משתמש:עמד/ארגז חול: הבדלים בין גרסאות בדף

קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

משתמש:עמד/ארגז חול (עריכה)

גרסה מ־20:59, 20 ביוני 2023

הוסרו 240,102 בתים ,  20 ביוני 2023
אין תקציר עריכה
אין תקציר עריכה
אין תקציר עריכה
שורה 1: שורה 1:
Penei Moshe on Jerusalem Talmud Yoma
Penei Moshe on Jerusalem Talmud Sukkah
 
פני משה על תלמוד ירושלמי סוכה
פני משה על תלמוד ירושלמי יומא
 
merged
merged
 
https://www.sefaria.org/Penei_Moshe_on_Jerusalem_Talmud_Sukkah
https://www.sefaria.org/Penei_Moshe_on_Jerusalem_Talmud_Yoma
 
This file contains merged sections from the following text versions:
This file contains merged sections from the following text versions:
-Piotrków, 1898-1900
-Piotrków, 1898-1900
-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001886777/NLI
-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001886777/NLI


פני משה על תלמוד ירושלמי יומא
פני משה על תלמוד ירושלמי סוכה
תחילתדףכאן א/א
'''{{עוגן1|שבעת}} ימים קודם ליום הכפורים מפרישין כהן גדול מביתו.''' לפי שכל עבודות יום הכפורים אינן כשירות אלא בו שנאמר בפ' יה"כ וכפר הכהן אשר ימשח אותו. ופרישה לכ"ג לפני יה"כ נפקא לן מדכתיב בשבעת ימי המילואים ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים וכתיב בתריה כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשות לכפר עליכם ודרשו רבותינו לעשות זה מעשה פרה לכפר עליכם זה מעשה יה"כ שהכהן השורף את הפרה והעובד ביה"כ שניהם טעונים פרישה מביתם שבעת ימים כמו שהיו טעונים פרישה אהרן ובניו בשבעת ימי המלואים. ומפרישין אותו מאשתו שמא תמצא אחר הביאה ספק נדה שתראה דם על הסדין שקנחה בו ואין ידוע אם בשעת הביאה היה בה דם זה וטמא הוא משום בועל נדה או אפשר לאחר הביאה ולפיכך מפרישין אותו ז' ימים קודם:
 
'''{{עוגן1|ללשכת}} פרהדרין.''' שם פרהדרין היא על פקודים המתחלפים כמו פקידי המלך וכיוצא בהן ולפי שבבית שני הכהנים גדולים שלאחר שמעון הצדיק והדורות הכשרים שאחריו קם היו נותנין ממון להמלך להתמנות לכ"ג ומתוך שרשעים היו רובן מהם לא היו מאריכין ימיהם ולפעמים היו שאף שנתן לא השלימו והיו מתחלפין לכך נקרא לשכה זו לשכת פרהדרין:
 
'''{{עוגן1|ומתקינין}} לו כהן אחר תחתיו.''' מזמינין לו כהן שאם יארע לו קרי או איזה פסול ישמש זה ככה"ג באותו יום תחתיו ואותו כהן שמזמינין לו א"צ פרישה מביתו מקודם ומשום דזה אינו ודאי ועוד שיכולין לשאול אותו אם יארע לו איזה ספק או לא:
 
'''{{עוגן1|אמרו}} לו חכמים אם כן.''' דחיישית למיתה אין לדבר סוף שמא אף זו תמות אלא לטומאה דשכיחא חיישינן לפיכך מתקינין לו כהן אחר תחתיו אבל למיתה דלא שכיחא שימות בפתע פתאום לא חיישינן ואין מתקינין לו אשה אחרת. והלכה כחכמים:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|שמע}} לה מן הדא.''' לפרישת כ"ג ז' ימים קודם יה"כ דכתיב בפרשת מלואים ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים וגו' כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשות לכפר עליכם ודריש לכאשר עשה ביום הזה אלו שבעת ימי המלואים. כלומר דאדלעיל קאי דכתיב בשלו את הבשר פתח אהל מועד ושם תאכלו אותו וגו' ומפתח אהל מועד וגו' ועל זה אמר כאשר עשה ביום הזה הוא הראשון של הז' ימים כך תתנהגו כל ז' ימים ואכתי לדורות לא נפקא לן עד לקמן:
 
'''{{עוגן1|צוה}} ה'.''' מכאן למדנו לדורות דהאי צוה מיותר הוא דכבר כתיב לעיל כאשר צויתי לאמר וגו' אלא דהאי צוה לדורות נאמר ומלעשות דאבתרה נפקא לן דהצוואה לדורות דקרא זה שעיר של יה"כ וכלומר דהפרישה לדורות על קודם יה"כ נאמר דאשכחן ביה עשייה דכתיב ועשהו חטאת וטעמא דנקט זה שעיר של יה"כ משום דלשון עשייה הראשונה שבפרשה גביה הוא דכתיבא:
 
'''{{עוגן1|או}} אינו אלא שעיר של ר"ח.''' כלומר מנא לך למידרש דהאי צוה לעשות לדורות על יה"כ הוא דנאמר דילמא על שעיר של ר"ח הוא דאשכחן ביה צווי ועשייה דכתיב קודם קרבנות של יום השמיני דמלואים ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו ומשום דבכל הקרבנות השעירים שהקריבו בו ביום לא היה בהם הנוהג לדורות אלא שעיר של ר"ח בלבד וכדאמרי' שלש שעירים היו באותו היום וכו' הלכך פריך ואימא דפרישה דקרא לדורות ללמד על שעיר של ר"ח הוא דנאמר דטעון פרישת ז' בכל ר"ח כמו השעיר הראשון שנוהג לדורות היה אחר פרישת שבעה:
 
'''{{עוגן1|לכפר}} עליכם.''' כתיב וזה המקרא נאמר לאהרן ולבניו ודרשי' מעליכם דמיותר הוא אלא לומר דהאי לכפר הנרמז בקרא שהוא לדורות לא אמרתי לך שטעון פרישת שבעה אלא בכפרה שהיא כזו של יום השמיני מה כפרה זו שהיא אחר פרישת שבעה היתה כפרת אהרן בפ"ע וכפרת בניו בפ"ע כדכתיב קח לך עגל בן בקר לחטאת וגו' ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת וגו' ולא מצינו שהיה כפרת הבנים עם כפרת אהרן בקרבנו דהא וכפר בעדך כתיב וא"כ נכלל כפרת הבנים בכלל כפרת כל ישראל ולא בכפרת אהרן ואף זו של יה"כ היא כמו כן שכפרת אהרן בפ"ע היא בוידוי הראשון של פרו וכפרת הבנים והיא של שאר הכהנים בוידוי השני הוא דאע"ג דבקרבן אחד מתכפרין מ"מ חלוק כפרתן שדברים היא ועוד דאיכא למ"ד דלא מיתכפרי כהנים בפרו של אהרן אלא מקופיא ולא מקיבעא ושפיר יליף מהיקישא דפרישת שבעה לדורות על כפרת יה"כ הוא דנאמר:
 
'''{{עוגן1|ר'}} יונה בשם בר קפרא שמע לה מן הדא וכו'.''' כלומר דבר קפרא פליג על ר' יוחנן דלא יליף מהאי קרא אלא פרישה ליה"כ ובר קפרא יליף מהאי קרא גופיה לפרה וליה"כ כדמסיק ואזיל:
 
'''{{עוגן1|כהיא}} דאמר ר' בא וכו'.''' כלומר כעין דדריש ר' בא לעיל מלכפר אבל לא כטעמיה אלא דדריש מהקישא דלכפר מה זו כפרה של מלואים שאינה כשירה אלא בכ"ג. כלומר שתחילת עבודה של יום שמיני למלואים לא היתה אלא בכ"ג אף כפרה זו של יה"כ אני מורה לפרישת שבעה שאינה כשירה אלא בכ"ג:
 
'''{{עוגן1|מה}} בין כהן השורף וכו'.''' תוספתא בריש פ"ב דפרה היא:
 
'''{{עוגן1|שזה}} אפרשתו בטהרה.''' אין הפרשתו אלא משום טהרה:
 
'''{{עוגן1|וזה}} אפרשתו בקדושה.''' בשביל קדושה ליכנס במחנה שכינה ויתבונן להשים אימה אל לבו בפרישה זו:
 
על דעתיה דר' יוחנן דו לא יליף לה מן הדין קרייא שמע לה וכו' ניחא על דעתיה דבר קפרא דיליף לה מן קרייא למה כאן נוגעין וכו'. כצ"ל ובספרי הדפוס נתחלפו התיבות בטעות. כלומר בשלמא לר' יוחנן דלא יליף פרישה לכהן השורף את הפרה מהכתוב אלא דטעמא הויא לפי שמעלה היא בפרה וסילסול היא מתקנת חכמים ומשום שנעשית בטבול יום להוציא מלבן של צדוקין ולפיכך החמירו בה בזה שלא יהו אחיו הכהנים נוגעין בו והכל משום מעלה וסילסול בעלמא ניחא ההפרש בין כהן השורף את הפרה ובין של יה"כ אלא על דעתיה דבר קפרא דיליף לה לתרוייהו מן הכתוב א"כ מ"ש זה מזה ולמה כאן נוגעין וכאן אין נוגעין דקס"ד דהואיל דפרישת הכהן של פרה מן הכתוב הוא לא שייכא להוסיף בו מעלה יתירה מה שאין בכהן של יה"כ דהא תרוייהו מחד קרא הוא דדרשינן להו:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ר' חייא בר אדא.''' היינו טעמא שחששו שלא יגעו בכהן של פרה שלא יטמאו אותו אחיו הכהנים בנגיעתן בו אחר שהזו עליו כדתנן בריש פ"ב דפרה מזין עליו כל שבעת ימים ויצטרך שיזו עליו פעם שנית אם ירצה לעבוד עבודה ומשום דבגדי אוכלי קדש מדרס לחטאת כדתנן בפ"ב דחגיגה הלכך בכהן של פרה הוא דחששו בכך ולא חששו בכהן של יה"כ מפני שאינו נטמא בנגיעתן בו:
 
'''{{עוגן1|ולא}} כך וכו'.''' בתמיה וכי בלא כך אינו טמא מחמת הזייתו עליו וכמ"ד והזה הטהור על הטמא על הטמא טהור ועל הטהור טמא והיכי מצי עביד עבודה ועל כרחך דאמרת ביה דאפשר דלא עביד עבודה כלל שהרי צריך טבילה והערב שמש בכל אלו שבעת ימים ואנן לא אשכחן בהדיא ביה דעביד עבודה והדרא קושיא לדוכתה מ"ט אין אחיו הכהנים נוגעים בו:
 
'''{{עוגן1|א"ר}} בון אף בר קפרא אית ליה וכו'.''' כלומר על כרחך דלאו טעמא משום טומאה הוא אלא דאף לבר קפרא דס"ל דעיקר פרישה בכהן של פרה ילפינן מהכתוב כמו בכהן של יה"כ מ"מ לענין שלא יהו נוגעין בו אינו אלא משום מעלה וסילסול בעלמא שעשו חכמים בשל פרה ומשום שהקילו בפרה לשרפה בטבול יום כדלעיל החמירו בה בשאר מעלות שלא יזלזלו בה והלכך נמי בשל יה"כ לא חששו בכך:
 
'''{{עוגן1|בעא}} קומי ר' יוחנן.''' הקשה לפניו לדידך דממלואים ילפת לה אי מה איל המלואים מעכב וכו' כלומר אי מה שנא' במלואים מעכב הוא דילפינן מדכתיב ועשית לאהרן ולבניו ככה וככה עיכובא היא נימא דאף שעיר של יה"כ כלומר פרישה של יה"כ דדרשת לעיל מדכתיב לעשות זה שעיר וכו' גם כן מעכב בדיעבד וכ"ת אה"נ הא לא מצית אמרת מדקתני מתקינין לו כהן אחר ולא קתני מפרישין ואם יארע בו פסול בכ"ג משמש זה בלא פרישה:
 
'''{{עוגן1|והוא}} מקבל מיניה.''' בתמיה ור' יוחנן מקבל הקושיא מר"ל ולא השיב לו כלום והיה לו להשיבו כדלקמן:
 
'''{{עוגן1|מן}} מה דאמר ר' מנא וכו'.''' כלומר למה לא השיבו מן מה דר' מנא שהיה ג"כ מתמיה על זה האיך רשב"ל מותיב כך לפני ר' יוחנן והוא מקבל ממנו וישיבנו ומאי קושיא וכי לא מצאנו דבר המעכב למד הוא מדבר שאינו מעכב וכן להפך כדמסיק ואזיל:
 
'''{{עוגן1|מלק}} והקטיר מה הקטרה בראש המזבח אף מליקה בראש המזבח.''' כצ"ל ובספרי הדפוס נתחלף בטעות וכן הא דלקמן. ברייתא היא בת"כ והובאה בפ"ו דזבחים דף ס"ה ובעולת העוף משתעי דילפינן מליקתו שהיא בראש המזבח מהקטרה אלמא דילפינן מליקה המעכבת מהקטרה שאינה מעכבת דכל עצמו שלא הקטיר כשר:
 
'''{{עוגן1|תמיד}} תמיד וכו'.''' וכן מצינו נמי איפכא דילפינן דבר שאינו מעכב מדבר המעכב כדתנן בפ' אלו מנחות נקמצות דף ע"ו על המתני' כל המנחות באות עשר עשר חוץ מלחם הפנים וחביתי כהן גדול שהן באות שתים עשרה. וכדמפרש התם לחם הפנים בהדיא כתיב ביה שתים עשרה חלות וחביתי כ"ג אתיא חוקה חוקה מלחם הפנים דבתרוייהו כתיב בהו חק עולם. והכא דריש תמיד תמיד דכתיב בתרוייהו. מה תמיד האמור בלחם הפנים שנים עשר אף תמיד האמור בחביתין שנים עשר. כצ"ל:
 
'''{{עוגן1|לחם}} הפנים מעכב.''' ביה הי"ב חלות משום דיהיה כתיב ביה ואין החביתין מעכבת לי"ב חלות וילפינן זה מזה לכתחלה:
 
'''{{עוגן1|לקיחה}} לקיחה.''' וכן מצינו עוד דיליף דבר המעכב מדבר שאינו מעכב וכהאי מ"ד דס"ל בפ"ק דסוכה דף יא דלולב צריך אגד וגמר לקיחה לקיחה מפסח מצרים נאמר במצרים ולקחתם אגודת אזוב ונאמר בלולב ולקחתם לכם ביום הראשון מה להלן באגודה אף כאן נמי באגודה וילפינן לולב דמעכבביה האגודה להאי מ"ד דאם לא אגדו פסול מפסח מצרים דאינה מעכבת האגודה לדורות דהא כתיב בהאי קרא ולקחתם וגו' והגעתם אל המשקוף וגו' ודבר זה אינו נוהג לדורות וכדחשיב לה בתוספתא פ"ח דפסחים בדברים שחלוק פסח מצרים מפסח דורות וא"כ הרי מצאנו דבר מעכב וכו' ואמאי קיבל ר"י מר"ל הקושיא ולא השיב לו כלום:
 
'''{{עוגן1|הא}} רשב"ל מקשי עלה וכו'.''' מילתא באנפי נפשה היא דהשתא מפרש דהא חזינן דר"ל מקשי על הילפותא ממילואים וא"כ מהיכן יליף לה איהו לפרישת שבעה לכ"ג ביה"כ דאפרישה דמתני' לא מצי פליג:
 
'''{{עוגן1|כהדא}} דתני וכו'.''' בת"כ תני לה דכתיב בזאת יבא אהרן מאי בזאת במה שאמור בענין הפרשה ולקמן מפרש לה:
 
'''{{עוגן1|מפרישין}} אותו כל שבעה וכו'.''' במילואים אף זה לכ"ג קודם יה"כ מפרישין וכו':
 
'''{{עוגן1|וכי}} אמור הוא בענין.''' הרי לא נזכר ממלואים בענין הפרשה:
 
'''{{עוגן1|אלא}} מכיון שמיתת בני אהרן אמורה בענין.''' והן לא מתו אלא בשמיני למלואים כמו שהוא אמור בענין:
 
'''{{עוגן1|ופריך}} וא"כ לית סופיה דרשב"ל מישמעיניה מן הדין קרייא.''' דהא איהו גופיה נמי יליף לה מקרא דמלואים כדאמרת דס"ל כדרשא דהאי תנא בזאת וכו' ומאי מקשי עליה דר' יוחנן:
 
'''{{עוגן1|אלא}} כאינש דשמע מילה ומקשה עלה.''' כלומר ודאי לא פליג רשב"ל על ילפותא ממלואים אלא כך דרכו כאדם ששומע דבר ומקבלו ואעפ"כ מדקדק עליו ומי נימא קאמר דאי ילפינן ממלואים א"כ לכולא מילתא הוה לן למילף מהתם:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ר' יוסה בר' בון.''' דלא כך הוא דרשב"ל לא יליף כלל ממלואים אלא טעמיה דילפינן לפרישה מסיני דכתיב וישכון כבוד ה' על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים ויקרא אל משה ביום השביעי וס"ל כהאי תנא דאמר זה היה מעשה אחר עשרת הדברות שהיה תחלה לארבעים יום ועלה בענן ונתכסה בענן ונתקדש בענן:
 
'''{{עוגן1|מה}} משה וכו' עד שנתקדש בענן כל שבעה.''' כל שבעה לאו דוקא דויכסהו הענן ששת ימים כתיב אלא מדכתיב ויקרא אל משה ביום השביעי משמע דתחלת יום השביעי עדיין נתכסה בענן היה עד שקרא לו הקב"ה ורמז לשבעה איכא:
 
'''{{עוגן1|אף}} אהרן וכו'.''' כלומר וכן מצינו באהרן בימי המלואים ומיהו לדורות מסיני הא דילפינן בבנין אב שכל הנכנס למחנה שכינה טעון פרישה:
 
'''{{עוגן1|על}} דעתיה דר' יוחנן.''' דיליף מקרא דמלואים ולא כדדריש האי תנא בזאת כאמור בענין א"כ למה מיתת בני אהרן אמורה כאן בענין וכו' אלא כדדריש ר' חייה בר בא בני אהרן וכו':
 
'''{{עוגן1|אמר}} ר' בא בר בינה למה סמך הכתוב מיתת מרים וכו'.''' ואידך יליף להא מדדריש ר' בא דלסמכה מיתת מרים לפרשת פרה ללמדך שמיתתן של צדיקים מכפרת על ישראל ולדידיה הא דמיתת בני אהרן האמור בענין ללמד על פרישת שבעה ממלואים כדס"ל לאידך דלעיל:
 
'''{{עוגן1|כתיב}} ובני ישראל נסעו וגו'.''' גרסי' להא בסוף פ"ק דסוטה עד ונקבר שם שגמלו לצדיק חסד וע"ש:
 
'''{{עוגן1|עשירית}} האיפה.''' שהכהן הדיוט מביא ביום חינוכו וכהן גדול בכל יום והיא הנקראת חביתין:
 
'''{{עוגן1|ומכנסיים}}.''' בבגדי כהונה מעכבין במלואים דאע"ג דלא כתיבי לא בצואה בפ' תצוה ולא בעשייה בפ' צו מ"מ מעכבין הן:
 
'''{{עוגן1|מ"ט}} זה וזה עשייה.''' כתיב בהו. בעשירית האיפה כתיב יעשה אותה ובמכנסיים ועשה להם מכנסי בד והואיל ובפ' צוואה כתיב וזה הדבר אשר תעשה מרבינן כל מידי דכתיב בהו עשייה:
 
'''{{עוגן1|אמר}} רבי חנינה.''' מהיכן למדנו עיכובא מדכתיב שם ועשית לאהרן ולבניו ככה וככה עיכובא היא א"כ כל האמור בפרשה הוא דמעכב ולא ס"ל לרבות דברים שאינם אמורים בפרשה:
 
'''{{עוגן1|ואתייא}}.''' הא דר' חנינה דלא מרבינן אלא מענין הפרשה וזהו כדדריש ר' שמואל בשם ר' יונתן זה הדבר היה צריך לכתוב וכתיב וזה הדבר לרבות שאפי' קריית הפרשה של צוואה מעכבת שכך מצינו דדברים שנצטוה משה בפ' תצוה וזה הדבר אשר תעשה להם וגו' אמר לבני ישראל בהתחלת ימי מלואים כדכתיב בפ' צו ותקהל העדה וגו' ויאמר משה אל העדה זה הדבר אשר צוה ה' לעשות אלמא דלא מרבינן שארי דברים שלא הוזכרו בפרשה:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ר' יוחנן כל המעכב לדורות וכו'.''' ומפרש מה אית לך דממעט ר' יוחנן מהא דר' חנינה דאמר כל האמור בפרשה מעכב:
 
'''{{עוגן1|סמיכה}}.''' דכתיבא שם וסמך אהרן וגו' וכן שירי דמים דכתיב ואת כל הדם תשפוך אל יסוד המזבח ואלו אינן מעכבין לדורות אין מעכבין כאן. לר' יוחנן אין מעכבין במלואים ולר' חנינה מעכבין הן במלואים:
 
'''{{עוגן1|ציץ}} ומצנפתו של אהרן וכו'.''' סדר לבישת בגדיהם מפרש ולמיסבר קראי לפי שבפ' תצוה כתיב ולקחת את הבגדים והלבשת את אהרן את הכתנת ואת מעיל האפוד וגו' ושמת המצנפת על ראשו ונתת את נזר הקדש על המצנפת וגו' ואת בניו תקריב והלבשתם כתנות וחגרת אותם אבנט אהרן ובניו וגו' דמשמע שבתחלה הלבישו לאהרן בגדיו ולא חגר אותו באבנט עד שהלביש בניו כתנות ואח"כ חגר אבנט לאהרן ולבניו מבלי הפסק בגד אחר בין האבנטים ובפ' צו בעשייה כתיב ויקרב משה את אהרן וגו' ויתן עליו את הכתנת ויחגור אותו באבנט וילבש אותו את המעיל וגו' ואח"כ המצנפת והציץ ואח"כ כתיב ויקרב משה את בני אהרן וילבישם כתנות ויחגור אותם אבנט הא כיצד הלכך פליגי הכא ולפרש דלא ליקשו קראי אהדדי ר' חנינה ס"ל דקראי דבפ' צו לדוקא שבתחלה הלביש לאהרן הכתונת וחגרו באבנט ואח"כ המעיל והחשן ומצנפת וציץ ואח"כ הלביש בניו הכתונת וחגר אותם באבנט. והא דכתיב בצואה והלבשת את אהרן וגו' וחגרת אותם אבנט אהרן ובניו לאו למימרא כמשמען אלא שלא הקפיד כ"א בלבישת הבגדים כולם של אהרן בתחלה וחגרו גם באבנט כמו שנאמר בעשייה ושיהא קודם לאבניטן של בניו וכלומר דהא דכתיב וחגרת אותם אהרן ובניו היינו שיהא כבר אהרן חגור באבנט אחר שהלבישו הכתונת ואח"כ הלבישו שאר הבגדים ואחר כך לבניו הכתונת והאבנט והיינו דקאמר ציץ ומצנפתו של אהרן קודם לאבניטין של בנים כלומר דהעיקר שיהא אהרן כבר חגור באבנט קודם לגמר הבגדים והכל יהא קודם לאבניטן של בנים וכך הבין משה וכך עשה:
 
