלישית השקל האמור בתורה דמאי והעמדנו עלינו מצות דקאמר הלא זה הוא פחות ממצוה שבתורה אלא ודאי ה"ק והעמדנו עלינו מצות יותר מהאמור בתורה וזה להוסיף עוד שלישית השקל בשנה ומלבד מחצית השקל האמור בתורה:
 
'''{{עוגן1|ר'}} חלקיה וכו'.''' דריש להכתוב שלישית השקל מכאן שאדם צריך לשלש שקלו ולשקול שלש פעמים בשנה והיינו דקאמר והעמדנו עלינו מצות ולהוסיף ולתת שלישית לזה השקל האמור בתורה כלומר לשלש אותו ולתת ג' פעמים בשנה דמן התורה אין חיוב אלא פעם אחת בשנה ולמדנו ג"כ מכאן שאין מטריחין על הצבור לגבות מהן להקדש יותר משלש פעמים בשנה:
 
'''{{עוגן1|ר'}} אבין.''' דריש שלישית השקל מכאן רמז לשלש סאין של שלשה קופות שתורמין בהן כדתנן בפרק דלקמן ומכאן רמז לשלש הפרשות שג' פעמים בשנה היו תורמין כדתנינן שם:
 
'''{{עוגן1|כתיב}} זה יתנו וגו' מחצית השקל וגו'.''' ודורשין לטעמא למחצית השקל ומר דריש רמז למה שחטאו במחצית היום כדכתיב כי בשש בא שש ומר דריש על שיווי מחצית השקל. ודעביד שיתא גרמסין מיני מטבעות שהן שלשה בדינר ובמחצית השקל הן ששה כנגד שחטאו בשש שעות:
 
'''{{עוגן1|עשרה}} גרה.''' והוא מחצית השקל ולפי שעברו על עשרת הדברות שכשעברו על דיבור אנכי ה' אלהיך ראש הדברות הרי עברו על כולן השייכים אחריו:
 
'''{{עוגן1|ונפל}} לכל אחד ואחד מהן טבע.''' שהוא שתי כסף דכל כסף האמור בתורה כסף צורי הוא והיא דינר כסף שארבעה הוא הסלע והוא השקל שבתורה ומחצית השקל הוא טבע שהוא שני דינרין:
תחילתדףכאן ב/ד
'''{{עוגן1|מותר}} עשירית האיפה.''' של מנחת חוטא הבא בדלי דלות ואם הפריש מעות לחובתו וניתותרו המותר יפול לנדבה ולקנות בהן עולות לקיץ המזבח וכמדרשו של יהוידע הכהן שנשנה לקמן סוף פרק ששי. ובדפוס משנה דהכא כתיב חולין ונוסחא אחריתא היא וכן משמע לעיל בהלכה ג' דגריס הכי:
 
'''{{עוגן1|מותר}} עולה לעולה.''' אם הפריש מעות לקנות עולה וניתותרו יביא באותו המותר לצורך עולה אחרת:
 
'''{{עוגן1|מותר}} הפסח לשלמים.''' דנפקא לן מקרא דכתיב וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר והלא אין הפסח בא אלא מן הכבשים ומן העזים אלא מכאן למותר הפסח שיהא לדבר הבא מן הבקר ומן הצאן והוא קדשים קלים כמו הפסח והן שלמים:
 
'''{{עוגן1|מותר}} נזירים לנזירים.''' אם גבו מעות לצורך קרבנות נזירים סתם וניתותרו יהא בידם עד שיצטרכו לקרבנות נזירים אחרים:
 
'''{{עוגן1|מותר}} נזיר.''' אם נזיר אחד הפריש מעות לקרבנותיו וניתותרו המותר יפול לנדבה:
תחילתדףכאן ב/ה
'''{{עוגן1|מותר}} עניים.''' שגבו מעות לחלק לעניים כדי הצורך וניתותרו יהא לצורך עניים אחרים ואם לשם עני אחד גבו בפירוש המותר הוא לאותו עני וכן הדין במותר שבוים שגבו לצורך פדיון שבוים סתם יהא בידם המותר לצורך פדיון שבוים אחרים ואם גבו בפירוש לשבוי אחד המותר הוא לאותו שבוי:
 
'''{{עוגן1|מותר}} המתים.''' שגבו סתם לצורך קבורת מתים המותר יהא לצורך קבורת מתים אחרים:
 
'''{{עוגן1|מותר}} המת.''' שגבו בפירוש לצורך קבורת אותו המת יתן המותר ליורשין דס"ל להאי תנא דאחולי אחיל המת זילותיה לגבי יורשיו:
 
'''{{עוגן1|ר"מ}} וכו'.''' מספקא ליה אם אחולי אחיל זילותיה לגבי יורשיו או לא לפיכך יהא מונח עד שיבא אליהו. ור' נתן פשיטא ליה דלא מחיל לפיכך בונין לו מהמותר נפש והוא מצבה על קברו שיהא לו לזכרון. והלכה דמותר המת ליורשיו כהת"ק ואין חילוק בין אם היתה הגבייה בטעות כגון שגבו בחזקת שאין לו ונמצא שיש לו או אם הגבייה באמת היתה הכל בכלל מותר המת הוא וליורשיו והכי מוכח ממסקנת הש"ס:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|א"ר}} יוסי עד דאנא תמן.''' בעוד שהייתי בבבל שמעתי קול מרב יהודה ששאל משמואל רבו הפריש שקלו ומת מהו וא"ל יפלו לנדבה הואיל והשקלים באין לקרבנות הצבור וקדשי קדשים הן וכדאמרינן בפ"ד דנזיר בהל' ג' וגריס שם להא ולהא דלקמן רב חסדא אמר והוא שקרבה חטאתו בסוף וכו' עד סוף הענין ושם ביארתי היטב וע"ש:
 
'''{{עוגן1|ר'}} יוחנן אמר על דא עליל אבא בר בא וכו'.''' גרסי' להא לעיל בפ"ה דפסחים בהלכה ב' עד מאן אמר בשתיקה כשר או נאמר בשתיקה פסול. ועיקרא דהאי מילתא התם היא דשייכא ואיידי דאיירי בהמותר מייתי לה הכא ושם בארתי היטב וע"ש:
 
'''{{עוגן1|רב}} חסדא אמר והוא שקרבו חטאתו בסוף וכו'.''' עד סוף הענין בנזיר פ"ד שם כמצויין לעיל:
 
'''{{עוגן1|גבו}} לו בחזקת שאין לו.''' שהיו סבורין שאין לו וגבו לצורך קבורתו ונמצא אח"כ שיש לו מה יעשו בו:
 
'''{{עוגן1|ר'}} ירמיה סבר מימר.''' דהיינו דתנינן מותר המת ליורשיו ומה לי אם ניתותרו המעות ומה לי אם הגבייה היתה בטעות הא מיהת זילותא היא לגביה וליורשיו הוא דמחיל ליה:
 
'''{{עוגן1|א"ל}} ר' אידי דחוטריה.''' שם המקום דלא דמיא דהגע עצמך דהכא לא כוונין אלא ליה וכלומר שאם נמצא שיש לו א"כ לא היו מכוונין שיהא המותר להיורשים שלא כיוונו לגבות אלא לפי דרכם שהיו סבורין שאין לו:
 
'''{{עוגן1|א"ל}} ר' ירמיה אנא לא אמרית.''' כלומר מה שאמרתי אני לא אמרתי מסברת עצמי אלא מדתנינן מותר המת ליורשיו וזיל בתר טעמא דהא מיהת זילותא איכא שגבו לצורך קבורתו ולגבי יורשיו הוא דמחיל ומסתברא היא דליורשיו ולא יעשו בה לצורך דבר אחר אבל את שבאת לחלק מנא לך ראיה לחלק בין מותר מצורך הגבייה ובין הגבייה שבטעות היתה:
 
'''{{עוגן1|תני}} בתוספתא סוף פ"ק בשם ר' נתן דמותר המת בונין לי נפש על קברו.''' וגריס התם או יזלף לו ולא לפני מטתו וכלומר דלצורך המת גופו דוקא הוא דמותר ויזלף ע"ג מטתו שלא יסריח ויתבזה. ולא לפני מטתו לצורך החיים שיריחו ריח טוב. והיינו הך דגריס הכא יעשו לו זילוף ע"ג מטתו:
 
'''{{עוגן1|תני}}.''' בתוספתא שם
 
'''{{עוגן1|אין}} פודין שבוי בשבוי.''' ליתן להם שבוי אחר תחת השבוי הזה ואין גובין כסות לצורך העני בכסות אחר שיש להם ולחלוף בכסות זה אלא יתנו לו הכסות שיש להם ואין ממחין ביד הפרנסים על כך שאם הפרנסים רואין שצורך השעה היא לכך אין ממחין בידם:
 
'''{{עוגן1|דבריהן}}.''' שמניחין בעולם מה שחדשו בדברי תורה הן זכרונן:
 
'''{{עוגן1|ר'}} יוחנן הוה מסמיך ואזיל וכו'.''' גרסי' להא לעיל בברכות פ"ב בהלכה א' עד דשתי ליה טעמא בפומיה:
 
'''{{עוגן1|רב}} גידל אומר האומר שמועה וכו'.''' גרסי' להא לעיל:
 
'''{{עוגן1|אין}} דור שאין בו ליצני וכו'.''' גם זה הוא בברכות שם עד סוף הפרק:
 
<small>הדרן עלך מצרפין שקלים</small>
תחילתדףכאן ג/א
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|בשלשה}} פרקים בשנה תורמין את הלשכה.''' כל השקלים שהיו מתקבצין למקדש מניחין אותן בלשכה אחת מן הלשכות שבמקדש וממלאין מכל השקלים שקבצו שם שלש קופות גדולות שיעור כל קופה כדי שתכיל תשעה סאין. ולפי שבשעת התרומה תורמין מכל אחת מהקופות הגדולות בשלש קופות קטנות והן של שלש שלש סאין כדתנן במתני' דלקמן וכיצד תורמין מפרשינן לה לקמן בפרקין וזה שהוא בתוך הקופות הגדולות הוא הנקרא תרומת הלשכה והשאר שלא יכילו אותן אלו הקופות מניחין אותן בלשכה וזה הוא הנקרא שירי הלשכה. ובשלשה פרקים בשנה היו תורמין מתרומת הלשכה:
 
'''{{עוגן1|בפרוס}} הפסח.''' הוא ר"ח ניסן ט"ו יום קודם הפסח וקרוי פרס מלשון פלגא כדקאמר בגמרא ולפי ששלשים יום קודם הרגל שואלין ודורשין בהלכות הרגל וט"ו יום לפני הרגל הוא פרס:
 
'''{{עוגן1|והן}} גרנות של מעשר בהמה.''' בג' פרקים אלו קבעו חכמים לעשר הבהמות שנולדו ונקראו גרנות לפי שכשם שהגורן קובע למעשר דגן שלא לאכול עד שיתקן מעשרותיו. כך אלו הזמנים קובעים לאסור אכילת הבהמות עד שיעשר אותן וקודם הפרק מכל אלו הג' מותר הוא לאכול אע"פ שלא עישר. והטעם לקביעות הג' פרקים הללו למעשר בהמה פליגי בה בגמרא חד אמר מפני שהן פירקי לידה של הבהמות יש שהן מולידין בזה הפרק ויש שיולדות בפרק האחר וחד אמר כדי שתהא בהמה מצויה לעולי רגלים לפי שאף שמותר למכור ולשחוט ולאכול קודם שהגיע זמן הפרק אעפ"כ לא שחטי להו אינשי עד דמעשרן ומשום דניחא ליה לאינש לקיומי מצוה בממוניה וכגון מעשר בהמה שהוא עצמו מביא המעשר ואוכל הבשר שלמים ואם לא היו מעשרין בג' פרקים הללו היו הרבה נמנעים למכור לפי שלא עישרו ולא היתה הבהמה מצויה לעולי רגלים:
 
'''{{עוגן1|בן}} עזאי אומר וכו'.''' טעם פלוגתייהו מפרש בגמרא:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|כל}} הן דתנינן פרס פלגא היא.''' וכן כאן משום שהוא החצי בשלשים יום וכו':
 
'''{{עוגן1|אמר}} ר' יוחנן.''' טעמא למה קבעו ג' פרקים הללו לגרנות של מעשר בהמה מפני שהן פירקי לידה שלהן ור' אחא וכו' אמר כדי שתהא בהמה מצויה לעולי רגלים וכדפרישית במתני':
 
'''{{עוגן1|שלא}} יבא לידי בל תאחר.''' כשאינו מקריבו להמעשר ולפיכך קבעו לו אלו הזמנים סמוך לשלש רגלים הללו:
 
'''{{עוגן1|אמר}} רבי יוסה כל המשהא טיבלו עובר.''' בתמיה וכי על המשהא טבל ולא תיקנו אמרו עובר בבל תאחר לא אמרו אלא אחר שתיקן ומשהא מעשרותיו שלש רגלים שעובר בבל תאחר וכן במעשר בהמה כל זמן שלא עישר בהמותיו אינו עובר בבל תאחר אלא הטעם כדי שתהא בהמה מצויה לעולי הרגלים או כדר' יוחנן:
 
'''{{עוגן1|תמן}} תנינן.''' בפ"ט דבכורות ששנינו גם שם לפלוגתייהו דתנאי דמתני' ותנינן בסיפא התם ר"מ אומר וכו'. וגרסי' נמי להא לקמן בפ"ק דר"ה בהלכה א':
 
'''{{עוגן1|טעמא}} דר"מ.''' משום דעד כאן הן מתמצות לילד מן הישינות והיינו שכלות לילד ממה שנתעברו באדר והן יולדות באב דזמן עיבור בהמה דקה חמשה חדשים ור"מ דריש נמי האי קרא דמייתי לקמן דכתיב לבשו כרים הצאן ועמקים יעטפו בר יתרועעו אף ישירו והכי דריש ליה לבשו כרים הצאן וכתרגומו יעלון דכרייא עלי ענא והיא לשון נקייה ושהן מתעברות בזמן שעמקים יעטפו בר שהזריעה צומחת וניכרת יפה ואימתי היא זהו באדר ויתרועעו אף ישירו דכתיב דריש ליה הכי דאיכא נמי אפילתא המתאחרות להתעבר עד ניסן שהוא זמן שהתבואה בקשין שלה והשבלים נוקשות זו על זו ומתנועעות ונראין כמשוררין ואותן הן המיעוט ומכיון דאיכא רובא דמתעברי באדר אזלינן בתרייהו ולפי שהן כלות לילד עד סוף אב שאותן שנתעברו בתחלת אדר יולדות בתחלת אב והמתעברות בסוף אדר יולדות בסוף אב לפיכך קאמר עד כאן הן מתמצות לילד מן הישינות וזהו עד אחד באלול:
 
'''{{עוגן1|מכאן}} ואילך.''' מאחד באלול ואילך הן מתחילות לילד מן החדשות והיינו המתעברות בניסן שהן האפילות ומתחילין להיות יולדות בתחלת אלול ולפיכך קבעו ר"ה שלהן באחד באלול למעשר שאז כלות הן אותן שנתעברו בישינות והוא אב ובתרייהו אזלינן:
 
'''{{עוגן1|טעמא}} דר"א ור"ש.''' דסבירא להו ר"ה שלהן באחד בתשרי דהכי דרשי להאי קרא לבשו כרים הצאן אלו הבכורות שהן אותן המתעברות בתחלת אדר ויולדות בתחלת אב ועמקים יעטפו בר אלו הן האפילות שאינן מתעברות עד סוף אדר ומתחילת חדש ניסן דאיכא נמי יתרועעו אף ישירו שהוא בניסן ואותן הולכות ויולדות עד סוף אלול ולפיכך קבעו ר"ה שלהן למעשר באחד בתשרי שאז אלו ואלו נכנסין לדיר להתעשר שכולן משנה אחת הן:
 
'''{{עוגן1|אמר}} בן עזאי הואיל ואלו אומרים כך.''' שר"ה שלהן באחד באלול:
 
'''{{עוגן1|ואלו}} אומרים כך.''' שר"ה שלהן באחד בתשרי לפיכך אומר אני שיהו האלולים אותן שנולדים בחדש אלול מתעשרין בפני עצמן ואינן מצטרפות לעשרה לא עם אלו הנולדות מקודם אלול ולא עם אותן שנולדו אח"כ כדמפרש ואזיל:


'''{{עוגן1|הא}} כיצד נולד לו חמשה.''' טלאים באב וחמשה באלול וחמשה בתשרי אינן מצטרפות דאותן שבאלול אינן מצטרפין עם אותן שבאב דשמא ר"ה שלהן כמ"ד באחד באלול וה"ז חדש וישן ואינן מצטרפין וכדתנינן שם ומייתי לה לקמן חמשה לפני ר"ה וחמשה לאחר ר"ה אינן מצטרפין וכן אותן שבאלול אין מצטרפין עם אותן שבתשרי דשמא ר"ה שלהן כמ"ד באחד בתשרי וה"ז חדש וישן:


'''{{עוגן1|נולד}} לו חמשה באב וחמשה בתשרי.''' וכן הוא בתוספת' דבכורות בפ"ז מצטרפין הן והיינו באב שאחר תשרי מצטרפין הן עם אותן שנולדו מקודם בתשרי דלכ"ע משנה אחת הן וקמ"ל שאע"פ שבין תשרי ובין אב שלאחריו יש זמן גרנות הרבה אפ"ה הואיל ומשנה אחת הן מצטרפין וכאותה ששנינו חמשה לפני הגורן וחמשה לאתר הגורן הרי אלו מצטרפין שאין הגורן שביניהם מפסיקן מלצרף:


'''{{עוגן1|ובן}} עזאי מכריע על דברי תלמידיו.''' בתמיה שהרי בן עזאי מדורות שלפניהם היה שהיה תלמיד חבר לר"ע כדאמר לקמן ור"מ ור' אלעזר בן שמוע שהוא הנזכר במתני' תלמידי ר"ע היו וכן ר"ש סתם שהוא ר' שמעון בן יוחאי היה תלמידו ורבו של רבי והיך אמר בן עזאי עליהם הואיל ואלו אומרים כך ואלו אומרים כך:
Chapter 1


'''{{עוגן1|שכן}} נחלקו עליה אבות העולם.''' במחלוקת זו ומאן נינהו ר' ישמעאל ור"ע ועליהם אמר בן עזאי כך:


'''{{עוגן1|זאת}} אומרת בן עזאי.''' חבר ותלמיד דר"ע היה דאם רבו מובהק היה וכי אית בר נש אומר לרבי' כך הואיל ואלו וכו' לא ה"ל למימר אלא הואיל ורבי אומר כך וכו':


'''{{עוגן1|שמע}} לה מן הדא.''' דתלמיד חבר היה לר"ע מדאשכחן בסוף פ' מי שמת שאמר לו בן עזאי לר"ע על חלוקין וכו' אלא שבאת לחלק עלינו את השוין וכי אית בר נש אמר לרבי' אלא שבאת לא ה"ל למימר אלא שבא רבי לחלק. וגריס להא נמי שם:
Halakhah 1


'''{{עוגן1|תמן}} תנינן.''' בבכורות שם כל הנולדין מאחד בתשרי עד כ"ט באלול וכו' ואליבא דר"א ור"ש מיתנייא שהכל משנה אחת הן:


'''{{עוגן1|חמשה}} לפני הגורן וכו'.''' וכדפרישית לעיל:


'''{{עוגן1|זאת}} אומרת.''' מדקתני כל הנולדים מאחד בתשרי ואע"פ שאותן היולדות באחד בתשרי נתעברו הן בשנה שעברה אין הולכין אלא אחר הלידה וש"מ שבמעשר בהמה לא עשו אותו לא בחנט כלומר לילך אחר החנטה כמו בפירות האילן שהולכין למעשרות אחר שנה שחנטו בה הפירות ולא עשו אותו ג"כ כשליש והיינו לומר שלא יתעשרו עד שיהא ניכר לכל הפחות שהן שליש בגידולן וכמו דאשכחן בזתים ובתבואה שהולכין בהן אחר שנה שהביאו שליש גידולן כדתנינן בפ"ק דמעשרות אבל במעשר בהמה לא הלכו בו אלא אחר הלידה בלבד כדמסיק ואזיל:
Segment 1


'''{{עוגן1|אין}} תימר בחנט ניתני כל המעוברין מעשרים ותשעה באלול.''' כלומר שאם תאמר דאיכא איזו סברא לילך בהן אחר החנט והיינו העיבור שלהן שהיא כמו החנטה בפירות האילן א"כ הוה קשה עד דהתנא בא להשמיענו שהנולדים מאחד בתשרי מצטרפין הן עם הנולדים של אחריהן עד כ"ט באלול לישמעינן רבותא טפי וליתני לאידך גיסא כל המעוברין מכ"ט באלול מצטרפין הן עם אותן שנולדו בשנה שעברה דהואיל והחנט שלהן מיהת בסוף שנה היתה הרי הן כמשל שנה אחת ומצטרפין דנהי שבודאי אינן יכולין להצטרף עם אותן שלאחר אחד בתשרי דפשיטא הוא שאם הולכין אחר החנט ה"ז חדש וישן ואינן משנה אחת אלא דהאי הוה שייך שפיר למיתני כל המעוברין מכ"ט באלול מצטרפין הן עם אותן שנולדו מקודם ובשנה זו בעצמה והרבותא שאע"פ שלא נתעברו עד סוף השנה אעפ"כ מצטרפין הן וכשל שנה אחת הן ועוד דאם הולכין אחר החנט א"כ לא ליצטרפו אותן של שנה אחת עד שיתעברו וילדו באותה השנה ומדלא קתני אלא כל הנולדים מאחד בתשרי וכו' ש"מ דאין סברא כלל לילך אחר החנט במעשר בהמה וכל הנולדים בשנה זו לעולם מצטרפין הן ואע"פ שנתעברו בשנה שעברה דלא אזלינן אלא בתר הלידה גרידתא. א"נ יש לפרש כפשטה דלא עשו אותה בחנט ולומר שאע"פ שנתעברו מקודם לשנה זו אפ"ה מכיון שעיקר העיבור היתה בשנה זו והוי כחנטו באותה שנה מצטרפין הן עם הנולדין אח"כ וכגון שלא נתעברו עד סוף שנה שעברה דאי איתא דעשו אותה כחנט והולכין אחר עיקר החנטה ליתני כל המעוברין מכ"ט באלול עד כ"ט אלול הבא מצטרפין דכמשנה אחת הן אלא ש"מ דדוקא שנולדו בשנה זו היא דבעינן:
מתני' <b>מגילה נקראת באחד עשר בשנים עשר.</b> פעמים בזה ופעמים בזה כדמפרש ואזיל:
<b>כרכין המוקפין חומה מימות יהושע בן נון קורין בחמשה עשר.</b> דכתיב על כן היהודים הפרזים עושים את יום ארבעה עשר ומדפרזים בי"ד ש"מ מוקפין בט"ו דאמר קרא בזמניהם זמנו של זה לא כזמנו של זה וכיון דלא רמז לך הכתוב זמן דמוקפין אימת ואשכחן בקרא ט"ו לשושן מסתברא שהמוקפין יעשו כשושן ודקאמר מימות יהושע נפקא לן מג"ש פרזי פרזי כתיב הכא היהודים הפרזים וכתיב ביהושע לבד מערי הפרזי מה להלן מימות יהושע אף כאן מימות יהושע ותיקנו שהמוקפין מימות יהושע שאע"פ שאין להם חומה עכשיו יקראו בט"ו כמו שושן כדי לחלוק כבוד לא"י שהיתה חריבה בימי מרדכי ואסתר ושיקראו כבני שושן ויחשבו כאלו הם כרכין המוקפין אע"פ שהם חרבים עתה כדי שיהיה לזכרון לא"י בנס זה ולפי שיהושע התחיל להלחם בעמלק תחלה וכתיב כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע לפיכך הזכירו מימות יהושע:
<b>אלא שהכפרים מקדימין ליום הכניסה.</b> כלומר מאחר שהמוקפין קורין בט"ו ועיירות גדולות בי"ד והיינו כולי עלמא א"כ היכי משכחת לה שקורין בי"א ובי"ב וי"ג וקאמר דמשכחת לה בכפרים שאין להם ש"צ שיקראו להם מגילה ונתנו להם חכמים רשות להקדים קריאתן ביום הכניסה שהוא יום שני בשבת שלפני י"ד או בחמישי בשבת שבלאו הכי הן מתכנסין בעיירות לקרות בתורה כתקנת עזרא וצריכים שיקרא להם אחד מבני העיר לפי שהם אינם בקיאים כל כך ומפני שהן מספיקין כל השנה כולה מים ומזון ביום הכניסה לבני עיירות הקילו חכמים עליהם להיות שומעין מקרא מגילה ביום הכניסה ולא יצטרכו לחזור וליכנס שם ביום הפורים לשמוע מקרא מגילה בעשרה. ומצאו חכמים רמז לדבר זה מן המקרא דכתיב להיות עושים את ימי הפרים האלה בזמניהם ואי לא תקון מרדכי ואסתר אלא י"ד וט"ו הכתובים במקרא לימא קרא בזמנם מתי בזמניהם אלא ש"מ מזה עוד שני זמנים אחרים חוץ מאותן הכתובים במגילה וי"ג לא צריך קרא לרבויי שיהא ראוי לקריאה לפי שעיקר הנס בו היה שבו נקהלו למלחמה להנקם מאויביהם בין בשושן בין בשאר מדינות וע"כ דלא איצטרך לרבות אלא י"א וי"ב ואין לומר דרבי קרא ט"ז וי"ז של אחר הימים הכתובים במגילה דהא אמר קרא ולא יעבור:


'''{{עוגן1|אין}} תימר בשליש.''' וכן ש"מ עוד כדאמרן דלא בעינן במעשר בהמה עד שיגדיל מיהת שיהא ניכר קצת גידולו דאם תאמר דבעינן בשליש קשה הא דתני עד עשרים ותשעה באלול דמשמע אפילו נולדין הן יום או יומים מקודם דכשנולדים עד כ"ט באלול סגי שיצטרפו עם הנולדים מקודם באותה השנה וא"כ תיפוק ליה דאפי' מחוסר זמן הוו והכי מיבעי ליה למיתני כל הנולדים מאחד בתשרי עד עשרים ושנים באלול מצטרפין שאז אינו מחוסר זמן בכ"ט בו שהיא זמן הגורן לר"א ור"ש ומדקתני עד כ"ט באלול ש"מ דאפי' אמחוסר זמן לא קפיד ומכ"ש דלא בעינן עד שיהא ניכר בשליש גידולו:
Segment 2


'''{{עוגן1|ר'}} שמי.''' אמר דלית ש"מ להא מהכא דאיכא למימר דלעולם לשאר תנאי בעינן בשליש והא דדייקת ממחוסר זמן אימא לך דעשו אותו כר"ש וכלומר דהא קמ"ל דכר"ש אתיא דקתני בתוספתא דבכורות בפ"ז ר"ש אומר מחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר ופליג אמתני' דבכורות שם דתני הכל נכנסין לדיר להתעשר חוץ מן הכלאים וכו' ומחוסר זמן:
גמ' <b>ר' אילא וכו'.</b> לפרש לזמנים הללו מרמז הכתוב:
<b>מה ת"ל בזמניהם.</b> בזמנם מיבעי ליה:
<b>רבי יונה ורבי יוסי.</b> פליגי בהא לר' יונה הכתוב בעצמו מרמז שתיקנו להם בתחלה עוד זמנים אחרים כזמנים המפורש בכתוב ור' יוסי קאמר שהכתוב ניתן לדרוש להחכמים והם שקבעו להם להזמנים שאינם מפורשין:
<b>ואלו הן וכו'.</b> הזמנים בין הכל:
<b>ולא יעבר כתיב.</b> קרי ביה לא יעבר מלשון עיבור כלומר להוסיף עוד להלן:
<b>ר' יצחק בר נחמן בשם שמואל.</b> קאמר הכי לא יעבר מיבעי ליה וכתיב ולא יעבר לדרוש ולא יותר להוסיף בזמנים:
<b>שמואל בר נחמן וכו'.</b> קאמר מהכא דכתיב כימים אשר נחו בהם ימים אין כתיב וכו' ללמד תן ימים אחרים כנגד ימים המפורשים והן י"א וי"ב כנגד י"ד וט"ו:
<b>או י"ב וי"ג.</b> וי"א מנלן:
<b>יום י"ג יום מלחמה היה.</b> שנקהלו לעמוד על נפשם ביום זה שהיתה הגזירה ובאו להלחם על אויביהם וכתיב כימים אשר נחו והוא מוכיח על עצמו שלא היה בו ניחא הלכך לית לן לרבויי לי"ג:
<b>מעתה.</b> הואיל ולא היה בו. ניחא אל יקראו בו וקאמר ק"ו הוא אם תקנו חכמים לקרות לפניו וכן לאחריו קורין ובו אינן קורין בתמיה:
<b>או אינו אלא תשיעי ועשירי.</b> ומשני כימים וכו' שהן סמוכין לימים המפורשים:
<b>ואם ימים וכו'.</b> כדלעיל:


'''{{עוגן1|קם}} ר' מנא עם ר' שמי.''' ושאל לו ר' מנא אם אתה אמרת כך וא"ל אין וא"ל ר' מנא והא תנינן בן עזאי אומר האלולים מתעשרין בפני עצמן וכדמפרש טעמיה לעיל הואיל ואלו אומרים כך וכו' וא"כ דייקית נמי ואמרת לא אפי' נולד עד כ"ט באלול ג"כ מצטרף עם אותן הנולדין בחדש הזה ואפי' הן מחוסר זמן וכי אית לך מימר דבן עזאי נמי כר"ש ס"ל במחוסר זמן בתמיה אלא לאו ע"כ כרבנן דהתוספתא שם ס"ל וכדתנינן בסתמא דמתני' דאין מחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר והשתא לרבנן דס"ל בהא כר"א ור"ש דכל הנולדים מאחד בתשרי עד כ"ט באלול מצטרפין היכי מתרצית לה להאי דדייקית במחוסר זמן ע"כ דהכי מתרצת דאותן שנולדו סמוך לכ"ט באלול והן מחוסר זמן אין מתעשרין בהגורן שהוא בכ"ט באלול אלא מניחין אותן לשנה הבאה אח"כ והן מתעשרין עם בני שנתן שנולדו ג"כ בשנתן מקודם כ"ט באלול הזה וכלומר שמניחין מאותן בני שנתן מלעשר עד שיהא זה ראוי להתעשר ומצטרפין אח"כ ומתעשרין שהרי הן בני שנה אחת והשתא כמה דאת אמר על דרבנן וכו' כן נמי את אמר אליבא דבן עזאי למאי דסבירא ליה שהאלולים מתעשרין בפני עצמן דלא שיהא כולן מתעשרין בגורן הזה שבא עכשיו דהא אית בהו גם כן הנולדים והן עדיין מחוסר זמן אלא מניחן לגורן הבא אחר כן ומניח גם כן מהנולדים באלול וכשיהיה זה ראוי להתעשר מצטרף הוא עם אותן בני אלול ומתעשרין:
Segment 3


'''{{עוגן1|זאת}} אומרת.''' מדאמרינן אליבא דרבנן דכשיש כאן מחוסר זמן ממתינין עד לשנה הבאה עד שיהא ראוי להתעשר עם אותן בני שנתו שלו דוקא ומפני שאין מעשרין מן הנולדים בשנה זו על הנולדים בשנה האחרת ואמאי ונימא דהואיל וזה היה מחוסר זמן בעשרים ותשעה באלול ואי אפשר לו להתעשר ליחשביה כמאן דנולד בשנה הבאה וליצטרף להתעשר עם הנולדים בשנה הבאה אלא ודאי דטעמא הוי משום דמשעת לידתו מונין לו השנה אף על גב דמחוסר זמן הוא מכל מקום אותן הימים עולין לו לשנתו אם כן זאת אומרת דבבכור נמי דינא הכי דקיימא לן הבכור נפסל משנה לחברתה להקרבה והימים שהוא מחוסר זמן עולין לו מתוך שנתו דמשעת לידתן מונין לו שנה וטעמא דהרי גבי מעשר לא כתיב ביה שנה בשנה ומגופיה לא ידעינן דבעי שיתעשר עם בני שנתו בדוקא אלא דילפינן קדש קדש מבכור דכתיב ביה תאכלנו שנה בשנה ואם כן שמע מינה דבבכור מונין לו שנה משעת לידתו ולהכי מעשר דילפינן מיניה גם כן דיניה הכי הוא דהוי:
<b>ובלבד וכו'.</b> מתחלת החודש עד חמשה עשר כשר הוא לקריאה ולא מט"ו ולהלן דאמר ר' אבהו וכו':
<b>הדא דאת אמר.</b> שמקדימין לקריאת המגילה דוקא אבל לעשות סעודה וכו':
<b>ויהיו אלו.</b> הקודמין לסעודה ואלו המפורשין לקריאה או איפכא:
<b>נזכרים ונעשים.</b> כתיב נזכרים וכו' הכל ביום אחד:
<b>זאת אומרת.</b> מדדרשינן הכל מדקדוק המקראות הללו ש"מ שמגילת אסתר ניתנה להדרש וכלומר שברוח הקדש נאמרה ולא כסיפור מעשה בעלמא שאין מדקדקין בה וכדר' חלבו וכו':
<b>מגילה שמסר שמואל לדוד.</b> לבנין הבית וצורתו ניתנה ג"כ להדרש שלא יוסיף ולא יגרע:
<b>זו המסורת.</b> שמסר לו בכתב:
<b>מכאן שניתנה להדרש.</b> דהשכיל משמע להשכיל ולדקדק בה:
<b>ולמה לית אנן אמרין.</b> ללמוד מזה שניתנה ברוח הקדש דכתיב בהדיא כל אשר היה ברוח עמו:
<b>אמר ר' מנא.</b> דמזה יכילנא לומר מהו ברוח ברוח פיו שאמר לו ג"כ בפה ואין לנו רמז ביותר אלא מדכתיב מיד ה' זו רוח הקדש:


'''{{עוגן1|ר'}} יונה אבא שמע ליה.''' לבכור מן הדא דכתיב ביה בגופיה כל הבכור אשר יולד וגו' תקדיש לה' אלהיך והכתוב בפ' בחקותי אך בכור אשר יבכר לה' בבהמה לא יקדיש איש אותו וגו' אלמא דכבר הוא קדוש וא"א להקדישו להקדש אחר וכן אין צריך להקדישו הא כיצד אלא דלא בא הכתוב הזה אשר יולד וגו' אלא ללמד משעת לידתו אתה מונה לו שנה:
Segment 4
תחילתדףכאן ג/ב
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|בשלש}} קופות של שלש שלש סאין תורמין את הלשכה.''' בגמרא קאמר עלה תני בשלש קופות של ג' ג' סאין שהן עשרים ושבע סאין תורמין את הלשכה והיינו שהיו שם שלש קופות גדולות כל אחת ואחת מחזקת תשע סאין כדפרישית בריש פרקין ועל כרחך לומר כן דאם לאו מאי שהן עשרים ושבע סאין דקאמר הלא אלו הג' קופות דמתני' לא היו אלא של ג' ג' סאין ואי אפשר לפרש לזה בענין אחר אא"כ תאמר שהיו ג' קופות גדולות של תשע תשע סאין שהן עשרים ושבע סאין ומאותן הגדולות היו תורמין בכל פעם ופעם כשהגיע זמן התרומה באלו הג' קופות קטנות של ג' ג' סאין ולא היו תורמין בפעם אחת מהקופה הגדולה האחת עד שתכלה כולה אלא כך היו תורמין שנוטל בקופה הקטנה האחת מן הקופה הגדולה האחת שיעור ג' סאין כפי אשר מחזקת הקופה הקטנה ונוטל קופה השניה מן הקטנות ותורה ג' סאין מהקופה השניה של הגדולות וחוזר ונוטל קופה השלישית מן הקטנות ותורם ג' סאין מהקופה השלישית של הגדולות ותרומה זו וסידרה היו עושין בפעם הראשון של הג' פרקים בשנה שהיא פרס הפסח וכשהגיע הפרק השני והוא פרס העצרת היו חוזרין ותורמין באלו הג' קופות קטנות מאותן הג' קופות גדולות וכן בפרס החג ונמצא שבפרס החג היו כלין הקופות הגדולות וכשמגיע זמן התרומה חדשה והיא ר"ח ניסן חוזרין וממלאין אותן ותורמין כך בחזרת חלילה כבשנה שעברה וכיצד סדר התרומה של פעם השניה והשלישית מאלו הג' פרסים שאמרנו אפרש לקמן בהלכה ד' בס"ד כי שם מקומו:


'''{{עוגן1|וכתוב}} עליהן.''' על אותן שלש קופות הקטנות היה כתוב אל"ף על הראשונה ובי"ת על השניה וגימ"ל על השלישית ומפני שמאלו הג' קופות קטנות היו מסתפקין מהן ליקח מהן לצורך כל קרבנות צבור כדתנינן לקמן בראש הפרק ואין מסתפקין מן השניה עד שתכלה הראשונה וכן לא מהשלישית עד שתכלה השנייה וכך שנינו בתוספתא ריש פ"ב למה כותבין על הקופות אלף בית גימל מפני שמתחילין ומוציאין מן הראשונה שלמה ראשונה מוציאין מן השניה שלמה שניה מוציאין מן השלישית וכך אמרו בגמרא וכמו שאפרש בהסוגיא:
<b>חלקו כבוד לא"י וכו'.</b> כדפרישית במתני':
<b>ויקראו הכל בחמשה עשר.</b> על אותן שבא"י פריך אם בשביל לחלוק כבוד לא"י קורין בט"ו כשושן שנעשה בו הנס א"כ יקראו אף אותן שאינם מוקפין מימות יהושע בן נון כשושן בט"ו:
<b>ישיבה ישיבה.</b> נאמר כאן היושבים בערי הפרזות ונאמר ביהושע כל יושבי ההר מן הלבנון וגו':
<b>ויקראו הכל בארבעה עשר.</b> על אותן ערי הפרזות שבא"י עכשיו פריך שאע"פ שהיו מקדם למוקפין דהא ילפת ישיבה ישיבה וא"כ נאמר שצריך שיהו מיושבין עכשיו כמו בימות יהושע:
<b>ר' יודה בר פזי דרש פרזי פרזות.</b> ולדידיה לא קשיא מידי שאותן שהיו פרזות בימות יהושע הן שנקראו ערי הפרזות וקורין בי"ד אבל אותן שהיו מוקפות בימות יהושע אע"פ שחרבו ונעשו פרזות קורין בחמשה עשר:
<b>ונאמר להלן.</b> בביאת הארץ בימי משה ויהושע לבד מערי הפרזי הרבה מאוד:
<b>תני.</b> בתוספתא ריש מכלתין ר' יהושע בן קרחה אומר המוקפין מימות אחשורוש:
<b>א"ל ר' יוסי בר' יהודה וכי מה ענין שושן הבירה לבא לכאן אם משושן הבירה וכו'.</b> כלומר וכי מה ענין ללמוד מהמוקפות מימות אחשורוש אם משושן הבירה אתה למד שהיתה אז מוקפת חומה והא על שושן הבירה גופה קשיא וכדגריס בתוספתא בהדיא שכך א"ל ר' יוסי בר' יהודה היכן מצינו לשושן הבירה שהיא מוקפת חומה מימות יהושע בן נון דהא ודאי מימות יהושע בן נון בעינן כדילפינן מג"ש וא"כ מעתה הוה קשיא בשושן הבירה אל יקראו בט"ו ושאר כל המקומות שנודע שהיו מוקפות מימות יהושע אותן שיקראו בט"ו אלא ע"כ שאני שושן הבירה וכדמסיים בהתוספתא אלא משפחה ומשפחה מדינה ומדינה וכלו' לתנא דמתני' מדינה ומדינה לחלק בין מוקפין מימות יהושע למוקפין מימות אחשורוש ועיר ועיר לחלק בין שושן שנעשה בו הנס בט"ו לבין שאר עיירות ולאידך כדלקמן:
<b>הא תלתא תניי.</b> נמצינו למדין דשלשה תנאים הן חלוקין בדבר תנייא קדמייא דהתוספתא וכתנא דמתני' מימות יהושע בן נון הדבר תלוי ותנייא אחריא והוא ר' יהושע בן קרחה סבר מימר מימות אחשורוש הדבר תלוי ותנייא אחרייא והוא ר' יוסי בר' יהודה סבר מימר עיר מכל מקום וכלומר בעיקר הדבר מודה רבי יוסי בר' יהודה לר' יהושע בן קרחה שהמוקפין מימות אחשורוש קורין בט"ו כשושן וכדמסיים ואזיל נמצאת אומר ר"י בן קרחה ור' יוסי בר' יהודה שניהם אמרו דבר אחד בזה דתרוייהו ס"ל שהמוקפין מימות אחשורוש קורין בט"ו אלא שזה למד מטעם אחד דבמה מצינו משושן הוא למד וזה ר' יוסי בר' יהודה לא למד במה מצינו וכדמקשה עליה אם משושן הבירה את למד וכו' אלא מטעם אחר הוא למד מיתורא דקרא עיר ועיר ודריש ליה עיר מכל מקום אע"פ שלא נעשה בו הנס הואיל ומוקפות מימות אחשורוש הן קורין בט"ו:
<b>ותני כן.</b> בתוספתא שם דדריש ג"כ לעיר ועיר. ולדרשא אחריתא דמכאן למדנו דהסמוך לכרך והנראה עמו הרי הוא כיוצא בו וקורין בט"ו:
<b>לא אמר אלא כגון הא חמתה.</b> כלומר לא תאמר לפרש כגון הדא חמתה שכל הנראה עמה נידון כחמת עצמה וקורין בה בט"ו דהא ליתא שהרי טבריא נראה וסמוך לחמת היא ואעפ"כ מספקא לן בה כדקאמר לקמן חזקיה קרי לה בי"ד ובט"ו וכו' פרט לטבריא שהים חומה לה וא"כ הוה קשיא ותיפוק ליה שהיא סמוך ונראה לחמת אלא לא קאמר כגון הדא חמתה אלא לומר על עצמה שהיא מוקפת חומה מימות יהושע וכדמייתי לה מקרא דיהושע מן הדא וכו' חמת היא חמתה שאנו קורין אותה וקחשיב לה בערי המבצר והאי קרא ביהושע בגבול בני נפתלי וכן הא דלקמן ויהי גבולם מחלף וכו':
<b>רקת וכנרת.</b> כתיב שם רקת זו טיבריא וכנרת זו גינוסר:
<b>התיב ר' לוי.</b> מי מצית אמרת כנרת זו גינוסר והכתיב בדברים ולראובני ולגדי נתתי מן הגלעד וגו' הערבה והירדן וגבול מכנרת ועד ים הערבה וגו' וזה הוא בעבר הירדן ששם היו נחלתם והפסוק הראשון בגבול בני נפתלי הוא שנאמר ומעתה אם נאמר שני גינוסריות היו כלומר שני כינרת או שנאמר לא היו שנים ממש אלא שני אכטוניות כלומר חלקת המקומות שנקראו על שם כך שהן מגדלות קנים נקראין כנרים כגון בית ירח וכו' וה"נ זה שבעבר הירדן נקרא על שם זה שבגבול בני נפתלי א"נ של גבול בני נפתלי נקרא על שם כינרת שבעבר הירדן וכדמשמע מדלקמיה:
<b>איתא חמי.</b> ומתמה הש"ס על הא דקחשיב הכא כנרת אצל רקת ומשמע שכנרת ג"כ קורין בה בט"ו משום שסמוך ונראה לרקת זו טבריא היא דהא אמרת על כנרת חרב הכרך וכו' וא"כ אין הטעם אלא הואיל וסמוך לטבריא היא:


'''{{עוגן1|יוונית}} כתוב עליהן אלפ"א בית"א גמ"א.''' לפי שהיו רגילין בבית שני ביוונית ואמרינן בגמרא דמגילה יפת אלהים ליפת וישכון באהלי שם יפיפותו של יפת יהיה באהלי שם ולשון יוונית הוא הלשון היפה שבבני יפת:
Segment 5


'''{{עוגן1|אין}} התורם נכנס.''' בהלשכה לתרום:
<b>בא וראה בו אינן קורין.</b> בטבריא עצמה אין קורין בט"ו בלבד וכדחזקיה דלקמיה ובחוצה לו קורין בט"ו בתמיה. ומסיק ואזיל דהא חזקיה מספקא ליה וקרי לה בטבריא בי"ד ובט"ו משום דחשש לה להאי דתני ר"ש בן יוחי דדריש בענין בתי ערי חומה ואיש כי ימכר וגו' פרט לטבריא שאין לה חומה ממש אלא שהים חומה לה וא"כ מיגלי לה היא כשאר עיירות שאינן מוקפות חומה או דילמא הא מיהת מיגניא היא כהמוקפות חומה:
<b>ר' יוחנן.</b> לא ס"ל כהאי דחזקיה אלא קרי לה בטבריא בט"ו בכנישתא דכיפרא שאמר הדא היא יקרא דטברייא קדמוניות שהיתה נבנית כאן במקום שהיה הבה"כ הזה ולא חשש להדא וכו' גבי בתי ערי חומה דשאני מקרא מגילה לפי שקל הקילו בקריאתה ואף במקום דמיגניא היא כמוקפת חומה חשיבא לענין מגילה:
<b>דתנינן תמן.</b> בפ' בתרא דערכין כל שהוא לפנים מן החומה וכו' וכלומר הרי דמצינו דאף בדין בתי ערי חומה מחשבינן הכל שהוא לפנים מן החומה כבתי ערי חומה שהן שלשה חצירות של שני שני בתים ומכיון שהן לפנים מן החומה דין אחד להם ואף על פי שאין להם חצירות כל כך וה"ה נמי לענין מקרא מגילה בט"ו:


'''{{עוגן1|לא}} בפרגוד חפות.''' הוא מלבוש שיש בו שפה כפולה שכשהמלבוש ארוך הוא כופלין אותו מלמטה ונקרא פרגוד חפות:
Segment 6


'''{{עוגן1|ולא}} במנעול וכו'.''' שבכל אלו אפשר להטמין המעות. ובתפילין ובקמיע יכול להתיר התפר ולהטמין בתוכן וכל זה מפני החשד שלא יחשדו אותו העם:
<b>מגבת ועד אנטיפרס וכו'.</b> כתוב לעיל בפ' בתרא דתענית:


'''{{עוגן1|שמא}} יעני וכו'.''' ולפי שאדם צריך ג"כ לצאת ידי הבריות וכו':
Segment 7


'''{{עוגן1|ואומר}} ומצא חן ושכל טוב וגו'.''' דמהאי קרא שמעינן שאדם צריך להיות נוהג כן שלשון ציווי הוא:
<b>אפי' מאה אינן.</b> וכי כל כך מועטות הן:
<b>קרייה מסייע לר' יוסי בן חנינה.</b> שלא מנה אלא הסמוכות לספר וכדמצינו המקרא שכתוב בבני נפתלי ויהי גבולם וגו' ואגב מפרש השמות שהן נקראים עכשיו בימיהם:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|ר'}} זעירא שאל ר' אושעיא כמה היא שיעורן של הקופות.''' כצ"ל וכך הוא בריש פרק מפנין דהתם היא דקאי השאלה דר' זעירא דתנינן מפנין אפי' ד' וה' קופות וכמה שיעורן של הקופות. וכך הוא נשנה בריש פרק המוציא יין ומשולש עוד בריש פרק ערבי פסחים ועל זה השיבו נלמוד סתום דהתם מן המפורש דהכא דסתם קופות שנשנה שם ג"כ של ג' ג' סאין הן וכה"ג אמרינן נמי שם וכן הכא לקמן על שאמרו במתני' יין כדי מזיגת הכוס ושאלו רבי זעירא וכמה הוא שיעור הכוסות והשיבו ילמד סתום מן המפורש דתני רבי חייה ארבע כוסות של פסח ישנן רביעית יין האיטלקי:
Segment 8


'''{{עוגן1|תני}} בשלש קופות וכו' שהן תשעה סאין.''' שבאלו הג' קופות תורמין:
<b>לוד וגיא החרשים וכו'.</b> פסוק הוא בד"ה א' ח' ובני אלפעל עבר ומשעם ושמר הוא בנה את אונו ואת לוד ובנותיה:
<b>ולמה לא אמרן.</b> נמי ואונו אם בגין דכבר כתיב שם והא כתיב ג"כ לוד ואפ"ה איתאמרת בשם רבי אלא בגין דכבר תנינן לה בפ' בתרא דערכין דקחשיב התם מוקפות חומה מימות יהושע בן נון כגון יורפת הישנה וגמלה וכו':
<b>והכתיב ובני אלפעל וגו' הוא בנה וגו'.</b> והיאך אמרת מימות יהושע הן:
<b>בימי פילגש בגבעה חרבה וכו'.</b> דאלו מערי בנימין הן ושכן הכתוב מיחסו שם על שבט בנימין ומפני שחומותיהן נראות חדשות לפיכך העיד ריב"ל בשם רבי שבכלל מוקפות מימות יהושע בן נון הן וקורין בהן בט"ו:
<b>לוד ואונו הן הן גיא החרשים.</b> גיא החרשים כולל שתיהן הוא:


'''{{עוגן1|שהן}} עשרים ושבע סאין.''' על כרחך לא קאי האי שהן אכל ג' פרקים של התרומה ולומר שבין הכל כ"ז סאין הן שהרי מסיים ואומר תורמין את הלשכה משמע דבכל זמן וזמן התרומה היה שם כ"ז סאין ואי אתה מוצא כן אא"כ נפרש שהיו שם עוד שלש קופות גדולות שכל אחת ואחת מחזקת תשע סאין ובהן היתה תרומת הלשכה ועליהן קאמר שהן כ"ז סאין ולפי שמהן היו תורמין בכל פעם ופעם באותן ג' קופות קטנות של ג' ג' סאין כדפרישית במתני' ועוד אפרש לקמן בהלכה ד' בס"ד:
Segment 9


'''{{עוגן1|וכתוב}} עליהן.''' על אלו ג' קופות הקטנות וכו' ומפני מה כתוב עליהן וכו' לומר אין מסתפק מן הראשונה קודם לשניה. כלומר שאין מסתפק מן הראשונה מעט מעט ממנה וחוזר לשניה ולשלישית ולאח"כ יסתפק עוד מעט מן הראשונה ואחריה מן השניה ואחריה מן השלישית והכל במעט מעט מהן עד שיכלו לא יעשה כן וזהו דקאמר אין מסתפק מן הראשונה קודם לשנייה וכלומר שירצה להסתפק מעט מהראשונה קודם להשנייה ומן השנייה מעט קודם להשלישית ואח"כ יחזור חלילה אלא כך יעשה יסתפק מן הראשונה עד שתכלה כולה ואח"כ הוא שיתחיל להסתפק מן השנייה וכן כשתכלה השניה אז יסתפק מן השלישית ולפי פירוש הזה הוא ממש כמו שנשנה בתוספתא שלמה ראשונה מוציאין מן השניה וכו' וכמו שהבאתי בפירוש המשנה:
<b>ר' חלבו וכו'.</b> גרסינן להא בפ"ק דשקלים בהלכה א'. וגו' דהתם עיקרית דברישא גריס שם סתם הכל יוצאין בי"ד שהיא זמן קריאתה לכל העולם. ובתר הכי מייתי על האי דקתני שם במתני' נמי בט"ו קורין את המגילה בכרכין ופריך לא כן א"ר חלבו הכל יוצאין בי"ד בין עיירות ובין כרכים ומשני לא בא אלא ללמדן שכל המצות הנוהגות באדר השני נוהגות באדר הראשון. כלומר דלא קאי ר' חלבו אלא אמתני' דלקמן בפרקין קראו את המגילה בחדר הראשון ואח"כ נתעברה השנה קורין אותה באדר השני ועל כה"ג הוא דקאמר הכל יוצאין בי"ד הואיל וכבר קראו בראשון וללמדך שהמצות נוהגות גם באדר הראשון:
<b>לא מסתברא לשעבר.</b> כלומר לא מסתברא דלא אמר הכי אלא לשעבר והיינו בדיעבד שמשום שנוהגות ג"כ באדר הראשון הלכך וכבר קראו אותה בראשון הכל יוצאין בחזרת הקריאה בשני בי"ד אבל לבא. לא דלא מסתברא לומר שאף להבא ג"כ והיינו שאפילו לכתחלה הכל יוצאין בי"ד והא תני מקום שנהגו לקרותה שני ימים קורין אותה שני ימים בי"ד ובט"ו וכדמפרש לקמיה:
<b>א"ל אוף אנא סבר כן.</b> דלכתחלה לא:
<b>א"ר מנא ויאות.</b> דודאי כך הוא שהרי אלו משקראו בי"ד אם חוזרין וקורין בט"ו שמא אין שומעין לו בתמיה וכלומר דודאי הא דקתני מקום שנהגו לקרותה שני ימים קורין היינו אלו הקוראין בי"ד ורוצין לחזור ולקרותה בט"ו קורין דמה איכפת בכך יקראו ולא יברכו על הקריאה אבל אלו שהוקבע להן ט"ו פשיטא היא שצריכין לקרות לכתחלה בזמן הקבוע להן. ר' חלבו דקאמר הכל יוצאין בדיעבד וכגוונא דאמרן הוא שאם כבר קראו באדר הראשון ואח"כ נתעברה השנה שחוזרין וקורין בשני ואם הכל קראו בי"ד יצאו:
<b>אם אומר את כן וכו'.</b> כלומר ואם אתה אומר דאף לכתחלה הכל יוצאין אם קראו בי"ד נמצאת אתה עוקר זמן כרכים בידך שהוקבע להם ט"ו ולא י"ד אלא ע"כ כדאמרן:


'''{{עוגן1|תמן}} תנינן המוציא יין וכו'.''' כל הסוגיא זו כתובה היא לעיל ריש פרק המוציא עד א"ל רב אבדומה נחיתה ויאות ר' יהודה מוריינא דנשייא הוה. וכאן נדפס זה בערבובי האותיות והתיבות וע"ש ותמצא הכל מבואר בבאר היטב בס"ד:
Segment 10


<b>נחמן בריה דר' שמואל.</b> דריש שמחה וששון כתיב מכאן שהן אסורין בהספד בי"ד וט"ו משתה וי"ט כתיבי בהאי קרא מכאן שאסורין בתענית ובעשיית מלאכה:
<b>זימנין סגין.</b> ישבתי לפני ר' שמואל בר נחמן אביך ולא שמעית מיניה הדא מילתא לדרוש שיהא אסורין במלאכה:
<b>אמר ליה.</b> נחמן:
<b>וכי כל מה דהוה אבא שמיע ליה אנת שמיע מיניה.</b> אתה לא שמעת זה ממנו אבל הוא אמר שכך הוא מקובל מרבו:
<b>מילתא דרבי פליגא.</b> על זה דקאמר ר' שמואל בר נחמן שאסורין במלאכה דרבי היה מפרסם עצמו לעשות לפני רבים באלו שני ימים בשנה. שהיה רוחץ בי"ז בתמוז בחמין ונטע נטיעות בפורים דס"ל שמותרין במלאכה:
<b>בכל מקום שכתוב.</b> במגילת אסתר י"ט לא תמצא כתיב בזה המקרא וקיבל עליהם אלא מעצמן עשו כן בשנה הראשונה שהגיע להם הבשורה טובה כדכתיב בהאי קרא ובכל מדינה ומדינה וגו' מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע שמחה וששון ליהודים משתה ויום טוב וכל מקום שכתוב וקיבל אין כתיב י"ט אלא כתיב וקיבל היהודים את אשר החלו לעשות וזהו כדכתיב לעיל מיניה לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות וגו':
<b>וכאן כתיב י"ט וכתיב וקיבל.</b> בלשון תמיה בפסוק זה ובכל מדינה וגו' שאתה דורש י"ט כתיב ביה ומי כתיב שקיבלו עליהם לעשות י"ט לעולם:
<b>משפחה ומשפחה מדינה ומדינה וגו'.</b> כתיב ודריש רישיה דקרא רמז על זמן בני הכפרים מדינה ומדינה וכו':


Segment 11


<b>לית הדא אמרה שאסור בעשיית מלאכה.</b> וכי לאו ש"מ מזה שבני י"ד ובני ט"ו אסורין במלאכה בימים שלהם ולפיכך בני הכפרים שמקדימין וקורין ואין י"ד וט"ו ימים שלהם כדדריש מרמז הכתוב הן הן שמספיקין להם מים ומזון בימים האלו:
<b>א"ל אין מן הדא.</b> אתה בא להכריח לאו מילתא הוא ולית ש"מ כלום שהרי חולו של מועד הוא אסור בעשיית מלאכה בדבר שאינו אבוד ורואין אנו שהכפרים מספיקין וכו' ודבר זה לאו כלום דכדי שיהא להם פנאי קאמרינן להכין להם מה שצריכין ואין בהן משום מלאכה אלא לית לך בענין עשיית מלאכה בפורים אלא כהדא דרבי דלעיל דס"ל שמותרין במלאכה:


Segment 12


'''{{עוגן1|שמא}} יעני וכו' תני ר' ישמעאל קיווץ לא יתרום.''' מי ששערות ראשו כמו קווצות תלתלים לא יתרום מפני החשד שיאמרו זה יכול להטמין המעות בשערו:
<b>ולא עזרא.</b> שהיה לאחר זמן מרדכי ואסתר הוא שתיקן שיהו קורין בתורה וכו' ואת אמרת מרמז הכתוב של מגילת אסתר שיהו הכפרים מקדימין וקורין בימי הכניסה לפי שמתאספין לקרות בו בתורה ולא הטריחו חכמים להתכנס עוד בי"ד וכי מרדכי ואסתר שקדמו מתקינים על מה שעזרא עתיד להתקין אחר זמן:
<b>א"ל.</b> לא היא דאין אנו אומרין שמרדכי ואסתר התקינו להם כך אלא מי שסידר את המשנה וראה תקנת חכמים לחלק בזמנים הללו סמכה להמקרא משפחה וכו' לומר שמכאן סמכו חכמים לומר שהכפרים מקדימין ליום הכניסה:


'''{{עוגן1|היו}} מפספסין בקילקין.''' קלקין הן השערות שמסתבכין יחד ונעשו כעין שרשרות וכמו שנשנה בפ"ט דמקואות קלקי הלב והזקן קלקי הראש ובית השחי ואם היו כך בהתורם היו הגזברין מפספסין את הקילקין אלו קודם שיתרום:
Halakhah 2


'''{{עוגן1|תני}}.''' בתוספתא פ"ב נכנס לתרום את הלשכה היו מפשפשין בו בכניסה ויציאה ומדברין עמו משעה שנכנס וכו' לקיים מה שנאמר והייתם נקיים מה' ומישראל:


'''{{עוגן1|וימלא}} פומיה מוי.''' הלא זה הטעם שמדברין עמו כדי שלא יאמרו מטמין הוא את המעות בפיו וימלא פיו מים קודם שיכנס לתרום ולא יהו צריכין לדבר עמו כל הזמן הזה שהרי מעתה אינו יכול להטמין בפיו כלום:


'''{{עוגן1|אמר}} ר' תנחומא מפני הברכה.''' שהרי צריך הוא לברך קודם שיתרום וכמו ששנינו בתוספתא שלפני כל התרומות היו צריכין לברך והלכך אי אפשר שימלא פיו במים:
Segment 1


'''{{עוגן1|בתורה}} ובנביאים ובכתובים מצינו.''' רמז לזה שאדם צריך לצאת ידי הבריות וכו':
מתני' <b>כיצד.</b> משכחת לה פעמים בי"א וכו':
<b>חל להיות.</b> י"ד בשני וכו':
<b>חל להיות בשלישי או ברביעי וכו'.</b> הרי כאן הכפרים קורין בי"ג או בי"ב:
<b>חל להיות בחמישי וכו' בו ביום.</b> דמיום הכניסה ליום הכניסה לא מקדמינן:
<b>חל להיות ע"ש כפרים וכו' ועיירות גדולות ומוקפות חומה קורין בו ביום.</b> שאין קריאת המגילה בשבת שגזרו חכמים שמא ילך אצל הבקי לקרות ויטילנה בידו ויעבירנה ד' אמות בר"ה ואם יאחרנה עד אחר השבת הוה ליה י"ו וכתיב ולא יעבור ואע"פ שכשחל ט"ו בשבת קורין בני הכרכים בארבעה עשר מכל מקום אין קורין ויבא עמלק אלא בשבת שהוא חמשה עשר דבקריאת התורה לא חששו חכמים וכמו שקורין בתורה בכל שבת דליכא למיחש שמא יטלטל כל הספר תורה בשביל הפרשה של יום וסעודת פורים כשחל בשבת יש חילוק דיעות אם עושין אותה בארבעה עשר שבו קורין את המגילה או שמאחרין אותה עד לאחר השבת והכי משמע הכא בגמרא ולכולי עלמא אין עושין אותה בשבת לפי שאינה ניכרת שהיא לסעודת פורים אלא בשביל כבוד השבת:
<b>חל להיות אחר השבת וכו'.</b> זה חסר כאן בנוסחת המשנה:
<b>כפרים.</b> מקדימין ליום הכניסה. וזהו אחד עשר והא דאמרינן בכפרים שמקדימין ליום הכניסה זה דוקא בזמן שהיו ישראל שרויין על אדמתן ושלוחי בית דין יוצאין להודיע מתי קדשו ב"ד החדש ומתי הפסח נקבע אבל בזה"ז שהעם מסתכלין בקריאת המגילה ומונין ממנה ל' יום לפסח אם יקדימו הכפרים קריאתן הרי יעשו פסח לסוף ל' יום של קריאה ונמצא אוכלין חמץ בימים אחרונים של פסח לפיכך אין קורין עכשיו את המגילה אלא בזמנה לעיירות בארבעה עשר ולמוקפין בחמשה עשר:


'''{{עוגן1|איזהו}} המחוור שבכולן.''' שממנו נלמד ביותר וא"ל מן הכתוב שבתורה והייתם נקיים וגו' ומפני שבו נרמז שצריך לעשות שיהא נקי מכל צדדי החשד מן הבריות כשם שהוא נקי מה' אשר לו נגלו כל המצפונות והנסתרות וכך יהא נקי מן ידי הבריות שלא יוכלו לומר אפשר הוא עושה כך או כך וכשיראה להתנהג בכדי שלא יליזו עליו מכל ומכל אז הוא נקי מה' ומישראל מבלתי פינות החשד:
Segment 2
תחילתדףכאן ג/ג
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|של}} בית רבן גמליאל.''' היו נוהגין שהי' נכנס ושקלו בין אצבעותיו וזורקו לפני התורם וכדי שיהא התורם מתכוין ודוחקו לשקלו להקופה שתורמין ממנה באותו הזמן ולהסתפק לקנות קרבנות הציבור ונחת רוח היא להם כדי שיתקרב משלהן תחלה כדקאמר בגמרא:


'''{{עוגן1|אין}} התורם תורם.''' עד שיטול רשות ויאמר להם להעומדים שם אתרום והן אומרים לו תרום וכו' שלשה פעמים שכן דרך לענות ג' פעמים כדמצינו בפרק רבי ישמעאל במנחות גבי העומר אקצור ואומרים לו קצור קצור קצור ג' פעמים:
גמ' <b>כל הן דתנינן וכו'.</b> קמ"ל דכולהו דתנינן חל להיות משכחת לה שחל ארבעה עשר להיות בהן בזמן שלא היו משגיחין על הדחיות ולא כדר' יוסי דלקמן:
<b>מתני' אמרה כן.</b> דקתני בשני וכן בשבת ומוקפות חומה למחר וא"כ חל להיות אי"ד קאי:
<b>אמר רבי יוסי לית כאן חל להיות בשני וכו'.</b> ולא גרסי' להו במתני' דלא משכחת להו שחל י"ד להיות בהן שאם י"ד אדר בשני בשבת א"כ צומא רבא בחד בשבא ואם חל בשבת צומא רבא בערובתא דשבת ואנן לא עבדינן שבת ויוה"כ כהדדי כדאמרינן בר"ה:


'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|תרם}} את הראשונה.''' כשתורם בתחלה באלו שלשה קופות קטנות מאלו שלשה קופות גדולות כמו שאמרנו לעיל בהלכה ב' תורם הוא בקופה הראשונה מן הקופה הגדולה הראשונה וחופה את הגדולה בקטבליות והיא במטפחת של עור שלוק וכן השנייה שהוא תורם מן הקופה הגדולה השניה ומחפה את הגדולה השניה במטפחת ותורם השלישית מן הקופה הגדולה השלישית ואותה קופה גדולה השלישית לא היה מחפה אותה כדי שתהא ניכרת שבה הוא שסיים ויתחיל ממנה בתחלה בפרק השני של הג' פרקים שהוא פרס העצרת וכדמפרש התנא ואזיל:
Halakhah 3


'''{{עוגן1|ולמה}} היה מחפה.''' אלו הראשונות וזאת השלישית לא היה מחפה שמא ישכח ויתרום אחר כך בפרס העצרת ויתרום מן הדבר התרום וכלומר שמא יתחיל לתרום כבראשונה בתחלה מן הראשונה אחר כך מהשניה ואח"כ מהשלישית והוא צריך להתחיל עכשיו מהשלישית שסיים בה בתרומה הראשונה ולפיכך היה מחפה אותן השנים הראשונות והשלישית לא היה מחפה כדי שיהא לו לסימן אחר כך ולהתחיל ממנה בתחלה. וכיצד היה נוהג אח"כ בתרומה השניה מפרשינן בגמ':


'''{{עוגן1|תרם}} את הראשונה.''' מג' קופות האלו לשם ארץ ישראל ובשניה מוסיף לשם כרכים המוקפין וסמוכין לה ולשם כל א"י ובשלישית לשם בבל וכו' ולשם כל א"י וה"ק בגמרא:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|אלו}} שני כריים וכו' שמא לא פטר חבירו.''' בתמיה אלו שני כרי תבואה לפניו ותרם מאחד מהן על חבירו וכי לא פטר את חבירו מתרומה והכא נמי מאי איכפת להן לבית ר"ג לעשות כן הלא התרומה שתורם פוטר את הכל וכולן יצאו באותן קרבנות הציבור שיקנו מהתרומה ומשני מפני שהנחת רוח הוא להם שלא יהיו קרבן הצבור מתקרב אלא משלהן תחלה ולפיכך היו עושין כך:
Segment 1


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|תני}}.''' בתוספתא פ"ב:


'''{{עוגן1|שמט}} את הקטבליות.''' אם שמט מהן:


'''{{עוגן1|נתערבו}} השיריים.''' כלומר שנעשו כולן כשירי הלשכה:
Segment 2


'''{{עוגן1|תני}}.''' שם שלישית היא היתה עשירה שבכולן שהיו בה אצטלי של זהב וכו'. שמביאין ממדינות הרחוקות ופורסין עליה אצטליות של זהב ונותנין עליהן דרכונות של זהב:
<b>בעון קומי ר' זעירא.</b> הקשו לפניו בני הישיבה:
<b>איתא חמי.</b> בא וראה אם חל להיות לכרכים יום שלהן בשבת וזהו כשחל י"ד בע"ש שהכרכין קורין בע"ש אמרינן כדתנינן במתני' שקורין הן עם העיירות בו ביום וכשחל להיות לעיירות יום שלהן בשבת אמרינן שהעיירות מקדימין ליום הכניסה עם הכפרים ולא אמרינן שהעיירות יקראו בע"ש כמו בהכרכין כשחל יום שלהן בשבת א"כ משמע דאמרי' כשנדחו מיומן ידחו ליום הכניסה. והשתא קשיא אמאי לא נימא נמי בכרכין כן שכשחל ט"ו בשבת ידחו ליום הכניסה ולא והיו קורין בע"ש:
<b>אמר ר' לא.</b> זהו ר' אילא היינו טעמא דלא אמרי' בכרכים שידחו ליום הכניסה ומפני כבוד כרכין הוא:
<b>שלא יאמרו ראינו כרכין ועיירות קורין כאחת.</b> כלומר שנדחין הכרכין ליום הכניסה כשחל יום שלהן כמו. שנדחין העיירות כשחל י"ד בשבת שזה אין כבוד להכרכין שיהו שוין בענין הדחייה כמו העיירות אבל מה שקורין הכרכין עם העיירות בע"ש כשיום שלהן בשבת זה לא כלום הוא דהואיל ובשבת א"א לקרות וכן לאחר השבת שהוא י"ו אי אפשר להן לקרות אלא בע"ש עם העיירות ולא דחינן להו יותר ואנן לא קפדינן אלא שלא ידחו הכרכין ביום שנדחין העיירות כשצריכין הן לדחות:
<b>מעתה.</b> אם מטעם מפני הכבוד שבני הכרכין חשובין הן מבני העיירות ומפני שהן קורין בט"ו כמו בשושן שנעשה בו הנס מעתה נימא נמי בכפרים ועיירות בדחייה כן דכשחל י"ד בשבת אמרינן דכפרים ועיירות גדולות מקדימין ליום הכניסה ואמאי ונימא לא ידחו העיירות ליום הכניסה שלא יהא אומרין ראינו כפרים ועיירות קורין כאחת ובודאי בני עיירות חשיבי מהכפרים. דמיהת קורים בזמן המפורש בהכתוב אלא דנימא דבכה"ג יהו עיירות קורין בע"ש וכמו הכרכין כשחל ט"ו בשבת:
<b>מעתה חל להיות בשני וכו'.</b> כלומר ותו דכשחל י"ד בשני או בחמישי דאמרי' כפרים ועיירות קורין בו ביום הא נמי קשיא דאמאי קורין כאחת אלא דנימא דכשחל י"ד בשני יהו הכפרים מקדימין ליום הכניסה שלפניו אע"ג שהוא עשירי דהיא גופה קשיא למה לא תיקנו גם להעשירי וכן מיום הכיניסה ליום הכניסה יקדימו מפני כבוד העיירות דכל מה דמצינו למיעבד שלא יהו קורין עם הכפרים כאחת ניעבד:
<b>חל להיות בחמישי וכו'.</b> וכן כשחל י"ד בחמישי יקדימו הכפרים להשני שלפניו. וכשחל בשבת יקראו העיירות בע"ש כדאמרן וקשיא לטעמא דר' לא:
<b>אשכח.</b> ברייתא דתני כפרים ועיירות וכרכים קורין כאחת ולא שכולם קורין כאחת ביום אחד קאמר דהא לא משכחת לה בשום פעם דאם חל י"ד בע"ש אין העיירות צריכין להיות נדחין אלא קורין בו ביום והמוקפין הן שנדחין שא"א לקרות בשבת ואם חל י"ד בשבת אז העיירות הן שנדחין אבל המוקפין קורין למחר אלא דה"ק דהאי תנא ס"ל דלא כטעמא דרבי אילא להא דמפרש להתנא דמתני' שחששו משום כבוד הכרכים שלא יהו שוין יחד להעיירות כשאירע להן שהן נדחין וכדפרישית משום דלא ס"ל לא כהתנא דמתני' ולא כטעמיה אלא דס"ל דכשם ישאם חל י"ד בשבת שאין משגיחין על כבוד העיירות שלא יהו קורין עם הכפרים ביום אחד ואמרינן הכפרים והעיירות מקדימין ליום הכניסה כך אם אירע הדחיה להכרכין שחל י"ד להיות בע"ש וט"ו בשבת והן צריכין שידחו מקדימין ג"כ ליום הכניסה וקורין עם הכפרים ביום אחד וזהו דקאמר כפרים וכו' קורין כאחת וכלומר כמו דאשכחן שהכפרים ועיירות קורין כאחת כך לפעמים הכפרים והכרכין קורין כאחת וזהו הת"ק דהתוספתא כדלקמן:
<b>וההן תנייה.</b> והאי תנא דלקמן:
<b>לא נסב אפילו לבירייה.</b> כלומר לקח לו דרך לעצמו ואף לא כהתנא ברא דאמרן אשכח תני וכו'. בירייה הוא ברא בלשון הש"ס הזה ודוגמתו תמצא בריש פ' כיצד צולין תנא ברייה וכן בהרבה מקומות. והאי תנא רבי הוא כדמייתי ליה לקמן. והכי תנינן בתוספתא פ"ק חל להיות בע"ש כרכים המוקפין חומה מקדימין ליום הכניסה ועיירות גדולות קורין בו ביום רבי יוסי אומר אומר אני שלא יקדמו בני כרכין לבני עיירות אבל קורין עמהן בו ביום חל להיות בשבת כפרים מקדימין ליום הכניסה ועיירות גדולות קורין בע"ש ומוקפין חומה לאחר שבת רבי אומר אומר אני הואיל ונדחו עיירות גדולות ממקומן ידחו ליום הכניסה. זו הוא גי' התוספתא. והכא גריס אליבא דרבי דקאמר כולהם ידחו ליום הכניסה כלומר דלא כהת"ק והוא התנא ברא דס"ל כל הנדחה ליום הכניסה הוא נדחה ובין העיירות כשחל י"ד בשבת שהן נדחין מיומן נדחין ליום הכניסה וכן המוקפין כשחל י"ד בע"ש והמוקפין הן שנדחין מיומן ליום הכניסה הן נדחין ואין קורין עם העיירות בו ביום וא"כ לדידיה אשכחן שלפעמים הכרכים קורין קודם להעיירות וההן תנא דהוא רבי לא ס"ל הכי אלא דקאמר כולהם ידחו ליום הכניסה והיינו כשהכרכין נדחין הן מיומן שחל י"ד בע"ש והכרכין נדחין מזמנן אז גם העיירות נדחין עמהן ליום הכניסה וכדמפרש ואזיל לטעמיה:
<b>דאית ליה שלא יקדמו וכו' דאית ליה כל שהוא נדחה וכו'.</b> כלומר דס"ל לרבי הא והא שצריך שלא יקדמו הכרכין להעיירות אלא כמו בכל שנה שהעיירות קודמות להכרכין ואית ליה נמי דכל הנדחה ממקומו בדין הוא שידחה ליום הכניסה הלכך אף על גב דבכה"ג העיירות אינן צריכין שיהו נדחין שהרי יכולין לקרות בע"ש מ"מ מכיון שהמוקפין ע"כ צריכין שיהו נדחין וכל הנדחה ליום הכניסה הוא נדחה ואם אתה אומר שהעיירות יהו קורין בזמנם בע"ש יקדמו הכרכין להעיירות והואיל ואי אפשר אמרינן דבכה"ג אף העיירות ידחו ממקומן וכולם יהו מקדימין ליום הכניסה:
<b>רבי אומר וכו'.</b> השתא מייתי ליה לההן תנייא דקאמר שהוא רבי וסברא בפני עצמו הוא דס"ל דאית ליה וכו' דאית ליה וכו' וכדפרישית:
<b>היך עבדין עובדא.</b> כחד מהני ד' תנאי דפליגי כדאמרן:
<b>אמר ר' יוסה.</b> לעובדא הלכה כסתמא דמתניתא ואם חל י"ד בע"ש עיירות ומוקפין קורין בו ביום ואין המיקפין נדחין ליום הכניסה:


'''{{עוגן1|תני}}.''' שם:
Segment 3


'''{{עוגן1|תרם}} את הראשונה וכו'.''' כדפרישית:
<b>בעון.</b> הדר בעו בני הישיבה לפני ר' זעירא אסיפא דקתני במתני' חל להיות בשבת וכו' ואמאי עיירות מקדימין ליום הכניסה הא כמה דאת אמר תמן בבבא שלפניה חל להיות ארבעה עשר בערב שבת שחל להיות לכרכים יום שלהן בשבת קורין הן בע"ש עם העיירות ואין נדחין ליום הכניסה ונימא נמי אם חל להיות לעיירות יום שלהן בשבת יקראו בע"ש ולא ידחו ליום הכניסה:
<b>אלא מתניתא כתרין תנייא.</b> זה הכל מסקנת דברי בני הישיבה הן כלומר מי נימא דלא מיתוקמא מתני' אלא כתרי תנאי ומי ששנה זה לא שנה זה וכדמסקו ואזלו:
<b>תנייא קדמייא.</b> זה מה שהתחלנו לפלפל בו בהסיפא בחל י"ד להיות בשבת הוא סבר מימר כל שהוא נדחה ממקומו ידחה ליום הכניסה. ותנייא אחרינא זה ששנה הבבא שלפניה חל להיות ע"ש סבר הוא מימר כל שהוא נדחה ממקומו לא ידחה ליום הכניסה אלא ליום שיכול לקרות בו ולפיכך כאן שהמוקפין נדחין ממקומן שאינן יכולין לקרות בשבת קורין הן בע"ש עם העיירות:
<b>אמר לון.</b> ר' זעירא לא היא אלא כן אמר רב חד תנייא הוא ששנה לשתי הבבות והכא טעמא אחרינא איכא דמפני מה אמרו כשחל י"ד בע"ש וחל להיות לכרכים יום שלהן בשבת שקורין הן בע"ש עם העיירות דאמר ר' חלבו לעיל ריש פרקין הכל יוצאין בדיעבד בי"ד שהוא זמן קריאתה לרוב העולם ומכיון דבדיעבד הכל יוצאין בי"ד הכא דלא אפשר להן לקרות ביומן קורין אף לכתחלה בו ודכוותה נמי בסיפא בחל להיות לעיירות ליום שלהן בשבת נדחין הן ליום הכניסה ואין קורין בע"ש ונמי מדר' חלבו דאמר לעיל יום י"ג יום מלחמה היה והוא מוכיח על עצמו שלא היה בו ניחא ובדין היה לא לקרות בו דבימים אשר נחו כתיב אלא מק"ו הוא דמרבינן ליה כדלעיל ומכיון שמן הדין אינו יום ראוי לקריאה ואין עליו רמז מהכתוב הכא שאין העיירות יכולין לקרות ביומן נדחין הן ליום הכניסה ולא בע"ש שהוא יום י"ג ויום הכניסה שהוא י"ב יש לו רמז מהכתוב כדאמרינן לעיל דמרבינן י"א וי"ב מבזמניהם או מכימים:
<b>אשכח תני.</b> אידך דס"ל אם חל י"ד בשבת כפרים קורין בע"ש וכו' והטעם דאינו בדין שיהו העיירות וכפרים קורין כאחת ביום אחד וכהאי סברא דלעיל גבי הא דר' אילא ואיפכא ליכא למימר דס"ל להאי תנא כל הנדחה נדחה ליום הכניסה וכיון דהכא העיירות נדחין ממקומן ליום הכניסה הן נדחין:
<b>היך עבדין עובדא.</b> בהא דפליגי תנאי בחל י"ד בשבת:
<b>אמר ר' יוסה לית אפשר.</b> שיהא חל י"ד בשבת וכדאמר ר' יוסה לעיל בריש הלכה לית כאן חל להיות בשבת דא"כ צומא רבא יחול בערובתא דשבתא וזה אי אפשר:
<b>ואין אפשר.</b> ואם בזמן שהיו מקדשין על פי הראיה היה אפשר זה ולא היו משגיחין על הדחיות א"כ הלכה כסתמא דמתני' בחל בשבת:


'''{{עוגן1|תני}}.''' שם בראש הפרק:
Segment 4


'''{{עוגן1|מתחילין}} ומוציאין מן הראשונה וכו'.''' כמו שהבאתי לעיל בהל' ב' והכי מפרש לה הש"ס נטל מן הראשונה היא הקופה הגדולה הראשונה שמתחיל בה בתחלה לתרום בקופה הראשונה של ג' קופות הקטנות אע"פ שיש עדיין באותה קופה הגדולה הראשונה נוטל ותורם בקופה השניה של הקטנות מן השניה של הגדולות נטל מן השניה וכו' נוטל מן הקופה הגדולה השלישית וזה הכל כמו שפירשנו לעיל בהלכה ב':
<b>כל שאמרו ידחה ממקומו בלבד בעשרה.</b> דהואיל וקורין אותה שלא בזמנה אין קורין אלא בעשרה:
<b>ואנן חמיין רבנן.</b> דנהגי לקרות אפי' ביחיד ושלא בזמנה:
<b>ר' אבונה בשם רב אסי.</b> קאמר נמי כדרב יהודה:
<b>ר' חנניה אמר.</b> פליגי אמוראי בזה:
<b>מתיב וכו'.</b> לדידך שאפי' ביחיד א"כ למה בני הכפרים מתאספין ליום הכניסה להעיירות לקרות עד שהוא במקומו יקרא ביחיד ויכול לקרות ביום שירצה:


'''{{עוגן1|שלמה}} שלישית וכו'.''' על כרחך דטעות דמוכח היא וכי היאך משכחת לה דשלמה השלישית ואכתי יש בשניה ובראשונה והלא אינו תורם משום קופה בזה אחר זה אלא הכל כסדר הראשון שהתחיל בתרומה הראשונה מהא' ואח"כ מהב' ואח"כ מהג' וא"כ מהיכא תיתי לה דנשלמה השלישית בתחלה אלא כך צריך לגרוס כפי הגי' בתוספתא שהבאתי לעיל גבי אותן ג' קופות הקטנות שמסתפקין מהן כסדר שלמה הראשונה מוציאין מן השנייה וכו' וכך צריך להיות כאן שלמה הראשונה חוזר לשנייה שלמה שניה חוזר לשלישית שלמו שלשתן וכו' והכי פירושא שבהגיע פרס השני והיא העצרת ואמרנו אע"פ שיש בראשונה וכו' אע"פ שיש בשניה וכו' כדלעיל וזה הכל בתרומה הראשונה שלפרס הפסח והשתא מסיים כיצד היו תורמין בפרס השניה והיא קודם העצרת ואמרנו לעיל שלא היה מחפה את השלישית בתרומה הראשונה כדי שידע להתחיל ממנה בתרומה השנייה ואחר כך חוזר ותורם כסדר כמו בהראשונה שלאחר שתרם בקופה הראשונה מהקטנות מן קופה השלישית שבגדולות ולפי שבה היה מסיים בראשונה ואין מעבירין על המצות ומתחיל עכשיו ממנה בתחלה ותורם ומחפה אותה חוזר ותורם כסדר בהקופה השניה של הקטנות מהקופה הגדולה הראשונה ומחפה אותה וחוזר ותורם אח"כ בקופה הג' של הקטנות מן הקופה הגדולה השנייה ואינו מחפה אותה לפי שעכשיו מסיים בה וממנה מתחיל בפרק הג' והיא פרס החג ותורם מאותה הקופה הגדולה השנייה בקופה הראשונה מהקטנות ואח"כ חוזר ותורם בקופה שניה מהקטנות מן הקופה הגדולה הראשונה ונמצא שעכשיו שלמה הראשונה וחוזר הוא להשניה והיא ג"כ שלמה עכשיו וחוזר לשלישית ושלמו שלשתן וחוזר ושוקל כלומר שלאחר ששלמו כולן בחזרת חלילה בשנה זו וכסדר שאמרנו חוזר ושוקל לתוכן מהתרומה חדשה בפרס הפסח וכן לעולם. זהו הביאור הכולל בענין הזה:
Segment 5


'''{{עוגן1|ר"מ}} אומר.''' אם שלמו שלשתן מהקופות עדיין יש שירי הלשכה כמו שאמרנו בריש הפרק שהיה ר"מ אומר מטעם הזה שמועלין גם בשירים וכו' וכדמייתי להא דר"מ לעיל בפ"ב בהלכה ב':
<b>אמר.</b> ליה רבי סלקית מתניתא אחד עשר וכו'. בתמיה וכי אתה רוצה לסלק להמתני' ולבטלה דקחשיב לימים הללו ונלמדו מהכתוב ומסתמא כשתקנו הזמנים בעשרה תקנו ומה שאני אומר אפי' ביחיד היינו על כל מה שאמרו ידחה ממקומו הוא דקאמינא:


'''{{עוגן1|וכן}} היה רפב"י אומר וכו'.''' הובא זה לעיל בפ"ק דשבת בהלכה ג' והתם הוא דשייכא ואגב דלעיל דצריך אדם להיות נקי וכו' מייתי לה הכא:
Halakhah 4


<small>הדרן עלך בשלשה פרקים</small>
תחילתדףכאן ד/א
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|התרומה}} מה היו עושין בה.''' אותן השקלים הניתנין בהקופות שאמרנו בפרק דלעיל ונקראת תרומת הלשכה ומה היו עושין בה:


'''{{עוגן1|לוקחין}} בה תמידין וכו' וכל קרבנות צבור.''' לאתויי קטרת ושכר עשיית הקטרת וכן המלח שמולחין בו כל הקרבנות וכן אם לא הביאו עצי המערכה כדתנן בפ"ד דתעניות ולא נמצאו עצים אלא בדמים היו באין מתרומת הלשכה:


'''{{עוגן1|שומרי}} ספיחין בשביעית.''' מפני שהעומר ושתי הלחם אינן באין אלא מן החדש ובשביעית שהיא הפקר לכל שוכרין ב"ד שומרים שישמרו מקצת מהספיחים שצמחו כדי שיבואו מהן העומר ושתי הלחם ואותן השומרין תקנו להם חכמים שיהיו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה ומפני שיש בעלי זרוע שלוקחין אותן בחזקה ולפיכך אפי' יש כאן מי שהתנדב עצמו להיות שומרן בחנם אין שומעין לו אלא נוטלין השכר משל הקדש כדי שישמעו בעלי הזרוע ויפרשו מאותו המקום שאלו שומרים שם:
Segment 1


'''{{עוגן1|ר'}} יוסי.''' לא חייש להכי שיהיו בעלי זרועות לוקחין בחזקה וס"ל דלא תקינו להו שכר בשביל כך אלא אף הרוצה מתנדב להיות שומר חנם:
מתני' <b>איזו עיר הגדולה כל שיש בה עשרה בטלנין.</b> כדקאמר בגמרא שבטלין ממלאכתן לבית הכנסת והן מתפרנסין משל צבור כדי להיות מצויין תמיד בשעת התפלה בבהכ"נ:
<b>באלו אמרו.</b> במגילה אם חל זמן קריאתה בשבת וכן בתרומת שקלים דמשמיעין על השקלים באחד באדר אם חל בשבת מקדימין ולא מאחרין וכן אמרו בגמרא:
<b>אבל זמן עצי כהנים והעם.</b> כמו שנשנה לעיל בפ' בתרא דתענית וחל אחד מהזמנים בשבת וט' באב שחל בשבת וכן שאר התעניות וכן חגיגה אם חל י"ט בשבת ואינה דוחה שבת להביא שלמי חגיגה וכן הקהל את העם שהיה המלך קורא משנה תורה וכל העם חייבים לבא לשמוע ולהביא נשיהם וטפם כדכתיב וזה אי אפשר בשבת כדקאמר בגמרא משום בימה שהיו עושין להמלך ואי אפשר לעשות מקודם שזמן הקהל ביום א' דחול המועד כדתנן בפ"ז דסוטה וח"א לעשותו בי"ט כל אלו מאחרין ולא מקדימין. ובכולהו אינך טעמא דאכתי לא מטא זמן חיובייהו וט' באב דאקדומי פורענותא לא מקדמינן:
<b>אע"פ שאמרו.</b> במגילה מקדימין לקרותה מותרים אלו הימים הקודמין בהספד ותענית:
<b>ובמתנות לאביונים.</b> מי שנתן בימים הקודמין י"א וי"ב וי"ג מתנות לאביונים יצא ידי חובתו אבל משלוח מנות אין נוהג אלא ביום הסעודה והיא בזמנה דוקא כדאמרינן בריש פרקין:
<b>אמר ר' יהודה וכו'.</b> וכבר כתבנו במתני' דלעיל דבזמן הזה אין קורין אותה אלא בזמנה בי"ד לעיירות ולכפרים ובט"ו למוקפין:


'''{{עוגן1|אמרו}} לו אף אתה אומר וכו'.''' כלומר לדבריך שאתה אומר יכולין להיות שומר חנם א"כ לדברינו דס"ל דתקינו להן חכמים שכר זה השומר חנם מוחל הוא על השכר ונמצא שיש לו בתרומת הלשכה כדי השכר ואין להציבור חלק בהן ואם קונין מזה תמידין ומוספין ושאר קרבנות הצבור הרי אינם באים משל צבור ואי אתה מודה שאין אלו באים אלא משל צבור והלכה כחכמים:
Segment 2


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|מה}} ראה זמן עצי כהנים והעם להימנות וכו'.''' גרסי' להא לקמן פ"ד דתענית על המתני' זמן עצי הכהנים והעם תשעה וכן גריס להא בפ"ק דמגילה ותוספת' היא בפ"ג דתענית. מה ראו חכמים להמנות לזמן של אלו שכשעלו בני הגולה וכו' והתנו עמהן הנביאים שהיו ביניהן שאפילו הלשכה מליאה עצים משל צבור ואלו מתנדבין משל עצמן שלא יהא קרבן הצבור מתקרב אלא משלהן תחלה:
גמ' <b>תני וכו'.</b> כדפרישית במתני':
<b>שאין אנו צריכין לתלמודינו.</b> להתפרנס מן התורה לפי שיש לנו פרנסה משל צבור:
תני בברייתא:
<b>כפר שאין בו עשרה.</b> להיות מתכנסין בו בב' וה' לקרות בתורה:
<b>תקנתו קלקלתו.</b> קלקלה שאין בו עשרה היא תקנתו ונעשה כעיר לקרות בי"ד:


'''{{עוגן1|דרבי}} יוסי היא.''' אתיא האי תוספתא כרבי יוסי דמתני' דס"ל אף הרוצה מתנדב שומר חנם דאלו לרבנן אין קרבן צבור קרב מהמתנדב בחנם אלא משל צבור דוקא:
Segment 3


'''{{עוגן1|רבי}} יוסי.''' אמורא בשם רבי אילא קאמר דברי הכל היא דמה פליגין רבנן על ר' יוסי בגופו של קרבן אם התנדב היחיד ממון להביא גופו של קרבן צבור בהא הוא דס"ל דלא מהני שימסרם לצבור אבל במכשירי קרבן כמו העצים וכן בגדי כהונה דלקמן כ"ע מודו שהיא משתנה מיחיד לצבור על ידי שימסרם לצבור:
<b>ותרומת שקלים.</b> כדפרישית במתני':
<b>סעודת ר"ח.</b> שהיו נוהגין לעשות ביום שקדשו החדש כדאמרינן בפ"ק דסנהדרין:
<b>וסעודת פורים.</b> אם חל בשבת מאחרין לאחר השבת לעשות הסעודה ולא מקדימין:
<b>ויעשו אותן בשבת.</b> אם הזמינו הכל מלפני השבת:
<b>א"ל וכו'.</b> את ששמחתו תלויה בב"ד. כלומר ימי משתה ושמחה באותן הימים הוקבעו על ידי שקבלו עליהם לעשות וב"ד שבאותו הדור הסכימו לכך יצא זה יום השבת וכן ר"ח עצמו שמחתו תלויה בידי שמים היא שע"י שהיום שבא ונצטוינו מן השמים עליה ויש רמז ג"כ מהכתוב על השלש סעודות בשבת וכן ר"ח נצטוינו לקדש החדש וע"י כך עושין הסעודה:


'''{{עוגן1|תני}}.''' בתוספתא דיומא סוף פ"ק האשה שעשתה כתונת מבגדי כהונה לבנה כשירה ובלבד שתמסרנה לצבור לפי שאחד בגדי כ"ג ואחד בגדי כהן הדיוט באין מתרומת הלשכה וכשהיחיד מתנדב בחנם צריך שימסור לצבור:
Segment 4


'''{{עוגן1|אמר}} ר' אחא דרבי יוסי היא וכו'.''' כדלעיל:
<b>מגבת פורים.</b> מה שגבו לצורך עניים הוא לפורים שישמחו בו היום וכדאמר ר"א ובלבד שלא ישנה ממנה העני לדבר אחר ואפי' לקנות רצועה למנעלו ה"ז אינו צורך פורים:
<b>אין משנין במעות פורים.</b> שגבו לצדקה אין משנין לצדקה אחרת. ופריך הא שאר כל המעות שגבו לצדקה זו משנין לאחרת הרי לאותה צדקה היא שגבו אלא כך היא כל המעות עד שלא ינתנו לגזברין לשם כך וכך את רשאי לשנותן משניתנו וכו' וכדאמרינן לקמן פ' בני העיר בסוף הלכה א' אבל מעות פורים לעולם אין משנין:


'''{{עוגן1|מתניתא}}.''' תוספתא דתענית שם פליגא על רבי יוסי אמורא דקאמר בשם ר' אילא ד"ה היא ומחלק בין גופו של קרבן ומכשירי קרבן ולדידיה עצי המערכה מכשירי קרבן קרי להו והא בתוספתא לא משמע הכי דתנינן התם על זמן עצי הכהנים והעם דקחשיב שם אותן ימים אסורין בהספד ובתענית בין משחרב הבית בין עד שלא חרב הבית והיינו נמי כדגריס הכא בשעת קרבן ושלא בשעת קרבן ור' יוסי פליג שם וס"ל דאינן נוהגין להיוח כי"ט אלא בשעת הקרבן ומשחרב הבית מותרין בהספד ותענית מפני שאבל הוא להם קתני מיהת דבשעת הקרבן לכ"ע היו נוהגין בהן כי"ט ואי אמרת אינן חשובין אלא כמכשירי קרבן ואינן כגופו של קרבן מפני מה היו נוהגים באותן הימים להחזיקן כי"ט דלא אמרו כך אלא בקרבן בלבד וכדאמרי' לעיל ריש פרק מקום שנהגו אינו בדין שתהא עסוק במלאכתך וקרבנך קרב ולא שמענו זה במכשירי קרבן:
Segment 5


'''{{עוגן1|ועוד}}.''' דטפי קשיא מן הדא דמסיים התם בתוספת' ראיה לדברי חכמים ודלא כרבי יוסי דברייתא דאמר ר"א ברבי צדוק אנו היינו מבני סנאה בן בנימין שהיה זמן העצים שלהן בעשרה באב כדתנינן שם ופעם אחת חל ט"ב להיות בשבת ונדחה התענית למוצאי שבת למחר והיינו מתענין ולא משלימין מפני שי"ט שלהן הוא וזהו כחכמים דהתם שאף משחרב הבית והיו מתענין בט"ב אעפ"כ היו מחזיקין לי"ט שלהן ומקילין שלא להשלים התענית בעשרה בו ואי כמכשירי קרבן בלבד הן לא היו מקילין כל כך בתענית זה אע"פ שנדחה הוא והיינו פליגא על רבי יוסי בשם רבי אילא וכדאמרן:
<b>מה ראה זמן עצי כהנים וכו'.</b> הובא לעיל בפ' בתרא דתענית בהלכה ועיין במקום המצויין שם עד ולא משלימין:


'''{{עוגן1|העומר}} וכו'.''' קתני במתני' עלה דבשביעית היו שומרי ספיחין נוטלין שכרן וכו' ומפני שאין באין אלא מן החדש ומן הארץ והיינו דקאמר מתני' כרבי ישמעאל דס"ל אין העומר בא מן הסוריא אלא מא"י בדוקא וכדלקמן דתמן תנינן בריש פ"ח דמנחות כל קרבנות הצבור וכו'. ומוקי לה נמי כר' ישמעאל ומתני' דהכא נמי כוותיה דאם היה בא מן הסוריא לא היו צריכין לשמור הספיחין דאין שביעית נוהגת בסוריא והיו יכולין להביא העומר משם:
Segment 6


'''{{עוגן1|תמן}} תנינן.''' בסוף פ"ק דכלים עשר קדושות הן וכו' ומוקי לה נמי כרבי ישמעאל דקתני מה שאין מביאין כן מכל הארצות ואף סוריא בכלל:
<b>ובתשעה באב וכו' בדין היה וכו' טובים השנים מן האחד.</b> לעיל בפ' בתרא דתענית בהלכה וע"ש:


'''{{עוגן1|תמן}} תנינן.''' בפרק קמא דשביעית דפליגי ר"ע ורבי ישמעאל בדרשא דקרא בחריש ובקציר תשבות לר"ע בא ללמד על תוספת שביעית ורבי ישמעאל דריש שבא ללמד מה חריש רשות שאין לך חריש של מצוה אף קציר דאמר קרא תשבות בקציר של רשות יצא קציר העומר שהוא מצוה ומצותו לכתחלה לקצור בלילה ואם חל ט"ז בשבת נקצר הוא בלילי שבת שקצירתו דוחה את השבת ולר"ע אין קצירת העומר דוחה שבת ולהכי מייתי נמי להאי דרבי ישמעאל דלדידיה היא דחשיבא ליה מצות קצירת העומר שדוחה שבת ואינו בא אלא מא"י דוקא כדמייתי מהני מתני' דלעיל דאתיין כולהו כר' ישמעאל. והשתא מסיק לה דמתני' דידן מאן תנא להא שומרי ספיחין וכו' רבי ישמעאל היא דאלו לר"ע הואיל ולא חשיבא ליה מצות קצירתו כל כך שתהא דוחה שבת איכא למימר דס"ל נמי דהעומר בא אף מסוריא ומח"ל והא דכתיב כי תבאו אל הארץ וגו' וקצרתם את קצירה זה בא ללמד שלא נתחייבו בעומר קודם שנכנסו לארץ וכיון שכן אין יכולין ליתן שכר מתרומת הלשכה לאלו שומרי ספיחין בשביעית שא"צ לזה שהרי יכולין להביא העומר בשביעית מסוריא הקרובה וסמוכה לא"י:
Segment 7


'''{{עוגן1|א"ר}} יוסה דברי הכל היא.''' ואפי' כמ"ד דבא מסוריא דמתני' מיירי אם לא מצאו בסוריא שדה זרועה בשנה ההיא שיהא העומר יכול לבוא משם מביאין אותו מספיחין שבא"י ובכה"ג לכ"ע השומרין נוטלין שכרן מתרומת הלשכה:
<b>ובחגיגה.</b> מנלן שאינה באה בשבת:
<b>כתוב אחד אומר וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה וחג האסיף וגו'.</b> משמע שבי"ט שקרוי חג ואתה קוצר והרי כתוב אחד אומר כל מלאכת עבודה לא תעשו בי"ט הא כיצד וכו':
<b>שבשעה שהוא חל בחול אתה חוגג.</b> מביא חגיגה ושובת ממלאכה ובשעה שי"ט חל בשבת ואי אפשר להביא חגיגה למחר אתה חוגג להביא חגיגה וקוצר ומתקיים הכתוב וחג הקציר שנקרא חג ומותר לקצור בו:
<b>ובלבד שיבליע לעיסתה.</b> על חולו של מועד קאי דהא כתיב שם גם וחג האסיף ואתה צריך לדרוש ג"כ שאם חל י"ט בשבת למחר אתה חוגג וקוצר ואוסף והוא חול המועד ובלבד מה שצריכה האשה שיבליה לעיסתה לצורך המועד ולא שהותר לעשות מלאכה בו כימות החיל:
<b>כהדא דתני להן אינש וכו'.</b> גריס להא לעיל ריש פ' מקום שנהגו וע"ש:


'''{{עוגן1|ההן}} עומר מהו שיזרע לכן מתחלה.''' על השנה השביעית היא האי בעיא העומר הזה בשביעית שלא נמצאו ספיחין בכדי שיבא העומר מהן אם מותר לזרוע לשם כך מתחלה כדי להביא העומר מי נימא דכמו שקצירתו דוחה שבת ה"נ בכה"ג דוחה הוא להלאו דלא תזרעו בשביעית או דילמא מכיון דבשעת הדחק היא אפשר דמוטב להביאו מסוריא לכ"ע מלדחות לאו דלא תזרעו:
Segment 8


ר' חייא בר אדא הקשה על זה לפני ר' מנא ותיפוק ליה דבלאו הכי א"א לזרוע בשביעית בשביל הבאת העומר שהרי שירי מנחת העומר נאכלין לכהנים וקי"ל כל שאין הקומץ מתיר השיריים לאכילה אין המנחה באה ממין זה דבעינן ממשקה ישראל מן המותר לישראל וכן ממה שמותר לכהנים וכאן אם זורע בתחילה בשביעית לא נמצא בקומץ זה שהוא על השיריים שאינן נאכלין שהרי איסור שביעית עליהן:
<b>ובהקהל.</b> ומפני מה אין זה בשבת:
<b>מפני התקיעה.</b> שהיו הכהנים תוקעין להקהיל את העם ואין תקיעה בשבת:
<b>מפני הבימה.</b> שהיו עושין להמלך דאלו מפני התקיעה הרי אינה אלא משום שבות ואין שבות במקדש:
<b>ויעשו אותה מאתמול.</b> קודם י"ט:
<b>שלא לדחוק את העזרה.</b> ימים שנים ושלשה אם יקדימו לעשותה קודם י"ט שהקהל היה בא' של חול המועד:


'''{{עוגן1|א"ל}}.''' אי משום הא לא קשיא דנעשה כהאי ששנינו בפ' כיצד צולין בחמשה דברים שהן באין בטומאה ואינן נאכלין בטומאה כדקחשיב התם העומר ושתי הלחם וכו' וא"כ מצינו שהעומר בא אע"פ שאין השיריים נאכלין וה"נ כן:
Segment 9


'''{{עוגן1|כיצד}} הוא עושה.''' על המתני' קאי דקתני השומרין נוטלין שכרן מתרומת הלשכה ועל מה הן מתחללין מעות ההקדש:
<b>מתניתא דר"מ וכו'.</b> האי סוגיא כולה עד לא בדא הלכה כסתם גרסינן לה לעיל בפ"ב דתענית ומתני' דרבי מאיר דקאמר על מתני' דהתם קאי ומייתי לה אגב הא דלקמן וע"ש:


'''{{עוגן1|נוטל}} מעות מן השלחני.''' שהן חולין ונותנין אותן לקוצרים ולשומרין ועד שלא יקרב העומר מפריש הוא המעות מתרומת הלשכה ומביא ומחללין עליו על השכר שקבלו מהשלחני ונמצא שההקדש יוצא לחולין ע"י כך ומשלם להשלחני:
Segment 10


'''{{עוגן1|וטבות}} כן.''' וכי טוב ויפה לעשות כן הלא אין ההקדש מתחלל אא"כ נכנס לההקדש מעות החולין תחתיו וכאן הרי כבר קבלו שכרן מהשלחני ומה נכנס לההקדש תחת אותן המעות שנוטל עכשיו מתרומת הלשכה:


'''{{עוגן1|כל}} מה שיתן.''' השלחני להן בתחלה הן הן דמיו של ההקדש משעה הראשונה שהרי שכרן על ההקדש היא ונמצא שזה כמו עכשיו מתחלל ההקדש על מעות השלחני וכך היא יותר יפה שיקבלו מעות חולין מהשלחני ויהא ההקדש מתחלל אח"כ עליהן ממה שיתנו להן מעות ההקדש עצמן:


'''{{עוגן1|תני}} אף בפתחי אבנים כן.''' באותו שכר של מפתחי אבנים והסתתן לצורך בדק הבית שנוטלין מתרומת הלשכה נמי כך הוא כיצד הוא עושה וכו' כדלעיל:
Segment 11


'''{{עוגן1|עד}} שלא תינתן ע"ג הדימוס.''' של הבנין דמשתינתן חל חוב שכרן על ההקדש ואין זה כבוד לההקדש ולפיכך צריך להקדים קודם שיחול שאין שכירות משתלמת אלא בסוף ועד שלא תינתן נוטל מעות ההקדש ומחלל על המעות שקבלו מהשלחני בשכרן והיינו נמי טעמא דלעיל דקאמר עד שלא יקרב העומר וכו' שלא יהא ההקדש עצמו חייב להן:
תחילתדףכאן ד/ב
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|פרה}}.''' אדומה ושעיר המשתלח וכן לשון של זהורית שהיו קושרין בראש שעיר המשתלח בין קרניו לסימן כדתנן פ"ד דיומא ואח"כ כשהיו משלחין את השעיר היו קושרין את הלשון זהורית בפתחו של אולם כדאמרי' בפרק שני שעירי בראשונה היו קושרין לשון של זהורית על פתח האולם מבחוץ וכו' אלו הכל היו באין מתרומת הלשכה:


'''{{עוגן1|כבש}} הפרה.''' שהיו עושין כבש מהר הבית להר המשחה כיפין ע"ג כיפין וכיפה כנגד האוטם מפני קבר התהום כדתנן בפ' ג' דפרה וכבש שעיר המשתלח שהיו עושין מפני הבבלים כדתנן בפרק שני שעירי ולשון שבין קרניו זהו אחר שהתקינו שיהא קושר חציו של הלשון בסלע וחציו קושרו בין קרניו כדתנן שם. ואמת המים העוברת בעזרה וחומת העיר וכו' צרכי העיר לתקן הרחובות והשווקים ולחפור בורות וכיוצא בהן כל אלו הואיל ואינן נעשין לצורך הקרבנות גופן אינן באין אלא משירי הלשכה:


'''{{עוגן1|אבא}} שאול אומר וכו'.''' ואין הלכה כאבא שאול:
Segment 12


'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|מותר}} שירי הלשכה.''' מה שנשאר עוד אחר שנעשה מהן הכל דתנינן לעיל:


'''{{עוגן1|לוקחין}} בהן יינות שמנים.''' שהן לצורך נסכים וסלתות למנחות ומניחין להיות מוכרין למי שצריך להן והשכר נופל להקדש:


'''{{עוגן1|ר"ע}} אומר אין משתכרין בשל הקדש.''' שגנאי הוא להקדש ואין עניות במקום עשירות:
Segment 13


'''{{עוגן1|אף}} לא משל עניים.''' אם גבו איזה נדבה לצורך עניים ואינם מצויים עכשיו לחלק להם אין משתכרין באותו ממון אלא מניחן כך דילמא מיתרמי איזה עני וליכא למיתב ליה והלכה כר"ע:


'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|מותר}} התרומ'.''' שניתותר מן הקופות שיש בהן תרומת הלשכה כדאמרי' בריש פרק דלעיל ואם לא הוצרך לכל מה שיש בהן עד שבא ראש חודש ניסן שאז לוקחין קרבנות מתרומה חדשה ומה היו עושין במותר מתרומה הישנה:


'''{{עוגן1|רקועי}} זהב צפוי לבית קדש הקדשים.''' להגג ולהכתלים:ר' ישמעאל אומר מותר הפירות לקיץ המזבח. כדקאמר בגמ' כולה דר' ישמעאל היא כלומר דר' ישמעאל דהכא לטעמיה אזיל וכדקאמר במתני' דלעיל דמותר שירי הלשכה לוקחין בהן יינות שמנים וסלתות והשכר להקדש וזה השכר נקרא מותר הפירות כלומר מה שהותירו במעות להקדש שנשתכרו באותן פירות ולוקחין עולות לקיץ המזבח וזה הוא כשאין נדרים ונדבות ושלא יהא המזבח בטל מביאין עולות הללו ונקרא קיץ המזבח על שם פירות הקיץ כמו תאנים וענבים ששוטחין אותן בקיץ להתייבש בחמה ואוכלין אותן אחר גמר הסעודה כך אחר שגמרו חובת הקרבנות היום מקריבין אלו עולות והן עולות נדבה שבאות משל צבור:
Segment 14


'''{{עוגן1|ומותר}} התרומה.''' ס"ל לר' ישמעאל שהוא לקנות ממנו כלי שרת הצריכין וסמיך ליה אקרא דכתיב בד"ה וככלותם הביאו לפני המלך ויהוידע את שאר הכסף ויעשהו כלים לבית ה' כלי שרת וגו' איזהו כסף שיש לו שיריים הוי אומר זה תרומת הלשכה:
<b>רבי יודן נשייא שלח לר' הושעיה רבה חדא עטם.</b> חתיכה אחת של בשר ולוג אחד של יין:
<b>שלח.</b> ר' הושעיה ואמר ליה קיימית בנו ומתנות לאביונים דזה דבר מועט הוא מהנשיא:
<b>חזר ושלח ליה.</b> ר' יודן נשיא:
<b>חד עיגל גדול וחד גרב.</b> חבית דחמר שלח ליה ר' הושעיה עכשיו קיימת בנו ומשלוח מנות איש לרעהו:


'''{{עוגן1|ר"ע}} אומר מותר תרומה לקיץ המזבח.''' לפי שהתרומה לצורך קרבנות הופרשה. ומותר נסכים בא לכלי שרת ואיזהו מותר נסכים כהא דתנן בסוף הפרק אחת לשלשים יום משערין את הלשכה שפוסקין את השער הממונה על הנסכים ליינות שמנים וכן לסלתות וזה השער עומד שלשים יום ושאם בתוך כך הוקירו הנסכים צריך לספק להן כמו שפסקו עמו בשער הזול ואם הוזלו מספק להן באותו שער הזול והשכר שמשתכר ההקדש בשערים הללו הוא הנקרא מותר נסכים:
Segment 15


'''{{עוגן1|ר"ח}} סגן הכהנים אומר וכו'.''' ומפני שהנסכים כליל הן ועולות קיץ המזבח כליל הן:
<b>תני מקום שמסתכנין קורין אותה בי"ד.</b> זו היא גירסא נכונה שמצאתי. כלומר שישראל מסתכנין בדתיהן מהאומות אין מקדימין כלל אלא קוראין הכל בי"ד:
<b>ר' יוסי בעי.</b> על זה אם במקום שמסתכנין א"כ אל יקראו אותה כל עיקר מפני הסכנה:


'''{{עוגן1|זה}} וזה.''' ר"ח סגן הכהנים ור"ע לא היו מודים בפירות וכדאמר ר"ע לעיל אין משתכרין בשל הקדש והמסקנא דעל כל המותרות תנאי ב"ד הוא שיהו לעולת קיץ המזבח והיינו לעולת בהמה אבל לא לעולת העוף שאין עוף בקרבנות הצבור אלא שלכתחלה מצוה שיהו כלי שרת באין ממותר נסכים ולפי שהנסכים מתקדשים בכלי שרת ואם אין כאן מותר נסכים מביאין כלי שרת מתרומת הלשכה ואם יש עוד מותר מהן מלבד הכלי שרת שלקחו בו מביאין ממנו עולות לקיץ המזבח:
Halakhah 5


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|שלשה}} לשונות הן וכו'.''' כתוב זה לעיל בפ"ד דיומא בהלכה ב' וע"ש:


'''{{עוגן1|תלמידי}} חכמים וכו'.''' כל אלו לצורך גופו של הקדש ונוטלין שכרן מתרומת הלשכה:


'''{{עוגן1|שני}} דייני גזילות.''' שהיו בירושלים כדתנינן בפ"ג דכתובות נוטלין שכרן מתרומת הלשכה ונשים האורגות בפרכת פליגי בה שמואל אמר וכו' ומפרש מה פליג כלומר במאי פליגי:
Segment 1


'''{{עוגן1|שמואל}} עבד לה כקרבן.''' גופו שבא מתרומת הלשכה ורב הונא עבד לה כבנין שאינו בא אלא מקדשי בדק הבית:
מתני' <b>קראו את המגילה באדר הראשון ונתעברה השנה.</b> אחר כך שראו ב"ד לעבר השנה חוזרין וקורין אותה באדר השני בזמנה. הכי מסיק בגמרא ולפירושא דמתני':
<b>אין בין אדר הראשון.</b> מסיק בגמרא התם חסורי מחסרא והכי קתני אין בין ארבעה עשר שבאדר הראשון לארבעה עשר שבאדר השני אלא מקרא מגילה ומתנות לאביונים וכן משלוח מנות שאלו אין נוהגות אלא באדר השני הא לענין הספד ותענית זה וזה שוין ובסדר הפרשיות לא איירי הכא ובאדר השני הן שנוהגות:


'''{{עוגן1|תנא}} ר' יהודה גרוגרות.''' כך היה שמו ונזכר כמה פעמים בש"ס הזה:
Segment 2


'''{{עוגן1|הקטרת}} וכו'.''' כלומר הקטרת הוא בכלל כל הקרבנות צבור ובאין מתרומת הלשכה:
גמ' <b>מתניתא כשעיברו ואח"כ קראו אותה.</b> אם עיברו מקודם וקראו בראשון וקמ"ל דחוזרין וקורין בשני מאחר שלא יצאו בקריאת הראשון שכבר נתעברה השנה אבל אם קראו אותה בראשון ואח"כ נמלכו ב"ד ועיברו השנה לא בדא אמר שצריך לחזור ולקרותה בשני מפני שבשעת קריאתה אכתי לא נתעברה ויוצאין י"ח בקריאה של הראשון:
<b>מתניתא וכו'.</b> ומהדר הש"ס דלא היא דמתני' לא אמרה כן דמשמעות לשון המשנה לא כך היא אלא דה"ק קראו את המגילה באדר הראשון ונתעברה השנה אח"כ אעפ"כ קורין אותה באדר השני משום דאיגלאי מילתא למפרע שלא יצאו י"ח בקריאת פעם הראשון:


'''{{עוגן1|מזבח}} הזהב וכו' ממותרי נסכים.''' כדתנן לקמן בפרקין לר"ע מותר נסכים לכלי שרת:
Segment 3


'''{{עוגן1|מזבח}} העולה.''' שהוא בנין וכן לבנין ההיכל והעזרות עצמן באין משירי לשכה ואותו הצריך לבנין חוץ לעזרות באין מלשכות שיש בהן נדבות לבדק הבית:
<b>הזאת השנית.</b> כתיב ומה ת"ל עוד השנית אלא מכאן וכו':
<b>לא דיינו הצרות הבאות עלינו.</b> מחמת הקנאה:
<b>הדא היא דכתיב וכו' השנית.</b> שלא קבלו עליהם עד אגרת השנית ולא נפקא לן מזה שיקראו עוד בשני:
<b>זאת.</b> זו תורה שכתוב שם מעשה עמלק:
<b>זכרון אלו הנביאים וכו'.</b> מה שכתוב בשמואל:
<b>אלו הכתובים.</b> ומגילת אסתר נרמז בזה כדכתיב בה ומאמר אסתר קים דברי הפורים האלה ונכתב בספר כלומר שנרמז בהספר שכתוב בפ' עמלק:


והא תני אבני המזבח וכו' מועלין בהן ואם משירי הלשכה הן באין וכי יש מעילה בשיריים:
Segment 4


'''{{עוגן1|אלא}} כר"מ.''' בסוף פרק דלעיל דאמר מועלין בשירים:
<b>ולא יסף.</b> לא פסק:
<b>הלכות.</b> שבתורה שבע"פ שנאמר הליכות עולם לו אל תיקרי הליכות אלא הלכות:


'''{{עוגן1|אמר}} רבי חנינא.''' לא היא דכלום אמר ר"מ דמועלין בשיריים אלא בתוך שנתו של שקלי הלשכה כדקאמר התם טעמא שמא יצטרכו להן בסוף והיינו באותה השנה שעדיין אין כאן מתרומה חדשה וכשכלו השקלים מן התרומה היו צריכין להביא הקרבנות משירי הלשכה והלכך ס"ל דמועלין בשיריים והכא דקאמר אבני המזבח וכו' מועלין בהן בחוץ לשנתו אנן קיימין כלומר דלעולם מועלין בהן קאמר ולא מיתוקמא כר"מ:
Segment 5


'''{{עוגן1|אמר}} רבי חזקיה.''' עוד בשם רבי יהודה גרוגרות:
<b>לפיכך מקדימין וקורין בפרשת שקלים.</b> באדר שקורין המגילה קורין בשקלים מקודם וזהו באדר השני כדדריש ר' אבהו מדכתיב בכל שנה ושנה להיקשא:


'''{{עוגן1|השלחן}} וכו' מעכבין את הקרבן.''' כלומר מקומן מעכב שכל זמן שאינם על מקומן שראוין להיות שם השלחן בצפון והמנורה בדרום ומזבח הזהב בהיכל ומזבח העולה לפני פתח אהל מועד אין יכולין להקריב קרבן:
Segment 6


'''{{עוגן1|אין}} לך מעכב את הקרבן אלא הכיור והכן בלבד.''' בין אהל מועד ובין המזבח כדכתיב ומפני שצריך שיהו שם לקידוש ידים ורגלים מקודם כדכתיב בבואם אל אהל מועד ירחצו וגו':
<b>כדי לסמוך גאולה.</b> של מרדכי ואסתר לגאולת ניסן דאי מהיקשא בלחוד אימא מה כל שנה אדר הסמוך לשבט אף כאן אדר הסמוך לשבט קא משמע לן:


'''{{עוגן1|ולא}} כן אמר ר"א וכו' כל הן דכתיב נכח מעכב צלע אינו מעכב.''' בפרשת תרומה בציווי כתיב ושמת את השלחן מחוץ לפרכת ואת המנורה נכח השלחן על צלע המשכן תימנה והשלחן תתן על צלע צפון ומעכב במנורה הואיל וכתיב ביה נכח וכן מצינו בהקמת המשכן דכתיב וישם את המנורה באהל מועד נכח השלחן וגו' אבל השלחן דלא כתיב ביה אלא על צלע בלחוד אין מקומו מעכב. ורבי אילא אמר אפילו במקום דכתיב שימה מעכבת וכגון בשלחן דכתיב ושמת את השלחן וגו' וקשיא מהאי דחכמים דאמרי אין לך מעכב אלא הכיור והכן בלבד:
Segment 7


'''{{עוגן1|כאן}} בעבודות שבפנים.''' בהיכל כגון קטרת שבכל יום ונרות המנורה ולחם הפנים על השלחן באותן הוא דפליגי מה שמעכב ומה שאינו מעכב וכאן בעבודות שבחוץ על מזבח החיצון בהא הוא דקאמרי אין לך מעכב אלא הכיור והכן בלבד:
<b>אותה השנה.</b> שהפיל אותו הרשע הגורל ונעשה בה הנס היתה מעוברת והיו בה שני אדרים וכדכתיב ומחדש לחדש ומעשה הנס בשלשה עשר לאדר השני. אדר הראשון תוספת וכו'. איזה משני האדרים הוא העיקר וחבירו נקרא תוספת על השנה הראשון או השני וכדמפרש ואזיל מה הנ"מ ביניהון:
<b>שני כבשי עצרת ביניהון.</b> הא דנקט כבשי עצרת והרי הנ"מ דמפרש לענין עברה שנתו של הכבש שייך בכל הכבשי קרבן היינו טעמא משום דלא מצינו בכל כבשי קרבן שהן שנים או יותר שיהו מעכבין זה את זה אלא בשני כבשי עצרת בלבד כדתנן בפ"ג דמנחות שני כבשי עצרת מעכבין זה את זה אבל בשאר הקרבנות לא מצינו זה וכדתנן בהדיא בפ"ד שם התמידין אינן מעכבין את המוספין ולא המוספין מעכבין את התמידין ולא המוספין מעכבין זה את זה לא הקריבו כבש בבקר יקריבו בין הערבים וא"כ לפי פשטא דסתמא דהמתני' אין לנו במקום שנאמר שני כבשים בני שנה שיהו מעכבין זה את זה אלא בשני כבשי עצרת בלבד והואיל והנ"מ דמפרש אם נולד הכבש בט"ו אדר שנה שאינה מעוברת וכו' א"כ באלו המעכבין זא"ז מצינו שאפילו אם אחד מהן נפסל מחמת שעברה שנתו נפסל גם השני שהרי מעכבין זא"ז ואינו יכול להקריבו אם אין לו אחר כדי לזווגו הלכך נקיט כאן כבשי עצרת וכן משום דעיקר הבעיא היא בשני אדרים איזה מהן נקרא תוספת נקט נמי הגוונא דהנ"מ נולד בט"ו באדר וכו' ואע"ג דאם נולד באדר בין כך ובין כך נפסל הוא לשנה הבאה בעצרת משום דהא ממילא שמעינן דלענין כבשי עצרת נמי שייכא אותה הנ"מ גופה דאם אמרינן אדר הראשון תוספת שנה ארוכה היא מי"ג חדשים ואם נולד הכבש בז' או בח' בסיון בשנה שאינה מעוברת ונכנס לשנה המעוברת א"כ כשר הוא להקריבו בעצרת שעדיין בתוך שנתו הוא אבל אי אמרינן אדר השני הוא תוספת וא"כ סתם שנה י"ב חדשים הוא ולא יותר ונפסל הכבש הזה מלהקריבו בעצרת שהרי מז' אייר עברה שנתו:
<b>שנה ארוכה היא.</b> מיום ליום עד ט"ו אדר השני שהשנה של י"ג חדשים היא אבל אין תימר אדר השני תוספת אין לו אלא עד ט"ו אדר הראשון שהיא שנה של י"ב חדשים מיום שנולד וכבר עברה שנתו ונפסל מלהקריבו אח"כ:
<b>מתניתא אמרה כן.</b> ממתני' דפ"ז דעדיות שמעינן דאדר הראשון תוספת ובשנה מעוברת מחשבין י"ג חדשים להשנה דתנינן תמן הן העידו שמעברין את השנה כל אדר ואפילו אחר הפורים א"כ הדא אמרה אדר הראשון הוא תוספת ועדיין עומדין בשנה זו ויכולין לעברה דאם תאמר אדר השני תוספת ובי"ב חדשים כלתה השנה קשיא לא קיים על שתא ומעבר לה הרי אין עומד בשנה זו שבסוף אדר כבר עברה השנה והיאך מעברינן לה בתמיה:
<b>תרין איגרין.</b> שכותב הנשיא להגולה להודיע להן שעיברו את השנה:
<b>מ"ד תלתין יומין אדר הראשון תוספת.</b> שהוא מלא והוא כתב מוספה על שתא מ"ד וכו' ומהדר הש"ס אין מן הדא לית ש"מ כלום דהא אמר ר' יעקב וכו' לעולם שני חדשים אלו מעוברין ומליאים עושין אותן עיבר וכו' ולכתחלה אדר סמוך לניסן לעולם חסר ומדקאמר ולא עיבר את השני מה שעשה עשוי א"כ אם עיבר את השני ולא עיבר הראשון ג"כ מה שעשה עשוי ואין ראיה מהני תרין איגרין:


'''{{עוגן1|שחצית}}.''' גסות הרוח גדולה היתה בבני כ"ג שהיו מוציאין ממון רב כזה שיותר מששים ככרי זהב וכו' וכל כך למה שיהא נקרא על שמו:
Segment 8


'''{{עוגן1|והא}} תני שמעון הצדיק וכו'.''' וכי אית לך מימר שמעון הצדיק שחץ היה ח"ו:
<b>תני רשב"ג אומר וכו'.</b> כתוב היא לעיל בפ"ק דשקלים בהלכה א' וכן הא דתמן תנינן וכו' עד סוף הלכה גרסינן התם לעיל מינה וע"ש:


'''{{עוגן1|מאי}} כדון.''' אלא מ"ט עשו כל אחד ואחד כבש פרה מחדש על שם מעלה וסלסול היא לפרה וכמו שהיו עושין לשם מעלה בשארי דברים:
Halakhah 6


'''{{עוגן1|תני}} זיזים וכתלים היו יוצאין מכאן ומכאן.''' בצדדי הכבש:


'''{{עוגן1|כדי}} שלא יציצו הכהנים ויטמאו.''' כלומר כשהולכין על הכבש לא יהו נוטין עצמן לחוץ לכבש שלא יטמאו באוהל אם יש איזה טומאה תחתיהן בהצדדים לפי שתחת הכבש בלבד לא היה שם חשש טומאה דכיפין על כיפין היה נעשה ולפיכך עשו מן הצדדים זיזין וכתלים יוצאין למעלה שלא יהו יכולין לנטות לצדדים להציץ:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|אלא}} אם רצה וכו'.''' טעמא דמתני' לר"ע שאין משתכרין משום שכך יכול להיות הפסד ג"כ ולפיכך אין לוקחין להשתכר אלא אם רצה הגזבר או הגבאי של עניים שאם יהיה הפסד יהיה משלו ואם יהיה שכר להקדש מותר:
Segment 1


'''{{עוגן1|כהדא}} בר זמינא.''' נפקד אצלו נכסי יתומים ושאל לר' מנא אם יכול לישא וליתן בהמעות כדי להרויח ליתומים וא"ל אם אתה רוצה לקבל עליך שאם יהיה הפסד יהא משלך ואם יהיה ריוח תחלקו בין שניכם אז מותר:
מתני' <b>אין בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד.</b> בפ"ה דביצה קאמר בגמרא דמתני' ב"ש הוא דאמרי אין מוציאין את הקטן ולא את הלולב ולא את הס"ת לר"ה כיון שאין בהם צורך אוכל נפש אבל הלכה כב"ה דאמרי מתוך שהותרה הוצאה לצורך אוכל נפש הותרה נמי שלא לצורך ואיכא נמי מילי אחריני שאסורים בשבת ומותרין בי"ט כגון משילין פירות דרך ארובה בי"ט אבל לא בשבת ועוד יש ביניהן כדקחשיב הכא בגמרא:
<b>אין בין שבת ליום הכפורים אלא שזה זדונו בידי אדם.</b> כלומר שבת עיקר זדונו בידי אדם שמיתתו מיתת ב"ד ויה"כ עיקר זדונו בהיכרת ומיהו אם התרו בו ולקה בידי אדם פטור מכרת כדתנן סוף מכות כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן:


'''{{עוגן1|ר'}} חייא וכו'.''' ועבד כי כדר' מנא:
Segment 2


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|כולה}} דרבי ישמעאל היא.''' כלומר לשיטתיה אזיל כדפרישית במתני':
גמ' <b>תני בשם ר' יהודה וכו'.</b> זה מפורש לעיל בפ"ה דביצה בסוף הלכה ב' עד להעביר שמנונית שעליה וכן הא דאבתרה אילין אינון וכו' כתיב שם לעיל מינה עד אצ"ל בי"ט וע"ש:


'''{{עוגן1|רבי}} חייא בר יוסף פתר מתניתא.''' להא דקתני מותר פירות מותר נסכים ומפרש ממה הן אלו המותרות:
Segment 3


'''{{עוגן1|מותר}} פירות.''' הוא השכר להקדש ששנינו במתני' דלעיל לרבי ישמעאל ומותר נסכים דקתני בדברי ר"ע ור"ח סגן הכהנים זו סאה רביעית וכדפרישית במתני' כהא דתנינן בסוף הפרק כל המקבל עליו לספק סלתות ונסכים להקדש מארבע סאין בסלע והוקרו ועמדו משלש יספקו מארבע כשער שפסק משלש והוזלו ועמדו מארבע וספק כאותו השער שהוזל מארבע ונמצא סאה רביעית משתכר ההקדש וזהו הנקרא מותר נסכים:


'''{{עוגן1|רבי}} יוחנן פתר מתניתא מותר פירות.''' דקאמר ר' ישמעאל:


'''{{עוגן1|זו}} סאה רביעית.''' שההקדש משתכר כדאמרן ומותר נסכים דקתני לבירוצים הוא דקתני וכאותה ששנינו במנחות בפ' שתי מדות מדות הלח בירוציהן קדש והן כשהכלי מתמלא נופלות בירוצין והן קדש וזה הוא הנקרא מותר נסכים:
Segment 4


'''{{עוגן1|ולית}} ליה לר' חייה בר יוסף לבירוצים.''' וכי פליג הוא ולית ליה דהבירוצין קדש הן ומ"ט לא מפרש דזהו מותר נסכים שהרי הבירוצין לעולם הן כשהמוכר מוכר נסכים להקדש ונופלות בירוצים לאחר שנתמלאו כלי של הקדש ויש כאן בירוצים ואפי' עומד זה השער בעצמו כאשר פסקו עמו בתחלה וסאה רביעית אינה אלא אם נשתנה השער ממה שפסקו עמו וא"כ יש לו לפרש בדבר הנוהג לעולם או דנימא דפליג הוא ולא ס"ל דהבירוצין קדש הן בתמיה דהרי מתני' הוא שם:
<b>אין בין שבת ליה"כ וכו' מתניתא דר' נחוניא בן הקנה וכו'.</b> גרסינן להא לעיל בפרק ז' דתרומות בהלכה א' וכן בפרק אלו נערות בהלכה א':
<b>הא בתשלומין שניהן שוין.</b> אם עשה דבר שיש בו תשלומין שוין הן לפטרו מן התשלומין כדמוקי לה כר' נחוניא בן הקנה שהיה עושה יה"כ כשבת לענין לפוטרו מתשלומין דקים ליה בדרבה מינה:
<b>מחוייבי כריתות כמחוייבי מיתות ב"ד.</b> ומפרש מה נפק מן ביניהון מאי נ"מ אי אמרינן יה"כ כשבת או חייבי כריתות כחייבי מיתות ב"ד:
<b>נערה נדה ביניהון.</b> אם אנס נערה נדה איכא בינייהו אי מיחייב קנס או לא וכן אף אחות אשתו ביניהון דלר' נחוניא בן הקנה יה"כ כשבת בדוקא קאמר משום דדמיין אהדדי שאין להן היתר לעולם לאפוקי נערה נדה יש לה היתר לאחר איסורה וכן אחות אשתו לאחר מיתת אשתו ולדידיה חייב עליהן קנס:
<b>על דעתיה דר"ש בן מנסיא.</b> הכי הוא דמדמי להו מה שבת שיש בה כרת במזיד בלא התראה ואף יה"כ יש בו כרת וכן נמי אלו נדה ואחות אשתו שיש בהן כרת פטורין מן התשלומין:
<b>מכות וכרת מה אמרין בה אלין תנייא.</b> אלו תנאים ר' נחוניא ור"ש מה אמרו אצל מלקות וכרת אי לדידהו אין מלקות אצל כרת כשם שאין תשלומין במקום כרת או לאו:
<b>אמר ר' יוסה צריכה לרבנן.</b> מספקא להו לרבנן בבית המדרש אליבא דהני תנאי:
<b>ולמה לא שמיע להו מן הדא.</b> ברייתא דר"ש בן יוחאי שאין מכות אצל חייבי כריתות:
<b>מה כרת שנאמר בשבת אין מכות אצל כרת.</b> דלא משכחת לה מלקות אצלה שאם התרו בו חייב סקילה ואם לא התרו בו חייב כרת ומלקות אין בה משום דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו וה"נ ס"ל בחייבי כריתות שאף אם התרו בו פטור ממלקות דלאו שניתן לאזהרת כרת הוא:
<b>מה צריכה ליה כר"ש בן לקיש.</b> כלומר אליבא דר"ל דלקמן הוא דאיכא לספוקי ואם יש מכות אצל כרת או לא:
<b>ברם כר' יוחנן אם מכות אצל מיתה יש לו כל שכן מכות אצל כרת.</b> כדלקמן:
<b>דאיתפלגון.</b> בהא אם יש מלקות בלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד:
<b>אם התרו בו לשם אותו ואת בנו.</b> ולא התרו בו משום ע"ז לוקה דאין כאן מיתה:
<b>ר"ש בן לקיש אומר אפילו התרו בו לשם אותו ואת בנו לבד אינו לוקה מאחר שאלו התרו וכו'.</b> כך הוא בתרומות ובכתובות דמאחר שאלו התרו בו משום ע"ז היה נסקל ואינו לוקה דקים ליה בדרבה מינה ה"נ אפילו לא התרו בו משום ע"ז הואיל דבהך איסורא איכא ביה צד מיתה לא לקי והשתא אליבא דרשב"ל הוא דמיבעי לן אם דוקא במקום שיש בו מיתת ב"ד הוא דפטור ממלקות או אף במקום כרת אבל אליבא דר' יוחנן דמחייב מלקות במקום שיש בו צד מיתת ב"ד לכ"ש דמחייב מלקות במקום שיש בו כרת דלא חמירא כמיתת ב"ד:
<b>א"ל.</b> דלא היא דאפילו כר' יוחנן צריכה ליה דאכתי אף לר' יוחנן איכא לספוקי בהך מלתא דתמן גבי אותו ואת בנו לשני דברים יש כאן מלקות משום אותו ואת בנו ומיתה משום ע"ז והואיל ושני איסורין הן איכא למימר דמש"ה ס"ל דהיכא דאתרו ביה משום אותו ואת בנו בלבד דיש בו מלקות משום דלאו בפ"ע הוא ובאותו לאו אין בו מיתה:
<b>והכא.</b> מאי דקא מיבעיא לן לדבר אחד שיש בו לאו וכרת הוא דמיבעיא לן והלכך אפילו לר' יוחנן נמי איכא למימר דכשם שאין מלקות ותשלומין בלאו אחד כן נמי אין למלקות וכרת בלאו אחד:


'''{{עוגן1|אמר}} ר' חזקיה מה דנפל לסאה רביעית נפל לבירוצים.''' כלומר ודאי אית ליה דהבירוצים קדש דכמו דאית ליה אפי' יש כאן יותר סאה אחת שלימה להקדש הוא ומכ"ש דהבירוצין שהן דבר מועט שהמוכר בעצמו לא קפיד עליהן וברצונו הוא נותן זה להקדש והיינו דקאמר מה דנפל וכו' וכלומר דמסתמא דין הנופל ונוהג בסאה רביעית שלימה נופל ונוהג ג"כ בבירוצין והא דלא מפרש לה ר' חייה בבירוצין משום דרבותא קמ"ל שאפי' אם יש כאן סאה רביעית שלימה והיינו כשנשתנה השער ממה שפסקו עם המוכר הרי היא כולה להקדש ומכ"ש הבירוצין לעולם שהן של הקדש:
Segment 5


'''{{עוגן1|על}} דעתיה דרבי חייה בר יוסף ניחא.''' הכל במאי דמפרש דמותר פירות הוא ששנינו במתני' דלעיל השכר להקדש א"כ שפיר הוא דתנינן זה וזה לא היו מודים בפירות לפי שאין משתכרין בשל הקדש ולפיכך לא היו מודים בפירות:
<b>ע"ד דרשב"ל וכו'.</b> האי מילתא התם הוא דשייך בתרומות ובכתובות ואגב מייתי להא נמי הכא. ואהתם דלעיל קא מהדר דלר"ל דס"ל חייבי מלקות אפילו לא התרו בהן פטורין מתשלומין מוקי התם למתני' דתרומות ולמתני' דאלו נערות כר"מ דאמר לוקה ומשלם א"כ מאי איכא בין אילין תנייא שהן רנבה"ק ור"ש בן מנסיא דלעיל לבין אילין רבנן דפליגי אדר"מ הא לכולהו חייבי כריתות פטורין הן מן הקנס ואפי' במקום שאין כאן מלקות דאלו לר' יוחנן איכא בינייהו חייבי כריתות שלא התרו בהן למלקות כדמוקי התם לעיל אליבא דרבנן דר"מ דמתני' דתרומות ודכתובות בשלא התרו דחייב בקנס וכן בתשלומין אבל להני תנאי ר' נחוניא ור"ש בן מנסיא לעולם פטור הוא אלא לרשב"ל קשיא מאי בינייהו ומאי קמ"ל אליבא דהני תנאי:
<b>לאוים לא כריתות.</b> איכא בינייהו כלומר במקום דאיכא חייבי לאוין בלחוד ואין אצליהם כרת כדמסיק ואזיל:
<b>ר' יודן אמר הבא על הממזרת אית ביניהון ר' חנניא אמר אף המצית גדישו של חבירו בי"ט אית ביניהון.</b> דבאלו אין כאן אלא לאו ולהנך תנאי הבא על הממזרת חייב קנס דאין כאן כרת ולרבנן דר"מ פטור ואפילו לא התרו בו לרשב"ל וכן המצית גדיש חבירו בי"ט שאין בו כרת אלא לאו דלהנך תנאי משלם הוא דאין מתחייב בנפשו ולרבנן דר"מ פטור הוא הואיל ואיכא לאו דאית ביה מלקות:
<b>מעתה אלו נערות וכו' דלא כרבנן.</b> לר"ל דמוקי מתני' כר"מ אי נימא דבדוקא הוא ולא אתיא המתני' כלל אליבא דרבנן דלדידהו לא משכחת קנס אפילו בחייבי לאוין גרידא:
<b>אמר ר' מתניה תיפתר דברי הכל.</b> כלומר רישא דמתני' דאלו נערות מצינן לאוקמי אפילו כרבנן ובממזר שבא על הממזרת מיירי שמותר בה ומשלם קנס באונס ומהו דתימא הואיל ופסולי קהל נינהו לאו בני קנסא הן קמ"ל:
<b>ואשת אחיו.</b> דקתני התם דיש לה קנס ופריך לאו יבמתו היא בתמיה דהא ע"כ לאחר מיתת אחיו מיירי ומת לאחר שאירסה דאכתי נערה בתולה היא דאם לא מת אשת איש היא ואם לאחר שנשאה מת בלא"ה לא מצית אמרת דא"כ לאו בחזקת בתולה היא אלא ודאי כדאמרן ומיהת זקוקה לו מן האירוסין ואם כן מה כרת ומה קנס שייך בה:
<b>תיפתר שהיה לאחיו בנים.</b> מאשה אחרת ואינה זקוקה לו וחירס את זו האחרת ומת ובא אחיו ואנסה דאם לא מת בת סקילה היא ואין כאן קנס כדלעיל:


'''{{עוגן1|על}} דעתיה דרבי יוחנן.''' אלא לר' יוחנן דמפרש מותר פירות היינו סאה רביעית קשיא דהא תנינן בסוף פרקין עמדו משלש וכו' סתמא בלי שום פלוגתא ותנינן הכא זה וזה לא היו מודים בפירות בתמיה דא"כ פליגי על המתני' דסוף פרקין וזה לא שמענו דאיכא דפליג בהא:
Halakhah 7


'''{{עוגן1|לא}} היו מודים וכו'.''' אי משום הא ל"ק לר' יוחנן דאיהו מפרש לה דה"ק זה וזה לא היו מודים להא דקאמר רבי ישמעאל במתני' דידן דמותר פירות והיינו סאה רביעית שנופלת לקיץ המזבח בזה הוא דלא היו מודו לא ר"ע ולא ר"ח סגן הכהנים ולא איירינן בשכר להקדש דמתני' דלעיל כלל דהא כבר שמעי' התם לר"ע דקאמר אין משתכרין בשל הקדש:


'''{{עוגן1|אבל}} מודין היו בכלי שרת.''' כלומר לא שהן שיין בזה לגמרי דהא פליגי בהא במתני' לר"ע מותר נסכים לכלי שרת ולר"ח סגן הכהנים לקיץ המזבח אלא דה"פ דבזה הן שוין דמותר הפירות והיינו סאה רביעית דאין זה לקיץ המזבח אלא לכלי שרת דהכל מודים דכלי שרת באין ממה שנשתכר ההקדש באותה סאה רביעית שאמרנו ומה דפליגי ר"ע ור"ח סגן הכהנים במתני' היינו בבירוצים דזהו מותר נסכים לרבי יוחנן ובהא הוא דפליגי דלר"ע הבירוצים ג"כ לכלי שרת הן ומותר התרומה לקיץ המזבח ולר"ח סגן הכהנים הבירוצים לקיץ המזבח ומותר התרומה ג"כ לכלי שרת כמו הסאה הרביעית:


'''{{עוגן1|עד}} כדון בירוצי ציבור.''' זה שמענו ממה דאמרן ממה שהקדש משתכר מהבירוצים והוא של צבור:
Segment 1


'''{{עוגן1|ואפי'}} בירוצי יחיד.''' בניחותא כלומר דהדין כן אף ביחיד שהביא נסכים והבירוצים נופלין ג"כ להקדש הן ולכלי שרת:
מתני' <b>אין בין המודר הנאה מחבירו.</b> שנדר שלא יהנה ממנו בשום ענין:
<b>לבין המודר ממנו מאכל אלא דריסת הרגל.</b> שחמור מודר הנאה שאסור ליכנס בתוך של חבירו. וכן כלים שאין עושין בהן אוכל נפש אסור למודר הנאה להשאיל ממנו ומודר מאכל מותר ואם הן כלים שכיוצא בהן משכירין באותו מקום אסור אף למודר מאכל כדתנן ריש פ"ד דנדרים לפי שזה היא הנאה המביאה לידי מאכל שאם לא היה זה משאילו מחסר בה שוה פרוטה וזה הנאת מאכל היא שהרי ראויה אותה פרוטה לקנות בה מאכל:
<b>אין בין נדרים לנדבות.</b> נדר האומר הרי עלי עולה והפרישה ונאבדה חייב באחריותה דכיון שאמר עלי כמאן דטעין אכתפיה דמי ונדבה האומר הרי זה עולה אם נאבדה אינו חייב באחריותה שהרי לא קיבלה עליו אבל לענין בל תאחר זה וזה שוין דכתיב כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה אשר דברת בפיך הרי נדר נדבה אמורין בענין:


'''{{עוגן1|ופריך}} ולא נמצאו כלי שרת באין משל יחיד בתמיה ומשני כהדא דתני וכו'.''' וכדמייתי לה לעיל בהלכה א' וה"נ ובלבד שימסרם לצבור לאותן הבירוצים:
Segment 2


'''{{עוגן1|עד}} כדון.''' שמענו בבירוצי לח מה היו עושין בהן כהא דלעיל:
גמ' <b>הא דבר וכו'.</b> גרסינן להא בריש פ"ד דנדרים דפריך אהא דקתני כלים שאין עושין בו אוכל נפש מותר למודר מאכל הא דבר שעושין בו אוכל נפש אסור ואמאי ולא ממאכל נדר בתמיה ולמה יאסר בכלים אפילו עושין בו אוכל נפש:
<b>כיני מתניתין.</b> כן מיירי מתניתין אין בין וכו' דמכיון שהוסיף ואמר הנאת מאכלך עלי אסר על עצמו כל הגורם ומביא לידי מאכל:
<b>ותניי דבי רבי.</b> בהדיא כן:
<b>שאין מהנין את האוכל.</b> שאין מתקנין בהן המאכל אלא שמכניסין בהן המאכל בלבד:
<b>לפסין וקדרות אסור.</b> שמתקנין בהן המאכל:
<b>לטחון לו.</b> חטים ולדרוך ענבים אסור שהנאה קרובה המביא לידי מאכל הוא:
<b>לקצור.</b> לו ולבצור צריכה. זה מיבעיא לן לפי שהנאה רחוקה היא:
<b>הניית מאכל מהו.</b> כלומר הנאה לצורך מאכל כגון קורדום לבקע עצים:
<b>תני.</b> בברייתא אבל משאילו קורדום והוינן סברין מימר שאפילו בקורדום של ביקוע מותר ואע"פ שהיא לצורך מאכל ודחי לה הש"ס דתיפתר בקורדום של ניכוש שמנכשין בו השדה דהנאה רחוקה היא ולא מיקריא לצורך מאכל אבל קורדום של ביקוע לית ש"מ כלום:
<b>ההן זוסטה.</b> חגורה בלשון יוני והיא עשויה כמעשה רשת מכיון שהיא מרחיק החיטין ועשויה נקבים נקבים ויכול לחזור ולנפות בה הקמח אם אסור להשאיל דכמי שהיא נפה דמיא. ולא איפשיטו הני בעיי ולחומרא:


'''{{עוגן1|ואפי'}} בירוצי יבש.''' נמי בכלל שהן בירוצי' הסלתות שהן ג"כ של הקדש למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה וכהאי דתנינן בפרק התודה נסכים שקדשו בכלי ונמצא הזבח פסול וכו' וה"נ בבירוצים כדתני בתוספתא דמנחות בפ"י בירוצי המדות הללו מה היו עושין בהן אם יש זבח אחר יקרבו עמו ואם לנו יפסלו בלינה ומסיים שם ומקיצין בהן המזבח:
Segment 3
תחילתדףכאן ד/ג
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|מותר}} הקטרת מה היו עושין בה.''' לפי שאין לך שנה שאין בה מותר הקטרת שהיא נעשית שס"ה מנים כמנין ימות החמה ועוד שלשה. מנים שמהם מכניס כ"ג מלא חפניו ביה"כ כדשנינו בברייתא דפטום הקטרת ואלו ג' מנים לא היו נכנסין כולן במלא חפניו על הרוב ועוד בכל שנה פשוטה שומיה שנ"ד היה מותר שאע"פ שהיו צריכין למלאות בהן שנים מעוברות שבמחזור הלבנה מכל מקום היו צריכין לחדש הקטרת בכל שנה בר"ח [ניסן] כדי שיהיו מתרומה חדשה ומה היו עושין בהמותר:


'''{{עוגן1|מפרישין}} ממנה.''' כשהגיע ר"ח ניסן מפרישין מן הלשכה שכר האומנין של מפטמי הקטרת שהיו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה ומחללין אותה על מעות האומנין כלומר שמחללין אותה מותר הקטרת על מעות שכר האומנין ונמצא שמותר הקטרת נעשו חולין ונותנין אותה המותר להאומנין בשכרן וחוזרין ולוקחין אותה מן האומנין במעות תרומה חדשה. ובגמרא פריך ולא נמצא הקדש מחלל על הקדש שהרי מותר הקטרת הקדש ושכר האומנין משל הקדש והיאך ההקדש מתחלל על כיוצא בו שהיא הקדש ומפרש כיצד הוא עושה מביא מעות אחרים שהן חולין ומחללין על שכרן ונמצא שאותן המעות הן הקדש ומעות שכר האומנין נעשו חולין ומביא מותר הקטרת זה ומחללין אותה על מעות שכר האומנין ונמצא שכר האומנין חוזר להקדש והקטרת נעשה חולין ונותנין אותה לאומנין בשכרן וחוזרין ולוקחין אותה מהן במעות תרומה חדשה ואותן המעות שנעשה הקדש מה יעשה בהן מפרש בגמרא:
<b>וחזר ואמר הרי זה.</b> אם כמבטל דבריו הראשונים הוא ואינו חלה עליו אלא נדבה:
<b>ר' חיננה בעי.</b> הקשה על הבעיא דר' חמא דלא מסתברא אלא די דה כלומר אלא אם היא כך שאם אמר בתחילה הרי זה וחזר ואמר הרי עלי א"כ איסור חמור שהוא נדר חל על איסור קל והרי הוא נדר אבל אין איסור קל שהוא נדבה חל על איסור חמור ומכיון שקיבל עליו בנדר אינו יכול לחזור ולעשותו נדבה:


'''{{עוגן1|ואם}} בא חדש בזמנו.''' שבאה התרומה חדשה בזמנו שהוא ראש חודש ניסן לוקחין אותה מתרומה חדשה כדאמרן:
Halakhah 8


'''{{עוגן1|ואם}} לאו.''' שעדיין לא הביאו שקליהם החדשים לוקחין אותה מתרומה ישנה אם כבר חללוה ואם לא חללוה מקטירין אותה דכיון שאין כאן חדשה מקטירין מתרומה ישנה:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|ולא}} נמצא הקדש וכו' כיצד הוא עושה וכו'.''' כדפרישית במתני':


'''{{עוגן1|אותן}} המעות.''' שנעשו הקדש מה יעשו בהן:
Segment 1


'''{{עוגן1|ינתנו}} לבית גרמו וכו'.''' בשכרן:
מתני' <b>אין בין זב הרואה שתי ראיות.</b> בין שהן ביום אחד או בשני ימים רצופים:
<b>לרואה שלש.</b> ג"כ הדין בין שהוא רואה שלש ראיות ביום אחד או בשלשה ימים רצופין או ראה שתים היום ואחד למחר אין ביניהם אלא קרבן שהרואה ג' ראיות חייב בקרבן לכשיטהר מזובו ואין הרואה שתי ראיות טעון קרבן אבל לעשות משכב ומושב שלו אב הטומאה ואפילו לא נגע בהן וכן לענין ספירת שבעה משיפסוק מזובו שצריך למנות שבעה נקיים קודם שיטבול זה וזה שוין:
<b>אין בין מצורע מוסגר.</b> שטעון הסגר שבעה כדכתיב והסגירו הכהן שבעת ימים:
<b>למצורע מוחלט.</b> שהחליטו הכהן וטמאו לגמרי:
<b>אלא פריעה ופרימה.</b> אבל לענין טומאה ולשילוח מן המחנה זה וזה שוין:
<b>אין בין טהור מתוך הסגר לטהור מתוך החלט.</b> כך היא בנוסחת המשנה בבבלי. ולנוסחא דהכא כללינהו בבבא חדא:
<b>אלא תגלחת וצפרים.</b> דגבי תגלחת וצפרים כתיב והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע זה המוחלט יצא מוסגר שצרעתו תלויה בימים שאפילו נרפא צריך להיות מוסגר שבעה ימים אבל לענין טהרה וכיבוס בגדים זה וזה שוין דבטהר מתוך הסגר נמי כתיב וכבס בגדיו וטהר. ואע"ג דאיכא ביניהן נמי קרבנות אשם ולוג שמן מיהו הכא ביום רפואתו הוא דקתני ולא איירי בקרבנות שהן בשמיני:


'''{{עוגן1|והן}}.''' ודוקא שהיו חייבין להן מעות שעה ראשונה כלומר שכבר היו חייבין להן מקודם בשביל שכרן מההקדש שנמצא זה כחוזר להקדש שבתחלה הוא שההקדש חייב בשכר האומנין ולכך הופרש מתחלה ועכשיו ג"כ לשכר האומנין הן באין:
Segment 2


'''{{עוגן1|רבי}} חייה בר בא בעי.''' והיך הדין אם לא היו חייבין להם שכר מקודם:
גמ' <b>אמר ר' יודה בר פזי דר"א היא.</b> מתני' דקתני דזב בעל ג' ראיות הוא דטעון קרבן ובעל ב' ראיות פטור מהקרבן וזה בלבד הוא שיש ביניהן כר"א דמסכת זבים היא דאתיא דתנינן שם בפ"ב בשבעה דרכים בודקין את הזב עד שלא נזקק לזיבה וכו' משום שאינו מטמא מחמת אונס דכתיב זב מבשרו ולא מחמת אנסו וקתני התם בסיפא ראה ראיה ראשונה בודקין אותו והיינו לענין צירוף הראיות שיהא טעון קרבן שאם ראה הראשונה באונס אינה מצטרפת עם השלישית לקרבן אבל מצטרפת היא עם השניה לטומאה שאם ראה השניה שלא באונס אע"פ שהיתה ראשונה באונס עושה משכב ומושב וטעון ז' נקיים וביאת מים חיים דכי כתיב מבשרו ולא מחמת אנסו בראיה שניה היא דכתיב אבל ראשונה איתקש לשכבת זרע דכתיב זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע מה שכבת זרע מטמא באונס אף ראיה ראשונה של זב מטמא באונס:
<b>בשניה בודקין אותו.</b> לטומאה ולקרבן. ובשלישית אין בודקין אותו לא לטומאה ולא לקרבן שאף אם ראה אותה באונס הרי הוא בעל ג' ראיות וטעון קרבן. ר"א אומר אף בשלישית בודקין אותו מפני הקרבן דס"ל שאף בשלישית אם היא מחמס אונס אינו טעון קרבן והשתא קאמר דמתני' דידן כר"א הוא דאתיא ברם כרבנן א"כ יש עוד ביניהן שהשניה אם היא באונס טהור והשלישית אף באונס טמא דלהכי קאמרי רבנן בשלישית אין בודקין אותו ולר"א שפיר היא דאתיא דאמר אף בשלישית בודקין אותו שאף הג' אם היא באונס לאו ראייה הוא ואין ביניהן אלא קרבן אם תרוייהו שלא באונס הוי:
<b>אמר ר' יוסה אין לית היא דרבנן.</b> אם המתני' לא אתיא כרבנן כדקאמרת א"כ ולא אוף דר"א לית היא אתיא:
<b>דהא תני אמר ר"א לא לסותרו אמרתי.</b> שאם ראה השלישית באונס שיסתור את הזיבה ולא תצטרף עם השניה לטומאה דמודה אני שהוא טמא זיבה אפי' אם ראה השלישית באונס ולא אמרתי אלא שלא יביא קרבן ומעתה אפי' לר"א לא אתיא המתני' דאכתי קשיא ליתני שיש ביניהן שהשניה אינה מטמאה באונס והשלישית מטמאה אפי' באונס:
<b>לא אמרתי שאינו זב לסתור זב.</b> סיום דברי ר"א הוא וכופל את דבריו שלא אמרתי זה שלא יהיה טמא זיבה ויהיה סותר את זיבתו ולא יהיה טמא שהרי ראה מיהת שתי ראיות א"נ י"ל דה"ק וכן לא אמרתי לסתור זב והיינו שאם בתוך ספירת שבעה נקיים חזר וראה שדינו שסותר וצריך לחזור ולספור ולא אמרתי שראיה באונס אינה סותרת דמכיון שהוא נזקק לזיבה אין בודקין אותו ואפי' ראיה באונס סותרת היא:
<b>הואיל לסתור לא אמרתי אלא שלא יביא קרבן הדא אמרה דברי הכל היא.</b> ודברי ר' יודן בן פזי הן שהשיב לר' יוסה שהקשה לו דאם לא אתיא המתני' כרבנן אף כר"א לא אתיא וכדאמרן והשיב לו דרך שאלה ואלא מאי כמאן אתיא המתני' אם לא כמר ולא כמר ואם נפשך לומר דהואיל וכך היא א"כ נימא דמתני' כד"ה אתיא ולא נחית התנא דמתני' למנות לזה דלא נקט אלא מה שביניהן לענין הקרבן. א"נ יש לפרש בניחותא והכל דברי ר' יוסה הן דהואיל וכן דר"א אמר לא אמרתי וכו' וא"כ לא מצינו לאוקי המתני' לא כמר ולא כמר שפיר טפי נימא דמתני' כד"ה אתיא והתנא לא קחשיב אלא דמה ביניהון לענין הקרבן:
<b>אין תימר וכו'.</b> סתמא דהש"ס היא דדחי לה דודאי כר"א לא אתיא המתני' דאי כר"א אכתי קשיא דאליביה דר"א יש ביניהן בהסתירה גופיה וניתני כך השניה בסתירה ולא בקרבן כלומר אם ראיה השניה באונס היא סותרת הזיבה דהשניה אינה נחשבת כראיית זיבה כדדרשינן מבשרו ולא מחמת אנסו וכן לא לקרבן דאינה מצטרפת לג' ראיות להיות חייב בקרבן והשלישית בסתירה ובקרבן כלומר שוין בה ענין הסתירה וענין הקרבן שאינה סותרת הראיות הראשונות אפי' היא באונס וכדקאמר ר"א בהדיא לא לסותרו אמרתי וכו' וכן לא לענין הקרבן שעיקר הבדיקה בשלישית שאם ראה באונס אינו מביא קרבן והשתא בהסתירה גופה יש ביניהן דהשניה בסתירה היא וכדאמרן והשלישית לא בסתירה היא וקשיא לר"א ליתני במתני' כן וא"כ לא אתיא המתני' כר"א:
<b>על דעתיה דר"א ראה שתים בשופי וכו'.</b> כלומר דהדר קאמר הש"ס דאף כר"א מצינו לאוקמי המתני' דאיכא למימר דהא דקאמר לא לסותרו אמרתי היינו אם ראה ראיה ראשונה בקושי ועל פי אונס דבראיה ראשונה אין חילוק לענין טומאה בין בלא באונס בין באונס ומצטרפת עם השניה אם היא שלא באונס והשלישית אם היא באונס וכדלעיל ולענין טומאה אבל אם שתי ראיות הראשונות היו בשופי שלא באונס אפשר דלר"א אם ראיה השלישית בקושי סותרת הראשונות וכן אינה מביאה קרבן וטעמא דמילתא דמכיון ששתים הראשונות בשופי היו צריכה גם השלישית שתהיה בשופי כדי שיהיו שלשתן שוות בהזיבה והשתא לא תיקשי דאי מתני' כר"א ניתני שהשניה סותרת הטומאה אם היא באונס והשלישי' אינה סותרת להטומאה אף שהיא באונס דכיון דלפעמים משכחת לה שהשלישית ג"כ צריכה שתהיה בשופי וסותרת להטומאה אם היא בקושי לא מצי למיתני הכי דלא קחשיב התנא אלא דבר שלעולם היא ביניהן והיינו בסתם זיבה שבשתי ראיות לאו בר קרבן הוא כלל לעולם ובשלשה ראיות בר קרבן הוא אם הן שוות וכדאמרן שגם הראשונה צריכה שתהי' שלא באונס לענין חיוב קרבן:


'''{{עוגן1|אתא}} רבי חייה בר בא בשם ר' יוחנן מקיצין וכו'.''' כצ"ל והיינו דהקשה ר' בא בר כהן לפני ר' יוסה מחלפה שיטתיה דר' חייה בר בא תמן צריכה ליה כלומר מתחלה קא מיבעיא ליה לא היו חייבין וכו' והכא פשיטא ליה. כלומר הא כבר שמיע ליה מר' יוחנן ומאי קא מיבעיא ליה ומשני הן דצריכה ליה בכלי שרת כלומר אם יכולין לקנות בהן כלי שרת ומשום דעכשיו אין שם מותר הקטרת עליהן שכבר נתחללה בתחלה אלא שע"י חילול הקטרת עליהן חזרו להקדש ואפשר שהן כשאר מותר תרומה דאיכא למ"ד דלכלי שרת הוא בא ומה דפשיטא ליה הכא לענין קיץ למזבח דלא יהא אלא כשאר מותר תרומה. שמקיצין בה המזבח:
Segment 3


'''{{עוגן1|דאיתפלגון}} וכו'.''' סוגיא זו עד סוף הלכה ביארתי היטב לעיל ביומא בריש פרק הוציאו לו וע"ש:
<b>מתניתא.</b> דקתני אין בין מצורע מוסגר וכו' בשני בני אדם מיירי דלא תימא לפרש באדם אחד והיינו שאם נולדה לו בהרת ואין בה סימן טומאה מחיה או שער לבן ודינו להסגיר עד אם יראה הכהן שנולד לה סימן טומאה ואם בשעה שהוא רוצה להסגירו נולד לו סימן טומאה דינו שהוא מוחלט וכדתנן בפ"ז דנגעים בהרת ואין בה כלום בתחלה ובסוף שבוע ראשון יסגיר וכו'. עודהו מסגירו או פוטרו ונולדו לו סימני טומאה יחליט הלכך קמ"ל דהמתני' לא איירי בכה"ג אלא בשני בני אדם מיירי זה מוסגר וזה מוחלט וכדמסיים ואזיל מתני' אמרה כן דהכי משמע מדקתני מצורע מצורע בתרווייהו א"כ הדא אמרה וכו' ועוד דמוכרח הוא דאין באדם אחד ובגוונא דאמרן א"כ ניתני אין בין בהרת גדולה והיינו כשנולדו לו סימני טומאה בעודהו מסגירו והיא נקראת גדולה שיש בה סימן טומאה לבין בהרת קטנה והיינו כשאין בה סימן טומאה ונקראת בהרת קטנה שאינה אלא להסגר ומדלא קתני הכי ע"כ דבשני בני אדם אנן קיימין במתני':
תחילתדףכאן ד/ד
<b>היך מה דאת אמר וכו'.</b> השתא מפרש דגם הסיפא דאין בין טהור מתוך הסגר וכו' נמי בשני בני אדם מיירי וכדמיירי ברישא דהאי בבא:
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|המקדיש}} נכסיו.''' סתם וקי"ל סתם הקדשות לבדק הבית:


'''{{עוגן1|והיו}} בהן דברים הראוין לקרבנות צבור.''' כגון אותו מותר הקטרת ששנינו לעיל שנותנין לאומנין בשכרן עד שיחזרו ויקנו אותו מהן או שהיה בהן אחד מסממני הקטרת:
Segment 4


'''{{עוגן1|ינתנו}} לאומנין בשכרן דברי ר"ע.''' דס"ל הקדש מתחלל על המלאכה:
<b>פרחה בו מתוך הסגר.</b> שפרחה הצרעת בכולו והרי הוא טהור בזה כדכתיבי קראי ואם פרוח תפרח הצרעת וגו' כלו הפך לבן טהור הוא ודריש בספרא פ' תזריע בפרשה ג' פ"ח אין לי אלא פריחה מטהרת אלא לאחר חליטת מחיה וכו' מנין וכו' ופריחת הסגר ת"ל וטהר הנגע טהור לרבות את כלן והשתא פליגי בה הכא אם זה שטהר מחמת שפרח בכולו מתוך הסגר טעון צפרים כשאר מצורע ביום שנרפא מצרעתו או לא:
<b>מתניתא.</b> ברייתא בספרא פרשת מצורע בפרשה א' דדריש לקרא והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע. מן הצרוע להביא את שפרחה בכולו שיטעון צפרים:
<b>והלא דין הוא.</b> ולמה נאמר מן הצרוע מיותר ולרבות והלא מדין ק"ו אנו למדין זה:
<b>מה אם מי שטיהר ואין סימני מטמאיו עמו.</b> זהו שאר מצורע שנרפא לגמרי מצרעתו והלכו לו סימני טומאה ממנו טעון הוא צפרים מי שטהר וכו' וזהו שטיהר מחמת שפרחה בכולו והרי סימני טומאה עמו שאע"פ שעכשיו נטהר הוא מחמת הפריחה מ"מ הפריחה עצמה סימן טומאה היא אם בתחלה פרחה בכולו או אם היא מן הטהרה וכדתנן בריש פ"ח דנגעים. הפורח מן הטמא טהור מן הטהור טמא וגזירת הכתוב כך היא א"כ אינו דין שיהא טעון צפרים:
<b>והלא שעמד בו שני שבועות יוכיח.</b> שהדין בו שאע"פ שלא הלכו סימני טומאה ממנו אלא שעמד הנגע בעיניו טהור כדכתיב וראה הכהן ביום השביעי שנית והנה כהה הנגע ולא פשה הנגע בעור וטהרו הכהן והאי ולא פשה או אם לא פשה פירושו כדדריש לה התם ואינו טעון צפרים א"כ אף אתה אל תתמה וכו' לפיכך ת"ל מן הצרוע להביא את שפרחה בכולו שיהא טעון צפרים. ע"כ מה ששנינו בספרא:
<b>אם אומר את וכו'.</b> והשתא מסיים להא דקאמר דמהאי ברייתא למדנו סייעתא לר' יוחנן שהטהור בפריחה מתוך ההסגר שהוא טעון צפרים שאם אתה אומר שלא יהו טעון צפרים קשיא ויתביניה מפריחה גופה וכי לא מוטב להשיב פריחה על פריחות וכו'. כלומר למה ליה לבעל הברייתא לאהדורי כהפירכא דקאמר והרי שעמד בו שני שבועות יוכיח והלא היה יכול לומר והרי פרח מתוך הסגר יוכיח שאע"פ שסימן טומאה עמו נטהר ואינו טעון צפרים ושפיר טפי למיפרך מפריחה על פריחה מדפריך מעמידה על פריחה אלא ודאי דפשיטא ליה לבעל הברייתא שהפורח מתוך הסגר טעון הוא צפרים וכר' יוחנן הלכך לא מצי למיפרך מפריחה על פריחה:
<b>אמר ר' חנניה חברון דרבנן.</b> דתו אשכחן בהאי מתניתא דספרא דמסייעא לר' יוחנן דכן מצינו תניא מתיב לחבריה תנא אחד משיב לחבירו על האי פירכא דקאמר והלא שעמד בו שני שבועות יוכיח וכו' ואין טעון צפרים אף אתה אל תתמה וכו' והשיב לו תנא אחד דלאו פירכא היא אם אמרת בזה שאינו טעון צפרים לפי שאינו נזקק לחליטה שהטהור מחמת שעמד בו הנגע שני שבועות ולא פשה ולא פרחה בכולו שוב אינו נזקק לחליטה וטהור לגמרי הוא כדכתיב בהאי קרא וטהרו הכהן מספחת הוא וגו':
<b>תאמר בזה.</b> שנטהר מחמת שפרח בכולו הרי מצינו בפריחה שהוא נזקק לחליטה כדתנן בריש פ"ח דנגעים מן הטהור טמא והיינו שאם בתחלה היה מוחלט מחמת סימן טומאה שבו והלך לו הסימן טומאה ופטרו הכהן וכן הדין בנגע שעמד בו שני שבועות ופטרו אם לאחר הפטור פרחה בכולו טמא הוא והואיל ונזקק להחליט יהא טעון צפרים והשתא מהאי דברי התנא נמי סייעתא לר' יוחנן שכל שטהר מחמת הפריחה טעון הוא צפרים:
<b>אמר ר' יעקב בר אחא סופה.</b> כלומר סיפא דמתני' דידן מסייעה לר' אלעזר דפליג וס"ל שאינו טעון צפרים דקתני בפשיטות הטהר מתוך הסגר פטור וכו' ומצפרים וקס"ד דבכל מיני טהרה שנטהר ואף אם טהר מחמת הפריחה בכולו נמי בכלל וקתני פטור מן הצפרים וזה מסייעה לר' אלעזר:
<b>כל מה דאנן.</b> קיימין הכא בפריחות. בתמיה כלומר דמהדרו ליה לר' יעקב בר אחא דקא מייתי סייעתא מהכא לר"א וכי כל מה דאנן איירינן בטהר מתוך הסגר מהפריחה היא דאיירינן הא לאו מילתא היא דמתני' לא איירי אלא בטהר מתוך הסגר בשאר מיני טהרה כגון שעמד הנגע בשני שבועות ולא פשה או שכהה הנגע מד' מראות הטומאה אבל בטהרת פריחה לא איירינן הכא וקיימא מילתא כר' יוחנן וכסתמא דברייתא דספרא שטעון הוא צפרים:
<b>מה פליגין.</b> רבי יוחנן ור"א בפרחה בכולו מתוך הסגר בלהביא צפרים הוא דפליגי אבל להביא קרבן מצורע האמור בכתוב ביום השמיני אחר תגלחתו בשביעי שמביא האשם וחטאת ועולה כ"ע מודים שאין טהר מתוך הסגר אף בטהר מחמת הפריחה מביא קרבנות אלו:
<b>ותני.</b> בברייתא כן דדריש מהכתוב בשביעי יגלח כתיב וביום השמיני יביא הקרבנות את שהוא טעון תגלחת וכו' והטהר מתוך הסגר לעולם אינו טעון תגלחת שאין תגלחת אלא למטהר אחר ההחלט:
כל ימי אשר הנגע בו יטמא וכו' יצא זה שטהר מתוך הסגר שטומאתו תלויה בספירת ימיו שהוא מוסגר ואחר שני שבועות הוא שנטהר:
<b>עד כדון.</b> למדנו שפטור מפריעה ופרימה דהאי קרא כל ימי וגו' גבי פריעה ופרימה הוא דכתיב תגלחת וצפרים מנין שפטור:
<b>זאת תהיה תורת המצורע ביום.</b> דרוש ביה את שהוא מיטמא ומיטהר ביום אחד דכשנולד לו סימן טומאה מיד הוא מוחלט וטמא ואם יראה הכהן אפילו בו ביום שהלך לו הסימן טומאה מטהרו באותו יום יצא זה המוסגר שאינו נראה בו עדיין סימן טומאה וצריך להסגירו שאינו מיטמא ומיטהר ביום אחד אלא שצריך ז' ימים לראות אם נולד לו סימן טומאה וי"ד יום לעולם לטהרתו:


'''{{עוגן1|א"ל}} בן עזאי אינה היא המדה.''' שאמרנו לעיל גבי מותר הקטרת אלא ראוי הוא לנו להשוות את דיניהן והלכך מפרישין וכו' כדלעיל גבי מותר הקטרת דס"ל לבן עזאי שאין ההקדש מתחלל על המלאכה אלא על המעות בלבד והכי מפרש לה בתוספתא פ"ב והלכה כבן עזאי:
Halakhah 9


'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|המקדיש}} נכסיו.''' סתם:


'''{{עוגן1|והיתה}} בהן בהמה וכו' ר"א אומר זכרים ימכרו לצרכי עולות.''' דס"ל לר"א סתם הקדשות לבדק הבית ואפילו בהמה ומיהו מידי דחזי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם והמקדיש בהמה תמימה לבדק הבית אע"פ שהוא עובר בעשה מה שעשה עשוי. ואינה נפדית אלא למזבח והדמים יפלו לבדק הבית הלכך הזכרים ימכרו לצרכי עולות והנקבות ימכרו לצרכי זבחי שלמים ויקריבו אותן שלמים ודמיהן עם שאר הנכסים יפלו לבדק הבית והכתוב כאן ומביא בדמיהן עולות ט"ס הוא דל"ג להא אלא בדברי ר' יהושע:


'''{{עוגן1|ר'}} יהושע אומר זכרים עצמן וכו'.''' ר"י ס"ל דלא שביק אינש קדושת המזבח ומקדיש לבדק הבית למידי דחזי למזבח והלכך אמרי' דמסתמא למזבח ושיהיו לעולות דכולן כליל אקדשינהו וזכרים יקרבו עצמן עולות ונקבות ימכרו לצרכי זבחי שלמים ויביא בדמיהן עולות ומשום דהנקבות עצמן אינן ראוין לעולות ודעתו היה להקדש המזבח ושיהא לדבר שהוא כליל ולפיכך ימכרו לצרכי שלמים ויביא בדמיהן עולות והשאר נכסים דליכא בהו מידי דחזי למזבח אותן הוא שיפלו לקדשי בדק הבית דלא ס"ל לרבי יהושע סתם הקדשות לבדק הבית אלא מידי דחזי למזבח למזבח הוא:
Segment 1


'''{{עוגן1|אמר}} ר"ע רואה אני את דברי ר"א וכו' שר"א השוה את מדותיו.''' דאמר הכל יפול לבדק הבית בין הבהמה ובין שאר הנכסים ור' יהושע חלק אותן:
מתני' <b>אין בין ספרים.</b> תורה נביאים וכתובים:
<b>אלא שהספרים נכתבין בכל לשון.</b> בלשון ובכתב של כל אומה:
<b>ותפלין ומזוזות אינן נכתבות אלא אשורית.</b> בלשון הקדש דכתיב בהו והיו בהוויתן יהו:
<b>רשב"ג אומר אף בספרים לא התירו.</b> לשון אחר שאינו לשון הקדש אלא יונית וטעמא כדקאמר בגמרא אמר קרא יפת אלהים ליפת וישכון באהלי שם יפיפיתו של יפת כלומר הלשון היפה שבכל בני יפת ישכון באהלי שם ואין לך לשון יפה בכל בני יפת כלשון יוני והלכה כרשב"ג. ומיהו בזמן הזה כבר נשתבש אותו לשון יוני ולפיכך אין כותבין ספרים בזמן הזה אלא בכתב הקדש והוא אשורית ובלשון הקדש:


'''{{עוגן1|אמר}} ר' פפייס שמעתי את דברי שניהן.''' שיכול לקיים כדברי שניהן שהמקדיש בפירוש שפירש ואמר בהמה ונכסי להקדש מקיים אני כדברי ר"א דמכיון שפירש ואמר בהמה ונכסי וזה לא פירש שתהא הבהמה למזבח ונכסי לבדק הבית אמרינן מסתמא היה דעתו שילך הכל למקום אחד וכמו שאר נכסים שאינן אלא לבדק הבית כך היה דעתו על הבהמה וכדברי ר"א דהואיל דבהמה חזי למזבח ימכרו לצרכי הקרבן למזבח ודמיהן יפלו לבדק הבית אבל המקדיש סתם שאמר נכסי להקדש אמרי' דעתו היה הראוי למזבח למזבח הראוי לבדק הבית לבדק הבית וכדברי ר' יהושע והלכה כדברי ר"ע שאמר רואה אני את דברי ר"א ולעולם אמרי' סתם הקדשות לבדק הבית וכדס"ל לר' אליעזר:
Segment 2


'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|המקדיש}} נכסיו.''' סתם:
גמ' <b>כתיב ויהי כל הארץ וגומר.</b> ודריש כפל הלשון:
<b>חד אמר שהיו מדברים בשבעים לשון.</b> שהיו מקודם המבול ולמדו מנח ובניו וזהו שפה אחת שהיו כולם יודעים בכל לשון ומבינים זה את זה ודברים אחדים כלומר ואף שהיו דברים אחדים מיוחדים כל לשון ולשון בפ"ע. ואחרינא אמר אחדים שהיו מדברים כלשון יחידו של עולם והוא לשון הקדש שבו נברא העולם וזהו שפה אחת והכתוב מפרש מהו שפה אחת דברים אחדים ואחר דור הפלגה שאמר ה' הבה נרדה ונבלה שם שפתם וגו' ונפוצו ונחלקו לשבעים אומות ולשבעים לשונות:
<b>תני בר קפרא וכו'.</b> טעמא דרשב"ג דקאמר לא התירו אלא יוונית דכתיב יפת אלהים וגו' כדפרישית במתני':
<b>בני יפת וכו'.</b> דריש ואזיל המקראות להלן ומפרש המקומות שנקראו אחר זמן:
<b>כשמועה.</b> כמשמעו וכך נקרא היום להמדינה:
<b>משך מיסיא.</b> היא מוסקאווי:
<b>וגרמניקיה.</b> כך קורין לאשכנז בלעז איטלקי וצרפת:
<b>חומץ.</b> שם המקום והמדינה:
<b>עד קלדה וכו' מיכאן לתרגום.</b> וכך נקרא היום לתרגום קאלדוי"ש:


'''{{עוגן1|יינות}} ושמנים.''' וכן סלתות שהן ראוין לנסכים:
Segment 3


'''{{עוגן1|ועופות}}.''' תורים ובני יונה שראוין לקרבן ע"ג המזבח:
<b>ארבעה לשונות נאים וכו'.</b> גרסינן להא לקמן פ"ז דסוטה בהלכה ב':
<b>לעז.</b> הוא המובחר שבלועזים והוא לשון יוני לזמר לשורר בו ולעשות הפוזיטיקי:
<b>רומי.</b> הוא לעז איטלקי יפה לקרב בו הלבבות וליתן אהבה וחיבה שהוא לשון ריצוי ופיוס:
<b>סורסי.</b> לשון ארמי. לאילייא לקינה והיא לשון מקרא אלי ציון ומצוי בלשון המשנה שהאלית יושבת עליו בפט"ו דכלים:
<b>עברי לדיבור.</b> שהוא לשון צח ונקי ובתיבה אחת נכללו הרבה:
<b>לכתב.</b> שהוא נאה ומאושר:


'''{{עוגן1|ר'}} אליעזר אומר ימכרו לצרכי אותו המין.''' להקריבן:
Segment 4


'''{{עוגן1|ויביא}} בדמיהן עולות.''' ובגמרא מפרש מעיקרא דטעמא דר"א דיביא בדמיהן עולות ולא אמרי' דימכרו לצרכי אותו המין ודמיהן יפלו לבדק הבי' כדאמרינן בהלכה דלעיל משום דכתיב דבר אל אהרן ואל בניו וגו' איש איש מבית ישראל וגו' אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה' לעולה לימד על כל נדר ונדבה סתם לה' יהיה לעולה ואף יינות שמנים וסלתות ועופות ימכרו ויביא בדמיהן עולה על המזבח יכול אפילו עופות כלומר שיקריב בדמיהן אפי' עולת העוף או אם הקדיש עוף יקריבנה בעצמה לעולה ת"ל בבקר ולא עופות שאינו מקריב מכל מה שהתנדב אלא עולת הבהמה בלבד והכי מפרש לה מעיקרא ופריך עלה והדר קאמר טעמא אחרינא כדמפרשינן בגמרא:
<b>ולא כהלין כתבא למיקרי.</b> שלא היו יכולין לקרות מלמד שבו ביום ניתן ועדיין לא נתפשט ודניאל קראו על פי רוח הקדש:
<b>ברועץ.</b> בכתב עברי והוא אינו מאושר:
<b>ואתייא הא.</b> כר' יוסי דאמר ראוי היה עזרא וכו'. א"כ משמע באותו כתב שהיה עד עזרא ניתנה ע"י משה:
<b>גם היום מגיד משנה וגו'.</b> מלמד שהיה ג"כ מקודם אלא כשחטאו שכחו וחזר ונשנה להם בימי עזרא:
<b>כתב שהיא עשוי להשתנות.</b> זה אשורית וכרבי:
<b>דומים לעמודים.</b> וכמי שהיא בכתב אשורית:
<b>מ"ד ברועץ.</b> בכתב עברי ניתנה התורה וזהו הלוחות ואמרינן מ"ס וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדין לפי שהכתב היה מעבר לעבר ואלו אין להם דיבוק כשהן חלולים כך אא"כ בנס היה וזהו בכתב אשורית אבל בכתב עברי צורת המ"ם והסמ"ך נשתנו ויש להם דבקות מהצדדין אלא שהעי"ן שבכתב עברי הוא כצורת הסמ"ך של אשורית וכמו שראיתי הועתק כתב עברי בספר קדמון אחד א"כ העיי"ן שבלוחות מעשה ניסים היה:
<b>לא ה"א שלהם ולא המ"ם שלהם סתום.</b> בה"א יש צורה אחת שהרגל השמאלית נראית כמעט דבוקה להגג וקרוב לצורת הח' אלא בחי"ת יש לה תג בראשה ובתורת הראשונים לא היה אלא הרגל פתוחה כעין שלנו והמ"ם שלהם ג"כ לא היה סתומה כ"א מ"ם פתוחה בלבד. וכלומר דמשום כך אמרו דלמ"ד באשורית ניתנה סמ"ך מעשה ניסים ולא קחשיב נמי המ"ם סתומה מפני שלא היה להם עדיין מנצפ"ך מאותיות הכפולים עד לאחר מכאן:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|ר'}} יוחנן אמר קטרת.''' הא דקתני דברים הראוין וכו' קטרת היא וכגון מותר הקטרת כדפרישית במתני' או אחד מסממני הקטרת שראוין לקרבנות הצבור הן:
Segment 5


'''{{עוגן1|תיפתר}}.''' הא דקאמר ינתנו לאומנין בשכרן באומן משל בית אבטינס וכו' שאלו היו מפטמין את הקטרת למכור להצבור והן נוטלין קטרת בשכרן ומוכרין:
<b>בדקו ומצאו וכו'.</b> וזהו טעמיה דרשב"ג שלא התירו אלא יונית:
<b>בידא להם ארמית.</b> בידה מלבו והעתיק התורה בלשון ארמית מתוך יונית שהיה להם מימות תלמי המלך:
<b>ולמה לית אנן אמרין.</b> במתני' שיש עוד דבר אחד ביניהן שהספרים נכתבין בשני דפין כלומר בשני עמודין ואכל פרשה ופרשה מהתורה קאי שאתה יכול לכתוב פרשה אחת בשני עמודין אבל פרשיות שבתפילין ושבמזוזות א"א לכתבן לכל פרשה אלא בדף אחד ואין לחלק הפרשה לשני דפין ועמודין:
<b>התיב רבי יצחק בריה דר' חייא כתובה בסם.</b> כך היה נקרא על שם מקומו וכמוזכר בברכות בפ"ג והוא הקשה דרבה כלומר קושיא יותר גדולה מהאי דר' יהושע בן לוי שעוד מצינו מה שיש ביניהן שהספרים נכתבין הן בשתי עורות ופרשיות שבתפילין ומזוזות אין נכתבין אלא בעור אחד:
<b>אמרין חברייא קומי ר"מ או נאמר.</b> או דלמא נימא דף אחד בשני עורות. ולית היא דרבה כלומר דלית כאן קושיא גדולה דהעיקר דקפדינין בתפלין ומזוזות שיהו הפרשיות נכתבין בדף אחד ולא לחלקן בשני דפין וא"כ כשמדבק שני עורות יחד אפשר שיכתוב עליהן הפרשה בדף אחד מקצת על זה ומקצת על זה והרי כאן דף אחד על שני עורות:
<b>אמר לון.</b> ר' מנא שכן אפילו ספרים אין נכתבין כן בדף אחד על ב' עורות מדובקין אלא שבין דף לדף הוא שמדבקין עור לחבירו ודף אחד שלם על זה ודף של אחריו על עור השני:
<b>תולין בספרים.</b> אם השמיט תיבה בכתיבה תולין אותה בין השיטות אבל אין תולין התיבה לא בתפילין ולא במזוזות שצריך שיהא כתיבתן כסדרן:
<b>ספרים שכתבן בתפילין ובמזוזות.</b> כלומר שכתב פרשיות של תפלין ומזוזות בספר תורה כמו שהן נכתבין בתפלין ובמזוזות בדף אחד אין תולין בהם התיבות באותן הפרשיות דשמא יהא הס"ת כלה ויצטרך לו תפלין או מזוזה ליקח ממנה הואיל ואותן הפרשיות כתובין בכתיבת תפלין ומזוזה ולפיכך צריך ליזהר שלא יהא באותן הפרשיות תיבה תלויה:
<b>תפלין ומזוזות שכתבן בספרים תולין בהן.</b> כלומר אותן הפרשיות שנכתבין הן בספר תורה אין צריך להזהר שלא יהא בהן תיבה תלויה. שלא תאמר דבאותן הפרשיות הואיל ונוהגין לכתבן בתפלין ומזוזות אע"פ שלא כתבן בדף אחד שיהו מתוקנין לתפלין ומזוזה אם נצטרך והס"ת יהא כלה שצריך ג"כ ליזהר שלא יהא בהן תלויה קמ"ל דמכיון דבלאו הכי אינן ראוין לכך שהרי אין כתובין בדף אחד א"צ להזהר בהן מתלויה:
<b>היה כותב אלה עם עם אם.</b> סימנא היא לאורך השיטה של הדף שצריך שיהא בה כדי לכתוב בפ' ט' אותיות כמו למשפחותיכם ור' אימי היה נותן סימן באלו התיבות שהן ג"כ ט' אותיות והיה יכול לעשותן סימן אלה הדברים אלא שהיה רוצה להרבות בתיבות:
<b>היתה.</b> כל הפרשה עשויה כן באורך השיטות כשר ואם לאו אפילו ראשי השיטות הן כן. והשאר קצרים מכאן פסול:


'''{{עוגן1|מ"ט}} דבן עזאי וכו'.''' כדפרישית במתני':
Segment 6


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|תמן}} תנינן.''' ריש פ"ז דתמורה יש בקדשי המזבח מה שאין בקדשי בדק הבית ויש בקדשי בדק הבית מה שאין בקדשי המזבח ומפרש התם הסיפא יש בקדשי בדק הבית מה שאין בקדשי המזבח שסתם הקדשות לבדק הבית והקדש בדק הבית חל על הכל אפי' על בהמה טמאה ובעלי מומין ומועלין בגידוליהן שהמקדיש בהמה לבדק הבית מועלין בחלבה הקדיש תרנגולת מועלין בביצתה משא"כ בקדשי המזבח כדתנן בפ"ג דמעילה חלב המוקדשין וביצי תורים לא נהנין ולא מועלין ואין בהן הנאה לכהנים אבל בקדשי המזבח יש מהן שהבשר נאכל לכהנים ויש מהן שנהנין בעורה כגון עולה:
<b>ניקב נקב ביריכו של ה"א.</b> ברגל הימיני ונשתייר שם למעלה מן הנקב ירך קטנה שלם כשר ואם לאו פסול:
<b>היה הגימ"ל מכלה את הגויל.</b> למעלה ואין ראשו של הלמ"ד מוקף גויל אם גוררו להצואר של הלמ"ד בראשו ונשתייר למטה כדי ירך קטנה עליו כשר ואם לאו פסול:
<b>באמצע בי"ת.</b> בתוך החלל שלו:
<b>מכל צד.</b> סביב הנקב:
<b>אתייא דרב חסדא.</b> בהא דקאמר בראשו של הלמ"ד כרב בהא דקאמר ניקב ביריכו של ה"א דאם נשתייר ירך קטנה כשר ואע"פ שאותו הירך קטנה אינו מוקף גויל שהרי נקב למעלה הימנו וכך האי דרב חסדא אם כשגורר הראש ונשתייר תחתיו ירך קטנה כשר ואע"פ שאינו מוקף גויל ותרוייהו פליגי על שיטתיה דאשיין בר נדבה דבעי מוקף גויל דוקא:
<b>כר' יוחנן.</b> דלקמן:


'''{{עוגן1|דרבי}} אליעזר היא.''' האי מתני' דס"ל סתם הקדשות לבדק הבית כדתנינן הכא המקדיש נכסיו וכו' וכדפרישית במתני':
Segment 7


'''{{עוגן1|טעמא}} דר"א.''' דכתיב ואיש כי יקדיש את ביתו קדש לה' והעריכו הכהן וגו' ומה אנן קיימין להכתוב הזה אם בבית דירה כמשמעו הא כבר כתיב אבתריה ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישית כסף ערכך עליו וגו' א"כ דין מקדיש בית דירתו כבר מפורש הוא והאי קרא למה לי אלא כן אנן קיימין לביתו האמור כאן דלאו בית ממש הוא אלא במקדיש נכסיו משתעי קרא וכתיב והעריכו הכהן וערכין לבדק הבית הן נופלין מכאן שסתם הקדשות לבדק הבית הן:
<b>עירב את האותיות.</b> שנגעו זה בזה וגרסי' להא בפ"ב דברכות בהלכה ג' וכל הא דלקמן עד יהא נקי:
<b>בשם ר' יוחנן.</b> דלא פליגי דמ"ד כשר מלמטן אם נתערבו בכתיבה מלמטן כהאי דלקמיה ארצנו תפארתנו ונוגע הנו"ן בוי"ו מלמטה כשר לפי שמלמעלה נפרדין הן והרי זה כנגמר האות כשיעורו מוקף גויל כל אחד ואחד בפ"ע ומ"ד פסול כשהן נדבקין מלמעלה קאמר וזהו כשיטת אשיין דבעי מוקף גויל שיעור אות:
<b>ארצך.</b> אם הצד"י נוגע בכ"ף באמצע:
<b>צריכה.</b> הוא דמיבעיא לן הואיל והך' נמשכת הרבה אינו נחשב כנגמר שיעור האות קודם דיבוקו וכן תפארתך:


'''{{עוגן1|ר'}} זעירא וכו'.''' מפרש בשם רב דהא דפליגי ר"א ורבי יהושע במתני' במקדיש נכסיו סתם והיו בהן בהמות בהא הוא דקאמר ר"א דמכיון דסתם דבריו דעתו היה שיהא הכל לבדק הבית אבל במקדיש עדר הבהמות שלו אפילו ר"א מודה שהוא למזבח והראוי לעולה עולה והראוי לשלמים ימכרו לשלמים ודמיהן לעולות דמסתמא דעתו היה לגבוה:
Segment 8


'''{{עוגן1|רבי}} בא בשם רב.''' מפרש דבמקדיש עדרו הוא דפליגי ובהא קאמר רבי יהושע זכרים יקרבו עולות וכו' אבל במקדיש נכסיו סתם והיו בהן בהמות אפי' רבי יהושע מודה שהוא לבדק הבית וימכרו לצרכי אותן הקרבנות ודמיהן יפלו לבדק הבית כשאר הנכסים:
<b>ממעמקים קראתיך ה'.</b> ואף שהכתוב במעמקי הלב מדבר מ"מ יש סמך גם לזה שלא יעמוד במקום גבוה להראות שאין גבהות לפני המקום:
<b>הכון.</b> הכן עצמך והתקן גופך כשאתה עומד לקראת אלהיך:
<b>הדא דאת אמר בדקים.</b> כשצריך לקטנים אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה:
<b>אבל בגסים.</b> שצריך לגדולים אם יכול לעמוד בעצמו ולסבול יסבול:
<b>שמור עצמך.</b> התקן עצמך כשתהא נקרא אל בית האלהים לעמוד בדין כשיבא עתך שתהא טהור ונקי במעשיך:
<b>מקורך.</b> לשון מקראך כשיהיו קורין אותך לקבר שיהיה ברוך בלא חטא:
<b>עת ללדת.</b> הלמ"ד דמיותר דריש דה"ק תראה שתהא עת המיתה שוה לעת של לדת שיהא נקי בלא חטא:


'''{{עוגן1|על}} דעתיה דר' זעירא ניחא.''' דמסתברא הוא דפליגי במקדיש סתם וכדמפרשינן במתני' וקשיא על דרבי בא דמוקו פלוגתייהו במקדיש עדר הבהמות אבל במקדיש סתם אע"פ שיש בהן בהמה הראויה למזבח כ"ע מודים שהוא לבדק הבית וכי בהמה לא למזבח היא ראויה ואמאי מודה בה ר' יהושע. ומשני אין בהמה למזבח היא מיהו אמרינן דלמה סתם דבריו האיש הזה והיה לו לומר והבהמה למזבח אלא מסתמא שהוא כאומר לא יהו כל הנכסים אלא לבדק הבית וכדברי ר"א:
Segment 9


'''{{עוגן1|רבי}} יוחנן אמר לא שנייא היא וכו'.''' דבין בזו ובין בזו היא המחלוקת:
<b>היה עשוי כחצי חלוטה.</b> אמזוזה קאי שעשאה השורות העליונות ארוכות ולמטה הולכות ומתקצרות עד סוף הפרשה וזהו כחצי חלוטה שהעוגה החלוטה ברותחין עושין אותה ארוכה ורחבה באמצע ושני ראשיה מתקצרות והולכות וכשחולקין אותה ברחבה לחצאין כל חציה וחציה רחבה מלמעלה ומתקצרת והולכת עד למטה:
<b>שורה העליונה שיש למטה הימנה שתים שלש תיבות.</b> כלומר כל שורות עד שורות שתים של למטה הן הן נקראו עליונות ואותן השורות צריך שיהא בכל אחת ואחת לא פחות משלש תיבות:
<b>והאמצעיות שתים.</b> ואותן האמצעיות שמתקצרין והולכין צריך שלא יהיה פחות משתים שתים תיבות:
<b>התחתונה אפילו על הארץ.</b> שורה התחתונה בתיבות על הארץ סגי ומפני שתיבות על הארץ צריך שיהו כתובין במזוזה בשורה האחרונה להכי קאמר אפילו על הארץ לפי שהשורות של מעלה יכולין להיות מכמה תיבות ובלבד שלא יפחות בעליונות משלש שלש ובאמצעיות לא פחות משתים שתים ובהתחתונה יהו נכתבות תיבות על הארץ ודי באלו:
<b>היה עשוי כמין סיפמון.</b> זהו כקנה מתפצלת באמצע ושני ראשיה מכאן ומכאן שלימין:
<b>שורה העליונה שיש למטה שתים.</b> כדלעיל שכל שורה שנשאר למטה. הימנה שתים שורות נקראת עליונה ואותן צריך שיהא בכל אחת ואחת לא פחות משלש תיבות והתחתונה שתים תיבות שהן על הארץ:
<b>והאמצעיות.</b> שהן קצרות איני יודע כמה תיבות צריך בהן:
<b>ר' ירמיה אמר לה.</b> להא דלקמן דר' זעירא בשם רב חסדא אמרה ור' יונה ור' יוסה תריהון אמרין דר' זעירא בשם רב חסדא אמרה. וחברייא אמרו דר' זעירא בשם רב חננאל אמרה שאם היתה הדיו יוצאה מבין הנקבים שהיה נקב בקלף ואין הדיו עוברת עליו אלא שיוצאה דרך הנקב לעבר השני פסול:
<b>כיצד הוא עושה.</b> אם אירע לו זה בכתיבתו:
<b>לוחכה בלשונו.</b> סביב הנקב והיא עומדת במקומה מצד הנקב ונשאר האות שלם וכותב להלן מצד הנקב השני ונמצא שהנקב הוא בין האותיות ואין האותיות נוגעות בו:
<b>אית תניי תולה וכו'.</b> בספר תורה מיירי דהא קאמר לעיל אין תולין לא בתפלין ולא במזוזות ובס"ת שהשמיט את השם פליגי בה כיצד יעשה:
<b>מוחק את החול.</b> תיבת חול שנכתב בצד השם מוחקו וכותב את השם במקומו ותולה תיבת החול בין השיטין:
<b>ואם היה כגון אני ה' אלהיכם.</b> שהשמיטן מותר לתלותן בין השיטות אפי' למ"ד מוחק את החול וכו':
<b>למה.</b> מותר אם הטעם מפני שהן שלש תיבות מוטב לתלותן משיצטרך למחוק ג' תיבות מהס"ת או הטעם מפני שיש בו חול תיבת אני והואיל ותיבה זו יכול לתלותה תולה כל הג' תיבות הללו כדי שיהו נכתבין ונקראין כאחת משיטה אחת:
<b>מה נפק מן ביניהון.</b> דהני תרי טעמים:
<b>אל אלהים ה'.</b> אם השמיטן בכתיבת נביאים וכתובים איכא בינייהו דאין תימר מפני שהן ג' תיבות א"כ הני נמי ג' תיבות הן ומוטב לתלותן משימחוק תיבות הרבה ואין תימר דלעיל הטעם מפני שיש בהן תיבת חול הרי כאן אין בהן חול שכולן שמות הן וא"כ יותר טוב למחוק בשביל כך ג' תיבות חול ולכתוב במקומן ולתלות החול משיתלה ג' שמות בין השיטין:
<b>לה' צריכה.</b> אם השמיט תיבת לה' וכן בה' צריכה מיבעיא לן דהואיל ויכול למחוק הו' והב' שהן לפני ה' שאין מתקדשות מוחקן עם תיבה אחת ותולן וכותב השם במקומן או מכיון שתולה הל' או הב' תולה כל אותה התיבה שתהא כולה בשיטה אחת ולא תהא נפסקת בשתי שיטות:


'''{{עוגן1|רב}} חונא.''' קאמר בשם רב ורבי אבהו אמר לה בשם רבי יוחנן קדשי בדק הבית שפודין אותן תמימים שעבר והקדיש בהמות תמימין לבדק הבית כשפודין אותן יצאו לחולין דאע"ג דחזו למזבח יוצאין הן לחולין לאחר פדיונן:
Segment 10


'''{{עוגן1|מתניתא}} אמרה כן וולדן וחלבן מותר לאחר פדיונן.''' כלומר מאי קמ"ל הא מהאי מתניתין דתמורה דלעיל שמעינן הכי דהא קתני יש בקדשי המזבח מה שאין בקדשי בדק הבית שקדשי המזבח עושין תמורה וכו' וולדן וחלבן אסור לאחר פדיונן משא"כ בקדשי בדק הבית וא"כ בקדשי בדק הבית וולדן וחלבן מותר לאחר פדיונן וש"מ דחולין גמירין הן:
<b>צריך לכתוב ה"א למטה מארכובתו של למ"ד.</b> כדמסיים ואזיל שהוא בפסוק הלה' תגמלו זאת ועל פי תיקון סופרים מהמסורה אותה ה' נכתבת גדולה והיא נחשבת בחשבון אל"ף בי"ת הגדולים שישנן בהכ"ד כשרים וקאמר שצריך ליזהר שלא יגביה הה' מהלמ"ד אלא מלמטה נגד הארכיבה של הלמ"ד יתחיל לכתוב לעשותה גדולה כי היכי דלישתמע כשתי תיבות הא לה' תגמלו זאת:
<b>מזוזה.</b> פליגי בה כיצד עושין פרשיותיה:
<b>הלכה כמי שאומר פתוחה.</b> בין שמע לוהיה אם שמוע לפי שאין זה מקומה של והיה אחר שמע בהתורה:
<b>פתוחה וכו'.</b> השתא מפרש מה היא פתוחה ומה היא סתומה:
<b>פתוחה מראשה סתומה.</b> אם לא התחיל והיה אם שמוע מתחלת השיטה אלא שהניח חלק והתחיל לכתוב וזהו פתוחה מראשה והיא נקראת סתומה:
<b>פתוחה מסופה פתוחה.</b> שהתחיל לכתוב מתחלת השיטה ולא הניח חלק אלא בסופה זו היא נקראת פתוחה:
<b>פתוחה מכאן ומכאן סתומה.</b> אם סיים פ' שמע שלפניה באמצע השיטה והניחה פתוחה והתחיל לכתוב והיה באמצע השיטה וזהו מכאן ומכאן נקראת היא ג"כ סתומה:
<b>טעה והשמיט פסוק אחד וכו'.</b> אס"ת קאי דאלו בתפלין ובמזוזה כסדרן בעינן:
<b>ארבע.</b> אם הוא בארבע שיטין אינו קורא בו דמנומר הוא:
<b>אף בקרע כן.</b> אם נקרעו השיטות הדין כן דעד ד' שיטין מתקן וקורא בו:
<b>והתני ספר שיש בו פ"ה טעיות וכו'.</b> ומשמע הא יותר מכאן אינו קורא בו והרי חשבון זה לא יגיע לשלש טעיות לכל דף ודף ואפ"ה לא מהני תיקון לקרות בו:
<b>כאן בספר גדול כאן בספר קטן.</b> ספר גדול הוא כל הספר מחמשה חומשין שבתורה וספר קטן ספר אחד מהחמשה הוא והא דקתני דעד ג' טעיות בכל דף מהני תיקון וא"צ גניזה היינו בכל הס"ת והא דקתני דלא מהני תיקון אלא עד פ"ה טעיות יש הספר היינו בספר קטן שהוא ספר אחד מחמשה ספרים דמכיון שבספר אחד יש כ"כ טעיות שהן יותר מפ"ה לא מהני ביה תיקון:
<b>מצא בו.</b> בהספר דאמרינן אם יש בו ד' בכל דף אינו קורא בו ואם יש בו דף אחד שלם מציל את כולו ומהני לו תיקון ומבעיא ליה להש"ס מאי שלם דקאמר אם צריך שאין בדף הזה אפי' ג' טעיות ומשום דלהצלה על כולו בעינן שלא יהא בו ג' טעיות ואע"ג דבעלמא ג' טעיות בכל דף ודף של כל הספר מהני ביה תיקון שאני הכא דלהצילו הוא משום שיש בו בשאר כל הדפין ד' טעיות או דילמא שלם נקרא שאין בו ד' טעיות כמו שהוא בשאר כל הדפין ומציל הוא על כולו דליהני ביה תיקון:
<b>הדא אורייתך צריכה צלו.</b> הס"ת שלך צריכה הצלה לכל הפחות בדף אחד כי היכי דלהני בה תיקון ואם לאו טעונה גניזה ובסוף מצא בה דף אחד שלם וכו' ומיבעיא ליה נמי כדלעיל מה שלם וכו' ולא איפשיטא:


'''{{עוגן1|רבי}} חזקיה בשם רב חסדא.''' קאמר דבא לתרץ הוא ואמר תיפתר שפודין תמימין והוממו וכלומר דאי ממתני' לא שמעינן מידי דיוצאין לחולין הן דאיכא למימר הא דקתני גבי קדשי המזבח דולדן וחלבן אסור לאחר פדיונן מיירי בכה"ג שהיו תמימין כשהקדיש אותן והוממו ואח"כ נפדו דדינן הוא שולדן וחלבן אסור לאחר פדיונן כדתנן בפרק הזרוע ובפ"ב דבכורות כל הקדשים וכו' וכל שקדם הקדשן את מומן ונפדו פטורין מן הבכורה וכו' וולדן וחלבן אסור לאחר פדיונן ובהכי מיירי רישא דמתני' דתמורה בקדשי המזבח ועלה היא דקתני משא"כ בקדשי בדק הבית דבכה"ג בקדשי בדק הבית יוצאין לחולין הן לאחר פדיונן כשהוממו אבל אם נפדו כשהן תמימים לא שמענו מהאי מתני' ולהכי אשמעינן רב ורבי יוחנן דאפילו נפדין כשהן תמימים יצאו לחולין כך אמר רבי חזקיה בשם רב חסדא:
Segment 11


'''{{עוגן1|רבי}} יוסה בשם רב חסדא.''' לא אמר הכי אלא בדרך קושיא קאמר על הא דאמרי בשם רב ור' יוחנן דאפי' נפדו כשהן תמימין יוצאין לחולין מתני' אמרה כן בתמיה דהא אדרבה איפכא שמעינן לה ממתני' והיינו הך מתני' דפרק הזרוע ובפ"ב דבכורות דקתני התם כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן וכו' ומשמע דאף קדשי בדק הבית בכלל וקתני בהסיפא וכל שקדם הקדשן את מומן ונפדו וולדן וחלבן אסור לאחר פדיונן א"כ מהאי מתני' ש"מ דלא כרב ורבי יוחנן אלא דאף קדשי בדק הבית שהוקדשו כשהן תמימים לא יצאו לחולין לאחר פדיונן:
<b>תיפורה.</b> של ס"ת הלכה למשה מסיני שיהא תופר את היריעות לחברן:
<b>קשרי תפילין.</b> של יד ושל ראש:
<b>אפי' קשירה תמה.</b> אפילו על ידי קשירה תמה היא:
<b>אפסיק גודא דרצועתה.</b> נפסקה לו המעברתא והיא המחיצה שהרצועה עוברת בתוכה:
<b>ושרון ליה.</b> התירו לו לדבקה:
<b>ושרון ליה דלא מן אולפן.</b> כלומר שלא קבלו כך מרבן ולפי שבנפסקה פעם אחר פעם שוב אין בה חיזוק אלא הן מעצמן התירו לו:
<b>הלכה זה שהוא תופר.</b> הס"ת צריך שיהא משייר בתפר מלמעלן ומלמטן כדי שלא יקרע כשהוא גוללה:
<b>ומחו ליה על מוחא.</b> הקשו על דבריו אם הלכה היא שצריך לתפור למה יזהר שלא יקרע ואם צריך ליזהר שלא יקרע למה אמר הלכה בודאי הוא שתופרן להיריעות זו לזו:
<b>וטולין במטלית.</b> מבחוץ על הנקב שבקלף ודובקין להמטלית בדבק:
<b>יהא תופר כתפר הזה.</b> כלומר כתופר הזה שרואה לחבר דבר לדבר ואינו מקפיד כמה תפירות יעשה:
<b>וצריך שיהא משייר.</b> ריוח:
<b>עשה סוף הדף.</b> מלמטה שוה הגליון לתחלתו בראשו פסול אלא צריך ליתן ריוח בספר מלמעלן שתי אצבעות ומלמטן שלש:
<b>רבי אומר.</b> בתורה צריך גליון מלמעלה שלש וכו' ושתי אצבעות ושלש שאמרו בשאר ספרים בנביאים וכתובים:
<b>בין ספר לספר.</b> בתורה כמלא ד' שיטין חלק:
<b>ובנביא של שנים עשר שלש.</b> שיטין ולא יותר:
<b>וצריך שיהא גומר.</b> הספר באמצע הדף ומתחיל בספר של אחריו באמציעותו אחר ד' שיטין ריוח:
<b>ובנביא גומר בסופו.</b> של הדף ומתחיל בשל אחריו בראשו של הדף:
<b>ובנביא של שנים עשר אסור.</b> לעשות כן משום דכולהו כחד ספר דמי וכשהוא עושה כן נראה שרוצה לחלקן ולהפרידן זה מזה:
<b>בתחלה.</b> מתחלת הספר ובכולו אבל בסוף הספר שנשתייר ואין היריעה מחזיק יותר עושה יריעה אחת קטנה ואפי' של דף א' וכל שהוא:
<b>ובקלפים לא נתנו חכמים שיעור.</b> אלא כל שרוצה מוסיף ובלבד שלא יפחות משלשה דפין. כך היא במסכת סופרים בפ"ב:


'''{{עוגן1|רבי}} חזקיה בשם רבי יוסה.''' קאמר כהאי דרב ורבי יוחנן קדשי בדק הבית וכו' ומכריח הוא כן דאם תאמר שלא יצאו לחולין אלא כשנפדים הן מקריבין אותן למזבח קשיא היאך קדשי המזבח חלין הן על קדשים שהוקדשו. בתחלה לבדק הבית ולא היה הקדישן אלא לדמים בלבד:
Segment 12


'''{{עוגן1|בעלי}} מומין קדושת המזבח חלה עליהן.''' בתמיה כלומר דהש"ס מהדר על הא דרבי יוסה ומאי קושיא הרי מצינו בעלי מומין חלה קדושת המזבח עליהן וכדמפרש ואזיל:
<b>ועל הקלף במקום נחושתו.</b> לצד הבשר ונחושתו על שם שגוררין מעט מהדבוק עליו ולשון שולים הוא שעל מקום הנשאר חלק כותבין:
<b>מינא דאת נותן בפיך.</b> מין טהורה קאמרינן ואפילו ע"ג עורות נבילות וטריפות של הטהורין:
<b>בסופו.</b> לשאר ספרים ולתורה שני עמודין מכאן ומכאן לפיכך גוללין הספר לתחלתו בהעמוד שבסופו ובזה מחזקו שלא יהא נפרד והתורה שיש לה שני עמודים גוללין לאמצעיתה:
<b>אפי' שתי יריעות.</b> כלומר אפי' למקום ששתי יריעות מדובקין הן:
<b>ובלבד.</b> על מקום התפר שבין ב' היריעות שאז יכול להשמר שלא יקרע התפר:
<b>ספר שאין עליו מפה הופכו על הכתב.</b> כך הוא שנוי במסכת סופרים בסוף פ"ג. שאם אין לו מפה לכסות הכתב שלא יפול עליו האבק וכשהוא מגולה הופכו על הכתב כדי שלא יתבזה. ומייתי להא לעיל בפ"י דעירובין בהלכה ג' גבי היה קורא בספר על האסקופה:


'''{{עוגן1|ליידא}} מילה.''' לאיזה דבר לגיזה ולעבודה כדין פסולי המוקדשין שאסורין בגיזה ועבודה דאף על גב דלהקרבה לא חזו כשהוממו מ"מ אכתי קדושת המזבח עליהן לענין איסור גיזה ועבודה וא"כ אף אתה אל תתמה על קדשי בדק הבית שנפדו דלעולם לא יצאו לחולין ואם תיקשי דלהקרבה למזבח לא חזו ומשום שלא הוקדשו בתחלה לכך מ"מ לענין גיזה ועבודה אכתי אימא לך דאסורין הן:
Segment 13


'''{{עוגן1|הפריש}} נקבה וכו'.''' תוספתא היא בפ"ב דתמורה המפריש נקבה לעולתו ולפסחו ולאשמו עושה תמורה. אע"ג דנקבה לא חזיא לכל אלו שאין באין אלא זכרים מ"מ חלה קדושה עלה לענין שעושה תמורה:
<b>כל האותיות הכפולים.</b> מנצפ"ך. והובא זה במסכת סופרים סוף פ"ב:
<b>מאן אינון אלין צופין.</b> כלומר ודאי מקודם היו כדקאמר רבי מתיא בן חרש מנצפ"ך הלכה למשה מסיני אלא מדמפרש רבי שמואל מנצפ"ך מה שהתקינו לך הצופים משמע שנשתכח מהן וחזרו ויסדו הצופים ומי הן אלו הצופים וקאמר מעשה ביום סגריר וכו' ומדדרשו אלו התינוקות ואמרו מה הדין דכתיב מ"ם מ"ם וכו' א"כ כבר היו מקובלים כך מימות הנביאים שחזרו ויסדום והתינוקות הללו דרשו ליתן טעם לאלו הכפולים:
<b>תורת הראשונים וכו'.</b> כדלעיל גבי הא דקאמר סמ"ך מעשה ניסים:


'''{{עוגן1|ר"ש}} אומר לעולתו עושה תמורה וכו'.''' כדמפרש טעמיה לקמן לפי שמצינו שם עולה בנקבה וזהו עולת העוף שאין תמות וזכרות בעופות ואף הנקבה בעוף כשירה לעולה אבל לא מצינו לפסח ולאשם שבא נקבה והלכך לא חלה הקדושה לעשות תמורה:
Segment 14


'''{{עוגן1|ר"ש}} בן יהודה אומר משמו.''' דאף על העולה פליג:
<b>ירושלים.</b> אף במקום שנכתב ירושלים היו כותבין ירושלימה וכן להפך ולא היו מקפידים על כך ודכוותה וכו':


'''{{עוגן1|טעמא}} דר"ש שכן מצאנו נקבה בעוף וכו'.''' כדפרישית:
Segment 15


'''{{עוגן1|ואמר}} רבי יוחנן.''' עוד דבעי טעמא אחרינא אליבא דר"ש למאי דאשכחן דפליג בעלמא כדלקמיה ואם במין במינו מצינו לר"ש שהוא חלוק עליו לכ"ש הכא בעולה דמין בשאינו מינו היא שזה עוף וזה בהמה והיאך נימא לדידיה דהואיל ומצינו עולת נקבה בעוף חל שם עולה על הנקבה בבהמה. א"נ האי בתרייתא דרבי יוחנן אליבא דר"ש בן יהודה משמיה דר"ש היא דאף מפריש נקבה לעולתו ס"ל דאינו עושה תמורה ומפני שאם מין במינו חלוק הוא עליו וכו' ועיקר:
<b>י"ג דבר שינו חכמים לתלמי המלך.</b> כשהעתיקו לו את התורה בלשון יונית:


'''{{עוגן1|איזהו}} וכו'.''' והיכא אשכחן דחלוק ר"ש במין במינו:
Segment 16


'''{{עוגן1|כהדא}} דתני.''' בתוספתא דזבחים פ"א:
<b>שכן מצינו בציץ וכו'.</b> וא"כ ש"מ שמה שכתוב לפני השם לא נתקדש בקדושת השם ואפי' באותה התיבה עצמה:
<b>אלו שמות שאינן נמחקין הכותב את השם.</b> כולו בד' אותיות בין וכו':
<b>כתב אל"ף דל"ת.</b> משם הנהגה אל"ף ה"א וכו' הרי אלו נמחקין שאין שמות כיוצא בהן וכן מוחק את טפילותיהם. שאר האותיות הכתובים טפל להם אפי' הן לאחריהן מפני שהן אינן שמות בפני עצמן:


'''{{עוגן1|אשם}} בן שנה.''' שמצותו בן שנה כגון אשם נזיר ואשם מצורע שהן באין בני שנתן כדתנן בזבחים פרק כל התדיר והביא בן שתים כדין שאר כל האשמות שבאין בני שתים יצא וכו'. והתם גריס הכי בן שנה והביאו בן שתים בן שתים והביאו בן שנה כשרים ולא עלו לבעלים לשם חובה ר"ש אומר כל עצמן אינן קדושין. וזו היא הגי' הנכונה ובכאן חסרו דברי ר"ש. ור"ש לטעמיה דהכי ס"ל במתני' פ"ג דתמורה דתנינן המפריש נקבה לאשם תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמיה אשם ואם קרב אשמו יפלו דמיו לנדבה ר"ש אומר תימכר שלא במום דס"ל הואיל ונקבה לא חזיא לגופיה דאשם לא נחתא לה קדושת הגוף וא"צ להיות רועה עד שתסתאב דמכיון דלא חזיא למילתא היינו מומא והלכך נמי אם הפריש בן שתים לדבר שמצותו בן שנה או איפכא אין קדושין כלל שמעינן מיהת דר"ש חלוק במין במינו שהרי שניהן מין בהמה הן וקסבר דלא נחתא להן קדושת הגוף:
Segment 17


'''{{עוגן1|ר"ש}} ור' יהושע.''' דמתני':
<b>שאינן נחלקין.</b> שצריך הסופר ליזהר שלא יעשה אותן כשתי תיבות:


'''{{עוגן1|שניהן}} אמרו דבר אחד דכמה דר' יהושע אומר נקבה לעולה לא קדשה אלא הקדש דמים.''' כדס"ל במתניתין נקבות ימכרו לצרכי זבחי שלמים ויביא בדמיהן עולות וכדמסיק לקמן להאי מילתא דאם תאמר לר' יהושע נחתא לה קדושת הגוף א"כ הוה ליה למימר ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויביא בדמיהן עולות אלא ש"מ דלא נחתא להו קדושת הגוף והלכך ימכרו שלא במום:
Segment 18


'''{{עוגן1|וכן}} ר"ש אמר וכו'.''' כדלעיל:
<b>הללויה רב ושמואל וכו'.</b> גריס להא עד סוף הלכה לעיל בפ' לולב הגזול בהלכה י' ושם פירשתי ע"ש:


'''{{עוגן1|אין}} תימר וכו'.''' אסוקי מילתא היא אליבא דר' יהושע דמתני' וכדפרישית:
Halakhah 10


'''{{עוגן1|אמר}} רבי וכו'.''' סיפא דהתוספתא דתמורה דלעיל היא. וה"פ לפי האי גירסא. דר"ש דקאמר לעיל אם הפריש נקבה לפסחו ולאשמו אינו עושה תמורה ומשום דלא חיילא קדושה עלייהו לעשות תמורה וכדמסיים שם לדברי ר"ש שאין לך דבר עושה תמורה אלא הרועה להסתאב דאיהו פליג על המתני' דפ"ט דפסחים המפריש נקבה לפסחו וכו' ירעה עד שיסתאב וכו' אלא דס"ל דמכיון דלא חלה שם פסח על הנקבה תימכר שלא במום והלכך אינו עושה תמורה וכן במפריש נקבה לאשם כדלעיל ועלה קאמר רבי רואה אני את דברי ר"ש בפסח שמא הקדש פסח בא שלמים בתמיה וכלומר דאם הקדיש נקבה לפסח וכי יכול להקריבה שלמים דנימא הואיל ושלמים באים אף מנקבה חזיא היא גופה לשלמים ונחתא לה קדושת הגוף לעשות תמורה זה ודאי לא דתמכר שלא במום אית ליה לר"ש ומכיון שכן לא חיילא קדושת הגוף עלה כלל ואינה עושה תמורה דאפילו לשלמים לא חזיא:


'''{{עוגן1|ולא}} אראה את דברי ר"ש באשם.''' כלומר אבל באשם אין אני רואה את דבריו לפי שמצינו שמותר אשם בא עולה ושייכא מיהת קדושת עולה על שם אשם ובדין הוא שעושה תמורה והיינו דפריך הש"ס עלה שמא הקדש אשם בא עולה בתמיה הא נמי בהקדיש נקבה לאשם וכי היא עצמה באה עולה אלא תימכר ויביא בדמיה עולה וא"כ מאי האי דמחלק רבי בין הקדש פסח ובין הקדש אשם:


'''{{עוגן1|אמר}} רבי אבין אם הקדיש פסח וכו'.''' כלומר דרבי אבין מוסיף הוא לחזק הקושיא וכמו ולא עוד הוא דקאמר והיינו שהרי מצינו מהקדש פסח שבא שלמים אם הוא מותר פסח ולא עוד אלא שאם בא שלמים הוא גופו קרב שלמים כדקיימא לן דמותר הפסח כגון שאבד והקריב אחר תחתיו ואח"כ נמצא הראשון הוא עצמו קרב שלמים וכן אם עברה שנתו אבל באשם לא כך היא אלא דאם מצינו שהקדש אשם בא עולה אין גופו קרב עולה. אלא לרבנן ירעה עד שיסתאב וימכר וכו' ואם קרב אשמו יפלו דמיו לנדבה וקרב עולה ולר"ש תימכר שלא במום ויביא בדמיה עולה וא"כ טפי קשיא מ"ש הקדש אשם מהקדש פסח:
Segment 1