'''{{עוגן1|יהודה}} ברבי אומר וחגרת אותם וגו'.''' כלו' בפירוש דקרא הוא דפליג וס"ל דהאי קרא כמשמעותו מתפרש והיה נראה שילביש בתחלה לאהרן את בגדיו ולא יחגור אותו באבנט עד שילביש לבניו הכתונת ואח"כ יחגור לאהרן האבנט ואח"כ לבניו מבלי הפסק בבגד אחר בין האבנטים. ומשום דאכתי קשיא ולמה לא עשה משה כן הלכך מסיים אמר ר' אידי וכו' והיינו כדר' אידי דהדא דאת אמר למצוה אבל לציוי ויקרב וגו' וכלומר לא לדוקא נאמר ולציווי שלא יפסיק בבגד אחר בין האבנטים אלא למצות האבנטים הוא דנאמר שמצוה שיהו חגורים באבנט אהרן ובניו ולא לציווי לסדר הלבישה אלא לציווי הסדר הוא כאשר עשה משה ויקרב וכו' וכדאיתא. א"נ יש לפרש דר' חנינה ויהודה ברבי פליגי בסדר הלבישה דמר דייק לשון הציווי ומר דייק לשון העשייה ובאבנט כדלעיל ור' אידי מפרש דכי היכי דלא תיקשי קראי אהדדי אתה אומר דקרא דתצוה למצוה הוא דנאמר וכדפרישית דמצוה שיהו חגורים באבנט אבל לציוי סדר הלבישה כאשר עשה משה כך הוא נאמר לו ציווי סדר הלבישה:
 
'''{{עוגן1|פשט}} הוא לן.''' מקובלים אנחנו מפי השמועה שבחלוק לבן שמש משה בכהונה גדולה כל שבעת ימי המלואים ולא בבגדי כהונה:
 
'''{{עוגן1|ותני}} לה.''' הכי בברייתא דת"כ:
 
'''{{עוגן1|כי}} היום.''' שישמש אהרן בבגדי כהונה גדולה ה' נראה אליכם:
 
'''{{עוגן1|עשירית}} האיפה.''' של יום השמיני היאך קרבה חצייה וכו' משום דכתיב בה מחציתה בבקר ומחציתה בערב ותנן בפרק ד' דמנחות חביתי כהן גדול לא היו באות חציים אלא מביא עשרון שלם וחוצהו ומקריב מחצה בבקר ומחצה בין הערבים וכהן שהקריב מחצה בשחרית ומת ומינו כהן אחר תחתיו לא יביא חצי עשרון מביתו ולא חצי עשרונו של ראשון אלא מביא עשרון שלם וחוצהו ומקריב מחצה ומחצה אבד וכו'. והשתא הבעיא הוא ביום השמיני שלא נתחנך אהרן עד שהקריב קרבנו וקרבן העם וזה היה אחר קרבן תמיד של שחר כדכתיב ויקרב אהרן אל המזבח וגו' ויקרב את קרבן העם וגו' ויקרב את המנחה וגו' ויקטר על המזבח מלבד עולת הבקר וא"כ בעולת הבקר שבכל יום קרבו חביתין אחר מנחת הבקר כדשנינו בסדר המערכה אפשר שלא הוקרב הואיל ועדיין לא נתחנך אהרן ולא הקריבו החביתין עד בין הערבים שהרי זה ככהן העומד אחר התמיד של שחר וצריך להביא עשרון שלם אלא שבשאר כהן העומד בין הערבים דינו שחציו קרב וחציו אבד הואיל וכבר קרב חצי עשרון בשחרית וכאן אי נימא שלא הוקרבו החביתין בשחרית א"כ עשרון שלם מביא והיא קריבה שלימה או דלמא הואיל ומ"מ יום החינוך היה היתה קריבה חציה בשחרית ואע"פ שעדיין לא הוקרבו קרבנות היום וחצייה בין הערבים כדין עשירית האיפה שבכל יום והיינו דבעי חציה קריבה או שלימה קרבה:
 
'''{{עוגן1|מן}} מה דכתיב.''' ביום השמיני אחר שהוקרבו כל הקרבנות ואחר שבירך אהרן את העם ויבא משה ואהרן אל אהל מועד ודרשו בברייתא דמלואים מלמד שלא בא עמו אלא ללמדו על מעשה הקטרת דכתיב לעיל מיניה וירד מעשות החטאת מה ירידה מעין עבודה אף ביאה מעין עבודה א"כ הדא אמרה חצייה קריבה כדין חביתין של כל יום ויום מחצה בבקר ומחצה בין הערבים וכבר הקריב אהרן חצי של בקר דאם תאמר שלימה קרבה ומטעמא משום דאכתי לא קרבה כלל בשחרית וכדפרישי' א"כ ניתני שבא ללמדו על מעשה הקטרת ועל עשירית האיפה שעדיין לא קרבה כלל היום אלא ש"מ דחצייה קרבה כבר מקודם אחר מנחת הבקר:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ר' תנחום.''' מהא ליכא למישמע מידי דכי ולא עבודות שבפנים אנן קיימין. בתמיה דהרי אל אהל מועד כתיב ושם מעשה הקטרת אבל עשירית האיפה שקרבה על מזבח החיצון כבר לימדו על עבודות שבחוץ בכל שבעת ימי המלואים וכן היום בשאר עבודות שבחוץ והלכך לא תני הכא עשירית האיפה ואיכא למימר דשלימה היתה קריבה:
 
'''{{עוגן1|מילואים}} מה היו.''' כל מה שקרב בימי המלואים מה היו אם קרבן יחיד או משל ציבור היו. ופשיט לה מן מה דכתיב ויסמכו וגו' ואין סמיכה אלא בבעלים הדא אמרה קרבן יחיד היו:
 
'''{{עוגן1|והתני}}.''' בברייתא בהדיא קרבן צבור היו. וקאמר ר' אידי אין משל צבור נתנדבו ומסרו להם שיהא כשלהם:
 
'''{{עוגן1|מלואים}} מאיכן למדו וכו'.''' לפי שנאמר ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים. ושואל הש"ס מתי כלו אלו שבעת ימים דאי לענין התחלה ודאי מיום הראשון נחשב לא מלילה שלפניו שהרי פרישתן ביום היה כדמוכחי קראי אלא לענין אימתי כלו הוא דשואל דמהיכן נלמד אם מן הקרבנות דקי"ל בקדשים הלילה הולך אחר היום או ממעשה בראשית שהיום חחר הלילה כדמפרש ואזיל אין תימר וכו' והשתא אם תאמר מן הקרבנות נלמד והתחילו ימי המלואים מיום הראשון ולא מהלילה שלפניו א"כ לילה אחרון של שבעה אין לו יום שלאחריו שכבר כלו ימי המלואים ובתחלת יום השמיני היו יכולין לצאת מפתח אהל מועד אבל כל אותו לילה שלאחר יום שביעי עדיין לא היו יכולין לצאת שהלילה הולך אחר היום אבל אין תימר ממעשה בראשית נלמד א"כ יום ראשון אין לו לילה כלומר ודאי יום הראשון לא היה לו לילה דפרישתן ביום היה אלא לילה אחרון אחר השבעה היו יכולין לצאת שכבר כלו שהרי אחר יום הראשון התחילו למנות מן הלילה של יום השני ויום השני שהוא יומם ולילה וכן כולם ונמצאו בסוף יום השביעי כלו ימי הפרישה. וגופה דהבעיא לא איפשיטא ולקמן פליגי אם היו ישיבתן כל הלילה מבלי הפסק או לא:
 
'''{{עוגן1|תמן}} תנינן.''' בפרק שתי הלחם דף צט גבי סידור לחם הפנים על השלחן בכל שבת שסילקו מערכה הישינה וסידרו החדשה וקתני התם ארבעה כהנים נכנסים שנים בידם שני סדרים ושנים בידם שני בזיכין וארבעה מקדימין לפניהם שנים ליטול שני סדרים ושנים ליטול שני בזיכים וכו' אלו מושכין ואלו מניחין וטפחו של זה כנגד טפחו של זה שנאמר לפני תמיד ר' יוסי אומר אפי' אלו נוטלין ואלו מניחין אף זו היתה תמיד וכדקתני בתוספתא עלה בפי"א ר' יוסי אומר אפי' פירקו ישינה בבקר והכניסו חדשה בין הערבים אפילו בשאר ימות השנה מוציאין אותן חוץ לעזרה אין בכך כלום מה ת"ל לפני תמיד כדי שלא ילין שלחן בלא לחם:
 
'''{{עוגן1|מתניתא}} דרבי מאיר.''' ת"ק דמתני' ר"מ היא דס"ל תמיד בלי הפסק הוא לפיכך אלו מושכין ואלו מניחין:
 
'''{{עוגן1|מדר'}} יוחנן מודה ר' מאיר שאם פירקו וכו'.''' כלומר ומדר' יוחנן שמענו דקאמר דגם ר"מ מודה בדיעבד שאם פירקו את הישינה בשחרית וכו' דאף זו היתה תמיד ולא נפסל הלחם ולא פליג אלא לכתחלה:
 
'''{{עוגן1|ר'}} יוסי אומר וכו' אמר ר' יוחנן מישיבת אהרן ובניו למד ר' יוסי.''' כלומר הא דקאמר וסידרו את החדשה בין הערבים דמשמע דמיהת צריך שיסדרו החדשה ביום מקודם הלילה וזה נלמד מישיבת אהרן ובניו באהל מועד בימי מלואים שנאמר בהן ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים דמשמע שצריך שימסור יום ללילה ולילה ליום וכלומר שישבו כל הלילה ומבלי הפסק עד שהיום ימסור ללילה וכן הלילה ימסור ליום שלאחריו וכמה דתימר בישיבת אהרן ובניו וכו' והכא נמי בלחם הפנים צריך שימסור יום ללילה ולילה ליום:
 
'''{{עוגן1|ר'}} חייה בר יוסה אמר וכו'.''' כלומר בהא מודינא לך שהיום צריך שימסור ללילה ולפיכך צריך שיסדרו החדשה מבין הערבים אבל אינו צריך שימסור הלילה ליום אלא מכיון שמסר יום ללילה דיו ונקרא תמיד ואם אחר שהיה על השלחן בתחלת הלילה אע"פ שאח"כ הוציאו חוץ לעזרה וסידרו בתחלת היום אין בכך כלום וכדקתני בתוספתא אליבא דר' יוסי ובלבד שלא ילין השלחן כל הלילה כולה בלא לחם:
 
'''{{עוגן1|מה}} אמר ר' חייה בר יוסף בישיבת אהרן ובניו.''' אם הכא נמי בישיבת מקצת הלילה באהל מועד היה די או דילמא בישיבת כל הלילה בדוקא. ופשיט לה דק"ו היא דמה אם תמן בלחם הפנים שכתוב בו יערכנו לפני ה' תמיד את אמר מכיון שמסר יום ללילה דיו. כאן במלואים שאין כתוב בו תמיד לא כ"ש דבישיבת מקצת הלילה סגי:
 
'''{{עוגן1|אשכחת}} אמר וכו'.''' נמצא למדין אנו דלדעתיה דר' יוחנן שהיה צריך שישבו שם כל הלילה מבלי הפסק ובכל יום היה משה מקים המשכן ומפרקו כדתני בברייתא דלקמן והיו שם שבע עמידות וששה פירוקין לפי שביום הראשון שפירשו לא היה פירוק לא ביום ולא בלילה שצריכין היו לישב שם כל הלילה ולמחרתו ביום השני בבקר פירקו והעמידו אח"כ לעבודת היום ומפני שעכ"פ היה צריך פירוק וכדיליף לה לקמן מנין לפירוקין וכו' הרי בכל ששה ימים שלאחר יום הראשון היה עמידה ופירוק מלבד ביום הראשון שהיה שם עמידה בלי פירוק הרי לשבעת ימי מלואים שבע עמידות וששה פירוקין ועמידה של יום השמיני לא קא חשיב לפי שבו ביום שוב לא פירקו וכת"ק דברייתא דלקמן ולא קא חשיב אלא של שבעת הימים:
 
'''{{עוגן1|על}} דעתיה דר' חייא בר יוסף היה שם ארבע עשרה עמידות ושלש עשרה פירוקין.''' משום דלדידיה בישיבת מקצת הלילה היה די ולאחר שישבו בתחלת הלילה היו יכולין לצאת ולחזור וללון שם כדקאמר מכיון שמסר יום ללילה דיו וקראי נמי דייקי ליה דכתיב ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים עד יום מלאת ימי מלואיכם והדר כתיב ופתח אוהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים א"כ לא הוזהרו מלצאת כ"א בימים והישיבה הוא ג"כ בלילה אלא שלא הוזהרו מלצאת ולחזור בלילה והשתא לדידיה היה משה מפרק בלילה אחר שישבו שם בתחלת הלילה וכדי להראות להם שמותרין הן לצאת אחר שישבו מקצת הלילה אלא שבאמת לא מצינו שחזרו ללון בביתם במחנה לויה ולנו באהל מועד גם בלילה ולפיכך אחר תחלת כל לילה שפירק וכדי להראות שמותרין הם לצאת חזר והעמידו לפי שבאמת לנו שם כל הלילה ולמחרת בבקר היה צריך לחזור ולפרקו ולהעמידו אח"כ לעבודת היום לפי שהקמת הלילה פסולה לעבודת היום וכדקאמר ר' זעירא לקמן זאת אומרת וכו' ומחשבון זה לר' חייה בר יוסף הוא דנלמד נמצא שהיה שם ביום הראשון שתי עמידות ופירוק אחד עמידה בבקר לעבודת היום ופירוק אחר שישבו בתחלת הלילה כדי להראות ההיתר לצאת ועמידה אח"כ מפני שלנו שם כל הלילה כדאמרן ובשאר ששה הימים היה פירוק בבקר ועמידה אחריו לעבודת היום ואחר שישבו תחלת הלילה פירוק ועמידה וכן בכל יום ויום מהששה היה שם ביום וכן בלילה שתי עמידות ושני פירוקין ומלבד ביום הראשון היה שם שתי עמידות ופירוק אחד הרי לשבעת הימים ארבע עשרה עמידות ושלש עשרה פירוקין:
 
'''{{עוגן1|תני}} וכו'.''' השתא מייתי האי ברייתא דמלואים דמינה נלמד כל הא דלעיל וכן הא דלקמן:
 
'''{{עוגן1|היה}} משה מושח את המשכן ומעמידו.''' לפי שבתחלה היה צריך למשוח את הקרשים סביב סביב לקדשם ואח"כ מעמידו:
 
'''{{עוגן1|ומפרקו}}.''' לר' יוחנן כדאית ליה ולר' חייה בר יוסף כדאית ליה:
 
'''{{עוגן1|וסידר}} עליו את העבודות.''' כלומר כשהעמידו היה סודר עליו את העבודות של יום ביומו כדכתיב:
 
'''{{עוגן1|ר'}} יוסי בר' יהודה אומר אף ביום השמיני העמידו ומשחו ופירקו.''' כלומר דס"ל דשני פעמים היה מושחו להמשכן בכל יום ויום משיחה ראשונה קודם שהעמידו כדברי ת"ק והשניה אחר שהעמידו וא"כ היה צריך לחזור ולפרקו כדי למשחו פעם שנית סביב סביב ואח"כ העמידו לעבודת היום וא"כ היה זה צריך גם ביום השמיני והיינו דקאמר ר' יוסי בר' יהודה העמידו ומשחו ופירקו שלאחר שהעמידו היה צריך למשחו שנית ופירקו כדי למשחו כולו סביב סביב ופליג ר' יוסי בר' יהודה את"ק בתרתי דלהת"ק לא היה שם משיחה אלא פעם אחת קודם שהעמידו ולר' יוסי בר' יהודה חזר ומשחו אחר העמידה ראשונה ולהת"ק לא היה ביום השמיני פירוק כלל ולר"י בר' יהודה גם ביום השמיני היה פירוק והיינו לאחר עמידה הראשונה פירקו כדי למשחו שנית וחזר והעמידו לעבודת היום וכמו כן היה בכל שבעת ימי המלואים אבל מודה ר"י בר' יהודה שביום השמיני אחר שהעמידו לעבודת היום שוב לא היה פירוק כל ימי הקמת המשכן שם וכדכתיב בפ' בהעלותך ויהי בחדש השני וגו' שאז נעלה הענן מעל המשכן ונתפרק ויסעו וגו'. וא"ת הני תרתי מילי לר' יוסי בר' יהודה מנא ליה אומר אני דמיתורא דקרא קדריש וכדמוכח מדלקמן דכתיב ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן וימשח אותו ויקדש אותו ואת כל כליו ואת המזבח ואת כל כליו וימשחם ויקדש אותם דהאי וימשחם מיותר הוא דהרי כבר כתיב וימשח וגו' ועל המשכן ועל הכל קאי או דלכתוב וימשחם לחודו כל דלעיל נכלל בו וימשח דרישא דקרא למה לי אלא ש"מ שבתחלה משח המשכן וחזר ומשחו אחר שהעמידו כשמשח את הכלים וזהו וימשחם שחזר ומשחו עם הכלים. ומדכתיב ויהי ביום כלות משה להקים וגו' וזה היה ביום השמיני למד דגם ביום השמיני היה פירוק זה אחר העמידה הראשונה כדי למשחו שנית וכשנדע זה נבין הא דלקמן. אמר רבי זעירא זאת אומרת וכו'. אדלעיל ואחשבון לר' חייה בר יוסף קאי דמשם נלמד וכדפרישית:
 
'''{{עוגן1|אשכחת}} אמר.''' על דעתיה דר' יוחנן בר' יוסי בר' יהודה וכו'. כלומר דלעיל אמרנו החשבון למר ולמר ואליבא דהת"ק והשתא נמצינו למדין דלר' יוחנן ואליבא דר"י בר יהודה היה שם בשבעת ימי המלואים ארבע עשרה עמידות ושלש עשרה פירוקין דהא לעיל אליבא דהת"ק אמרנו דלרבי יוחנן היה ז' עמידות וששה פירוקין ואליבא דר' יוסי בר' יהודה נתוספו עוד ז' עמידות וז' פירוקין שהרי ביום הראשון היו שתי עמידות ופירוק אחד למשיחה שנית כדלעיל וביום השני היה פירוק לעמידה דאתמול ועמידה ופירוק ועמידה כמו ביום הראשון וכך היה בכל יום ויום מהששה נמצא לכל יום ויום מהששה היו שתי עמידות ושני פירוקין וניתוסף ליום ראשון עמידה אחת ופירוק ולכל יום ויום מהששה ניתוסף עמידה ופירוק הרי נתוספו ז' עמידות וז' פירוקין ובין הכל י"ד עמידות וי"ג פירוקין לר' יוחנן ואליבא דר' יוסי בר' יהודה:
 
'''{{עוגן1|ועל}} דעתיה דר' חייה בר יוסף ואליבא דר' יוסי היה שם וכו'.''' דהרי לאליבא דהת"ק היה לר' חייה י"ד עמידות וי"ג פירוקין ועכשיו שנתוספו לר' יוסי בר' יהודה עוד ז' עמידות וז' פירוקין הרי בין הכל עשרים ואחת עמידות ועשרים פירוקין לשבעת ימי המלואים ושל יום השמיני לא קא חשיב דאנן לא חשבינן אלא של ימי המלואים שמשה היה עובד בכהונה גדולה והיה מטריח עצמו בעמידות ובפירוקין ולהודיעך כחו של משה:
 
'''{{עוגן1|מנין}} לפירוקין.''' רמז מן התורה דילמא כשהקים בתחלת המלואים שוב לא פירקו:
 
'''{{עוגן1|ויהי}} ביום כלות משה להקים.''' ויהי ביום הקים משה את המשכן מיבעי אלא למידרש ביום שכלו הקמותיו שעד היום היה מקימו וחוזר ופירקו ומקימו:
 
'''{{עוגן1|רשב"ל}} אמר.''' מהכא כאשר צוה וגו' וכן צריך לעשות בכל הימים א"נ אפרישה דמתני' קאי וכדדריש ר' יוחנן לעיל והיינו דפריך ולא כבר תניתה לעיל דמהכא נפקא לן פרישה לדורות:
 
'''{{עוגן1|ומשני}} חדא בשם ר' יוחנן וחדא.''' ואית דאמרי להאי דרשה דפרישה בשם ר"ש בן לקיש:
 
'''{{עוגן1|בשמיני}} אית תניי תני נמשח.''' איכא תנא דס"ל גם בשמיני נמשח המשכן ואיכא תנא דס"ל לא נמשח וכן איכא תנאי דפליגי אם נתפרק בשמיני או לא:
 
'''{{עוגן1|פשט}} הוא לן וכו'.''' כלומר דלאו במשיחה לחוד הוא דפליגי הני תנאי ואידך בנתפרק לחוד אלא הני תנאי כהני תנאי ובמשיחה שנית הוא דפליגי דמ"ד נתפרק וכדי למשחו שנית הוא וכדפרישית לעיל ומ"ד לא נמשח שנית משום דלא נתפרק וכדי למשחו היה צריך פירוק כדלעיל:
 
'''{{עוגן1|מ"ד}} נמשח.''' והיינו שנית ניחא דכתיב וימשחם ומיותר הוא אלא למשיחה שנית נאמר והכל כדפרישית לעיל:
 
'''{{עוגן1|מה}} מקיים וימשחם.''' דמאחר דכתיב ברישא דקרא וימשח אותו וגו' הכל בכלל:
 
'''{{עוגן1|מעלה}} אני עליכם וכו'.''' כלומר ללמד שמקובל לפני הקב"ה כאלו שהיה מחוסר משיחה ואתם משחתם אותו בתחלה:
 
מ"ד נתפרק ניחא דכתיב (ביחזקאל מג) שבעת ימים יכפרו את המזבח וטהרו אותו ומלאו ידיו ויכלו את הימים והיה ביום השמיני והלאה יעשו הכהנים על המזבח וגו'. דמשמע דגם ביום השמיני הוא כמו בשבעת הימים מדכתיב והיה ביום השמיני ולא כתיב מיום השמיני:
 
'''{{עוגן1|מה}} מקיים וכו'.''' כלומר מה מקיים סיפא דקרא וקאמר כפרה שהיא בדם קאמר ולא על המשיחה:
 
'''{{עוגן1|כהדא}} דתני על זה.''' על כהן של יה"כ ועל כהן של פרה היו מזין וכו' כדי שיכנסו המים של הזאה תחת הזאת הדם של ימי המלואים:
 
'''{{עוגן1|תחת}} הדם ותחת שמן המשחה.''' של המלואים דכתיב ויקח משה משמן המשחה ומן הדם אשר על המזבח ויז על אהרן וגו' וא"כ דם ושמן חדא נינהו וה"נ כפרה בדם תחת שמן הוא:
 
'''{{עוגן1|פירש}} בן בתירה.''' אמתני' קאי ותוספתא היא בריש מכלתין וה"ג שם למה מפרישין כ"ג מביתו ללשכת פלהדרין פי' ר' יהודה בן בתירה שאם תמצא אשתו ספק נדה ויבא עליה ונמצא טמא שבעת ימים:
 
'''{{עוגן1|וישראל}} חשודין על הנדות.''' בתמיה ואף לגי' התוספתא וכי חשוד הוא לבא על ספק נדה:
 
כהאי אלא כהאי דתנינן תמן בפ"ב דשבועות היה משמש עם הטהורה וכו' וכלומר דה"נ חיישינן לכ"ג שמא תטמא בשעת תשמיש:
 
'''{{עוגן1|אשכחת}} אמר וכו'.''' כשתמצא לומר ולדקדק תראה דמאי דאמר ר' יוחנן לטעמא דפרישה דילפינן ממלואים צריכה עוד לטעמא דבן בתירה וכן לטעמא דבן בתירה צריך נמי לטעמא דרבי יוחנן כדמפרש ואזיל:
 
'''{{עוגן1|אילו}} אמרה ר' יוחנן לטעמיה בלחוד וכו' הוינן אמרין ישמש מטתו וישן לו בלשכת פלהדרין.''' כלומר ישמש מטתו בביתו וילך לו לישן בלשכת פלהדרין דמקיים מצות פרישה בזה הוי דצריך נמי לטעמא דבן בתירה ואי מטעמא דבן בתירה לחוד הוינן אמרין יפרוש ממטתו שאינו צריך לפרוש אלא מתשמיש המטה ויכול הוא לישון בתוך ביתו הוי דצריכה לטעמא דתרוייהו:
 