'''{{עוגן1|מאי}} כדון.''' והשתא דלא קיימא מלתא דרבי אליבא דר"ש אין לנו אלא לפרש טעמייהו דרבנן ודר"ש ובמאי פליגי:
מתני' <b>אין בין כהן המשיח בשמן המשחה.</b> כ"ג עד שגנז יאשיה המלך את שמן המשחה היו משוחים בשמן המשחה ואחר שגנזו לא היו כהנים גדולים אלא בלבישת הבגדים ואין ביניהם אלא פר הבא על כל המצות. שאם כהן המשיח הורה היתר בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת ועשה כהוראתו מביא פר כדכתיב ואם הכהן המשיח יחטא וגו'. הא לפר יוה"כ ועשירית האיפה זה וזה שוין:
<b>אין בין כהן ששימש לכהן שעבר.</b> אם כהן גדול אירע בו פסול ומינו אחר תחתיו ועבר פסולו חוזר הוא לעבודתו ומעבירין לזה שהיה תחתיו והראשון נקרא כהן ששימש והוא משמש עכשיו והשני נקרא כהן שעבר ואין ביניהן אלא פר יה"כ שא"א להביא שתים וכן עשירית האיפה שהן חביתי כהן גדול א"א להביא שתים הכהן המשמש הוא מביא אותן הא לשאר דברים זה וזה שוין שאם בא כהן שעבר לעבוד איזו עבודה משמש בשמונה בגדים ושניהן מצווין על הבתולה ומוזהרין על האלמנה ומקריבין אוננין ואינן מטמאין לקרוביהן ולא פורעין ולא פורמין ומחזירין את הרוצח וכמו ששנינו בפ"ג דהוריות:


'''{{עוגן1|ההין}} אמר הקדש דמים קידש.''' בהא פליגי ההין הוא ר"ש סבר דאם הקדיש נקבה לפסחו ולאשמו לא הקדיש אלא להקדש דמים שהרי יודע הוא שאין באין נקבה וצריכין להמכר ושלא במום כסברת ר"ש וקדושת דמים אינו עושה תמורה. וההין רבנן סברי דאפ"ה הקדש גוף קידש לפי שצריכין להיות רועה עד שיסתאבו והואיל ונחתא להו מיהת קדושת הגוף לענין זה הלכך עושה תמורה:
Segment 2


'''{{עוגן1|טעמא}} דר' יהושע.''' דמתני' דקסבר נקבות ימכרו לצרכי שלמים ויביא בדמיהן עולות דכתיב דבר אל אהרן וגו' בפרשת אזהרת בעלי מומין שלא להקדיש וכתיב אשר יקריבו לה' לעולה ודריש הכל קרב לעולה כלומר אם הקדיש סתם לה' הכל צריך שיקריב עולה כולה כליל וכתיב בתריה לרצונכם תמים זכר בבקר בכבשים ובעזים מנין אפילו הקדיש נקבות לה' שצריך שימכרם לצורך אותו המין לקרבן ויביא בדמיהן עולות ת"ל בבקר וגו' והאי מיותר הוא דמי לא ידעינן דהקרבן בא מהן אלא לרבות את הנקבות:
גמ' <b>תני כהן משיח מביא פר וכו'.</b> גרסי' להאי סוגיא כולה עד סוף הלכה בפ"ג דהוריות אלא שהגירסא נשתבשה שם וגירסא דהכא יותר נכונה היא:
<b>ודלא כר"מ וכו'.</b> ברייתא היא בספרא פ' ויקרא וכדמפרש לטעמון דרבנן:
<b>משיח יכול זה המלך.</b> שהוא ג"כ נמשח בשמן המשחה ת"ל כהן:
<b>אי כהן וכו'.</b> כלומר אילו כתיב הכהן ולא הוה כתיב המשיח הייתי אומר אף המרובה בגדים במשמע:
<b>ת"ל משיח שאין על גביו משיח.</b> וזהו כ"ג המשוח:
<b>מחלפה שיטתון דרבנן הכא כתיב משיח וכו'.</b> בברייתא דספרא בפ' צו גבי עשירית האיפה דריש והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אותה וגו' משיח אין לי אלא משיח בשמן המשחה מרובה בגדים מנין תלמוד לומר והכהן וקשיא לדרבנן הכא גבי עשירית האיפה אינון אמרין לרבות מרובה בגדים והכא בפר הבא על כל המצות אינון אמרין להוציא את המרובה בגדים:
<b>אמר ר' אילא כל מדרש ומדרש לענינו.</b> כלומר הכא מוכחי קראי לדרוש למעט והכא מוכחי לדרוש לרבות:
<b>תמן.</b> בעשירית האיפה כל הפרשה אמורה באהרן דהא כתיב בריש הפרשה זה קרבן אהרן ובניו וגו' ביום המשח אותו וגו' וא"כ אפי' אלו לא נאמר כהן לא הייתי אומר דהמשיח תחתיו וגו' דכתיב בסופיה במלך הוא מדבר ולאיזה דבר נאמר הכהן אלא לרבות המרובה בגדים לעשירית האיפה:
<b>ברם הכא.</b> בפר העלם דבר לא הוזכר אהרן בפרשה זו והלכך תרוייהו הוצרכו וכדמסיים ואזיל. ונתחלפו השיטות ג"כ כאן וכצ"ל. אלו נאמר משיח ולא נאמר כהן הייתי אומר זה המלך אם תאמר כבר קדמה פרשת המלך הייתי אומר על העלם דבר מביא פר ועל שגגת מעשה מביא שעיר הוי צורך הוא שיאמר כהן או אלו נאמר כהן ולא נאמר משיח הייתי אומר לעולם על העלם ועל שגגת מעשה מביא שעיר הוי צורך הוא שיאמר משיח וצורך הוא שיאמר כהן. כלומר אלו נאמר משיח בלבד הייתי אומר זה המלך והא דכבר מפורש בפרשה לקרבן נשיא לבדו אפ"ה הייתי אומר דכאן בפרשה בהעלם דבר הוא מיירי שעשה על פי הוראתו וכדילפינן בהוריות בפרק דלעיל שם מדכתיב לאשמת העם הרי הוא כעם לענין העלם דבר ומביא פר והתם בפרשת נשיא בשגגת מעשה בלבד מיירי ומביא שעיר הוי צריך שיאמר כהן. והא דנקיט כבר קדמה לאו דוקא דפ' נשיא בתר פ' משית כתיבא אלא כלומר כבר מפורשת בפני עצמה. או אלו נאמר כהן ולא נאמר משיח הייתי אומר לעולם הנשיא מביא על העלם דבר פר ועל שגגת מעשה הוא דהוציאו הכתוב לקרבן שעיר בפ"ע ומשום שהייתי אומר שכשם שהוציאו הכתוב מכלל שאר קרבן יחיד בשגגת מעשה כך הוציאו בהעלם דבר שיהא דינו כדין הצבור ומביא פר וכמו הכהן בהעלם דבר לכך נאמר המשיח למעוטי למשיח אחר וזה הנשיא ומלך מקרבן פר ששעיר הוא מביא ואף בהעלם דבר:
<b>הוי צורך הוא שיאמר משיח וצורך הוא שיאמר כהן.</b> הלכך איצטריך תרוייהו וכדאמרן דהא איצטריך משיח למיכתב ה"א לגביה ולמעוטי ואלו לא נאמר כהן פשיטא דאיכא למיטעי וכדלעיל והשתא דתרוייהו צריכי אין כאן יתור לרבות מרובה בגדים ולפיכך מוציא אני כאן למרובה בגדים מפר העלם דבר:


'''{{עוגן1|רבי}} יצחק ברבי אלעזר.''' מקשי על האי דרשא דרשב"ל אליבא דרבי יהושע הא כתיב זכר בהאי קרא ואת אמרת בבקר לרבות את הנקבות אתא ודכוותה וכו' לרבות בעלי מומין בתמיה וכי תעלה על דעתך לדרוש בבעלי מומין נמי כן דמעיקרא כתיב תמים ותאמר ג"כ בבקר לרבות בעלי מומין להקדש המזבח אלא דכמו שאי אתה יכול לדרוש לרבות בעלי מומין דתמים דוקא נאמר ה"נ זכר לדוקא נאמר גבי עולה:
Segment 3


'''{{עוגן1|מה}} ביניהון.''' על דברי ר"ע ודברי ר' פפייס דמתני' קאי דמאי בינייהו הלא ר"ע דאמר רואה אני את דברי ר"א נמי לא קאמר אלא משום דר"א השוה את מדותיו ואפשר דר"ע נמי יודה לסברת ר' פפייס דהיכא דהקדיש סתם ואמר נכסי להקדש דמסתבר הוא שיהו הכל לעולה ועוד דר"ע לא אמר אלא רואה אני דברי ר"א ולא קאמר הלכה כר"א וכדאשכחן במתני' דפ"ק דנדה ר"א אומר ד' נשים דיין שעתן אמר ר"י אני לא שמעתי אלא בתולה אבל הלכה כר"א וכיוצא בזה בכמה מקומות במתני' ובברייתות ואפשר דלהלכה ס"ל לר"ע כהאי דרבי פפייס:
<b>אמר ר' יוחנן עבר והביא וכו'.</b> כלומר משיח שעבר דתנן שאין מביא עשירית האיפה וקאמר ר' יוחנן דהיינו לכתחלה שאינו מחויב להביא אבל אם הביא עשירית האיפה משלו כשר הוא ומקבלין ממנו להקריבה:


'''{{עוגן1|רב}} אמר שיבטא דכרכדא או דכרכרא ביניהון.''' כלומר דרב מפרש דבאמת ליכא בינייהו לדינא אלא כשבט הכרכר הזה ששנים אוחזין בו ושובטין זה מכאן וזה מכאן ושניהן לדבר אחד נתכוונו וכהא דשנינו בברייתא דת"כ פ' ויקרא דדריש קרא דבעשותה אחת העושה את כולה ולא העושה מקצתה כיצד שנים אוחזין במלגז ולוגזין בכרכר ושובטין וכו' יכול יהיו חייבין ת"ל בעשותה וכו' וזהו שבטא דכרכדא כלומר דרך משל הוא כמו ששנים אוחזין בעץ של אורגין ושובטין את החוטין למתחן כך הם דברי ר"ע ור' פפייס במתני' שאין ביניהם אלא שזה מראה פנים לסברת ר"א הואיל והשוה מדותיו וזה ג"כ מודה דהיכא דמסתבר הוא עבדינן כר"א ואפשר דר"ע נמי יודה לרבי פפייס דהיכא דמסתבר הוא עבדינן כרבי יהושע דהא לא קאמר להלכה כר"א וכדאמרן:
Segment 4


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|טעמא}} דרבי ליעזר.''' דכתיב דבר אל אהרן וכו' כמו שכתבתי לזה במתני':
<b>מתקינין לו וכו'.</b> האי שייך לפ"ק דיומא ואיידי דאיירי בכהן שעבר מייתי לה נמי הכא. וביומא שם לא פירשתי וסמכתי על מה שבארתי בהוריות והואיל וחיבור בסדר אחר הוא ראיתי לבאר כאן:
<b>מה דינו.</b> של זה הכהן שמתקינין לו אם צריך ג"כ פרישה ואם מייחדין ליה עימיה בהלשכה:
<b>משה.</b> שבועה היא וכך היה דרכו של ר' חגיי בכל מקום שאמר איזה דבר בבית המדרש היה נשבע במשה כמו שהבאתי בריש פ"ב דסנהדרין וכמבואר בפ"ו דדמאי:
<b>די אינון מייחדין ליה דהוא קטיל ליה.</b> אם היו מייחדין לזה עמו בודאי יהרגנו שאינו יכול לסבלו ולראות צרה שלו בצידו:
<b>אותו.</b> כתיב בפ' עשירית האיפה ביום המשח אותו ודרשינן אחד מושחין אותו לכ"ג ואין מושחין שנים שיהא זה מוכן אם יארע איזה פסול בראשון וכן אם עבר הראשון מחמת פסול שאירע בו ושמש השני תחתיו אין מושחין אותו וכדמפרש ר' יוחנן טעמא מפני האיבה והלכך כאן נמי אין דין כהן גדול להשני שמתקינין תחתיו וא"צ פרישה אלא מתקינין אותו בלבד:


'''{{עוגן1|הוון}} יתבין ואמרין.''' שהיה קשה להם על האי טעמא דקאמר רשב"ל בפשיטות אליבא דר' אלעזר דמתני' דמשמע דכולי עלמא מודים בזה והא תמן בהלכה דלעיל קאמר רבי יוחנן לטעמא דר"ש דקאמר בהפריש נקבה לעולתו דחיילא עליה קדושת הגוף ועושה תמורה משום שכן מצינו שם עולת נקבה בעוף שכשירה ומדקאמר האי טעמא על הנודר עולה שאם הפריש נקבה לעולתו חיילא עליה קדושת הגוף שכן עולת נקבה בעוף ש"מ דה"ק שכן אם רצה היה מביא עולת העוף לנדרו ובזה היה יוצא ידי נדרו שאמר הרי עלי עולה סתם והלכך אף אם הפריש נקבת בהמה לנדרו חיילא עליה קדוש' וא"כ שמעינן מיהת דבנודר סתם יכול הוא להביא עולת העוף והכא הוא אמר רשב"ל הכי בתמיה ולא שמעינן דפליג רשב"ל על רבי יוחנן בהא דהכי משמע נמי מפשיטות דברי רבי יוחנן דלעיל דכ"ע מודים בזה אלא דיהיב האי טעמא אליבא דר"ש דלעיל למאי דס"ל בענין תמורה ומיהת בהא דקאמר שכן יכול להביא עולת העוף לנדרו לכ"ע הוא וקשיא על הא דרשב"ל אליבא דר"א:
Segment 5


'''{{עוגן1|אמר}} רבי יוסי.''' לרבי ירמיה קיימתיה להאי דרשב"ל כהאי דאמר רבי שמואל דכל שאינו לקרב לא היא ולא דמיה כלומר שהיא עצמה אינה ראויה על המזבח ולא הדמים עצמן לא קדשה מתחלה אלא לדמיה שתימכר ויקח בדמיה דבר הראוי למזבח ואמרת את עלה יאות היא דלהקריבו אין אתה יכול ועל העוף קאי שאם הקדיש סתם והיה עוף בנכסיו דלהקריבו עצמו לעולה אין אתה יכול דכתיב בהאי קרא דלעיל דבנודר או נודב סתם לה' משתעי ובבקר וגו' כתיב ולא עופות ולפדותו אין אתה יכול שאין לעוף פדיון כדתנן ריש פי"ב דמנחות ולפום כן צריך ע"כ מימר דלא קדשה העוף אלא קדושת דמים ותימכר ויביא בדמיה עולת בהמה וא"כ את נמי מודה להא דרשב"ל:
<b>עבר.</b> זה הראשון מחמת פסול שאירע בו ושימש זה תחתיו:
<b>הראשון.</b> לאחר שיעבור פסולו חוזר הוא לעבודתו וכל קדושת כהונה גדולה עליו:
<b>השני אינו כשר לא לכ"ג.</b> מפני האיבה ואין לו ג"כ דין כהן הדיוט לפי שמעלין בקדש ואין מורידין:
<b>עבר.</b> השני ועבד ואעבודת יה"כ קאי שאינה כשירה אלא בכ"ג:
<b>עבודתו משל מי.</b> כשאירע פסול בכ"ג ועובד אחר תחתיו הקרבן משל מי כגון פר יה"כ ועשירית האיפה אם משלו אם משל הראשון:
<b>נשמיעינה מן הדא.</b> דתני בתוספתא בפ"ק דיומא:
<b>פר ואיל הקריבים היום.</b> כך היא הגירסא בהוריות שם:
<b>משל כ"ג.</b> משל מי יהיו קריבין היום:
<b>וידע המלך מה שאלו.</b> שהבין דעתו שישאר הוא להיות כ"ג:
<b>לא דייך וכו'.</b> ובתוספתא מסיים אלא שאתה מבקש ליטול לך כהונה גדולה וידע בן אילם שהוסע מכהונה גדולה אלמא דמשל כ"ג הן קריבין ולא משל זה העובד לפי שעה:


'''{{עוגן1|חברייא}} בשם רבי יוחנן.''' וכן אמר רבי אייבו בשם רבי יוחנן היינו טעמא דהדין תניא דהמתני' דקאמר דאלו אין עצמן קריבין ע"ג המזבח אלא ימכרו ויביא בדמיהן עולות ואין הדמים נופלין לבדק הבית כמו ששנינו במתני' דלעיל גבי בהמה משום דשאני בהמה שהרי אם נפל בה מום יש לה פדיון כדילפינן מהאי קרא דכתיב בפרשת ערכין ואם כל בהמה טמאה וגו' והעמיד את הבהמה לפני הכהן והעריך הכהן אותה וגו' ומה ת"ל טמאה כלומר אי אפשר לומר דבהמה טמאה ממש אמור כאן שהרי כבר נאמר למטה ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך ומה ת"ל כאן טמאה אלא דלאו בטמאה ממש מישתעי הכא דאפי' טמאה באותו השם כלומר שעכשיו שם טמאה עליה שנעשית בעלת מום ואסורה למזבח כטמאה ואמר קרא תיפדה ודמיה נופלין לבדק הבית כדין כל הערכין ולפיכך נמי במתני' דלעיל דמיירי בבהמה אמרינן דהדמים נופלין לבדק הבית הואיל ואשכחן גבי בהמה תמימה שהקדישה למזבח ונפל בה מום שנפדית והדמים לבדק הבית נופלין אבל אלו שנשנו במשנתנו הסלת היין והשמן והעופות אם אירע בהן פסול אין להן פדיון כדתנן בריש פרק י"ב דמנחות ומשום שאינן בכלל העמדה והערכה והלכך אין הדמים נופלין לבדק הבית אלא יביא בדמיהן עולות בהמה:
Segment 6


'''{{עוגן1|וקשיא}}.''' כלומר דמכל מקום הא קשיא למאי דמפרש להאי קרא דבבעלת מום מישתעי:
<b>כל קמחייא קמח וקימחא דקימחית סולת.</b> דרך משל הוא כלומר אע"פ שהרבה נשים נזהרין בכך מעשיה של קמחית רצויה היא ביותר שזכתה לזה:
<b>כל כבודה וגו'.</b> אם היא כבת מלך פנימה זוכה היא למשבצות זהב ללבוש לכל בניה:


'''{{עוגן1|בדא}} כתיב והעמיד והעריך.''' בתמיה דהא ג"כ בעלת מום גמורה נמי בכלל ואפי' אירע בה מום כזה שאינה יכולה לעמוד וא"כ היאך אתה מקיים בה והעמיד את הבהמה והעריך הכהן ולא משני מידי:
Segment 7


'''{{עוגן1|ר"ז}} בשם רבי אלעזר.''' אמורא לא אמר כן לפרש האי קרא דאבתריה לחוד קאי וללמד על בהמה תמימה הקדישה למזבח ונפל בה מום שיש לה פדיון אלא דאדלעיל מהאי קרא נמי קאי דמישתעי בתמורה כדכתיב לעיל מיניה לא יחליפנו ולא ימיר אותו טוב ברע או רע בטוב ואם המר ימיר וגו' וילפינן מיניה דבדיעבד אם המר ימיר וגו' עושה תמורה ואפי' בעלי מומין שקדם הקדישן את מומן עושה תמורה ולאפוקי אם קדם מומן להקדישן אין עושה תמורה כדתנן בפ"ק דתמורה ויליף לה רבי אלעזר מהאי קרא דאבתריה ואם כל בהמה טמאה וגו' וכלומר דבהא מודה דהאי קרא על כרחך בבעלת מום מישתעי אלא שבא ללמד כל שאינה ראויה ליקרב לא כאן ולא במקום אחר כלומר לא עכשיו ולא בתחלה שמעולם לא היתה ראויה ליקרב והיינו בעלת מום מעיקרא אינו עושה תמורה הא אם קדם הקדישה למומה עושה תמורה דקרא הכי משמע אשר לא יקריבו ממנה וגו' שמעולם לא היתה ראויה לקרבן ואינו יכול להמיר אותה והעמיד את הבהמה לפני הכהן והעריך וגו' דאותה יש לה פדיון ודמיה לבדק הבית נופלין אבל בהמה תמימה הקדישה למזבח ואח"כ נפל בה מום לא שמעינן מהאי קרא דנפדית ודמיה לבדק הבית נופלין אלא דהאי בלחוד ילפינן מיניה דבכה"ג עושה היא תמורה וכדאמרן:
<b>יכול וכו'.</b> סיפא דהברייתא דספרא דלעיל היא יכול שאני מרבה אף משוח מלחמה לעשירית האיפה:
<b>ת"ל תחתיו מבניו יעשה אותה וגו' את שהוא בא אל אהל מועד וכו'.</b> כלומר את שהוא ממונה לכך לעבוד בשמנה בגדים:


'''{{עוגן1|יצאת}} נקיבה שבעוף.''' כלומר עוף שאין בו תמות וזכרות והכל שוה לגביה:
Segment 8


'''{{עוגן1|שאע"פ}} שאינה ראויה ליקרב כאן ראויה ליקרב במקום אחר.''' כלומר יצא עוף מילפותא דהאי קרא דלמדין ממנו דוקא אם קדש ואח"כ הומם עושה תמורה לאפוקי אם לא היתה ראויה ליקרב מעולם זה דוקא בבהמה יצא עוף שאע"פ שמצינו בו שראוי להקריבו במקום אחר אפ"ה אינו עושה תמורה וכדתנן בהדיא בפ"ק דתמורה העופות והמנחות אינן עושין תמורה שלא נאמר אלא בבהמה ואם המר ימיר בהמה בבהמה אלא יצא עוף מכלליה דהאי קרא קאמר והא דקאמר שאע"פ שאינה ראויה ליקרב כאן וכו' היינו לתרץ נמי קושיא דלעיל דמ"ש האי מתני' דידן דלא אמרינן הדמים נופלין לבדק הבית ומ"ש במתני' דלעיל דאמרי' הדמים נופלין לבדק הבית דהרי מעתה דמפרש להאי קרא דבענין תמורה נמי הוא דמשתעי ולא בענין פדיון לחוד וא"כ לא שמעינן מהאי קרא דבהמה הקדושה למזבח ונפל בה מום שהפדיון לבדק הבית הוא והשתא הדרא קושיא לדוכתה כדלעיל ועלה מסיים הכי דהא נמי שפיר היא לפירושא דרבי אלעזר אמורא דהיינו טעמא דבהמה תמימה ונפל בה מום אחר הקדישה עושה היא תמורה והלכך במתני' דלעיל דבבהמה איירינן ולעולם יש בה צד קדושה ואפילו נפל בה מום כדאשכחן לענין תמורה אמרי' נמי דדמיה לבדק הבית הן נופלין דאע"ג דקדשי בדק הבית עצמן אינן עושין תמורה היינו אם הוקדשו בתחלה לבדק הבית אבל זו שבתחלה הוקדשו למזבח הואיל וסתמן לבדק הבית כדין מקדיש סתם לר' אליעזר דמתני' דלעיל נופלין הדמים לבדק הבית יצא עוף דאיירי במתני' דהכא שאע"פ שאינה ראויה ליקרב כאן כלומר דדוקא כאן הוא שאינה ראויה ליקרב שלא הקדיש אלא לקדושת עולה למזבח וכולה כליל ובמתני' דבר שראוי למנחות נמי קאמר שאין כולה לגבוה דאית ביה שיריים לכהנים וא"כ גם עופות דתני בהדייהו לא לעולה למזבח ולגבוה הקדיש והיינו דקאמר אינו ראוי ליקרב כאן ומיהו ראוי הוא ליקרב במקום אחר במקדיש עולת העוף למזבח אפ"ה הואיל דלא אשכחן גביה צד קדושה לענין תמורה לא קרב הוא עצמו בהקדיש נכסיו סתם והיו בהן עופות או שארי השנויים כאן במתני' אלא ימכרו לצרכי אותו המין ויביא בדמיהן עולות בהמה למזבח. ולפי הא דפרישית מתורצת הקושיא דלעיל נמי לר' אלעזר אמורא והיינו נמי דקאמר ר"ז ר' אלעזר לא אמר כן ועיקרא דמילתא אפירושא דקרא קאי וכדלעיל אלא דאיכא למימר דנמי אשינוייא דהך רומיא דמתני' קאי וכדפרישית:
<b>מנין.</b> שהמשוח מלחמה יכול להיות מתמנה לכ"ג שנאמר פנחס בן אלעזר נגיד היה עליהם זה כ"ג והוא היה משוח מלחמה בתחלה כדכתיב אותם ואת פינחס:
<b>לפנים ה' עמו.</b> סיפיה דקרא:
<b>ר' יוסי וכו'.</b> כשהיה רוצה לקנתרו לבנו ר"א בר' יוסי על איזה הנהגה שהיה נוהג מקדם בענין למחות ביד עוברי עבירה ושוב לא עשה היה מקנתרו בזה הפסוק דכתיב על פינחס לפנים ה' עמו כשמסר נפשו על הדבר בזמרי. ובימי פילגש בגבעה לא מיחה שלא מסר נפשו למחות בבני גבעה במעשיהם שהיו רגילין לעשות ואמר לו ראה מה שכתוב בפינחס על כך:
<b>לגדולה של אחריו.</b> דאחרי כ"ג משוח מלחמה הוא קודם לגדולה:
<b>עמך הייתי.</b> כשאמר ר' יוחנן ולא אמר עובד אלא נשאל הוא וצריך אורים ותומים ולובש שמנה בגדים וכדמסיים במה הוא נשאל ובענין עובד אייתי רב הושעיה וכו':
<b>ראינו כ"ג פעמים הוא עובד בד' וכו' בשמנה.</b> כשהוא נשאל:
<b>וטועין.</b> וכי טועין הן בין דבר שמבפנים ובין דבר שהוא בחוץ והשיב לו וכי ר' טרפון אביהן של כל ישראל בתורה לא טעה וכו' כדלקמן וה"נ יש לך שיהו טועין בדבר כשרואין אותו מלובש בשמנה בגדים יאמרו שעבד בפנים בהן ולמחר יראו שעובד בארבעה והלכך ס"ל להאי תנא שאינו עובד לא בארבעה ולא בשמנה:
<b>ובני אהרן יתקעו בחצוצרות תמימין וכו'.</b> ברייתא היא בספרי פ' בהעלותך ור' טרפון אומר בין תמימין בין בעלי מומין א"ל ר' טרפון וכו':
<b>שמא לא ראיתו אלא בשעת הקהל.</b> בספרי שם גריס שמא בר"ה ובי"כ ביובל וכו' וט"ס היא וגי' דהכא עקרית והכי גריס נמי בתוספתא דסוטה פ"ז:


'''{{עוגן1|ר'}} אבין ור' בון בעון קומי ר' זעירא.''' וכללא היא דקאמרת כל שאין ראוין ליקרב לא כאן ולא במקום אחר אינן עושין תמורה והרי הרובע והנרבע דאינן ראוין ליקרב כלל והרי הן עושין תמורה כדתנינן בתוספתא פ"ק דתמורה עושין תמורה ברובע ונרבע במוקצה ונעבד באתנן ומחיר לכ"ע ובכלאים וטרפה ויוצא דופן פליג התם ר' אליעזר וס"ל לא קדושין ולא מקדישין כדתני במתני' סוף פ"ב דתמורה:
Segment 9


'''{{עוגן1|אמר}} לון.''' ר' זעירא אף אני לא אמרתי אלא טמאה ממש וקשיא בדא כתיב והעמיד והעריך. כלומר אף אני לא הודיתי לר' אלעזר דמפרש להאי קרא דבבעלת מומין מישתעי ומטעמא אחרינא אמרתי דמוטב לפרש להאי קרא דבטמאה ממש מישתעי ומכח האי קושיא דלעיל דאי בבעלת מום א"כ קשיא בדא כתיב והעמיד והעריך כדלעיל:
<b>וכפר הכהן אשר ימשח אותו ואשר ימלא את ידו.</b> מה ת"ל שתיהן לפי וכו'. ברייתא היא בספרא פרשת אחרי מות וכגי' דהכא:
תחילתדףכאן ד/ה
<b>מנין לרבות כהן המתמנה.</b> זה שמתמנה תחת הראשון אם אירע בו פסול ת"ל וכפר הכהן לימד שכלן אלו כשרין לעבודת יה"כ:
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|אחת}} לשלשים יום משערין את הלשכה.''' היו עושין פיסוק השער ליינות ושמנים וסלתות וכיוצא בהן דשכיחי שמשתנה השער בהן והיו פוסקין עם המוכר בשער הזה לצרכי הלשכה ועמד שער המקח הזה שלשים יום שאם נתייקר המקח היה צריך ליתן להקדש כפי השער שפסקו עמו ואם הוזל היה צריך ליתן להקדש כשער הזול כדמפרש ואזיל:
<b>במה הוא מתמנה.</b> זה האחר:
<b>בפה.</b> שאומרין לו לך עבוד וא"צ חינוך אחר:
<b>מתניתא אמרה כן.</b> שממנין זקנים בפה כדתנן בפ"ה דעדיות שאמרו לו לעקביא בן מהללאל חזור בך וכו' ונעשך אב ב"ד לישראל משמע שמיד כשתחזור מדבריך תהא נעשה אב ב"ד לישראל בלא סמיכה אחרת:


'''{{עוגן1|המקבל}} עליו לספק סלתות.''' להקדש בשעה שהשער היא ארבע סאין בסלע וסלתות דנקט דשכיחי טפי להתייקר וליזול לפי הזמן וה"ה לאינך:
Halakhah 11


'''{{עוגן1|ועמדו}} שלש סאין בסלע.''' שהוקרו בתוך אותו הזמן היה צריך לספק להקדש מארבע סאין בסלע ואם עשה המקח משלש סאין בסלע והוזלו בתוך הזמן ועמדו מארבע סאין בסלע היה צריך לספק להקדש כפי שער שהוזל שלעולם יד הקדש על העליונה:


'''{{עוגן1|ואם}} התליעה הסלת.''' שפסולה היא להקדש וכן אם החמיץ היין שפסול הוא לנסכים:


'''{{עוגן1|התליעה}} והחמיץ לו.''' להמוכר שההפסד היא עליו וצריך לספק הכשר להקדש:
Segment 1


'''{{עוגן1|אינו}} מקבל את מעותיו.''' שעשה המקח עם ההקדש:
מתני' <b>אין בין במה גדולה לבמה קטנה.</b> בשעת היתר הבמות ובמה גדולה היא במת צבור שהיתה בגלגל וכן בנוב וגבעון ובמה קטנה היא שכל יחיד ויחיד היה עושה במה לעצמו להקריב עליה ואין ביניהם אלא פסחים ומפרש בגמרא פסחים וכעין פסחים ואין החובות שקבוע להן זמן כפסח כגון תמידין ומוספין שבבמה גדולה קרבין ולא בבמה קטנה אבל חובות שאין קבוע להן זמן כגון פר העלם דבר של צבור ושעיר ע"ז אף בבמה גדולה לא היו קרבין:
<b>כל שהוא נידר ונידב קרב בבמה.</b> קטנה:


'''{{עוגן1|עד}} שיהא המזבח מרצה.''' בדבר הראוי לו:
Segment 2


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|תני}} בשם ר"ש.''' דפליג על הא דקתני אינו מקבל את מעותיו עד לבסוף שיהא המזבח מרצה אלא מיד היו מקבלים המוכרים מהגזברין את מעותיהן ואין כאן חשש כלל לפי שהכהנים זריזין הן ויכולין להוציא מידן ושלא יניחו להם אלא כפי הראוי להשתלם מן ההקדש:
גמ' <b>דלא נחית לבית וועדא מן צערא.</b> לא נכנס לבית המדרש כל זמן הזה מחמת הצער שהיה לו ובסוף זה הזמן נראה לר"א בחלמיה למחר סיני ירד וזהו ר' יוחנן ומחדש לכם דבר:
<b>עאל.</b> ר' יוחנן ואמר לפניהן מאיכן קשט הקושט הזה מאיכן נתאמת האמת הזה מהמקרא שתהא עבודה בבכורות קודם שהוקם המשכן כדתנן בפ' בתרא דזבחים עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות ועבודה בבכורות משהוקם המשכן נאסרו הבמות ועבודה בכהנים ומאיזה הזמן נתקדשו הבכורות לעבודה ומה טעם יש לזה:
<b>מן הדין קרייה.</b> מהמקרא הזה כשנבחרו הלוים תחת כל בכור בבני ישראל כתיב לעיל מיניה כי לי כל בכור ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי אותם לי וכתיב במעשה מכת בכורות שאמר הקדוש ברוך הוא ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכיתי כל בכור בארץ מצרים מאדם עד בהמה ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ה' למדנו שביום שהוכה כל בכור נתקדשו בכורי ישראל ועדיין אין אנו יודעין לאיזה דבר נתקדשו אלא מפני שבאותו זמן עצמו היתה ג"כ ביטול ע"ז שלהם כדכתיב ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים וידעו כי אני ה' ולי לבד ראוי לעבוד עבודה ולא לאלהים אחרים למדנו ג"כ שקדושת הבכורות לעבודה לשמים היתה ומכאן נתקשט הקשוט הזה שתהא עבודה בבכורות:
<b>קודם לכן מה היו עושין.</b> כלו' מקודם עד שלא נבחרו הבכורות מפי הדבור ועשו העבודה מעצמן הית' ג"כ בבכורות כדדריש מדכתיב ותקח רבקה וגו' מה החמודות וכי הכתוב משבח לבגדיו של עשו אלא ע"ש שהיה משמש בהן בכהונה גדולה שהיה בכור ונרמז בבנה הגדול ומדכתיב עלה בגדי החמודות:
<b>אלו הבכורות שהקריבו לעגל תחלה.</b> דכתיב וישכימו ממחרת ויעלו עולות והן היו המקריבין ולפיכך נשבר מטה תפארתם וניטלה מהן העבודה:


<small>הדרן עלך פרק התרומה</small>
Segment 3
תחילתדףכאן ה/א
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|אלו}} הממונין שהיו במקדש וכו'.''' בגמרא פליגי בהא דחד אמר כשרים שבכל דור ודור הוא מונה באלו המנויין ולהאי מ"ד היו נקראין על שם הראשונים שג"כ כולן כשירין היו כדקחשיב להו בסוף ע"ג דיומא ולא היו מזכירין לגנאי אלא לבן קמצר וחביריו האמורים. ואידך אמר מה שהיו באותו הדור מונה אותן לפי מה שבכל דור ודור ולהאי מ"ד על כולן אמר התם לגנאי חוץ מבן קטין וחביריו המוזכרים למעלה שם:


'''{{עוגן1|על}} החותמות ועל הנסכים.''' כדמפרש לקמן בפרקין:
<b>הכל קרב בבמה בהמה וחיה ועופות וכו'.</b> תוספתא היא בר"פ י"ג דזבחים וגרים התם תמימין ובעלי מומין טהורין אבל לא טמאין הכל קרב עולה וטעונה הפשט וניתוח וכו':
<b>ואת הפרות העלו עולה לה'.</b> גבי אנשי בית שמש כתיב כשהחזירו פלשתים את הארון ואז נחרבה שילה ובאו לנוב והותרו הבמות ולפיכך אף הנקבות כשירות לעולה:
<b>פשט ר"א לתברייא.</b> דמכאן הוא נלמד דכתיב מכל החי וגו' שיהו שלמין באיבריהן וא"כ בעלי מומין שאוסר כאן היינו מחוסרי אבר שגם לבני נח אסור לקרבן. ומייתי להא לעיל בפ"ט דפסחים ובסוטה פ"ט:
<b>מורטים.</b> עוף הממורט ראשי הכנף שלו פשט ר"א דנלמד מדכתיב כל צפור כל כנף פרט למירטים שאין הכנף שלם ולא נקרא כל כנף:
<b>הגה נח תורה מתוך תורה.</b> הוציא והגה זה מתוך שנצטוה מפי הגבורה אמר כבר נאמר לי לא כאשר היה מיום אדם הראשון אלא כירק עשב וגו' והתיר לי אכילת בעלי חיים ולאיזה דבר ריבה הכתוב לי עכשיו בטהורין שבעה שבעה ובטמאין שנים שנים אלא לקרבנות ואינן קרבין אלא מן הטהורין:
<b>אסור לישראל לסייעו.</b> להקריב קרבן בחוץ ואפי' להעשות שליח בשביל כך אסור:


'''{{עוגן1|על}} הפייסות.''' לעשות הפייס האמור לעיל בפ"ב דיומא שהממונה אמר להם הצביעו:
Segment 4


'''{{עוגן1|על}} הקינין.''' קיני זבים וזבות ויולדות והיה ממונה על השופרות שכתוב עליהן קינין כדלקמן בפ"ו והיא לוקח קינין באותן המעות שבשופר הקינין להקריבן להחייב בהן ולזה היה צריך שיתמנה חכם גדול ובקי לפי שיש כמה וכמה דינין המתחלפין אם אירע איזה תערובות בהן כדתנן במסכת קינין ואמרינן באבות קינין ופתחי נדה הן הן גופי תורה:
<b>אנטונינוס שאל לרבי מהו.</b> שאני מותר לבנות מזבח להקריב לשם. וא"ל בניהו וגנוז אבני' כלומר ולא להקריב עליו ועוד שאלו מהו לעשות לו קטרת כמתכונתה בתורה:
<b>א"ל חסר בה אחת מסממניה.</b> שלא תהיה כמתכונתה:
<b>ופריך לא כן תני.</b> לא תעשו לכם. במתכונתה ודרשינן לכם וכו' והכא אחרים הם עושין לכם:
<b>בגין ר' רומנוס.</b> ששלח אותו רבי לעשות הקטרת לאנטונינוס ולפיכך א"ל חסר אחת מסממני':
<b>אית מילין אמרין.</b> יש מהאומרי' שנתגייר אנטונינוס ויש מהאומרין שלא נתגייר ומביאין ראיה על שראו אותו יוצא במנעל נפחת ביה"כ וזה אסור ש"מ שלא נתגייר ודחי לה הש"ס דמה את ש"מ מזה שכן אפי' יריאי שמים יוצאין כך ביה"כ לפעמים אם א"א בענין אחר כגון במקום מטונף וכיוצא בזה ומייתי להא לקמן בפ' בני העיר ובפ' חלק בהלכה ה':
<b>מיכלתי.</b> אם מאכילני אתה מן לויתן לעולם הבא. וא"ל מטלה הפסח אתה אומר שאין לי חלק בו והאיך תאכילני מן לויתן וא"ל מה אעשה ובטלה הפסח א"א לך שאתה ערל וא"כ לא נתגייר וקאמר הש"ס כיון דשמע כן אזל וגזר. מל עצמו ונתגייר:
<b>חמי גזירתי.</b> ראה מילתי אם היא כהוגן וא"ל בדידי וכו':
<b>ולמה נקרא שמו רבינו הקדוש וכו'.</b> מייתי להא בע"ז פ"ג:
<b>מיליהון דרבנן.</b> דלקמן אמרין גם כן דנתגייר אנטינונוס דאמר ר' חזקיה וכו':


'''{{עוגן1|שהיה}} פותח בדברים ודורשן.''' כדקאמר בגמ' פעם אחת יבשה א"י וכו':
Segment 5


'''{{עוגן1|ויודע}} בשבעים לשון.''' הוא מרדכי בלשן הנזכר בעזרא בין עולי הגולה על שם שהיה בולל לשונות הרבה:
<b>והכתיב והבל הביא וגו' ומחלביהן.</b> וזהו שלמים שחלביהן קרב לגבי מזבח ואין כולו קרב לגבי מזבח:
<b>מה עביד לה ר' יוסי בן חנינא.</b> להאי קרא הוא מפרש מאי מחלביהן מן שמיניהן שבהן ולעולם עולות היו:
<b>והא כתיב וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים.</b> וא"כ הקריבו ג"כ שלמים:
<b>שלימין בגופן.</b> היו העולות בלא הפשט וניתוח וכולן עולות היו:
<b>כמ"ד לאחר מתן תורה בא יתרו.</b> כדרב הונא דאמר איתפלגון וכו':
<b>יהודה בי רבי אמר מתן תורה שמע.</b> א"כ הוי דהוא אמר לאחר מתן תורה בא יתרו:
<b>ודא מסייעא לר' יוסי בן חנינה.</b> שעולות הקריבו דכתיב עורי צפון וגו' דבר שהיה ישן שהקריבו בני נח ונתעורר לישראל:
<b>ובואי תימן.</b> אלו ישראל שמקריבין גם שלמים הנשחטין בדרום:
<b>מהו בואי דבר שהיה של חידוש.</b> כלומר דדחי הש"ס להאי סייעתא דאדרבה מאי בואי דקאמר משמע שהוא דבר של חידוש שנתחדשו לישראל שהן הקריבו עולות הנשחטין בצפון ולא בני נח וא"כ זהו דלא כר' יוסי בר חנינא:
<b>מה עבד וכו'.</b> דריש לה לדרשא אחריתא לכשיתעוררו הגליות וכו':
<b>היא העולה.</b> משמע שכבר היתה קריבה בבני נח וכשבאו לגבי שלמים כתיב זאת תורת השלמים וכו' אלא אשר יקריבו משמע מכאן ולהבא ולא הקריבום בני נח:


'''{{עוגן1|בן}} אחיה על חולי המעים.''' כדקאמר בגמרא שרוב הכהנים היו להם חולי מעיים לפי שאוכלין בשר הרבה ושמן ושותין מים אח"כ והיו מהלכין יחף על הרצפה והוא היה ממונה על רפואתן ויודע הסמים הטובים והמועילים לזה:
Segment 6


'''{{עוגן1|נחוניא}} חופר שיחין.''' ממונה על חופרי שיחין ובורות כדי שיהיו המים מצויין לעולי הרגלים:
<b>פרים הנשרפין וכו' איכן הן נשרפין.</b> שנקרבין בבמה מיירי דס"ל שאף חובות שאין קבוע להן זמן כגון פר העלם דבר של צבור ושעירי ע"ז היו קרבין בבמה גדולה שבגלגל ושבנוב וגבעון וכדמסיק ואזיל לקמיה ולפיכך שואל הש"ס אותן פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין היכן הם נשרפין דבאהל מועד שבמדבר כתיב בהדיא גבי פר כהן משיח והוציא את כל הפר אל מחוץ למחנה אל מקום טהור אל שפך הדשן ושרף אותו וגו' וכן בפר העלם דבר דאבתריה כתיב והוציא את הפר אל מחוץ למחנה ושרף אותו כאשר שרף את הפר הראשון וגו' אבל אותן שהוקרבו בבמה היכן הן נשרפין אם צריך ג"כ אל מקום טהור או לא. וקאמר על גבי קבר כלומר דאותן לא הוצרכו להיות נשרפין במקום טהור אלא אף במקום טומאה:
<b>מן מה דתנינן וכו'.</b> כלומר ומנלן שהוקרבו בבמה:
<b>מן מה דתנינן אין בין וכו' אלא פסחים וכדמסיים ואזיל כיני מתני' וכו'.</b> כן אנחנו מפרשין להמתני' דאין ביניהן אלא פסחים בלבד שבבמה קטנה לא היה הפסח קרב אבל שאר חובות בין הקבוע להן זמן ובין שאין קבוע להן זמן ובין של צבור ובין של יחיד היו קרבין כאן וכאן וא"כ היו קרבין בבמה:
<b>ודלא כר' יודה.</b> כלומר רישא דהמתני' אם אנחנו מפרשין כפשטה שאין ביניהן אלא פסחים בלבד א"כ לא אתיא כר' יהודה דאמר חטאת פסח ליחיד בין חטאת יחיד וכן פסח ליחיד קרבין בבמה גדולה אבל לא בבמה קטנה ולדידיה כל שהוא חובה אין קרב בבמה קטנה וסיפא דהמתני' זה הכלל וכו' וכל שאינו לא נידר ונידב אינו קרב בבמה ההיא כר' יהודה וע"כ לאוקמא מתני' רישא דלא כר' יהודה וסיפא כר"י:
<b>תני אמר ר' יהודה וכו'.</b> בתוספתא דזבחים שם גריס להא בדברי חכמים וה"ג התם ר' יהודה אומר כל שהצבור והיחיד מקריבין באהל מועד שבמדבר מקריבין באהל מועד שבגלגל אין בין אהל מועד שבמדבר לאהל מועד שבגלגל אלא במדבר אין בו היתר במה ובגלגל יש בו היתר במה:
במתו שבראש הגג אין יחיד מקריב עליה אלא עולה ושלמים בלבד וחכמים אומרים כל שהצבור מקריבין באהל מועד שבמדבר מקריבין באהל מועד שבגלגל כאן וכאן אין היחיד מקריב עליה אלא עולה ושלמים בלבד. גי' דהכא מוחלפת היא דר' יהודה לדברי חכמים ודחכמים לדברי ר' יהודה. ולפי מאי דגריס הכא בהאי ברייתא כך מפרש לטעמייהו דכל חד וחד:
<b>מ"ט דר' יודה לא תעשו בגלגל וכו'.</b> דאמר קרא לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום איש כל הישר בעיניו ולר' יהודה דס"ל דהצבור הן שמקריבין חובות במדבר מקריבין גם בגלגל ולאפוקי יחיד שלא היה מקריב חובות לא כאן ולא כאן. וכפי הגי' דהכא דריש ליה לקרא הכי לא תעשו בגלגל והיינו היחידים ככל אשר אנחנו עושים פה היום והיינו הצבור שמקריבין אף החובות ואתם היחידים לא תעשו כן בגלגל וכדי שלא יחשבו הואיל והותרו הבמות בגלגל א"כ אף באהל מועד שבגלגל יכולין להקריב הכל ואף החובות לפיכך הזהיר להן משה שלא יעשו כן אף בגלגל אלא כמו שאין היחיד עושה כאן באהל מועד שבמדבר החובות כך לא תעשו באהל מועד בגלגל:
<b>מה תעשו שם דבר שהוא בא לידי ישרות.</b> כלומר וסיפיה דקרא איש כל הישר בעיניו לא קאי אדלא תעשו דרישיה אלא דה"ק ומה תעשו איש כל הישר בעיניו והוא דבר שהוא בא לידי ישרות ואיזו זו עולה ושלמים שהן באין בנדר ונדבה ולפי אשר ישר בעיני כל איש ואיש וא"כ כאן וכאן במדבר ובגלגל אין היחיד מקריב אלא עולה ושלמים בלבד:
<b>מה טעמון דרבנן.</b> וכפי הגי' דהכא בברייתא וחכ"א כל מה שהצבור והיחיד וכו' וכגי' התוספתא לר' יהודה:
<b>במקום איש הישר בעיניו יעשה לא תעשון וכו'.</b> כלומר כשתבאו למקום אשר הותרו הבמות לכם לא תעשון שם בבמות קטנות ככל אשר אנחנו עושים פה היום להקריב היחיד החובות באהל מועד אלא ומה תעשו שם דבר שהוא בא לידי ישרות וכו' אבל באהל מועד שוין הן גלגל כמו במדבר וכדקאמרי הכא כל מה שהצבור והיחיד וכו':
<b>ר' יהודה אומר.</b> בכאן ע"כ שתאמר נשתבשה הגי' והוחלפו התיבות בהעתקה וא"א להעמידה לפי גי' דהכא בברייתא בפלוגתייהו אלא דכנ"ל. רבנן אמרי היחיד הוזהר והיחיד הותר הוזהר ובמתו בראש גגו והותר לעולה ושלמים ר' יהודה אומר אף הצבור והיחיד הוזהרו צבור הותר מכללו יחיד לן באיסורו. והכי פירושא רבנן אמרי היחיד הוזהר והיחיד הותר. כלומר מה שהוזהר היחיד במדבר הותר הוא בגלגל ומפרש ואזיל במה הוזהר היחיד במדבר הוזהר ובמתו בראש גגו לזה בלבד הוזהר שלאחר שהוקם המשכן נאסרו הבמות והיו הצבור והיחיד מקריבין באהל מועד דוקא והכל הקריבו ואף החובות ולמאי שהוזהר היחיד הותר הוא בגלגל שמקריב בבמות בראש גגו שכשבאו לגלגל הותרו הבמות ובמה הותר לעולה ושלמים שבאין בנדר ונדבה אבל החובות באהל מועד הוא מקריב ולא בבמה. רבי יהודה אומר אף הצבור והיחיד הוזהרו. כלומר ודאי לענין הזהרה מצינו ששוין הן הצבור והיחיד דכמו שנאסרו הבמות במדבר ליחיד כך נאסרו הבמות אף לצבור ובאהל מועד היו מקריבין הכל וכן אף שבגלגל הותרו הבמות לא הותרו אלא ליחיד אבל הצבור הוזהרו להקריב בבמות אלא שמצינו שהצבור הותר מכללו בזה שלפעמים הקריבו ג"כ בבמה כמו בשמואל ואליהו ועל פי הדבור כדלקמן:
<b>אבל היחיד לן בחיסורו.</b> כלומר ומה שהוזהר עוד היחיד במדבר שלא הותרו לו להקריב החובות אפילו באהל מועד נשאר הוא באיסורו אף באהל מועד שבגלגל וכסברת ר' יהודה לפי גי' דהכא בהברייתא שכאן וכאן אין היחיד מקריב אלא עולה ושלמים בלבד. וזהו כגי' התוספתא אליבא דהחכמים וכדלעיל:


'''{{עוגן1|גביני}} כרוז.''' הוא היה המכריז בשחר בבית המקדש עמדו כהנים לעבודתכם ולוים לשירתכם ולפעמים היו שומעין קולו מיריחו כדתנן במסכת תמיד:
Segment 7


'''{{עוגן1|בן}} גבר.''' כך היה שמו וממונה על נעילת שערים במקדש ובהר הבית בערב ולפותתן בבקר:
<b>תני בשם ר"ש וכו'.</b> בתוספתא שם אלא דכתב התם רבי יהודה אומר אף הצבור לא היו מקריבין באהל מועד שבמדבר אלא במה שקבוע לו מה"ת בלבד. וט"ס הוא וצ"ל ר"ש אומר וכן מוכרח שם דגריס אח"כ וכן היה ר"ש אומר השוחט את הפסח על היחיד וכו' ע"ש:
<b>סבר ר"ש משנקבע מה שבכתוב עוד לא פסק.</b> כך הוא האמת בזה ולפני המעתיקים או המדפיסים היה כתוב ראשי תיבות מה שבכתוב או מה שבתורה מ"ש וטעו והדפיסו מעשר שני והרבה מצוי בהאי תלמודא מהטעיות כאלה אשר לא שלטה בו יד המגיהים מהיודעים בתורה. וכלומר משנקבע החובות בכתוב שיש עליה זמן כגון תמידין ומוספין שוב לא פסק מלהקריב באהל מועד אלא כגון אלו ולאפוקי מחובות שאין קבוע להם זמן כגון פר העלם דבר של צבור וכיוצא שאינן באין אלא על החטא אפי' באהל מועד לא היו קריבין וכדמפרש ואזיל מה ביניהון וכו':
<b>ר' יוסה אומר נדבת הצבור ביניהון.</b> אם צבור הביאו קרבן נדבה כענין שכתוב בד"ה אחר שהתנדבו לעבודת בית אלהים ויזבחו זבחים לה' וגו' דכיוצא בזה אינו קרב באהל מועד שבמדבר לר"ש אבל פר העלם דבר וכיוצא בו הוקבעו גם הן בהכתוב וקריבין הן:
<b>תני אחד האיש ואחד האשה.</b> שוין להקריב בבמה וכך שנוי בתוספתא דזבחים שם איזהו במה קטנה בשעת היתר הבמה עושה אדם במה על פתח חצירו ועל פתח גינתו ומקריב עליה הוא ובנו ובתו ועבדו ושפחתו:
<b>לית כאן אשה.</b> סמי מכאן אשה שאינה כשירה להקריב בבמה דאיש כתיב בפרשה איש כל הישר בעיניו:
<b>תני אף הנזירות.</b> אזה הכלל דמתני' קאי דקתני כל הנידר ונידב קרב בבמה ותני בברייתא אף נדר הנזירות בכלל הוא וקרב בבמה:
<b>לית כאן נזירות.</b> דמשנדר בנזיר קרבן נזירות חובה היא עליו ואינו קרב בבמה:
<b>תני אף הנסכים.</b> קרבין בבמה ובתוספתא דזבחים שם פלוגתא דתנאי הוא דגריס במת יחיד אין נסכים דברי ר"מ וחכמים אומרים טעונה נסכים:
<b>דלא כרבי דתני רבי אומר וכו' אלא מבפנים.</b> באהל מועד ולא בבמה:
<b>הסך נסך שכר לה'.</b> לפני ה' באהל מועד:
<b>אין כתיב בל"ת אלא מבפנים.</b> מילתא באנפי נפשה היא ועל שחוטי חוץ קאי אין כתיב בל"ת כדדרשינן על האזהרה בשחוטי חוץ מדכתיב השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה וזה על הקדשים שהוקדשו להביאן מבפנים:
<b>מניין מבחוץ.</b> שהוקדשו להביאן מבחוץ על הבמה והוא בשעת איסור הבמות מנין שהוא בל"ת:
<b>נשמעינה מן הדא.</b> דתני בברייתא מנין לשוחט לפסח וליחיד וכו' בין ליחיד ולבמת יחיד ובין לבמת צבור בשעת איסור הבמות כגון משבאו לירושלים שנאסר הכל להקריב חוץ מאל פתח אהל מועד ת"ל לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך:
<b>ענוש כרת ואת אמר הכין.</b> בתמיה והלא בלאו הכי למדנו שענוש. כרת הוא כעל שאר שחוטי חוץ כדכתיב ואל פתח אהל מועד לא יביאנו וגו' ונכרת האיש ההוא מעמיו ואזהרת ל"ת למדנו מהשמר לך וגו' והאי דרשה למאי איצטריך:
<b>רשב"ל אמר.</b> להכי איצטריך כגון בשוחט את הפסח בשש שעות ולמעלן שהוא זמן שחיטת הפסח ושחטו שלא לשמו ובשעת היתר הבמה ולמה הוא אומר בשעת איסור במה בשעת איסור במתו כלומר בשעת איסורו של הפסח בבמה שאין הפסח קרב בבמה קטנה אבל הוא שעת היתר הבמה לשאר זבחים:
<b>ולמה לי שלא לשמו.</b> דקאמר הרי אף לשמו איצטריך לרבות את הפסח ששחטו בבמה קטנה שהוא בל"ת ומשני לרבותא קאמר שלא לשמו שלא תאמר הא קי"ל פסח שלא לשמו שלמים הוא וא"כ הן כשרין שהרי הוא שעת היתר הבמה לכל שאר הזבחים קמ"ל דאפ"ה הואיל ושם פסח עליו בתחלה יאסור בבמה קטנה הרי הוא בכלל נא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך:
<b>ועוד מן הדא.</b> ברייתא למדין נמי דפסח שלא לשמו בזמנו פסול הוא דתנינן יכול אם שחטו משש שעות ולמעלה יהא כשר והיינו בשחטו שלא לשמו דאלו לשמו זמנו הוא ומיהת שמעינן דבזמנו שלא לשמו פסול הוא:
<b>מה אית לך וכו'.</b> כלומר דמתמה הש"ס ומה אית לך למידק מהאי ברייתא דקאמר משש שעות ולמעלה יהא כשר וא"כ וכי דייקית מהא נמי דאם שחטו משש שעות ולמטן והיינו קודם שש שעות יהא פסול בתמיה וכי לא בשלא לשמו עסקינן ובשלא לזמנו ושלא לשמו ודאי כשר הוא אלא מהאי ברייתא לא תידוק מינה כלום:
<b>הדר אמרה שלמים הבאין מחמת פסח.</b> וכגון ששחטו שלא לשמו קודם חצות דשלמים הוא ובאין מחמת פסח הן כשרין להקריב בבמה בשעת היתר הבמות דאע"ג דהפסח עצמו אסור להקריבו בבמה מ"מ שלמים הבאין מחמתו כשרין הן בבמה דהא בפשיטות קאמר דאם שחטו שלא לשמו משש שעות ולמטן כשר הוא משום דשלמים הן וה"ה בכל שלמים הבאין מחמת פסח כגון עבר זמנו או שעברה שנתו דשלמים הוא וכשרין להקריבן בבמה ולא אמרינן דהואיל ומחמת פסח אתיין כפסח דמו וגם לענין איסור במה וכדאמרן:
<b>עולה הבאה מחמת אשם.</b> כגון תמורת אשם וכדתנינן בפ"ג דתמורה תמורת אשם ולד תמורתה עד סוף העולם ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה והרי הן קרבין עולה כדין הנדבה וזהו כהת"ק דהתם ור"א קאמר שם יביא בדמיהן עולות ומפרש שם והלא אף נדבה עולה היא ומה בין דברי ר' אליעזר לדברי חכמים אלא בזמן שהיא באה חובה הוא סומך עליה ומביא עליה נסכים ונסכים משלו וכו' שמעינן מיהת דלרבי אליעזר חובה קרי לה והשתא על דעתיה דר' אליעזר מהו שתהא כשירה בבמה מי אמרינן הואיל דמחמת חובה היא באה וזהו אשם שאין בא בנדבה ותו הא רבי אליעזר קרי לה חובה אף שהיא עכשיו עולה וא"כ אינה קריבה בבמה או דילמא הא השתא מיהת שם עולה עלה וכיון דאשכחן דעולה קרב בבמה היא נמי קריבה בבמה:
<b>נשמעינה.</b> לזה מן הדא דקתני במחני' לישנא יתירא זה הכלל וכו' וכל שאינו לא נידר ולא נידב אינו קרב בבמה והא תו למה לי דהא קתני כל שהוא נידר ונידב הוא שקרב בבמה אלא הא קמ"ל וכל שאינו לא נידר ולא נידב בעצמו אלא בא מחמת החובה וכגון הא דאמרן ג"כ אינו קרב בבמה כמו שאר חובות שאינן קרבין בבמה:


'''{{עוגן1|בן}} בבי על הפקיע.''' מפרש בגמרא הכא שהיה מזווג את הפתילות לפי ששיערו מחצית הלוג לנר להמנורה והיה צריך לזווג ולעשות הפתילות לפי הזמן שבתקופת טבת היה עושה אותן דקות ובתקופת תמוז עבות כדי שידלוק כשיעור אחד בלילות ארוכות וקצרות:
Segment 8


'''{{עוגן1|צלצל}}.''' כלי שיר סימבול"א בלע"ז ועל שם שיוצא ממנו קול גדול מלשון תצילנה אזניו:
<b>ואליהו.</b> היאך היה מקריב בהמזבח אשר בנה בשעת איסור הבמות:
<b>דיבורא אמר ליה.</b> מפי הדבור נאמר לו לעשות כדכתיב ובדברך וגו' ובדיבורך עשיתי זאת. והובא זה לעיל בפ"ב דתענית בהלכה ג':


'''{{עוגן1|הוגדס}}.''' או הוגרס על השיר שהוא היה המתחיל את השיר ושאר הלוים אחריו וכשהיה מסיים היו כולן מסיימין:
Halakhah 12


'''{{עוגן1|בית}} גרמו וכו'.''' ככתוב בסוף פ"ג דיומא:


'''{{עוגן1|על}} הפרוכת.''' על אורגי הפרוכת כדקאמר בגמרא שהיו נעשים שתים בכל שנה כדלקמן בפ"ח:


'''{{עוגן1|ופנחס}} המלביש.''' הוא היודע סדר הלבישה ביפוי וסידור נאה כדקאמר בגמרא:
Segment 1


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|רבי}} חזקיה אמר רבי סימון ורבנן וכו'.''' וכתוב לעיל בסוף פ"ג דיומא וע"ש:
מתני' אין בין שילה לירושלים וכו':
<b>בכל הרואה.</b> בכל מקום אשר יכול לראות משם את שילה דאמר קרא השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה ודרשינן בכל מקום אשר תראה אי אתה מעלה. אבל אתה אוכל בכל מקום אשר אתה רואה:
<b>קדושת שילה יש אחריה היתר.</b> שלאחר שנחרב' שילה הותרו הבמות וכל ימי נוב וגבעון היו הבמות מותרות עד שבאו לירושלים ונאסרו הבמות ושוב אין להן היתר אף לאחר שחרבה:


'''{{עוגן1|זה}} ר"ע שהתקין וכו'.''' והיינו דכתיב לכן אחלק לו ברבים שיהא מפורסם ברבים וכולם לומדים מה שסידר ומפני ואת עצומים יחלק שלל שחילק שלל הרבה בדברי תורה לעצומים והרוצים ליגע בהם. ויש אומרים אלו התקינו אנשי כנסת הגדולה מדרש הלכות והגדות ומה שהתקין זה ר"ע כללין ופרטין שהתורה נדרשת בהן וכדנשנה בברייתא דרבי ישמעאל:
Segment 2


'''{{עוגן1|ספורות}} ספורות.''' מנין ומספר בכל דינים השוים ולהורות שהן לא פחות ולא יותר חמשה לא יתרומו וכו':
גמ' <b>ר' יוחנן בר מרייה שמע לה מן הדא.</b> שמע לה להקשות מהא דלקמיה אהא דקתני אין בין שילה לירושלים וכו' אלמא דלענין איסור הבמות זה וזה שוין וכדתנן בהדיא בפ' בתרא דזבחים באו לשילה נאסרו הבמות והא אשכחן שהקריבו בבמה בימי שילה כדמסיק ואזיל:
<b>אז יבנה יהושע וגו'.</b> אין לי שהקריבו בבמה אלא בהר עיבל שילה מנין דכתיב ויקח שמואל טלה חלב אחד ויעלהו עולה וגו' ואמר ר' אבא בר כהנא שלש עבירות הותרו וגו' הוא ועורו דכתיב כליל לה' בלא הפשט ונתוח ומחוסר זמן דכתיב טלה חלב ואם אחר ז' ימים היה מאי אשמעינן הכתוב בזה דכתיב טלה חלב אלא ללמד שמחוסר זמן היה ושמואל לוי היה ולא כהן ואם איתא דשעת איסור הבמה היתה למה לא מנה לה נמי להא:
<b>אין מן הדא לית ש"מ כלום.</b> דלעולם איסור הבמה הי' אלא דלא קחשיב כאן איסור המקום דהקרבה כי אם אותן שלש שהן בגוף הקרבן והמקריב תדע דהא אמר ר' אבא בר כהנא גופיה גבי פרו של גדעון שהיה גם כן בימי שילה שבע עבירות הותרו וכו' וקחשיב לה נמי איסור במה. אלא דמהני קראי ליכא למשמע מידי שאלו עבירות הותרו בהוראת שעה ופעמים חשיב לכולהו ופעמים לא קחשיב לכולהו:
<b>מאן דבעי ישמיעינה טבאות.</b> מי שרוצה ללמוד מן הכתוב בלימוד הטוב שאין להשיב עליו ילמוד מהאי דאמר ר' שמואל בר נחמן דכתיב גבי שמואל ותשובתו הרמתה ויבן שם מזבח לה' אלמא שהיה נוהג להקריב באותו המזבח ברמה וזה היה לאחר שחרבה שילה וכדכתיב קראי דלעיל מיניה ויהי מיום שבת הארון בקרית יערים וירבו הימים ויהיו עשרים שנה וגו' ומדכתיב ויבן שם מזבח לה' ש"מ ולא מקודם דכל זמן שלא חרבה שילה היה נוהג איסור הבמות:
<b>כתיב וירם הטבח וגו'.</b> וזה היה בזמן שהבמות היו מותרות כדכתי' כי זבח היום לעם בבמה ודריש להאי קרא השוק והעליה מאי והעליה:
<b>שקא ושופה.</b> שופי הבשר שעל השוק:
<b>חזק ושוק.</b> והעליה הוא החזה שהיתה מונחת על השוק:
<b>וישם לפני שאול.</b> לכבדו דאמר ר' אלעזר וכו' לבעלים בבמה קטנה ולא היה צריך ליתנם לכהן:
<b>התיב ר"א.</b> תשובה דמהאי קרא נלמד דהלילה אינו כשר בבמה דהא כתיב גבי שאול ויאמר בגדתם גלו אלי היום אבן גדולה משמע שציוה לעשות זה ביום וכתיב בתריה ויאמר שאול פצו בעם וגו' ויגישו כל העם איש שורו בידו הלילה וישחטו שם הא כיצד אלא הלילה לחולין והיום למוקדשין שהקריב וכדכתיב אבתריה ויבן שאול מזבח לה' אלמא שאין הלילה כשר בבמה. וכד שמע ר' יוחנן זה הוטב בעיניו ואמר יפה לימדנו ר' אלעזר:


'''{{עוגן1|מה}} תלמוד לומר סופר.''' וכי לא היה לו להכתוב לספר בשבחו אלא שהיה כותב כמשמעות סופר כפשטיה אלא ללמד כשם שהיה סופר וחושב בד"ת להתיבות ולהאותיות כמו שנשנה במסכת סופרים כך היה סופר ומונה בדברי חכמים כדלעיל:
Segment 3


'''{{עוגן1|הראשונים}} חרשו וזרעו וכו' ואנו אין לנו פה לאכול.''' כלומר הם יגעו הרבה בד"ת והתקינו והזמינו להבין כל כללי התורה ופרטיה כאדם המתייגע בכל מלאכת התבואה עד אם גמר ואפה הפת ואעפ"כ אין לנו לב להבין אותה וכמי שאין לו פה לאכול:
<b>כתוב אחד אומר ויטש משכן שילה.</b> ולא קראו בית וכתוב אחד אומר ותביאהו בית ה' שילה:
<b>ויריעות מלמעלן.</b> לגג:
<b>והיא היתה מנוחה.</b> דכתיב כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה ומנוחה זו שילה שכשבאו לשילה לא היו נוסעים ממקום למקום כמו במדבר:
<b>ובלבד עשרה טפחים.</b> שמלמטה היה בבנין הבית:
<b>כך אהל שבשילה נטוי.</b> משמע שלא היה בנין כלל וקאמר ר' יוסי בר' בון דלא קאי אלא על קרסיו וכו' כמו שהיה באהל מועד:


'''{{עוגן1|אין}} הוון קדמאי מלאכין וכו'.''' זה כתוב לעיל בפ"ק דדמאי בהלכה ג' ועל עובדא דמייתי התם לעיל ר' ירמיה שלח לרבי זעירא חדא מסאנא דתאנים דלא מתקנא. כלכלה אחת של תאנים ולא היו מתוקנים ממעשרות וסמכו זה על זה ר"ז היה אומר איך ישלח לי רבי ירמיה דבר שאינו מתוקן ורבי ירמיה היה סבור איך יהיה ר"ז אוכל דבר שספק לו אם מתוקן הוא או לא ובין דין לדין נתאכלו טבל וכשנודע לו אח"כ שאכל דבר שאינו מתוקן אמר רבי זעירא אין הוון קדמאי מלאכין וכו' ובההיא שעתא כשאירע לו כך לר"ז אמר ואפילו לחמרתיה דרבי פנחס בן יאיר לא אידמינן וכהאי עובדא דלקמן:
Segment 4


'''{{עוגן1|גנבתה}}.''' נגנבה מליסטין בלילה ונעשית טמונה אצליהם במערה ג' ימים ולא טעמה כלום ולבסוף נמלכו להחזירה ואמרו הוציאוה מכאן שלא תמות ותסרח עלינו המערה והוציאו אותה והלכה ועמדה על השער של אדונה:
<b>שכל חופות.</b> חפיפות מלשון המקרא חופף עליו כל היום כלומר המקומות ששרתה השכינה לא היו אלא בתוך חלקו של בנימין שילה ונוב וגבעון ובית עולמים:
<b>והכתיב וימאס באהל יוסף.</b> וזה שילה:
<b>ויבחר בשבט יהודה.</b> תירוצא הוא והכתיב נמי ויבחר בשבט יהודה וכי ביהודה בחר והלא בית עולמים בחלקו של בנימין היה אלא גמר בחירה בחירה מה בחירה שנאמר להלן אל בית הבחירה בנימין בכלל וכו' וכדלקמן:
<b>נאכלין בחלקו של יוסף.</b> שקרוי סנה על שם שהיה שנאוי מאחיו וכדקאמר ר' אבודמא מצפירי רצועה כמין ראש תור היה נכנס וכו':
<b>תאנת שילה.</b> גבי גבולים כתיב ביהושע עד אסקופיה דשילה עד הרצועה כמין אסקופה היוצאת משילה שהיא בחלקו של יוסף:
<b>ששרת שכינה בסנאיו של יוסף.</b> שרצועה מחלקו של יהידה היתה גם כן יוצאה ונכנס בחלקו של. בנימין:


'''{{עוגן1|שריית}}.''' התחיל' לצעוק ואמר להן רבי פנחס פתחו לה לעלובה זו שכבר יש ג' ימים שלא אכלה כלום:
Segment 5


'''{{עוגן1|יהבון}} לה תיכול.''' תנו לה מה לאכול ונתנו לה שעורים ולא אכלה וכששאל אם השעורים מתוקנים היו והשיבו הן לפי הדין שהיה דמאי דהלוקח לבהמה פטור:
<b>ממה שנאכלו וכו'.</b> כלומר דמדייק על התנא ששנה במתני' שבשילה אוכלין וכו' בכל הרואה לא היה צריך השונה הזה להזהיר על אכילתן וכלומר לשנותו כמו לשון אזהרה שאוכלין בכל הרואה לא היה לו לשנות אלא על עלייתן ולומר שאין אוכלין אלא בכל הרואה ולא לעלות משם ולהלן ולאכול מה טעמא וכו' פן תעלה עלייתך להלן בכל מקום אלא במקום אשר תראה דזה ג"כ נכלל באזהרה זו וכך היה לי לתנא לשנות במתני' ודקדוק הלשון בעלמא היא:
<b>שילה ומשכן שילה.</b> שצריך שיהא רואה גם המשכן שבשילה:
<b>כגון הדא בית מעון.</b> מקום שהיה שם המשכן נראה אלא שזה היה מפסיק איזה דבר ביניהן וזה בכל הרואה דמתני' צריך שיהא אינו מפסיק:


'''{{עוגן1|וארימיתון}} דמיין.''' אם הרימותם בשביל דמאי וא"ל לא כן למדתנו רבינו הלוקח וכו' והשיב ומה אעשה לעלובה זו והיא מחמרת הרבה על עצמה והרימו ותיקנו דמאי ואז אכלה:
Segment 6


'''{{עוגן1|בוא}} וראה מה גדול הוא וכו'.''' שהיה יודע לדרוש ברמוזי הדברים ולחברן ולעשותן מלות כדי להבין וכדלקמן בהאי דרב חסדא:
<b>כל זמן שהארון מבפנים.</b> במקומו:
<b>אפילו לשעה.</b> אי נימא אפילו הוציאוהו לפי שעה כגון ההיא דבימי עלי שהוציאו הארון עמהם למלחמה יהו הבמות מותרות:
<b>שם שם.</b> כתיב הכא וישא משם את ארון ברית ה' צבאות וגו' וכתיב גבי שלמה כשהכניס את הארון אין בארון רק שני לחות האבנים אשר הניח שם משה בחורב מה להלן הבמות אסורות שהרי משעה שבאו לירושלים נאסרו:
<b>מעתה אם אין ארון אין פסח.</b> וכי בבית שני שלא היה ארון לא עשו הפסח:
<b>אזכרה אזכרה.</b> נאמר כאן שם ה' צבאות ונאמר גבי שלמה בארון אשר כרת ה' וגו':
<b>מעשר שני בנוב וגבעון.</b> ג"כ היה נוהג:
<b>ניחא כר' יודא.</b> אמתני' דלעיל קא מהדר דתני כל שאינו נידר ונידב אינו קרב בבמה:
<b>דר' יהודה אמר וכו'.</b> כדלעיל:
<b>אלא כר"ש דלעיל דאמר וכו'.</b> א"כ אף הצבור באהל מועד לא קרבו אלא חובות הקבוע להן זמן ולא אתיא סיפא דמתני' כר"ש:
<b>סבור ר"ש.</b> טעמיה דר"ש מפרש וכדפרישית לעיל:


'''{{עוגן1|תני}}.''' בתוספתא דסנהדרין ריש פרק ח':
Segment 7


'''{{עוגן1|שנים}} שיודעין לדבר.''' בשבעים לשון וכולן ראוין לשמוע להבין אף שאין יכולין לדבר ה"ז ראויה לסנהדרין לפי שהסנהדרין היו צריכין שיהא בהן מדברים בכל הלשונות שאם יבא לפניהן אחד מאיזו אומה ולשון ואינו מדבר כ"א בלשון עמו שיהו יכולין לדבר עמו ולהשיבו וכולן היו צריכין שיבינו מה שהן מדברין:
<b>מנין שהכהנים יוצאין וכו'.</b> גרסינן להא לעיל בפסקים פ' כל שעה בהלכה ד' עד וליטמא למתים ושם פירשתי וע"ש:


'''{{עוגן1|שלשה}}.''' אם יש בהן שלשה מדברים ה"ז בינונית ואם יש בהן ארבעה הרי זו חכמה מפני ששנים מהן מדברים עם זה ובתוך כך שנים האחרים נושאין ונותנין בהענין:
Segment 8


'''{{עוגן1|יבשה}} ארץ ישראל.''' לא ירדו גשמים ולא גדלו הזרעים ולא ידעו מהיכן להביא העומר:


'''{{עוגן1|אייתוניה}}.''' הביאו אותו לפני פתחיה שלא היו מבינים ברמיזותיו של אילם הזה ואמר להן פתחיה אם יש איזה מקום הנקרא גנות צריפין או להפך והלכו לשם ומצאו שדה זרועה ומליאה וקצרוה להביא העומר:


'''{{עוגן1|פעם}} אחת נשרף כל העולם כולו.''' נשרפו הזרעים מחמת החום ולא היו יודעין וכו':
Segment 9


'''{{עוגן1|על}} סוכרא.''' מקום סכר הנהר שסוכרין אותו כדי שיתפשט וישקה את השדות א"נ סיכרא והוא חור שבמזוזת הדלת שתוחבין בו הבריח לנעול:
<b>לאחד שעשה לו חבילה.</b> אחר שטילטל ממקום למקום עשה לו חבילה מקום לנוח בה כך וכו' ולזה אמר זאת מנוחתי:
הדרן עלך מגילה נקראת


'''{{עוגן1|שלש}} נשים וכו'.''' ועוד מעשה בג' נשים שהביאו קיניהן ואחת אומרת לעינתי וכו' והיו סבורין לומר לעינתי מלשון מעיין שהיתה שופעת זיבה כמעיין וכן האומרת לימתי שופעת כים היתה והאומרת לזיבתי זיבה ממש כסידרה ונמצאו שאלו השלש כולן קיני חובה מביאין הן אחד לחטאת ואחד לעולה כך היו סבורין ואמר להן פתחיה לא כך היא כוונתן אלא זו שאומרת לעינתי בעינה היתה מסוכנת ונתרפאה ומביאה קן א' לנדבה וכן האומרת לימתי בים סיכנה וניצולה והאומרת לזיבתי זאב בא ליטול את בנה וניצל ממנו ומביאה קן א' ונמצאו שאלו קיני נדבה הן וכולן עולות:
Chapter 2


'''{{עוגן1|בן}} אחיה וכו'.''' כדפרישית במתני' שאחיה היה יודע איזה יין טוב למעיים ואיזה יין הוא סמם ומרפא ביותר למעיים:


'''{{עוגן1|הי}} דין כיף מקורר מיא.''' איזה סלע שתחתיו יוצא מקור מים ואיזה שיש תחתיו שרברובי חריבות ויבשות ארזי. פת חריבה תרגומו לחמא שרבתא:


'''{{עוגן1|ועד}} מטי הן וכו'.''' ועד כמה הגיע אותו הכיף וכן עד כמה מטייה החריבות שלו וצריך לחפור יותר עמוק זה הכל היה נחוניא יודע:
Halakhah 1


'''{{עוגן1|מאן}} דאמר רחמנא וותרן.''' שמוותר ומוחל הכל עד שלא יתקן האדם מעשיו ויבקש מחילה על חטאיו:


'''{{עוגן1|יתוותרן}}.''' יתרחבו ויצאו בני מעיו אלא הקדוש ברוך הוא מאריך רוחיה וגבי דידיה ועל דרך שאמרו והגבאין מחזירין בכל יום וכו'. וגריס להא לקמן בפ"ג דביצה:


'''{{עוגן1|וסביביו}}.''' הן הצדיקים שיש להם דבקות עם המקום מדקדק עמהם ביותר ואפי' על דבר קל וכחוט השערה מדקדק הוא:
Segment 1


'''{{עוגן1|אמר}} רבי יוסה לא מטעם הזה.''' לא ממקרא הזה אנו למידין כך ולפי שמשמעו שאפילו כחוט השערה מדקדק להענישם על דבר קל שעברו אבל אין אנו יודעין שאינו מוותר להם אף במקצת ועוד דכאן לא כתיב כל סביביו דאפשר שיש איזה מהן שמוותר עמו אלא מהמקרא הזה אנו למידין כך מן מה דכתיב ונורא הוא על כל סביביו מוראו על הקרובים ודבקים עמו כביכול יותר מן הרחוקים ממנו ואינו מוותר עמהם כלום וכל שהוא יותר דבק עמו יותר מדקדק עמו וזהו על כל סביביו:
מתני' <b>הקורא את המגילה למפרע לא יצא.</b> כתיב והימים האלה נזכרים ונעשים מה עשיית הימים אי אפשר למפרע שיהי' ארבעה עשר אחר חמשה עשר אף זכירה שהיא קריאת המגילה צריך שיהא לא למפרע:
<b>קראה על פה לא יצא.</b> דכתיב הכא נזכרים וכתיב התם כתוב זאת זכרון בספר מה להלן בספר אף כאן בספר. וממאי דהאי זכירה קריאה היא דלמא עיוני בעלמא משום דכתיב זכור יכול בלב כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת לב אמור הא מה אני מקיים זכור בפה:
<b>קראה תרגום.</b> כגון שהיתה כתובה תרגום או כתובה בכל שאר לשון והוא אינו מבין לא יצא:
<b>אבל קורין אותו ללעוזות בלעז.</b> אם היתה כתובה באותו לשון לעז שהוא מבין יצא דאי לאו הכי ה"ז קורא על פה:
<b>והלועז ששמע אשורית.</b> שהיתה כתובה אשורית ובלשון הקדש אף על פי שזה הלועז אינו מבין בלשון הקדש יצא דמידי דהוה נשים ועמי הארץ דהואיל וכתובה בלשון הקדש איכא מצות קריאה ופרסומי ניסא:


'''{{עוגן1|דין}} הינו חסידכון.''' זהו החסיד שלכם והוא אינו מצדיק עליו את הדין ואינו רוצה להתנחם והשיבו לו רבי כך וכך וכו' ומשום זה לבו כואב לו ביותר והתפלל עליו רבי פנחס ואמר אפשר שזה היה מכבד את בוראו במים בהחסד שהיה עושה עם הבריות והוא יתברך מקפחו להענישו במים ומיד נפלה קול הברה בעיר שנצולה ועלתה:
Segment 2


'''{{עוגן1|בסיכתא}} איתערית.''' בקוץ ויתד אחד שנזדמן לה בתוך הבור נתערית בו ועלתה ואית דאמרין וכו'. וגריס להא ג"כ בפ"ק דדמאי שם:
גמ' <b>דכתיב ככתבם.</b> משמע כסדר שהיא כתובה ולא למיפרע. וגרסי' להא בברכות פ"ב בהלכה ד' עד לעתיד לבא:


'''{{עוגן1|א"ל}} והתנינן.''' כאן בן גבר וכי אית לך מימר בר תרנגולא. וגריס להא לקמן בפרק בתרא דסוכה:
Segment 3


'''{{עוגן1|שהיה}} מזווג את הפתילות.''' כדפרישית במתני' וכן גרים לעיל ביומא פ"ב:
<b>והיו בדרך הוייתן יהיו.</b> התם בברכות קאי ואק"ש דתנינן שם הקורא למפרע לא יצא משום דכתיב והיו בהוייתן כסדר שהן כתובין בתורה ולא התיבות למפרע:
<b>תני אף בהלל ובקריאת המגילה כן.</b> כך היא בברכות. ותיבת שמע אשר היא בדפוס כאן ט"ס היא ומייתי לה הכא כדרך שהיא שנוי שם כסדר הש"ס הזה:
<b>ניחא בקריאת המגילה.</b> כדאמרן משום דכתיב ככתבם:
<b>ברם בהלילא.</b> מ"ט. וקאמר בגין דכתיב ממזרח שמש וגו'. וה"ק שצריך שיהא מהולל שם ה' כממזרח שמש עד מבואו שהן כסדר ולא יהפכו הזריחה והשקיעה כך צריך להלל על הסדר:
<b>מה את שמע מינה.</b> כלומר ומה הוא שמקפיד שיאמר על הסדר אם הפסוקים לבד או אף הפרשיות וקאמר ר' אבון עוד היא אמורה על הסדר כלומר שגם הפרשיות שלה הן נאמרות על הסדר ולא יקדים המאוחר להמוקדם כדמפרש ואזיל בצאת וגו' מדברת לשעבר ולא לנו וכו' הוה לדורות הללו אהבתי וגו' לימות המשיח אסרו חג בעבותים בפרשת הודו לה' כי טוב וגו' לימות גוג ומגוג שיעשה עמנו נפלאות וצריך לכפול החג בהודאה כעבותים הללו:
<b>לעתיד לבא.</b> לתחיית המתים ואז ג"כ אודך כמו עתה:


'''{{עוגן1|לכופרה}}.''' שם המקום והיה מבקש להקים להם ממונים ופרנסים שישגיחו על צורכי ועסקי צבור ולא היה מי שיקבל זה ממנו ולהתמנות עליהם ונכנס רבי יוסה ואמר לפניהם שנינו בן בבי על הפקיע מה אם זה וכו' שנתמנה על דבר מועט זכה להימנות עם גדולי הדור שנמנו כאן יוחנן בן פנחס פתחיה זה מרדכי וכו' אתם שאתם מתמנין על חיי נפשות להשגיח על צרכי רבים ולפרנס העניים לכ"ש שיהיה לכם זכות גדול וגריס להא לעיל בפרק בתרא דפאה בהלכה ז':
Segment 4


'''{{עוגן1|כהיא}} דתנינן תמן.''' בפ"ז דתמיד שחה כ"ג לנסך הניף הסגן וכו':
<b>והוא שתהא כתיבה בלעז.</b> הא דקתני אבל קורין אותה בלעז דוקא שהיא כתובה באותו לעז עצמו כדפרישית במתני':
<b>מה אנן קיימין.</b> אסיפא דמתני' קאי והלועז ששמע אשורית יצא במאי עסקינן אם כשהיתה כתובה אשורית והוא תירגמה בלעז וקראה. הדא היא דתנינן קראה בכל לשון לא יצא ואמאי קתני הכא יצא:
<b>אם כשהיתה כתובה בלעז.</b> והוא תירגמה אשורית וכלומר דתפרש דהא דקתני והלועז ששמע אשורית היינו שכתובה לפניו בלעז שמבין וששמע דקתני היינו שתירגמה באשורות וקרא והלכך יצא אכתי קשיא הדא היא דתני בברייתא מה בין ספרים וכו' ומגילת אסתר אינה נכתבת אלא אשורית:
<b>תיפתר שהיתה כתובה גיגנטון.</b> מלשון גינוס והוא נופל על דבר הנחלק לחצאין וכמו אנדרוגינוס שהוא חצי זכר וחצי נקבה כך תיפתר כאן שהיתה כתובה חציה לעז וחציה אשורית והא דתני מגילה אינה נכתבת אלא אשורית היינו שיהא בה כתב אשורית ולאפוקי אם כולה כתיבה בלעז:
<b>והשמיט פסוק אחד.</b> בקריאה:
<b>ותירגמו המתרגם.</b> לאותו הפסוק וקראו בתרגום יצא ופריך הא אנן אמרין קראה בכל לשון לא יצא ואת אמר הכין בתמיה:
<b>שמואל כדעתיה דשמואל אמר היתה כתובה כהלכתה.</b> אשורית הלועז יוצא בה אם קראה בלעז וכך הוא מפרש לסיפא דהמתני' וכדפרישית במתני' דאע"ג דלא ידע מאי קאמר מ"מ מכיון שהיא כתובה כהלכתה איכא פרסומי ניסא:
<b>יודע אשורית ויודע לעז.</b> זהו פשיטא שהוא יוצא בה בלעז וכן באשורית שהרי היא כתובה כהלכתה והוא מבין בשתיהן:
<b>בלעז יוצא בה בלעז.</b> וכן אם אינו יודע אלא בלעז יוצא בה בלעז כדקתני בסיפא דמתני' אלא הא דמיבעיא לן יודע אשורית ויודע לעז מהו שיוציא ידי אחרים בלעז מי נימא דדוקא הוא יוצא או בזה או בזה שהרי הוא יודע הוא בשניהן אבל להוציא אחרים שאינן יודעין בלעז אפשר שאינו יכול להוציאן ידי חובתן הואיל ואינם מבינים בו:
<b>ייבא כהדא.</b> דתנינן בסוף פ"ג דר"ה כל שאינו מחויב בדבר וכו' ומשמע אם הוא מחויב בדבר מוציא הוא אחרים ומכיון דכאן יודע הוא גם בלעז ורצה קורא אותה בלעז כדאמרת יוצא בה בלעז ויוצא בה באשורית מחויב בדבר קרינן ביה ויכול הוא להוציא אחרים בלעז ואפילו הם אינן מבינין בו:


'''{{עוגן1|נזקרין}} לו.''' בשבילו וקולו שוצא בכח ובנעימה בבת ראש לאחוריהן:
Halakhah 2


'''{{עוגן1|בית}} גרמו וכו'.''' כל זה כתוב לעיל בסוף פ"ג דיומא עד מעתה אין אנו צריכין להזכירן לגנאי:




'''{{עוגן1|שהיה}} מלביש וכו'.''' מפני שהוא היה יודע להלבישם בנוי ועל סדר היותר נראה ביפוי וכהאי מעשה בכהן אחד שהלביש לסרדיוט אחד לבגדיו שהיה רגיל בהם והוא הלביש אותו על צד היפוי ונתן לו שמנה דינרי זהובים ואית דאמרין י"ב נתן לו בעד שכרו:
Segment 1
תחילתדףכאן ה/ב
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|אין}} פוחתין משבעה אמרכולין וג' גיזברין.''' האמרכלין היו ממונים וחשובים יותר מהגזברים ולפיכך גריס בנוסחא דהכא לאמרכלין מקודם וזה לשון התוספתא בפ"ב שלשה גזברין מה הן עושין בהן היו פודין כלומר על פיהן פודין את הערכין ואת החרמים ואת ההקדשות וכל מלאכת הקדש בהן היתה נעשית. שבעה אמרכלין מה הן עושין שבעה מפתחות העזרה בידן רצה אחד מהן לפתוח אינו יכול עד שיתכנסו כולן נתכנסו כולן אמרכלין פותחין וגזברין נכנסין ויוצאין ולפי כבוד היו נכנסין והיו יוצאין. אמר רבי יהודה למה נקרא שמו אמרכל מפני שהוא אומר על הכל היו כשרים בכהנים בלוים ובישראלים ע"כ. ובגמרא קאמר שהיו עוד שם שני כותליקין והן היו קודם להאמרכלין ויליף לה מקרא דד"ה:


'''{{עוגן1|ואין}} עושין שררה על הצבור בממון פחות משנים.''' כדיליף בגמרא דכתיב והם יקחו את הזהב ומיעוט רבים שנים:
מתני' <b>קראה סירוגין.</b> שקרא מעט ושהא וחזר וקרא מעט ושהא אפילו שהא כדי לגמור את כולה ויותר יצא:
<b>נתנמנם.</b> כגון ניער ולא ניער תיר ולא תיר וכי קראו ליה עני ולא ידע לאהדורי סברא דבר הבא מבינת הלב וכי אדכרו ליה מידכר:
<b>היה כותבה.</b> כגון דמנחא מגילתא כתובה כולה קמיה וקרי פסוקא פסוקא מההיא מגילתא וכותב ממנה ומשום דלא נפיק ידי חובתו אלא כשקורא במגילה שהיא כתובה כולה:
<b>דורשה.</b> או שהיה דורשה או מגיהה:
<b>אם כיון לבו.</b> לצאת בקריאה זו יצא:
<b>היתה כתובה בסם.</b> שיש עשב שקורין לו סמא או רפיבינטו בלעז:
<b>ובסיקרא.</b> אבן שצובעים בו אדום או גוון אחר:
<b>קומוס.</b> מין שרף גומ"א בלעז:
<b>ובקנקנתום.</b> הוא חרתא דאושכפי וידריאל"ו בלעז ובערבי זא"ג:
<b>על הנייר.</b> עשוי מעשבים או ממטלניות ע"י דבק וכותבים עליו:
<b>ועל הדיפתרא.</b> הוא עור שלא נשלם תיקונו דמליח וקמיח ולא עפיץ:
<b>עד שתהא כתובה.</b> בכתיבה אשורית:
<b>ועל הספר.</b> הוא קלף:
<b>ובדיו.</b> סתם דיו שלהם היה מעשן של שמנים או של זפת ושעוה וכיוצא בהן וגובלין אותו בשרף האילן ובמעט דבש ולותתין אותו הרבה ודכין אותו עד שיעשה רקיקין ומיבשין אותו ומצניעין אותו ובשעת הכתיבה שורהו במי עפצים וכיוצא בו:
<b>וכותב בו.</b> ודיו שלנו הנעשה ממי עפצים וקנקנתום ומעט גומ"א כשר וכותבין בו ס"ת ותפילין ומזוזות:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|תני}}.''' בברייתא דג"כ אין פוחתין משני כותליקין והן היו קודם וחשובים מהאמרכולין כדלקמן:
Segment 2


'''{{עוגן1|הדא}} היא דכתיב.''' בד"ה גבי יחזקיהו המלך שאמרי להכין לשכות בבית ה' ויכינו וכתיב ויביאו את התרומה והמעשר והקדשים באמונה ועליהם נגיד כנניהו הלוי ושמעי אחיהו משנה והן היו הקיתליקין כדכתיב אבתריה ויחיאל ועוזיהו ונחת ועשהאל וירימות ויוזבד ואליאל ויסמכיהו ומחת ובניהו פקידים מיד כנניהו ושמעי אחיו במפקד יחזקיהו המלך ועזריהו נגיד בית אלהים א"כ אלו עשרה הראשונים היו תחת מפקד כנניהו ושמעי והם תחת מפקד המלך וכ"ג שאחר המלך והיינו דמפרש שאנו שלשה הראשונים יחיאל ועוזיהו ונחת הן הן השלשה גזברין דמלמטה למעלה קא חשיב הכתוב ושבעה הכתוב אחריהן הן הן האמרכולין ועל הגזברין הן והן כולן תחת מפקד כנניהו ושמעי הקותיליקין ובמפקד המלך וכ"ג. ועכשיו מפרש פקודתן וכיצד היה סידרן:
גמ' <b>תני סירוגין יצא וכו' קיטועין.</b> פיסקי פיסקי בשהיי' כדפרישית במתני':
<b>סירוסים חד פרה חד.</b> פסוק אחד פחיתה בפסוק שלאחריו שמדלגו וקוראו אח"כ וה"ז מסורס:


'''{{עוגן1|המלך}} וכ"ג כשהוא חותם.''' על איזה דבר שהיו צריכין שיהיה צרור וחתום עד בא עת וזמן שצריך להשתמש בו להקדש כך היה הסדר:
Segment 3


'''{{עוגן1|הגזבר}}.''' נותן חותמו עליו בתחלה ונותן להאמרכול ונותן חותמו עליו והאמרכול לקיתיליקון והקיתיליקון לכ"ג והכ"ג למלך וכולן נותנין חותם שלהן על אותו הדבר וכסדר שאמרנו:
<b>אמר ר' חגי וכו'.</b> גרסי' להא לעיל בפ"ט דשביעית בהלכה א':
<b>סירוגים וחלגלוגות.</b> הפירוש שלהן וכן מי הגדול אם בחכמה או בשנים כל אלו הוו איצרכה לחברייא שלא היו יודעין ואמרו ניסוק ונשאל ונלמד מדבית רבי ויצאת השפחה משל בית רבי ואמרה להם תכנסו לשנים שנים כדי לידע מי הוא הראוי ליכנס קודם ולא יהו מעורבבין ושמעו שאמרו פלוני זה יכנוס קודם וזה קודם לשל אחריו ומתוך כך למדו מי הוא הקודם:
<b>שרון.</b> התחילו ליכנס פיסקי פיסקי ולא רצופין זה אחר זה ואמרה להם למה אתם נכנסין סירוגין סירוגין ולמדו הפירוש של סירוגין:
<b>חד רבי.</b> צורבא מרבנן אחד היה טעון פרפיחינין פורפלינ"י בלע"ז בגלימא שלו ונפלו ממנו וכו' וידעו מה הן חלגלוגות:
<b>אמרה לה.</b> לחבירתה אייתי מטאטא לכנסן ואייתת אילבינ"ה כך הוא בלעז מה שמכבדין בה הבית וידעו פירוש של הכתוב וטאטיתיה:


'''{{עוגן1|וכשהוא}} מתיר וכו'.''' וכשצריכין לאותו הדבר והיו צריכין להתיר החותמות המלך רואה חותמו בתחלה אם לא נגעו בו ומתירו ואח"כ הכ"ג כך וכו' עד הגזבר שהוא למטה מכולן ורואה חותמו ומתיר ומשתמשין בו:
Segment 4


'''{{עוגן1|אין}} עושין וכו'.''' וגריס להא נמי בפ' בתרא דפאה:
<b>ר' מנא וכו'.</b> גרסינן להא לעיל בפ"ב דברכות בהלכה א':
<b>הפסיק בה.</b> בק"ש ושהא כדי לקרות את כולה:
<b>הלכה כר' מנא וכו' שאמר משום ר' יוסי הגלילי.</b> בדין הפסיק בה:
<b>אף בהלל ובמגילה כן.</b> אם הפסיק ושהא כדי לגמור את כולה חוזר לראש:
<b>אף בתקיעות כן.</b> אם הדין הוא כן אף בתקיעות:
<b>וסלקין לבי רבי.</b> ושמעו לרב הונא בשם רב שאמר אפי' שמען לתשע תקיעות בט' שעות ביום יצא:
<b>עד דאנא תמן.</b> בבבל:
<b>איצרכת לי.</b> הייתי מסופק בדין זה:
<b>וכד סלקית להכא שמעית וכו'.</b> והוא ששמען על הסדר תר"ת וכו' כדרך שמסודרין על הברכות:
<b>היה זה צריך לפשוטה ראשונה.</b> שעדיין לא שמע כלום והאחר שמע כולן חוץ מפשוטה אחרונה ושמעו תקיעה אחת מהו שמוציאן ידי שניהם. ולא אפשיטא:
<b>ר' בון בר חייה בעי.</b> הא דאמרינן אם הפסיק ושהא כדי לגמור את כולה לא יצא וצריך שיהא חוזר לראש מאי אם כולה דקאמר כגון קריאת שמע עם ברכותיה או היא ולא ברכותיה או אפי' כדי לגמור ברכותיה ולא היא:
<b>הפסיק כדי שלישה.</b> כלומר אם לא הפסיק בהפסקה אחת כדי לגמור את כולה אלא שהפסיק כדי לגמור שליש וקרא וחזר והפסיק כדי שליש וכן אחר כך עוד כדי שליש מהו שיצטרפו להפסקה כדי שיעור כולה ולא איפשיטו הני בעיות:
<b>ובקורא משערין.</b> וכן הא דאמרינן הפסיק בה וכו' בהקורא משערינן או בקריאת סתם כל אדם משערינן:
<b>לא מסתברא בקורא.</b> כלומר וכי לא מסתברא דבקורא משערינן לכל אחד ואחד לפי קריאתו:


'''{{עוגן1|אמר}} רבי חמא בר' חנינא מפסולת הלוחות העשיר משה.''' ממה שפיסלן ותיקנן והנשאר מהן היו שלו ומשם העשיר לפי שהיו מסנפרינון. ואיידי דדריש קרא דוהם יקחו את הזהב וגו' וזה הכל היה תחת יד משה ושלא יאמרו לא העשיר אלא מזה וכאותן כת הליצנים דלקמן לפיכך דריש מקודם מהיכן העשיר משה:
Segment 5


'''{{עוגן1|אמר}} רבי חנין מחצב של אבנים טובות ומרגליות וכו'.''' רבי חנין לא דריש פסל לך שתהא הפסולת שלך אלא לך ובשבילך הן שאתה גרמת אותן ששברת את הלוחות הראשונים ולפיכך דריש מחצב וכו' ברא הקב"ה וכו' וכלומר הזמין לו אוצר של אבנים טובות ומרגליות שיתגלו בתוך אהלו וממנו העשיר:
<b>חזור לך.</b> ותקרא עוד הפעם דלא כוונית בה בתחלה:


'''{{עוגן1|מ"ד}} לגנאי.''' הביטו אותן כת הליצנים אחריו ואמרו ראו שוקיו ראו כרעיו כמה הן עבים וראו כמה עב בשר הוא וכל מה שהוא אוכל ושותה מן דיהודאי וכל מה דליה הנכסים הכל מן דיהודאי שהיה שולט על נדבות המשכן:
Segment 6


'''{{עוגן1|ומ"ד}} והביטו לשבח.''' כך אמרו מחמי צדיקיא ומזכי מי שרואה זה הצדיק זוכה הוא:
<b>היה כותבה.</b> וקתני אם כיון לבו יצא וא"כ בזמן קריאתו מיירי וקאמר הש"ס אם הדא אמרה שהוא מותר בעשיית מלאכה. ופלוגתא היא לעיל בפרק קמא בסוף הלכה א' וקשיא למאן דאמר פורים חסור בעשיית מלאכה ודחי לה דנאמר דמיירי שקורא בארבע עשר והוא עכשיו בכרכים וכגון בן עיר שהלך לכרך ועתיד לחזור למקומו שקורא כמקומו אע"פ שהוא בכרך כדתנן במתני' דלקמן והלכך אפי' למ"ד שאסור בעשיית מלאכה וכל אחד ואחד בזמנו הוא דאסור היינו כשהוא במקומו אבל אם הוא בן עיר והוא עכשיו בכרך הואיל והן מותרין בעשיית מלאכה היום דלא ס"ל שאסרו את של זה בזה הוא מותר ג"כ שלא ישנה ממנהג המקום שהוא בה אבל לעולם אם היה במקומו אימא לך שאסור בעשיית מלאכה:
<b>לעניינות אחרים.</b> שלא מעניינה של יום דא"כ מסיח דעתו וקוראה שלא בכוונה:
<b>אין מדקדקין בטעיותיה.</b> אם טועה הוא בקריאה אין מדקדקין בזה וכהאי דר' יצחק בר אבא וכו' שלא מיחה רב לחזור בכל חד מינהון:
<b>כולם יהודים.</b> אף במקום שנכתב בשני יודי"ן:
<b>כתוב אחד אומר ספר.</b> משמע שדינה כס"ת הכל וכן במנין התפירות:
<b>איגרת.</b> משמע כאגרת בעלמא ובתפירה מועטת לחבר היריעות סגי:
<b>שנים או שלשה תכים.</b> מושבות התפירה כלומר אפי' בב' וג' תפירות בלבד כשירה:


'''{{עוגן1|טוביא}}.''' אשרי מי שזכה לראות אותו:
Halakhah 3
תחילתדףכאן ה/ג
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|ד'}} חותמות היו במקדש.''' לפי ששנינו בריש פרקין יוחנן בן פנחס על החותמות מפרש התנא השתא מה הן החותמות וכמה היו ד' חותמות של נסכים היו לפי שהנסכים חלוקין הן לג' מיני קרבנות של בהמות. נסכי בקר הן ג' עשרונים סלת בלול בשמן חצי ההין ויין לנסך חצי ההין וזה היה חותם עגל משמש לגדולים וקטנים זכרים ונקבות כדקתני בסיפא וכלומר בין שהביא עגל או פר בן בקר או בין זכרים או נקבות נסכיהן שוין. וחותם גדי היה משמש עם נסכי צאן גדולים וקטנים זכרים ונקיבות והיינו בין כבשים ובין עזים שהן בני שנתן בין שהן גדולים ובין שהן קטנים בין כבש ובין כבשה ועז ושעירת עזים. שנסכיהן עשרון סלת בלול ברביעית ההין שמן ויין לנסך רביעית ההין חוץ משל אילים שזה היה משמש חותם זכר שנסכו שני עשרונים בלול בשמן שלישית ההין ויין לנסך שלישית ההין כמפורש הכל בפ' שלח לך. וחותם הרביעי היה חוטא כתוב עליו וזה היה משמש לנסכי ג' בהמות של מצורעין שהמצורע מביא ביום השמיני לטהרתו ג' בהמות שני כבשים וכבשה אחת והן חטאת ואשם ועולה ומביא לכל א' משלשתן נסכיו כדין שאר נסכי הכבשים שהיא עשרון סלת בלול ברביעית ההין שמן ורביעית יין ומביא עוד לוג אחד שמן כדכתיב וזה היא למתן בהונות. ואם מצורע דל הוא מביא כבש אחד לאשם עם מנחתו ונסכו כדין הכבש ועוד לוג שמן למתן בהונות וקרי לחותם זה חוטא לפי שבחטאיו בא לו כדאמרי' בערכין על שבעה דברים נגעים באין:


'''{{עוגן1|בן}} עזאי אומר חמשה.''' חותמות היו וארמית היה כתוב עליהן שהיו רובן מכירין בלשון ארמית והיה כתוב עליהן עגל דכר וכו' חוטא דל וחוטא עשיר ולפי שנשתנה קרבן חוטא דל כדפרישית היה צריך ג"כ לחותם נסכיו בפני עצמו וכדמפרש טעמיה בגמרא והלכה כת"ק:


'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|מי}} שהוא מבקש נסכים וכו'.''' לא הלך אצל הממונה על הנסכים לפי שכך הוא אין נותנין נסכים למי שמביא מעות אלא צריך שיביא חותם לפיכך הולך הוא אצל יוחנן הממונה עלהחותמות ונותן לו המעות ומקבל הימנו החותם לפי אותן המעות ובא לו אצל אחיה וכו':


'''{{עוגן1|אם}} פחתו.''' מן החשבון כנגד החותמות היה יוחנן משלם מביאו:
Segment 1


'''{{עוגן1|ואם}} הותירו.''' כגון שאבד אחד חותמו ולא מצא לו כדי חותמו או כיוצא בזה הותירו להקדש:
מתני' <b>בן עיר.</b> שזמנו בי"ד:
<b>שהלך לכרך.</b> שזמנם בט"ו:
<b>אם עתיד לחזור למקומו.</b> כלומר שדעתו היה לחזור למקומו. ואם הוא בן כרך שהלך לעיר ודעתו היה לחזור למקומו בליל י"ד קודם זמן השחרית אינו צריך לקרות עמהם ואע"פ שנתעכב ולא חזר כיון שלח היה בתחלה בדעתו להתעכב ונתעכב שלא מדעתו קורא כמקומו בט"ו ואם לאו שלא היה בדעתו לחזור למקומו באותו לילה אלא להתעכב כאן בי"ד קורא עמהם בי"ד מפני שנעשה פרוז בן יומו וילפינן מן הכתוב מדכתיב היושבים בערי הפרזות והא כבר כתיב ברישיה דקרא על כן היהודים הפרזים היושבים וגו' למה לי אלא דקמ"ל דפרוז בן יומו נקרא פרוז. וכן בן עיר שהלך לכרך אם דעתו היה בליל י"ד כדי לחזור בליל ט"ו קורא כמקומו בליל י"ד ובי"ד באותו כרך עצמו משום דלא נעשה מוקף בן יומו כשדעתו לחזור למקומו אבל אם דעתו היה בליל י"ד להתעכב שם בליל ט"ו אינו קורא בי"ד אלא ממתין עד ט"ו וקורא עמהם דכי היכי דפרוז בן יומו נקרא פרוז כדילפינן מקרא סברא היא נמי דמוקף בן יומו נקרא מוקף:
<b>ר"מ אומר כולה.</b> דכתיב ותכתוב אסתר המלכה ומרדכי היהודי את כל תוקף ומפרש ליה ר"מ תקפו של אחשורוש ור' יהודה אומר מאיש יהודי תקפו של מרדכי ור' יוסי אומר מאחר הדברים האלה תקפו של המן. והלכה כר"מ דאמר כולה:


'''{{עוגן1|מי}} שאבד חותמו ממתינין לו עד הערב.''' עד שיבואו יוחנן ואחיה ביחד לעשות החשבון ואם מוצאים מעות יתירים שהן כדי חותמו של זה שאומר אבד ממנו נותנין לו ואם לאו שלא היו כל כך אין נותנין לו ומה שניתותר הרי הוא להקדש:
Segment 2


'''{{עוגן1|ושם}} היום היה כתוב.''' על החותמות מפני הרמאין שלא יקח חותם בשער הזול ויחזיק בידו עד שיוקרו הנסכים. ועוד טעם אחר אמרו שמא יאבד אחד חותמו וימצאהו זה ולפיכך כותבין עליו שם היום ובאותו יום עצמו אין הרמאי הזה מוציאו לפי שמסתמא אובדו מחזר אחריו. ובגמרא אמרו שכותב עליו שם היום ושם השבת ושם החדש:
גמ' <b>ניחא בן כרך שהלך לעיר שזמנו מאוחר.</b> קס"ד דמתני' הכי קאמרה בן עיר שהלך לכרך והוא שם בזמן קריאתם ובן כרך שהלך לעיר בזמן קריאתם והוא שם ולפיכך מתמה ופריך ניחא בן כרך שהלך לעיר שפיר הוה מיתפרשא המתני' דקאמרה אם עתיד לחזור למקומו והיינו בליל ט"ו קורא כמקומו ולא יקרא עמהן בי"ד וקמ"ל דלא תימא מכיון שהוא עכשיו בעיר שזמנם י"ד חל עליו חובת יום קריאתם ויקרא עמהם לפיכך קאמר דלא היא דהואיל ועתיד לחזור למקומו בט"ו יקרא שם בכרך כמקומו ואם לאו שאינו עתיד לחזור למקומו בליל ט"ו נעשה כבן עיר וקורא עמהם. אלא דרישא בן עיר שהלך לכרך קשיא היכי מיתפרשא:
<b>ואין זמנו מוקדם.</b> בתמיה ואם הוא היום בכרך בזמן קריאתם שהוא ט"ו מאי האי דקאמר אם עתיד לחזור למקומו וכו' הרי כבר עבר זמן מקומו שהוא מוקדם:
<b>לית כאן.</b> סמי ממתני' בן עיר שהלך לכרך דלא מיתפרשא המתני' אלא בבן כרך שהלך לעיר. וכן תנאי דבית רבי תנו כן במתניתין שלהן בן כרך שהלך לעיר בלבד ולא תני הרישא כלל:
<b>אמר ר' יוסי אוף כאן.</b> לא תיסמי חלוקה זו מהמתני' אלא אוף כאן בן עיר שהלך לכרך ולא כדקס"ד לפרש שהלך דהמתני' שהוא הלך לשם בזמן קריאתם אלא בעתיד להשתקע עמהן וכלומר בלהתעכב שם תליא מילתא וה"ק בן עיר שהלך לכרך יום או איזה ימים מקודם הדין הוא כך אם בדעתו היה לחזור למקומו בזמן קריאתם דהיינו בליל ט"ו ולא להשתקע ולהתעכב שם אע"פ שעדיין לא חזר קורא שם בי"ד כמקומו ואם לאו אלא שדעתו היה להשתקע שם בזמן קריאתם קורא עמהן בט"ו ולא יקרא בי"ד וכן בן כרך שהלך לעיר אם דעתו היה לחזור בליל י"ד וכו' וכדפרישית במתני':
<b>והוא.</b> הא דאמרינן שאם יצא מהמקום אשר הוא שם לחזור למקומו או שדעתו היה בתחלה לכך דקורא הוא כמקומו היינו דוקא שיצא משם בלילה קודם שהאיר המזרח שהוא קודם מעלות עמוד השחר כדאמרינן בפרק קמא דברכות ובריש פרק שני דיומא:
<b>כבר נפטר.</b> כלומר שכבר נסתלק מעליו חובת זמן מקומו וחל עליו חובת זמן המקום אשר הוא שם וקורא עמהם:
<b>רב נחמן בר יעקב בעי.</b> הקשה על זה דמאחר דקאמרת שצריך לצאת משם קודם האיר המזרח ועלות עמוד השחר ואע"ג שעדיין לא הגיע זמן מקרא מגילה שהוא לכתחלה משתנץ החמה ובדיעבד כשר משעלה עמוד השחר דוקא אבל לא מקודם וכדתנן במתני' דלקמן אין קוראין את המגילה ולא מולין ולא טובלין וכו' א"כ מעתה נאמר ג"כ בגר שמל לאחר שהאיר המזרח וקודם עלות עמוד השחר כבר נפטר ויצא בכך והא אנן לא תנן הכי אלא דוקא משעלה עמוד השחר מחשבינן ליממא ולענין דיעבד בכל הני השנוים לקמן:
<b>ר' בון בר חייה בעי.</b> קושיא אחריתא דאי אמרת דבליליא תליא מילתא וצריך שיצא משם קודם שהאיר המזרח כדי שלא יחול עליו חובת זמן המקום אשר הוא עכשיו שם א"כ אמור מעתה דאשכחן דלפעמים קורא בשני הימים בי"ד ובט"ו וזה ל"ק אלא לפעמים אינו קורא כלל ונפטר מכאן ומכאן בתמיה והיינו אם הוא בן עיר וכבר קרא בי"ד ועקר דירתו משם לילי חמשה עשר ובא לכרך א"כ צריך הוא לקרותה עוד בט"ו מכיון שבא לשם בליל ט"ו הרי הוא בן כרך וזהו נתחייב כאן וכאן והא ל"ק אלא אם הוא בן כרך שעקר דירתו בליל י"ד ובא לעיר ביום ארבע עשר א"כ תאמר שנפטר מכאן ומכאן שהרי בכרך לא קרא וכבן עיר נמי לא הוי שלא בא לשם ליל ארבע עשר וא"כ זה לא יקרא כלל המגילה אתמהא אלא ודאי מסתברא שזה יקרא מיהת ביום י"ד ואע"פ שלא היה שם בלילי י"ד ולא תליא מילתא בלילי לחוד לעולם:
<b>בן עיר.</b> שקרא המגילה בי"ד ובא אח"כ לכרך בליל ט"ו מהו שיוציא הוא לבן כרך י"ח ויקרא לפניו. וקאמר דהאי מילתא ייבא כהדא דתנינן בספ"ג דר"ה כל שאינו חייב בדבר וכו' ומכיון שזה בן עיר לאו מחויב בדבר הוא שהרי כבר יצא י"ח בקריאה בזמנו בי"ד אינו יכול להוציא לבן כרך בט"ו:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|וכבן}} עזאי חוטא דל למה.''' למה אמר חוטא דל היה לו חותם של נסכים בפני עצמו:
Segment 3


'''{{עוגן1|היה}} מביא לוגו עמו.''' היינו טעמיה לפי שבחותם שלו הי' מביא לוגו עמו וכלומר נסכיו של הלוגין שלו היה מביא שאינן אלא כפי נסכים של כבש אחד ועוד לוג שמן ואלו לא היה למצורע אלא חותם אחד היו נותנין לו שלשה עשרונים עם נסכיהן:
<b>בן כרך וכו'.</b> אלא הא הוא דאיכא למיבעי אם בן כרך היה בעיר ביום י"ד אם יכול להוציא לבן העיר אי נימא דג"כ בכה"ג יבא כהדא כל שאינו חייב בדבר וכו' או דילמא דנימא דשאני הכא וכדר' חלבו וכו' דאמר לעיל בפ"ק הכל יוצאין בדיעבד בי"ד שהוא זמן קריאתה לכל ומכיון דמיהת בדיעבד יוצא הבן כרך בקריאת יום י"ד מחויב בדבר קרינן ביה לענין שיכול להוציא לבן העיר ואפי' לכתחלה ולא איפשיטא:
<b>ר' יודן בעי מי שנתן דעתו לעקור דירתו.</b> מהעיר ליל חמשה עשר ולילך לכרך אם א"צ לקרותה היום בי"ד בעוד שעדיין הוא שם מאחר שיקרא למחר בט"ו בכרך:
<b>לא מתני' היא.</b> ומאי קא מיבעיא ליה דהא תנינן בן עיר שהלך לכרך אם אינו עתיד לחזור למקומו קורא עמהן וקס"ד דזה נמי דיניה הכי שהרי עוקר דירתו מכאן ולבא לכרך ואינו עתיד לחזור למקומו. ומהדר ליה דלא דמיא להמתני' דהמתני' מיירי שהיה בכרך בזמן חובת קריאתם ותליא מילתא אם יתעכב שם או לא וכדמוקמינן לעיל אבל מה צריכה ומספקא ליה לר' יודן בכה"ג דקאמר כשהיה עדיין בעיר ביום י"ד מי אמרינן דאכתי לא נסתלק ממנו חובת קריאת יומו מכיון שהוא עדיין בעיר או דלמא הואיל ונתן דעתו לעקור דירתו מכאן ולבא לכרך בזמן חיוב קריאתם הרי הוא כבן כרך ובקריאת ט"ו עמהן יהא יוצא ידי חובתו:
<b>אבל מפרשי ימים וכו'.</b> תוספתא היא בפ"ק וכלומר דהדר בעי הש"ס למיפשט לבעיא דר' יודן מההוא דהתוספתא דלא יהא זה אלא כמפרשי ימים ואינו קבוע במקומו וקורין בי"ד וה"נ כן:
<b>א"ר מנא.</b> שאני התם דבעתיד לחזור למקומו איירי אבל הכא הרי דעתו לעקור מהעיר ואיכא למיבעי כדאמרן:
<b>א"ר פנחס.</b> מהכא איכא למיפשט להבעיא דר' יודן דכתיב על כן היהודים הפרזים וגו' והרי כתיב בתריה היושבים בערי הפרזות וכפל הלשון למה לי אלא ללמדינו דפרוז לשעה נקרא פרוז והרי זה פרוז היה באותה שעה ואע"פ שדעתו לעקור דירתו מכאן מיהת עדיין פרוז הוא:


'''{{עוגן1|ברם}} כרבנן.''' ס"ל דבשביל זה לא צריך לחותם בפני עצמו אלא מביא חותם גדי שג"כ אינו אלא כפי מנחת הכבש ונסכו:
Halakhah 4


'''{{עוגן1|ניסכי}} רחל מה הן.''' דקס"ד דהא דקתני גדי משמש עם נסכי הצאן וכו' אין בכלל זה אלא הנקבות של כבשים ועזים ורחלה היא נקראת כשיצאת מכלל כבש ובאה לשנת האילים וכדכתיב רחלים מאתים ואילים עשרים ומי נימא דנסכיה הן כמו נסכי איל:


'''{{עוגן1|מן}} מה דתנינן גדי משמש וכו' זכרים ונקבות חוץ משל אלים.''' ולא קתני חוץ משל אילים ורחלות א"כ הדא אמרה ניסכי רחל כניסכי גדי ובכלל נקבות דכבשים ועזים היא ולא בכלל נסכי אילים:


'''{{עוגן1|כתיב}}.''' בפרשת נסכים ככה יעשה וגו' והלא כבר פרט למעלה נסכי של מין ומין והלכך דריש ליה מגיד וכו' ללמד שלא חלק במין הבקר לבין נסכי עגל לנסכי השור לפי שהיה בדין לחלוק ביניהן כמו שמצינו שחלק בצאן בין נסכי כבש לנסכי איל לפיכך ת"ל ככה יעשה לשור האחד וכו' כלומר הכל אחד הוא לנסכיו בין עגל ובין שור:
Segment 1


'''{{עוגן1|או}} לאיל.''' למה חזר ונאמר או לאיל האחד וכו' דה"א לחלק בין אם האיל הוא שנתים ובין אם הוא בן שלש שיהא נסכיו מרובין כמו שמצינו שחילק בין בן שנה לבין בן שנתים לכך נאמר או לאיל האחד מבן שנתים ומעלה הכל אחד הוא לנסכיו:


'''{{עוגן1|או}} לשה וכו'.''' למה חזר ונאמר ולפרש כשבים ועזים לפי שהיה בדין וכו' וה"א ג"כ לחלק בנקיבות בין נסכי רחלה לבין נסכי כשבה ויהיו נסכי רחלה כמו נסכי איל לכך נאמר או לשה בכשבים ושם כשבים בתורה כולל כל מיני נקבות של הכבש וכן הו"א לחלק ג"כ בין גדי לבין תיש בנסכיו כמו שמצינו שמחלק בין נסכי כבש לבין נסכי איל לכך נאמר עוד או בעזים הקיש וכו' מה זה בשלשת לוגין שהיא רביעית ההין לשמן וכן ליין אף זה בשלשת לוגין:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|הגע}} עצמך שזיוג אותו היום.''' כלומר אכתי מאי תקנתא היא שכותבין שם היום הא איכא למיחש שמא ימתין עד בא עוד זיוג של אותו היום ממש כגון אם כתוב עליו היום יום אחד בשבת או בשני בשבת ימתין עד אחד או שני בשבת הבא או באיזו שבוע שירצה להוציא לחותם הזה ולקבל נסכים מהממונה:
Segment 2


'''{{עוגן1|שם}} משמר.''' של אותו שבוע היה כתוב עליו משמר פלוני:
<b>מ"ד מאיש יהודי.</b> דכתיב ומה ראו על ככה מה ראה מרדכי דאיקני בהמן על ככה דשוי נפשיה ע"ז ומ"ד מאחר הדברים האלה גדל המלך וכו' ומה הגיע עליהם שנתקנא המן בכל היהודים:
<b>וכל מעשה תקפו וגבורתו.</b> ודריש לה על אחשורוש:
<b>אשר גדלו המלך.</b> וזה בא מחמת גדולות המן ומפלתו:
<b>תוקף וכו'.</b> ודריש ליה לכוליה דקרא וא"כ צריך לקרות כולה:


'''{{עוגן1|ופריך}} הגע עצמך שזיווג אותו המשמר.''' כלומר אכתי איכא למיחש שימתין עד יחזור ויבא אותו המשמר פלוני שהרי המשמרות חוזרות חלילה הן ויכוין לזיווג גם לאותו המשמר ומשני שם היום ושם השבת ושם חדש היה כתוב עליהן בכך וכך יום בשבת בחדש פלוני:
Segment 3


'''{{עוגן1|אפילו}} לזיוג אינו מצוי לזיוג.''' כלומר אפי' אם חיישת לזיוג ולכוין עד יבא באותו היום שכתוב עליו להאי גוונא ליכא למיחש שיבא עוד כך וכך יום בשבת ובאותו חדש בעצמו שכתוב בחותם שזה אינו מצוי הוא וכולי האי לא חיישינן:
<b>בעירובין ובתענית צבור וכו'.</b> גרסי' להא לעיל רפ"ד דתענית וע"ש:
תחילתדףכאן ה/ד
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|שתי}} לשכות היו במקדש אחת לשכת חשאים.''' שהנודבים מעות לתוכה נותני' אותן בסתר ובחשאי ומשם עניים בני טובים מתפרנסין ג"כ בחשאי שלא יתביישו:


'''{{עוגן1|ודמיהן}} נופלין ללשכת בדק הבית.''' להלשכה שמונחין בה כל צרכי הקדש בדק הבית:
Segment 4


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|רבי}} יעקב בר אידי ור' יצחק בר נחמן הוון פרנסין וכו'.''' איידי דקתני במתני' מהמתפרנסין בחשאי שאינן יודעין מי הוא הנותן מייתי להא שאלו היה נוהגין כך וגריס לכל הסוגיא עד ויבן היכלות נא הוון בני נש דילעון באורייתא לעיל בשלהי מסכת פאה ושם פירשתי:
<b>ובלבד מספר שלם.</b> דכ"ע מיהת צריך שתהא כתובה כולה:
<b>אם היתה כתובה חומשין.</b> בין הכתובים שהספרים שלהם היו כולן בגליון כס"ת:
<b>מפני ההדיוטות.</b> שיאמרו הרי היא כשאר הכתובים:
<b>רגיל.</b> כך שמו ר"ח רגיל:
<b>לשנות קרייתה.</b> אע"פ שקראה בלילה חוזר וקוראה ביום:


Segment 5


<b>ראש חולה לצדיקים.</b> עושה להם מחול והוא בראש:
<b>בזריזות.</b> כאילין עלמות:


Segment 6


<b>שיהו בטלין.</b> מעבודתן לשמוע מקרא מגילה:
<b>לבית הוועד שיהא בטל.</b> מתלמוד תורה לשמוע מקרא מגילה:
<b>מכאן שקבעו לה חכמים מסכת.</b> כמו סמכת שמכאן סמכו לומר שמבטלין ת"ת למקרא מגילה מדכתיב וזכרם לא יסוף מזרעם משמע לעולם אפי' מתעסקין בזכרון תלמוד תורה זכרם לא יסוף:


Halakhah 5




'''{{עוגן1|תני}}.''' בתוספתא דתמורה בפרק ד' והכי תני שם חומר בהקדש המזבח מה שאין בהקדש בדק הבית וחומר בהקדש בדק הבית מה שאין בהקדש מזבח חומר בהקדש מזבח שנותנין הימנו להקדש הבית את הראוי לו מאילך ושלא מאילך והקדש בדק הבית אינו אלא מאילך וחומר בהקדש הבית שתחלת הקדשו מועלין בו והקדש המזבח יש הימנו שמועלין בו. ויש הימנו שאין מועלין ולא הותרו לאכילה אלא בפדיון ע"כ שם. וניכר הטעות מהחלוף התיבות שם דלפי הכתוב לפנינו ברישא מה חומר היא בהקדש המזבח אדרבה הקדש בדק הבית חמור הוא וצריך להיות בהפך והיינו כדמייתי להאי תוספתא הכא דלצורך קדשי המזבח מוציאין את הראוי להן מקדשי בדק הבית. והיינו שאם אין כאן כדי להספיק לצורך קרבנות המזבח מוציאין מהקדש בדק הבית לכך. אבל אין קדשי בדק הבית מוציאין את הראוי להן מקדשי המזבח שאם אין כאן כדי להספיק לצורך בדק הבית אין מוציאין את הראוי להן מקדשי המזבח והיינו חומר בהקדש המזבח מה שאין בהקדש בדק הבית. וכצ"ל גם שם בהרישא חומר בהקדש המזבח שאין נותנין הימנו להקדש הבית את הראוי לו אלא מאילך. כלומר אם יש שם מאילך והיינו מה שהוקדש לבדק הבית מוציאין ואם לאו אין מוציאין לצורך בדק הבית ממה שהוקדש להמזבח. והקדש בדק הבית מוציאין הימנו להקדש המזבח מאילך ושלא מאילך. כלומר שמשתמשין לצורך קדשי המזבח בין מאילך מהקדש המזבח אם יש שם ובין שלא מאילך אלא מהקדש בדק הבית אם אין מספיק מהקדש המזבח:


'''{{עוגן1|והא}} תנינן במתני' כלי שמצאו בו וכו' והשאר נמכרין ודמיהן נופלין ללשכת בדק הבית.''' ומדקתני ללשכת בדק הבית משמע דדוקא קתני שאין דמיהן נופלין אלא ללשכה שבתוכה הכל לבדק הבית הוא ולא שישתמשו בדמיהן להקדש המזבח וטעמא דבתחלה לא הוקדשו אלא לבדק הבית וקשיא להאי תוספתא דקתני קדשי המזבח מוציאין את הראוי להן מקדשי בדק הבית:
Segment 1


'''{{עוגן1|אמר}} ר' חזקיה כיני מתני' לצורך לשכת בדק הבית.''' כלומר לא תפרש דללשכת בדק הבית בדוקא קתני אלא לכל צורך לשכת בדק הבית קתני והיינו דלפעמים גם להקדש המזבח משתמשין בדמים הללו וכהאי דקתני בתוספתא שמוציאין להקדש המזבח מה שראוי להן מהקדש בדק הבית וזה ג"כ בלצורך לשכת בדק הבית בכלל שהרי אם אין הקדש מזבח מספיק לקדשי המזבח מוציאין מהקדש בדק הבית לקנות קרבנות להמזבח א"כ זה נקרא ג"כ לצורך לשכת בדק הבית שתהא הלשכה של בד"ה מרווחת לכל צרכיה:
מתני' <b>הכל כשרין לקרות את המגילה.</b> הכל לאתויי נשים שאף הן היו באותו הנס:
<b>חוץ מחרש.</b> בגמרא מוקי לה כר' יוסי דפרק היה קורא דס"ל צריך להשמיע לאזניו:
<b>ר' יהודה מכשיר בקטן.</b> והוא שהגיע לחינוך ואין הלכה כר' יהודה:
מתני' <b>אין קורין את המגילה.</b> לקריאתה ביום אלא עד שתנץ החמה דכתיב והימים האלה נזכרי' ונעשים וגו' ובגמרא הכא יליף לה מקרא אחרינא:
<b>וכן שומרת יום כנגד יום.</b> בי"א יום שבין וסת נדה לוסת נדה והן נקראין ימי הזיבה שאם ראתה בהן יום אחד שומרת יום של מחרתו ואם לא תראה בו טובלת באותי יום עצמו ומשתנץ החמה ולא מקודם:
<b>וכולן שעשו משעלה עמיד השחר כשר.</b> בדיעבד דנפקא לן מקרא דנחמיה דכתיב ואנחנו עושים במלאכה מעלות השחר ועד צאת הכוכבים וכתיב והיה לנו הלילה למשמר והיום למלאכה אלמא מעלות השחר יממא הוי ולא אמרו דלכתחלה עד שתנץ החמה אלא כדי לצאת מספק לילה לפי שאין הכל בקיאין כשעולה עמוד השחר:


<small>הדרן עלך אלו הן הממונין</small>
Segment 2
תחילתדףכאן ו/א
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|שלשה}} עשר שופרו'.''' תיבות צרות מלמעלה ורחבות מלמטה ועשויין עקומות כעין שופר מפני הרמאין שמכניסין ידיהן ומראין עצמן כאלו נותנין לתוכן והן נוטלין מתוכן ולפיכך עשו כך כדי שלא יוכלו להכניס ידן לתוכן. ולקמן בפרקין מפרש להי"ג שופרות לאיזה צורך היו וכן להי"ג שולחנות ובאיזה מקום מונחין ולהי"ג השתחויות היכן היו:


'''{{עוגן1|כנגד}} דיר העצים.''' לשכה ששם היו נותנין כל עצי המערכה לאוצר ומוציאין כפי הצורך ובמקצוע מזרחית צפונית של עזרת נשים היתה כדתנן במדות:
גמ' <b>אמר רב מתנה דר' יוסי היא.</b> מתני' דפוסל בחרש דר' יוסי היא דס"ל בפ"ב דברכות הקורא את שמע ולא השמיע לאזניו לא יצא. וגרסי' לה לכולה סוגיא בברכות שם בהלכה ד':
<b>אמר ר' יוסי.</b> הוא ר' יוסי אמורא דהאי ש"ס חבירו של ר' יונה ולפעמים קורא אותו ר' יוסף בהאי ש"ס כדמשמע בכמה דוכתי:
<b>הוינן סברין מימר.</b> אי לאו דאוקי רב מתנה למתני' כר' יוסי דהתם היינו סוברין לומר דבמה פליגין ר' יוסי ורבנן בברכות שם בק"ש דוקא משום דכתיב בה שמע ומר דריש לה להשמיע לאזנו ומר דריש לבכל לשון:
<b>הא שאר כל המצות.</b> דלא גלי לן קרא לא פליג ר' יוסה ומודה הוא שא"צ להשמיע לאזניו אבל מן דרב מתנה אמר דמתני' דהכא ר' יוסי הוא א"כ הדא אמרה היא שמע היא שאר כל המצות לר' יוסי ואפי' בדיעבד לא יצא בחרש לדידיה וכדמפרש טעמא דכתיב והאזנת למצותיו:
<b>רב חסדא אמר לית כאן חרש.</b> פליג אדרש מתנה דמוקי למתני' כר' יוסי דבמתני' דקתני חרש לאו דוקא הוא והרי זה כלית תני הכא חרש לדינא אלא באשגרת לישן היא מתני' הואיל דבכל מקום שונה התנא חרש עם שוטה וקטן נשנה ג"כ כאן אבל לדינא ס"ל המתני' כר' יהודה דבר פלוגתא דר' יוסי היא ואפשר אפי' לכתחלה כשר חרש. והכי מסיים לה בברכות שם מתני' לר' יהודה:
<b>אמר ר' יוסה.</b> אע"ג דפליג רב חסדא אדרב מתנה ולא מוקי לה למתני' דהכא כר' יוסי דברכות מסתברא היא דמודה הוא רב חסדא לרב מתנה במתני' דתרומות דכר' יוסי היא דתנינן שם בפ"ק חרש המדבר ואינו שומע לא יתרום לפי שאינו שומע הברכה ואם תרם תרומתו תרומה והאי מתני' כר' יוסי דאע"ג דר' יוסי א"ל גבי ק"ש דאפי' בדיעבד לא יצא שאני התם דברכות מדרבנן הן והלכך לכתחלה הוא דלא יתרום אבל בדיעבד תרומתו תרומה דאין הברכות מעכבות וכן כי אתא ר' חנניה קאמר בשם רב חסדא דמתני' דתרומות כר' יוסי דברכות היא:
<b>אמר ר' יוסי בר בון ע"כ הוא דאת אמר.</b> דההיא מתני' כר' יוסי היא. וא"צ ראיה לזה דמגופה דהאי מתני' שמעינן לה דהא תנינן התם חמשה קדמייתא חמשה לא יתרומו ואם תרמו אין תרומתן תרומה חש"ו וכו' ולא תנינתה להאי מתני' דחרש המדבר ואינו שומע עמהן ואי משום דהני חמשה דמתני' קדמייתא אפי' בדיעבד אין תרומתן תרומה ובחרש המדבר ואינו שומע בדיעבד תרומתו תרומה אכתי קשיא דהא תנינן התם לקמן חמשה אחרייתא חמשה לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה האלם והשכור וכו' ולא חנינתא למדבר ואינו שומע עמהן ואמאי:
<b>הוי סופך מימר דר' יוסי היא.</b> אלא על כרחך לומר דהאי מדבר ואינו שומע דר' יוסי היא. ובדיעבד מודה הוא דלא דמי לק"ש ואלו הוה תני לה עם הני חמשה אחרונים אתי למיטעי בסבריה דר' יהודה דה"א דלר' יהודה במדבר ואינו שומע נמי ס"ל דלכתחלה לא יתרום כמו באינך דחשיב התם האלם וכו' ובאמת לר' יהודה ס"ל דמדבר ואינו שומע אפילו לכתחלה נמי תורם הלכך תני לה להאי דינא דמדבר ואינו שומע באנפי נפשה וקמ"ל בהא דהאי דינא כר' יוסי אתיא ולכתחלה הוא דלא יתרום אבל בדיעבד אף לר' יוסי תרומתו תרומה כדאמרן ולר' יהודה אפי' לכתחלה הוא תורם:


'''{{עוגן1|ששם}} הארון נגנז.''' שיאשיהו המלך צוה וגנזוהו למטה במטמוניות עקומות שבנה שלמה בזמן בנין הבית שהיה יודע שסופו ליחרב ויגלו משם וכדכתיב בד"ה גבי יאשיהו ויאמר ללוים תנו את ארון הקדש בבית אשר בנה שלמה ועם הארון נגנז ג"כ מטה אהרן וצנצנת המן וצלוחית של שמן המשחה שעשה משה:
Segment 3


'''{{עוגן1|מעשה}} בכהן אחד שהיה מתעסק.''' במלאכתו שהיה בעל מום ומתליע את העצים שיהיו כשרים למערכה וזהו מלאכתן של בעלי מומין כדתנן בפ"ב דמדות:
<b>מכאן ואילך.</b> אחר שאירע שקרא הקטן נהגו הרבים לקרותה בבית הכנסת ושוב לא יניחו שיקרא הקטן לרבים:
<b>היו בספק.</b> הגזירה וכן היה ריב"ל נוהג לעשות כן:


'''{{עוגן1|וראה}} הרצפה שהיא משונה מחברותיה.''' שלא היתה שוה לשאר אבני הרצפה והבין שנסתלק משם כשהטמינו את ארון הקדש ואח"כ החזירוה:
Halakhah 6


'''{{עוגן1|לא}} הספיק וכו'.''' לפי שכך נגזר שלא יודע עד בא זמן הפקודה וגאולה אחרונה:


'''{{עוגן1|וידעו}} ביחוד.''' באמת ובבירור ששם הארון נגנז ולפיכך היו נוהגין בהשתחואה יתירה זו:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|תני}} השופרות הללו עקומות היו וכו'.''' כדפרישית במתני':
Segment 1


'''{{עוגן1|ולא}} יראו החוצה.''' ויהיו שם עד היום הזה ומשמע דלעולם הוא שם:
מתני' <b>כל היום.</b> משתנץ החמה כשר לקריאת המגילה וכו':
<b>לוידוי פרים.</b> פר כהן המשיח ופר העלם דבר של ציבור שמתודים עליהם חטאם שמביאין עליהן:
<b>ולוידוי מעשר.</b> בערתי הקדש מן הבית:
<b>ולוידוי יוה"כ.</b> דכפרה ביממא הוא דכתיב ביום הזה יכפר עליכם:
<b>לסמיכה.</b> דכתיב וסמך ושחט וכתיב ביום זבחכם:
<b>לתנופה ולהגשה.</b> עיקר התנופה בבעלים והכהן מניח ידו תחת יד הבעלים בשעת התנופה ומקבל הכהן ממנו ומגיש את המנחה לקרן מערבית דרומית של המזבח וקומץ. דכתיב בתנופה וביום הניפכם את העומר והגשה איתקוש לתנופה דכתיב והניף והקריב:
<b>לקמיצה ולהקטרה.</b> הקטרת קומץ קאמר שהיא במנחה כנגד זריקת דם בזבחים ואינה כשירה אלא ביום אבל הקטר לחלבים ואברים כשר כל הלילה כדתנן לקמן וכן למליקה לקבלה להדם במזרק ולהזייה הזיית דם פרים הנשרפים וכל חטאות הפנימיות וזריקת דם על המזבח נמי בכלל הזייה וכולן ביום דכתיב ביום צוותו:
<b>להשקיית סוטה.</b> דיליף תורה תורה דכתיב בה ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת וכתיב על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט מה משפט ביום אף כאן ביום:
<b>ולעריפת העגלה.</b> כפרה כתיב בה:
<b>ולטהרת מצורע.</b> דכתיב זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו:


'''{{עוגן1|כתיב}} ויראו ואת אמר ולא יראו.''' באותו הפסוק עצמו אומר בתחלה ויראו ראשי הבדים ובסיפיה הוא אומר ולא יראו החוצה אלא שהיו נראין ולא נראין שהיו דוחקין ובולטין בפרוכת ויוצאין כבליטת שני דדי האשה:
Segment 2


'''{{עוגן1|בלישכת}} דיר העצים וכו'.''' כדתנן במתני' ופליגי הכא במה היה מתעסק שם:
גמ' <b>דכתיב ביום אשר שיברו וגו'.</b> וסתמא אין זמן מלחמה אלא ביום גלוי לכל והוא משתנץ החמה. כל מחוייבי טבילות וכו'. גרסי' להא לעיל בפ' במה מדליקין בהלכה א' עד סוף הלכה וע"ש:
גמ' <b>כל היום וכו'.</b> דכתיב ביום אשר שיברו. כל היום:
<b>ולמוספין וכו' לסמיכה וכו'.</b> דכתיב ביום צותו וס"ל דכולהו ילפינן מהאי קרא דכתיב ביה להקריב וכולהו שייכי להקרבן:


'''{{עוגן1|הקיש}} עליה בקורנס.''' על אותה הרצפה שראה משונה מחברותיה ויצאת אש ושרפתו וידעו שבודאי שם הארון נגנז:
Halakhah 7


'''{{עוגן1|שני}} ארונות היו מהלכין עם ישראל במדבר וכו'.''' סוגיא זו כולה עד סוף הלכה כתובה היא בפרק משוח מלחמה בהלכה ג' ושם פירשתיה ובארתי ובררתי הגי' הנכונה מכאן ומכאן ומהספרים ישינים שחפשתי אחריהן ומצאתי הגי' האמיתית בענין הלוחות וסידורן בארון ובפלוגתא דר"מ ור' יהודה בהסוגיא כמו שתמצא שם הכל על נכון ובראיה ברורה:
תחילתדףכאן ו/ב
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|היכן}} היו השתחויות האלו.''' שהוזכרו במתני' דלעיל באיזה מקומות היו עושין אותן:


'''{{עוגן1|ארבע}} בצפון וכו' כנגד שלשה עשר שערים שהיו בעזרה.''' ובגמרא מוקי לסתמא דמתני' כאבא יוסי בן חנין דברייתא אבל חכמים אומרים שבעה שערים היו בעזרה כדתנן בפ"ק דמדות וסבירא להו שאותן י"ג השתחויות היו כנגד י"ג פרצות שפרצו מלכי יון וכשגברו עליהם חזרו וגדרום וגזרו כנגדן י"ג השתחויות כדתנן בפ"ב שם:


'''{{עוגן1|שער}} העליון.''' הסמוך למערב ונקרא שער העליון לפי שהר הבית היה משופע ועלייתו הוא ממזרח למערב והסמוך למערב הוא עליון ושער הדלק הוא השני ועל שם שמכניסין דרך שם עצים של מערכה הדולקים על המזבח נקרא שער הדלק:
Segment 1


'''{{עוגן1|שער}} הבכורות.''' שמכניסין דרך שם הבכורות ושאר קדשים קלים ששחיטתן כשרה אף בדרום:
מתני' <b>כל הלילה כשר לקצירת העומר.</b> שמצותו של עומר לקוצרו בלילה כדתנן בפ"י דמנחות וכל הלילה כשר לכך וכן להקטר חלבים ואברים של תמיד בין הערבים שנתותרו וכן מכל הקרבנות שנזרק דמן ביום והן עולות מקטירין חלבים ואיברין שלהן כל הלילה שנאמר היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה:
<b>זה הכלל דבר שמצותו ביום כשר כל היום.</b> לאתויי סידור בזיכין וסילוק בזיכין שעל לחם הפנים וכר' יוסי בפי"א דמנחות דס"ל סילק את הישנה שחרית וסידר את החדשה ערבית אין בכך כלום ומה אני מקיים לפני ה' תמיד שלא יהא השולחן לילה בלא לחם אבל לרבנן טפחו של זה מסדר כנגד טפחו של מסלק:
<b>ושמצותו בלילה כשר כל הלילה.</b> לאתויי אכילת פסחים שכשר כל הלילה ולא אמרו חכמים עד חצות אלא כדי להרחיק את האדם מן העבירה:


'''{{עוגן1|ר"א}} בן יעקב אומר בו המים מפכים.''' כדכתיב ביחזקאל מז ויסבני דרך חוץ אל שער החוץ דרך הפונה קדים והנה מים מפכים מן הכתף הימנית וזהו דרום כשאדם הולך ממערב דרך קדים שהוא מזרח דרום הוא ימין וראה יחזקאל בנבואה שהמים יוצאים מתחת מפתן הבית לדרך מזרח כדכתיב שם לעיל והנה מים יוצאים מתחת מפתן הבית קדימה כי פני הבית קדים וגו' שהן יוצאים מבית קדש הקדשים שהוא במערב ושם לא היו נראין אלא כקרני חגבים וכשהן הולכין למזרח ומגיעים לשער הזה נעשו כרוחב מלא פי הפך וזהו מים מפכים:
Segment 2


'''{{עוגן1|שער}} הקרבן.''' דרך שם היו מכניסין קדשי קדשים ששחיטתן בצפון:
גמ' <b>כל הלילה כשר לספירת העומר.</b> כשם שקצירה כשר כל הלילה כך נמי ספירה וכדמוקי לה ר' יוחנן להמחני' כרבי אלעזר בר' שמעון דדריש לה לקרא מהחל חרמש בקמה תחל לספור מלמד שקצירה וספירה בלילה. והבאה ביום דכתיב מיום הביאכם והלכך קצירה וספירה שוין הן שיהו כשרין כל הלילה וכדמסיק ואזיל מעתה יצא לו חוץ לתחום וכו'. כלומר יצא לו מבעוד יום סמוך לתחום כדי שיכול לצאת חוץ לתחום מיד משחשיכה ויתחיל לקצור דהא מכיון דאמרת דעיקר מצות קצירה בלילה היא וזמן ספירה היא ג"כ בתחלת הלילה והואיל ואמרי' נמי דזמניהם שוין הן מעתה מנא לך דכשר כל הלילה דלמא מצותו להקדים ג"כ לקצירה בתחלת הלילה ויחשיך סמוך לחוץ לתחום כדי שיתחיל לקצור משחשיכה מיד:
<b>אפשר לו לכוין.</b> בתמיה וכי היאך אפשר לכוין ולצמצם השעה בתחלת משחשיכה ולפיכך אמרו חכמים כל הלילה כשר לקצירה ולספירה ובלבד שלא יהא ביום דזהו נקצר שלא כמצותו וס"ל לר"א בר' שמעון דפסול כדלקמן בברייתא:


'''{{עוגן1|שבו}} יצא יכניה בגלותו.''' שנכנס לבית המקדש להשתחות וליטול רשות כשהלך בגולה לבבל ויצא דרך אותו השער:
Segment 3