'''{{עוגן1|תני}}.''' בתוספתא פ"ק כל לשכות וכו':
 
'''{{עוגן1|אף}} היא גזירה גזרו עליה.''' דס"ל לר' יהודה דירה בעל כרחה היא ולאו שמה דירה אלא משום גזירה שמא יאמרו כ"ג חבוש בבית האסורין הוא שאין לו מזוזה:
 
'''{{עוגן1|בשעריך}} אית תניי תני בשעריך.''' שלך פרט לשערי הר הבית והעזרות דלאו שלך הן ואית תנא תני דבשעריך לרבות הוא דכל הנקרא שער חייב במזוזה ומפרש דהני תנאי כהני תנאי דמ"ד פרט כר' יהודה ס"ל דפטורין הן ולשכת פלהדרין מדרבנן ומשום גזירה ומ"ד לרבות כרבנן ס"ל דכל שיש בה בית דירה חייבת:
 
'''{{עוגן1|יאות}} אמר רבי יהודה.''' דבשעריך שלך משמע ומ"ט דרבנן בשעריך וכי בית דירה הן והיאך אתה מרבה מבשעריך לשערי הר הבית והעזרות דלאו בית דירה הן:
 
'''{{עוגן1|התיב}} ר' יוסי בר' בון.''' ומאי קושיא והתני בשעריך לרבות שערי המדינה ותיקשי נמי וכי בית דירה הן. אלא לאו דהיינו טעמא שבהן נכנסין הן לבית דירה ולפיכך חייבין והכא נמי לשערי הר הבית והעזרות דקאמרי לרבות לחיובא היינו טעמא שבהן נכנסין הן לבית דירה שיש לשכות שהן בית דירה וכגון של כ"ג וכל לשכות דפטורין אותן שאינן לבית דירה הן:
 
'''{{עוגן1|חולדת}} המולים.''' מלישנא דמתני' פ"ק דמדות שני שערי חולדה מן הדרום והיתה שם לשכה נקראת חולדת המולים שהמולים מצניעין כלי המילה בתוכה וכבית דירה היא וחייבת במזוזה וגרסי' להא נמי לקמן בפ"ד דמגילה:
 
'''{{עוגן1|חלון}} שהוא ד' על ד'.''' ופתוח לבית שהעבדים יושבין שם וכלי המנפה בידם ומניפין לרבוניהם לעשות להם ריח ולגרש הזבובים חייבין במזוזה דכבית דירה הן:
 
'''{{עוגן1|לולים}} וכו'.''' עליות זו למעלה מזו מלשון ובלולים יעלו (מלכים א ה):
 
'''{{עוגן1|הן}} דהוא דרס אסקופתא ארעיתא.''' כלומר שהרי בכ"מ שדורס על האיסקופה התחתונה הוא דורס לעלות למעלה. א"נ דכל אסקופה של כל עליה ועליה כאסקופה התחתונה היא נחשבת ודרך ביאתך להם היא ולפיכך כל אחד ואחד חייבין במזוזה ואינן יוצאין י"ח במזוזה של הבית התחתון:
 
'''{{עוגן1|דהוה}} עביד מדעתון דכל רבנן.''' שהיה עשוי לפי דברי הכל שהסכימו עמו והיה מצטער על שלא היה רואה אותו היאך היה נוהג במזוזה:
 
'''{{עוגן1|לשכת}} בלווטין.''' לשון שרים וחשיבות:
 
'''{{עוגן1|ועכשיו}}.''' אחרי שקילקלו מעשיהם הן קוראין אותה לשכת פלהדרין וכו' כלומר לשון גנאי ושפלות:
 
'''{{עוגן1|פראידתין}} מילא עבידה.''' לשון כינוי הוא ושם דבר עשוי הוא ולאו שמה ממש אלא כזה המכנה בשם חדש מאליו לגנאי פראידתין פחותים פרא היא בלשון הש"ס הזה:
 
'''{{עוגן1|בראשון}}.''' בבית הראשון:
 
'''{{עוגן1|על}} שהיו נוטלין.''' הכהונה בדמים שנותנין להמלך:
 
'''{{עוגן1|אמרו}} כפה הסיח את המנורה.''' שיח. החמור הפך המנורה ודרך משל היא על שם שהשני ששילח זהב לשוחד נצח את הראשון:
 
'''{{עוגן1|וכן}} בשני.''' אם היה כך בבית שני ועל זה קאמר ר' יוחנן בן תורתא דלא כך הוא אלא מצאנו וכו':
 
'''{{עוגן1|וכל}} ווסת.''' כל מדה טובה היה להם:
 
'''{{עוגן1|דלמא}}.''' מעשה בר' זעירא וכו' ואמרינן ביותר היא השנאת חנם מג' עבירות הללו שהרי בראשון שחרב נבנה ובשני לא נבנה אלמא קשה היא ביותר:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ר"ז.''' היינו טעמא הראשונים עשו תשובה וכו':
 
'''{{עוגן1|והשנים}} נתגלה עונם.''' כלומר וכי נתגלה לנו עונם בכתוב ולפיכך לא נתגלה ג"כ קיצם. א"נ לא נתנלה עונם גרסי':
 
'''{{עוגן1|עידיכם}}.''' תנו מידיכם בבית הבחירה והוא יוכיח שחזר לראשונים ועדיין לא חזר לאחרונים:
 
'''{{עוגן1|אבותינו}} העבירו את התקרה.''' כלומר עונם גרמה לקלקל התקרה בלבד כמו שנאמר ויגל את מסך יהודה מלשון סכך ותקרה אבל אנו פעפענו קלקלנו את הכתלים ועל שם האומרים וגו' וזה גרם עונותינו:
 
'''{{עוגן1|מה}} מייחדין ליה עמיה.''' אם כהן זה שמתקינין לו מהו שצריך ג"כ פרישה ומייחדין ליה עם הכ"ג בלישכה:
 
'''{{עוגן1|א"ר}} חגיי משה וכו'.''' כצ"ל משה בשבועה הוא וכך היה דרכו של ר' חגיי בכ"מ לומר בלשון שבועה זו כמו שתמצא בפ"ד דדמאי ובכמה מקומות והבאתי בריש פ"ב דסנהדרין וכך הוא בפ"ג דהוריות. וגרסי' שם בהלכה ב' לכל סוגיא דכאן עד ונעשיך אב בית דין לישראל. וכן לקמן בפרק קמא דמגילה בהלכה ט' עיין שם ותמצא מבואר והגי' הברורה מכאן ומכאן:
 
 
 
 
 
'''{{עוגן1|מנין}} כשם וכו' כך מקדשין ליה וכו'.''' על תנאי שאם יארע דבר באשתו שתהא זו מקודשת לו וקידושין גמורין א"א כדמתרץ לקמן דא"כ הוה להו שני בתים:
 
'''{{עוגן1|עד}} דאת מקשי לה על דר' יהודה.''' באשה:
 
'''{{עוגן1|קשייתה}} נמי על דרבנן.''' דאי חיישי לטומאה אם כן אין לדבר סוף דשמא יארע טומאה בכהן האתר. ומשני קרי מצוי היא וכו' וגזרו על דבר שהוא מצוי והיינו לחוש בכ"ג שמא יארע בו פסול ותו לא חששו בזה האחר דלטומאה דתרין לא חיישינן אבל מיחה לא שכיחא ולא חיישי כלל שמא תמות אשתו:
 
'''{{עוגן1|והא}} אשכחן וכו'.''' כלומר הרי שמצינו כאן אליבא דרבי יהודה דחייש למיתה:
 
'''{{עוגן1|הדא}} היא דתנינן תמן וכו'.''' והיינו הך דמתני' ואיידי דמייתי להאי עניינא לקמן בפ"ז דגיטין בהלכה ו' למרמי דר' יהודה אדר' יהודה גריס נמי הכא דתנינן תמן וכן תמצא בהרבה מקומות בש"ס הזה:
 
'''{{עוגן1|תמן}} תנינן.''' בפ"ג דגיטין בהלכה ג' המביא גט וכו' בחזקת שהוא קיים ולא חיישי' למיתה ולא פליג ר' יהודה וקשיא תמן את אמר אין מיתה מצוייה והכא את אמר לר' יהודה מיתה מצוייה:
 
'''{{עוגן1|תמן}}.''' בגטין בדינא דיחיד הוא וכאן במתני' בדינא דשייכא לצבור שהכ"ג בא לכפר על כל ישראל וחומר הוא בצבור דאע"ג דבעלמא לא חייש למיתה הכא חייש ר' יהודה:
 
'''{{עוגן1|והא}} אשכחן.''' דר' יהודה מחמיר אפי' ביחיד דלא שייכא לכל ישראל כדקתני לקמן בפ"ו דשקלים אמר ר' יהודה לא היה שופר של קיני חובה בירושלים שמא תמות אחת מהן וכו'. והוי ליה חטאת שמתו בעליה שדינה שתמות וכשהדמים מעורבין הן בקרבן א"א להקריב וחטאת שמתו בעליה לא שייכא אלא ביחיד:
 
'''{{עוגן1|ויקדש}} מאתמול.''' על הא דקאמר רבי יהודה קאי שמקדשין לו אשה אחרת על תנאי שאם תמות אשתו ביה"כ תהא זו מקודשת לו ולמה לא יקדש אותה מאתמול קדושין גמורים:
 
'''{{עוגן1|וכפר}} בעדו ובעד ביתו.''' כתיב משמע בעד בית אחד ולא בעד שני בתים לפיכך מקדשה על תנאי ואין כאן אלא בית אחד:
 
'''{{עוגן1|לא}} נמצא זה כקונה קנין בשבת.''' שאם תמות אשתו ביה"כ חלו קדושין של האחרת. והרי קונה קנין ביה"כ ותנן בפ"ה דביצה לא דנין ולא מקדשין לא בשבת ולא בי"ט:
 
'''{{עוגן1|א"ל}} משום שבות.''' הוא ושהתירו במקדש שבות כזה:
 
'''{{עוגן1|הדא}} אמרה.''' מדפריך לא נמצא זה כקונה קנין בשבת ודוקא במקדש היא שהתירו ומפני הדחק א"כ אילין דכנסין ארמלין צריך לכונסן מבע"י לפי שהאלמנה אין לה חופה שיהא קונה אותה לכל דבר לזכות במציאתה ובמעשה ידיה ואינה נקנית לו אלא בביאה או שיתייחד עמה מבעוד יום קודם השבת שלא יהא כקונה קנין בשבת אם יתייחד עמה בתחלה בשבת:
תחילתדףכאן א/ב
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|כל}} שבעת הימים וכו'.''' שמרגילין אותו בעבודה:
 
'''{{עוגן1|זורק}} את הדם.''' של תמידין:
 
'''{{עוגן1|ומקטיר}} את הקטרת כו' ומקריב את הראש ואת הרגלים.''' וה"ה לכל האברים:
 
'''{{עוגן1|כדי}} שיהא רגיל בעבודה.''' ביה"כ:
 
'''{{עוגן1|ושחר}} כל הימים.''' דינו של כ"ג בכל עת שירצה להקריב מקריב ואינו צריך פייס:
 
'''{{עוגן1|שכ"ג}} מקריב חלק בראש.''' אם ירצה אומר עולה זו אני מקריב מנחה זו אני מקריב ואין המשמר יכולין לעכב על ידו:
 
'''{{עוגן1|ונוטל}} חלק בראש.''' אם ירצה אומר חטאת זו שלי האשם זה שלי, ודוקא בקדשי המקדש אבל בקדשי גבול ה"ה כשאר אחיו הכהנים וחולקין בשוה והכי איתא בתוספתא פ"ק:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|ואינו}} טמא משום הזייתו.''' שהזו עליו כדאמרינן לעיל שהיו מזין עליו מכל חטאות שהיו שם והזאת מי חטאת שהוזה על הטהור מטמאין אותו והיכי מצי עביד עבודה:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ר' יוסי בר' בון.''' לא היו מזין עליו בשחרית אלא משהיה מקריב קרבנותיו היו מזין עליו לעת ערב וטובל ומעריב שמשו ולמחר עביד עבודה:
 
'''{{עוגן1|שכ"ג}} מקריב וכו'.''' ומפרש היך עבידא כיצד הוא נוטל חלק בראש אומר עור של עולה זו היא שלי ונוטל חלה אחת משתי הלחם של עצרת ושש חלות מלחם הפנים בכל שבת שמתחלקין אחר שהוקטרו הבזיכין ושאר השש חלות מתחלק להמשמר:
 
'''{{עוגן1|הכא}}.''' בעור הקרבן הוא נסב כולה שאתה אומר עור זה שלי ונוטל כולו והכא בשתי הלחם ולחם הפנים הוא נסב פלגא ומאי טעמא:
 
'''{{עוגן1|כאן}} לקרבן יחיד.''' נוטל כולו אם ירצה:
 
'''{{עוגן1|וכאן}} לקרבן צבור.''' מחלק הוא מחצה על מחצה עם הכהנים:
 
'''{{עוגן1|תני}}.''' חדא ברייתא דרבי פליג וקאמר אומר אני שלא יטול אלא מחצה ואקרבן יחיד קאי. ואית תניי תני דה"ק רבי אומר אני שיטול מחצה והכי גריס בתוספתא פ"ק:
 
'''{{עוגן1|היך}} עבידה.''' אלו שתי הלשונות אליבא דרבי היאך הן מתפרשין:
 
'''{{עוגן1|היה}} שם עור אחד.''' של עולה לרבנן הוא נוטל את כולה ועל זה שייך לישנא דרבי אומר אני שלא יטול אלא מחצה ומחצה לכהנים ואם היו ד' וה' עורות לרבנן אינו נוטל אלא אחד וע"ז קאמר רבי אומר אני נוטל מחצה מהכל וכדיליף מקרא מדכתיב לאהרן ולבניו ללמד שלעולם נוטל הכ"ג מחצה:
 
'''{{עוגן1|כהדא}}.''' עובדא:
 
'''{{עוגן1|בילי}} ואסטרגי.''' בולי הם עשירים והשרים ואסטרגי הם המוני עם ולשון לעז היא סארט"י ד"י אמינ"י:
 
'''{{עוגן1|הוה}} לון קריבו.''' היה להם מתנה אחת שהוטל עליהם מהמלך ואתא עובדא קומי רבי ואמר וכי אין הבולי בכלל שאר המוני העם הם ולאיזה דבר פרט המלך ואמר בולי ואסטרגי אלא כך אמר אלו יתנו מחצה ואלו יתנו מחצה:
 
'''{{עוגן1|רבי}} כדעתיה וכו'.''' מדפרט הכתוב לאהרן ולבניו:
 
'''{{עוגן1|והא}} מתניתא פליגא.''' תוספתא היא בפ' י"ב דמנחות האומר הרי עלי מאה עשרונות למנחה ולהביאן בשני כלים מביא חמשים וכו':
 
'''{{עוגן1|אילו}} מי שאמר וכו'.''' כלומר דמפרש טעמא ומפני מה הוא מביא מחצה בכלי זה ומחצה בכלי זה משום דאלו אמר הרי עלי ק' עשרונות סתם ולא אמר יותר ודאי בכמה כלים כפי שירצה הוא מביאן ולאיזה דבר פרט ואמר בשני כלים אלא להביאן מחצה על מחצה הלכך יבא חמשים וכו':
 
'''{{עוגן1|ותני}} עלה וכו'.''' כלו' אפ"ה תני מלה בסיפא שאם הביא ששים בכלי אחד וארבעים בכלי אחד יצא וקשיא לרבי דהרי כאן פרט בשני כלים ואפילו הכי קתני דאף על פי שלא הביא מחצה על מחצה יצא:
 
'''{{עוגן1|אמר}} רבי יוסי ברבי בון וכו'.''' שאני הכא דמכיון שעד ששים יכולין הן לבלול בכלי אחד כדתנינן בפרק י"ב דמנחות עד ששים יכולין להבלל הרי זה כמי שקבע לו ששים בכלי אחד משעה ראשונה דמסתמא דעתו היה להביא בכלי אחד מהן כל כך שיכולין להבלל בו:
 
'''{{עוגן1|לא}} צורכא דלא וכו'.''' מסקנת דבריר' יוסי בר' בון הן כלומר לא צריכא לך להקשות מכאן אלא אי הוה תני הכי אמר הרי עלי ששים עשרונות להביאן בשני כלים כו' יצא ושפיר היא דמצית למידק שאפי' פרט בשני כלים אפ"ה קתני יצא דהכא ליכא טעמא דבילה אבל השתא דאיכא טעמא דבילה לא מצית למידק עלה דרבי:
 
'''{{עוגן1|אשכח}} תני כן.''' מצינו חדא ברייתא דתני הכי דאפי' בכה"ג יצא בדיעבד וא"כ פליגא עליה דרבי. רבי חנניה חברין דרבנן בעי. על הא דמותיב מברייתא דעשרונות וכי למדין אנו מדת הדין והוא ענין ממון מעשרון שהיא ענין קרבנות. וקאמר הש"ס אין דאשכח תנא והוא למד מדת הדין ממדת עשרון:
 
'''{{עוגן1|א"ר}} אבין.''' הא דקתני אם הביא שלשים בכלי אחד וכו' יצא ובלבד שלא יביאם בג' כלים:
 
'''{{עוגן1|ר'}} בא בר ממל אפי' בכמה כלים.''' דמכיון דליכא הכא טעמא דבילה אפי' הביא בכמה כלים יצא:
 
'''{{עוגן1|בכל}} יום.''' משבעת הפרישה כ"ג מתלבש בכליו וכו' והולך בתוך ביתו ביום דליכא למיחש למידי ובא ומקריב וכו' ולן בלשכת פלהדרין:
 
'''{{עוגן1|רבי}} עוקבא בשם ריב"ל.''' קאמר לא היה כ"ג נוהג לעשות כן בכל ימות השנה להתלבש בכליו ולהקריב התמידין אלא בשבתות ובי"ט וא"כ בימי הפרישה בשבת עשה כן:
 
'''{{עוגן1|אית}} תניי תני הציץ מרצה על מצחו.''' בזמן שהוא על מצחו של כ"ג הוא מרצה ואם אינו על מצחו אינו מרצה:
 
'''{{עוגן1|ואית}} תניי תני אפי'.''' מונח הוא בזוית מרצה ומפרש לטעמייהו דמר דרש על מצחו תמיד וכתיב ונשא אהרן את עון הקדשים וגו' משמע דוקא בעודו על מצחו. ומר אמר אפי' בזוית מן הדא דיה"כ נלמד שכ"ג משמש עבודת היום בבגדי לבן והציץ מרצה:
 
'''{{עוגן1|מ"ד}} הציץ מרצה על מצחו.''' דוקא מסייע לר' יוסי ברבי בון דאמר בכל יום כ"ג מתלבש בכליו וכדי שאם יהיה איזה דבר שצריך ריצוי הציץ יהא מרצה. ומ"ד אפי' מונח בזוית מרצה מסייע לר' עוקבא דאמר לא היה נוהג לעשות כן ולהתלבש בכליו אלא בשבתות וי"ט וא"כ בימות החול במה שצריך ריצוי ציץ מרצה הוא לעולם ואפי' אינו על מצחו:
תחילתדףכאן א/ג
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|מסרו}} לו זקנים מזקני בית דין וקורין לפניו.''' באלו שבעת ימים:
 
'''{{עוגן1|בסדר}} היום.''' בעבודתו ובסידורו הכתוב בפ' אחרי מות ובפירושו:
 
'''{{עוגן1|אישי}}.''' אדוני:
 
'''{{עוגן1|או}} שמא לא למדת.''' בגמרא קאמר שזה הוא במקדש שני בזמן שהיו מעמידים כ"ג שאינם מהוגנין כדאמר לעיל בהלכה א' דאלו במקדש ראשון לא היו מעמידין אלא הגדול שבכהנים בחכמה וכו':
 
'''{{עוגן1|כדי}} שיהא מכיר.''' שיתבונן בבהמות העוברות לפניו לתת אל לבו בהלכות סדר היום:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|שמא}} שכחת.''' ניחא אלא שמא לא למדת בתמיה:
 
'''{{עוגן1|ולא}} כן תני.''' בתוספתא פ"ק:
 
'''{{עוגן1|שתהא}} גדולתו מאחיו.''' שאם אין לו עושר גדלהו משל אחיו ומדלא כתיב והכהן המשיח קא דריש:
 
'''{{עוגן1|ר'}} אומר בנוי וכו'.''' נוי הוא תואר ובמראה הוא מראה הפנים ומהמשחה קא דריש רמז לאלו החמשה שכך הוא אותיותיו:
 
'''{{עוגן1|כאן}} בראשון וכו'.''' כדפרישית במתני':
 
'''{{עוגן1|איכן}} היו מעמידין אותו מבפנים.''' בעזרה אצל שער המזרח או מבחוץ לעזרה ומפרש ואזיל מה נפקא מינה:
 
'''{{עוגן1|אין}} תימר מבפנים כהאי דתנינן תמן וכו'.''' ה"פ דהאי מילתא דלמאי דתנינן לקמן בפרק ג' אין אדם נכנס לעזרה לעבודה אפי' הוא טהור עד שיטבול. אין תימר מבפנים. וכאן הרי לא טבל דהא לא תנן מטבילין ומעמידין אותו וכו' ש"מ דכל שנכנס לעזרה שלא לעבודה כגון הכא אין צריך טבילה דכל הנכנס לעזרה לעבודה בדוקא תנינן ובין דאית ביה חששא דטומאה וכגון ערב יה"כ שחרית דשמא אירע בו טומאה בלילה שלפניו ובין היכא דליכא ביה חששא דטומאה כלל כגון ביה"כ דבלילה שלפניו לא היו מניחין אותו לישן וחששא דטומאה ישנה נמי ליכא דהא כל ז' עביד עבודה וטביל ועביד הערב שמש אפ"ה הכל שוה לדינא הוא דאם נכנס לעבוד עבודה צריך טבילה ושלא לעבודה לא גזרינן מידי וא"צ טבילה וזהו דקאמר כהאי דתנינן וכו' כלומר דלעבודה דוקא הוא וא"כ חמש טבילות דבאותו היום של יה"כ הראשונה מחמת עבודת התמיד היא וכמו בכל יום דתנינן שלא היה אדם נכנס וכו' וארבע מחמת יה"כ בין חילוף בגדים בכל פעם וכדדרשינן מהכתוב ורחץ בשרו וגו':
 
'''{{עוגן1|ואין}} תימר מבחוץ.''' היו מעמידין אותו ומטעמא דאכתי לא טבל היום ואע"פ שלא לעבודה היא מ"מ היום צריך טבילה משום חשש טומאה ולא יכנוס לעזרה אם נזכר שיש לו טומאה והשתא דוק מינה דכל היכא דליכא כאן חששא דטומאה כלל א"צ טבילה ואפי' נכנס לעבודה דהא עיקר טעמא דטבילה כדי שיזכור אם יש לו טומאה והשתא טבילה ראשונה של יה"כ דליכא חששא דטומאה ביה כלל לא היתה צריכה אלא דמחמת קדושת יה"כ היא דחמירא א"כ כולהון החמש טבילות מחמת יה"כ היא:
 
'''{{עוגן1|מעבירין}} לפניו וכו' ולמה לא אמר.''' נמי מעבירין לפניו שעיר שהוא ג"כ מעבודת יה"כ:
 
'''{{עוגן1|בלא}} כך אינו זקוק להערות.''' בתמיה הא תנן לקמן בסדר העבודה בפ' הוציאו לו שלאחר שמזה מפר ושעיר לפני ולפנים וכן על הפרוכת שכנגד הארון מבחוץ עירה דם הפר לתוך דם השעיר וכו' ויצא אל המזבח וכו' ומכיון שלבסוף זקוק הוא להערות ולערב שניהן כשהוא רואה היום הפר זכור הוא ג"כ להשעיר ומתבונן בעבודתו וא"צ להעביר לפניו השעיר:
 
'''{{עוגן1|אשכח}} תני ושעיר.''' אשכחן חדא ברייתא דתני נמי שהעבירו לפניו אף השעיר:
תחילתדףכאן א/ד
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|כל}} שבעת ימים לא היו מונעין ממנו מאכל ומשתה.''' דמהו דתימא דהואיל ועביד עבודה כל ז' ימים ימנעו ממנו שלא יבוא לידי טומאה ולא מצי עביד למחר דבעי הערב שמש קמ"ל דלא חששו כן אלא משום עבודת יה"כ דלא סגי אלא בעבודתו ושאר כל הימים אי לא מצי עביד יעבוד כהן אחר:
 
'''{{עוגן1|לא}} היו מניחין אותו לוכל הרבה.''' ואפי' מן המאכלים שאינן מביאים לידי חימום שהמאכל וכו' ושמא יארע לו טומאה ומאכלין המביאין לידי חימום כגון חלב חם וביצים וכו' כדקחשיב בגמרא לא היו מניחין אותו לאכלן כלל עם חשיכה:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|תני}} וכו' ולא קונדיטון.''' מאכל שעושין מיין ופלפלין ומיני בשמים:
 
'''{{עוגן1|ולא}} אתרוג וכו'.''' כלומר וכן לא שאר מיני פירות המרגילין לזיבה:
 
'''{{עוגן1|אעפ"כ}} וכו'.''' אפי' לאחר כל שמירות הללו היו מתפללין על כך והיו קורין עליו את הפסוק הזה אם ה' לא יבנה בית וגו' אם ה' לא ישמר עיר שוא שקד שומר:
 
'''{{עוגן1|ולא}} מן הניסים וכו'.''' כדקחשיב בפ"ה דאבות עשרה נסים נעשו בבית המקדש וא' מהן שלא אירע קרי לכהן גדול ביה"כ ולמה היה צריך שמירה:
 
'''{{עוגן1|על}} שם לא תנסו.''' את ה' מכאן שאין לסמוך על הנס:
 
'''{{עוגן1|ר'}} יוסי בר' בון.''' אמר כאן בבית ראשון היו אלו הנסים. כאן שהיה צריך שמירה בבית שני:
תחילתדףכאן א/ה
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|מסרוהו}} זקני ב"ד.''' אותן שקראו לפניו בסדר היום מסרוהו לזקני כהונה:
 
'''{{עוגן1|הוליכוהו}} לעליית בית אבטינס.''' כדי ללמדו חפינת הקטרת שנאמר ומלא חפניו קטרת סמים דקה והיה משימו בתוך הכף וכשבא לפני ולפנים להקטיר היה צריך להחזיר הקטרת לתוך חפניו ואוחז שפת הכף בראשי אצבעותיו ומערה הקטרת בגודלו לתוך חפניו עד שמחזירה למלא חפניו כשהיתה וצוברו ע"ג הגחלים וזו היא עבודה קשה שבמקדש:
 
'''{{עוגן1|ונפטרו}}.''' זקני ב"ד ובשעת פטירתן משביעין אותו וכו' שלא תשנה ולעשות מעשה הצדוקין וליתן את הקטרת על הגחלים מבחוץ ולהכניס לפנים שהם דורשין כי בענן אראה על הכפרת בענן עשן הקטרת יבא לפנים ואז אראה על הכפרת אבל אין הדבר כן שהרי הכתוב אומר ונתן את הקטרת על האש לפני ה' א"כ למה נאמר כי בענן אראה על הכפרת ללמד שהוא נותן בה מעלה עשן כדקאמר בגמרא:
 
'''{{עוגן1|והוא}} פורש ובוכה.''' לפי שחשדוהו לצדוקי:
 
'''{{עוגן1|והן}} פורשין ובוכין.''' על שחשדוהו לפי שהחושד בכשרים לוקה בגופו ושמא כשר הוא ואין בלבו כלום:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|על}} גבי שער המים היתה.''' אותה עלייה של בית אבטינס וסמוך ללשכתו של כ"ג היתה:
 
'''{{עוגן1|מעשה}} באחד וכו'.''' תוספתא היא בפ"ק:
 
'''{{עוגן1|לא}} באו ימים קלין עד שמת.''' ובתוספתא גריס לא שהה שלשה ימים עד שנתנו בקברו:
 
'''{{עוגן1|ויש}} אומרים.''' שמיד שיצא מן הקדש יצא וחוטמו מזנק תולעים. לפי שחוטמו הוא ראשון להכניסה וכמין פרסת עגל עלה בתוך מצחו שנגפו מלאך שנאמר בהם וכף רגליהם ככף רגל עגל:
 
'''{{עוגן1|אית}} דבעי מימר היא דפרה וכו'.''' כלומר כל אלו המעשים כהן צדוקי אחד הוא שעשה אותם ומעשה דפרה הוא בתוספתא פ"ב דפרה דגריס שם על מה שאמרו מטמאין היו את הכהן השורף את הפרה מפני הצדוקין שלא יהיו אומרים במעורבי שמש נעשית. שהם אינם מודים למדרש חכמים שטבול יום כשר בפרה ומעשה באחד שהעריב שמשו ובא לשרוף את הפרה וידע בו רבן יוחנן בן זכאי ובא וסמך שתי ידיו עליו כדי לטמאו. ואמר לו אישי כ"ג מה נאה אתה להיות כ"ג רד וטבול אחת ירד וטבל ועלה אחרי שעלה צרם לו באזניו א"ל בן זכאי לכשאפנה לך א"ל לכשתפנה לא שהה שלשה ימים עד שנתנוהו בקבר. ומעשה דסוכה במתני' פ"ד דסוכה ולהמנסך אומרים לו הגבה את ידך שפעם אחת ניסך אחד ע"ג רגליו. לפי שאין הצדוקין מודין בניסוך המים. ורגמוהו כל העם באתרוגיהם:
 
'''{{עוגן1|ר'}} סימון לא אמר כן.''' שזה הכל היה בכהן אחד אלא או דפרה ודסוכה היה ע"י אחד ומעשה דיה"כ היה ע"י אחר או דמעשה דפרה ודיה"כ היה ע"י אחד ודסוכה היה ע"י אחר. וגרסי' לכל הא ודלקמן בפ"ד דסוכה בהלכה ח':
 
'''{{עוגן1|מאן}} דאמר וכו'.''' ומפרש דלמ"ד לא היו ימים קלין עד שמת זה שעשה ביה"כ א"כ הוא כהאי דאמרי תלתיהון עבד שעשה מעשה דפרה ודיה"כ ודסוכה ובסוכות מת שרגמו אותו וזהו ימים קלים מיוה"כ עד הסוכות ולא כגירסת התוספתא:
 
'''{{עוגן1|ומ"ד}} יצא חוטמו וכו'.''' ומת מיד ביום הכפורים א"כ כמ"ד או דפרה ודסוכה היה חד ששרף את הפרה ואחר כך אירע זה בסוכות ונרגם ודכפורים היה אחר שהרי מת באותו יום. או דפרה ודכפורים היה כהן חד ששרף את הפרה ואח"כ עשה מעשה זה ביה"כ ומת מיד ודסוכה היה אחר ונרגם:
 
'''{{עוגן1|צוחה}} עליהן העזרה וכו'.''' כלומר כמו שצוחה על בני עלי כך צוחה העזרה על אלו שעשו שלא כהוגן:
 
'''{{עוגן1|בו}} ביום.''' בסוכות שרגמוהו באתרוגיהם נפגמה קרן המזבח ע"י כך ונתנו עליו וכו':
 
'''{{עוגן1|בעון}} קומי ר' אבהו.''' על היש אומרים שזה של יה"כ מת מיד וניגף ע"י מלאך והכתיב וכל אדם וגו' אפי' אותן שכתוב בהן ודמות פניהם פני אדם וכו' והיאך בא המלאך לשם:
 
'''{{עוגן1|א"ל}}.''' לא היה זה בשעה שבא לכפר אלא בשעה שנכנס כדרכו להוציא את הכף והמחתה:
 
'''{{עוגן1|כתיב}} והביא וגו'.''' שהרי הצדוקין אומרים וכו' שאם לפני בשר ודם אין עושין כן שיעשו עשן לפניו ק"ו וכו' ועוד הרי הוא אומר כי בענן וגו' אבל חכמים אמרו להן וכו' כדפרישית במתני':
 
'''{{עוגן1|ומנין}} שהוא נותן בה מעלה עשן.''' כלומר מנין לעיכוב ת"ל וכסה וגו'. וא"כ האי קרא לעיכוב ולעונש וכתוב כי בענן וגו' לאזהרה נאמר:
 
'''{{עוגן1|ת"ל}} כי בענן אראה על הכפרת.''' א"כ משמע דקודם מיתת בני אהרן נאמר דאלו לאח"כ הרי כבר נראה היום והיה לו לומר נראתי וכדמסיים ר"ז לקמן להאי דרשה:
 
'''{{עוגן1|הא}} כיצד וכו'.''' מכאן שאין הקב"ה עונש אא"כ הזהיר מקודם וכמו כאן שהיתה אזהרה מקודם מיתתן ונענשו אחר כך שהכניסו הקטרת שלא כהוגן:
תחילתדףכאן א/ו
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|אם}} היה חכם.''' הכ"ג הי' דורש כל ליל יה"כ שלא יחטפנו שינה ושמא יראה קרי:
 
'''{{עוגן1|ואם}} לאו.''' שאינו חכם אבל הוא תלמיד ויודע להבין ולשמוע דבר הלכה ת"ח דורשין לפניו:
 
'''{{עוגן1|ואם}} לאו.''' שאינו יודע להבין קורין לפניו:
 
'''{{עוגן1|באיוב}}.''' שהן דברים המושכין את הלב לשומען ואין שינה חוטפתו:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|תני}}.''' בברייתא שהיו קורין לפניו במשלי ובתהלים:
 
'''{{עוגן1|מפני}} שטעמן.''' כשמפרשין לפניו טעמיהן ופירושן מפיגין הן את השינה:
 
'''{{עוגן1|מה}} ניתני.''' במתניתין קבוטר או קבוטל והוה רב קאי ומצלי ולא הוה יכול להפסיק ואחוי לי' באצבע לרמז וכאומר צפר צעוק ואמור קבוטר:
תחילתדףכאן א/ז
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|פרחי}} כהונה.''' הבחורים שמתחיל שער זקנם לפרוח:
 
'''{{עוגן1|מכין}} לפניו באצבע צרדה.''' הוא האצבע האמצעי וכדתני בתוספתא פ"ק אצבע גדולה של ימין ונקרא צרדה על שם שהיא צרה לאצבע הסמוך לאגודל וכשמכין באצבע גדולה על האגודל נשמע קול וכדי שלא יישן:
 
'''{{עוגן1|עמוד}} והפג אחת.''' כלו' מעט על הרצפה של שיש כדי שתצטנן ולא תישן:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|רב}} חונא אמר באצבע צרדה בפה.''' היו נותנין האצבע צרדה על הפה כדי להוציא קול נעימה:
 
'''{{עוגן1|ור'}} יוחנן אמר באצבע צרדה ביד.''' היו מכין על אגודל כדפרישית במתני':
 
'''{{עוגן1|מתניתא}}.''' תוספתא פליגא על ר' יוחנן דתני שם איזו היא אצבע צרדה אצבע גדולה של ימין:
 
'''{{עוגן1|בפה}} לא בנבל ולא בכנור.''' מה היו אומרים שיר המעלות לשלמה אם ה' לא יבנה בית וגו':
 
'''{{עוגן1|פתר}} לה ר' יוחנן.''' דה"ק נעימה האומרת באצבע צרדה אומרה בפה כלומר. לעולם היו מכין אותה ביד וכפי קול הנעימה היוצאת מזה כך היו אומרים אח"כ אלו הפסוקים באותו קול הנעימה ובפה וכו':
תחילתדףכאן א/ח
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|בכל}} יום תורמין את המזבח.''' תרומת הדשן שחותה במחתה מן הדשן אשר על המזבח בין מעט בין הרבה:
 
'''{{עוגן1|ונותנו}} במזרחו של הכבש.''' והיא היתה תחלת העבודה בשחרית:
 
'''{{עוגן1|וביום}} הכפורים היה תורם מחצות.''' משום חולשא דכהן גדול שעליו לבדו מוטל כל העבודות וצריך להשכים יותר:
 
'''{{עוגן1|וברגלים}}.''' דנפישי ישראל ונפישי קרבנות ורב הדשן במקום המערכה וצריך להעלותו ממקום המערכה למקום שבאמצע המזבח ונקרא תפוח לפי ששם גל גדול של דשן צבור ומונח בתפוח והיו משכימין לתרום מאשמורה הראשונה שהיא שליש הלילה:
 
'''{{עוגן1|ולא}} היתה קרות הגבר מגעת.''' ברגלים:
 
'''{{עוגן1|עד}} שהיתה עזרה מליאה מישראל.''' המביאים קרבנותיהם להקריבם מיד אחר תמיד של שאר:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|אמר}} ר' מלא לא מסתברא דאי לא וכו'.''' כלומר וכי לא מסתברא אלא איפכא מדתני במתני' ושיהא תרומת הדשן ביה"כ מאשמורה הראשונה וברגלים לא ישכימו כל כך אלא מחצות וכדי שלא יבאו לידי צמאה כשישכימו הרבה ובעזרה אין מים לשתות לפי שהכיור היה משוקע שלא יהיו מימיו נפסלים בלינה וביה"כ דאסור בשתייה לא איכפת להו בהשכמה:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ר' יוחנן תרומת הדשן תחלת עבודה שלמחר היא.''' וא"כ כבר היו מעלין את הכיור לפי שצריך לקדש ידיו ורגליו מהכיור המשוקע במים והמים מצויין להם אם יצמאו לשתות:
 
{{מרכז|<big>'''הדרן עלך שבעת ימים'''</big>}}
תחילתדףכאן ב/א
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|בראשונה}}.''' קודם שאירע המעשה דלקמן לא היה פייס לתרומת הדשן וכדקאמר בגמרא דאף על גב דעבודה היא לא תקינו לה פייס ומשום אונס שינה דאי אמרת יפיסו לא אתו דכל חד יאמר מי יימר דיתרמי ליה וכיון דחזו דאתי ואתו נמי לידי סכנה תקינו רבנן נמי פייסא כדלקמן. ובראשונה כל מי שרוצה לתרום מאותו בית אב שלהם היה תורם:
 
'''{{עוגן1|בזמן}} שהן מרובים.''' וכל אחד ואחד אמר אני תורם היה משפטם כך שהם רצים ועולים בכבש של המזבח שהיא ל"ב אמה אורך וכל הקודם את חבירו לתוך ד' אמות העליונות של כבש וסמוכות להמזבח זכה הוא לתרום וזה היה הגורל שלהם:
 
'''{{עוגן1|ואם}} היו שנים שוין.''' בסמוך למזבח ואין אחד מהם קודם והיה הגורל הזה בטל מעתה היו כולם באים לעשות הפייס ולהטיל הגורל. וכיצד היו מפיסין:
 
'''{{עוגן1|הממונה}} אומר להם הצביעו.''' הוציאו אצבעותיכם למנין לפי שאסור למנות לישראל להאנשים עצמן אלא ע"י דבר אחר וסדר הפייס כך היה כל כהני בית אב של יום היו נכנסין ללשכת הגזית ומלובשין בבגדי כהונה ועומדים בהיקף והממונה בא ונוטל המצנפת של אחד מהן ומחזירה וזהו הסימן שהוא האיש שמתחילין למנות ממנו ומוציא כל אחד אצבעו ומסכימין לאיזה מנין למאה או ליותר או לפחות והמנין יהיה יותר מהכהנים אשר הם שם ומונה הממונה אצבעותיהם וחוזר חלילה עד שישלים המנין שהסכימו עליו וזה שנשלם המנין באצבעו הוא הזוכה בפייס וכך היה כל הפייסות שבמקדש:
 
'''{{עוגן1|ומה}} הן מוציאין אחת או שתים.''' בבבלי מפרש אחת לבריא ואם הוא חולה מוציא שתים לפי שהחולה אינו יכול לכבוש אצבעותיו וכשמוציא אחת יוצאה חברתה עמה:
 
'''{{עוגן1|ואין}} מוציאין אגודל במקדש.''' מפני הרמאים לפי שהאגודל קצר הוא ונוח לפושטו ולכפותו מהר וכשיראה שקרב המנין להיות כלה יוציאנו כדי שיבא הפייס אצלו. ואם הוציא אגודל אין מונין לו:
 
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|מעשה}} שהיו שנים שוין וכו'.''' כלומר כשהיו כבר על הכבש ורצין להגיע אל ד' אמות הסמוכין למזבח והיו שוין להם ודחף וכו' והכי מדייק בגמרא:
 
'''{{עוגן1|ד'}} פייסות היו שם וזה.''' של תרומת הדשן היה פייס הראשון ובגמרא נתנו טעם שלא היו מפיסין כולם בפייס אחד כדי לעשות פומפי לדבר כדי לפרסם ולהשמיע קול בעזרה ארבעה פעמים וזהו כבודו של מלך על שם בבית אלהים נהלך ברגש:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|ר'}} מנא בעי.''' הוקשה לו ולמה בראשונה לא קבעו פייס לתרומת הדשן הלא עבודה היא כדמסיק הקושיא:
 
'''{{עוגן1|איתא}} חמי.''' בא וראה שחיטה כשירה בזר ויש לה פייס כדתנן מי שוחט ותרומת הדשן פסולה בזר דכתיב ולבש הכהן וגו' והרים את הדשן ואת אמר אין לה פייס בתמיה:
 
'''{{עוגן1|חזר}} ר' מנא.''' ושני ליה לנפשיה ואמר דהיינו טעמא דשאני שחיטה שאינה כשירה אלא ביום וליכא אונס שינה אבל תרומת הדשן וכו' כדפרישית במתני':
 
'''{{עוגן1|מאי}} חמית מימר כן.''' מנין אתה רואה לומר כן דתרומת הדשן כשירה כל הלילה:
 
'''{{עוגן1|כל}} הלילה והרים.''' דכתיב לעיל מיניה היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר והדר כתיב ולבש הכהן וגו' והרים ודרשינן כל הלילה דקרא קמא אוהרים דבתרא מכאן לתרומת הדשן שהיא כשירה כל הלילה:
 
'''{{עוגן1|זר}} שתרם רבי יוחנן אמר חייב.''' מיתה כמו על שאר עבודות:
 
'''{{עוגן1|עבודת}} מתנה.''' כתיב ואתה ובניך אתך תשמרו את כהונתכם לכל דבר המזבח ולמבית לפרכת ועבדתם עבודת מתנה וגו' והזר הקרב יומת ודריש עבודת מתנה שאתה נותן על המזבח יצאת עבודה זו שהיא בהרמה מעל המזבח:
 
'''{{עוגן1|לכל}} דבר המזבח.''' ריבויא הוא ואפי' לעבודת סילוק והרמה:
 
'''{{עוגן1|מתחייב}} עליהן מבחוץ.''' אם עשה אחד מהן בחוץ לעזרה ובאלו זר מתחייב וכו':
 
'''{{עוגן1|ואתיא}}.''' דרב כר"ש בן לקיש דעבודת מתנה דוקא ולוי ס"ל כר' יוחנן:
 
'''{{עוגן1|חתה}} גחלים.''' הזר מעל המזבח:
 
'''{{עוגן1|תפלוגתא}} וכו'.''' וכן אם הוציא שאר הדשן מחוץ למחנה שהיא אחר הרמה פליגי נמי בה דכמחלוקת בהרמה כך מחלוקת בהוצאה:
 
'''{{עוגן1|אתיא}} כמ"ד אחרים פחותים מהן.''' דגבי הוצאת הדשן כתיב ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה ופליגי תנאי בברייתא דחד ס"ל דאחרים דכתיב היינו שהבגדים שהוא לובש להוצאה יהו פחותים מבגדים שהיה לבוש בהרמה ואיכא תנא דס"ל אחרים לרבות בעלי מומין שהן כשרין להוצאת הדשן ואתיא פלוגתא דר' יוחנן ורשב"ל בזר בהוצאה כמ"ד אחרים פחותין מהן ובין הרמה ובין הוצאה בעי כהונה ובגדי כהונה אלא שאלו פחותין מהן מהראשונים דבגדים שבשל בהן קדירה לרבו לא ימזוג בהן כוס לרבו:
 
'''{{עוגן1|ברם}} כמ"ד אחרים לרבות בעלי מומין.''' א"כ הוא זר הוא בעל מום שאם בעל מום כשר להוצאה זר נמי כשר בה:
 
'''{{עוגן1|הכל}} מודים בזר שסידר וכו'.''' וכדמפרש ר' זעירא ובלבד שני גזירי עצים שהכתוב מזהיר עליהן וכו' דכתיב בהדיא כהונה ונתנו בני אהרן וגו' ומכאן למדו שמצוה להוסיף שני גזירי עצים יותר על עצי המערכה ומהכתוב הזה נלמד לתמיד של בין הערבים שני גיזרין בשני כהנים דוערכו כתיב ולתמיד של שחר שני גיזרין בכהן אחד דכתיב ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר וערך עליה ואם סידר הזר אותם חייב דעבודת מתנה היא וקסבר נמי דעבודה תמה היא שבזה גומר לסידור מערכת העצים וסידור האברים על המערכה תחלת סידור אחר הוא:
 
'''{{עוגן1|מנין}} להצתת האליתא.''' הצתה בקסמין דקין לתקן אש של המערכה שצריכה כהן וכלי שרת ת"ל וכו':
 
'''{{עוגן1|אמר}} ר"ש.''' לזה לא צריך קרא דוכי תעלה על דעתך שהזר קרב על המזבח אלא לימד על הצתת האש שלא תהא אלא בראשו של מזבח ולאפוקי שלא יעשה במפוח מרחוק:
 
'''{{עוגן1|התיבון}}.''' להא דקתני אליבא דר' יהודה דדריש מקרא דונתנו להצתת אליתא שלא תהא אלא בכהן והא כתיב והאש על המזבח תוקד בו מכאן להצתת האש וכו' דברי ר' יהודה אלמא דלר' יהודה נפקא ליה מהאי קרא להצתת אליתא שתהא בראשו של המזבח ולא הזכיר כאן שתהא בכהן א"כ מחלפא שיטתיה דר' יהודה דתמן מקרא דונתנו דריש שהיא צריכה כהן כשר והכא דריש הוא שתהא בראשו של המזבח ואינה צריכה כהן כשר וכלומר דאמאי לא אמר כאן שצריכה כהן:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ר' תנחום בר יודן מה את שמע מינה.''' וכי מהיכא את שמעת ליה דמדרשא דר' יהודה דקאמר שתהא בראש המזבח שאינה צריכה כהן:
 
'''{{עוגן1|נאמר}} בראש המזבח וזר.''' בתמיה וכי נאמר שזר עולה בראש המזבח ועל כרחך שצריכה כהן כשר:
 
'''{{עוגן1|תרם}}.''' הדשן מעל המזבח והפריחתו הרוח ואינו יכול ליתנו במקומו אצל המזבח:
 
'''{{עוגן1|תפלוגתא}} דר' יוחנן וכו'.''' כלומר תליא בפלוגתא דפליגי בקומץ של מנחה בכה"ג ומדמי לה תרומת הדשן לקומץ דשתיהן עבודת סילוק הן:
 
'''{{עוגן1|קומץ}} שנתנו ע"ג האישים.''' להקטירו והפריחתו הרוח ולא נקטר:
 