'''{{עוגן1|שבמזרח}}.''' העזרה נקרא שער ניקנור וכמפורש לעיל בפ"ג דיומא:
<b>היה מקריב וכו' ומביאין לו אחרת.</b> אפי' היא עדיין במחובר קוצרין וטוחנין אותה ביום ומביאין שלא יאמרו מותר להקריב מנחה טמאה ואפי' דיחיד:
<b>שאין העומר בא מן מה שיש לו בעלייה.</b> שצריך שיהא נקצר כמצותו בלילה דוקא אתיא דר"א בר"ש בשיטת ר"ע רבו של אביו וכו'. דאמר בפ' ר"א דמילה כל מלאכה וכו' וכיון דקי"ל קצירת העומר דוחה את השבת ע"כ נמי דנקצר ביום פסול דאי כשר א"כ אפשר לעשותה מע"ש ואמאי דחיא שבת והא תנינן פ"ק דר"ה מעשה וכו' ועיכבן ר"ע בלוד וקס"ד משום חילול שבת בלחוד הוא דעוכבן לפי שהעדים מחללין את השבת מהלך יום ולילה להעיד על החדש והאי נמי א"א לעשות מע"ש היא ואמאי עיכבן ר"ע:
<b>מפני שהיו מ' זוג.</b> עיכבן שלא יחללו כולן שבת דשלא לצורך הוא בכולן ומיירי שבאו כולן זה אחר זה וכדפרישית בר"ה שם שאם באו כולן כאחד לא היה מעכבן משום דאפשר שלא ימצאו עדותן מכוונת אלא בזוג אחד מהן וכדמסיים ואזיל אבל אם היה זוג אחד לא היה מעכבן וכן נמי אם היה באין כולן כאחד ומטעמא דאמרן:


'''{{עוגן1|ושני}} פשפשין היו לו.''' פתחים קטנים עם דלתות קטנות כמו שעושים בבתים הגדולים בעצים דלתות השערים הגדולים כדי שיהיו נוחין ליפתח בכל עת שירצו:
Segment 4


'''{{עוגן1|ושנים}}.''' היו במערב וזהו בכותל מערבי ולא היו להם שם. וכל זה אליבא דאבא יוסי בן חנן כמו שהבאתי לעיל אבל לחכמים דס"ל שלא היו אלא שבעה שערים לא היה שער כלל במערב וכדתנינן בפ"ב דמדות שבעה שערים היו בעזרה שלשה בצפון ושלשה בדרום ואחד במזרח:
<b>קצירת היום.</b> בעומר:
<b>מה אתעבד לה.</b> אם כשירה בדיעבד כקצירת הלילה לכתחלה או את עביד לה שהוא כבא מן העליה:
<b>אין תימר וכו'.</b> כלומר דמהדר הש"ס דמאי נ"מ בזה דבין כך ובין כך תליא בפלוגתא דר"א בר"ש ורבנן דאם תאמר כקצירת הלילה היא בדיעבד א"כ הדא פליגו ה"ז בפלוגתא דר"א בר"ש ורבנן כדלעיל ואם תאמר שהוא כבא מן העלייה. א"כ אשכחת אמר תרתין פלגוין וכו' דאשכחן דבתרתי פליגי כדאמרינן לעיל סבר ר"א בר"ש שאין העומר בא מן העליה. וא"נ אפשר לומר דזה הכל מן הבעיא היא אם בדיעבד נמי פסול מן העלייה לר"א בר"ש כקצירת היום אליביה וא"כ אשכחת אמר דבתרתי פליגי והיינו הך וכדאמרן:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|מתני'}} דאבא יוסי בן חנן היא דאמר וכו' ועל דעתין דרבנן איכן היו וכו'.''' כלומר כנגד מה היו כהאי דתנינן תמן וכו' כמו שהבאתי במתני':
Segment 5


'''{{עוגן1|כתיב}}.''' בזכריה י"ד והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים וגו' וסמיך ליה לנבואה זו על אותה הנבואה של יחזקאל כמו שהבאתי במתני' וכדלקמן:
<b>ר' שמעון בן לקיש בעי וכו'.</b> כל זה עד סוף הפרק גרסינן להא לעיל בספ"ק דר"ה ושם פירשתי באר היטב עם כל השייך להאי עניינא וע"ש:
הדרן עלך הקורא את המגילה


'''{{עוגן1|תני}}.''' אותן התחלת המים מתחת מפתן הבית ומבית קדש הקדשים עד הפרוכת שלפני הדביר הן כקרני סיליי וכיליי והן מיני חגבים הקטנים ביותר ומן הפרכת וכו' נעשו כקרני חגבים סתם שהן יותר גדולים וממזבח הזהב וכו' עד מפתן הבית של ההיכל כחוט הערב שהוא עב יותר משל שתי מכאן והילך וכו':
Chapter 3


'''{{עוגן1|כתיב}}.''' ביחזקאל שם:


'''{{עוגן1|אפי'}} לבירנין.''' ספינות גדולות:


'''{{עוגן1|מהו}} מי שחו מלשוט.''' שצריך להיות שוחה ולשוט:
Halakhah 1


'''{{עוגן1|באתרין}} צווחין.''' במקומינו קורין לשייטא שחונא וכדכתיב בישעיה כ"ה ופירש ידו וגו':


'''{{עוגן1|מהו}} לשחות.''' הא כתיב כאשר יפרש השוחה ולמה הדר אמר לשחות:


'''{{עוגן1|מים}} דמתמללין בעלמא.''' כלומר שמפורסמים הם בעולם ומדברין מגודל שטיפתן שצריך לשוט בתוכן וכל זה להגדיל מפלת מואב אשר ניבא עליו:
Segment 1


'''{{עוגן1|כתיב}}.''' בזכריה י"ג ביום ההוא יהיה מקור נפתח וגו'. וזה ג"כ מרומז לנבואת יחזקאל בפסוקים דלעיל והולך ודורש שכשהמים באים לבית דוד ומבית דוד ועד יושבי ירושלים כלה עדיין הן כשרים לנדה והיא זבה ולמי חטאת ומכאן ואילך כשרים הן לנדה שאע"פ שמי תערובות הן מפני שאין הנדה ולא הזבה צריכין למים חיים ולמי חטאת הן פסולין דבעינן מים חיים ובלא תערובת שאר מים:
מתני' <b>בני העיר שמכרו רחובה של עיר.</b> ס"ל להאי תנא דמתני' דרחובה של עיר יש בה קדושה מפני שמתפללין בה בתעניות ולפיכך לוקחין בדמיה בית הכנסת ובגמרא אמרו דהאי סתמא דמתני' יחידאה היא אבל חכמים אומרים דאין ברחובה של עיר משום קדושה שאינו אלא אקראי בעלמא:
<b>בית הכנסת.</b> שמכרו:
<b>לוקחין בדמיה תיבה.</b> והוא מקום שמניחין בו ס"ת ושאנו קורין ארון והוא קדוש יותר מבה"כ. ודוקא בה"כ דכפרים הוא דמצו מזבנו לה אבל בה"כ דכרכין מכיון דמעלמא קאתו לא מצו מזבנו לה דהוה לה דרבים:
<b>לוקחין מטפחות.</b> של ס"ת דקדושי טפי:
<b>מטפחות לוקחין ספרים.</b> נביאים וכתובים:
<b>אבל אם מכרו תורה לא יקחו ספרים וכו'.</b> משום דמעלין בקדש ולא מורידין:
<b>וכן במותריהן.</b> אם לקחו ספרים במקצת הדמים מן המטפחות שמכרו או שלקחו תורה ממקצת הדמים של הספרים לא יקחו מן המותר דבר שקדושתו פחות הוא. וכל הדברים הללו לא נאמרו אלא כשלא מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אבל אם מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אפילו לקנות בהדמים שכר לשתית מותר:


'''{{עוגן1|אמר}} ר' אלעזר וכו'.''' דס"ל שמכאן ואילך פסולין אף לנדות שאע"פ שאינה צריכה למים חיים מ"מ הואיל ונתגברו והולכין ויורדין בשטף כמי קטפרוס הן וכמוזכר בסוף פ"ח דטהרות הנצוק והקטפרס שהמים באין דרך מדרון מלמעלה למטה ופסולין הן לנדה דאשבורן בעינן:
Segment 2


כתיב ביחזקאל שם ויאמר אלי וגו' והולך ודורש לכל הפסוקים שנאמרו שם על אותן המים היוצאין. מן הנחל האמור שם למעלה:
גמ' <b>אמר ר' יוחנן דר' מנחם בר' יוסי הוא.</b> הא דקתני מכרו רחוב' של עיר וכו' אתיא כר' מנחם בר' יוסי בתוספתא פ"ב דאמר רחובה של עיר יש לה קדושה וכו' כדפרישית במתני':
<b>ברם כרבנן עשו אותו כהרחק ארבע אמות.</b> כלומר אין בה קדושה אחרת אלא לענין הרחקת ארבע אמות שלא ירוק אחר שהתפלל לפניה וכדר' ירמיה לקמן. וגרסי' להא בפ"ג דברכות בהלכה:


'''{{עוגן1|ולמה}} נקרא שמו המוצאים כנגד שני פעמים שיצא.''' לשטוף בעולם אחד בדור אנוש ואחד בדור הפלגה:
Segment 3


'''{{עוגן1|עד}} קלבריאה.''' ארץ שהיא יותר למערב מברבריאה:
<b>אף אני אומר וכו'.</b> כלומר מעתה נחוש אף לאחר ד' אמות שאני אומר אחר בא והטיל מים שם ויהא' צריך להרחיק עוד ד' אמות וא"כ אין לדבר סוף אבל אם אמרינן שהא כדי הילוך ד' אמות תו ליכא למיחש מידי:


'''{{עוגן1|עד}} קפי.''' קצה ארץ ברבריאה ועד כפי הים שם שהיא יותר רחוקה מן המערב:
Segment 4


'''{{עוגן1|עד}} עכו ועד יפו.''' שהן בגבול ארץ ישראל ורחוקין עוד יותר מהמערב וכדכתיב באיוב עד פה תבא וכו':
<b>ביישנאי וכו'.</b> בני בישן שאלו לר' אימי אם מותר ליקח אבנים מבה"כ שעומדת ליסתור ולבנות מהן בבה"כ אחרת וא"ל אסור דאפי' בכה"ג עילויא בעינן ומוכרין ולוקחין תיבה:
<b>לא אסר ר' אימי.</b> בכה"ג אלא מפני עגמת נפש כלומר שיהא להן עגמת נפש בראותם בית הכנסת שלהם חריבה ויקומו לתקנה ולבנותה:
<b>ולבנות בעיר אחרת.</b> גדולה מעיר זו דאפשר בכה"ג לא בעינן עילוייא וא"ל אסור דלעולם עילויא בעינן:
<b>אפי' ממזרחה למערבה אסור.</b> לשנותה מפני חרבן אותה המקום שהיתה עליו ויהא נשאר חרוב ושממון:
<b>ממילתיה דריב"ל אמרה שרי.</b> ממילתיה דריב"ל דדריש בית הגדול על בית המדרש. של רבן יוחנן ב"ז שמעינן דאלימא קדושת בהמ"ד מקדושת בהכ"נ והלכך שרי:
<b>כגון ספרה נא לי את כל הגדולות וכו'.</b> כלומר ודוגמתו מצינו עוד דנסים ונפלאות שנעשו ע"י אלישע נקראין גדולות:
<b>הדא דאת אמר.</b> דמוכרין בה"כ ומעלין בקדש ליקח בדמים תיבה דוקא בבה"כ של יחיד אבל של רבים אסור למוכרה לפי שאני אומר אחד מסוף העולם קנוי בו שיש לו קנייה בבית הכנסת זו מהנדבה אשר נדב לכך והרי יש לו חלק בו ואין למוכרו שלא מדעתו:
<b>ועשה בו צרכיו.</b> צרכי הדיוט ולא נהג בו קדושה:
<b>משל עצמן.</b> יחידים שבאלכסנדריה עשו אותה משל עצמן ולא משל צבור ואין בו משום קדושה:
<b>עד כדון.</b> שמענו שיש בבה"כ משום קדושה כשבנאה מתחלה לשם בה"כ:
<b>בנייה לשם חצר והקדישה.</b> אח"כ לבה"כ מהו שיש לה דין קדושת בה"כ:
<b>נשמיעינה מן הדא.</b> דתנינן בפ"ט דנדרים בהלכה ב' קונם שאני נכנס לבית הזה ונעשה בה"כ ואמר אלו הייתי יודע שנעשה בה"כ לא הייתי נודר ר"א מתיר וחכמים אוסרין דאין פותחין בנולד שמעינן מיהת מדקרי ליה בה"כ סתם א"כ יש לה דין קדושת בה"כ:
<b>אימתי קדשה.</b> חצר זו שהקדישה לבה"כ אם מיד או בשעת תשמיש לבהכ"נ:
<b>נישמעינה מן הדא.</b> דתנינן בתוספתא דמכילתין שם העושה תיבה לשם ספר להשתמש בה הספר או מטפחות וכו' ומה אם אלו שיכתחלה נעשו לשם ספר ואפילו הכי אינן קדושות אלא בשעת תשמיש חצר זו שבנייה בתחלה לשם חצר ואחר כך הקדישה לא כל שכן דלא קדשה אלא משעה שנשתמשו בה לבית הכנסת:
<b>אלו וכו'.</b> זו בעיא אחריתא ועל התיבה ומטפחות קאי אם עשאן אלו בתחלה לשם חולין והקדישן מהו ופשט לה כמה דאת אמר תמן גבי חצר בנייה וכו' וה"נ כן. וגרסי' להא בנדרים שם ובעיא אחרונה חסרה שם בספרי הדפוס:


'''{{עוגן1|ניחא}} וכו'.''' סיפיה דקרא דיחזקאל דריש דכתיב ובאו הימה אל הימה המוצאים ונרפאו המים וניחא זה על הים הגדול ועל הים המלח שאינן ראוין עכשיו לשתות ובשביל למתקן ניבא ואמר ונרפאו המים אלא ימא דטבריא שהן מתוקין וכן ימא דסמכו דדריש לעיל עליהן מהפסוק הזה הקדמונה וכו' למה צריכין הן לרפואה:
Segment 5


'''{{עוגן1|לרבות}} דגתם.''' כדכתיב אבתריה והיה כל נפש חיה וכו' והיה הדגה רבה מאד:
<b>כלי שרת מאימתי הם קדושין וכו'.</b> גרסי' להא לעיל בפ"ג דיומא בהלכה ה' עד חוץ לד' אמות מותר בהנייה וע"ש:


'''{{עוגן1|למינה}} תהיה דגתם.''' דכתיב שם אבתריה ומשמע למינה של אחת מהמינין ולעיל כתיב והיה הדגה רבה מאוד הלכך דריש למיני מינים הרבה תהיה דגתם וכהאי דרשב"ג דלקמיה שאף במקום אחד מצא מג' מאות מיני דגים ובתמחוי אחד:
Segment 6


'''{{עוגן1|ונרפאו}} המים.''' בקרא דלעיל והדר קאמר למטה בצאתיו וגבאיו ולא ירפאו למלח נתנו והא כיצד כתיב ונרפאו וכו' וקאמר דמקום הוא ששמו ולא ירפאו ועד שם יהיו ניתנו:


'''{{עוגן1|כתיב}}.''' שם ועל הנחל וגו' לחדשיו יבכר וגו' מאי טעמא לחדשיו יבכר ומיעוט חדשיו שנים ודריש ר' יהודה דעל עץ מאכל לא יבול עליהו דסמיך ליה קאי שהאילן יעשה לשני חדשים התבואה וגם על שתהיה לחדש אחד דכתיב כל עץ מאכל והתבואה ג"כ בכלל אלא דהאילן שעכשיו הוא לי"ב חדש לעתיד יעשה בחלק השישית שהוא ב' חדשים והתבואה שהיא עכשיו לששה חדשים לעתיד תעשה לחדש אחד וכערך האילן ור' יוסי דריש שהתבואה תעשה לט"ו יום שכך מצינו בימי יואל דכתיב ובני ציון גילו וגו' שהיה יורה ומלקוש בראשון ואח"כ גדלה והקריבו העומר בי"ו בניסן ונמצא שאחר היורה ומלקוש שבתחלת החדש התחילה לגדל ועשתה בט"ו יום:


'''{{עוגן1|מה}} מקיים רבי יוסי לחדשיו יבכר.''' דמשמע שמין אחד יהיה לשני חדשים:
Segment 7


'''{{עוגן1|בכל}} חדש וכו'.''' לחדשיו אכל חדש וחודש קאי ועל פירות האילן. וגרסי' להא לקמן בפ"ק דתענית בהלכה ב':
<b>כל כלי בית הכנסת.</b> הן כקדושת בה"כ:
<b>וקלטירה.</b> שרפרף של הדום רגלים:
<b>כילה.</b> שפורסין על סביבות הארון מבפנים הרי היא כקדושת הארון:
<b>יהב גולתה.</b> נתן מלבוש א' להשימו תחת הכילין הזה ושיהא הכילן תשמיש דתשמיש קדושה ומותר לשנותה וא"צ גניזה כמו תשמישי קדושה:
<b>בימה.</b> של עץ שהחזן עומד עליה והלווחין שלה אין בהן קדושת ארון אבל יש להן קדושת בה"כ כשאר כל כלי בה"כ:
<b>אינגלין.</b> לשון לעז הוא והן היתידות עקומות קבועות בכותל במקום הארון להחזיקו שלא ימוט ממקומו:
<b>לגוולנה.</b> שם העיר וראה אותן שהן מצניעין המכוש בתוך הארון שמונח בו ס"ת:
<b>לכך התנו עליו בתחלה.</b> להשתמש בו גם תשמישי הדיוט ומותר:
<b>מגדול.</b> אלמור"ה בלעז שמניחין בו הספרים והתנו עליו שיהא מדורות עליונים שבו להספרים והתחתיים לבגדים:


'''{{עוגן1|ועליהו}} לתרופה.''' סיפיה דהאי קרא והיה פריו למאכל ועליהו לתרופה ודריש ר' יוחנן תרופה מלשון תרופיה וכדכתיב ותתן טרף לביתה:
Segment 8


'''{{עוגן1|ותרף}} מזונה מצץ עליה.''' ותרף מזונה כלומר עכשיו יהיה מציץ עליה לזרעה והיא מיד ותרף מזונה שתמהר לעשות הפירות:
<b>אפי' ממטפחות תורה וחומשין.</b> שכתובין כל חומש וחומש בפני עצמן ועשויין בגליון ואם מכרו אות' מטפחות לוקחין בהן נביאים וכתובים שקדושתן הן יותר ממטפחות של תורה ושל חומשין:


'''{{עוגן1|רב}} ושמואל.''' דרשי לשון התרת פה חד אמר וכו' וכדדרשי ר' חנניה וריב"ל ומפרשי יותר:
Segment 9


'''{{עוגן1|את}} מוצא וכו'.''' אהא דקתני שבו יצא יכניה בגלותו דורש והולך:
<b>אפי' נביאים וכתובים.</b> שמכרו אינו לוקח בהן מטפחות של תורה ושל חומשין:
תחילתדףכאן ו/ג
<b>כורכים תורה וכו'.</b> תוספתא פ"ג:
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|שלשה}} עשר שולחנות היו במקדש וכו' שעליהן מדיחין את הקרביים.''' של הקדשים שלאחר שמדיחין אותן בלשכת המדיחין כדתנן בפרק בתרא דמדות לשכת המדיחין ששם היו מדיחין קרבי הקדשים וחוזרין ומדיחין אותן על השלחנות וכדתנן בפ"ד דתמיד נטל את הקרביים ונתנן למי שזכה בהן להדיחן והכרס מדיחין אותה בבית מדיחין כל צרכה והקרביים מדיחין אותן שלשה פעמים במיעוטה על שלחנות של שייש שבין העמודים וכלומר הכרם שיש בה טינוף הרבה מדיחין אותה בלשכת המדיחין כל צרכה ובפני עצמה שלא תטנף להקרביים ביותר ומדיחין אותה שם לגמרי והקרביים אחר שהודחו בבית המדיחין חוזרין להדיחן עוד לא פחות משלשה פעמים על השלחנות של שייש ומפני שהן דקין ואין הרעי יוצא מהן אלא בדוחק ולפיכך מדיחין וחוזרין ומדיחין:
<b>תורה וחומשין ערק תנייה מינה.</b> כלומר התנא דהאי ברייתא דתני כל הני חלוקות בענין הכריכה והנתינה זה ע"ג זה כקדושה חמורה וקלה ובענין תורה וחומשין השמיט וברח מינה ולא פירש אם מותר לכרוך חומשין במטפחות תורה או לא וכן אם נותנין חומשין ע"ג תורה:


'''{{עוגן1|ושנים}} במערב הכבש וכו' על של שייש נותנין את האברין.''' אחר הנתוח וסודרן אותן על השלחן עד שיעלום הכהנים על הכבש ומשם להמזבח ולא היו עושין אותו של כסף ואף שאין עניות במקום עשירות משום שהכסף מרתיח ושלא יסריחו והשייש מצנן הוא ולא היו סומכין על הנס כדחשיב בפ"ה דאבות עשרה נסים וכו' שלא הסריח בשר הקדש מעולם והכי אמר בגמרא:
Segment 10


'''{{עוגן1|ועל}} של כסף.''' היו נותנין כלי שרת כדתנן בפ"ג דתמיד שבכל יום בבקר קודם לשחיטת התמיד נכנסו ללשכת הכלים והוציאו משם תשעים ושלשה כלי כסף וכלי זהב:
<b>כותבין תורה ונביאים כאחת.</b> בכרך ובגליון אחד:
<b>וחכמים אומרים אין כותבין וכו'.</b> מפני שהנביאים נגללין על התורה:
<b>תורה וחומשין קדושה אחת הן.</b> כלומר אם עשה מהתורה חומשין חומשין בפני עצמן הן קדושה אחת עם התורה וכדדייק רבי יוסה לקמן:
<b>אין עושין תורה חומשין.</b> לכתחלה אין עישין מן התורה מפני שמורידה מקדושתה אבל עושין מהחומשין תורה שמעלה הוא בקדושתן:
<b>הדא אמרה תורה שעשאה חומשין בקדושתה היא.</b> כלומר מדקאמר רבי ירמיה בשם ר' שמואל תורה וחומשין קדושה אחת הן. והא לא פליג אברייתא דקתני אין עושין תורה חומשין אלמא דקדושת תורה חמירא היא מקדושת חומשין אלא לאו דהא דקאמר קדושה אחת הן היינו אם בדיעבד עשה מהתורה חומשין קדושה אחת הן עם התורה כולה לענין שמותר לכרוך אותן חומשין עם התורה ואם כן ש"מ תורה שעשאה חומשין נשארו אותן חומשין בקדושת תורה ולפיכך מותר לכרכן עם התורה:
<b>תורה חסירה אין קורין בה ברבים.</b> אפילו למה שכתוב בה שגנאי הוא לקרות בה בצבור:
<b>והא תני.</b> בברייתא אם כתובה מבראשית ועד המבול ובויקרא וכו' קורין בו ברבים. וקשיא לר' שמואל בר נחמן:
<b>הדא ארסקינס.</b> כך שמו של אותו הרשע ששרף את התורה בצינברא ונשתייר באחד מהן מקצת שלא נשרף ובאו ושאלו וכו' אם מותר לקרות באותו מקצת שנשתייר וא"ל אסור:
<b>ולא דאסור.</b> וקאמר הש"ס לא דמדינא אסור הוא אלא דמתוך שתהא נפשם עגימה שאין להם ס"ת לקרות בו ויקחו להם ס"ת אחרת שלימה לפיכך אסר להם:


'''{{עוגן1|ושנים}} באולם מבפנים.''' של האולם ועל פתח הבית:
Segment 11


'''{{עוגן1|על}} של שייש נותנין לחם הפנים בכניסתו.''' אחר שנאפה עד שיסדרו אותו בפנים על השלחן הטהור:
<b>וכן במותריהם.</b> דקתני במתני' ומפרש לה דממה שגבו גבאי צדקה לקדושה זו והותירו אין משנין אף המותרות לקדושה קלה ממנה:
<b>כהדא וכו'.</b> ושינה וחלק אותן לרבנן ובעי מהו שיהא צריך להפריש תחתיהן משלו ולקיים למאי שנתנו לו:
<b>לחמץ.</b> שם המקום:
<b>כל המצות וכו'.</b> כדגרסינן להא לעיל בפ"ק בהלכה ג' ע"ש:


'''{{עוגן1|ועל}} של זהב ביציאתו.''' של הלחם שהיה על השלחן משבת העבר והיה מונח שם עד שיתחלק להכהנים:
Halakhah 2


'''{{עוגן1|שמעלין}} בקדש ולא מורידין.''' דמכיון שסלקו אותו מעל שלחן של זהב שמבפנים שוב אין מורידין אותו להניחו לא על של כסף ולא על אחר אלא על של זהב:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|תני}}.''' בחדא ברייתא על של כסף היו נותנין את האברין:


'''{{עוגן1|לית}} כאן של כסף.''' סמי מכאן מהברייתא דטעותא היא ואין נותנין על של כסף מפני שהוא מרתיח ומחמם אותן ויסריחו:
Segment 1


'''{{עוגן1|לא}} כן תני.''' במס' אבות גבי בשר הקדש שלא הסריח מעולם וכן בלחם הפנים שנינו בברייתא זה אחד מן הנסים וכו' ואמאי הוצרכו ליתן אותו בכניסתו על של שיש כדקתני במתני':
מתני' <b>אין מוכרין את של רבים ליחיד.</b> דשל רבים איכא קדושה ושל יחיד לית ביה משום קדושה ומורידין אותו מקדושתו:
<b>אמרו לו א"כ וכו'.</b> ור"מ ס"ל דמעיר גדולה לעיר קטנה מעיקרא קדישא והשתא קדישא וחכמים ס"ל דאי חיישת גבי ליחיד ה"נ איכא למיחש מעיר גדולה לקטנה משום ברוב עם הדרת מלך:


'''{{עוגן1|אין}} מזכירין מעשה נסים.''' וכלומר שאין סומכין על הנס:
Segment 2


'''{{עוגן1|לא}} היה שם לחם.''' שלא מצאו לעשות לחם הפנים לסדר מהאפוי מחדש לשבת זו מהו להניחו להלחם שסידרו בשבת שעברה ויהא נשאר מונח עד לשבת הבאה שיהיה להם לחם אחר:
<b>ג' מבית הכנסת כבית הכנסת.</b> כגון בית הכנסת של יחידים שמתאספים שם להתפלל. שלשה יחידים מהם יש להם כח ורשות ככל היחידים מאותו בהכ"נ וכן השבעה טובים מבני העיר דינן ככל אנשי העיר דכמו שאם מכרו אנשי העיר שלא מדעת שבעה טובי העיר מכירתן מכירה כך אם מכרו השבעה טובי העיר שלא מדעת אנשי העיר מכירתן מכירה:
<b>ופריך מה אנן קיימין.</b> להאי מילתא אם בשקיבלו עליהן כל בני בה"כ שכל מה שיעשו אותם השלשה הרי הוא עשוי א"כ מאי איריא שלשה אפי' אחד שקיבלו עליהם נמי וכן קשיא בבני העיר אם כשקבלו עליהן שכל מה שיעשו אותן השבעה לכל הדברים הרי הוא עשוי א"כ אפי' באחד שקבלו עליהן נמי מה שעשה עשוי:
<b>אם בשלא קיבלו עליהן.</b> אלא מעצמן הן עושין אפילו הן כמה לא כלום הוא:
<b>אלא כן אנן קיימין בסתם.</b> כלומר שקיבלו עליהן סתם לפקח על עסקי צבור וצרכם אבל לא קיבלו עליהם בפירוש שלכל הדברים יעשו מה שירצו אפילו לענין מכירת הדברים כגון בה"כ ושארי פרטים דקחשיב במתני' אפ"ה ממכרן ממכר דכשקבלו עליהם לפקח על עסקיהם וצרכיהם הכל בכלל ואע"פ שלא פירשו דגם לענין מכירת הדברים של הצבור ותשמישי קדושה קיבלו אותם עליהם ואין צריכין ליטול רשות מבני העיר על זה:


'''{{עוגן1|תמיד}}.''' משמע שלא יהא השלחן בלא לחם ואפי' הוא פסול וכגון זה שסידרו כמצותו בשבת שעברה ונפסל בלינה כדתנינן בסוף פרק שתי הלחם מניחין אותו ולשבת הבאה יעשו לחם אחר:
Segment 3


'''{{עוגן1|עשרה}} שולחנות וכו'.''' כדכתיב בד"ה ויעש שלחנות עשרה וגו' ומפרש מאי מימין ומשמאל דקאמר אין תימר שהניח חמשה בדרום שהוא ימין וכו' והלא אין השלחן כשר אלא בצפון כדכתיב אלא חמשה מימין שלתנו של משה וה' משמאלו שהיה של משה באמצע וכולן בצד צפון היו נתונים:
<b>בן עיר שפסק.</b> צדקה בעיר אחרת נותן עמהם לקופתם של אותה העיר אבל בני העיר רבים שפסקו צדקה בעיר אחרת נוטלין מה שפסקו ונותנין במקומן לעניים שבעירם:
<b>כגון ההן סיפסלא דמעוניא.</b> מעוניא שם מקום והיו מתקבצין מבני עיר אחרים לסחורה והיה להם ספסל אחד בשוק לישא וליתן שם זה עם זה וכגון המקום הזה שהן ביחד מעיירות הרבה ופוסקין צדקה ועל דוגמת העיר כזו נאמרו דברים האלו:
<b>כהדא ר' חלבו.</b> היה דורש בציפורי שהיה שם כאורח עובר ופסק שם צדקה ואתא בעי למיתן הכא בעירו וא"ל ר' אימי מציפורי יחידי את וצריך אתה ליתן לגבאי עיר הזאת ולתוך קופתן של צדקה:


'''{{עוגן1|אף}} על פי כן לא היה מסדר.''' לחם הפנים אלא על של משה בלבד שנאמר במלכים ואת השלחן וגו' ועל של משה קאי משמע לעולם עליו הוא הלחם הפנים ולא על אחר:
Segment 4


'''{{עוגן1|על}} כלם היה מסדר שנאמר.''' בד"ה ויעש שלמה את כל הכלים וגו' ואת השלחנות ועליהם לחם הפנים ופלוגתא זו גריס בתוספתא דמנחות פי"א:
<b>אם היה שם הבעלים חקוק עליהם.</b> שפלוני זה נדר אותו הנר או המנורה לבה"כ זו לעולם היא כמי שלא נשתכח שם הבעלים מהן ואסור לשנותן וליתנן למקום אחר:
<b>מה אמר רבי.</b> אם אמר ברוך אלהים א"כ לא כלל לאנטונינוס עמו ש"מ דלא נתגייר ולא רצה לכלול אותו בברכה זו ואם אמר ברוך אלהינו ש"מ שנתגייר וראוי הוא לכך דאית מילין דאמרין דנתגייר וכו' כמו שהוא כתוב לעיל בפ"ק בהלכה ט' עד אנטונינוס בא בראשם:


'''{{עוגן1|תני}}.''' בברייתא אחריתא דפליגי היכן היו אותן השולחנות נתונים:
Segment 5


'''{{עוגן1|מ"ד}} מזרח ומערב ניחא.''' דלהאי מ"ד היו כולם בצד צפון וכולהון ראוין לשירות לסדר לחם הפנים עליהן וכהאי דר' יוסי בר' יהודה אלא למ"ד צפון ודרום היו נתונים נמצא היו מהשלחנות בדרום שהרי הבית ששים אמות ארכו ועשרים רחבו והשלחנות כל אחד ואחד אמתים ארכו וא"כ חמשה בצפון וחמשה בדרום היו. והיינו נמי דמסיים ומנורה בצפון וכלומר דמעתה אין מקום למנורה כנגדו בדרום והא תני השלחן היה נתון מחצי הבית ולפנים וכו' לארכו של היכל ומשוך מן הכותל כלפי הצפון לרוחב הבית מזבח הזהב וכו' חולק את הבית לארכו דמחציו ולפנים היה נתון ומשוך קימעא כלפי הצפון:


'''{{עוגן1|וכולהן}} היו נתונין משליש הבית ולפנים.''' כלומר כשאתה חושב אורך ההיכל בלבד שהיה ארבעים אמה ומלבד עשרים שהן לקדש הקדשים והשלחנות היו נתונים באותן עשרים של היכל של צד קדש הקדשים הרי הן מחצי הבית ולפנים וכשאתה חושב כל האורך עם עשרים של קדש הקדשים והרי הן ששים אמה הרי הן נתונים משליש הבית ולפנים קתני מיהת שלא היה מן השלחן בצד דרום וקשיא למ"ד צפון ודרום מונחין:


'''{{עוגן1|עשר}} מנורות עשה שלמה וכו'.''' ופלוגתא זו גריס נמי בתוספתא שם:
Segment 6


'''{{עוגן1|הוא}} מכלות זהב.''' ודריש הן כילו זהבו של שלמה כרב יהודה דלקמיה:
<b>מהו מיכתב תריי תלת מילין מן פסוקא.</b> בתוך כתב איגרת לחבירו ומפני שאין כותבין שלש תיבות בלא שרטוט ולפיכך בעי אם מותר לכתוב תוך אגרת:
<b>דהוה דמיך וכו'.</b> רגיל היה להיות מזמרין לפניו בשכבו ובקומו וכתב לו המקרא הזה מסורס אל תשמת וגו' דס"ל דאף בתוך האגרת אין כותבין הפסוק כצורתו וכסדרו:
<b>ר' אחא וכו'.</b> דס"ל דבתוך האגרת מותר וכתבו כסדרו:
<b>רבי ירמיה וכו'.</b> כתבו מסורס דבמקרא כך הוא לאהבה את שונאיך ולשנוא את אוהביך:
<b>דנין לתמר.</b> אשה אחת מרשעת ושמה תמר והיו דנין אותה במשפט והלכה וקיבלה עליהם לאנטיפוטה הוא השר הממונה בקיסרין והם היו יושבים תחת ממשכתו ג"כ ושלחו וכתבו לר' אבהו שהיה יושב בקסרון והיה קרוב למלכות והשיב להן וכתב כבר פייסני לשלשה דילטורין אחרים שהיו נקראים טוב ילד כו' אבל תמר תמרורים בתמרוריה היא עומדת במרדה ובקשיות ערפה ובקשנו למתקה ולפייסה ולשוא צרף צורף שלא העלנו כלום. ושלשה תיבות אלו הם בקרא דירמיה וכתב כסדרן. א"נ צורף גרסי' דבקרא כתוב צרף צרוף והוא כתב צורף ולא רצה לכתוב כדכתיב וכמ"ד דאף בתוך האגרת אסור וכן רבי מנא כתב המקרא ראשיתך מצער וגו' מהופך סיפיה דקרא:


'''{{עוגן1|ולא}} חסרה כלום.''' והיאך אמרת שהיה מכניסן לכור (עד) ומוציאן עד שהוא מעמידן על אחד:
Halakhah 3


'''{{עוגן1|ויאות}}.''' שפיר היא ול"ק דעד דלא יקום על ברריה שעדיין לא נזדכך הרבה להיות עומד על זהב ברור וטהור אז הוה חסר סגיון כשמכניסו לכור ומוציאו אבל של משה שהיה כבר קם על ברריה לא חסר כלום והכי אמר נמי לעיל ביומא פ"ד בהלכה ד':
תחילתדףכאן ו/ד
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|שלשה}} עשר שופרות וכו' תקלין חדתין שבכל שנה ושנה.''' שם היו נותנין שקלי שנה זו ומשם מוציאין הגזברים לקופות שהן נקראין תרומת הלשכה כדפרישית לעיל ריש פ"ד:


'''{{עוגן1|והב'}} כתוב עליו תקלין עתיקין.''' זה מי שלא שקל אשתקד בשנה שעברה מביא שקל לשנה הבאה ונותנו לשם ומוציא אותן הגזבר ונותנן לשירי הלשכה. והג' היה כתוב עליו קינין והן תורים גדולים. והד' שכתוב עליו גוזלי עולה ס"ל לר' יהודה שהן בני יונה קטנים וכולן היו עולות אבל החטאות של קיני חובה לא היו נותנין המעות להשופר אלא נותנין המעות או העופות ליד הכהן וטעמא מפרש בגמרא מפני התערובות דחייש שמא ימות אחד מבעלי קינין ונמצא דמי חטאת שמתו בעליה מעורבת בהן ולא מצי למיקרב דלמיתה אזלא אבל חכמים לא חיישי להכי אלא אותו השופר שכתוב עליו קינין היו נותנין לתוכו דמי כל קיני חובה שהן אחד חטאת ואחד עולה ובין מן התורים ובין מן בני היונה והד' שכתוב עליו גוזלי עולה הן כולן עולות שהמתנדב עולת העוף נותן הדמים לתוכו ונדבה הכל קריבה עולה והלכה כחכמים. והה' כתוב עליו עצים מי שהתנדב עצים למערכה נותן דמיה לתוכו. והו' מי שמתנדב ללבונה. והז' מי שמתנדב זהב לכפורת. ועוד ששה לנדבה. ומפרש בתוספתא פ"ג ששה לנדבה ו' כנגד מותר חטאות ואשמות ומותר קיני זבים וזבות ויולדות ומותר קרבן נזיר וקרבן מצורע והאומר מנה זו לנדבה סלע זו לנדבה מביא ונותן לשופר של נדבה ולוקחין בהן עולות הבשר לשם והעורות לכהנים. וכלומר שאלו השמות שכתוב עליהן על הא' מותר חטאת ועל הב' מותר אשם ועל הג' מותר קיני חובה ועל הד' מותר קרבנית נזיר ועל הה' מותר קרבן אשם מצורע ועל הו' מותר נדבה סתם וזהו מי שהתנדב מעות לעולה וכולן אלו המותרות ילקחו בהן עולות הבשר לשם ועורות לכהנים וכדמפרש במתני' דלקמן מה היו עושין בה:


'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|האומר}} הרי עלי עצים.''' המתנדב עצים:
Segment 1


'''{{עוגן1|לא}} יפחות משני גזירין.''' כאותן שמוסיפין על המערכה כדתנן ביומא פ"ב ובתמיד וקאמר בגמרא דאם אמר הרי עלי עץ מביא גיזר אחד:
<b>אין מוכרין בית הכנסת אלא על תנאי.</b> ואפילו מרבים לרבים אוסר ר"מ מכירה חלוטה דדרך בזיון הוא:
<b>וחכ"א וכו' ממכר עולם.</b> אפי' ליחיד ולכל תשמישין:
<b>חוץ מארבעה דברים.</b> אלו למרחץ וכו' ולבית המים לכביסה:
<b>רבי יהודה אומר וכו'.</b> ואין הלכה אלא כחכמים:
גמ' <b>אמר ר' יוחנן לית כאן.</b> רישא דמתני' קשיא ליה ולית כאן לאוקמה דמה אנן קיימין אם כר"מ כדגריס במתני' קשיא הא ר"מ קאמר בסיפא אין מוכרין כלל לבה"כ אלא על תנאי ומשמע אפי' מרבים לרבים צריך תנאי והשתא אי רישא כר"מ היא מאי אריא מרבים ליחיד לא הא לרבים נמי תנאי בעינן ועוד מדקאמר מרבים ליחיד לא מפני שמורידו מקדושתו ומשמע הא מרבים לרבים מותר דבקדושתיה קאי וא"כ מה צורך להתנאי הרי בקדושתה עומדת ואי דלא גרסי' ר"מ בהרישא כמאן מוקמית לה אי כרבנן דר"מ דהסיפא הא לדידהו מוכרין אותו ממכר עולם וכו' וא"כ לשאר דברים מ"ש בין יחיד לרבים הא לא איכפת להו אם מורידו מקדושתו ופשיטא דכר' יהודה נמי לא אתיא וא"כ לית כאן וסמי הרישא דכמאן מוקמית לה:
<b>תיפתר בס"ת.</b> דברישא לא קתני בה"כ ומפרש לה דבס"ת מיירי ואין מוכרין מרבים ליחיד דמורידו מקדושתו שהיו רבים קורין בו ועכשיו הרי היא ליחיד ולפי שאין קורין אלא בעשרה:
מתני' <b>ועוד אמר יהודה.</b> משום דקאמר במתני' דלעיל מוכרין אותו לשם חצר והיינו שמוכרו בפי' לשם חצר אבל אם מוכרו בסתם הרי הוא בקדושתו הלכך קאמר ועוד אמר ר' יהודה בקדושת בה"כ:
<b>אין מספידין לתוכו.</b> דוקא הספד של יחיד אבל הספד של רבים כגון ת"ח שמת צריכין להתאסף ולהספידו בבה"כ שהוא גדול וראוי לכך מותר:
<b>ואין מפשילין.</b> גודלין ומפתילין וה"ה לכל שאר מלאכות אלא לפי שהפשלת חבלים צריך מקום רחב ידים והוא גדול וראוי לכך נקיט לה ולכה"ג:
<b>ואין עושין אותו קפנדריא.</b> לקצר הילוכו דרך בה"כ. לשון קפנדריא אדמקיפנא דרי איעול בהא כלומר בעוד שאני מקיף שורות בתים אקצר דרכי להכנס ולצאת כאן:
<b>מפני עגמת נפש.</b> שיזכרו ימי בניינו ויתנו לב לבנותו אם יוכלו או יבקשו עליו רחמים שיזכו לבנותו לפיכך אין אסור אלא לתלוש ולהאכיל לבהמה או לאבדם לגמרי אבל לתלוש ולהניחם במקומם מותר דאיכא עגמת נפש:


'''{{עוגן1|לבונה}} לא יפחות מקומץ.''' כדמייתי בגמרא דרשא דת"כ דיליף ג"ש אזכרה אזכרה:
Segment 2


'''{{עוגן1|זהב}}.''' אם אמר מטבע זהב עלי לא יפחות מדינר זהב ואם אמר סתם זהב עלי מביא אפי' חתיכה קטנה של זהב:
גמ' <b>הדא דאת אמר.</b> בית הכנסת שחרב אין עושין בתוכו דברים הללו ומשמע דבחרב הוא דקפדינן שלא יעשה אותו קפנדריא וכיוצא בו שלא יהא נראה כמזלזל בקדושתו הואיל וחרב הוא ובבנוי ליכא קפידא כל כך דיודעין הן שאינו מזלזל בו אלא לפי שעה הצריכה לכך הוא עושה והיינו בבה"כ של יחיד דמיהת איכא ביה צד קדושה אבל בבה"כ של רבים אפילו הוא בנוי ויודעין שאינו עושה זה לזלזל בו אעפ"כ אסור דאית ביה קדושה טפי ואין להשתמש בו תשמישי הדיוט:
<b>מיקל לנשייא.</b> היה מקלל להנשים השוטחות בגדיהן על מקום אויר דבי מדרשא לפי שנראה כמבזה קדושתיה:


'''{{עוגן1|ששה}} לנדבה וכו' מה היו עושין בה.''' כדפרישית במתני' דלעיל דששה היו שכתוב עליהן זה למותר חטאת וכו' וכולן ילקח בהן עולות וכו':
Segment 3


'''{{עוגן1|זה}} מדרש דריש יהודע כ"ג.''' כתיב אשם הוא דמשמע בהוויתו יהא כדין אשם שדמו נזרק והאימורין להקטרה והבשר לכהנים וכתיב אשם אשם לה' דמשמע כולו לגבוה הא כיצד אלא ללמד לזה הכלל כל שהוא בא משום חטא וכו' כלומר שהפריש מעות לחטאתו או לאשמו וניתותרו מהמעות ילקח באותן המותרות עולות הבשר לשם והעורות לכהנים ונמצאו שני כתובים קיימים אשם לה' ואשם לכהנים:
<b>נכנס.</b> לבה"כ על מנת שלא לעשותו קפדריא אלא להתפלל ולקרות ולשנות בתוכו מותר לעשותו בקפנדריא ולצאת בפתח המקצר הלוכו:
<b>תני.</b> בתוספתא ספ"ב:
<b>לחכמים ולתלמידיהם.</b> שעושין בהן תשמישי צרכן:
<b>מיקבלין בגו כנישתא.</b> יהיו נוהגין לקבל אורחים ולהניחם בבה"כ וכהאי דר' אימי דלקמיה:
<b>לספרייא.</b> מלמדי תינוקות שהם יושבים בבה"כ אם יבא אצליכם בר נש מלכלך באורייתא כלומר אפילו אינו בעל תורה הרבה אלא כמי שהוא מוטבל במקצת ויודע מעט בתורה תהיו מקבלין אותו אצליכם לו ולחמריה ולבגדיו לפי שמותר לכם כל תשמישי הדיוט בו ולפיכך תוכלו לקבל אף להיודע מעט ויכול ללמוד שם מה שיודע:
<b>משזיג ידוי ורגלוי מן גורנה.</b> היה מכבס ידיו ורגליו ממקום קיבוץ המים שבחצר הבה"כ. גורנה מקום האסיפה שאוספין בו מים כעין אסיפת הגורן וא"ל אסור לך שדבר הזה תשמיש הדיוט הוא ולמחר ראה אותו האיש לר' ברכיה שעושה כן וא"ל רבי לך שרי ולי אסור והשיב לו הן כדאמר ריב"ל:
<b>ההן פרוורה.</b> זהו החדר שבחצר לפני הבה"כ ודבוק בבניינו. בסוף מסכת חלה כקונה בפרוור שבירושלים. ומהו מיעבר בגווה ולעשות קפנדריא דרך שם:
<b>מה דשרי.</b> מה הדבר אם מותר הוא הואיל ור' אבהו עשה כן וקאמר ר' זכריה לא היא דמדר' אבהו אין ראיה דהאי ספרא שישב שם עם התינוקות. אימתן הוה מטיל אימה על התינוקות ולא היה רוצה שיצאו משם ואם לא היה ר' אבוהו עובר דרך שם לא היה מניח להתנוקות להפנות ולצאת ומפני כבודו של רבי אבהו פינה אותם מלפניו לתת להם רשות ללכת לדרכם:


'''{{עוגן1|ואומר}}.''' כלומר והיכן מצינו שיהוידע כ"ג דרש זה דכתיב כסף אשם וגו' לכהנים יהיו וכי היאך אפשר דמה שהוקדש לקרבן חטאת ולאשם יהיה לכהנים אלא דה"ק המותר של כסף חטאת ואשם יעשו בו שיהיה הנאה ג"כ להכהנים וזהו עורות העולה שהן לכהנים:
Halakhah 4


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|תני'}}.''' בתוספתא שם אמר רבי יהודהוכו'. ומסיים שם אלא האומר הרי עלי תורין מביא ונותן לשופר של תורים. בני יונה מביא ונותן לשופר של בני יונה וכלומר שלקיני חובה לא היה שופר כלל כדמפרש טעמא מפני התערובות וכדי למלאות החשבון של י"ג שופרות ס"ל לר' יהודה דלתורין היה שופר בפ"ע ולבני יונה שופר בפ"ע וכולן עולות נדבה הן:


'''{{עוגן1|והתני}} האשה וכו'.''' ואינה חוששת שמא נתעצל הכהן מלהקריבו ואכתי מחוסר כפרה היא ואסורה בקדשים וכן אין הכהן חושש מלהקריב שמא דמי חטאות מתות מעורבות בהן דשמא מתו הבעלים של אחת מהן ומי נימא דהאי ברייתא דלא כר' יהודה היא ומשני כי קאמרינן הכא אליבא דר' יהודה בחטאות שמתות בעליהן ודאי דה"ק שמא תמות אחת מהן וכו' אבל התם לשמא יש בהן מאחד שמת ולא ידעינן בודאי שמת מודה רבי יהודה דלשמא ימות לא חיישינן:


'''{{עוגן1|ואי}} אמרי' וכו'.''' כלומר וכ"ת דאף לר' יהודה דחייש להכי הא מכל מקום איכא תקנתא הכא דנברור ד' זוזי ונשדי בנהרא כנגד אותה שמתה אחת מהן ואידך מעות לישתרו ליקח בהן חטאת הא ליתא דהא אמרינן בעלמא דר' יהודה לית לי' ברירה כדאמרי' אליביה בדמאי ובעירובין וה"נ אין ברירה למימר דאותן ד' זוזי הן מדמי חטאת שמתו בעליה ולמישתרי לאינך:
Segment 1


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|ר'}} בא בר ממל בעי.''' אם אמר הרי עלי עץ מהו שיהא מביא גיזר אחד או דילמא שני גיזרין הן קרבן אחד דוקא:
מתני' <b>ר"ח אדר שחל להיות בשבת קורין בפרשת שקלים.</b> פ' כי תשא להודיע שיביאו שקליהם באדר כדי שיקריבו באחד בניסן מתרומה חדשה דאמר קרא זאת עולת חדש בחדשו לחדשי השנה אמרה תורה חדש והביא קרבן מתרומה חדשה וזהו ניסן כדאמרינן בפ"ק דר"ה דגמרינן שנה שנה מניסן דכתיב ראשון הוא לכם לכל חדשי השנה:
<b>מקדימין לשעבר.</b> קורין בפרשת שקלים בשבת שלפני ר"ח ואפילו חל ר"ח אדר בערב שבת מקדימין לשבת שעברה:
<b>ומפסיקין לשבת אחרת.</b> בשבת הבאה מפסיקין לקרות פרשת זכור עד שבת של אחריה כדי שתקרא פרשת זכור סמוך לפורים לסמוך מחיית עמלק למחיית המן:


מתני' אמרה כן. מדתנינן מתני' בעלמא שמעינן שיכול להביא גיזר אחד וכהאי דתנינן תמן בפ"ב דיומא שנים בידם שני גזרי עצים ש"מ שזה קרבן בפ"ע וזה קרבן בפ"ע דאי קרבן אחד נינהו למה לי שני כהנים לכך. וגרסינן להא לעיל בפ"ט דשביעית בהלכה ז' ולקמן בפ"ח דנדרים בהלכה ה':
Segment 2


'''{{עוגן1|לרבות}} את העצים.''' הני שני גיזרין מפרש לצורכן שהן לרבות את העצים של המערכה כדאמרינן ביומא שם:
גמ' <b>צפה הקדוש ברוך הוא וכו'.</b> לעיל בפרק קמא בהלכה ד':


'''{{עוגן1|עוביין}}.''' של הגיזרין באמה ואמה שוחקת וארכן באמה גדומה מצומצמת:
Segment 3


'''{{עוגן1|כמין}} טורטני.''' כלומר שמביא שתיהן כמין טורטני זה על זה כהאי טורטני האמור גבי אשכול בפ"ז דסוטה:
<b>חל.</b> ראש חודש אדר להיות בערב שבת במה קורין כלומר באיזו שבת קורין שקלים אם בשבת שלעבר או בשבת שאחר ראש חודש ופליגי בה:
<b>מסתכל ביה.</b> כמתמיה על דבריו וא"ל מה את מסתכל בי אני אומר מפי השמועה ששמעתי מר' אבהו בשם רבי יוחנן ואת אמרת מן דיעה שלך ואתה מתמיה ומסתכל בי:
<b>מתניתא מסייעא לדין וכו'.</b> תרוייהו ברייתות בתוספתא פ"ג:
<b>כל שחל הפורים להיות בתוכה וכו'.</b> וא"כ קראו בזכור בשבת שלפניה שהיא שניה לשבת ראשונה של אחר ר"ח שקראו בה שקלים וזהו כר' אילא:
<b>הגע עצמך שחל חמשה עשר.</b> שהוא זמן קריאת מוקפין להיות בשבת וא"כ לקרות במגילת אסתר אין את יכול בשבת שהרי אין קורין בכתבי הקדש אלא מן המנחה ולמעלה כדאמרי' לעיל בשבת בר"פ כל כתבי והשתא קשיא ויקראו זכור בשבת זו שהוא לאחר פורים של העיירות:
<b>א"ל כן אמר רב וכו' שתהא אזכרתן קודם לעשייתן.</b> שלעולם צריך לקרות פ' זכור קודם קריאת המגילה שהיא ביום עשיית פורים ואם יקראו זכור בט"ו שחל בשבת הרי שקדמה קריאת המגילה לזכירה דהא תנינן בריש מכלתין כשחל י"ד בע"ש דהויא ט"ו בשבת קירין המוקפין עם העיירות בע"ש והשתא אי אפשר להן לקרות זכור בשבת שהוא ט"ו אלא מקדימין לשבת שלפני י"ד:
<b>הגע עצמך שחל ארבעה עשר להיות בשבת.</b> שקורין המוקפין למגילה למחר והרי שפיר שקדמה זכירה לעשייה שלהן וא"כ יקראו זכור באותה שבת:
<b>ולא כבר איתותבת.</b> המתני' בריש מכילתין בבבא זו דחל י"ד להיות בשבת דלית אפשר שתהא י"ד בשבת דא"כ צומא רבא בערובתא דשבת ואם אפשר והיינו אפילו אי אמרינן דבזמן שהיו מקדשין ע"פ הראיה לא היו משגיחין על הדחיות כדאמרינן שם מ"מ אין לקרות זכור באותה שבת דאכתי איחור הוא לעיירות שהן מקדימין וקורין המגילה עם הכפרים ביום הכניסה כדתנן שם כשחל י"ד בשבת ותהיה הזכירה מאוחרת לעשיה והלכך אין לקרות זכור אלא בשבת שלפניה:
<b>אין מפסיקין בין פורים לפרה.</b> אלא בשבת שלאחר הפורים קורין בפרה:
<b>אמר ר' לוי.</b> משמיה דנפשיה דלא כהאי דר' בא בשם ר' חייה בר אשי דקאמר אין מפסיקין בין פורים לפרה אלא סימניהון דאילין ד' פרשתא כהאי דתנינן בד' כוסות של פסח בין הכוסות הללו וכו' בין השלישי לרביעי לא ישתה שלא יפסיק בכוס אחר ביניהן כך בין פרשה שלישית שהוא פרה לבין הרביעית שהוא פרשת החדש לא יפסיק ביניהן בשבת אחרת אבל בין הראשונה לשניה ובין שניה לשלישית מפסיקין לפעמים לפי היום שחל ר"ח להיות בו:


'''{{עוגן1|אמר}} ר' שמואל.''' טעמא דממעט בארכן מבעביין לפי שלא היה מקום מערכה וכו' ולא היה מחזיק אלא כפי אמה גדומה באורך ותני כן וכו' בחמש אמות גובה שאמרו על המזבח נחשת שעשה משה ומקום המערכה שלו אמה על אמה:
Halakhah 5


'''{{עוגן1|לבונה}} וכו'.''' דהכי דריש לה בת"כ פ' ויקרא נאמר כאן בלבונה אזכרה על כל לבונה והקטיר הכהן את אזכרתה וגו' ונאמר להלן במנחת מרחשת והרים הכהן מן המנחה את אזכרתה מה להלן מלא קומץ אף כאן בלבונה מלא קומץ:


'''{{עוגן1|אי}} מה אזכרה וכו'.''' ואימא דנילף מלהלן גבי בזיכי לבונה שטעון שני קמצים וכתיב נמי אזכרה ונתת על המערכת לבונה זכה והיתה ללחם לאזכרה:


'''{{עוגן1|א"ר}} אילא.''' דלא היא דכלום למדו לקומך אלא מלחם הפנים וכלומר דהאי ג"ש מלחם הפנים להכי איצטריך ללמד על קומץ לבונה שחסר פסול וכלום למדו כך במתנדב לבונה בפ"ע אלא מבזיכי לבונה של לחם הפנים:
Segment 1


'''{{עוגן1|מילתיה}} דרבי אילא אמרה.''' ש"מ ממלתיה דרבי אילא שהמתנדב מנחה מביאה בקמצו של כהן גדול כלומר כשיעור קומץ הגדול שבכהנים דלא ליהוי קומץ חסר וקאמר ר' חזקיה דליתא אלא אפי' בקומץ הבעלים משערינן:
<b>בשניה זכור.</b> בין כשחל ר"ח אדר להיות בשבת ובין חל להיות בתוך השבת והאי כגווניה והאי כגווניה שאם חל להיות בשבת הוי האי שניה שניה ממש ואם חל להיות בתוך השבת האי שניה היינו שניה להפסקה שהשבת הבאה אחר ההפסקה קורין בה זכור:
<b>בשלישית פרה אדומה.</b> כדי להזהיר ישראל לטהר עצמם שיעשו פסחיהם בטהרה ואיזו היא שבת שלישית כל שסמוכה לפורים מאחריה וכשחל ר"ח ניסן להיות בשבת הויא לה שבת שלישית שבת הסמוכה לר"ח ניסן כדי לסמוך אזהרת טהרת טמאי מתים לפסח:
<b>ברביעית.</b> החדש הזה לכם. שבת פרשת הפסח:
<b>בחמישית חוזרין לכסדרן.</b> היינו לסדר ההפטרות שעד הנה מפטירין מעין הד' פרשיות. בפ' שקלים בן שבע שנים יואש במלכו. בזכור פקדתי את אשר עשה לך עמלק. בפרה וזרקתי עליכם מים טהורים. בפרשת החדש בראשון באחד לחדש מכאן ואילך חוזרין להפטיר מעין פרשת היום:
<b>לכל מפסיקין וכו'.</b> כלומר לכל המועדות מפסיקין שמניחין פרשת היום וקורין בשל י"ט. וכן ביה"כ אבל בר"ח וחנוכה הך הפסקה להפטרה היא שמפטירין בשל ר"ח ובשל חנוכה:


'''{{עוגן1|והוא}} שהזכיר צורה.''' כדפרישית במתני':
Segment 2


'''{{עוגן1|ואפי'}} צינורה.''' כמלא צינורה קטנה:
<b>שהיא טהרתן של ישראל.</b> ומה שנשרפה הפרה בשני בניסן מפני שאז לא היה אפשר להקדימה דכתיב בה אל נכח פני אהל מועד ובאחד בניסן היא שהוקם המשכן:


'''{{עוגן1|כנגד}} ששה בתי אבות.''' של משמר שמתחלק לבתי אבות לכל יום בית אב אחד אף כאן שאע"פ שכל המותרות למקום אחד הולכין מתחלקין לששה שופרות:
Segment 3


'''{{עוגן1|כנגד}} שש בהמות.''' שכשרין לקרבן פר וכו':
<b>ירמיה ספרא וכו'.</b> גרסי' להא בפרק תפלת השחר ולעיל בתענית בפ"ד בהלכה א' וכן להא דיצחק סחורה עד סוף הלכה וע"ש:


'''{{עוגן1|כנגד}} שש קרבנות.''' שחלוקין בשמותיהן וקיני זבין וזבות חדא נינהו:
Halakhah 6


'''{{עוגן1|אמר}} ר' יוחנן.''' לא צריך טעם ורמז אחד אלא ע"י שהנדבה מרובה וכו' וכדי שלא יתעפשו המעות:


'''{{עוגן1|שנאמר}}.''' בד"ה גבי נדבת בדק הבית ויתנהו המלך ויהוידע אל עושה מלאכת עבודת בית ה' וגומר וככלותם וגו' את שאר הכסף ויעשהו כלים לבית ה' והעלות וכפות וכלי זהב וכסף וגו' ומפני שהיתה הנדבה מרובה והותירו ממלאכת בדק הבית ריבו ג"כ לעשות כלים הרבה:


'''{{עוגן1|שתי}} נדבות עשה.''' שתי פעמים ולפיכך היה שם מותר הרבה ויליף לה מדכתיב שם למעלה ויאמר המלך ויעשו ארון אחד ויתנהו בשער בית ה' חוצה. ומדנתנו לזה חוצה משמע שנדבה אחרת היתה שם ולא היתה מכילה העזרה או הלשכה יותר ונתנוהו בשער הבית חוצה:
Segment 1


'''{{עוגן1|נדבה}} אחת.''' והרבה היתה:
מתני' <b>בפסח קורין בפ' מועדות שבתורת כהנים.</b> שור או כשב או עז. והאידנא נהוג עלמא למקרי משך תורא קדש בכספא פסל במדברא שלח בוכרא וזהו סימן על ח' ימים שבגולה. בראשון משכו וקחו לכם בשני שור או כשב בשלישי קדש לי כל בכור ברביעי אם כסף תלוה בחמישי פסל לך בששי ויעשו בני ישראל את הפסח האמור במדבר בשביעי בשלח פרעה ושירת הים שאמרו בני ישראל באותו יום באחרון של פסח כל הבכור. ומפטירין ביום ראשון בפסח גלגל ובשני פסח יאשיהו ובי"ט האחרון וידבר דוד ולמחר עוד היום בנוב לעמוד:
<b>בעצרת שבעה שבועות וכו'.</b> והאידנא ביום הראשון בחדש השלישי ומפטיר במרכבה וביום השני שבעה שבועות ומפטיר בחבקוק:
<b>בראש השנה וכו'.</b> והאידנא בראשון וה' פקד את שרה ומפטיר בחנה שגם היא נפקדה בר"ה וביום שני העקידה ומפטיר הבן יקיר לי אפרים וביה"כ באחרי מות ומפטיר כה אמר ה' רם ונשא דכתיב ביה ענין תשובה ותענית וכתיב ביה לקדוש ה' מכובד ודרשינן זה יה"כ. ובמנחה בפ' עריות ומפטיר ביונה שבו ענין תשובה וצעקה ובי"ט הראשון של חג וכן בשני לדידן בפ' מועדות שבת"כ שור או כשב ומפטיר בראשון הנה יום בא לה' מפני שכתוב בו לחוג את חג הסוכות ובשני למפטיר ויקהלו אל המלך שלמה לפי שאותה אסיפה היתה בחג:
<b>ובשאר כל ימות החג קורין בקרבנות החג.</b> וביום השני וכו' ובי"ט האחרון כל הבכור ומפטיר ויהי ככלות שלמה ולמחר קורין וזאת הברכה ומפטיר ויהי אחרי מות משה. ובשבת שחל להיות בחול המועד בין בפסח ובין בסוכות קורין פרשת ראה אתה אומר אלי ומפטיר בפסח העצמות היבישות ובסוכות ביום בא גוג שכן מסורת בידינו דתחיית המתים עתידה להיות בפסח ומלחמות גוג ומגוג בסוכות:


'''{{עוגן1|והכתיב}} ויאמר וגו'.''' ומפני מה נתנוהו חוצה:
Segment 2


'''{{עוגן1|מפני}} הטמאים.''' המביאים נדבות ואינן יכולים להכנס לעזרה:
גמ' <b>ובעצרת שבעה שבועות אית תניי תני בחדש השלישי וכו'.</b> כדנהיגינן האידנא:
<b>שאין העולם עומד אלא על הקרבנות.</b> ולפיכך קורין וחוזרין ושונין למחר מה שקראו אתמול כסדר כל ימות החג:


'''{{עוגן1|על}} שם וכו'.''' אקרא דהובא במתני' קאי ומפרש להא דקאמר לא יובא בית ה' וזה משום דכתיב במלכים אך לא יעשה בית ה' ספות כסף מזמרות וגו' והא כתיב בד"ה שעשו משאר הכסף כלי שרת אלא דה"ק מין ספות כסף כלומר מינין אלו לא יעשה ולזה נאמר ג"כ לא יובאו בית ה' למינין אלו אלא לכהנים יהיו כדפרישית במתני':
Segment 3


<small>הדרן עלך י"ג שופרות</small>
<b>תמן תנינן.</b> בפ"ק דאבות וגרסי' לכל הא עד סוף הלכה לעיל בפ"ד דתענית בסוף הלכה ב' וע"ש:
תחילתדףכאן ז/א
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|מעות}} שנמצאו בין שקלים לנדבה.''' בגמרא פריך היך אשכחן שימצאו בין שקלים לנדבה הלא י"ג שופרות היו שם ועל הא' והב' היה כתוב תקלין חדתין ועתיקין ועל הג' כתוב קינין וכו' ועל האחרונים נדבה כדתנן בפרק דלעיל בהל' ד' וא"כ שופר של קינין היה סמוך לשל שקלים ולא של נדבה ומשני שהיו השופרות מונחים כמין עיגול וא"כ של נדבה שהוא אחרון סמוך לשקלים הראשון ושפיר משכחת לה שנמצאו בין שקלים לנדבה:


'''{{עוגן1|קרוב}} לשקלים וכו'.''' משום דכללא הוא דאזלינן בתר קורבא כדילפינן מדכתיב והיתה העיר הקרובה אל החלל:
Halakhah 7


'''{{עוגן1|מחצה}} על מחצה יפלו לנדבה.''' כדקתני להכלל בסיפא דמתני' דבמחצה על מחצה הולכין להחמיר ונדבה חמירא היא משקלים דהשקלים מביאין מהן ג"כ חטאות הצבור כגון שעירי ר"ח ושל מועדות והן נאכלין לכהנים ונדבה כלה לעולות היא ועוד דשמא שקלים אלו יפלו לשירי הלשכה ואינן לקרבנות אלא לשאר צרכי העיר כדתנן לעיל בפרק ד':


'''{{עוגן1|מחצה}} על מחצה יפלו ללבונה.''' דלבונה קריבה היא עצמה ועצים מכשירי קרבן הם:


'''{{עוגן1|מחצה}} על מחצה יפלו לגוזלי עולה.''' דהקינים אחד מהן חטאת וגוזלי עולה כולן עולות הן ובגמ' פריך כיון דטעמא מדספיקא הוא ואזלינן לחומרא א"כ האשה שהביאה המעות הללו לקיני חובתה במה היא מתכפרת אם אתה אומר יפלו לגוזלי עולה ושמא מקיני חובה הן ונמצא שאין קיני האשה הזאת קריבין ומשני תנאי ב"ד הוא שהמספק את הקינים הוא מספק את הפסולות ואת האובדות כדתנן לקמן בסוף פירקין וכר' יוסי וא"כ הוא צריך להביא קן אחר כנגד אותן המעות וליתן להקריבן בשביל האובדות וכה"ג:
Segment 1


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|לא}} צורכה דלא בין שקלים לקינים.''' לא היה צריך למיתני אלא כך שנמצאו בין שקלים לקינים וכדפרישית במתני' דפריך היכי משכחת לה שימצאו בין שקלים לנדבה דקס"ד דהי"ג שופרות שבלשכה כשורה היו מונחים ואח"כ שופר הקינין הוא הסמוך לשל שקלים ולא של נדבה וה"ל להתנא למיתני האיך הדין אם נמצא בין שקלים לקינין דאע"פ שהשקלים ג"כ לאו כולן עולות שהרי חטאות הצבור נמי קריבין מהן מ"מ יותר חמורין הן מהקינין שהשקלים רובן לעולות דחטאות של ר"ח ושל מועדות הוא שבאין מהן ורוב קרבנות צבור עולות הן התמידין שבכל יום ויום וכן עולות המוספין של שבתות ור"ח ומועדות וקיני חובה לעולם האחד לחטאת והאחד לעולה והוה לי' לאשמעינן אי בתר קורבה אזלינן או בתר רובא:
מתני' <b>בחנוכ' בנשיאים.</b> דהוי נמי חנוכת המזבח. ויש במדרש פסיקתא שמלאכת המשכן לשלמה בכ"ה בכסליו. וכן בבית שני כשגברו החשמונאים על היונים ונצחום ובאו וטהרו את המזבח היתה חנוכת המזבח בכ"ה בכסליו:
<b>בפורים ויבא עמלק.</b> לפי שהמן היה מזרע עמלק ואע"ג שאין בה אלא ט' פסוקים וקי"ל שאין פוחתין מעשרה פסוקים לקרות בתורה היכא דסליק עניינא שאני:
<b>במעמדות במעשה בראשית.</b> שבשביל הקרבנות נתקיימו שמים וארץ וסדר קריאתן מפורש לעיל בפ"ד דתענית:
<b>בתעניות.</b> שגוזרין הצבור מפני הצרות כגון בצורת ודבר וכיוצא בהן קורין ברכות וקללות אם בחקתי תלכו וגו' והקללות להודיע שעל עסקי החטא באה פורעניות לעולם ויחזרו בתשובה וינצלו מצרתם. והאידנא נהגו ע"פ מסכת סופרים לקרות ויחל:
<b>אין מפסיקין בקללות.</b> דאמר קרא מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו ואלו היה מפסיק נראה שהוא קץ בתוכחה. א"נ לפי שהיה צריך האחר לברך כדנהגינין האידנא שכל אחד ואחד מברך לפניה ולאחריה ואין מברכין על הפורעניות אותה ברכה של התורה. אלא היכי עביד כשבא לקרות הקללות מתחיל בפסוקים שלפניהם ומסיים באותן של אחריהן:
<b>קורין כסדרן.</b> בסדר פרשה של אותו שבוע:
<b>ואין עולין להן מן החשבון.</b> דכשיגיע שבת חוזרין וקורין מה שקראו בשני ובחמישי ובשבת במנחה:
<b>שנאמר וידבר משה.</b> את מועדי ה' אל בני ישראל. והלא כל המצות כולן אמרן משה לישראל ולמה הוצרך ליכתב כאן וידבר משה אלא ללמד שמצותן שיהו קורין בכל אחד ואחד מהמועדות מענין אותו המועד בזמנו:


'''{{עוגן1|כמין}} כובלייס היו עשויין.''' כלומר לא כדס"ד שהשופרות מונחין זה אצל זה ובשורה אחת אלא בעיגול היו מונחין ונמצא של נדבה סמוך הוא ג"כ לשל שקלים. קובלייס הוא כמין כלי עגול העשוי לתכשיט נושק"א בלע"ז ודוגמתו לעיל בפ"ב דיומא בהלכה ב' גבי פייסות כמין קובלייס עושין והוא בוכלייר הנזכר התם גבי פייס והוא כלבוס הנזכר בפרק במה אשה:
Segment 2


'''{{עוגן1|לא}} צורכה דלא דמחצה על מחצה יפלו לשקלים.''' השתא פריך אעיקרא דדינא דקתני במחצה על מחצה יפלו לנדבה ואמאי הא מסתברא דלא צריך למיתני אלא הכי דבמחצה על מחצה יפלו לשקלים וטעמא דהא מסתמא לעולם השקלים רוב הן נגד הנדבה דהנדבה אינה אלא מן המותרות כדתנינן בפרק דלעיל או מן המתנדבין לעולות בהמה ואינן אלא לפעמים והשקלים הם תמיד בכל שנה ושנה ומכל ישראל ונהי דברישא דקרוב לנדבה יפלו לנדבה לא קשיא הא קיי"ל רוב וקרוב הולכין אחר הרוב ואמאי לא אזלינן כאן בתר רובא כל היכא דאיתיה לרובא דהא ליתא דלא אמרינן הלך אחר הרוב אלא במקום דליכא אומדנא דמוכח אבל הכא דקירבה דמוכח הוא וחזקה ואומדנא שמן הקרוב הן לא אזלינן בתר רובא בכה"ג אלא דבמחצה על מחצה הוא דקשיא אמאי לא יפלו לשקלים:
גמ' <b>קוצים קוצים.</b> פיסקי פיסקי שנראה שהוא קץ בהן ואינו רוצה לקרות כולן:
<b>לא מטעם הזה אלא זה שהוא עומד וכו'.</b> ואם יהא מפסיק בתוכן יהיה חתימתו של זה ופתיחתו שלזה שלא בדבר טוב:
<b>אילין ארורייה.</b> הקללות מהו שזה הקוראן והוא אחד דוקא כדתנן ואם צריך הוא לברך לפניהן ולאחריהן וא"ל אין לך טעון וכו' לפרשה בפני עצמה אלא אלו הקללות שבת"כ ושבמשנה תורה ולפי שבימיהם לא היו נוהגין להיות כל אחד ואחד מברך לפניה ולאחריה אלא זה שהוא פותח בסדר הפרשה כולה היה מברך לפניה וזה שהוא חותם היה מברך לאחריה והיינו דקאמר אין לך טעון וכו' שלאלו תקנו ברכה לפניהן ולאחריהן ופותחין בדבר טוב ומסיימין בדבר טוב והברכות תיקנו להיכירא שהן בפני עצמן:
<b>ועבדין כן.</b> אם עושין כן לברך על פרשה בפני עצמה לפניה ולאחריה וא"ל ועדיין את מסופק לזו כל השירות וכו' להיכירא שהן ענין בפני עצמן:
<b>אני לא שמעתי.</b> מזה אבל נראין הדברים בעשרת הדברות שיטענו ברכה לפניהן ולאחריהן בפני עצמן שבהן נתפרסם מתן תורה:
<b>תומנתי פסוקי אחרייא.</b> שמנה פסוקים אחרונים שבמשנה תורה מן וימת שם משה וגו' טעונין ברכה לפניהן ולאחריהן:
<b>ופריך וכי בלא כך אין הפותח והחותם וכו'.</b> והרי אלו הפסוקים חתימת כל הפרשה הן ולמה הוצרך לומר ולאחריהן:
<b>לכן צריכה ר"ח שחל להיות בשבת.</b> לא נצרכה אלא לכך שאם אירע חתימת התורה בשבת ראש חודש והאידנא לא משכחת לה אלא בימים הקדמונים בא"י כדאמרינן בבבלי פרקין דף כ"ט בבני מערבא דמסקי לאורייתא בתלת שנין ושפיר משכחת לה שמסיימין התורה באיזו שבת ר"ח והאחרון הוא קורא בשל ר"ח וכך היה בימיהם לא כמו דנהגינין האידנא שהמפטיר קורא בשל ר"ח והשתא קמ"ל דאע"פ שזה הקורא בהשמונה פסוקים האחרונים שבתורה אינו החותם בעניינו של יום שהרי זה של אחריו קורא בשל ר"ח וחותם אפ"ה אותן השמונה פסוקים טעונין ברכה לפניהן ולאחריהן בפני עצמן ומפני שהן כענין בפ"ע אי למ"ד יהושע כתבן ואי למ"ד משה כתבן ובשינוי:


'''{{עוגן1|אית}} דבעי מימר.''' דהיינו טעמא דשמא השקלים הללו יפלו לשירי הלשכה לפי שלא יצטרכו לקרבנות הצבור בשנה זו וכשיגיע ר"ח ניסן מתרומה חדשה הן באין ושקלים שניתותרו משנה זו לשירי הלשכה הן נופלין ואין קרבנות הצבור באין מהן אלא הן לשאר צרכי הצבור וצרכי העיר כדפרישית במתני' ולפיכך יפלו לנדבה שקריבין מהן עולות:
Segment 3


'''{{עוגן1|ואית}} דבעי מימר.''' דהיינו טעמא דבמחצה על מחצה הואיל דמספקא לן מהיכן הם דין מעות הללו הן כדין הפריש שקלו ומת דנופל שקלו לנדבה וכהאי דר' יסא דלקמיה דאמר עד דאנא תמן וכו' וכדגרסינן להא לעיל בפ"ב בהלכה ה' עד ר"א אמר יפלו לנדבה:
<b>שירת הלוים.</b> שהיו אומרים במוספי דשבתא. שירת האזינו כדאמרינן בפ"ד דר"ה וחולקין אותה לששה פרקים פרק א' לשבת אחת וחוזרין חלילה והסימן על ששה קריאות הללו הזי"ו ל"ך. האזינו. זכור. ירכיבהו. וירא. לולי. כי ידין:
<b>אריח ע"ג לבינה וכו'.</b> חצי שורה מכאן וחציה מכאן ותחתיה שורה שלימה ותחתיה חצי שורה וכו' וכן כולה:
<b>עשרת בני המן ומלכי כנען.</b> ביהושע:
<b>אריח ע"ג אריח וכו'.</b> כלומר כל השורות שלפניהן ושלאחריהן שורה שלימה ע"ג שלימה והן נכתבין ארית ע"ג אריח:
<b>דכל בנין דהוא כן לא קאים.</b> ושלא תהא תקומה למפלתן:
<b>מאי כדון.</b> לאיזה דבר נאמר זה אם למצוה לכתחלה או לעיכוב:


'''{{עוגן1|וקשיא}}.''' על הא דקתני מחצה על מחצה יפלו לגוזלי עולה קאי דקשיא הלא כאן מספקא לן דלמא של קינין הן ודמי חטאת של קינין יפלו לגוזלי עולה וכי יש חטאת קריבה עולה ומשני רבי חזקיה וכו' תנאי ב"ד הוא על כל המותרות שיקרבו עולות כדאמרינן לעיל בפ"ד בסוף הלכה ה' והכא נמי כיון דספיקא הוא דינו כמותרות:
Segment 4


'''{{עוגן1|האשה}} הזאת.''' ואכתי הא קשיא האשה הזאת שהביאה דמי קן שלה לחובתה ונתנוהו בתוך השופר והשתא שנפלו המעות ונמצאו בין שופר של קינין לגוזלי עולה ואם יפלו לגוזלי עולה האשה הזאת במה היא מתכפרת ומשני רבי יצחק תנאי ב"ד הוא המספק וכו' וחסר כאן ואת האובדות וכמו שכתוב בסוף פרקין וכדפרישית במתני':
<b>בנפיחה.</b> בנשימה אחת. איש ועשרת בני המן עמהן:
<b>איש בראש דפא.</b> בשורה מימין ואת בסיפא משמאל נמצא איש בראש הדף כולו ואת האחרון בסוף הדף:
<b>שכן הוא שניץ ונחת.</b> נשמט וירד לשחת:
<b>כהדין קינטרה.</b> משקל הכבד הנופל בבת אחת לארץ:


'''{{עוגן1|לא}} צורכה דלא וכו'.''' כלומר דפריך וכי לא היה צריך התנא למיתני אלא גם לחלוקות הללו שאם נמצא מעות בין קטורת לעצים או ללבונה או אם בין זהב שהיא לכפורת מה דין של אותן המעות:
Segment 5


'''{{עוגן1|ותניתה}} בסופה.''' כלומר לא צריך למיתני ולמיחשב לכל אלו דהא כבר תני לה בהסיפא זה הכלל הולכין אחר הקרוב אף להקל ובמחצה על מחצה הולכין להחמיר והכלל הזה נוהג בכל אלו גם כן ובכל כיוצא בהן:
<b>ואינו עולה להם מן החשבון.</b> קתני במתני' אית תניי תני וכו':
תחילתדףכאן ז/ב
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|מעות}} שנמצאו לפני סוחרי בהמה.''' בירושלים במקום שמוכרין וקונין הבהמות לעולם הוא מעשר לפי שרוב העם מביאין מעות מעשר שני שלהן לירושלים וקונין בהמות בהן ולאכלן ואע"ג דאיכא למימר שמא מן המוכרים נפלו וכבר נתחללו על הבהמות אפ"ה מכיון דלוקחים הוו רובא שהרי כמה אנשים לוקחים מתגר אחד אזלינן בתרייהו דאימר מן הלוקחים הן ולא נתחללו:


'''{{עוגן1|בהר}} הבית.''' הנמצאות שם לעולם הן חולין ואפי' בשעת הרגל לפי שחזקתן מתרומת הלשכה הן ואין הגזבר מוציא מעות מתרומת הלשכה עד שהוא מחללן על הבהמות שלוקחין לקרבנות:
Segment 6


'''{{עוגן1|ובירושלים}}.''' בשאר המקומות שבתוכה אם נמצא בשאר כל ימות השנה הרי הן חולין ובשעת הרגל הכל מעשר לפי שרוב המעות מעולי רגלים מעשר שני אבל בשאר ימות השנה לא חיישינן שמא מזמן הרגל הן לפי ששוקי ירושלים עשויין להתכבד בכל יום ואי מרגל הן כבר נמצאו באותו הזמן:
<b>פותח ורואה.</b> המקום שצריך לקרות וגולל התורה ומברך. שלא יהו אומרים הברכה כתובה בתורה:
<b>פותח ורואה ומברך.</b> וא"צ לגוללו אלא מטה פניו לצד שמאל ומברך:
<b>ומה טעמא.</b> שכן מצינו דכתיב ובפתחו וגו' וכתיב בתריה עזרא וגו' אחר שפתחו מיד ויברך:
<b>הגדול.</b> ודריש במה גידלו היום:
<b>בשם המפורש.</b> שאמר את השם ככתבו:
<b>בברכה גידלו.</b> כדדריש ר' סימון שהחזירו את הגדולה של הקב"ה ליושנה וכדר' פינחס:
<b>משה התקין מטביעה של תפלה.</b> לאו מטבע של כולה תפלה קאמר דאנשי כנסת הגדולה הן הן שתקנוה אלא כלומר מה שאנו אומרים האל הגדול הגבור והנורא בתפלה משה תקן למטבע זו בתחלה כדכתיב האל הגדול הגבור והנורא אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד:
<b>לזה נאה לקרות גבור.</b> כלומר ודאי גבור נאה לקרותו אף עכשיו שזהו גבורתו שהוא רואה חרבן ביתו ושותק אבל הנורא לא אמר לפי שאין נורא אלא ע"י בית המקדש ועכשיו אין נורא:
<b>ולמה לא אמר גבור.</b> וכי אם בניו מסורין בקולרין היכן הוא גבורתו אבל הנורא אמר שנוראותיו נראו אף עכשיו בכבשן האש שעשה בימינו:
<b>ובשר ודם יש בו כח וכו'.</b> בתמיה וכי היאך ירמיה ודניאל עשו קצבה לפחות ולמעט משבחיו יתברך לפי דעתם:
<b>ואינם מחניפין לו.</b> לומר כן לפי הזמן שהיו עומדים בו שהן יודעין דרכיו יתברך ב"ה:
הדרן עלך בני העיר


'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|בשר}} שנמצא בעזרה.''' אם הוא מנותח לאברים אברים עולות הן שכן דרך לנתח העולות לאברים ולא לחתיכות כדכתיב ונתח אותה לנתחיה ולא נתחיה לנתחי' ואם מנותח לחתיכות חטאות הן שנאכלין הן בעזרה ומחתכין אותן הכהנים לחתיכות:
Chapter 4


'''{{עוגן1|בירושלים}} זבחי שלמים.''' הן דרוב בשר הנאכל בירושלים שלמים הן:


'''{{עוגן1|זה}} וזה.''' בין חתיכות הנמצאות בעזרה בין הנמצא בירושלים תעובר צורתן ויצא לבית השריפה כדקאמר טעמא בגמרא לפי שנפסלו בהיסח הדעת ואסורין הן באכילה שמא כבר עבר זמן אכילתן ולשרפן מיד נמי לא שמא עדיין לא עבר זמן אכילתן ואין פסולן אלא מדרבנן משום היסח הדעת וכל שאין פסולו בגופו טעון עיבור צורה לפיכך תעובר צורתן ממתינין עד שיעבור זמנן וכדין חטאת לזמנה וכדין שלמים לזמנן ואח"כ יצאו לבית השריפה:


'''{{עוגן1|נמצא}} בגבולין.''' בערי ישראל:
Halakhah 1


'''{{עוגן1|אברין}} נבלות.''' שכן דרך לחתוך הנבלות לאברין ולהשליכן לכלבים:


'''{{עוגן1|חתיכות}} מותרות.''' שאין דרך לחתוך לחתיכות חתיכות אלא להכשירות ולמכרן אחת אחת לישראל:


'''{{עוגן1|ובשעת}} הרגל שהבשר מרובה.''' ואין דרך לחתוך הבשר לחתיכות קטנות אלא מבשלין אותו אברים שלימות אף אברים מותרין:
Segment 1


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|לא}} צורכה דלא בהר הבית קודש.''' כלומר אדרבה איפכא מסתברא ולא צריכה אלא לומר כך דנמצאות בהר הבית יהיה קודש לעולם דרוב המעות שם מתרומת הלשכה הן ומשני רבי בא בשם ר' יוחנן חזקה וכו' וכדפרישית במתני':
מתני' <b>הקורא את המגילה עומד ויושב.</b> רצה עומד רצה יושב:
<b>קראה אחד.</b> או שקראוהו שנים ביחד יצאו דאע"ג דתרי קלי לא משתמעי הכא מכיון דחביבא עלייהו יהבי דעתייהו:
<b>מקום שנהגו לברך וכו'.</b> היינו ברכה של אחריה אבל לפניה מצוה לברך ומברך ג' ברכות בלילה על מקרא מגילה ושעשה נסים ושהחיינו וביום מברך שתי ברכות. ויש מקומות שנוהגין לברך שהחיינו גם ביום:
<b>בשני ובחמישי.</b> תקנת משה רבינו עליו ע"ה שיהו קורין בתורה בשבת ובשני ובחמישי כדי שלא ישהו שלשה ימים בלא שמיעת תורה ובא עזרא ותיקן שיהו קורין ג"כ במנחה בשבת משום יושבי קרנות וגם תיקן שיהו קורין בשני ובחמישי שלשה בני אדם ולא יקראו פחות מעשרה פסוקים:
<b>ואין מוסיפין עליהם.</b> מפני טורח הצבור שהן ימי מלאכה וכן בשבת במנחה נמי מפני שהוא סמוך לחשיכה שהיו רגילים לדרוש עד המנחה ומהאי טעמא נמי אין מפטירין במנחה האידנא ובימים הקדמונים היו נוהגין להפטיר בנביא במנחה. ועדיין יש מקומות בפרס ומדי שיש להם הפטרות ידועות לשבת במנחה בכל השנה כולה:
<b>הפותח והחותם בתורה מברך לפניה ולאחריה.</b> זה שהוא מתחיל לקרות בתורה ראשון מברך לפניה והאחרון החותם שהוא המשלים מברך לאחריה וכל שאר הקורין בתורה אין מברכין לא לפניה ולא לאחריה. והאידנא נהוג עלמא דכולהו מברכין לפניה ולאחריה גזירה משום הנכנסין ולא שמעו הראשון שבירך לפניה ויאמרו אין ברכה בתורה לפניה ומשום היוצאין ולא ישמעו החותם מברך לאחריה והראשונים לא ברכו ויאמרו אין ברכה בתורה לאחריה:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|הסיע}} הדעת.''' הנפסל משום היסח הדעת טעון עיבור צורה:
Segment 2


מתני' אמרה כן. ממתני' שמענו כן שהרי פסולין משום היסח הדעת הוא וקתני תעובר צורתו וכו' וכדמפרש ר' יוסי ויאות הוא דלאוכלו וכו' שמא נתקלקלה כלומר שמא כבר עבר צורתו והיינו שעבר זמנה ולפום כן וכו' כדפרישית במתני':
גמ' <b>מה.</b> לשון בעיא היא מה קאמר הקורא עומד ויושב אם דלשעבר היא שבדיעבד יוצא אף אם הוא יושב הא בתחילה לא כדמשמע לישנא דהקורא והא תני בברייתא מעשה בר"מ שעשה לכתחלה וקראה מיושב וכו' וקאמר דבאמת דהקורא דקתני לאו דוקא אלא כיני מפרשין להמתני' מותר לכתחלה לקרותה וכו':
<b>מאי.</b> האי דקאמר נתנה לאחר ובירך עליה וכי זה קורא וזה מברך:
<b>מכאן שהשומע כקורא.</b> ויכול זה אחר השומע לברך על מקרא מגילה וכה"ג מצינו דכתיב גבי המגילה שהביא על ידי בן שפן ליהויקים אשר קראו לפני מלך יהודה ולא שפן קראה יהודי קרא באזני המלך וכל השרים אלא מכאן שהשומע כקורא:


'''{{עוגן1|איברין}} נבלות.''' דתנינן נבלות ממש הן ולוקין עליהן משום נבלה:
Segment 3


מתני' וכו'. וממתני' שמעינן כן דקתני אברים נבלות וחתיכות מותרות מה חתיכות מותרות וכי לאו ממש מותרות קאמר ולאכילה אף אברין נבלות דקתני לאכילה שהאוכלן לוקה עליה משום נבלה:
<b>מפני בנה.</b> ת"ח הלומדה מחויב לעמוד לכ"ש מפני תורה עצמה:
<b>מפני מה הוא עומד.</b> כלומר בשביל מה מחויב הוא לעמוד כשקורא בתורה ברבים אם מפני כבודה של התורה או מפני כבוד הרבים ונפקא מינה דאין תימר מפני כבודה א"כ אפי' בינו לבינה כשהוא קורא בפ"ע צריך הוא ג"כ לעמוד בשעת הקריאה:
<b>אין תימר מפני כבוד הרבים וכו'.</b> קושיא היא כלומר דמקשה דאף את"ל דהטעם הוא מפני כבוד הרבים מ"מ קשה דבדין הוא שאפי' בינו לבין עצמה עכ"פ מפני כבודה הוא עומד:
<b>אם אומר וכו'.</b> כלומר דודאי אף שבדין הוא כך אלא שאם אתה אומר כן שצריך לקרות לעולם כשהוא עומד א"כ אף הוא מתעצל לפעמים ואינו קורא כלל והלכך לא חייבוהו לעמוד אלא כשקורא ברבים:


'''{{עוגן1|אם}} היו מחרוזות מותרות.''' בתוספתא פ"ג גריס בשר שנמצא בעזרה מחרוזות מותר שאין עושין בשר הקדש מחרוזות. מחרוזות כדרך שחורזין בשר על החבל וכיוצא בו לתלותו:
Segment 4


'''{{עוגן1|תשע}} חנויות מוכרות בשר נבלה וכו' נתחלפו לו.''' שלקח מאחת מהן ואינו יודע מאיזה מהן לקח חושש הוא ואסור:
<b>סמוך לעמודא.</b> היה סומך עצמו בעמוד שהיה שם וא"ל אסור לך שצריך לעמוד בלתי סמיכה שכשם וכו':
<b>חונה.</b> כך שם המתרגם ולא היה מעמיד אחר אצלו כשקורא ומתרגם וא"ל אסור לך שצריך לנהוג בה ע"י סרסור כשם שניתנה ע"י סרסור הוא משה:
<b>ועבדה שאילה וכו'.</b> כלומר שעשאה כשאלה וסמך על המקרא הזה אנכי עומד וגו' וכי לא ידעו זה אלא ללמד שצריך ע"י סרסור:
<b>חד ספר.</b> סופר מלמד תנוקות:
<b>מושט.</b> כמו פושט וקורא תרגום מן הכתב שבספר שלפניו וא"ל אסור לך שהדברים שבע"פ צריך לאומרן בע"פ:


'''{{עוגן1|ולנמצאת}}.''' בשוק הולכין אחר הרוב של חניות ואסור ומשום הסיפא קתני לה:
Segment 5


'''{{עוגן1|תשע}} חנויות מוכרות בשר שחוטה וכו' נתחלפו לו חושש.''' לכתחלה ולנמצאת הולכין אחר הרוב ומותר:
<b>נאמרו דברים בפה וכו'.</b> גרסי' להא בפ"ב דפאה בהלכה ו':
<b>כי על פי הדברים האלה.</b> על אלו דברים הנאמרים בפה כרתי אתך ברית ואת ישראל:
<b>חד אמר אם שימרת מה שבפה וכו'.</b> כלומר דמר דריש להמקרא הזה דכתיבי ביה תרוייהו כתב לך את הדברים האלה כי על פי הדברים האלה וגו' ומשמע דעל שתי התורות כרת ברית אתם על שבכתב ועל שבע"פ ודלא כר' שמואל בר נחמן ואידך ס"ל דהואיל וכרת ברית כתיב אצל הדברים שבע"פ משמע שעיקר כריתות הברית בשבילם הוא והלכך דריש מה דכתיב בהאי קרא גם לדברים שבכתב משום קיבול שכר הוא דכתיב והיינו דקאמר כרתי ברית אתך ואת ישראל ולא קאמר אתכם אלא ללמדינו דכמו שאתה משמר ומקיים לשתיהם כך אם יהיו ישראל מקיימים לשתיהם יקבלו שכר כמוך:


'''{{עוגן1|הנמצא}} ביד עכו"ם.''' דינו כנמצא בפלטיא ואם הרוב מן האסור אסור ואם מן המותר מותר:
Segment 6


'''{{עוגן1|חמא}} לחד ארמאי דמקטע.''' בשר מן סוסיה ומפיק לברא למכור א"ל הדא היא דאמר ר' יוחנן וכו' בתמיה וכי נוכל לסמוך על הרוב אם במקולין רוב מותר הוא והרי אנו רואין שזה חתך מן הסוס שלו ומוציאו לחוץ למכרו:


'''{{עוגן1|א"ל}}.''' ר' מנא כן אמר רבי יוסי רבי שלי דהוא תלמידיה דרבי יוחנן והן שראו וכו' הא דקאמר רבי יוחנן הנמצא ביד העכו"ם כנמצא בפלטיא והולכין אחר רוב הבשר שבמקולין דווקא שראו אותו יוצא ממקולין של ישראל והבשר בידו:


'''{{עוגן1|חד}} בר נש.''' הלך בציפורי ליקח בשר מהטבח ולא רצה הטבח ליתן לו ואמר לעכו"ם אחד להביא לו בשר משם והביא לו ואמר ליה זה הישראל להעכו"ם לא נסבית על כרחיה כלומר דודאי לא היה בענין אחר אלא שבעל כרחו לקחת ממנו לפי שלא רצה ליתן לי ולנסותו היה רוצה אם הלך ולקח לו מהטבח ישראל וא"ל העכו"ם ולמה בעל כרחו וכי לאו בשר דנבלה יהבית ליה תחת הבשר הכשר הזה שהבאתי לך והוצרכתי לפייסו ונתתי לו בשר נבלה עבור זה:
Segment 7


'''{{עוגן1|מעשה}}.''' זה בא לפני רבי אם חוששין אנו לדברי העכו"ם שהוא כמסיח לפי תומו שנתן להטבח בשר נבלה ומעתה אסור ליקח בשר ממקולין הזה והשיב רבי ואמר לא כל הימנו של העכו"ם הזה לאסור כולה מקולין דצפורי:
<b>אמר ריב"ל עליהם.</b> מיבעי ליה וכתיב ועליהם וכן כל מיבעי ליה וכתיב ככל וכן דברים וכתיב הדברים אלא ללמד מקרא ומשנה וכו' הכל נאמרו למשה מסיני:
<b>וחבירו משיבו כבר היה לעולמים.</b> בקבלת משה מסיני שזכה לשני עולמים ועכשיו זכה זה שנתגלה על ידו ונראה כדבר חדש. והשתא נמי לא קשיא סיפיה דקרא לרישיה דאם כבר היה לעולמים אין זה דבר חדש אלא שהאחד אומר זה וחבירו משיבו זה:
<b>תני.</b> בתוספתא פ"ג. והובא זה לעיל בפ"ה דברכות בהלכה ג':
<b>אמר ר' זעירה.</b> דטעמא הויא מפני הברכה שאי אפשר שיהו שנים מברכין על קריאה אחת ובלא ברכה היאך יקרא בתורה. ופריך הש"ס על טעמיה דר' זעירא והא תני שם בסיפא וכן לא יהו שנים מתרגמין ואחד קורא וכי אית לך למימר מפני הברכה על התרגום אלא היינו טעמא דרישא ודסיפא משום שאי אפשר לשני קולות שיהו נכנסין לתוך אוזן אחת דתרי קלי לא משתמעי:
<b>תני.</b> תניא אידך דפליג על הברייתא דהתוספתא:
<b>אמר ר' עולא.</b> טעמא דהאי תנא משום דקריאות בתורה כלומר עיקר החיוב מתקנת משה ועזרא שיהו קורין בתורה אבל לא תקנו הם לקרות בנביא וא"כ הואיל דקריאת התורה חובה עליהם יהבי דעתייהו לשמוע אפי' משנים הקורין ובנביא שתקנו חכמים אח"כ להפטרה ואין חובה כל כך עליהם אין שנים קורין. דלא יהבי דעתייהו לשמוע מהם:
<b>תני.</b> אידך אחד קורא בתורה וכו':
<b>ובמגילה.</b> לא איכפת לן ובין אחד קורא וכו' ובין שנים וכו' דאיידא דחביבא להו יהבי דעתייהו ושמעי:
<b>והתרגום מעכב.</b> משום דקחשיב בכולה ברייתא נמי לתרגום בעי אם התרגום בדיעבד נמי מעכב או למצוה בעלמא קתני:
<b>ופשיט לה רבי יוסה מן מה דאנן חמיין רבנן נפקין לתעניתא.</b> כשגוזרין על הצבור וקורין ולא מתרגמין מפני טורח התענית ש"מ דאינו מעכב:
<b>טעה.</b> אפ"ה אם טעה בתרגום מחזירין אותו:


'''{{עוגן1|רב}} נחת לתמן.''' לבבל וראה שהן מקילין בדבר איסור והחמיר עליהן וכהאי עובדא דלקמיה דאבתרא וגרסינן להא בפ"ב דע"ז בהלכה ח':
Segment 8


'''{{עוגן1|אזל}} בעי משזגה.''' בקש לרחוץ איסקופתיה בהנהר וזה הוא הראש והרגל ובני מעיים הנמכרים ביחד בלע"ז קורין מילנדר"י ובלשון ערבי סקופתא:
<b>רבי יונה ר' ירמיה וכו'.</b> גרסינן להא לעיל בפ' בתרא דבכורים בהלכה ה':
<b>חד מחזר מנא.</b> תרגום של טנא אמר אחד מנא והחזירו אלא שיאמר סלא כדלקמן ואידך היה מחזיר לאחד שתירגם למצות ומרורין פטירין עם ירקונין ואמר לו שיאמר פטירין עם מרורין:
<b>ולא ידעין.</b> מי מהן היה מדקדק לומר זה ומי מהן לומר לזה:
<b>מן מה דאמר ר' יונה.</b> התם בבכורים לעיל דבעי אם יש להביא בכורים בתמחוין של כסף דדילמא דוקא בטנא קפיד קרא ולא בכלי אחר:
<b>הוי.</b> ש"מ דהוא מחזיר מנא שרבי יונה היה מקפיד להחזירו להמתרגם מנא משום דנסתפק לו אם מותר להביא בכלי אחר אלא ויאמר סלא שזה הוא התרגום של טנא:
<b>ר' פינחס היה מחזיר להמתרגם לתורין ובני יונה פטימין ובני תורין אלא ויאמר תורין ובני תורין.</b> והתרגום שלנו שפנינין ובני יונה ותרגום אחר היה להן בזה:


'''{{עוגן1|ואינשתיה}}.''' ושכחו על שפת הנהר והלך לו ואח"כ חזר ורצה ליטלו וא"ל רב אסור לך דלא זה האיסקופתא דאימור דההיא דילך שטף נהרא והביא אחר תחתיו והוא מן האסור:
Segment 9


'''{{עוגן1|חד}} בר נש הוה מהלך בשוקא.''' וטעין בשר ואתא דייתא עוף הנקרא דייה וחטפו מידו:
<b>מנין לתרגום.</b> הרמז במקרא שצריך לתרגמו:
<b>אלו ההכריעים.</b> הן הקרי ולא כתיב וכתיב ולא קרי שהן מכריעין הדבר:
<b>אלו ראשי פסוקים.</b> מהיכן הפסוק מתחיל וממילא יודעין היכן מסיים הפסוק שלפניו:
<b>אפילו רגיל תורה כעזרא.</b> הסופר לא יהא הוגה מפיו וקורא אלא מתוך הכתוב שלפניו או שומע מפי הנביא וכותב וקורא כמו שנאמר בברוך מפיו יקרא אלי וגו':
<b>כל קריא מן פומי.</b> שאני בקי כל כך בכל המקרא:
<b>בתרין מניי.</b> בשני מינים שאני מוציא על זה היאך עבידא וכו' וכל הטורחות של זריעה וקצירה ולעשות חבלים ולצוד הצבאים ולשוחטן ולהפשיט עורם ולכתוב עליהם כל המקרא מקבל אני עלי לעשותן שמע רבי ואמר אשרי הדור שאתם בתוכו שרבי ישמעאל בר' יוסי יכול לקרות הכל מפיו ואתה כותב ואין אתם צריכין לא למקרא בכתב ולא לאיש אחר:


'''{{עוגן1|וטלקתיה}}.''' כשפרח העוף השליכו לארץ וחזר זהורצה ליטלו והחמיר ג"כ רב ואמר אסור לך דנא דאימור בשר נבלה היתה הדיה טעונה והשליכתו ונסבה ההוא אוחרנא. ובע"ז גריס ואתר תתה ונסיבת דין תחותה. שתקח עכשיו הנבלה תחת בשר שלך:
Segment 10


'''{{עוגן1|גינאי}}.''' מוכרי יין בגנות שטף הנהר זיקין הנודות יין שלהן ומצאו אותן ואתא עובדא לפני רבי יצחק בר אלעזר ואמר יחכמון שפייא קוטריהן יכירו השופין כלומר האומנין והם הגינאי המשפין קשריהן בהנודות ואם מכירין קשריהן מותרין:
<b>כיצד הוא מברך עליה.</b> לבסוף:
<b>בתחלה.</b> מאי מברך:
<b>הרי הוא ככל שאר מצותיה של תורה.</b> שמברכין וצונו לעשות כך וכך וה"נ מברכין אשר צונו על מקרא מגילה דנצטוינו מלאו דלא תסור:


'''{{עוגן1|נוקניקה}}.''' הריאה עם בני מעיים ולפי שמנקין ומדיחין אותה קורא לה נוקניקה א"נ על שם הקנוקנות שבה ונמצאת בבה"כ דבולי שם חשיבות הוא שהחשובים הולכין להתפלל בתוכה ושאלו לר' ירמיה משום בשר שנתעלם מן העין ואמר יכירו הסיקירייא הן המוכרין כיוצא באלו ונקראו סיקרין ויראו מעשיהן בה ואם מכירין מותר:
Segment 11


'''{{עוגן1|באיסרטא}} דגופתא.''' ברחוב המקום גופתא והתירוהו וכו':
<b>כתוב בתורה ברכה לפניה וכו'.</b> גרסי' להא לעיל בברכות פ"ז בהלכה א' עד אף זו טעונה ברכה:
<b>כתוב בתורה.</b> כלומר למדנו מן התורה לברך ברכת התורה לפניה כדקאמר מה כתיב ביה לפניה ומהיכן למדנו מדכתיב כי שם ה' אקרא כשאני בא לקרוא בתורה ואקרא בשם ה' הבו גודל לאלהינו אתם תענו אמן אבל לא למדנו מן הכתוב לברך על התורה לאחריה ובמזון מצינו דלאחריו הוא דכתיב ואין כתיב לברכה לפניו ומנין ליתן וכו':
<b>שם שם לגזירה שוה.</b> כתיב הכא כי שם ה' אקרא וכתיב התם וברכת את ה':
<b>עד כדון כר' עקיבא.</b> זו דברי ר"ע דדריש מג"ש:
<b>כר' ישמעאל.</b> אבל רבי ישמעאל לא דריש לה מג"ש אלא כדר' יוחנן בשמו דיליף לה מק"ו וכו':
<b>עד כדון תורה.</b> לא שמענו מק"ו אלא לברכה שלאחריה לתורה מק"ו דמזון:
<b>מזון.</b> לברכה לפניה מנין וקאמר דנמי ילפינן איפכא מק"ו מה אם תורה וכו':
<b>שאינה טעונה ברכה לאחריה.</b> מן הכתוב בפירוש:
<b>ר' יצחק ורבי נתן.</b> פליגי ר' יצחק אמר מהכא למדנו למזון לברכה לפניו דכתיב כי הוא יברך את הזבח ואח"כ וגו':
<b>ר' נתן אומר.</b> מהכא דכתיב ועבדתם וגו' אימתי הוא קרוי לחמך וכו'. כלומר אימתי ניכר שהוא לחם או מים עד שלא אכלת וכתיב ועבדתם וגו' מכאן שהוא טעון ברכה לפניו:
<b>רבי אומר.</b> אינו צריך ללמוד מזון מק"ו מתורה אלא מגופו למדנו מה אם בשעה שאכל ושבע וכו':
<b>עד כדון.</b> לא שמענו אלא למזון תורה מנין וקאמר ק"ו מה וכו':


'''{{עוגן1|דתני}}.''' בתוספתא דמציעא המציל מיד הארי וכו' מפני שהבעלים מתייאשין מהן וא"כ כאן נמי יאוש בעלים איכא וא"צ להכריז:
Segment 12


'''{{עוגן1|משום}} רוב מהלכי דרכים משום שחיטת העכו"ם.''' כלומר דלמאי ניחוש אי משום שחיטת העכו"ם הולכין אנחנו אחר רוב מהלכי דרכים אשר שם ורובן ישראל היו:
<b>אילין שלשה קריות.</b> מה שתיקן עזרא שיהו קורין שלשה בני אדם בתורה בשני ובחמישי ובשבת במנחה ובעי ר"ז השתא דלמדנו ברכה בתורה ממזון מה את עביד לון. כלומר לאיזה דין ממזון את מדמי לון אם כשלשה שאכלו כאחת או דמדמינן להו כשלשה שאכלו זה בפ"ע יכולנו לומר דלא כשלשה שאכלו כאחת שמזמנין ואחד מברך לכולן אלא כמו אלו שאוכלין בפני עצמן וכל אחד ואחד מברך בפני עצמו וכדמפרש ואזיל להנ"מ מן הבעיא:
<b>אין תעבדינון כשלשה שאכלו כאחת.</b> דאם מדמינן להו לשלשה שאכלו ביחד וא"כ מן הסברא היה לנו לומר דמדמינן להו לגמרי לשלשה שאכלו ביחד דכמו דהתם אחד מברך לכולן ה"נ בדין היה שיהא אחד מברך לכולן אלא דמכיון שלמדנו בין לברכה שלפניה ובין לברכה שלאחריה לתורה ממזון וכדרבי וא"כ הואיל דאי אפשר כאן שיהא הראשון מברך לפניה ולאחריה דהא אכתי שנים בעו למיקרי על כרחך דכך הוא דנימא דהראשון מברך ברכה ראשונה שלפניה והאחרון הוא דמברך ברכה אחרונה דלא סגי בלאו הכי והאמצעי אינו אברך כל עיקר דיוצא הוא בברכה ראשונה שלפניה מן הראשון ובברכה שלאחריה וכעין דין ברכת הזימון:
<b>אין תעבדינון וכו'.</b> או דנימא דמדמינין להו להאוכלין כל אחד ואחד בפני עצמן וכל אחד ואחד צריך לברך בפני עצמו דאינן בכלל שאמרו הפותח והחותם וכו' ומהו:
<b>לא למדו ברכת התורה מברכת הזימון אלא לרבים.</b> כך הוא בברכות שם כלומר דמתמה וכי לא למדו לברכת התורה ממזון אלא לרבים דלדידך דאת בעי אם מדמינין להו לשלשה שאכלו כאחת דחייבין בזימון הן ולענין אם אחד מברך בשביל כולן והשתא וכי נימא נמי אם לרבים למדו לברכת התורה מזימון אפילו בינו לבין עצמו לא יברך. כלומר אפילו ברכה כלל לא יברך כשקורא בתורה בפני עצמו בתמיה דהא דוקא בקריאת התורה ברבים אתה רוצה ללמוד מברכת הזימון וא"כ ברכת התורה ליחיד מנין:
<b>אמר ר' אבא מרי.</b> אי משום הא לא קשיא דעשאוה כשאר כל מצות של תורה דלא יהא קורא בתורה אלא כשאר כל המצות שטעונין ברכה אף זו טעונה ברכה כי קא מיבעיא ליה לרבי זעירא לאותן שלשה שתקנו לקרות בתורה מהו לענין ברכה אם אחד מוציא את כולן. ולא אפשיטא הבעיא:


'''{{עוגן1|ואישתכח}} מן דבית רבי.''' ואח"כ כשחקרו אחר זה אישתכח דאותו הגדי צלי מן דבית רבי הוה:
Segment 13


'''{{עוגן1|עיגול}} דגובנא.''' גבינה גדולה ועושין אותה כמין ככר לחם אחת ונמצאת באושפיזא דלוי והתירוהו וכו' כדלעיל ואישתכח אח"כ דמן דר"א ב"ר יוסי הוה:
<b>שמע קלון קרויי.</b> שמע קול שקוראין הקרואים להתורה ולא היו מברכין עליה שסמכו על הפותח הראשון שבירך לפניה כהמנהג מקדם והקפיד רבי יונתן ואמר להם עד מתי אתם עושים את התורה קרחות קרחות חתיכות חתיכות בלא ברכה שכבר התקינו שיהא כל אחד ואחד מברך לפניה ולאחריה:
<b>שנאמר וידבר משה את מועדי ה'.</b> ור"ח נמי איקרי מועד:
<b>מפני כבודן של בנות ישראל.</b> שיהו מצויין להן תכשיטין להתקשט בהן ולא יוכלו בני העיירות לעכב על הרוכלין:
<b>בלילי שבתות.</b> שהוא זמן עונה:
<b>שיהו הנשים מדברות וכו' משום יחוד.</b> שלא יתייחד איש עמהן:
<b>קודם לטהרתה שלשה ימים.</b> כלומר אפילו ג' ימים קודם לטהרתה וכדמפרש ואזיל:
<b>כדי לשבת וכו'.</b> ואם זמן טבילתה בהן חופפת בע"ש וסומכת על כך ופליגי בהא אימת היא זמן טבילתה דר"ז בשם רב יהודה קאמר והוא שהגיע זמנה לטבול בנתיים והיינו במוצאי י"ט הראשון שא"א לה לחוף ביום סומכת על החפיפה שמע"ש ור' בא קאמר בשם רב יהודה ואפילו הגיע זמן טבילתה לבסוף במוצאי יו"ט שני:
<b>והוה ר"ז מסתכל ביה.</b> בר' בא כמתמיה על דמיקל להרחיק החפיפה והטבילה כל כך וא"ל מה את מסתכל בי וקרא עליו המקרא הזה כי מה ידעת ולא נדע וגו' אף אני יודע הדבר כמוך אלא כך קבלתי מפי רב יהודה:
<b>אתא רב אחא וכו'.</b> וקאמר טעמא דמשום הכי הקילו בה להרחיק החפיפה אפילו הטבילה היא לבסוף שאני חומר שמא לפעמים מעיינה רחוק זמן וסתה עדיין רחוק הוא ואם אתה אומר שלא תסמוך על חפיפה זו שהיא מע"ש ולא תטבול לבסוף אף היא מתעצלת מלטבול גם אח"כ שתאמר הואיל ולא טבלתי עצמי בזמנה אמתין עוד מלטבול שהרי יש לי פנאי כי זמן וסת שלי רחוק הוא ונמצא בין כך ובין כך אינה טהורה מטומאתה והלכך הקילו בה:


'''{{עוגן1|ואנן}} חמיין רבנן.''' מחמירין על עצמן ומכריזין להאבדה דכה"ג וא"ל ר' יוסי ואת אם היית מוצא דבר כזה וכי לא היית נוטלו והרי אביך ר' יונה לא אמר כן אלא רגיל היה לומר הלואי אם נמצא איזו דבר ונמצא אף מן פיוסרוס דלגו כלומר לאו דוקא בסרטיא ופלטיא גדולה שהכל מהלכין בה ואיכא יאוש בעלים אלא אפי' מן השביל הקטן שלפנים מהאי סרטיא ונקרא פיסווארוס ודוגמתו בפרק הרואה ועל שם שדורסין לשם לפעמים להסתלק מן הרחוב ולשון לע"ז הוא פס"א אוויר"א. ובגמרא דהפועלים דלא מציא פסא קניא ואם תמצא שם ג"כ הייתי נוטלו דאפי' כן הבעלים מתייאשין ממנו:
Halakhah 2


'''{{עוגן1|אפי'}} כן אשכח ולא נסב.''' וקאמר הש"ס שאע"פ שהיה רגיל לומר כך אפי' כן פעם אחת מצא במקום כיוצא בו והחמיר על עצמו ולא רצה ליטלו:
תחילתדףכאן ז/ג
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|בהמה}} שנמצאת מירושלים עד מגדל עדר.''' מקום קרוב היה לירושלים וכן אם נמצאת בכמדתה לכל רוח:


'''{{עוגן1|זכרים}} עולות.''' דמכיון שהוא סמוך לירושלים חיישינן שמא מירושלים יצאת ורוב בהמות היוצאות ממנה זבחים הן הלכך זכרים דחזו לעולה עולות הן ונקבות דליכא לספוקי בעולה זבחי שלמים הן:


'''{{עוגן1|רבי}} יהודה אומר הראוי לפסחים.''' זכר בן שנה מן הכבשים או מן העזים ה"ז לפסחים והמוצא מקריבו לפסחו ואם אח"כ יבא בעליו יתן לו את דמיו:
Segment 1


'''{{עוגן1|קודם}} לרגל.''' אם הוא קודם לרגל שלשים יום שאז מתחילין לדרוש בהלכות הפסח ואדם מפריש את פסחו ואין הלכה כרבי יהודה:
מתני' <b>ובראשי חדשים ובחולו של מועד קורין ארבעה וכו'.</b> דנקוט האי כללא בידך כל דטפי ליה מילתא מחבריה טפי ליה גברא יתירא. הלכך בר"ח ומועד דאיכא קרבן מוסף קורין ארבעה. בי"ט דאסור בעשיית מלאכה חמשה. דבחול המועד ליכא משום עשיית מלאכה דהא במלאכת דבר האבוד התירו ושאר מלאכות נמי אינם אלא מדרבנן וכן בראש חודש מותר בעשיית מלאכה מלבד הנשים שנוהגות שלא לעשות מלאכה בר"ח וניתן להם מצוה זו בשביל שלא פרקו נזמיהן בעגל. ביום הכפורים דאיכא עונש כרת ששה. ובשבת דאיכא איסור סקילה שבעה:
<b>ואין מוסיפין עליהן.</b> בר"ח ובמועד משום דאיכא ביטול מלאכה וכדאמרן ומהאי טעמא נמי אין מפטירין בנביא:
<b>בי"ט חמשה וכו' אבל מוסיפין עליהן.</b> אי"ט וי"כ ושבת קאי דכיון שאסורין במלאכה מוסיפין עליהן דליכא למיחש משום ביטול מלאכה. ויש אומרים דאין פוחתין קאי אכולהו אבל מוסיפין עליהן אשבת בלחוד קאי אבל באינך לא כדי שלא להשוותן לשבת שהיא עדיף מינייהו ויתיר נמי במניינא:


'''{{עוגן1|בראשונה}} היו.''' ב"ד ממשכנין את מוצאיה עד שהוא מביא נסכיה הראוין לה אם לפר נסכי פר אם לאיל נסכי איל ולכבש נסכי כבש וחזרו להיות מניחין את הבהמה ובורחין כדי שלא יתחייב בנסכיה והתקינו ב"ד שיהא נסכיה באין משל צבור מתרומת הלשכה:
Segment 2


'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|אמר}} ר"ש ז' דברים התקינו ב"ד.''' כדקחשיב ואזיל וזה אחד מהן שאמרנו במתני' דלעיל שהתקינו שיהא נסכיה באין משל צבור ועוד ששה דברים דלקמן:
גמ' <b>שלשה קרויות שבתורה וכו'.</b> גרסי' להא לעיל בפ"ד דתענית בהלכה ג' עד וחד שלשה וע"ש:


'''{{עוגן1|נכרי}} ששלח עולתו ממדינת הים.''' להקריבו כדדרשינן שמקבלין מהן נדרים ונדבות וסתם נדרי נכרי עולות הן שדעתו להיות כולו לגבוה ואם שילח דמי נסכיה עמה קריבין משלו ואם לאו קריבין הנסכים משל צבור. אבל אם שילח הנסכים עצמן אינן קריבין שנא' בנסכים כל האזרח יעשה ככה ולמעט הנכרים שלא יביאו הנסכים עצמן וקריבין הנסכים משל צבור:
Halakhah 3


'''{{עוגן1|וכן}} גר שמת.''' ואין לו יורשים והניח זבחים אם יש לו נסכים שהפרישן בחייו קריבין משלו ואם לאו קריבין משל צבור:


'''{{עוגן1|תנאי}} ב"ד.''' ג"כ על כ"ג שמת שתהא מנחתו והיא מנחת חביתין של כ"ג בכל יום שמקריב מחציתה בבקר ומחציתה בן הערבים קריבה משל צבור עד שיתמנה כ"ג אחר תחתיו:


'''{{עוגן1|רבי}} יהודה אומר משל יורשים.''' של כ"ג היתה קריבה ועיקר פלוגתייהו תנינן בפ"ד דמנחות בסופו גבי כ"ג שהקריב מחצה בשחרית ומת ומינו כהן אחר תחתיו לא יביא חצי עשרון מביתו ולא חצי עשרון של ראשון אלא מביא עשרון שלם וחוצהו ומקריב מחצה ומחצה אבד נמצאו שני חצאין קריבין ושני חצאין אובדין ועלה קתני התם בסיפא לא מינו כהן אחר תחתיו משל מי היתה קריבה ר"ש אומר משל ציבור ור' יהודה אומר משל יורשין וטעם פלוגתייהו מפרש התם וכן הכא בברייתא דר"ש דריש חק עולם דכתיב גבי מנחת כ"ג משל עולם היא קריבה כשמת הכ"ג וכשם שאם מת קודם שהקריב מחצה בבקר קריבה היא כולה משל צבור כך אף אם מת אחר שהקריב מחצה בשחרית קריבה משל ציבור ושלימה קריבה דכתיב כליל תקטר ור' יהודה ס"ל דהואיל שכבר הקריב מחצה בשחרית משלו ומת קריבה היא בין הערבים משל יורשין דכתיב והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אותה וס"ל ג"כ דבכה"ג שלימה היתה קריבה דכתיב אותה כולה ולא חציה וקאמר נמי התם דהא דר"ש דריש לה מקרא והכא הא קאמר דתקנת ב"ד היא אלא דשתי תקנות הוו דאורייתא מדצבור וכיון דחזו דקא מידחקא לשכה שהיו פוחתין השקלים מן הלשכה התקינו שיגבו מן היורשים וכיון דחזו דקא פשעו בה היורשים הדר אוקמוה אדאורייתא ולענין דינא הלכה כר' יהודה דהתם דמדאורייתא קריבה משל יורשין אבל לאחר התקנה שראו שפושעים בה היורשים והתקינו שתהא קריבה משל צבור א"כ התקנה כדקאי קאי וקריבה היא משל צבור:
Segment 1


'''{{עוגן1|ושלימה}} היתה קריבה.''' בין לר"ש ובין לרבי יהודה וכדפרישית:


'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|על}} המלח ועל העצים.''' וכן הוא תנאי ב"ד שהמלח והעצים של קודש מותר לכהנים להיות נאותין בהם לאכילת הקרבנות שאוכלין בחלקן וזהו החמישי משבעה דברים של תנאי ב"ד לפי שענין המלח והעצים שיהיו נהנין הכהנים דבר אחד הוא. ודווקא לאכילת הקדשים אבל לא ניתנו מלח המקדש באכילת חולין שלהם וכגון שאכילת חלק הקדשים אכילה מועטת היא שצריך שיהו אוכלין חולין או תרומה עמהם כדי שיהיו הקדשים נאכלין על השובע ואין כאן משום חולין בעזרה הואיל ולצורך אכילת הקדשים הוא:


'''{{עוגן1|ועל}} הפרה שלא יהיו מועלין באפרה.''' זהו הששי מז' דברים של תנאי ב"ד. ובגמרא פריך הא מן התורה אין מועלין כדדרשי' מחטאת היא מלמד שמועלין בה ובה מועלין ואין מועלין באפרה ומשני שתי תקנות הוו דאורייתא בה מועלין באפרה אין מועלין כיון דחזו דקא מזלזלי בה ועבדי מינייהו רפואה למכתן גזרו ביה מעילה וכיון דחזו דקא פרשי מספק הזאות אוקמוה אדאורייתא:
Segment 2


'''{{עוגן1|ועל}} הקינין הפסולות שיהו באות משל צבור.''' זה הוא השביעי מתנאי ב"ד. לפי שמחוייבי הקינין מביאין מעות ונותנין להשופר והגזברים לוקחין המעות וקונים בהם קינין והבעלים סומכין על הב"ד שישגיחו שיקריבו קיניהן ואם אירע בהן איזה פסול תנאי ב"ד הוא שיקחו אחרים מדמי תרומת הלשכה ומזכין אותם להבעלים ויוצאין ידי חובתן בהקרבתם:
<b>מאן דאמר ששה.</b> ולא יותר מפני התפלה שמוסיפין להתפלל ד' תפלות ולפיכך אין פנאי לקרות בו אלא ששה ומ"ד שבעה דלא חששו לכך דבלאו הכי מאחרין לצאת מבה"כ כהדא דתני וכו':


'''{{עוגן1|רבי}} יוסי אומר.''' אין זה מתנאי ב"ד שיהו באין מתרומת הלשכה אלא כך הוא שהמספק את הקינין זהו אותו הממונה על הקינין דאמרינן לעיל בפ"ה שהוא מספק הקינין ומקבל המעות מן הגזברים הוא שחייב להחליף קינין הפסולות וצריך ליתן אחרים תחתיהן וכהאי דתנינן לעיל סוף פ"ד אינו מקבל את מעותיו עד שיהא המזבח מרוצה ואם החמיץ היין או התליע הסולת החמיץ והתליע לו כך הוא בקינין שאם נמצאו בהן פסול או שנפסלו קודם שיקרבו נותן הוא אחרים תחתיהן והלכה כר' יוסי וכדאמר בגמ' שזהו מתנאי ב"ד:
Segment 3


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|רבי}} הושעיה רבה אמר לבא בדמיהן שנו.''' וכך הוא בפ"ב דקידושין בסוף הלכה ז' דגריס לה התם סוגיא זו. ומשום דקשיא ליה וכי זכרים עולות הוא דהוו זבחי שלמים לא הוו הא שלמים באין זכרים ונקבות ומכיון דאיכא לספוקי נמי בזכרים שמא זבחי שלמים הן היאך מקריבין לעולה ולהקטיר את האברים הלכך מפרש דלא שיקריבו הן עצמיהן קתני אלא הכא בבא לחוב בדמיהן עסקינן וה"ק שאם בא זה המוצאה לעשות תקנה ולקבל עליו חוב כל דמים שיש בספק אלו הבהמות ורוצה להוציאן לחולין כך הוא דבזכרים דחיישינן שמא עולות הן ויביא ב' דמים של שווין ויאמר אם זה עולה תהא הבהמה מחוללת על מעות האלו והמעות אחרים יהיה לשלמי נדבה ואם שלמים היא תהא מחוללת על מעות האלו ומעות אחרים יהיה לעולות נדבה ובדמים הללו יביא הקרבנות ויקריבן לנדבה:
<b>הלעוזות.</b> היושבים במדינות לועזים לא נהגו כן כדקתני במתני':
<b>בשבת שבעה.</b> דמשמע דלעולם קורין בו שבעה ואפי' הן אינן יודעין לקרות בעצמן מקרין לפניהם עד שיעלו למנין שבעה והלועזות אינן נוהגין כן אלא אם אחד בלבד יש כאן שיודע לקרות כל הפרשה קורא הוא את הפרשה כולה ואם יש כאן שבעה שכל א' וא' יודע לקרות שלשה פסוקים ולא יותר כולהון קוראין כל א' וא' מה שיודע לקרות ואם אין כאן אלא אחד ואינו יודע לקרות אלא שלשה פסוקים בלבד קרי וחזר וקרי אותן הג' פסוקים עד שיעלה למנין שבעה:
<b>העבד.</b> כנעני עולה למנין שבעה. ועוד אמר ר"ז שוידבר עולה למנין ג' פסוקים. וגרסינן להא בפ"ב דכתובות בהלכה. ופריך לא כן אמר ר' חמא וכו' שם אסור ללמד את עבדו תורה והיכי שרי למיקרי בתורה אם לא למד:
<b>תיפתר שלמד מאיליו.</b> מפי השמועה או שלימדו רבו כטבי עבדו של ר"ג שהיה ת"ח ואפי' כן היה מחזיק אותו לעבד דבכה"ג לא חששו ללמדו תורה כדאמרינן שם:


'''{{עוגן1|א"ל}} ר' יוחנן אומרים לו לאדם צא ומעול בקדשים.''' בתמיה שהרי בהמה תמימה שהוקדשה למזבח אסור לחללה וזה שבא להימלך כיצד יעשה וכי יאמרו לו עמוד וחטא בשביל שתזכה שיעבור במזיד למעול בקדשים ולחללן כשהן תמימין וכדי שיזכה לתקן הקרבתה של בהמה זו:
Segment 4


'''{{עוגן1|אלא}} הילכו בהן אחר הרוב.''' אלא דהיינו טעמא דזכרי' יקרבו עולות וקס"ד השתא דהן עצמן קרבין קאמר:
<b>שבעה שאמרו חוץ מן המפטיר.</b> שאינו עולה למנין שבעה:
<b>התיב ר' חנניה בן פזי והתנינן.</b> בברייתא המפטיר בנביא לא יפחות בו מכ"א פסוקים כנגד שבעה שקראו בתורה ג' פסוקים כנגד כל א' ואחד ואם איתא דמפטיר אינו עולה למנין שבעה א"כ הוו להו שמונה ועשרים וארבעה הוויין:
<b>הוא אמרה.</b> רב בעצמו אמרה ואמר נמי בה טעמא דהא דאמרי' לא יפחות מאחד ועשרים פסוקים דוקא בשאין שם תורגמן אבל אם יש שם מן המפרש להעם מה שקוראין ואיכא טירחא דצבורא אם יקראו בנביא כל כך ויתרגם אותן קוראין שלשה מנביא ודי בכך וכיון דאותן אחד ועשרים פסוקים עצמן אין בהן חיוב שהרי לפעמים אין קורין אלא שלשה פסוקים לא תיקנו לקרוא ג"כ כנגד המפטיר ונמי משום טירחא דצבורא:
<b>אמר ר' חלבו.</b> לפני ר' אבהו והרי לפני ר' יוחנן קראו לכתחלה שלשה פסוקים מנביא בלבד:
<b>א"ל ולא יהא ר"י כתורגמן.</b> כלומר דמסתמא ר"י היה דורש לפניהם ממה שקראו בנביא וה"ז כמתורגמן:


'''{{עוגן1|אם}} רוב זכרים עולות.''' לשון מסורס הוא וכלומר אם זכרים הן רוב זכרים עולות הן ואם נקבות רוב נקבות שלמים הן:
Halakhah 4


'''{{עוגן1|ואין}} השלמים וכו'.''' ואכתי קשיא וכי שייך כאן לילך אחר הרוב וכי אין שלמים באין מן הזכרים ומן הנקבות וא"כ זכרים הוו כפלגא עולות ופלגא שלמים כהאי ספיקא ואמאי יקרבו עולות:


'''{{עוגן1|כיצד}} הוא עושה מוציאן לחולין.''' כלומר דה"ק אלא כיצד הוא ימתין עד שהוא מוציאן לחולין והיינו עד שיוממו ויכול להוציאן לחולין (ומייתי שתי בהמות ומחללן על אלו ויאמר אם זו עולה תהא זו עולה תחתיה וחברתה שלמי נדבה ואם זו שלמים תהא זו שלמים תחתיה וחברתה תהא עולת נדבה) וחוזר ועושה אותן עולות. כלומר ובהדמים שמוכרן יעשה בדמים אלו להקריב עולות. וחסר כאן הקושיא דגריס בקידושין שם וקשיא יש חטאת קריבה עולה וכלומר דאע"ג דזכרים הן מ"מ איכא חטאת נשיא דזכר הוא ושמא חטאת הוא והיאך אתה אומר שהדמים יקח בהן עולות:


'''{{עוגן1|אמר}} ר' זעירה.''' דלא קשיא דכמה דאת אמר תמן לעיל בפ"ד בהלכה ה' דתנאי ב"ד הוא על המותרות שיקרבו בדמיהן עולות כן את אמר אף הכא כך דתנאי ב"ד הוא על האובדות שיקרבו בדמיהן עולות:
Segment 1


'''{{עוגן1|אין}} זה מזיד.''' בתמיה דאכתי במזיד הוא בחלול לכתחלה ושיהא דמיהן לעולות אמר ליה מכיון שהוא תנאי בית דין אין זה מזיד ומותר לעשות תקנה זו ולהביא בדמיהן עולות:
מתני' <b>אין פורסין על שמע.</b> עשרה שבאו לבית הכנסת לאחר שקראו הצבור ק"ש והן התפללו כל אחד בפני עצמו עומד אחד מהם ואומר קדיש וברכו וברכה ראשונה שלפני ק"ש כך היו נוהגין פורסין לשון פרוסה כלומר חצי דבר שמשתי ברכות שלפני ק"ש אומר ברכה אחת:
<b>ואין עוברין לפני התיבה.</b> שליח צבור וי"מ דקאי נמי אבני אדם שפורסין על שמע דלאחר שסיימו ברכה ראשונה של ק"ש מתחיל לתפלה מעומד לפי שיש בה קדושה וקמ"ל דתפלה התחלה בפני עצמה היא דלא תימא אינה עכשיו אלא גמר וא"צ עשרה וכן משמע הכא בגמרא:
<b>ואין נושאים את כפיהם.</b> לברך ברכת כהנים:
<b>ואין קורין בתורה.</b> ואין מפטירין בנביא. בצבור בפחות מעשרה דכל הני דברים שבקדושה הן וילפינן מדכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל דכל דבר שבקדושה לא יהא בפחות מעשרה דכתיב הכא בתוך בני ישראל וכתיב התם הבדלו מתוך העדה הזאת וגמרינן תוך תוך מה להלן עשרה שאין עדה פחותה מעשרה אף כאן עשרה:
<b>ואין עושין מעמד ומושב.</b> כשנושאין את המת לקברו היו יושבין שבע פעמים לכבוד המת ואומרים על כל פרק ופרק של הספד עמדו יקרים עמדו שבו יקרים שבו ובבציר מעשרה לאו אורח ארעא למימר הכי:
<b>ואין אומרים ברכת אבלים וכו'.</b> היא נקראת ברכת רחבה שהיו אומרים ברכה כנגד האבלים וכנגד המנחמים כדאיתא בפ"ק דכתובות ותנחומי חבלים שעומדים בשירה כשחוזרים מן הקבר ומנחמין את האבלים ואין שורה פחות מעשרה:
<b>וחתנים.</b> ברכת חתנים שבע ברכות שאומרים לחתן:
<b>ואין מזמנין על המזון בשם.</b> כיון דבעו למימר נברך לאלהינו בציר מעשרה לאו אורח ארעא:
<b>ובקרקעות תשעה וכהן.</b> בקרקעות של הקדש הבא לפדותן צריך שיהו עשרה ואחד מהן כהן דעשרה כהנים כתיבי בפרשת הקדש שלשה בערכין ושלשה בבהמה וארבעה בקרקעות וקרא דולכהן תהיה אחוזתו לאו במניינא הוא דלאו בשומא כתיב. ואמרינן חד לגופיה וחד למעוטי לישראל ואידך הוי מיעוט אחר מיעוט ואינו אלא לרבות ט' ישראלים ואחד מהן כהן:
<b>ואדם כיוצא בהן.</b> אבל אם אמר דמי עלי שמן אותו כעבד העשוי למכור והיינו עבד עברי ומנינו לעבד דאיתקש לקרקעות דכתיב והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה דאע"ג דהאי קרא בעבד כנעני הוא דכתיב מ"מ שם עבד איתקש לקרקעות וכי היכי דבקרקעות בעינן עשרה וחד מינייהו כהן הכי נמי באדם:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|עד}} דאנא תמן וכו'.''' כל זה כתוב הוא לעיל פרק ג' בהלכה ה' עד רבי אלעזר אומר יפלו לנדבה ושם פרשתי והובא זה ג"כ לעיל בריש פרקין:
Segment 2


'''{{עוגן1|עשירית}} האפה של כ"ג.''' דתנינן בסוף פ"ד דמנחות שלא היתה באה חצאין אלא מביא עשרון שלם וחוצהו ומקריב מחצה בבקר ומחצה בין הערבים דכתיב מחציתה בבקר וגו' משמע מחצה משלם הוא מקריב. ופליגי הכא אימתי מקדשה בכלי שרת דר' יוחנן אומר חוצה אותה בתחלה ואח"כ מקדשה ור"ל סבירא ליה מקדשה כשמביא העשרון שלם ואח"כ חוצה אותה:
גמ' <b>מכיון דתנינן אין פורסין את שרוע פחות מעשרה וליידא מילה.</b> ולאיזה דבר צריך עוד למיתני אין עוברין לפני התיבה פחות מעשרה הרי אלו שפורסין את שמע הן עוברין לפני התיבה להתפלל ולומר קדושה והרי הן עשרה:
<b>לכן צריכה.</b> לכך צריך עוד למיתני לזה כהדא דתני וכו' ואם התחילו בעשרה והלכו להן מקצתן אעפ"י כן גומר הוא וכן אין עוברין וכו' ומהו דתימא ה"א דה"נ כהתחלה דמיא במה שפרסו את השמע בעשרה ואעפ"י שהלכו מקצתן מהן עובר לפני התיבה דכגמר דמי קמ"ל דהא דעוברין הן לפני תיבה התחלה הויא וצריך עשרה:


מתני' פליגא על ר' יוחנן. דקתני התם כהן שהקריב מחצה בשחרית ומת וכו' כמו שהבאתי במתני' ומדקתני שהמחצה אבד ש"מ דטעמא הוי הואיל וכבר הוקדשה קודם שחלקה לחצאין ואי אפשר עכשיו להקריבה לפיכך אבד דהואיל וקדשה בכלי שרת הרי היא כקדושת הגוף ואין לה פדיון וקשיא לר' יוחנן:
Segment 3


'''{{עוגן1|פתר}} לה שכן אפי' מעות הולכות לים המלח.''' כלומר לעולם לא קדשה והא דתנינן שהמחצה אבד היינו טעמא דלא יהא אלא כמפריש מעות לעשירית האיפה שלו וניתותרו דאמרינן לעיל שהולכות לים המלח ואע"פ שאין בהמעות קדושת הגוף וה"נ באותה המחצה:
<b>אין עושין מעמד ומושב וכו'.</b> כדפרישית במתני':


מתני' פליגא על ר"ש בן לקיש. דהשתא דייקינן מהסיפא וקשיא עליה דר"ל דקתני התם אם אחר שהקריב מחצה בשחרית מת ומינו כהן אחר לא יביא חצי עשרון וכו' כמו שהבאתי במתני' ותני עלה בתוספתא דמנחות פ"ז מחצה זה הראשון שנשאר ומחצה זה שני תעובר צורתן וכו' ואי אמרת מקדשה בתחלה בכלי שרת א"כ קדשה לה קדושת הגוף בתחלה ועכשיו נפסלה ה"ז כפסולו בגוף הקדש וקיי"ל כל שפסולו בגופו אינו טעון עיבור צורה ומיד יוצא לבית השריפה אלא ש"מ דלא קדשה וקשיא לר"ל:
Segment 4


'''{{עוגן1|פתר}} לה.''' ר"ל דאתיא כרבי ישמעאל בחדא ברייתא דס"ל עשרון הוא מקדש כלומר לא צריך כלי שרת אחר לקידוש המנחה אלא העשרון שמביא בו הוא מקדשו ליקרב ומכיון דלא קדשה קדושת הגוף טעון עיבור צורה:
<b>תני וכו' ר' ירמיה.</b> הוה סבר מימר דהא דתני כל שבעה היינו שמוציאין להכלה להחופה כל שבעה ואומרים ברכת חתנים א"ל ר' יוסה וכו' וכי אית לך למימר שמוצאין את המת כל שבעה בתמיה:
<b>מאי כדון.</b> ואלא מאי כל שבעה דקתני מה כאן משמח עמו כל שבעה ומזכירין ברכת חתנים בשעת סעודה שהיא שעת שמחה אף כאן מנחם עמו ומזכירין מעין ברכת אבלים בשעת תנחומין כל שבעה. וגרסינן להא לקמן בפ"ק דכתובות בהלכה א':


'''{{עוגן1|כשהכהן}} וכו'.''' ברייתא באנפי נפשה היא דאף הכהן הדיוט ביום שמתקרב תחלה לעבודה מביא וכו' ותוספתא היא בפ"ג דמכלתין:
Segment 5


'''{{עוגן1|רבי}} מנא בעי מימר.''' הואיל דכך הוא א"כ כ"ג שבו ביום נתחנך בתחלה לעבודה ובו ביום עצמו נתמנה להיות כ"ג צריך להביא שתים אחת לחינוכו שנוהג אף בכהן הדיוט ואחת לחובת היום שלו:
<b>מאן דאמר אין אבלים עולין מן המנין.</b> עשרה באבילי אותו המת שהן המתנחמים ואומרים להן ברכת אבלים צריך עשרה לבד מהם ומ"ד עולין מן המנין באבילי מת אחר והן בתוך שבעה מצטרפין הן למנין עשרה ולא פליגי הני ברייתות ומדחי לה הש"ס והא תני יוצא האבל מביתו בתוך שבעה כדי להתנחם וכגון לברכת רחבה ולקבל תנחומים אבל אינו יוצא כדי לנחם אחרים וא"כ לא משכחת לה באבילי מת אחר וע"כ דפליגי:


'''{{עוגן1|תופיני}}.''' כתיב במנחת כ"ג מרבכת תביאנה תופיני מנחת פתים וגו' ודריש מדכתיב תופיני סמוך לתביאנה ללמד בשעת הבאה תופו אותה ולא מאפוי' בשחרית:
Segment 6


'''{{עוגן1|והא}} תנינן.''' בתמיד פ"ק הממונה בא ודופק עליהם וכו' נטל את המפתח וכו' ושתי אבוקות של אור בידם וכו' עד העמידו עושי חביתין לעשות חביתין אלמא באותו פעם עושין החביתין לעשות חמין לרבוכה לא שעושין החביתין בשחרית אלא העמידו אותן להכן חמין לרבוכה וכשיגיע זמן חביתין שהוא אחר עשיית המנחה עושין אותה:
<b>תני שמואל אין קידוש החדש אלא בעשר'.</b> בפ"ק דסנהדרין בהלכה ב' גריס להא על המתני' דהתם דקתני עיבור החודש בשלשה וקאמר הש"ס שם לית כאן עיבור החודש אלא קידוש החודש דבעבור החודש לא אמרו כלום שממילא מעובר הוא כשלא קדשוהו מאתמול ושמואל אמר דמתני' כפשטה ואין קידוש החדש אלא בעשרה כדי לפרסומי מילתא:
<b>נאמר כאן עדה וכו'.</b> גריס להא בפ"ז דברכות בהלכה ג' ועיקרא דמילתא בפ"ק דסנהדרין בהלכה ד' על המתני' מנין לסנהדרי קטנה שהיא של כ"ג וכו' וקאמר נאמר כאן עדה ושפטו העדה וגו' ונאמר להלן עד מתי לעדה הרעה הזאת וכו':
<b>אמר ר' סימון נאמר כאן תוך וכו'.</b> זו כדקאמר בברכות שם מנין שאין מזכירין את השם אלא בעשרה נאמר כאן ונקדשתי בתוך בני ישראל ונאמר להלן וכו' בתוך הבאים וכו':
<b>אם מתוך את למד סגין אינון.</b> דכתיבי תוך הבדלו מתוך העדה ועוד כתיב והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה' בעדת קרח והרבה מעשרה היו וא"כ אין ללמוד מג"ש דתוך תוך אלא בני ישראל מבני ישראל דהתם גמרינן:


'''{{עוגן1|תופיני}}.''' פליגי בה בשם רבי חנינה האיך היא נעשית:
Segment 7


'''{{עוגן1|מטגנה}}.''' בשמן במחבת ואח"כ אופה אותה בתנור ואידך קאמר בשם ר"ח דבתחלה אופה אותה:
<b>ויהיו כולם כהנים.</b> ומשני ריבוי אחר ריבוי דכהן למעט מכהן ופריך וא"כ יהיו כולם ישראלים:
<b>אין הפרשה יוצאה בלא כהן.</b> דמיהת כהן הראשון האמור בפרשה לגופיה הוא דאתא דצריך חד כהן:
<b>עד כדון במקדיש גופה של שדה.</b> הא דתנינן בקרקעות תשעה וכהן עד כאן לא מיירי אלא במקדיש גופה של שדה לבדק הבית שבזה שמעינן שצריך להעריך אותה תשעה וכהן אבל אם אמר דמי שדי עלי מהו אם הויא כערכין המיטלטלין שהרי דמים הקדיש או כהקדש קרקע:
<b>נישמעינה.</b> לזה מן הדא מתני' דתנינן בפ"ק דסנהדרין בהלכה ב' ההקדשות בשלשה הערכין המטלטלין בשלשה ומעיקרא מפרש להמתני' דמדקתני ערכין המטלטלין משמע שיש ערכין שאינן מטלטלין וקשיא וכי יש ערכין שאינן מטלטלין כלומר ומאי נינהו הני אי קרקעות הא תני להו בהדיא נמי התם ובקרקעות תשעה וכהן והכי ה"ל למיתני ערכין של מטלטלין ומאי האי דקאמר המטלטלין:
<b>ר' יעקב וכו'.</b> מפרש לה דה"ק האומר הרי ערכי עלי ובא הגזבר לסדרו ממה לגבות ממנו הדין הוא כך אם גובה מן הקרקע שמין לו בעשרה ואם מן המטלטלין שמין לו בשלשה:
<b>האומר הרי ערכי עלי וכו'.</b> כלומר ומעתה נפשטה הבעיא שהרי האומר ערכי עלי וכי אינו כאומר דמי שדי עלי דמאי שנא זה מזה דכשאומר דמי ערך שדי עלי הוי כאומר ערכי עלי וא"כ הדין שוה בשניהם שאם בא הגזבר לגבות מן המטלטלין בשלשה ומן הקרקעות בי':
<b>אבל אם אמר הרי עלי וכו'.</b> כלומר ודוקא באומר דמי שדי עלי אבל האומר הרי עלי מנה להקדש ה"ז מטלטלין ושמין לו לגבות ממנו הסך שהקדיש בשלשה:
<b>לכשיעשיר.</b> כלומר והיינו שאם אין לו ממה לשלם ממתינין לו לכשיעשיר ועכשיו נידון הוא בהשג יד:


'''{{עוגן1|תופיני}}.''' ואשכחן נמי דפליגי באפיה עצמה דחד אמר תופיני תאפנה נא אפויה חציה ולא גמר אפיה ורבי ס"ל תאפנה רכה ורבי דוסא אמר לשון נוי הוא כדלקמן כלומר שיאפנה נאה:
Segment 8