'''{{עוגן1|בפריחה}} האחרונה וכו'.''' כלומר בפריחה זו שהפריחתו הרוח פריחה אחר פריחה כדרך הרוח שמפריח מעט מעט עד שמפריח הכל ובזה כבר נתכפרו הבעלים ומתיר השיריים לאכילה דהואיל ונתנו ע"ג האישים כאלו נקטר הוא וה"ה הכא בתרומת הדשן יצא ידי הרמה וא"צ להרים דשן אחר מעל המזבח:
 
'''{{עוגן1|ר'}} יוחנן אמר משיאחז האור ברובו.''' אז הוי כאלו נקטר כולו ואם אח"כ הפריחתו הרוח כבר נתכפרו בעלים וה"ה הכא בתרומת הדשן משישים רובו במקומו אצל המזבח יצא:
 
'''{{עוגן1|מהו}} ברובו.''' דקאמר ר' יוחנן בקומץ אם ברובו של הקומץ סגי ולא בעי רוב כל פרידה ופרידה ממנו אם הוא עשוי פרידה פרידה כגון מנחת מחבת ואותה הכתוב בה פתות אותה פתים או רוב כל פרידה ופרידה איתאמרת בה:
 
'''{{עוגן1|אתא}} ר' חזקיה וכו'.''' ואמרו בשם ר' יוחנן ברוב כל פרידה איתאמרת בה:
 
'''{{עוגן1|תרם}} חצייה.''' של שיעור הרמה תליא בפלוגתא דפליגי בקומץ שנקטר מקצת ממנו:
 
'''{{עוגן1|מתני'}} לא אמרה כן.''' דאפי' בהקטרת שומשם סגי דהא תנן בפ"ג דמנחות הקטיר קומצה פעמיים כשרה משמע לפעמיים דוקא וכדמסיק לקמיה שאין קומץ פחות משני זתים ואין הקטרה פחות מכזית אחד:
 
'''{{עוגן1|מעתה}}.''' דאמרת אין קומץ פחות משני זתים א"כ כהן שאין ידו מחזקת בשני זתים יהא פסול מן העבודה ואנן לא תנן אלא מומין כדקא חשיב בפ"ו דבכורות וכהן שקומץ ידו אינו מחזיק שני זתים לא קא חשיב:
 
'''{{עוגן1|תרם}}.''' את הדשן בשמאל תליא בפלוגתא דפליגי בקומץ:
 
'''{{עוגן1|והקטירו}} בין ביד וכו'.''' כלומר לאחר שקדשו בכלי שרת מקטירו ע"ג המזבח בין ביד וכו':
 
'''{{עוגן1|יהודה}} ברבי אומר או בחטאת ביד וכו'.''' כלומר מדכתיב בה קדש קדשים היא כחטאת וכאשם אם רצה עובדה ביד כחטאת שזריקתה באצבע ואם רצה עובדה בכלי כאשם שזריקתו בכלי ולא ביד שאין לך טעון מתנת אצבע אלא חטאת בלבד:
 
'''{{עוגן1|ובלבד}} בימין.''' בין שעובדה ביד בין שעובדה בכלי צריך שיהא בימין וכן פליגי בהרמת הדשן:
 
'''{{עוגן1|התיבון}}.''' על הא דיהודה ברבי דקאמר שהקטרת הקומץ צריך שיתן בימין ומשמע דאם נתנו בשמאל כדי להקטירו פסלו ולא מהני חזרה קודם שיקטירו:
 
'''{{עוגן1|והא}} תנינן.''' בפ"ג דזבחים:
 
'''{{עוגן1|קיבל}} הדם בימינו ונתן לשמאלו יחזיר לימינו.''' ולא פסלו בקבלת שמאל בתחלה והשתא קשיא אם בשמאל הוא מחזיר למזבח כלומר דם שהוא עומד לזריקת המזבח אם נתנו בשמאל מחזיר הוא לימינו וכשר לזרקו על המזבח:
 
'''{{עוגן1|לא}} כ"ש לבזך.''' כאן שיכול הוא להחזירו משמאלו להבזך והוא הכלי שרת שקדשו להקומץ בו לא כ"ש דתיהני חזירתו:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ר' אילא אם שנייה אדם.''' אם שנה אחד להא דלעיל ר"א ברבי שמעון הוא דשנייה ולדידיה ל"ק דתני ראב"ש אומר אין הקומץ צריך קידוש בזך וכדמסיק ואזיל אתיא וכו' כשיטת ר"ש אביו:
 
'''{{עוגן1|דתנינן}}.''' במנחות שם:
 
'''{{עוגן1|שלא}} בכלי וכו'.''' בקידוש הקומץ פליגי:
 
'''{{עוגן1|מאי}} כדון.''' היאך תליא הא בה ומפרש דלרבנן דאית להון קומץ צריך קידוש בכלי שרת צריכה במי להון לימין ולר"ש דלית ליה קידוש הקומץ בכלי שרת ל"צ לדידיה לימין:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ר' מנא וכו'.''' כלומר שהיה מתמיה על כל הא דלעיל דמדמין תרומת הדשן להקטרת הקומץ:
 
'''{{עוגן1|ולא}} דמיא אלא לקמיצה.''' כלומר אי מדמית לה ולא דמיין אלא לזה בלבד ששיעור הרמת הדשן קומץ היא כמו הקטרת המנחה:
 
'''{{עוגן1|שזו}} בהרמה וכו'.''' כלומר בתרווייהו כתיב בהו והרים אבל למידי אחרינא לא דמיין אהדדי:
 
'''{{עוגן1|והרים}}.''' השתא דריש לקרא דתרומת הדשן דכתיב והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה על המזבח:
 
'''{{עוגן1|והרים}} אין והרים אלא בששייר.''' דלשון הרמה לא שייך אלא במקצת ושייר במקצתו:
 
'''{{עוגן1|אשר}} תאכל אין אכילה אלא בכזית.''' שצריך שלא יהיה בהרמה פחות מכזית:
 
'''{{עוגן1|היה}} בכולו כזית.''' בכל הדשן שישנו שם היאך יעשה ליטול מקצתו וכו':
 
'''{{עוגן1|והרים}} כתיב.''' וצריך שישייר מקצתו כדלעיל ונשאר השאלה בלא פשיטותא:
 
'''{{עוגן1|אשר}} תאכל האש יכול עצים.''' שירים הדשן מאשר אכל האש להעצים:
 
'''{{עוגן1|ת"ל}} עולה.''' ולא משל העצים:
 
'''{{עוגן1|אי}} עולה יכול אברי עולה.''' שהן עדיין שלימים ולא נתאכלו ירים אותן:
 
'''{{עוגן1|ת"ל}} אשר תאכל האש הא כיצד וכו'.''' שצריך לחתות מהמאוכלות הפנימיות של אברי העולה ויורד להשימו אצל המזבח:
 
'''{{עוגן1|מצוה}} להקדים אש לעצים וכו'.''' באש של הדיוט שמביאין קאמר כדדרשינן מהכתוב ונתנו בני אהרן הכהנים אש על המזבח שאע"פ שהאש ירדה מן השמים מצוה להביא אש. מן ההדיוט ואותו האש מצוה להקדימו להעצים של המערכה:
 
'''{{עוגן1|קידם}} עצים לאש וכו'.''' או שסידר את העצים עד שלא תרם הדשן:
 
'''{{עוגן1|משחיל}}.''' מושך העצים להצד או מפרק העצים מעט מעט ותורם לפי שהרמת הדשן תחלת עבודה היא:
 
'''{{עוגן1|חילפיי}} שאל קומץ של מנחה.''' שהיא מעבודת היום שנתנו ע"ג מערכת לילה שלא סידר עדיין מערכת עבודת יום מה הן. ור' ירמיה קאמר דעוד שאל חילפיי אימורין של תמיד שחר שנתנן ע"ג מערכת לילה מה הן:
 
'''{{עוגן1|ולאו}} מתניתא היא.''' ומה זו שאלה הא בהדיא תני בברייתא אין לך קודם בהקטרה לאברי תמיד של שחר אלא קטרת בלבד וכדתנינן בברייתא דסדר המערכה קטרת קודמת לאברים ואם סידרן במערכת לילה נמצא שהן קודמין לקטרת של שחר שלא נקטר הקטרת עד שסידרו מערכה שניה על המזבח שממנה לוקחין אש במחתה להקטיר קטרת ואותה המערכה שניה היתה אחר סידור המערכה גדולה בכל יום כדשנינו בפ"ב דתמיד:
 
'''{{עוגן1|מתניתא}} למצוה.''' כי צריכא ליה לחילפיי מהו לעיכוב ולא איפשיטא:
 
'''{{עוגן1|ציץ}} מהו שירצה על טומאת ידים.''' אם לאחר שקידש ידיו ורגליו נטמאו ידיו וכגון שנגעו בטומאה דרבנן כאותה ששנינו הפגול והנותר מטמאין את הידים ולא נטמא גופו מהו דמרצה הציץ על זה. ועוד בעי ידים מהו שיפסלו משום יוצא אם לאחר שקדש ידיו ורגליו יצא לחוץ מהו שיפסלו משום יוצא דאיכא היסח הדעת:
 
'''{{עוגן1|ולאו}} מתניתא היא.''' דתנינן בברייתא בהדיא קידש ידיו ורגליו ונטמאו מטבילן והן טהורות וא"כ לא צריך ריצוי ציץ וכן אם יצא לא נפסלו משום יוצא:
 
'''{{עוגן1|ואתיא}} כמ"ד וכו'.''' כלומר דמהדר ליה דמהאי ברייתא לאו ראיה דאיכא למימר אתיא כמ"ד אין הלינה פוסלת בידים. ופלוגתא דרבי ור"א בר"ש לקמן היא ולר"א בר"ש דס"ל אין הלינה פוסלת הני נמי לא פסלי:
 
'''{{עוגן1|מה}} צריכה ליה.''' כי קא מיבעיא ליה ברם הכא לאידך מ"ד והוא רבי דס"ל לינה פוסלת בידים אם יוצא נמי פוסלת:
 
'''{{עוגן1|ידים}} מהו שיפסלו משום מחוסר זמן.''' להאי מ"ד דס"ל אין הלינה פוסלת בידים קא מיבעיא ליה דאת"ל דאין הלינה פוסלת היינו אם קידש בלילה לעבודת מחר אין העמוד השחר העושה לינה פוסל דאין הלינה פוסלת בהן אלא אם קידש היום לצורך עבודת מחר מהו שיפסלו משום מחוסר זמן ופשיט ליה ולאו מתני' היא דתנינן בברייתא בהדיא קידש ידיו ורגליו היום לצורך עבודת מחר הוי קידוש למ"ד אין הלינה פוסלת בידים דמחוסר זמן נמי לא פסיל בהו:
 
'''{{עוגן1|א"ר}} יוחנן וכו'.''' מילתא באנפי נפשה היא דפליגי ר' יוחנן ור' חייה בר יוסף בענין קידוש ומדייק עלה מהאי פלוגתא דתנאי לקמן:
 
'''{{עוגן1|תרומת}} הדשן תחלת עבודה של מחר וכו'.''' כלומר דר' יוחנן ס"ל דהכיור היה משוקע במים כל הלילה עד שהגיע הזמן של תרומת הדשן שהוא תחלת עבודה של מחר והיה מקדש וידיו ורגליו מן הכיור המשוקע במים כל הלילה:
 
'''{{עוגן1|ר'}} חייה בר יוסף אמר וכו'.''' כלומר שלא היה צריך להיות הכיור משוקע במים כל הלילה אלא מכיון שמסר היום ללילה דיו ומשקעו בסוף היום להיות משוקע בתחלת הלילה ושוב א"צ ולתמן מפרש פלוגתייהו:
 
'''{{עוגן1|חברייא}} בשם ר' יוחנן.''' אמרי דהכי קאמר ר' יוחנן משהוא מגביהו מן המים לצורך קידוש ידים ורגלים לתרומת הדשן הוא חוזר ומשקיעו כדי שלא יעבור עליו עמוד השחר בלא שיקוע:
 
'''{{עוגן1|מתניתא}} פליגא על ר' חייא בר יוסף.''' ברייתא ששנינו בתוספתא פ"ק דמכלתין וכן בפ"ק דמנחות דפליגי רבי וראב"ש בקידוש ידים ורגלים קשיא למאי דאמר ר' חייה בר יוסף דאיהו כמאן ס"ל כדלקמן. קידש ידיו ורגליו ביום א"צ לקדשן בלילה. לצורך אברים ופדרים שנתותרו שהן כשרים להקטירם בלילה והן נקראין שירי עבודות:
 
'''{{עוגן1|בלילה}} צריך לקדשן ביום דברי רבי.''' דס"ל לינה פוסלת לקידוש ידים ורגלים ועמוד השחר עושה לינה:
 
'''{{עוגן1|ר"א}} בר"ש אומר וכו' בשירי עבודות.''' כלומר מדקאמר אפי' עסוק בעבודה כל שלשה ימים וכו' ש"מ דבדוקא בשירי עבודות הוא דקאמר דכל זמן שהוא עסוק בעבודה אין הלינה פוסלת בהן אבל בתחלת עבודה כלומר שפסק מלעבוד והיום הוא תחלת עבודה א"נ שהן תחלת עבודות של יום כגון זריקת הדם והקטרת הקומץ שהן עבודות של יום אפי' ראב"ש מודה שקידוש הלילה לאו כלום הוא וצריך לקדשן ביום. והשתא ר' חייה בר יוסף כמאן ס"ל דלרבי לעולם הלינה פוסלת בהן ואפי' עסוק בעבודה הוא ולראב"ש מיהת לתחלתו עבודה צריך הוא לקדשן ור' חייה בר יוסף קאמר מכיון שמסר יום ללילה דיו ולדידיה אם הגביהו מן המים אחר תחלת הלילה דיו ונמצא כשהוא מקדש מן הכיור שאינו משוקע בלילה הוא מקדש וא"כ אין הלינה פוסלת כלל בהן וזה דלא כרבי ודלא כר"א בר"ש:
 
'''{{עוגן1|ר'}} חייה וכו'.''' נתחלפו השיטות בספרי הדפוס בטעות וכצ"ל. ר' חייה בר יוסף פתר מתניתא קידש ידיו ורגליו ביום א"צ לקדש בלילה בשירי עבודות בלילה צריך לקדשן ביום דברי רבי ר"א בר"ש אומר אפילו עסוק בעבודה כל שלשה א"צ לקדש ידיו ורגליו שאין הלינה פוסלת בידים בין בתחלת עבודות בין בשירי עבודות. ר' יוחנן פתר מתניתא קידש ידיו ורגליו ביום א"צ לקדשן בלילה (בשירי עבודות אבל בתחלת עבודה) הכתוב כאן ט"ס הוא וכצ"ל בלילה צריך לקדשן ביום דברי רבי ר"א בר"ש אומר אפי' עסוק בעבודה כל שלשה א"צ לקדש ידיו ורגליו בשירי עבודות אבל בתחלת עבודה צריך. ולפ"ז ניחא דכל חד וחד פתר למאי דס"ל ולר' חייה בר יוסף דמפרש לר"א בר"ש דבין בשירי עבודות ובין בתחלת עבודות א"צ לקדש לפי שאין הלינה פוסלת כלל בידים ואיהו ס"ל כר"א בר"ש ור' יוחנן פתר כדס"ד מעיקרא דלר"א בר"ש דוקא בשירי עבודות א"צ לקדש אבל בתחלת עבודות צריך לקדש והשתא בתחלת עבודות לכ"ע צריך לקדש וכן ס"ל לר' יוחנן:
 
'''{{עוגן1|חילפיי}} אמר וכו' כך אין הלינה פוסלת בכיור.''' אפילו לא היה משוקע כלל במים אין הלינה פוסלת בו:
 
'''{{עוגן1|מתניתא}} פליגא על ר' חילפיי קידש וכו' שאין הלינה פוסלת בידים.''' קתני מיהת בידים אין הא בכיור פוסלת ואפי' לר"א בר"ש וקשיא על ר' חילפיי:
 
'''{{עוגן1|תלמידוי}} דר' יוחנן בשם חילפיי הכיני.''' כך היה שמו מכונה וכך הוא בהלכה דלקמן בשם ר' חילפיי הכיני:
 
'''{{עוגן1|קידש}} ידיו ורגליו וכו' שאין הלינה פוסלת בידים הא בכיור פוסלת.''' כלומר דתלמידוי דר' יוחנן לא אמרי בשם ר' חילפיי כדאמר מעיקרא כשם וכו' אלא כדדייקינן דדוקא בידים אינה פוסלת הא בכיור פוסלת הלינה:
 
'''{{עוגן1|ובלבד}} מיום ללילה.''' כלומר והא דדייקינן דבכיור פוסלת וצריך שיהא משוקע במים ובלבד שיהא משוקע מבעוד יום ומיום ללילה דבהא סגי אבל אינו צריך שיהא משוקע במים כל הלילה וזהו כדר' חייה בר יוסף דקאמר מכיון שמסר מיום ללילה דיו ופתר להברייתא כדפתר לה ר' חייה בר יוסף וכר"א בר"ש וכדלעיל:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|מה}}.''' ושואל הש"ס מה הן הד' אמות דתנינן לעיל כל הקודם את חבירו לתוך ד' אמות זכה:
 
'''{{עוגן1|אם}} בין.''' בתוך ד' אמות הסמוכות להכבש ובין בתוך ד' אמות הסמוכות להמזבח שוין הן או לא:
 
'''{{עוגן1|מן}} מה דתנינן.''' הכא במתני' מעשה וכו' ש"מ שהיו שניהם [שוין] במרוצתן בשכבר עלו בכבש ולקדם לתוך ד"א א"כ הדא אמרה ד' אמות שאמרו בתוך ד' אמות הסמוכות למזבח הן:
 
'''{{עוגן1|בפירוש}} תני לה ר' חייה וכו'.''' ולא צריך למידק מלישנא דמתני':
 
'''{{עוגן1|מהו}} אין מונין.''' לו דקתני אם אין מונין אותו כל עיקר ומשום קנסא שהוציא ביותר או דילמא אין מונין לו את היתירה שהוציא אבל שתים מונין לו ולא איפשיטא:
 
'''{{עוגן1|ארבע}}.''' אם הוציא ד' אצבעות:
 
'''{{עוגן1|בפקיע}}.''' ברצועה:
 
'''{{עוגן1|ובטל}} הפייס.''' הזה עד שיחזרו ויוציאו כולן כדין:
 
'''{{עוגן1|מפני}} הרמאין.''' כדפרישית במתני' דלעיל:
 
'''{{עוגן1|אין}} אומרים ממי במקדש.''' ממי יתחיל הפייס מזה או מזה אלא כך היו עושין הממונה מגביה וכו' לסימן שיהיו יודעין שממנו היה הפייס מתחיל למנות:
 
'''{{עוגן1|וחש}} לומר שמא וכו'.''' וניחוש שמא מתכוין להגביה המצנפת מזה כדי שישלים המנין לאוהבו או לקרובו ויזכה. ומשני כמין קובליים היו עושין שעומדין בהיקף עגולה ולא היה יכול לכוין במהרה למי יכלה המנין. קובלייום הוא מין כלי עגול עשוי לתכשיט אשה נושק"א בלע"ז והוא ככולייר הנזכר התם בענין זה:
 
'''{{עוגן1|כיצד}} היה הפייס מהלך.''' כיצד היה מונה המנין אצבעות והולך אם לימין מזה שהתחיל בו למנות או לשמאל:
 
'''{{עוגן1|מן}} מה דתני.''' בתוספתא פ"ק ר' יהודה אומר לא היה פייס למחתה של קטרת אלא מי שזכה בקטרת אומר לזה שעל ימינו אף אתה תזכה למחתה וא"כ הדא אמרה לימין הפייס מהלך ולפי שהמנין היה הולך לימין והוא השני למנין אומר הזוכה בקטרת תזכה אתה אחרי למחתה:
 
'''{{עוגן1|תלמידוי}} וכו' בשם ר' חילפיי הכיני.''' משם מקום וכן הוא לעיל בסוף הלכה:
 
'''{{עוגן1|לשמאל}} הפייס מהלך הזוכה וכו'.''' כלומר לעולם לשמאל של זה שהתחילו בו היה המנין מהלך והזוכה במחתה אחרי הזוכה בקטרת העומד לימין הוא זוכה וטעמא מוטב שיזכה וכו' שהרי לעולם היה צריך שיוסיף הממונה לומר המנין ממה שהיו הכהנים שם וכדי שלא ידעו למי יכלה המנין וצריך שלא יוסיף כפל ממנין הכהנים דא"כ נודע הוא מי שיכלה המנין בו אלא מוסיף הוא פחות מהכפל כגון שהיו שם שלשים כהנים בבית אב של היום ומוסיף בהמנין ואומר ארבעים או חמשים נמצא כשמונה והולך לשמאל ממי שהתחיל בו העומדים לימין הזוכה עבר עליהם המנין שתי פעמים פעם אחת במנין שלשים הראשונים ופעם ב' במנין התוספת שהיא עשרה או עשרים שחזר המנין עליהם עד שבא אל הזוכה וכלה בו והעומדים משמאל הזוכה לא עבר עליהן המנין אלא בפעם אחת של מנין שלשים ולפיכך זה שאצלו בימין מזכה אותו בהמחתה שהוא סמוך לו ועבר המנין עליו שני פעמים:
 
'''{{עוגן1|שרון}}.''' התחילו:
 
'''{{עוגן1|שהיתה}} טומאה.''' של הכלים קשה להן משפיכות דמים וזה לגנאי להם שלא הקפידו על שפיכות דמים ולא השגיחו אלא על טומאת הכלים בלבד:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|אמר}} ר' יוחנן כדי לעשות פומפי לדבר.''' טעמא דמתני' מפרש מפני מה נחלקו העבודות האלו להרבה כהנים שהיא כדי לעשות פומבי ופרסום לדבר כדרבי דאמר והלא כהן המדשן את המזבח הפנימי יכול הוא לדשן ג"כ את המנורה מכיון שמתעסק בדישון ולמה הצריכו כהן אחר לדישון המנורה אלא כדי לעשות פומבי לדבר ובהתרבות הכהנים נתפרסם הדבר ביותר:
 
'''{{עוגן1|תמן}} תנינן.''' בפ"ג דתמיד גבי מי שזכה בדישון מזבח הפנימי נכנס ונטל הטני והניחו לפניו והיה חופן ונותן לתוכו ובאחרונה כיבד את השאר לתוכו והניחו ויצא. ולא היה מוציאו מיד לפי שהיה ממתין על זה שמדשן את המנורה כדקתני בתריה מי שזכה בדישון המנורה נכנס ומצא שתי מזרחיים דולקים מדשן את השאר ומניח את אלו דולקים במקומן. לפי שהיו מפסיקין בין הטבת חמש נרות לבין הטבת שתי נרות לאבא שאול היה מפסיקין בדם התמיד ביניהן ואחר הטבת שתי נרות היה מקטיר את הקטרת ולרבנן דפליגי עליה היה מפסיק בקטרת בין החמש נרות ובין השתי נרות. ותנינן התם שלאחר שמדשן את החמש נרות הניח את הכוז שבו היה נותן דישון המנורה על מעלה שניה שהיתה שם ויצא ולפי שעדיין לא נגמר עבודתו עד לבסוף כדתנינן שם בפ"ו החלו עולים במעלות האולם מי שזכו בדישון מזבח הפנימי והמנורה היו מקדימין לפניהם. מי שזכה בדישון מזבח הפנימי נכנס ונטל את הטני והשתחוה ויצא ומי שזכה בדישון המנורה נכנס ומצא שתי נרות מזרחיים דולקים מדשן וכו' נטל את הכוז ממעלה השניה והשתחוה ויצא. שמעינן מיהת מהני מתני' דשני פעמים היו נכנסין זה שדישן מזבח הפנימי לא היה מוציא את הדשן עד לבסוף עם המדשן את המנורה וזה שדישן את המנורה היה צריך להפסיק בהטבת הנרות כדלעיל ואחר שגמר עבודתו נטל את הכוז והשתחוה ויצא:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ר' יוחנן ולמה היה נכנס לקטרת שני פעמים.''' כלומר הרי הדישון מזבח הפנימי היה בשביל להקטיר הקטרת עליו לאחר שמסיר את הדשן ולמה היה צריך ליכנס בשביל כך שני פעמים ולא הוציא את הדשן בתחלה ואי משום שעדיין לא נגמר עבודת המדשן את המנורה והיה ממתין עליו ומשום שבמקום שמשימין דישון מזבח הפנימי משימין ג"כ דישון המנורה היא גופה קשיא ולמה לא גמר זה המדשן את המנורה עבודתו בפעם הראשון והיה לו לדשן את הכל והיו יכולין להוציא שניהן בפעם אחד אלא כדי לעשות פומפי לדבר ולפי שהיו נכנסין פעם אחר פעם היה יותר פרסום בדבר:
 
'''{{עוגן1|ר"ש}} בן לקיש אמר.''' מה ראיה זו מכאן הלא דבר תורה הוא שצריך להפסיק בהטבת הנרות כדדרשינן מדכתיב בבקר בבקר וגו' דה"ק חלקהו לשני בקרים בהטבת הנרות ובעידן הטבה תהא מקטיר קטרת ותפסיק בקטרת להטבת חמש ולהטבת שנים וכדלעיל:
 
'''{{עוגן1|מה}} עבד לה ר' יוחנן.''' להאי קרא:
 
'''{{עוגן1|עובר}} להטיב ומקטיר.''' כלומר אי מהטעמא דהכתוב ה"א דה"ק קרא כשעובר הוא להטיב מטיב את כולן והדר מקטיר ולא שמעינן בהדיא דבקטרת צריך הוא להפסיק בהטבת הנרות אלא דטעמא הוי משום כדי לעשות פומבי לדבר:
תחילתדףכאן ב/ב
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|הפייס}} השני מי שוחט.''' אע"ג דשחיטה לא בעי כהונה מ"מ הואיל ותחלת עבודת קרבן התמיד היא תיקנו בהפייס כי היכי דלא ליתי לאנצויי משום דחביבא עלייהו:
 
'''{{עוגן1|מי}} זורק וכו'.''' כל אלו העבודות דקחשיב להו והן בשלשה עשר כהנים כדקתני בסיפא כולן נמשכין הן אחר מי שזכה בפייס זה ומי שיצא בפייס הוא השוחט תמיד של שחר. והשני שהוא עומד בצידו הוא מקבל את דם התמיד והוא זורקו. והשלישי סמוך להשני מדשן מזבח הפנימי שהוא מזבח הקטרת. והרביעי שבצדו מדשן את המנורה ומטיב את הנרות. והחמישי הוא המתחיל להעלות אברי התמיד להכבש והוא מעלה הראש והרגל הימין לכבש. והששי מעלה שתי ידים. והשביעי מעלה העוקץ הוא הזנב. ורגל של שמאל. והשמיני מעלה החזה והגרה. והתשיעי מעלה שתי דפנות. והעשירי מעלה הקרביים. והאחד עשר מעלה סולת הנסכים. והשנים עשר מעלה החביתין של כ"ג שהיא קריבה בכל יום עם התמידין חצי עשרון בבקר והחצי בערב שנאמר מחציתה בבקר ומחציתה בערב. והשלשה עשר מעלה היין של נסכים:
 
'''{{עוגן1|ושלשה}} עשר כהנים זוכין בו.''' בהפייס הזה כדפרישית על סדר העבודה השנויים כאן:
 
'''{{עוגן1|אמר}} בן עזאי וכו' דרך הילוכו היה קרב.''' האברים שלו הראש והרגל. החזה והגרה. ושתי ידים. ושתי הדפנות. העוקץ והרגל. ות"ק סבר הטוב והיפה קרב תחלה כלומר גדולי האברים הן קודם כדקחשיב להו והלכה כתנא קמא:
 
'''{{עוגן1|מנין}} לדישון מזבח הפנימי.''' בכל יום דלא כתיב ביה בהדיא והרים את הדשן כדכתיב אצל מזבח החיצון:
 
'''{{עוגן1|והשליך}} אותה וגו'.''' גבי עולת העוף כתיב והסיר את מראתו בנוצתה והשליך אותה אצל המזבח אל מקום הדשן:
 
'''{{עוגן1|אינו}} צריך.''' לכתוב אל מקום הדשן:
 
'''{{עוגן1|אם}} לקבוע לו מקום שישליך.''' אותה אל מקום הדשן של מזבח החיצון כבר כתיב ביה אצל המזבח ואם עדיין אינו מפורש היכן אצל המזבח וללמדך בא שינתן במזרחו של כבש הרי כבר כתיב קדמה ואל מקום הדשן למה לי אלא מכאן לדישון מזבח הפנימי וללמד שינתן ג"כ אל מקום הדשן של מזבח החיצון:
 
'''{{עוגן1|אף}} הוא דרש וכו'.''' כלומר ומעתה דרש נמי ר' אלעזר לתרומת הדשן של מזבח החיצון דלא כתיב ביה קדמה ויליף בג"ש כתיב ביה ושמו אצל המזבח וכתיב כאן בעולת העוף אצל המזבח קדמה מה כאן מזרחו של כבש אף כאן מזרחו של כבש:
 
'''{{עוגן1|מנין}} שהוא אסור בהנייה.''' דישון מזבח הפנימי:
 
'''{{עוגן1|אל}} מקום טהור.''' כתיב אצל הוצאת הדישון של מזבח חיצון והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה אל מקום טהור ודישון מזבח הפנימי ג"כ צריך ליתן שם כדיליף לעיל ודרש אל מקום טהור שיהא מקומו טהור כלומר שלא יהנה וישתמשו שם שלא יטמאו המקום אלמא אסור בהנאה:
 
'''{{עוגן1|לא}} אמר כן.''' דנילף לפנימי ממקום טהור הכתוב אצל דישון מזבח החיצון וכן לא יליף לעיקר דישון מזבח הפנימי מכאן אלא כדלקמן דדישון מזבח החיצון שאסור בהנאה יליף מאל מקום הדשן הכתוב אצל עולת העוף דלכ"ע מקום הדשן על דישון מזבח החיצון נאמר ודריש אל מקום שיהא מקומו לעולם שלא יטלו אותו משם לאיזה דבר ולהנות בו:
 
'''{{עוגן1|מנין}} לדישון מזבח הפנימי.''' הואיל דלא דרשת אל מקום הדשן אלא על מקום דישון מזבח החיצון בלבד א"כ מנין שצריך לדשנו למזבח הפנימי:
 
'''{{עוגן1|והזה}} עליו והקטיר.''' כלומר דרשינן עליו עליו לג"ש כתיב ביה בפ' אחרי מות ויצא אל המזבח אשר לפני ה' וגו' והזה עליו שבע פעמים וכתיב בפ' תצוה במזבח הפנימי והקטיר עליו אהרן קטרת וגו' מה הזיה בגופו של המזבח כדדרשינן מדכתיב וטהרו וקדשו שהיה חותה הגחלים הילך והילך והזה על טיהרו של המזבח אף עליו דכתיב בהקטרה בגופו של המזבח ומכאן שהיה צריך לדשנו בכל יום כדי להקטיר על גופו:
 
'''{{עוגן1|מנין}} למזבח הפנימי שהוא אסור בהנייה.''' הדשן שלו ק"ו וכו' הפנימי שהוא יותר קדוש שאינו אלא להקטיר עליו קטרת בכל יום לכ"ש שיהא דשן שלו אסור בהנאה:
 
'''{{עוגן1|קטרת}} שכבת.''' שכבו הגחלים ונשאר מן הקטרת עליהן:
 
'''{{עוגן1|הוממה}}.''' כלומר נפסלה ולא יחזיר להקטיר ואפילו בקרטים החשובין שנשארו א"צ להחזירן:
 
'''{{עוגן1|שאין}} כתיב אכול אלא על מזבח החיצון.''' דכתיב אשר תאכל האש את העולה על המזבח ודרשינן עיכולי עולה אתה מחזיר אם פקעו אברי עולה מעל המזבח מחזירן שיאכלו על המזבח ואי אתה מחזיר עיכולי קטרת:
 
'''{{עוגן1|פתילה}}.''' של מנורה שכבתה צריכה דישון:
 
'''{{עוגן1|מה}} מיד.''' כלומר מאי קאמר אם מיד ידשן אותה ולא ימתין עד שתיצן:
 
'''{{עוגן1|אמר}} מעתה.''' כלומר אמור זה מעצמך צריך שיהא מיצין הפתילה ולא ידשן אותה בעוד שהיא חמה ולא כלה האש שבה ומפני שזה הוא כמכבה בידים:
 
'''{{עוגן1|שמן}}.''' שנשאר בנר המנורה:
 
'''{{עוגן1|מהו}} שיהא צריך דישון.''' ולהוציאו ולא יתן שמן אחר עליו למלאות הנר:
 
'''{{עוגן1|מילתיה}} וכו'.''' כלומר ממילתיה דר' שמואל שמעינן שצריך דישון ולהוציא את השמן שנשאר וליתן שמן אחר בתחלה דשמעינן ליה דבעי על הא דתנינן בפ"ט דמנחות שהיו נותנין שמן למנורה מחצי לוג לכל נר ונר וכי באחד בתקופת טבת שהלילות ארוכים היה השיעור הזה וכן אחד בתקופת תמוז שהלילות קצרים היה כמו אותו השיעור בתמיה והשיב לו ר' יוסי אין מן הדא לית ש"מ כלום. כלומר אם לזה באת ל"ק כלום דכהדא דתמן תנינן בפרק חמישי דשקלים בן בבי על הפקיע שהיה מזייג את הפתילות לפי הצורך ובלילות ארוכים עשה אותן דקים ובלילות קצרות עשה אותן עבים וא"כ שיעור חצי לוג לנר לעולם שוה ושמעינן מיהת דלר' שמואל דהוה מיבעיא ליה הכי דשמן צריך דישון דאם לא כן מאי קשיא ליה אימא דבתקופת תמוז שנשאר הרבה מהשמן בהנר היו ממלאין אח"כ מעט שמן אחר ולהדליק בלילה שלאחריו וכן עד שיכלה השמן שבנר אלא לאו דשמן הנשאר צריך דישון להוציאו והיינו דקא מיבעיא ליה דאם כן נפסד השמן בחנם בלילות הקצרות:
 
'''{{עוגן1|הכא}} את אמר מיטב ואחר כך מקטיר.''' במסכת תמיד קתני ברישא הטבת נרות ואחר כך קטרת וכדקחשיב שם מי שזכה בדישון מזבח הפנימי ומי שזכה בדישון המנורה והדר קתני מי שזכה בקטרת אלמא קטרת אחר הטבת נרות והכא במסכת יומא את אמר איפכא מקטיר ואחר כך מיטב כדתנן בפרק קמא כל שבעת הימים הוא זורק את הדם ומקטיר את הקטרת ומטיב את הנרות ואיידי דאיירי לעיל בההיא דמסכת תמיד כדקאמר ר' יוחנן ולמה היה נכנס לקטרת וכו' פריך להא הכא:
 
'''{{עוגן1|אמר}} רבי יוחנן תמיד.''' הא דשנינו במסכת תמיד אתיא כר"ש איש המצפה דס"ל נרות ברישא והדר קטרת ומתני' דפ"ק כרבנן דפליגי עליה וס"ל ברישא קטרת והדר נרות ולקמן מפרש טעמא דכולהו:
 
'''{{עוגן1|ולא}} כולה אלא מילין צריכין לרבנן.''' הא דקאמרת תמיד דר"ש איש המצפה היא לא כולה דשנינו במסכת תמיד אתיא כוותיה שיש דברים דקשיא לרבנן בבית המדרש דלא מיתוקמא כר"ש איש המצפה וכי הא דתנן פ"ד דתמיד שחט השוחט וקיבל המקבל בא לו לקרן מזרחית צפונית ונותן מזרחית צפונית מערבית דרומית ונותן מערבית דרומית ואלו לר"ש איש המצפה הא שמעינן ליה בברייתא דלא תני הכי אלא במערבית דרומית נותן מערבה ואח"כ נותן דרומה דס"ל במתנה שניה להפסיק בנתינתה ואינו נותן אותה אחת שהיא כשתים:
 
'''{{עוגן1|ר'}} חזקיה וכו'.''' אמר נמי כי האי גוונא דאשכחן מתני' במס' מדות דלא תני כהאי דתנינן במסכת תמיד ומוקי להאי דמדות כר"א בן יעקב וכי הא דתנינן בפ"ג דתמיד אמר להן הממונה צאו והביאו טלה מלשכת הטלאים והרי לשכת הטלאים היתה במקצוע צפונית מערבית ובפ"ק דמדות תנינן ארבע לשכות היו בבית המוקד וכו' ומה היו משמשות מערבית דרומית היא היתה לשכת טלאי קרבן והלכך מוקי להאי דמדות כר"א בן יעקב דשמעינן ליה דאיירי במדות כדאשכחן בפ"ב שם גבי הא דתנן עזרת נשים וכו' מערבית דרומית אמר ראב"י שכחתי מה היתה משמשת וא"כ ההיא דפ"ק בלשכות של בית המוקד בעזרת ישראל דמערבית דרומית היתה לשכת הטלאים נמי כר"א בן יעקב היא:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ר' יוסי בר' בון.''' הכי נמי ולא כולה דמסכת מדות כר"א בן יעקב דאיכא מילין דצריכין לרבנן בבית המדרש דלא מיתוקמא כוותיה:
 
'''{{עוגן1|מ"ט}} דר"ש איש המצפה.''' דלעיל דס"ל מיטב ואח"כ מקטיר:
 
'''{{עוגן1|בבקר}} וגו' בהטיבו את הנרות יקטירנה.''' כתיב אלמא הטבת נרות ברישא והדר יקטירנה:
 
'''{{עוגן1|טעמון}} דרבנן.''' דפליגי עליה וס"ל קטרת ברישא משום דכתיב בנרות מחוץ לפרכת העדות וגו' מערב ועד בקר ילפינן מזה שלא יהא שם עבודה אחרת אח"כ אלא הטבת נרות בלבד דאין לך עבודה שכשירה מערב עד בקר אלא נרות אלמא דקטרת ברישא והדר נרות והשתא כמו בשל בין הערבים קטרת ואח"כ נרות ה"נ בשל שחר קטרת ואח"כ נרות והא דכתיב בבקר בהטיבו את הנרות יקטירנה ה"ק קרא בעידן הטבה תהא מוקטר קטרת:
 
'''{{עוגן1|לא}} קבעו פייס.''' אחר בתמיד של בין הערבים אלא מי שזכה בשחרית בעבודה מן העבודות הוא יזכה בה בין הערבים חוץ מן הקטרת שמפיסין לה פייס אחר בין הערבים:
 
'''{{עוגן1|והא}} תני.''' בברייתא דכמו בפייס של שחרית וכו' והזוכה מחדש בפייס הזה זכה לעצמו ולא מי שזכה בשחרית:
 
'''{{עוגן1|תיפתר}} שהיתה שבת.''' כלומר תיפתר להאי ברייתא דבשבת מיירי ומשום שבשבת המשמרות מתחדשות ויש משמר אחד הבא בין הערבים ואחד של שחרית שהוא משמר היוצא הלכך היה צריך פייס אחר לתמיד של בין הערבים שמקריבין אותו משמר הבא ולא היו בשחר:
 
'''{{עוגן1|לא}} גזרועל שני גזירין בשחרית.''' חכמים שלמדו מן הכתוב דצריך להוסיף שני גיזרי עצים על המערכה בתמיד של בין הערבים לא ראו ללמוד שצריך ג"כ שני גיזרין בתמיד של שחרית:
 
'''{{עוגן1|מתניתא}}.''' ברייתא אמרה כן דבמתני' דלקמן בפרקין תנינן איל קרב באחד עשר הבשר בחמשה וכו'. ובברייתא תני איל קרב בין הערביים באחד עשר וקחשיב אחד בשני גיזרין ולא אמר בשחרית כלום. ונראה דט"ס הוא כאן דאיל בין הערבים מאי עבידתיה אלא אמתני' דלקמן בפרקין בתמיד קאי ועלה קאמר מתני' אמרה כן דקחשיב שם תמיד קרב בתשעה וכו' בין הערבים באחד עשר הוא עצמו בתשעה שנים בידם שני גיזרי עצים ובשחרית לא אמר כלום מגיזרין אלמא שלא היה כן אלא בתמיד של בין הערבים. ואיל הכתוב כאן בספרים צריך למחוק:
 
'''{{עוגן1|ר'}} שמי בעי וכו'.''' ומתמה ר' מנא וכי לא שמיע לר' שמי להא דאמר ר' יוחנן ואמר עלה ר' יוסי מתני' אמרה כן וכו':
 
'''{{עוגן1|וחזר}}.''' ר' מנא ואמר אין ודאי דשמיע ליה אלא כאינש דשמע מילה ומקשי עלה מאי טעמא וכן ר' שמי בעי כן מ"ט דגזרו על בין הערבים ולא גזרו בשחרית:
 
'''{{עוגן1|שלשה}} עשר זוכין בו.''' קתני במתני' ותני עלה בברייתא פעמים בארבעה עשר כהנים פעמים בט"ו כו' כדמפרש ואזיל:
 
'''{{עוגן1|תביאנה}}.''' כתיב בחביתין בפ' צו על מחבת וגו' תביאנה תפיני מנחת פתים תקריב וגו' ודריש זמן הבאתה לפני המוספין ביום שיש בו מוסף וכשהוא אומר תקריב אף לאחר הנסכים של תמיד של שחר:
 
'''{{עוגן1|מאן}} דאמר קודם לנסכים.''' החביתין קודם לנסכי יין היא דקאמר ומאן דאמר לאחר נסכים לאחר נסכי סלת והיתה קריבה בין הסלת לבין היין:
 
'''{{עוגן1|סלת}}.''' מנחת סלת של תמיד של שחר קודמת לחביתין ואע"פ שבזה שניהן שוין שהן קריבין לאישים אפי' כן זה החביתין קרבן יחיד הן של כ"ג ומנחת הסלת קרבן צבור והן קודמין לקרבן יחיד. חביתין קודמין לבזיכין. של לבונה בשבת שאע"פ שזה וכו' מ"מ זה חביתין תדיר בכל יום ויום הן ובזיכין אינן נקטרין אלא בשבת:
 
'''{{עוגן1|חביתין}} קודמין.''' לנסכי יין שאינן אלא לספלים ולא לאישים:
 
'''{{עוגן1|בזיכין}} ויין מי קודם.''' לפי שהמוספין בשבת שנינו בהדיא בסדר המערכה שקודמין לבזיכין ומיבעיא ליה אם בזיכין קודמין לנסכי יין של מוספין או נסך יין קודם ומשום ששניהן קרבן צבור הן ומטעמא דתדיר היין ראוי להיות קודם אלא שהבזיכין לאישים והיין לספלים ומבעיא ליה איזה מהני טפי עדיף אישים עדיף או תדיר עדיף:
 
'''{{עוגן1|ולא}} מתניתא היא דהא תנינן בהדיא בברייתא לבונה קודם ליין.''' ומשני כאן בברייתא לקרבן יחיד שמביא מנחה ויש עמה לבונה ושמן ויין א"כ לבונה שהיא לאישים טפי עדיף וכאן דאיבעיא לן בקרבן צבור בשבת דאיכא טעמא דתדיר ביין כדאמרן והי מינייהו קדים ולא איפשטא:
 
'''{{עוגן1|כיני}} מתני' וכו'.''' כן צריך לפרש במתני' להא דבן עזאי דקאמר דרך הילוכו היה קרב הראש והרגל החזה והגרה וכו':
 
'''{{עוגן1|טעמא}} דבן עזאי.''' דכתיב והקטרת וגו' המזבחה והמזבחה יתירא הוא אלא למדרש כדי וכו'. ופריך הא לבן עזאי נמי הראש והרגל ברישא ואח"כ החזה וכו' ואת אמר הכין בתמיה שאם כדרך שהוא מהלך היה צריך לחזה והגרה וכו' קודם הרגל:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ר' מנא.''' זהו כדרך שהוא מהלך דפשט ראשה עקר רגלה כשהבהמה רוצה לילך פושטת ראשה ועוקרת רגלה ולפיכך הראש והרגל שייכין ביחד:
תחילתדףכאן ב/ג
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|הפייס}} השלישי.''' היו מכריזין בעזרה:
 
'''{{עוגן1|חדשים}} לקטרת בואו והפיסו.''' כלומר מי שלא זכה בקטרת כל ימיו יבא להפייס הזה כדקאמר בגמרא מימיו לא הפיס אדם בקטרת ושנה שלא היו מניחין למי שזכה פעם אחד בקטרת שישנה עוד הפעם ומפני שמעשה הקטרת מעשרת דכתיב ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך ברך ה' חילו וגו' דאע"ג דכתיב ג"כ וכליל על מזבחך שהיא עולה מסתברא דכי כתיב עושר אמילתא דלא שכיחא כל כך כתיבא וזהו קטרת דלא שכיחא כמו עולה דשכיח טובא דנודרין ונודבין. ולפי שכל כהן המקטיר קטרת היה מתברך ומתעשר לפיכך לא היו מניחין לשנות בה אדם כדי שיהו הכל מתעשרים ומתברכין בה:
 
'''{{עוגן1|והרביעי}}.''' ובפייס הרביעי היו אומרים חדשים עם ישנים מי שזכה פעם אחד בפייס ומי שלא זכה מעולם יבאו ויפיסו מי מעלה אברים מן הכבש ולמזבח. לפי שבתחלה כשמוליכין האברים מבית המטבחיים לא היו מעלין אותם למזבח אלא נותנים אותם מחצי כבש ולמטה במערבו ועכשיו היו מפיסין פייס אחר מי מעלה אותם ממקום הנחתן בכבש להמזבח והיו עושין כן משום ברוב עם הדרת מלך:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|מימיו}} לא הפיס וכו'.''' כדפרישית במתני':
 
'''{{עוגן1|מתניתא}} אמרה כן וכו'.''' כלומר דלא תימא שאירע כך אלא שהיו מקפידין על זה ומכריזין ואומרים חדשים לקטרת בואו והפיסו ולא יבא מי שזכה בה פעם אחד:
 
'''{{עוגן1|וכן}} למחתה.''' לא זכה בה אדם ושנה:
 
'''{{עוגן1|מתניתא}} אמרה כן.''' בתוספתא פ"ק והבאתי לעיל בהלכה ב' ר' יהודה אומר לא היה פייס למחתה אלא מי שזכה בקטרת וכו' א"כ זה שזכה במחתה היה ג"כ מן החדשים שבאו וקמ"ל שלא היה מזכה לאחר אלא לאותן שבאו עמו להפיס ולזה שעל ימינו כמפורש לעיל שם:
 
'''{{עוגן1|נמצאת}} אומר שני כהנים מתברכים שכל פעם.''' של קטרת ושל מחתה. ומנלן דשל מחתה גם כן מתברך הוא להכי מייתי להא דרב לקמיה דכתיב ברך ה' חילו זה על מי שנושא המחתה ופעל ידיו תרצה זה שמקטיר הקטרת:
 