'''{{עוגן1|אתיין}} אלין פלגוותא.''' שנים מהן תליא פלוגתתן באילין פלגוותא דלעיל דמאן דאמר תופיני נוי סבירא ליה כמאן דאמר מטגנה ואחר כך אופה והיינו נוי שאחר שמשוחה בשמן אופה אותה ומ"ד תופינה רכה כמ"ד אופה וכו' והיינו שמחמת האפיה תהא רכה ולא מחמת השמן וא"כ אופה אותה בתחלה ואח"כ מטגנה. והיותר נראה דאיפכא צ"ל מ"ד תופנה נוי כמ"ד אופה ואח"כ מטגנה דאז נאפא יותר בנוי כשעדיין לא ניתנה בשמן ומ"ד תופנה רכה כמ"ד מטגנה ואח"כ אופה דבשעת אפייתה כבר נתרככה מחמת השמן:
<b>תני העבדים והשפחות וכו' אין להם איגרת בקורת.</b> כדמפרש ר' יודה בר פזי שאין להם אכרזה כשרוצין ב"ד למכרן אין מכריזין עליהן כדקאמר טעמא עבדים ושפחות שלא יברחו ושטרות ומטלטלין כדי שלא יגנבו מהרבים הנאספים לראותן כדי ללוקחן. וגרסינן להא פי"א דכתובות בהלכה ו':
<b>לית הדא אמרה.</b> וכי לאו שמע מינה מהכא שעבדים נפדין בשלשה אם הקדישן ובא לפדאן מן ההקדש אין צריך אלא שלשה כשאר מטלטלין כדי שלא לפרסם הדבר וישמעו ויברחו וא"ל אין כן הוא הדבר שהעבד נפדה בשלשה:
<b>והא תנינן וכו' ואדם כיוצא בהן.</b> וצריך עשרה:
<b>א"ל אדם דהכא בן חורין הוא.</b> אם הקדיש בן חורין מיירי אבל עבד נפדה בשלשה:
<b>אתא עובדא קומי רבי ובעא מיעבד עובדא כרבנן.</b> התם בכתובות קאי ואיידי דהאי דלעיל מייתי לה הכא כדרך הש"ס הזה. דאמרינן התם במתני' שום הדיינין שפחתו או הותירו שתות מכרן בטל וכשלא עשו אגרת בקורות:
<b>לא כך לימדתנו משום זקניך.</b> רשב"ג דפליג על רבנן התם וקאמר דלרבנן דוקא אלא א"כ עשו איגרת בקורת דאז מכרן קיים אבל לדידיה לעולם מכרן קיים דא"כ מה כח ב"ד יפה וחזר ביה רבי ועבד עובדא כרבן שמעון בן גמליאל זקינו:


'''{{עוגן1|לא}} סוף דבר שמת.''' למתניתין מהדר לאו דוקא אם מת הכ"ג קריבה מנחתו משל צבור אלא אפי' אם נטמא או שנדחה מחמת מום ואינו יכוללהקריבה בעצמו ואז מוטל החיוב על הצבור וקריבה משלהן וכן תני ר' יודה בן פזי דבר דיליה וכו':
Halakhah 5


'''{{עוגן1|מנין}} לכ"ג שמת ולא מינו וכו'.''' כדפרישית במתני':


'''{{עוגן1|שנאמר}} חק עולם ממי שהבריות שלו.''' כלומר חק עולם לה' כתיב ודריש משל העולם וזהו משל צבור שהן כולן לה' שכל הבריות והעולם הן שלו וכד"א כי ממך הכל ומידך נתנו לך:


'''{{עוגן1|כליל}} תקטר.''' כתיב כליל להקטרה כלומר הקטרתה כשהיא שלימה וכדפרישית במתני' דזה הוא לכ"ע אם אין הכ"ג בעצמו מקריבה:
Segment 1


'''{{עוגן1|מחלפה}} שיטתיה דר"ש.''' קשיא דידיה אדידיה:
מתני' <b>הקורא בתורה לא יפחות משלשה פסוקים.</b> כנגד תורה ונביאים וכתובים:
<b>ולא יקרא למתורגמן יותר מפסוק אחד.</b> שלא יטעה המתורגמן שהוא מתרגם בעל פה:
<b>ובנביא.</b> יכול לקרות למתורגמן שלשה פסוקים אם רוצה דלא איכפת לן אם יטעה דלא נפקא הוראה מינייהו:
<b>ואם היו שלשתן שלשה פרשיות.</b> כגון כי כה אמר ה' חנם נמכרתם וגו'. כי אמר ה' מצרים ירד עמי בראשונה וגו' ועתה מה לי פה נאום ה' וגו'. אלו שלשה פסוקים רצופים זה אחר זה היה בספרים שלהם נחלקין לשלש פרשיות וקורין אחד אחד להיכרא:
<b>מדלגין בנביא.</b> מפרשה לפרשה ואפילו מענין לענין:
<b>ואין מדלגין בתורה.</b> בשני עניינים שהשומע להדולג ממקום למקום אין לבו מיושב לשמוע אבל בענין אחד מדלגין כמו שהיה הכ"ג קורא ביה"כ באחרי מות ומדלג וקורא אך בעשור:
<b>ועד כמה הוא מדלג.</b> בתורה בענין אחד ובנביא אפי' בשני עניינים:
<b>עד כדי שלא יפסוק התורגמן.</b> לא ישהה יותר אלא בכדי שישלים המתורגמן לתרגם מה שהוא צריך לתרגם שאין כבוד לצבור לעמוד שם בשתיקה. היה קורא בתורה ונשתתק וכו'. גרסינן להא בפ"ה דברכות בהלכה ג':


'''{{עוגן1|תמן}} הוא אומר משל יורשים.''' כלומר במתני' דקאמר זה אחד מהתקנות שהתקינו ב"ד שתהא מנחתו קריבה משל צבור אלמא דמדינא דמדאורייתא משל יורשין היתה קריבה אלא שב"ד הוא שהתקינו כן והכא בברייתא הוא אומר משל צבור מן התורה הוא כדדריש מקרא:
Segment 2


'''{{עוגן1|ולא}} יאות הוא מקשי.''' וכי לאו שפיר הוא מקשה ר' בא בר ממל ושינוייא הוא דבעי:
גמ' <b>יתחיל ממקום שהתחיל הראשון.</b> זהו שקרא לפניו ונשתתק כדמפרש טעמא שאם תאמר ממקום שפסק א"כ פסוקים הראשונים שקרא הראשון נתברכו לפניהם שהרי זה בירך לפני קריאתם ולא נתברכו לאחריהן שלא הספיק לברך ופסוקים האחרונים שקורא זה שעומד תחתיו נתברכו לאחריהן ולא נתברכו לפניהם שהרי מתתיל ממקום שפסק וגומר קריאת הראשון על סמך ברכתו שכבר בירך:
<b>וכתיב תורת ה' תמימה שתהא כולה תמימה.</b> בברכותיה שמברכין עליה והלכך צריך שיתחיל ממקום שהתחיל הראשון ואז יברך בתחלה ובסוף ונמצאו כל הפסוקים נתברכו לפניהם ולאחריהן:


'''{{עוגן1|אתא}} ר' יעקב וכו' בשם רבי יוחנן.''' ומשני לה דבאמת כך הוא דדבר תורה הוא שתהא בא מן הצבור כדדריש לה מקרא אלא שהייתי אומר יגבו לה בתחלה מן הצבור אחר שאירע כך שמת הכ"ג ולא יטלו כלום מתרומת הלשכה ולזה התקינו שתהא באה מתרומת הלשכה והיינו דקאמר ר"ש במתני' משל צבור כלומר מן הדבר שהוא של צבור ולא שיגבו עכשיו בתחלה מן הצבור:
Segment 3


'''{{עוגן1|רבי}} יוחנן בעי.''' הא דקתני ושלימה היתה קריבה מה הוא שלימה דקאמר אם שלימה דקאמר אם שלימה בשחרית וכן בין הערבים או מחצה בשחרי' ומחצה בין הערבים ושלימה דקאמר שלא יחסרו ממה שכ"ג בעצמו היה מקריב הוא עשרון שלם ולעולם ההקרבה הוא מחצה ומחצה או דלמא שלמה שחרית ובטילה בין הערבים והיינו דבאותו יום שמת אחר שהקריב מחצה בשחרית תהיה בטלה לגמרי היום ולא יקריבו כלום בין הערבים ולמחר בשחרית ישלימו זה ותהיה קריבה שלימה עשרון אחד:
<b>קורא את כולה.</b> שלא ישייר בפרשה שני פסוקים:
<b>לא עשה כן אלא קרא שלשה.</b> פסוקים בלבד זה שהוא עומד תחתיו צריך לקרות שני פסוקים האחרונים ששייר זה ועוד שלשה פסוקים מפרשה האחרת שלאחריה שאין פוחתין מג' פסוקים בפרשה אחת:
<b>מהו שיעכב.</b> בדיעבד ולא יברך לאחריה עד שיקרא הג' פסוקים שבפרשה האחרת או אם כבר בירך מהו שיעכב וצריך עוד לקרותן וקאמר ר' יונה ור' יוסי וכו' ועיכב ר' ירמיה אף בדיעבד:
<b>וכופין.</b> על כך א"ל והא רבך ר' ירמיה מעכב וא"כ כופין:
<b>טעה בין תיבה לתיבה.</b> כגון כבש כשב וכיוצא בזה מחזירין אותו שיקרא כמו שכתוב:
<b>ועבדין כן.</b> להחזירו בשביל טעות התיבה שאיננה מענין אחר א"ל ועדיין אתה מסופק לזו אפי' טעה בין אם לואם גם כן מחזירין אותו:
<b>דטרבנת.</b> שם מקום וזה ר"ש הסופר היה הקורא וא"ל בני עירו קטע בדיבורייא תפסיק בקריאתך באמצע הדברים בפסוק ולא תאריך כדי שיקראו בעניינו וילמדו לקרות:
<b>א"ל.</b> אף אם קטעין רישך לא תשמע לון להפסיק באמצע הפסוק ולא שמע להן והעבירו אותו מן ספרותיה ואחר ימים ירד לכאן לבבל. וקם עמו רבי שמעון ושאל ומה היה המעשה ואיך התנהגת בעירך עמהם וסיפר לו המעשה ועל מה העבירוהו וא"ל ולמה לא שמעת להם להפסיק והשיב וכי עבדין כן:
<b>א"ל.</b> וכי לית אנן מקטעין לון בסידרא בבה"מ בשעת הלימוד שקוראין חצי הפסוק ומתרגמין להבינו והשיבו וכי לית אנן חזרין וכללין לון להפסוקים כולן בשעת קריאה בתורה והוטב בעיני ר"ז ואמר אלו הוה ההוא ספרא ביומי כשהייתי בבבל הוה מניתיה ליה לחכם:


'''{{עוגן1|כד}} תהא פשיטא ליה וכו'.''' רבי יוסי קאמר לה דהכי בעי ר' יוחנן בענין מנחת כ"ג דמתני' בהעשרון סולת שלו דבה כתיבא הכי עשירית האיפה סולת מנחה. מחציתה בבקר וגו' ולמה לא מיבעיא ליה לענין הנסכים של מנחתו דלעשרון סולת צריך שלשת לוגין וזהו רביעית ההין ומה הן עכשיו אם שלשה לוגין בשחרית ועוד שלשת לוגין בין הערבים דבנסכים לא מחלק הכתוב או דלמא לוג ומחצה וכו' כמו דמחלקינן העשרון סולת ואם פשיטא ליה הא נוכל לפשוט לאידך:
Segment 4


'''{{עוגן1|אמר}} רבי חזקיה אוף הדא צריכא ליה.''' כמו דמיבעי ליה לענין העשרון סולת ה"נ מיבעי ליה גם לענין הנסכים וכהאי בעיא גופה:
<b>כגון הוי רב את יוצרו וגו'.</b> אלו הפסוקים הן שלשתן ג' פרשיות:


'''{{עוגן1|שני}} קמצים מה הן.''' ועוד קא מיבעיא ליה היאך נוהג בקמצים של מנחה זו והן של לבונה אם שני קמצים וכו':
Segment 5


'''{{עוגן1|כלום}} למדו לקומץ אלא ממנחת חוטא.''' דגבי קרבן עולה ויורד וכו'. ונראה דט"ס הוא דמה שייך לבונה גבי מנחת חוטא דלא ישים עליה וגו' כתיב וכדתנינן בפ"ה דמנחות מנחת חוטא ומנחת קנאות לא שמן ולא לבונה אלא דכצ"ל כלום למדו לקומץ לא מלחם הפנים. וכדאמרינן הכי בפרק דלעיל בהלכה ה' דקומץ לבונה שחסר דפסול מלבונה דלחם הפנים ילפינן ומה להלן שני קמצים לשני בזיכין אף כאן בחביתי כ"ג שני קמצים לבונה:
<b>מדלגין בנביא וכו'.</b> גרסינן להא לעיל בפ"ז דיומא בהלכה א' ובפ"ז דסוטה בהלכה ו':
<b>מדלגין בנביא אבל אין מדלגין מנביא לנביא.</b> ובנביא של שנים עשר מותר. דהוי כנביא אחד ובלבד שלא ידלג מסוף הספר לתחלתו:


'''{{עוגן1|והשיב}} לו רבי חזקיה מה תמן צריכא ליה וכו'.''' דבתרווייהו קא מיבעי להו דשמא התם נמי בחד קומץ לחוד סגי:
Segment 6


'''{{עוגן1|אמר}} רבי חזקיה.''' לרבי יוסי ולדידך דמיבעי לך לענין שלשת לוגין נימא דכלום למדו לשלשת לוגין נסכים לעשרון לא מתמיד של בין הערבים דכתיב גביה ונסכו רביעית ההין א"כ מה להלן שלשת לוגין לעשרון סולת אף כאן שלשת לוגין לעשרון ולא תחלק אותן והשיב לו ר' יוסי ואני אומר ומה תמן צריכא ליה אוף כאן צריכא לי' דאימא לך דבתמיד של בין הערבים גופיה נמי מספקא לן אם רביעית ההין לנסכו לבדו או לשל שחרית ושל בין הערבים:
<b>שאין גוללין ס"ת ברבים.</b> שאין זה כבוד הצבור שיהו יושבים ודוממים ומצפים לכך וקס"ד דאין הטעם אלא מפני כבוד הצבור ובשיש שעות כל כך בכדי שיפסיק התורגמן:
<b>הגע עצמך שהיתה פרשה קטנה.</b> מפסקת בין מקום שהוא עומד למקום שדולג ואין כאן בכדי שיפסיק התורגמן ואם מותר לדלג לדבריך:
<b>א"ל.</b> היינו טעמא כדי שישמעו ישראל על הסדר. והתם גרים אלא כדי שישמעו וכו' ויותר נוחה היא דר' יוסה הוא דמסיק לה וקאמר אלא דהיינו טעמא שישמעו על הסדר וענין אחד שיהא לבם מיושב לשמוע ואם הוא מענין לענין לא ידלג ואפי' בפרשה קטנה דליכא טעמא דכבוד צבור:
<b>והא תנינן קורא וכו'.</b> אלמא דאין הטעם אלא מפני כבוד הצבור והלכך מותר הכא לדלג הואיל וסמוכה היא וליכא שהות בכדי שיפסיק המתורגמן:
<b>שנייא היא.</b> שם שהוא סדרו של יום ששתי הפרשיות הללו מדברות כסדר ובעניינו של יה"כ ובענין אחד הוא דמותר לדלג בכדי שלא יפסיק המתורגמן אבל אם יש שהות בכדי שיפסיק המתורגמן אין מדלגין לעולם:
<b>תדע לך.</b> שהוא כן דהא אמר ר"ל בכל מקום אינו קורא על פה לדברים שבכתב והכא בכ"ג תנינן ובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה אלא מפני שאי אפשר לפי שיש שהות בכדי שיפסיק המתורגמן אלמא דאם יש שהות כל כך כדי שיפסיק המתורגמן אין מדלגין לעולם ואפילו בענין אחד:
<b>ר' יוסה.</b> ציוה לבר עולא חזן הכנסת של בבליים כד דהיא חדא אוריא. אם הוא יום שמוציאין בו ס"ת אחד תגלול אותה לאחורי הפרוכת קודם שתביאה על התיבה מפני טורח הצבור:
<b>כד דאינון תרתי.</b> ואם היא יום שמוציאין בו ב' ספרי תורות:
<b>תי מייבל חדא ומייתי חדא.</b> תהא מוליך הס"ת הראשונה ותחזירנה לארון הקדש למקומה ואח"כ תביא האחרת ואע"ג דר' יוסי נמי חייש לכבוד הצבור שהרי ציוה לגלול אחורי הפרוכת קודם שיביאה על התיבה ומפני טורח צבור מכל מקום קסבר שביום שיש בו ב' ס"ת מותר לעשות כן כדי להראות ולפרסם כבוד היום שנתחייב בו להוציא ב' ס"ת:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|בדין}} היה שימעלו בה.''' באפרה דחטאת קרייה רחמנא ועדיין לא נעשית מצותה באפרה והן גזרו בלא ימעלו בה שלא יהו פורשין מספק הזאות ופריך והא תני וכו' אלמא מדאורייתא אין מועלין באפרה ומשני רבי אבהו בראשונה היו משתקשקין בה ומבזין ומזלזלין בה כאדם המשתקשק במים ונותנין וכו' כיון שנגדרו כשראו שהן גודרין עצמן ביותר מדאי ופורשין מספק הזאות חזרו וגזרו שלא ימעלו בה וכדפרישית במתני' דשתי תקנות הוו:
Segment 7


'''{{עוגן1|האשה}} הזאת במה היא מתכפרת.''' לעיל בריש הפרק גריס להא ושאלה זו התם הוא דשייכא גבי הא דתנינן בין קינין לגוזלי עולה יפלו לגוזלי עולה והאשה הזאת שהביאה דמי קן שלה לחובתה ונתנוהו להשופר ונפלו המעות ונמצאו שם ואם יפלו לגוזלי עולה במה היא מתכפרת ומשני התם רבי יצחק תנאי ב"ד הוא וכו' ואת האובדות כמו שמספק את הפסולות ואיידי דאיירי מזה במתני' מייתי לה לכולה מילתא נמי הכא:
<b>עד איכן.</b> מתני' דקתני עד כדי שלא יפסיק המתורגמן ועד איכן שיעורו:
<b>כגון פרשת יהוידע כהן גדול.</b> בפרשה דמשתעי ביה אחרי שהומתה עתליה המרשעת וזהו מן ויכרות יהוידע את הברית וגו' עד בן שבע שנים יהואש במלכו שהיא פרשה קטנה מד' פסוקים:


<small>הדרן עלך פרק מעות שנמצאו</small>
Halakhah 6
תחילתדףכאן ח/א
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|כל}} הרוקין הנמצאים בירושלים טהורין.''' ולא מחזקינן להו ברוקו של זב וזבה שהן מטמאין דאלו בשאר מקומות גזרו על ספק רוקין כדתנן בפ"ד דטהרות דשמא רוק זב וזבה הוא ומטמא במגע ובמשא לטמא אדם לטמא בגדים כדתנן בפ"ק דכלים וס"ל לר' מאיר דבירושלים לא גזרו על ספק רוקין חוץ משל שוק העליון כדמפרש טעמיה בגמרא לפי שקצרן של עכו"ם היה שם וזהו מקום הכביסה שלהן וחכמים גזרו על הנכרים שיהו כזבין לכל דבריהן ורוקן טמא ומפני ששם היו הנכרים מצויין גזרו באותו שוק על ספק רוקן:


'''{{עוגן1|רבי}} יוסי אומר.''' אף בכל ירושלים יש הפרש ובשאר ימות השנה את שבאמצע הדרך טמאין ואת שבצדדים טהורין לפי שיש הרבה טמאין ואותן הטהורים הנזהרים ליגע בהן מסתלקין לצדדין אבל בשעת הרגל שמסתמא כל ישראל טהורים ברגל והן מרובין הולכין הן באמצע הדרך לפיכך את שבאמצע טהורין והנמצאים בצדדים בשעת הרגל טמאין לפי שהטמאים ברגל מועטין הן ופורשין הן לצדי הדרכים והלכה כר' יוסי:


'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|כל}} הכלים וכו' דרך ירידה לבית הטבילה.''' שהיו שם שני דרכים אחד כשהיו יורדין למקוה יורדים בו ובדרך השני עולים בו כדי שלא יגעו הטמאים היורדין בטהורים העולים ואם נמצאו בדרך ירידה טמאין הן לפי שנפלו מיד המביאין לבית הטבילה והנמצא דרך עליה טהורין שלא כירידתן עלייתן כדאמרן:


'''{{עוגן1|רבי}} יוסי אומר כולן טהורין.''' שלא גזרו על ספק כלים בירושלים והלכה כר' יוסי:
Segment 1


'''{{עוגן1|חוץ}} מן הסל והמגריפה.''' שגורפין העצמות של מתים וכונסין אותן להסל. ובנוסחת המשניות גריס נמי המריצה ונראה שחסר כאן בדפוס דבגמ' מייתי לה והוא כלי שרוצצין ומשברין בו העצמות כשרוצין להכניסן בסל ולהוליכן ממקום למקום:
מתני' <b>המפטיר בנביא.</b> מי שהוא רגיל להפטיר בנביא תקנו חכמים שיהא הוא פורס על שמע ברבים ויהא עובר לפני התיבה להוציא את הרבים בקדושת השם בתפלה ומפני שהוא ממציא את עצמו להפטיר דבר שאין כבודו כל כך תקנו לו זה לכבודו:
<b>והוא נושא את כפיו.</b> כלומר שיהא הוא המתחיל כאלו הוא הגדול שבהן:
<b>ואם היה קטן.</b> שאינו יכול לעבור לפני תיבה ולא לפרוס את שמע אביו או רבו עוברים לפני התיבה בשבילו:


'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|סכין}} שנמצאת בארבע עשר.''' בניסן ובירושלים דאע"ג דלא גזרו על ספק כלים בירושלים וכרבי יוסי במתני' דלעיל מכל מקום על הסכינים שהן לשחיטת קדשים גזרו מפני חומרת הקדשים ודוקא בשאר ימות השנה אבל הנמצא בי"ד מסתמא הטבילוה הבעלים מאתמול כדי שיהא לה הערב שמש ותהא ראויה לשחוט בה היום פסחו ולפיכך לא גזרו על הסכין שנמצאת ביום זה ושוחט בה מיד:
Segment 2


'''{{עוגן1|בשלשה}} עשר שונה ומטביל.''' שהנמצא בשלשה עשר איכא למימר שעדיין לא נטהרה דסמכו הבעלים שיש עדיין שהות ביום להטבילה ויהיה לה הערב שמש ולמחר ישחוט בה ומפני שסכין זו יש עליה ג"כ ספק טומאת מת וצריכה הזאה שלישי ושביעי אלא דהזאה הראשונה מסתמא כבר הזו הבעלים עליה כדי שתוכל להטהר ותהא ראויה בי"ד והואיל ואין זה אלא ספק לפיכך עשו חכמים ליום י"ג כאלו היום יום שביעי שלה ושונה ומזה עליה ומטבילה ולמחר שוחט בה:
גמ' <b>לא צורכה דילא הפורס את שמע וכו'.</b> כלומר לא היה צריך אלא לתקן כך שהפורס את שמע הוא שיעבור לפני התיבה וישא את כפיו שאלו הכל מעניני התפלה הן ואמאי תקנו זה להפטיר בנביא שאינו מעניני תפלה:
<b>כדי לזרזו.</b> שיהא קיים כמנהגו להפטיר תמיד ולפיכך תקנו לו זה לכבודו על שנוהג בדבר שאינו לכבודו כמו אלו הדברים וכדפרישית במתני':


'''{{עוגן1|וקופיץ}}.''' שהוא כמו סכין גדול ועשוי לחתוך בו בשר ולשבר עצמות:
Segment 3


'''{{עוגן1|בזה}} ובזה שונה ומטביל.''' לפי שאין הקופיץ ראוי אלא לחגיגה ששבירת העצם מותר בה וטעמא דלא תלינן גם בקופיץ שכבר הטבילוהו קודם י"ד שיהא ראוי לחגיגת י"ד מוקי לה התם בגמרא דמיירי שיש כאן ספק אם יבוא חגיגה עם הפסח או לא וכגון שהיה הנשיא גוסס בי"ג ואם ימות יהיו כל הצבור טמאים שהכל מתעסקים בו ויהיה קרב הפסח בטומאה ואז אין מביאין חגיגה עמו וכדתנן בפ"ו דפסחים והא דתלינן בסכין הנמצא בי"ד שכבר טבלו אותה היינו טעמא דגבי סכין חד ספיקא הוא דשמא ימות הנשיא ושמא לא ימות ויעשו הפסח בטהרה ולפיכך אמרינן דהבעלים הטבילוהו בי"ג כדי שיהא מוכן לשחוט בו בי"ד אם יעשה הפסח בטהרה אבל גבי קופיץ איכא תרי ספיקי חדא שמא ימות הנשיא ויעשה הפסח בטומאה ולא יצטרך להקופיץ שאין מביאין חגיגה עם הפסח הבא בטומאה ואידך שאף אם לא ימות הנשיא ויעשה הפסח בטהרה אכתי יש ספק שמא לא יבא חגיגה עמו דשמא יהא הפסח בא במרובה דג"כ אין חגיגה באה כדתנינן שם והלכך חיישינן דמכח הנך תרי ספיקי לא חששו הבעלים להטבילו ולפיכך בין בי"ג בין בי"ד שונה ומטביל:
<b>ואם היה קטן אביו או רבו עוברין על ידו.</b> ומדייק הש"ס מדלא קתני אלא עוברין על ידו משמע דדוקא לעבור לפני התיבה הוא שעושין הם בשבילו אבל לפרוס את שמע ולישא כפיו הוא בעצמו רשאי. ולפיכך פריך והא תנינן לקמן קטן אינו פורס את שמע ואינו נושא את כפיו:
<b>כאן.</b> מתני' בשהביא שתי שערות אלא שלא הגיע לכלל שנים ועדיין נקרא קטן והוא יכול לישא את כפיו וכאן במתני' דלקמן בשלא הביא אף לשתי שערות וקטן ממש הוא:


'''{{עוגן1|חל}} י"ד להיות בשבת שוחט בה מיד.''' הא קמ"ל דלא אמרינן כיון דשבת הוא לא נשחט בה מספק דשמא טמאה הוא ונמצא שנטמא הפסח ומחלל שבת שלא במקום מצוה:
Halakhah 7


'''{{עוגן1|בחמשה}} עשר.''' הנמצא בט"ו שוחט בה מיד הא קמ"ל דטעמא מפני שבי"ט חזקת כל הכלים שהן טהורין לפי שהכל יודעין שהזאה וטבילה אסורה בי"ט ומטבילין את הכל מקודם ולפיכך אף הנמצא בשאר י"ט שוחט בה מיד:


'''{{עוגן1|נמצאת}} קשורה לסכין.''' מפרש בגמרא דעל הסכין קאי כל סכין הנמצאת קשורה לסכין הרי זה כמותה ואם סכין זו בחזקת טהרה אף האחרת טהורה ואם טמאה טמאה וזהו בין בי"ט בין בשאר הימים:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|קצרן}} של עכו"ם היו שם.''' בשוק העליון שהוא מקום הכביסה שלהן וכדפרישית במתני':
Segment 1


'''{{עוגן1|ערודות}}.''' מין פרדות:
מתני' <b>קטן קורא בתורה.</b> לפי שעולה למנין שבעה ויכול לקרות בתורה וכן מתרגם:
<b>אבל אינו פורס את שמע וכו'.</b> לפי שזה הוא להוציא את הרבים ידי חובתן וכיון שהוא אינו מחויב בדבר אינו יכול להוציא את הרבים ידי חובתן:
<b>ואינו נושא את כפיו.</b> אם הוא כהן שאין כבוד לצבור שיהו כפופין לברכתו:
<b>פוחח.</b> זה שבגדיו קרועים וזרועותיו נראים מבחוץ. ערום ויחף מתרגמינן פוחח ויחף:
<b>פורס את שמע.</b> שהרי מחויב בדבר הוא אבל אינו קורא בתורה ואינו עובר לפני התיבה וכן לישא את כפיו מפני שגנאי הוא לצבור:
<b>סומא פורש את שמע.</b> שאע"פ שאינו רואה מאורות ובכלל פריסת שמע היא ברכת המאורות כדלעיל בהלכה ג' מ"מ יש לו הנאה מן המאורות שבני אדם רואין ומצילין אותו מן המכשולים:
<b>כל שלא ראה מאורות מימיו לא יפרוס את שמע.</b> שלא היה לו הנאה מהם מעולם ואין הלכה כר' יהודה:


'''{{עוגן1|היו}} נוחרין בירושלים וכו'.''' ומי היו שעשו כן וקאמר רבי חנינא ג"כ עלה קצרן של עכו"ם היה שם בשוק העליון ואותן הנכרים היו נוחרין אותן:
Segment 2


'''{{עוגן1|מעשה}} בפרידה של בית רבי וכו'.''' גרסינן להאי מילתא לעיל בפרק המוציא יין בהלכה א' עד ר' יודא מוריינא דנשיא הוה ע"ש ותמצא מבואר:
גמ' <b>תמן תנינן.</b> בפ"ב דמכות בהלכה ה' וכל הסוגיא שם:
<b>סומא אינו גולה וכו'.</b> וכצ"ל כדגריס התם ר"י אומר בלא ראות פרט לסומא ר"מ אומר לרבות את הסומא. דכתיב בלא דעת למעט ובלא ראות למעט והוי מיעוט אחר מיעוט ואינו אלא לרבות:
<b>וכא תנינן.</b> קושיא הוא כדמסיק ר' חגי דמדייקינן הא ראה מימיו פורס וא"כ מחלפא שיטתיה דר' יהודא תמן הוא אומר פרט לסומא דאינו גולה דפטור הוא מכל המצות והכא הוא אומר לרבות וכדדייקינן הא אם ראה ונסתמא פורס את שמע ואמאי הרי פטור הוא מכל המצות והיאך יפרוס את שמע להוציא אחרים:
<b>ביושב בבית אפל היא מתניתא.</b> הא דקאמר שלא ראה מאורות מימיו לאו בסומא ממש הוא אלא שהיה יושב בבית אפל מימיו כגון שנולד במערה ולא ראה מאורות ובהא הוא דשפיר דייקינן הא ראה מאורות מימיו ועכשיו יושב בבית אפל פירס:
<b>כך אנו אומרים היושב בבית האפל לא יפרוס את שמע.</b> בתמיה וסיומא דמילתא היא כלומר וכי כך אנו אומרים זה שראה מימיו ועכשיו הוא בבית אפל פטור הוא מפריסת שמע ואינו יכול להוציא אחרים והרי היה לו הנאה מימיו מן המאורות הלכך דייקינן הא אם ראה פורס:
<b>ברם הכא.</b> גבי גלות בסומא ממש איירי ובדרשא דקראי פליגי כדלעיל דר"מ סבר בלא ראות לרבות את הסומא ור"י סבר פרט לסומא וכדמפרשינן טעמייהו:


'''{{עוגן1|לא}} כן אמר רבי אבהו וכו'.''' והא במתני' שמעינן מיהת דגזרו ומשניהא איתמר עלה וכו' כדלעיל:
Halakhah 8


'''{{עוגן1|בשאר}} ימות השנה הטמאין מהלכין שיבולת.''' כלומר באמצע השביל ובדרך השוה והטהורין וכו':


'''{{עוגן1|והטהורין}} מהלכין סתם.''' כלומר כשהן מהלכין סתם ואין נזכרים מעצמן להיות פורשין הטמאין אומרים להן פירשו מן הדרך שלא תיטמאו ואין הטהורים מצוין באמצע הדרך ובשעת הרגל וכו' וכדפרישית במתני':


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|לא}} כן אמר ר' אבהו וכו' לא גזרו וכו'.''' ומי נימא דלא אמר רבי יוחנן אלא אליבא דרבי יוסי דמתני' ומשני דר"מ נמי מודה בשאר מקומות שבירושלים לא גזרו ושאני הכא דמכיון שנמצאו דרך ירידה לבית הטבילה נעשו הוכיח על עצמן שטמאין הן ובירידתו לבית הטבילה נפלו הימנו:
Segment 1


'''{{עוגן1|אבא}} שאול היה קורא אותן.''' לכלי המריצה דמתני' צפורן כדמפרש מפני שהוא דומה לצפורן שחלקה כצפורן ומ"ד מריצה על שם שהיא מריצה את האבן לבית הקברות מפני שבכלי זה מחליקין האבנים ועושין מחצב וכן נפש על בית הקברות:
מתני' <b>כהן שיש בידיו מומין.</b> וכן בפניו או ברגליו לפי שאין הכהנים רשאין לעלות בסנדליהן לדוכן מתקנת ריב"ז ואם יש מומין ברגליו יסתכלו בו ויסתכלו בידיו ואין להסתכל כשהכהנים נושאין את כפיהם מפני היסח הדעת:
<b>אסטיס.</b> צבע דומה לתכלת ופואה שרשים שצובעים בהם אדום וכל מיני צבעים. מסקינן שאם היה דש בעירו ויודעין במומין שבו או בצבעים שבידיו או שרוב אנשי העיר מלאכתן בכך מותר דשוב אין מסתכלין בו:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|תני}} הסכין קשורה לו הרי זו כמותה.''' לפרש סיפא דמתני' קאי נמצאת קשורה לסכין וכו' וכדפרישית במתני':
Segment 2
תחילתדףכאן ח/ב
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|פרוכת}} שנטמאת בולד הטומאה.''' במסכת פרה תנינן כל ולדות הטומאה אינן מטמאין כלים אלא משקה והלכך לא מצינו שתטמא הפרוכת אלא אם כן נגעה במשקין טמאין וגזרו חכמים על המשקין טמאין שיטמאו כלים משום גזירה דמשקה זב וזבה כגון הרוק ושכבת זרע שהם אב הטומאה ומטמאין אדם וכלים מדאורייתא:


'''{{עוגן1|מטבילין}} אותה בפנים.''' לפי שאינה טעונה שילוח מחוץ למחנה שכינה כיון שאין טומאתה אלא מדבריהם ומכניסין אותה מיד לפי שהכלים שנטמאו במשקין אינן צריכין הערב שמש:
גמ' <b>תני.</b> וכן ובפניו וכו' וגרסינן להא לעיל בתענית פ"ד בהלכה עד סוף הלכה וע"ש:


'''{{עוגן1|ואת}} שנטמאת באב הטומאה.''' כגון נבלה ושרץ וכיוצא מטבילין אותה בחוץ שטעונה שילוח ושוטחין אותה בחיל חוץ לעזרה:
Halakhah 9


'''{{עוגן1|על}} גג האיצטבא.''' חוץ לעזרה:


'''{{עוגן1|רשב"ג}} אומר וכו' נימין.''' ליצי"ס בלע"ז לדבר שנכפל כמו חוט המשולש ומרובע קורין אותו כך:


'''{{עוגן1|ועל}} כל נימא ונימא כ"ד חוטין.''' לפי שהוא עשויה מד' מינין תכלת וארגמן ותולעת שני ושש וכל מין ומין חוטו כפול ששה וכדיליף בגמ':
Segment 1


'''{{עוגן1|ארכה}} ארבעים ורחבה עשרים.''' כמדת הפתח שלפני הדביר ששם היה הפרוכת להבדיל בין הקודש ובין קדש הקדשים:
מתני' <b>האומר איני עובר וכו' אף בלבנים לא יעבור.</b> דחיישינן שמא מינות נזרקה בו לפי שהנכרים מקפידין בכך:
<b>העושה תפלתו.</b> שבראש עגולה סכנה שמא תכנס בראשו כשיכה בראשו ואין בה מצוה דתפילין מרובעות ושחורות הלכה למשה מסיני:
<b>ה"ז דרך מינות.</b> שהמינים בוזים דברי חכמים והולכים אחר משמעות המקרא ואומרים בין עיניך ממש על ידך ממש וחכמים דורשים ג"ש מקרחה דכתיב בין עיניכם מה להלן בגובה הראש מקום שעושה קרחה אף כאן במקום שער בראש במקום שמוחו של תינוק רופס שהוא מכוון למקום שבין עיניך ועל ידך בגובה היד היא הקיבורית בראש הזרוע שתהא כנגד הלב:
<b>ציפן זהב.</b> והל"מ שחורות וצריך מעור בהמה טהורה דכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך ממין המותר בפיך:
<b>ונתנה על בית יד אונקלי שלו.</b> על בית יד המלבוש מבחוץ וכתיב והיה לך לאות ולא לאחרים לאות:
<b>ה"ז דרך החיצונים.</b> הן ההולכים אחר דעתם וחוץ מדעת החכמים וקרובים למינים הם:


'''{{עוגן1|ומשמונים}} ושתים רבוא נעשית.''' בגמרא אמרו שהוא גוזמא וכן הא דקאמר ושלש מאות כהנים מטבילין אותה גוזמא הוא שלא היו צריכין כל כך כהנים להטבילה:
Segment 2


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|אלו}} אמר חוט וכו'.''' לפרש מנלן דכ"ד חוטין היו בכל נימא קאי דכתיב ועשית פרכת תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר ודריש לשון משזר דאלו נאמר חוט משמע אחד מכל מין ומין או חוט כפול לשנים מכל מין ואילו נאמר שזור הייתי אומר לשלשה מכל מין עכשיו שנאמר משזר משמעו לששה חוטין מכל מין ומין:
גמ' <b>תנא וכו' תפילין מרובעות.</b> ולא עגולות שחורות ולא מוזהבים וצבע אחר הל"מ:


'''{{עוגן1|ארבע}} מיכאן.''' כלומר והרי צריך ארבעה וכל אחד הוא כפול לששה שארבעה מינין נאמר כאן הא עשרים וארבע חוטין בכל נימא משורשת:
Halakhah 10


'''{{עוגן1|תני}}.''' בחדא ברייתא שהיו שלשים ושנים חוטין בכל נימא ונימא והאי תנא דריש הכי אלו נאמר חוט אחד משמעו כפול לשנים ואלו אמר שזור משמעו לארבע שכל חוט הכפול לשנים שזור הוא עם חברו וכשהוא אומר משזר משמעו עוד כפול פעם אחד והוא לשמנה וארבעה מכאן לארבעה מינין הא תלתין ותרי:


'''{{עוגן1|תניא}}.''' אידך ארבעים ושמונה חוטין היו בכל נימא ונימא ואיהו דריש אלו אמר חוט וכו' ואלו אמר קליעה משמעו קלוע לשלשה חוטין שזור וכו' ארבעה מכאן לד' מינין הא ארבעין ותמניא:


'''{{עוגן1|כתוב}} אחד אומר מעשה רוקם.''' באבנט כתיב שש משזר וגו' מעשה רוקם וכתוב אחד אומר ביריעות ובפרוכת ובחשן ואפוד מעשה חושב ומפרש מעשה רוקם נקרא כשהוא פרצוף אחד מכאן ומכאן וכו' וכדפליגי ר' יודה ור"נ בזה ובתוספתא פ"ג גריס ר"נ אומר מעשה חושב שני פרצופות וזהו כדאמר הכא ארי מכאן ונשר מכאן ומעשה רוקם פרצוף א' ארי מכאן וחלק מכאן או ארי מכאן וארי מכאן:
Segment 1


'''{{עוגן1|בשמונים}} ושתים רבוא וכו'.''' גוזמא וכן הא דתמן תנינן בתמיד פ"ב פעמים עליו וכו' גוזמא וקמ"ל דמצינו שבדברי חכמים בלשון הבאי וגוזמא:
מתני' <b>האומר יברכוך טובים הרי זו דרך מינות.</b> לפי שצריכין ישראל לצרף עמהם אף לפושעי ישראל באגודות תעניותיהם שהרי חלבנה ריחה רע ומנאה הכתוב עם סממני הקטורת:
תחילתדףכאן ח/ג
<b>על קן ציפור יגיעו רחמיך.</b> וכן חוס ורחם עלינו משתקין אותו לפי שעושה מידותיו של הקב"ה הכל רחמים והן אינן אלא גזירות:
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|בשר}} קדשי קדשי' שנטמא.''' בעזרה או בחוץ:
ועל טוב יזכר שמך משתקין אותו לפי שחייבים לברך על הרעה כשם שמברכין על הטובה:
<b>מודים מודים.</b> דמיחזי כמקבל עליו שתי רשויות:
<b>המכנה בעריות.</b> שדורש פ' עריות בלשון כינוי ואומר דלא בעריות ממש דיבר הכתוב אלא שלא יגלה קלון אביו וקלון אמו ברבים:
<b>האומר ומזרעך וגו'.</b> ומפרש ומזרעך לא תתן לאעברא בארמיותא משתקין אותו בנזיפה לפי שעוקר הכתוב ממשמעותו לגמרי ונותן כרת לבא על הארמית ומחייבו חטאת על השוגג:


'''{{עוגן1|הכל}} ישרף בפנים.''' בבית הדשן שבעזרה ששם היו שורפין פסולי קדשי קדשים שכל שפסולו בקודש שורפין אותו בקודש חוץ משנטמא באב הטומאה בחוץ דמכיון דטומאתו חמירא ואירע הטומאה בחוץ אין מכניסין אותו בעזרה לשרפו דזה לא היה פסולו בקודש:
Segment 2


'''{{עוגן1|וב"ה}} אומרים הכל ישרף בחוץ.''' אף הנטמא באב הטומאה בפנים דהואיל וחמירא טומאתו אין להשהות הטומאה בפנים עד שתשרף אלא מוציאין אותו מיד וישרף בחוץ:
גמ' <b>האומר יברכוך טובים שתי רשויות.</b> כלומר דבהא נמי מיחזי כאלו אומר שיש שמטיב ויש שמריע ויברכוך טובים לבעל המטיב והרי זה דרך מינות:


'''{{עוגן1|חוץ}} משנטמא בולד הטומאה בפנים.''' דהואיל ואית ביה תרתי טומאתו בפנים וקילא היא טומאתו ישרף בפנים:
Segment 3


'''{{עוגן1|רא"א}} וכו'.''' דהכל הולך אחר הטומאה אם היא חמורה או קלה ואין הולכין אחר מקום הטומאה ור"ע ס"ל דאין הולכין אחר הטומאה אלא הכל הולך אחר מקום הטומאה ומקום טומאתו שם הוא שריפתו והלכה כר"ע:
<b>ר' פנחס וכו'.</b> גרסינן להא בפרק ה' דברכות בהלכה ג' ועל האומר על קן צפור יגיעו רחמיך קאי דמשתקין אותו מפני שנראה כקורא תגר על מדותיו של הקב"ה ואומר על קן צפור יגיעו רחמיך והוא דבר קל ואינו חשוב ועל אותו האיש לא יגיעו רחמיו ואף שאינו אומר בפירוש כן משמעות דבריו נראים כך:
<b>כנותן קצבה.</b> זהו הטעם שהוא כנותן קצבה למדותיו יתברך ואומר עד כאן הגיעו רחמיך ואפי' עד קן צפור חוס ורחם עלינו וכדלקמן שזה היה גורס במתני' כהאי תנא עד קן צפור הגיעו רחמיך ובאמת אינו כן אלא שהן גזירת המלך ב"ה וכדר' יוסי בר' בון דאמר לא טוב הן עושין וכו':
<b>ואילין דמתרגמין וכו'.</b> שכך היה מנהגם אחר שהיו קורין בתורה היו מתרגמין הפסוק להעם ואלו המתרגמין לפסוק שור או כשב וגו' ואותו ואת בנו וגו' עמי בני ישראל וכו' לא עבדין טבאות וכו' שאין לעשות מגזירותיו לרחמים:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|בר}} קפרא אמר אב הטומאה דבר תורה.''' גרסינן להא לעיל במעשר שני פ"ג בהלכה ח' על המתני' דהתם מעשר שני שנטמא בין באב הטומאה וכו' ושקיל וטרי התם נמי כעין בסוגיא דהכא ופלוגתא דבר קפרא ור' יוחנן בענין ולד הטומאה הובאה ג"כ לעיל בפ"ק דפסחים בשיטתא דר"ח סגן הכהנים. והכי פירושא אב הטומאה דבר תורה לטמא אחרים כדכתיב וכל אשר יגע בו הטמא יטמא והטמא המוזכר שם הוא אב הטומאה שנגע במת אבי אבות הטומאה ואשר יגע בו הוא ראשון לטומאה הרי אב הטומאה עושה ולד הטומאה מן התורה:
Segment 4


'''{{עוגן1|ולד}} הטומאה מדבריהן.''' שהראשון לטומאה אינו עושה שני לטומאה אלא מדבריהם וס"ל לבר קפרא שאין שני לטומאה מן התורה:
<b>כי יסכר פי דוברי שקר.</b> אלו האומרים מודים מודים ולפיכך סוכרין פיהם ודכוותה אמן אמן שמע שמע משתקין אותו:


'''{{עוגן1|ר'}} יוחנן אומר.''' בין אב הטומאה לטמא אחרים ובין ולד הטומאה לטמא אחרים דברי תורה הן דכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל ומי לא עסקינן דנגע בראשון והוי ליה להבשר שני ובר קפרא מפרש להכתוב הזה שנגע בטמא שהוא אב הטומאה. ובכל אב הטומאה הוא דקאמר:
Segment 5


'''{{עוגן1|וקשיא}} דר' יוחנן על דב"ש.''' כלומר קשיא לר' יוחנן אליבא דב"ש. ובמעשר שני גריס בהדיא הכי וקשיא דב"ש על דר' יוחנן דב"ש אומרים הכל ישרף בפנים חוץ ממה שנטמא באב הטומאה בחוץ וכי מה בין אב הטומאה ומה בין ולד הטומאה בחוץ הלא זה וזה דבר תורה הוא טומאת הבשר:
<b>לא לשנות.</b> דברי החכם ולא לכנות בכינוי שם אחר ולא להוסיף על דבריו אא"כ היה אביו או רבו של התורגמן כדמייתי הא דר' פדת אבתריה שהיה מתורגמן דר' יסא ואם ר' יסא אמר מילין דשמע מן אביו דר' פדת היה אומר כך אמר רבי הוא ר' יסא בשם אבא וזה משנה מן מה שאמר לו החכם וטעמא מפני כבוד אביו שלא יזכירו בשמו:
<b>מילין דלא שמע.</b> ר' יסא מן אבוי דר' פדת אלא בשם ר' אלעזר היה אומר כך אמר רבי בשם ר' אלעזר לפי שאין לשנות ממה שאמר לו החכם וכן בר ישיטא דהוה אמורא דר' אבהו אתא מילין וכו' אם באו דברים בשם אביו וכו':
<b>ר' מנא.</b> הוא היה בנו של ר' יונה כדאמרינן בכמה מקומות בהאי תלמודא ותלמידו של ר' יוסא שהיה חבירו דר' יונה. והוא היה נוהג כך כשהיה מורה איזה הוראה בחבורה הדברים ששמע מפי אביו בבית והוא קיבלם מפי רבו ר' יוסי בשם אביו היה אומר בלשון רבו כן אמר רבי בשם ר' יונה ולא חשש בזה שזוכר שם אביו מפני שלא היה רוצה לשנות דברי ר' יוסי רבו ואם הדברים היו מה דשמע מאביו בבית המדרש בפני החכמים כולם לא היה חושש כלל ואמר כן אמר ר' יונה שכסבור הוא שזה כבוד אביו הוא להזכיר שמו בהלכה שאמר ברבים:


'''{{עוגן1|ואפי'}} על דב"ה לא מקשיא.''' בתמיה כלומר דמתמה הש"ס מאי חזית דמקשית לר' יוחנן מדברי ב"ש ולא קשיא לך אף לדברי ב"ה דאמרי הכל ישרף בחוץ חוץ ממה שנטמא בולד הטומאה בפנים וכי מה בין ולד הטומאה ומה בין אב הטומאה בפנים וכי זה וזה לא דבר תורה הוא לר' יוחנן בתמיה:
Segment 6


'''{{עוגן1|לא}} הוו בה רבנן אלא על דבר קפרא.''' כלומר אלא באמת לא הקשו רבנן בבית המדרש כך אלא על דבר קפרא הוא שהקשו כדמסיים ואזיל:
<b>המכנה בעריות.</b> ומפרש לה כגון בערייתא דאבוי וכו' כדפרישית במתני' שאומר בקלון אביו ובקלון אמו הכתוב מדבר:


'''{{עוגן1|וקשיא}}.''' הא דבר קפרא אליבא דב"ש דב"ש אמרין הכל ישרף בפנים חוץ מהנטמא באב הטומאה בחוץ וכי מה בין אב הטומאה וכו' וכלו' וכי מה באב הטומאה לבין נטמא בפנים ולבין נטמא בחוץ וכי זה וזה לא דבר תורה הוא ולרבי יוחנן נמי על כרחך דבעי טעמא לפרש אליביה דעתייהו דב"ש ודב"ה אלא דהש"ס קאמר דכולא האי שקלא וטריא לא איתמר כלל בבית המדרש לר' יוחנן אלא לבר קפרא הוא דאתמר ומפני דאליביה משני הכל כדלקמיה וכן משני אליביה לקמן לדעתייהו דב"ה הלכך לא איתמר הכי אלא לבר קפרא:
Segment 7


'''{{עוגן1|בגין}} דר"ע.''' כלומר הא דמדייקת לבר קפרא דהיכי מפרש איהו לב"ש דמחלקי באב הטומאה לבין נטמא בפנים ולבין נטמא בחוץ היינו טעמא דודאי לענין טומאה לדינא אין חלוק דלעולם מה שנטמא באב הטומאה טומאתו מד"ת היא אלא בשביל דר"ע ס"ל מקום טומאתו שם שריפתו ואין חילוק בין נטמא בטומאה חמורה או בטומאה קלה ובין נטמא בפנים או בחוץ קאמרי ב"ש דאנן מחלקינן וסבירא לן דאע"ג דכל מה שנטמא באב הטומאה טמא הוא מן התורה מ"מ יש סברא לחלק במקום הטומאה דאם נטמא בפנים ישרף בפנים וכן בולד הטומאה לעולם ישרף בפנים הואיל ואינו מטמא אלא מדבריהם אבל הנטמא באב הטומאה דטומאתו מן התורה ומקום הטומאה בחוץ היה אין מכניסין אותו בפנים אלא ישרף מבחוץ:
<b>מזרעך וכו' תני ר' ישמעאל וכו'.</b> גרסינן להא בפ"ט דסנהדרין בהלכה ז' כלומר שמפרש להפסוק ומזרעך וגו' כהאי דתני ר' ישמעאל. א"נ מילתא באנפי נפשה היא ואיידי דאיירי בהאי ענינא מייתי להא דרבי ישמעאל:


'''{{עוגן1|ואפי'}} על דב"ה לית היא מקשייא.''' השתא מסיק למילתא לבר קפרא דלא תיקשי הא נמי לדעתייהו דב"ה קשיא לבר קפרא כיון דס"ל דכל מה שנטמא בולד הטומאה אינו טמא אלא מדבריהם א"כ מאי האי דב"ה אמרי הכל ישרף בחוץ חוץ ממה שנטמא בולד הטומאה בפנים וכי מה בין ולד הטומאה וכו' כלומר וכי מה בנטמא בולד הטומאה בין נטמא בפנים או בחוץ הלא שתיהם מדבריהם הוא לבר קפרא ולא מצי משני אליבא דב"ה כעין דמשני אליבא דב"ש דסברי לחלק במקום הטומאה דא"כ מאי טעמייהו דב"ה בנטמא באב הטומאה אלא דהיינו טעמא בגין ר"ש דר' שמעון אמר וכו' הך דר' שמעון מקצת דבריו הם בתוספתא דפ"ק דכלים בסופו דגריס שם רבי שמעון אומר כשם שאין זבות נדות ויולדות נכנסין לשם להר הבית כך משכבן ומושבן כיוצא בהן. ובברייתא בספרי מסיים וכשם שהמצורעין משתלחין מחוץ לשלש מחנות כך מאכלן ומשקן משתלחין חוץ לג' מחנות. והיינו דקאמר בנין רבי שמעון וכלומר לאפוקי מדר"ש דמחמיר במאכלן ומשקן של מצורעים שטומאה קלה היא שהרי אין המצורע מטמא אלא כל מה שיש בבית ועד ארבע אמות של מצורע כדשמעינן אליבא דר"ש בפי"ג דנגעים מצורע נכנס לבית כל הכלים שיש שם טמאין ואפילו עד הקורה ר"ש אומר עד ד' אמות ואפי' להת"ק דוקא אם נכנס לבית ולא מה שהוא שלו ולא היה עמו בבית ואפ"ה מחמיר ר"ש לענין שילוח אף בטומאה קלה משום הכי קאמרי ב"ה דאנן לא ס"ל הכי אלא מה שנטמא בטומאה קלה וטומאתו בפנים היתה מקילינן גביה ואין מוציאין אותו לחוץ וישרף בפנים:
Halakhah 11
תחילתדףכאן ח/ד
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|איברי}} התמיד נתנין מחצי כבש ולמטה במערב.''' שלאחר שזכו הכהנים בפייס מי מוליך את האברים לכבש כמו ששנינו לעיל בפרק ב' דיומא שלא היו מעלים אותן מיד על המזבח אלא נותנם על הכבש וקתני הכא שהיו נותנין אותן מחצי הכבש ולמטה שהכבש ארכו ל"ב אמות ורחבו ט"ז אמה ונותנין אותו לצד מערבו ושל מוספין בשבת ניתנין מחצי כבש ולמטה במזרח הכבש ושל מוספי ר"ח ניתנין על כרכוב המזבח מלמעלן כדי לפרסמו שהוא ר"ח וכרכוב המזבח מפרש בגמרא שהוא האמה בין קרן לקרן מקום הילוך רגלי הכהנים:


'''{{עוגן1|השקלים}} והבכורים אינן נוהגין אלא בפני הבית.''' ואפי' בארץ ישראל לא היו נוהגין אלא בזמן שהיה הבית משום דהשקלים צורך קרבן נינהו וכיון שאין קרבן אין שקלים וביכורים דכתיב ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך בזמן שיש לך בית יש לך בכורים אין לך בית אין לך בכורים:


'''{{עוגן1|אבל}} מעשר דגן וכו'.''' נוהגין אף שלא בפני הבית דקדושת מקדש וירושלים לא בטלה ולענין הקרבה מקריבין אע"פ שאין שם בית בנוי ומיהו דוקא שיש מזבח בנוי וכן לענין אכילת מעשר שני בירושלים אף דקיי"ל דבזמן הזה אינו נאכל שם מ"מ מצד קדושה ראשונה שקידשה שלמה אותה הקדושה לא בטלה וקידשה לעתיד לבא ובגמרא דבכורות ריש פ"ט אמרו דאין מעשר בהמה נוהג בזמן הזה דחששו דלא ליתי לידי תקלה בגיזה ועבודה:


'''{{עוגן1|המקדיש}} שקלים ובכורים.''' לבדק הבית הרי זה קודש:
Segment 1


'''{{עוגן1|ור"ש}} אומר האומר בכורים קודש אינן קודש.''' וטעמא לפי שהבכורים אינן שלו שצריך ליתנם לכהן ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו והלכך אם לאחר שבאו ליד הכהן הקדישם הכהן הרי אלו קודש והלכה כרבי שמעון:
מתני' <b>מעשה ראובן.</b> וישכב את בלהה פילגש אביו נקרא בביה"כ ולא מיתרגם דחיישינן לגנותו וכן משום כבוד יעקב:
<b>מעשה תמר ויהודה נקרא ומתרגם.</b> דזהו כבודו שהודה ולא בוש ונטל שכר על כך כדקאמר בגמרא:
<b>מעשה עגל הראשון.</b> כל הפרשה עד ויאמר אהרן ומן ויאמר אהרן אל יחר אף אדוני וגו' נקרא עגל השני שחזר וסיפר המעשה וזה נקרא ולא מתרגם מפני שכתיב בו ויצא העגל הזה פן יטעו עמי הארץ ויאמרו ממש היתה בו שיצא מאליו אבל המקרא אין משנין:
<b>ברכת כהנים וכו'.</b> בגמרא משמע שהיתה לפניהם הנוסחא במשנה ברכת כהנים נקראין ולא מתרגמין וכך היא נוסחת הבבלי במשנה ולא כנוסחת המשניות. והטעם דלא מתרגמין דכתיב ישא ה' פניו אליך שלא יאמרו עמי הארץ שהקדוש ב"ה נושא פנים ואינן יודעין שכדיי הן ישראל לישא להן פנים:
<b>ומעשה דוד ואמנון וכו'.</b> משום יקרא דדוד:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|איזהו}} כרכוב המזבח וכו'.''' כמו שהבאתי במתני' וזהו על המזבח למעלה וכל כך למה כדי לפרסם שהוא ר"ח:
Segment 2


'''{{עוגן1|מוספי}} שבת וכו' מי קודם.''' בהקרבתן והיה סבור רבי ירמיה מימר דמוספי ר"ח קודמין:
גמ' <b>כתיב אשר חכמיה יגידו וגו'.</b> א"כ זהו כבודו של יהודה שהודה ונטל שכר עליה ולפיכך נקרא ומתרגם:


'''{{עוגן1|וחייליה}}.''' וסייעתו מדתנינן בברייתא דשיר של ר"ח היו מקדימין לפני השיר של שבת ודחי לה רבי יוסי דשנייא היא תמן בשיר וכדאמר ר' יוחנן כדי לפרסמו וכו':
Segment 3


'''{{עוגן1|כיצד}} היה עושה.''' שהרי השיר על המוספין אמרו ואם מוספי שבת קודמין כיצד עושה בשיר:
<b>מתשובה שהשיב משה וכו'.</b> ויאמר משה אל אהרן מה עשה לך העם הזה וגו':
<b>ר' אחא בשם ר' בא.</b> אומר ומחא ה' ית עמא וכו'. זהו מעשה עגל השני דכתיב ביה אשר עשו ואשר עשה אהרן. דזהו גנאי גם לצבור אבל הפסוקים שלפניהם אינו מפורש הגנאי לציבור וכדאמר ר' מר עוקבן וכו' לא דומה גנאי יחיד לקרותו בציבור כגנאי צבור לקרותו בצבור:


'''{{עוגן1|שוחט}} מוספי שבת ואומר עליהן שיר של ר"ח.''' בשעת הקרבתן:
Segment 4


'''{{עוגן1|ברם}} הכא.''' כלומר אבל הכא דלענין קדימת הקרבה איירינן ודאי מוספי שבת קודמין לשל ר"ח הן על שם כל התדיר מחברו קודם את חברו וכדתנינן בהדיא בריש פ"י דזבחים:
<b>ואתייא.</b> האי נוסחא כמשנה אשר היה לפניהם ברכת כהנים ניקרין ולא מתרגמין כהדא דאמר ר' חלבו וכו':
<b>לברכה ניתנה.</b> וקורין כדכתיב הברכה ולא ניתנה לקריאה והיינו להתרגום שמתרגמין בקריאה לפני עם הארץ:


'''{{עוגן1|תני}}.''' בתוספתא פ"ג קינו של גר אינו נוהג אלא בפני הבית וצריך להביא מעכשיו להפריש לקינו רביעית דינר כסף שכך הוא דמי הקן על צד הפחות וכדתנן בפ"ק דכריתות בו ביום עמדו קינין ברבעתיים:
Halakhah 12


'''{{עוגן1|ביטלה}} ר' יוחנן בן זכאי.''' שלא להפריש בזמן הזה מפני התקלה שלא יהנה ממנו:


'''{{עוגן1|מהו}} מפני התקלה.''' ומנא תימרא דחיישינן לתקלה:


'''{{עוגן1|כהדא}} דתני אין מקדישין וכו'.''' וטעמא מפני התקלה:
Segment 1


'''{{עוגן1|עבר}} והקדיש.''' הגר מהו אם חל ההקדש או לא ופשיט לה מדקאמר ר"ש ביטלה רבי יוחנן בן זכאי מפני התקלה ולא קאמר אסרה משמע דביטלה שלא לעשות לכתחלה כן הדא אמרה דבדיעבד אם עבר והקדישו קדשו ואע"ג דמייתי ראיה מהאי ברייתא דחיישינן לכתחלה לכך וא"כ הוא הדין בהאי דברייתא בדין היה דבדיעבד קדשו והא לא תני הכי דקאמר אם הקדיש וכו' שאני קינו של גר כדמפרש טעמיה לקמן:
<b>אין מפטירין במרכבה.</b> דילמא אתו לעיוני ולשיולי בה ור' יהודה מתיר וכן הלכה:
<b>אין מפטירין בהודע את ירושלם את תועבותיה.</b> משום יקרא דירושלם ואין הלכה כר"א:


'''{{עוגן1|הכא}} את אמר קדשו.''' במתני' דקתני המקדיש שקלים לבדק הבית הרי זה קדש והכא בברייתא דאין מקדישין דג"כ לבדק הבית איירי ולפי שעכשיו בעונינו אין לנו מקדש כדי לחזק את בדקו וקתני אם הקדיש וכו' דאף בדיעבד לא קדשו ומאי שנא משקלים לבדק הבית:
Segment 2


'''{{עוגן1|א"ל}}.''' היינו טעמא דתמן גבי שקלים לכן אין מקדישין לכתחלה כלומר טעמא דלכתחלה אין מקדישין דהא המקדיש קתני ומשמע דוקא בדיעבד אבל לכתחלה לא לפי שמצוה להקריב מתרומה חדשה ומתני' בזמן הבית איירי והשקלים הן לצורך קרבנות הצבור הלכך לכתחלה אין מקדישין אותו לבדק הבית כדי שיהא ריוח להספיק לצורך הקרבנות מתרומת הלשכה והמצוה היא מתרומה חדשה של שנה זו וכדמסיק ואזיל:
<b>אין מפטירין וכו'.</b> ומעשה באחד שהקפיד עליו ר"א וכו' ובדקו אחריו וכך היה:


'''{{עוגן1|והיאך}} הוה לה ישנה.''' כלומר והיאך שקלים שמקדיש אותן לבדק הבית ואינן נופלין ללשכה לצורך קרבנות המזבח אלא לבדק הבית וחסרו להו מצורך הקרבנות דשמא לא יספיקו שקלים מתרומה חדשה כדי לקנותן מהן ויצטרכו לקנות מתרומה ישנה מאי אמרת אם לא יספיקו השקלים יש תקנה ליטול מקדשי בדק הבית לצורך קרבנות המזבח וכדאמרינן לעיל סוף פ"ה קדשי המזבח מוציאין את הראוי להן מקדשי בדק הבית הא נמי ליתא דהיאך דקדשי בדק הבית הוה לה ישנה שהרי נתערבו הן בהלשכה של בדק הבית עם שאר קדשי בדק הבית ואלו לאו לצורך קדשי המזבח הוקדשו והוה ליה כלוקח לקרבנות מתרומה ישנה ועוד דגם אלו השקלים עצמן נעשו כתרומה ישנה מפני שכבר נפלו ללשכת בדק הבית ולפיכך אין מקדישין לכתחלה ומיהת בדיעבד קדשו דנהי דלענין אם יצטרכו ליקח מהן לקרבנות הצבור הוו להו כמן תרומה ישנה הא נמי בדיעבד שפיר דמי וכדתנן לעיל בפ"ד אם בא החדש בזמנו לוקחין מתרומה חדשה ואם לאו לוקחין מן הישנה והוא הדין ה"נ כן:
Segment 3


'''{{עוגן1|והכא}} מאי אית לך למימר האי ישנה היא בתמיה.''' כלומר אבל הכא בהאי ברייתא דאין מקדישין בזמן הזה לבדק הבית וכי יש לך לומר דליקדשו בדיעבד מטעמא דמיהת תרומה ישנה היא הא בזמן הזה איירי ולא שייכא כלל האי טעמא הלכך אפי' בדיעבד לא קדשו:
<b>ודא מזוזה יהבין לה היכא.</b> איידי דאיירי בפרקין בדיני קריאת התורה ובענינא דתפילין כדתנינן לעיל העושה תפלתו וכו' מסיים בדיני מזוזה. והאי מזוזה באיזה מקום במזוזת המשקוף נותנין לה:
<b>משלשו.</b> למזוזת המשקוף לשלשה חלקים במדה ונותנו להמזוזה בתחלת שליש העליון ממטה למעלה:
<b>חוצה את הפתח.</b> מקום הפתח מודדו למחצה ומשלשו לחצי העליון ונותנה להמזוזה כנגד סוף שליש התחתון של חצי העליון ואין ביניהן הרבה כדמפרש ואזיל מה ביניהון מקום מזוזה ביניהן דמר חשיב מהתחלת מקומה ומר חשיב מסוף מקומה:
<b>הגע עצמך שהיה שער גבוה.</b> הרבה ואם נתנה בסוף שליש העליון עדיין היא גבוה מלהגיע למקומה:
<b>נותנה כנגד כתיפיו.</b> אם השער גבוה הרבה:
<b>כמין נגר.</b> קבוע בחור של מזוזת המשקוף:
<b>סכנה.</b> שמכה בראשו כשפותח הדלת ואין בה מצוה דעל מזוזות ביתך כתיב ולא על הדלת וכן חקק בראש המקל וכו':
<b>אפי' לא סימרו.</b> להמקל ביתידות במקום שאינו ראוי לו ויכול לטלטלו למקום הראוי לו:
<b>והוא שיחדה לכן.</b> הברייתא מיירי שיחדו לאותו המקום להניח להמזוזה עד שיקבענה במקום הראוי ואז עד שסימרו שם לא כלום הוא:
<b>בפולמסיות.</b> כשהיו הולכין עם החיל ממקום למקום היו נושאין עמהם המזוזה חקוקה במקל להיות עמהן בבית אשר חונים שם:
<b>נתנה לפנים מטפח.</b> הפתח פסולה דעל מזוזות בעינן שיהא שמע שלה רואה את הפתח:
<b>ונגללת מסופה לתחלתה.</b> כדי שיהא שמע סמוך להפתח:
<b>ציר.</b> שבאמצע ויש לו ב' פתחים מכאן ומכאן:
<b>כיני מתני'.</b> והא כן תנינן ציר וכו' והשתא האיך בכה"ג רואה שמע את הפתח אם נותנה בהעמוד שהציר בו מצד זה והלא אינו רואה הפתח שבצד השני:
<b>ברגיל.</b> ללכת ולפתחו:
<b>בחזית.</b> שמוסיף איזה דבר ונקרא חזית כהאי דאמרינן בפרק קמא דב"ב עושה לו חזית מבחוץ:
<b>פתוח לגג ולגינה.</b> ופתוח למעלה וכן פתוח הוא לגינה כלומר שפתוח לגג שבעליה ודרך הארובה שבין בית לעליה עולין בה ולמטה פתוח הוא לגינה:
<b>כפתוח לחיל.</b> חיל זהו שאינו בנוי בחדר הבית ומחיצה בבנין אלא שהמחיצה בסורג עשויה נקבים נקבים וכדתנן בפ"א דכלים החיל מקודש ממנו וכו' והוא לפנים מחומת הר הבית שהיה שם כותל סורג כדתנן בפ"ב דמדות לפנים ממנו הסורג וכו' ולפנים מן הסורג היה עשר אמות ונקרא חיל וא"כ לת"ק פתח שלמעלה פטור מן המזוזה דלאו פתח הבית מיקרי וחכמים אומרים כפתוח לשוק שבני עליה יורדין דרך הפתח הזה למטה ויוצאין לשוק והוי כשאר פתח הבית וחייב במזוזה:


'''{{עוגן1|אבל}} לגבי הקדשות אחרים קינו של גר וכו'.''' כלומר וכי תימא דאכתי קשיא מברייתא דאין מקדישין דבהקדשות אחרים מיירי ולבדק הבית כדאמרן ואמרינן דאף בדיעבד לא קדשו ומאי שנא מקינו של גר דנמי האי טעמא גופה איכא בלכתחלה מפני התקלה וכהאי טעמא דהברייתא ואפ"ה דייקינן לעיל גבי קינו של גר שאם עבר והקדיש הוי קודש הא נמי לא קשיא כדמסיק ואזיל:
Segment 4


'''{{עוגן1|קנו}} של גר אינו צריך חדשה וכו'.''' כלומר לא דמי קינו של גר לא לדינא דשקלים דמתני' לענין לכתחלה בזמן הבית ולא להקדשות אחרים דברייתא לענין דיעבד בזמן הזה דקינו של גר הלא אין צריך שיהא מתרומה חדשה כהאי דשקלים דמתני' ובדין היה דאפילו לכתחלה יפריש בזמן הזה אלא דמהאי חששא מפני התקלה ביטלוה שלא יעשה כן לכתחלה הלכך אם עבר והקדיש קדוש ויניח עד שיבנה בית המקדש ויקריבנו:
<b>הדר בח"ל וכו'.</b> דעד ל' יום לא הוי קביעות והיינו נמי טעמא דבורגנין דמל' יום ולהלן הוי קביעות:
<b>השוכר בית מישראל וכו'.</b> דמזוזה חובת הדר היא:
<b>אסור לעשות כן.</b> ליטלו כשיוצא וכדר' יעקב בר אחא וכו':
<b>הדר בפונדק.</b> שבח"ל אפילו ל' יום א"צ וכו' דבפונדק שבח"ל לא הוי קביעות:


'''{{עוגן1|שמא}} יבנה הבית כבראשונה וכו'.''' מהדר לשקלים דמתני' כלומר אבל בשקלים איפכא היא דבדין הוא שלא יקדיש לכתחלה לבדק הבית שמא יצטרך לקרבנות המזבח ולא יספיקו מהשקלים של תרומה חדשה ובעל כרחן יקחו מתרומה ישנה וכדלעיל והמצוה היא מתרומה חדשה וכן בזמן הזה נמי אפי' בדיעבד דין הוא שלא יקדשו לצורך קדשי המזבח וזהו דמסיים שמא יבנה הבית כבראשונה במהרה ותתרום תרומת הלשכה בזמנה באחד בניסן ויקיים המצוה כהוגן ולמה יקדשו בזמן הזה לצורך קדשי המזבח הלא אם יבנה בית המקדש יתרמו תרומה חדשה בזמנה ויקריבו ממנו הקרבנות אלא דבמתני' בזמן הבית ולצורך קדשי בדק הבית מיירי וכדמפרשינן לעיל לטעמא דלכתחלה לא יקדיש ואם הקדיש קדוש הוא:
Segment 5


'''{{עוגן1|והכא}} מאי אית לך.''' אבל הכא בברייתא דהקדשות אחרים בזמן הזה מאי אית לך למימר יקדשו בדיעבד ויניח אותן עד שיבנה בית המקדש בתמיה הרי כל מיני הקדש וערכין וחרמים קתני והקדש הבהמה לבדק הבית וערכה וחרמה נמי בכלל וכי יניח אותה עד שיבנה בית המקדש שתהא ראויה למכור ולחזק בדק הבית הלכך לא דמיא לא לקיני הגר לענין דיעבד בזמן הזה דבהני איכא חששא טפי מפני התקלה מה שאין חשש כל כך גבי קיני הגר וכן לא דמי לשקלים דמתני' בזמן הבית וכדאמרן:
<b>חולדת המולים וכו'.</b> גרסינן לעיל בפ"ק דיומא בהלכה א' עד דעתהון דכל רבנן וע"ש:


'''{{עוגן1|הלכה}} כרבי שמעון.''' דמתני' דביכורים אפי' בדיעבד לא קדשו וכדפרישית טעמא במתני' לפי שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלוי אא"כ הקדישן הכהן לבדק הבית לאחר שבאו לידו דשלו הן:
Segment 6


{{מרכז|'''<big>הדרן עלך פרק כל הרוקין וסליקא לה מסכת שקלים:/big>>{{ש}}בריך רחמנא דסייען מריש ועד כען.'''}}
<b>תפלה ומזוזה.</b> אם צריך לקנות לו תפילין ולמזוזה ואין לו אלא כדי אחד מהן מי מהן קודם:
<b>שכן היא נוהגת וכו'.</b> מה שאין כן בתפלין:
<b>שכן.</b> תפלין היא נוהגת במפרשי ימים וכו' מה שאין כן במזוזה:
<b>מתניתא.</b> הך ברייתא מסייעה לשמואל. דקדושת מזוזה היא יותר מקדושת תפלין כדתני תפלה שבלה וכו' מזוזה שבלה אין עושין אותה לתפלין ולמה לפי שמעלין וכו' אלמא מזוזה קדושה יתירא היא:
הדרן עלך פרק הקורא עומד וסליקא לה מסכת מגילה
אוחזר מתוך "http://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/מיוחד:השוואה_ניידת/446312"

תפריט ניווט