'''{{עוגן1|מעשה}} באחד שיבשה זרועו.''' ולא היה נפסל לעבודה משום כך אלא שלא היה בו הרבה כח בזרועו ואפי' כן לא הניחה מלהקטיר לקיים מה שנאמר ברך ה' חילו וגו' שבזכות זה יוסיף בו ג"כ חילו וכחו בזרועו:
תחילתדףכאן ב/ד
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|תמיד}} קרב בתשעה.''' משעת הולכת אברים להכבש ואילך הוא דקא חשיב ולא חשיב הכא המעלה את האברים מן הכבש למזבח ובאלו שמעלין אותן להכבש ועם הקרביים ועם הסלת והחביתין והיין תמצא תשעה כהנים כדפרישית לעיל במתני' ג':
 
'''{{עוגן1|בעשרה}} וכו'.''' ולפעמים הוא בעשרה או יותר עד י"ב כדקחשיב ואזיל ולא פחות מתשעה ולא יותר מי"ב:
 
'''{{עוגן1|כיצד}} וכו' בחג.''' שהיה שני ניסוכין אחד של יין כמו בכל יום ואחד של מים ניתוסף כהן אחד בידו צלוחית של מים:
 
'''{{עוגן1|בין}} הערבים.''' של כל יום ניתוספו שנים בידם שני גיזרי עצים להוסיף על המערכה כדדריש בגמרא דכתיב וערכו עצים על האש אם אינו ענין לתמיד של שחר דכתיב ובער עליה הכהן עצים בבקר תנהו ענין לתמיד של בין הערבים:
 
'''{{עוגן1|בשבת}} וכו' שני בזיכי לבונה של לחם הפנים.''' שסילקן מעל המערכה הישינה והיו נקטרין בכל שבת ושבת:
 
'''{{עוגן1|ובשבת}} שבתוך החג וכו'.''' הרי כאן י"ב כהנים:
 
'''{{עוגן1|איל}}.''' שהקרביים שלו יותר גדולים והסלת שלו שני עשרונים והיין שלישית ההין היה קרב לי"א כהנים:
 
'''{{עוגן1|הבשר}} בחמשה.''' באברים של הכבש כך היו באברים של איל:
 
'''{{עוגן1|והקרביים}} וכו'.''' היו בשנים שנים:
 
'''{{עוגן1|פר}}.''' שאבריו גדולים ביותר קרב בעשרים וארבעה כהנים כדקחשיב ואזיל הראש והרגל של ימין הראש באחד והרגל בשנים לפי שהוא גדול היו שני כהנים נושאים אותה וכן העוקץ והרגל של שמאל וכו':
 
'''{{עוגן1|במה}} דברים אמורים.''' שהיו כל כך כהנים מוליכין את האברים:
 
'''{{עוגן1|בקרבנות}} צבור.''' שיהיו זוכים בהם כהנים הרבה:
 
'''{{עוגן1|אבל}} בקרבנות היחיד.''' באברי עולה של קרבן יחיד לא היה מתחלק לכל כך כהנים אלא אם רצה להקריב מקריב כלומר מי שירצה מהכהנים מוליך אותם להקריב ואם רצו להוליך האברים בפחות מאלו או ביותר מוליכין שאין מנין בדבר:
 
'''{{עוגן1|הפשיטן}} וניתוחן של אלו ואלו.''' בין של קרבן צבור בין של יחיד שוה בדינם שהן כשרים בזר:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|וערכו}}.''' כתיב וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים את הראש ואת הפדר וגו':
 
'''{{עוגן1|יכול}} אפי' מאה כהנים או מאתים וכו'.''' ברייתא היא בת"כ על הכתוב ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים וגו' ימים שנים יכול ימים הרבה אמר ר"ע וכו':
 
'''{{עוגן1|כל}} ששמועו מרובה ושמועו מועט.''' כלומר שאתה יכול לפרש כמשמעו ולתפוס את המרובה וכן לתפוס במשמעו ממועט ואינך יודע איזה מהן לתפוס:
 
'''{{עוגן1|תפשת}} המרובה וכו'.''' כלומר לעולם תפוש את המועט שאם תפשת המרובה שמא מרובה ביותר היא ולא תפשת כמשמעו שהיותר מוציאין אותו מידך אבל כשתפשת את המועט תפשת ואין מוציאין אותו מידך שהמועט בכלל המרובה היא:
 
'''{{עוגן1|תני}} ר' יהודה בן בתירה אומר וכו'.''' כלומר שזה נוכל ג"כ ללמוד ממנהג העולם שאם יש שתי מדות לפניך אחת היא כלה שאתה יכול למוד בה ולכלות מה שאתה רוצה למדוד ואחת שאינו כלה אלא היא יותר גדולה ממדה שאתה רוצה למדוד ודאי הכל מודדין במדה שהיא כלה ואין מודדין במדה שאינ' כלה אף הדבר הזה כך הוא שתופס אתה במנין שיש לו סוף והוא המועט ואם תתפוס במרובה אין לו סוף:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ר' נחמיה וכו'.''' מהמקרא עצמו יכולין אנחנו ללמוד זה שאין מדרך המקראות לסתום ולנעול אלא לפתוח ולפרש ואם אומר אתה ימים עשרה אני אומר לך אינו כך אלא מאה ואלא מאתיים וכו' וא"כ אין אתה יודע כמה אבל כשאתה אומר ימים שנים פתחת לפרש המקרא דמיעוט ימים שנים:
 
'''{{עוגן1|ר'}} מנא אמר משום ר' יהודה.''' שכך היה דורש ימים שנים יכול ימים הרבה אין אתה יכול לומר כך שאם מרובין הם והלא כבר נאמר רבים ולדבריך רבים מיותר הוא הא לא דיבר הכתיב בימים אלא בימים מועטים:
 
'''{{עוגן1|וכמה}} הן הוי אומר ימים שנים רבים שלשה.''' כלומר שאם יזוב זוב דמה שלשה ימים הרי היא זבה כדמסיק:
 
'''{{עוגן1|יכול}} רבום עשרה.''' כלומר מנא לך למדרש כן דילמא רבים הרבה הן ועשרה או יותר:
 
'''{{עוגן1|אמר}}.''' הכתוב ימים ואמר רבים מה ימים כבר למדת שמיעוט ימים שנים אף רבים תפוש את המיעוט והן שלשה ומעתה יכול שנים ושלשה והרי הן חמשה ולא תהא זבה עד שתזוב חמשה הריני משיב לך:
 
'''{{עוגן1|וכי}} נאמר ימים ורבים.''' שתחשוב זה וזה במלואן ותצרף אותן והלא לא נאמר אלא ימים רבים הא כיצד הרבים הללו מה שאתה מרבה מלשון רבים יהיו מרובים על השנים של ימים הוי אומר בין הכל שלשה שאם תזוב שלשה ימים הרי היא זבה:
 
'''{{עוגן1|וערכו}} בני אהרן וכו'.''' כך הוא נדרש בהכתוב שלפנינו שמדבר בהערכת האברים וערכו יכול מאה תלמוד לומר וערך הכהן וכו' הא כיצד כהן אחד עורך שני אברים וכמה הן אברים עשרה כפי ששנינו בתמיד הראש והרגל וכו' הרי חמשה כהנים באברים ואחד בקרביים נמצא הטלה של תמיד עולה בששה כהנים:
 
'''{{עוגן1|רבי}} עקיבא אומר וכו'.''' מכאן הוא שלמדנו לששה בטלה וערכו שנים וכו':
 
'''{{עוגן1|הכהנים}} לרבות הקרחים.''' לאו אכהנים דהכא קאי אלא משום דדריש כאן הכהנים יתירא וקשיא ליה הא דכתיב אמור אל הכהנים בני אהרן לנפש לא יטמא והאי הכהנים מאי עבדית ליה הלכך מייתי להאי דדריש בתורת כהנים פרשת אמור הכהנים לרבות הקרחים ובעלי מומין שאף על פי שפסולין לעבודה מוזהרין הן על טומאת מת:
 
'''{{עוגן1|והלא}} בבן הבקר הכתוב מדבר.''' אדלעיל מהדר דילפת מקרא דוערכו שהטלה של תמיד טעון ששה כהנים והלא האי קרא בבן בקר כתיב אם עולה קרבנו מן הבקר וגו' והתם הוא דכתיב וערכו בני אהרן וגו':
 
'''{{עוגן1|ומה}} תלמוד לומר בתמיד של שחר הכתוב מדבר.''' כלומר ומהיכן אתה למד לומר דבטלה של תמיד השחר מישתעי:
 
'''{{עוגן1|נאמר}} כאן עריכה ונאמר להלן.''' בפרשה דאבתרה ואם מן הצאן קרבנו וגו' וערך הכהן אותם על העצים וגו':
 
'''{{עוגן1|מה}} עריכה שנאמר להלן בתמיד וכו'.''' כלומר מה להלן בטלה של תמיד הכתוב מדבר דאם מן הצאן קרבנו כתיב אף עריכה שנאמר כאן דדרשת מהאי קרא ששה כהנים בטלה של תמיד השחר הכתוב מדבר:
 
'''{{עוגן1|אינו}} צריך.''' לג"ש דעריכה עריכה אלא דממילא שמעינן דהאי קרא דוערכו בתמיד השחר מדבר:
 
'''{{עוגן1|ממשמע}} שנאמר וכו' ואת דרש וערכו וכו'.''' כלומר שהרי ממשמע שנאמר כאך וערכו אין אנו יודעין שהן שנים הלכך אתה דורש לששה כהנים וערכו שנים וכו' והאי עריכה ע"כ בטלה של תמיד השחר מדבר שהוא קודם לכל וכדמסיק ותני כן אין לך קודם להקטרת האברים של תמיד השחר אלא קטרת בלבד כדשנינו לעיל בהלכה א' נמצאת אתה למד דבהאי קרא גופיה וערכו וגו' על העצים אשר על האש אשר על המזבח כתיב אינו מדבר אלא בתמיד השחר שהוא הקודם על המערכה של מזבח החיצון:
 
'''{{עוגן1|יכולין}} הם שלשה וכו'.''' על איל קרב בי"א דקתני במתני' קאי שבודאי יכולין הם שלשה כהנים להעלותו ולמה איל קרב באחד עשר אלא כדי לעשות פומפי ופרסום לדבר וכן רבנן דקסרין אמרין גבי פר מפני מה פר וכו' וכי לא היו יכולין פחות מכ"ד להעלותו אלא כדי וכו' על שם וכו' כדפרישית במתני':
 
'''{{עוגן1|ואת}} דרש וערכו שנים וכו'.''' אהא דקתני במתני' בד"א בקרבנות צבור וכו' קאי דמפרש טעמא דמנא לן לחלק בין פר של צבור ובין פרו של יחיד משום דמה דנפקא לן לטלה של תמיד שטעון ששה הוא מחמת שאת דורש וערכו שנים וכו' כדלעיל ונהי דאמרינן דאע"ג דהאי בבן בקר כתיב אפ"ה למדין אנו לתמיד של שחר כדקאמרת מ"מ שמעינן נמי דהואיל דהאי פרשה בפר מישתעי דבא ללמד ג"כ דאיכא פר דסגי ליה בששה וכלומר דלא צריך כ"ד כהנים אלא או בפחות או ביותר ובפר של צבור אי אתה יכול לומר כן דהרי טלה של תמיד שהוא קרבן צבור שטעון ששה מכאן אנו למדין כדלעיל אלא מכאן לפרו של יחיד שיהא קרב בששה וכלומר אף בששה וכדאמרן:
 
{{מרכז|<big>'''הדרן עלך בראשונה'''</big>}}
תחילתדףכאן ג/א
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|אמר}} להן הממונה.''' שהיה בבית אב:
 
'''{{עוגן1|צאו}} וראו.''' על מקום גבוה שהיה שם אם הגיע זמן השחיטה שהיא פסולה בלילה שנאמר ביום זבחכם:
 
'''{{עוגן1|הרואה}} אומר ברקאי.''' האיר והבריק השחר:
 
'''{{עוגן1|האיר}} פני כל המזרח.''' הוא יותר משהבריק השחר וזהו זמן הכשר לשחיטה:
 
'''{{עוגן1|עד}} שבחברון.''' העומדין למטה שואלין אותו אם הגיע האור עד שבחברון והוא משיב ואומר הן וכדי להזכיר זכות אבות שבחברון הכי קאמר בגמרא:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|מהו}} בורקי.''' מלשון ברקת הוא:
 
'''{{עוגן1|תמן}}.''' בבבל אמרין שכך הוא אומר ברוק בורקה שהבריק והאיר מה שמאיר וכדמסיים אנהר מנהרא:
 
'''{{עוגן1|ועד}} אחד נאמן.''' בתמיה:
 
'''{{עוגן1|ומשני}} שנייא היא הכא.''' וכי הדבר היא שאין את יכול לעמוד עליו בתמיה ובמילתא דעבידא לגלויי מהימן:
 
'''{{עוגן1|וחש}} לומר וכו'.''' ואכתי ניחוש לומר שמא עד שהוא נכנס ויוצא מנהיר הוא ובשעה שאמר עדיין לא הגיע הזמן ומשני חכימא היא מילתא ניכר הדבר אם בשעה שאמר ברקאי כבר היה הזמן או לא:
 
'''{{עוגן1|אמר}} עד אחד וכו'.''' למילתיה הוא מסיק דבכה"ג עד אחד נאמן שהרי אם אמר עד א' נולד איש פלוני בשבת מלין אותו בשבת על פיו וכן האומר שכבר חשכה מוצאי שבת מטלטלין (על ידי) אותו על פיו משום דמילתא דעבידא לגלויי היא. א"נ כשאחד אמר כשנולד זה שכבר חשכה מוצאי שבת מותר לטלטל אותו על פיו ומפני שאם לא נודע שכלו לו חדשיו אין מטלטלין אותו בשבת שמא נפל הוא וסומכין על אחד שאמר שכבר חשכה מוצאי שבת:
 
'''{{עוגן1|ר'}} אמי מטלטל על פומיה דמלויתה.''' כך היא ברפ"ב דר"ה. כלומר שהיה מתיר לטלטל אותו בשבת על פומה של האשה שאמרה שנתמלא וכלו לו חדשיו. א"נ על פומה דמלוידתה גרסי' על פי המילדת שאומרת כן:
 
'''{{עוגן1|מטלטל}} על איבריתיה דזהרא.''' היה מתיר לטלטל אותו על שנראה שאבריו הן נצהרין ונכרין וסמך על זה לענין טלטול שאינו נפל:
 
'''{{עוגן1|ר'}} אימי מל ע"פ נשים דאמרן שמשא הוות על סוסיתא.''' כך הוא בר"ה וכצ"ל. סוסיתא שם מקום היא והיה ר' אימי סומך למול בשבת על פי נשים שאמרו כשנולד זה עדיין היה נראה השמש על העיר ועדיין יום שבת היה:
 
'''{{עוגן1|ולמה}} וכו'.''' מפני שבא להזכיר. זכות אבות שבחברון:
תחילתדףכאן ג/ב
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|ולמה}} הוצרכו לכך.''' לעלות על הגג ולראות:
 
'''{{עוגן1|שפעם}} אחת עלה מאור הלבנה וכו'.''' לפי נסחת המתני' דהכא דגריס והורידו הכהן לבית הטבילה הכי פירושא שפעם אחת עלה מאור הלבנה זה היה בסוף החדש משאר חדשי השנה וטעו בכך ועוד אירע טעות ג"כ בליל יה"כ אחת שדימו שהאיר המזרח ושחטו את התמיד והוציאוהו לבית השריפה לפי שנפסל והורידו הכהן הגדול לבית הטבילה לטבול טבילה אחרת שטבילה הראשונה לא כלום היא מחמת שנשחט התמיד בלילה והטבילוהו עוד הפעם ואח"כ שחט את התמיד. ולפי נסחת המשנה שבבבלי הורידו כ"ג לבית הטבילה מילתא באנפי נפשה היא וה"ק וביה"כ כי אמר ברק ברקאי הורידו כ"ג לבית הטבילה:
 
'''{{עוגן1|כל}} המיסך רגליו.''' כינוי לנקבים גדולים ולשון מיסך כמו אילן המיסך על הארץ לפי שכורע על ברכיו ומסיך גופו את רגליו וכן בשאול כתיב ושם מערה ויבא שאול להסיך את רגליו:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|מאור}} הלבנה מתמר ועולה וכו'.''' כלומר ודאי שיש סימן הניכר בין תימור הלבנה שמתמר ועולה כמקל ובין תימור מאור החמה שפוסה. ומתרחב לכאן ולכאן ועל כל פני המזרח אלא שטעות היה שם ולא דקדקו אם מאור הלבנה היא וסברו שהאיר המזרח:
 
'''{{עוגן1|עד}} כדון דהוה סופיה דירחא.''' משום דקשיא ליה מאור הלבנה ביה"כ מי איכא והיאך באו לטעות מחמת מאור הלבנה והלכך מפרש דלאו חדא מעשה היא דהוה אלא שנים היו ועד כאן קאמר על מעשה דהוה סופיה דירחא וטעו מחמת מאור הלבנה:
 
'''{{עוגן1|הוה}} רישיה.''' כלומר ועוד מעשה כזה אירע ג"כ ביה"כ שהיא כמו ברישא דירחא ולא מחמת מאור הלבנה היא שטעו אלא שדימו שהאיר המזרח ושחטו וכו' כדפרישית במתני':
 
'''{{עוגן1|א"ר}} חנינא מאילת השחר וכו'.''' כל הסוגיא עד אורה ושמחה גרסי' לה לעיל בפ"ק דברכות והגי' שמה עקרית ובארתיה וע"ש:
 
 
'''{{עוגן1|תני}}.''' בתוספתא פ"ק:
 
'''{{עוגן1|כהן}} וכו' להפליג.''' איזה זמן טעון טבילה אם לשעה קלה וחוזר מיד טעון קידוש:
 
'''{{עוגן1|ופריך}} וסמיכה.''' כמו מסיכה לא שעה קלה היא ואפ"ה קתני המסיך את רגליו טעון טבילה:
 
'''{{עוגן1|שנייא}} היא מסיכה שעשו אותה כהפליג.''' הואיל וצריכה נקיות ולשעה קלה דקאמר היינו לדיבור בעלמא:
 
'''{{עוגן1|תני}} ישן.''' בעזרה טעון טבילה משום היסח הדעת:
 
וישן טעון טבילה בתמיה והיכי משכחת לה שישן בעזרה:
 
'''{{עוגן1|לא}} כן תני ר"ח וכו'.''' בסוף פ"ה דפסחים ובפ"ז דסוטה דאין ישיבה בעזרה ומכ"ש שכיבה:
 
'''{{עוגן1|תיפתר}} שסמך עצמו לכותל ויישן לו.''' ומכיון שהסיח דעתו אפי' בשינה כזו טעון הוא טבילה:
 
'''{{עוגן1|והא}} כתיב וכו'.''' וקשיא לר"ל דקאמר אף למלכי בית דוד לא היתה ישיבה בעזרה:
 
'''{{עוגן1|יישב}} עצמו בתפלה.''' לא ישב ממש אלא שיישב עצמו לכוין דעתו בתפלה לפני ה':
תחילתדףכאן ג/ג
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|אין}} אדם נכנס לעזרה לעבוד'.''' בגמרא קאמר הכא דלאו דוקא לעבודה:
 
'''{{עוגן1|עד}} שהוא טובל.''' כדקאמר בגמ' דק"ו הוא מכ"ג ביה"כ שהוא נכנס מקדש לקדש מחוץ לפנים ומפנים לחוץ בחילוף העבודות ושני המקומות קדש הן ועל שניהם ענוש כרת הנכנס בטומאה וטעון טבילה הנכנס מביתו שהוא חול לקדש לכ"ש שיהא טעון טבילה:
 
'''{{עוגן1|חמש}} טבילות וכו'.''' דילפינן מדכתיב בגדי קדש הם ורחץ בשרו במים ללמדך שכל חליפות קדש בו ביום טעון טבילה ומנין שכל טבילה וטבילה צריכה שני קדושין ת"ל ופשט ורחץ ורחץ ולבש כלומר מדדריש טבילות מורחץ במים דכתיב בבגדי לבן וה"ה לכל חליפות בגדים אייתר ליה האי קרא ודריש לה לקידושין ופשט ורחץ ולבש הטיל הכתוב ורחץ בין ופשט ולבש ליתן רחיצה לפשיטה ורחיצה ללבישה:
 
'''{{עוגן1|בקדש}}.''' על לשכת בית הפרוה:
 
'''{{עוגן1|חוץ}} מזו.''' טבילה הראשונה שהיתה בחול ע"ג שער המים ובצד לשכתו היתה:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|כיני}} מתני' לא היה אדם נכנס לעזרה ולעבודה וכו'.''' כן צריך למיתני לעזרה ולעבודה ואו או מיתפרשא לעזרה אפי' שלא לעבוד או לעבודה וזו ואצ"ל זו קתני וכלומר בין נכנס לעזרה ולא לעבודה ובין נכנס לעבוד וכדמסיק לא סוף דבר לעבודה וכו':
 
'''{{עוגן1|שאלו}} את בן זומא וכו'.''' תוספתא היא בפרק קמא והבאתי לעיל בפרק קמא בהלכה ג':
 
'''{{עוגן1|לא}} צורכה דלא מקדש לקדש לא יהא טעון טבילה מחול לקדש יהא טעון טבילה.''' בתמיה וכלומר דמתמה הש"ס על הא דמייתי לה מדין ק"ו וא"כ לדידך לא צריך לפרש הק"ו אלא כך מה אם בשעה שהוא נכנס מקדש לקדש וזה כ"ג ביה"כ שנכנס מעזרה ולפנים שבדין הוא שלא יהא טעון טבילה ואפ"ה אמרת שטעון טבילה הנכנס מחול לקדש שבדין הוא והסברא נותנת שיטעון טבילה לא כ"ש שטעון הוא טבילה כך אתה לומד הק"ו אבל הא קשיא דמהיכא פשיטא לך דטפי מסתברא להנכנס מחול לקדש שיטעון טבילה מהנכנס מקדש לקדש הרי הנכנס מקדש לקדש שהיא מהעזרה ולפנים נכנס הוא מקדש הקל לקדש החמור וא"כ בדין הוא ג"כ מן הסברא שיהא טעון טבילה כמו הנכנס מחול אל הקדש. ומעתה אין לך ללמוד זה מדין ק"ו אלא מדין בנין אב וכך יש לך לומר מה מצינו שהנכנס מקדש הקל לקדש החמור טעון טבילה אף הנכנס מחול לקדש בדין הוא שיהא טעון טבילה. וכ"ת דאכתי שייך כאן דין ק"ו דהא מיהת שניהן קדש הן וצריך טבילה ומכ"ש מחול לקדש אימא לך דילמא עיקר טעם הטבילה משום שנכנס לקדש החמור הוא וכשאצרכוהו טבילה כשנכנס לקדש החמור אצרכוהו ג"כ כשיוצא מקדש החמור לקדש הקל בחילוף העבודות כי היכי דלא לזלזלו בקדושת העזרה ולעולם אימא לך דכשלא נכנס מתחלה לקדש החמור לא מצית למילף מדין ק"ו אלא מדין בנין אב:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ר' שמי וכיני וכו'.''' כלומר דמשני שאפ"ה יש כאן דין ק"ו וכן צריך ללמוד הק"ו מה אם מקדש לקדש שאין ענוש כרת וכלומר דאע"ג דנכנס הוא מקדש הקל לקדש החמור מ"מ אין זה הקדש חמור ענוש כרת יותר מזה קדש הקל שהרי בזה שניהן שוין הן שהנכנס בטומאה לעזרה ענוש הוא כרת כמו הנכנס לפנים והשתא שפיר יליף הק"ו ומה אם מקודש לקדש ששניהן שוין בעונש כרת ואפ"ה טעון טבילה הנכנס מחול לקדש שהוא ממקום שאין ענוש כרת למקום שהוא ענוש כרת על הטומאה לכ"ש שיהא טעון טבילה:
 
'''{{עוגן1|ואפי'}} מקדש לקדש יהא ענוש כרת.''' מילתא באנפי נפשה היא ולא בא לסתור הק"ו דהק"ו לעולם מיהא יליף שפיר אלא מדקאמר דמקדש לקדש אין זה ממקום שאין ענוש כרת למקום שענוש כרת עלה קאמר דמשכחת לה דזימנין אף מקדש לקדש כך הוא וכהאי דתנינן תמן בפ"ב דשבועות נטמא בעזרה וכו' והשתחוה או ששהה כדי השתחויה חייב א"כ בכה"ג מצינו מקדש לקדש ומתחלה לא היה ענוש כרת שנטמא בעזרה ולבסוף ענוש הוא כרת שהרי כשנכנס לפנים שהא כדי השתחויה היא א"נ כדקאמר עוד התם דאם בא לו בארוכ' כשיוצא לחוץ מתחייב הוא וזה שנכנס לפנים ודאי ענוש כרת הוא והרי זה כמו שבא ממקום שלא היה ענוש כרת ונכנס למקום שענוש כרת ומקדש לקדש היא:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|תני}} אמר ר' יהודה וכו'.''' סיפא דהתוספתא היא בפ"ק שהובאה בהלכה דלעיל דר' יהודה ס"ל דכל עצמה של טבילה בנכנס לעזרה והוא בחזקת טהור ואפ"ה התקינו לו טבילה אינו אלא מפני טבילת סרך שחששו חכמים שמא לפעמים יש טומאה ישנה עליו והוא שכחה וכשהוא הולך לרחוץ ולטבול נזכר מהטומאת קרי ישן שיש בידו וחוזר ובא לו שהרי טעון הערב שמש:
 
'''{{עוגן1|תמן}} תנינן.''' בסוף פ"ג דברכות זב שראה קרי אע"פ שטמא טומאת שבעה משום זיבה ואין טבילה זו מטהרתו אפ"ה צריך טבילה לדברי תורה משום תקנת עזרא וכן נדה שפלטה ש"ז וכן המשמשת שראתה נדה צריכה טבילה מפני התשמיש של קודם ורבי יהודה פוטר:
 
'''{{עוגן1|מה}}.''' ומיבעיא להש"ס מ"ט דר' יהודה:
 
'''{{עוגן1|חלק}} ר' יהודה על טבילת סרך.''' כלומר אם ר' יהודה חולק הוא על טבילה זו של זב שראה קרי שאינו אלא משום סרך וכלומר משום דבכה"ג אינו צריך לטבילה כלל דמכיון דטומאת זיבה החמורה עליו הוא ובאותה טומאה חמורה מותר הוא בדברי תורה דקי"ל הזבין והזבות מותרין בד"ת ותו לא אתי טומאה קלה דקרי וחיילא עליה ומדינא פטור הוא מטבילה זו:
 
'''{{עוגן1|או}}.''' דנימא דטעמא דר' יהודה משום אפילו הוא טובל מה מועיל לו עכשיו הטבילה לקרי שהרי טמא בזיבה הוא ומכיון שאינו מועיל לו לזיבה אף להוציאו מטומאת קרי אינו מועיל לו והלכך למה יטבול:
 
'''{{עוגן1|מה}} נפיק מינה.''' מה בינייהו להני טעמי אליבא דרבי יהודה:
 
'''{{עוגן1|ראה}} קרי.''' כלומר אם בתחלה ראה קרי ואח"כ ראה זיבה ונעשה זב איכא בינייהו:
 
'''{{עוגן1|אין}} תימר חלוק ר' יהודה על טבילת סרך.''' כלומר בכה"ג שיש עליו עוד טומאה חמורה ומותר הוא בד"ת כדאמרן חולק ר' יהודה וס"ל שאין מקום לטבילה זו:
 
'''{{עוגן1|דבר}} תורה הוא.''' לאו דוקא דבר תורה אלא כלומר מדינא פטור הוא מטבילה וכדפרישית:
 
'''{{עוגן1|אין}} תימר אפילו הוא טובל מה מועיל.''' אבל אם תאמר דטעמיה דר' יהודה היא משום שאפילו טובל הוא מה מועיל לו הטבילה מכיון דטומאת זיבה קדמה לו ואף מלהוציאו מטומאת קרי אינו מועיל לו א"כ הכא שטומאת קרי קדמה לזיבה מועיל לו לקרי שעכשיו מותר הוא בד"ת ומודה ר' יהודה בזה שהוא טובל:
 
'''{{עוגן1|כהדא}} דתני וכו'.''' כלומר דפשיט ליה מן הדא דתני בטבילת סרך דאיירינן כאן וקאמר ר' יהודה דהיינו טעמא לטבילה זו ואע"פ שאינו יודע בודאי מטומאה שמא יזכור מאיזה טומאה ישנה שעליו והשתא ה"ה נמי כל היכא דהטבילה היא אינה אלא משום סרך קסבר ר' יהודה דטובל א"כ אינו חולק ר' יהודה ג"כ שם על טבילת סרך אלא דהתם טעמיה משום מה הוא מועיל ובמקום דמועיל וכגוונא דאמרן שטומאת קרי קדמה אף לר' יהודה צריך טבילה:
תחילתדףכאן ג/ד
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|פרסו}} סדין של בוץ בינו לבין העם.''' ולמה של בוץ כדי שיכיר שעבודת היום בבגדי בוץ. ולפי שהוא רגיל לשמש בשאר ימות השנה בבגדי זהב:
 
'''{{עוגן1|פשט}}.''' בגדי חול וירד וטבל וטבילה ראשונה זו לא היה צריך קידוש ידיו ורגליו לפי שקידוש לפשיטה וקידוש ללבישה לבגדי קדש היו וקידוש בתרא כשפושט בגדי קדש למלאות חשבון עשרה קדושין:
 
'''{{עוגן1|ונסתפג}}.''' נתקנח:
 
'''{{עוגן1|הביאו}} לו בגדי זהב ולבש וקידש ידיו ורגליו.''' מן הקיתון של זהב כדתנן בפרק דלקמן:
 
'''{{עוגן1|הביאו}} לו את התמיד קרצו.''' מלשון קרץ מצפון בא בא כלו' ששחטו בהכשר שחיטה בלבד והיא ברוב שני סימנין:
 
'''{{עוגן1|ומירק}}.''' וגמר כהן אחר השחיטה:
 
'''{{עוגן1|על}} ידו.''' בשבילו לפי שאין קבלת הדם היום כשירה אלא בכ"ג והיה צריך למהר ולקבל הדם וזרקו:
 
'''{{עוגן1|נכנס}} להקטיר את הקטרת.''' של שחר ולהטיב וכו'. ככל סדר התמיד שבכל יום:
 
'''{{עוגן1|עד}} שישחוט בו וכו'.''' אקרצו דמתני' קאי:
 
'''{{עוגן1|מתני'}} אמרה כן.''' דלשון קרצו כך הוא כדאת אמר קרץ וגו':
 
'''{{עוגן1|חד}} אמר נכוסה.''' מלשון שחיטה ואחרינא אמר נסוחה ומלשון נסוח ממקומו ונגלה:
 
'''{{עוגן1|מגליינא}}.''' כלומר נעקר ונגלה ממקומו וכמענה אליהוא מחומר קרצתי נבראתי ונגליתי א"נ נסוחה מגליינא מלשון נתוח וחתוך במגל הוא וכן קרץ מצפון החותך בא וזה ג"כ מענה אליהוא מחומר נקרצתי נחתכתי ובלשון המשנה מקרצות נושכות זו בזו ואין בין הני לישני אלא פי' המלה:
תחילתדףכאן ג/ה
'''{{עוגן1|קטרת}} של שחר היתה קריבה בין דם לאיברים.''' לאו דוקא דהא קתני להקטיר את הקטרת ולהטיב את הנרות ולהקריב את הראש ואת האברים אלמא קטרת בין דם לנרות קריבה ולא בין דם לאברים אלא עכשיו לא בא התנא לומר סדר הקרבות זו אחר זו איך היו ולא רצה לומר אלא שלא היו זריקת דם והקרבת האברים רצופים זו אחר זו שהרי הקטורת מפסקת ביניהם וה"ה נמי שהטבת הנרות היתה ביניהם לאחר הקטורת קודם הקרבת האברים:
 
'''{{עוגן1|או}} איסטניס.''' מצונן:
 
'''{{עוגן1|מחמין}} לו חמין.''' מעיה"כ:
 
'''{{עוגן1|ומטילין}} לתוך הצונן.''' ביה"כ לתוך חקק הבנין בבית הטבילה כדי שתפיג ותסיר צינתן:
 
'''{{עוגן1|פיסקא}}.''' קטרת של שחר וכו' כתיב בתמיד בבקר וכו'. נתחלפו השיטות בכאן בטעות דמוכח וכצ"ל כתיב בתמיד בבקר וכתיב בקטרת בבקר יקדים דבר שנאמר בו בבקר בבקר לדבר שלא נאמר בו אלא בבקר אחד. כלומר בקטרת. כתיב בבקר בבקר בהטיבו את הנרות יקטירנה ובתמיד לא כתיב אלא את הכבש אחד תעשה בבקר והלכך קטרת קודם לאברי התמיד:
 
'''{{עוגן1|מעתה}} נימא אפי' לדמו של תמיד יוקדם הקטרת ואנן תנינן קטרת של שחר קריבה בין דם לאברים.''' ומשני ר' הילא תעשה כתיב בתמיד הקדים בו מעשה וזהו זריקת דמו שיהא קודם לקטרת וכאן גרסי' מה שכתוב בספרי דפוס לעיל. כתיב בבקר בתמיד וכתיב בעצים בבקר בבקר. ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר יוקדם דבר שנאמר בו בבקר בבקר לדבר שלא נאמר בו אלא בבקר וכדמפרש ואזיל:
 
'''{{עוגן1|מה}} אנן קיימין.''' כלומר לענין מאי בא הכתוב ללמדנו להקדים מערכת העצים לתמיד אם קודם לאברין של תמיד והלא בעצים הן נקטרין ופשיטא שמערכת העצים קדמה אלא כי אנן קיימין הכתוב שבא ללמדנו אפילו לדמו של תמיד יוקדם מערכת העצים:
 
'''{{עוגן1|כתיב}} בעצים וכו' וכתיב בקטרת וכו' ואיני יודע איזה מהן יוקדם מי מכשיר את מי.''' אלא ממה שהעצים מכשירין את הקטרת אתה למד שאף הם יקדמו את הקטרת והכי שנויה הברייתא בת"כ:
 
'''{{עוגן1|איתא}} חמי וכו' ותימר הכין.''' בתמיה בא וראה הלא כבר למדנו שהעצים קודמין לדם התמיד והדם קודם לקטרת והשתא למה לך האי טעמא דהעצים מכשירין את הקטרת להקטיר עליהן תיפוק ליה דע"כ העצים קודם לקטרת מן הכתוב:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ר' הילא וכו'.''' כלומר דהא לא קשיא דאי לאו האי טעמא דהברייתא הוה אמינא מנא לך הא גופה דהעצים קודם לקטרת דהא בתרווייהו כתיב בבקר בבקר ואי משום שהעצים קודמין לדם ודם לקטרת אימא הואיל ובקטרת כתיב שני פעמים בבקר ובאינך חד יוקדם הקטרת לן ואי משום דכתיב תעשה גבי תמיד מהאי לא הוה ידעינן דלמוקדם לדם אתי למאי דס"ד דבבקר בבקר להקדים לקטרת קודם הכל קאתי ומעתה לא על שלא זכיתי בו מן הדין אחר אלא ע"י טעם זה שהעצים מכשירין את הקטרת היא דלמדנו שהעצים קודם לקטרת ולפיכך ואצרכת הדא מתניתא לומר כך:
 
'''{{עוגן1|הוון}} בעי מימר.''' מילתא באפי נפשה היא שהיו בני בית המדרש בעי למימר שמי מכשיר את הקטרת גחלים כלומר שאין לך מכשיר אחר אלא גחלים מעצי המערכה שניה של קטרת וכשנותן הקטרת ע"ג הגחלים שוב א"צ לדבר אחר כך היו סבורין בני בית המדרש:
 
'''{{עוגן1|א"ר}} אלעזר.''' לא היא אלא מעלה עשן צריך שיתן בתוכה מלבד הסממני הקטרת והמעלה עשן הוא המכשיר להעלות עשן הקטרת:
 
'''{{עוגן1|נאמר}} בתמיד וכו' ונאמר בקטרת וכו'.''' ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה ונאמר גבי נרות מערב עד בקר שאין לך עבודה אחרת אחר הנרות של בין הערבים א"כ למדנו מכאן ג"כ שהקטרת של בין הערבים היא אחר תמיד של בין הערבים לפי שיואחר דבר וכו':
 
'''{{עוגן1|מעתה}}.''' נימא שהקטרת מאוחר אפי' לנסכין תמיד של בין הערבים:
 
'''{{עוגן1|תעשה}}.''' כתיב כמנחת הבקר וכנסכו תעשה למדך הכתוב איחר בו מעשה אחר הקטרת לפיכך שנינו קטרת של בין הערבים היתה קריבה בין אברים לנסכים:
 
'''{{עוגן1|הכא}} את אמר וכו'.''' לעיל דפריך אימא יוקדם קטרת של שחר אפי' לדם התמיד ושנית תעשה כתיב בתמיד הקדים בו. מעשה והכא דריש את תעשה לאיחר בו מעשה:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ר' הילא.''' כך הוא הדבר לפי שכל מדרש ומדרש בעניינו הוא נדרש דתמיד של שחר בכלל מאוחר היה דאי לאו קרא דתעשה ה"א שאפי' דם התמיד מאוחר לקטרת וא"כ כשבא הכתוב ללמוד ע"כ להקדים בו מעשה הוא בא אבל כאן בתמיד של בין הערבים איפכא דאי לאו קרא בכלל מוקדם הוא שאפי' הנסכין יוקדמו לקטרת הלכך כשבא הכתוב לאיחר בו מעשה הוא שבא ללמוד:
 
'''{{עוגן1|והוה}} ר' זעירא מקלס ליה.''' לר' הילא על טעם לשבח הזה:
 
'''{{עוגן1|וצווח}} ליה.''' והיה קורא עליו בניה דאורייתא אלו הם מהבונים את התורה בשבח טעמים:
 
'''{{עוגן1|תני}}.''' בתוספתא פ"ק:
 
'''{{עוגן1|עששות}}.''' חתיכות עבות:
 
'''{{עוגן1|ולא}} נמצא כמכבה ביה"כ.''' כשמטיל אותן לתוך הצונן:
 
'''{{עוגן1|אלא}} מסבור סבר ר' יהודה שאין אבות מלאכות.''' נוהגות ביה"כ בתמיה:
 
'''{{עוגן1|אלא}} ר' יודה ור"ש אמרו דבר אחד.''' ר"ש בפ' במה מדליקין דס"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור. ופריך לא כן סבור מימר התם בהלכה המכבה את הנר וכו' דר' יוסי שם ור"ש אמרו דבר אחד ולדידך נימר ר' יוסי ור' יודה ור"ש אמרו דבר אחד:
 
'''{{עוגן1|אלא}}.''' דהיינו טעמא דמיסבור סבר ר' יהודה שאין תולדת האש כאש והעשתות הללו אינו אלא תולדת האש ואינו מתחייב משום מכבה כבאש עצמו:
 
'''{{עוגן1|אלא}} כיני וכו'.''' כלומר אלא דא"כ כן צריך אתה לומר דר' יהודה היא דס"ל שאין תולדת אש כאש ורבנן דמתני' דקאמרי מחמין לו חמין ומטילין וכו' משום דסברי תולדת אש כאש והלכך חמין דוקא ולא עשתות של ברזל ומיהו אכתי קשיא ויחם לו חמין כלומר הכל חמין מעי"כ ויטבול בהן ביה"כ ולמה הצריכו שיטיל אותן לתוך המקוה צונן:
 
'''{{עוגן1|טעם}} דהדין תניא.''' במתני' שלא יאמרו ראינו כ"ג טובל במים שאובים ביה"כ ויכשירו אף הכל מים שאובים לטבילה לפיכך היו מטילין אותן לתוך המקוה צונן עד שיחומו דזה ודאי לאו שאובין נינהו:
תחילתדףכאן ג/ו
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|הביאוהו}} לבית הפרוה.''' מכשף אחד ששמו פרוה בנאה ונקראת על שמו וי"מ שחפר מחילה תחת הקרקע בקדש עד שיראה עבודת כ"ג והרגישו הכהנים בהחפירה ומצאוהו וקראו אותה הלשכה על שמו:
 
'''{{עוגן1|ובקדש}} היתה.''' לפי שטבילה זו עם שאר הטבילות חוץ מן הראשונה צריכות שיהו במקום קדוש דכתיב ורחץ את בשרו במים במקום קדוש:
 
'''{{עוגן1|ר"מ}} אומר פשט.''' תחלה ואח"כ מקדש דס"ל דתרי קדושי שהצריך הכתוב בחליפת הבגדים תרווייהו משום לבישת בגדים המתחלפים תחת הראשונה הם:
 
'''{{עוגן1|הביאו}} לו בגדי לבן.''' כתונת ומכנסים ואבנט ומצנפת האמורים בפ' אחרי מות שכל עבודות הפנימיות היו בהן ועבודות חיצוניות כגון תמידין ומוספין היו בבגדי זהב שהוא משמש בהן בכל השנה ובין כל חילוף וחילוף מהבגדים טעון טבילה ושתי קדושי ידים ורגלים מן הקיתון של זהב:
 
'''{{עוגן1|לבש}} וקידש ידיו ורגליו.''' הכל מודים בקידוש השני שלובש ואח"כ מקדש דאמר קרא בגשתם אל המזבח מי שאינו מחוסר אלא גישה יצא זה שמחוסר לבישה וגישה:
 
'''{{עוגן1|בשחר}} היה לובש פילוסין.''' בגדי בוץ דקין ויפים הבאים מארץ רעמסס תרגום ירושלמי לרעמסס פילוסא:
 
'''{{עוגן1|ובין}} הערבים.''' שהוא לובש בגדי לבן להוצאת כף ומחתה היו הינדוון מארץ הודו או מכוש ושניהם נקראו הינדיאה והודו נקרא הינדיאה רבה:
 
'''{{עוגן1|הכל}} שלשים מנה.''' הא דכללינהו לאשמועינן דשלשים מנה סך הכל לומר לך שאם פיחת לאותן של שחרית משמונה עשר מנה וריבה לאותן של ערבית לית לן בה אלא שיהא סך הכל שלשים מנה מיהו של שחרית יותר חשובים משל ערבית משום דכתיב בלבישת בגדים של שחרית ארבעה זימני בד חד לגופיה וחד מלשון לבד שאין לובש עמהן בגדי זהב כדרך שהוא עושה כל ימות השנה ובד שלישי ורביעי למידרש בד המובחר שבבד:
 
'''{{עוגן1|אלו}} נוטל מן ההקדש.''' מתרומת הלשכה ואם רצה להוסיף על שלשים מנה מוסיף משלו ובלבד שיהא מקדיש התוספת וימסרנה לצבור ואח"כ יעשה בה הכתנת:
 
גמ' מה טעמא דר"מ פשט וקידש ורחץ וקידש משום דבקרא כתיב ובא אהרן אל אהל מועד ופשט את בגדי הבד אשר לבש וגו' וסמיך ליה ורחץ את בשרו במים במקום קדוש ולבש את בגדיו וגו' והאי ורחץ לענין קידוש נדרש והטיל הכתוב רחיצה בין פשיטה ללבישה למישדי האי ורחץ אפשיטה ואלבישה וילפינן תרי קדושי מיניה כאלו כתב ורחץ תרי זימני וקסבר ר"מ דהכי ילפינן פשט וקידש ורחץ וקידש כלומר שלאחר שפשט הוא מקדש קידוש ראשון אח"כ ורחץ וקידש קידוש שני ולבש ולקמן פריך עלה:
 
מ"ט דרבנן וכו' כלומר דמקשו פשיטה ללבישה מה לבישה מקדש אחר שלבש אף פשיטה מקדש בעודו לבוש ואח"כ פושט:
 
'''{{עוגן1|על}} דעתיה דר"מ.''' דדריש לקידוש שני מורחץ וקידש ומשמע שמקדש ואח"כ לובש א"כ רחיצה שהיא קידוש השני חוצצת היא כשלובש אחר זה והתורה אמרה על בשרו וכן בראש הפרשה כתיב ורחץ במים את בשרו ולבשם דמשמע אחר הטבילה מיד ולבשם ולא היה מפסיק בקידוש בין הטבילה ללבישה ולדידך הקידוש חוצצת כלומר שמפסקת בין הטבילה ללבישה:
 
'''{{עוגן1|א"ל}} מיסבור את סבור על דר"מ ופשט וקידש ורחץ וקידש.''' וכי אתה סבור דכך קאמר ר"מ שקידוש השני היה קודם הלבישה אינה כן אלא ה"ק ופשט וקידש ורחץ ולבש וקידש וכלומר דודאי משמעות ורחץ את בשרו במים אטבילה קאי ואחר כך לובש ואח"כ מקדש קידוש שני. ועיקר טעמיה דר"מ משום דקסבר תרווייהו קידושי משום לבישת בגדים המתחלפים הן כדפרישית במתני' והלכך הוא דקאמר דקידוש הראשון אחר שפשט בגדיו היא אבל קידוש השני לדברי הכל כשהוא לבוש הוא מקדש כדילפינן מקרא וכדפרישית במתני':
 
'''{{עוגן1|שמואל}} אמר אחת פשוט ואחת לבוש שניהן לבא.''' בין קידוש דפשיטה ובין קידוש דלבישה שתיהן בשביל להבא הן:
 
'''{{עוגן1|בר}} קפרא אמר וכו'.''' כלומר דאליבא דרבנן פליגי לשמואל שני הקידושין בשביל העבודה שהוא עובד אחר כך והלכך אף בקידוש הראשון של פשיטה שהוא מקדש ואח"כ פושט לרבנן אפ"ה ג"כ בשביל מה שהוא עובד אח"כ הוא מקדש ובר קפרא ס"ל אחת לבא כלומר קידוש השני הוא בשביל להבא מה שיעבוד אח"כ ואחת לשעבר זהו קידוש הראשון שהוא מקדש בשביל שעבד כבר ושתיהן לבוש כלומר כשהוא לבוש מקדש אף בקידוש הראשון וכטעמייהו דרבנן לעיל:
 
'''{{עוגן1|הכל}} מודים.''' בין שמואל ובין בר קפרא מודים בקידוש הראשון וזהו מה שהוא מקדש בתחלה כשנכנס לעבוד כדתנן במתני' דלעיל שזה ודאי הוא בשביל להבא שהרי לא עבד עדיין ועכשיו הוא נכנס לעבוד עבודת התמיד:
 
'''{{עוגן1|הכל}} מודים בקידוש הראשון.''' זהו ג"כ אותו קידוש שבתחלת כל העבודות כשנכנס לעבודת התמיד הכל מודים בזה שהוא מעכב לפי שאם לא קידש שארי הקידושין שבין עבודה לעבודה איכא דס"ל שאינו מעכב ועבודתו כשירה אבל בקידוש שבתחלה כשנכנס לעזרה לכ"ע מעכב הוא ואם לא קידש עבודתו פסולה מה טעם דהא כתיב ביה חקת עולם לדורותיכם בפ' צווי קידוש ידים ורגלים בכי תשא וכל היכא דכתיב חוקה מעכב הוא:
 
'''{{עוגן1|הכל}} מודים.''' בין שמואל ובין בר קפרא מודים בקידוש האחרון שהוא אחר כל העבודות כשפושט הבגדי זהב שקידוש הזה הוא בשביל לשעבר:
 
'''{{עוגן1|מתני'}} אמרה כן.''' דהא קתני על זה והביאו לו בגדי עצמו ולבש וכי יש אדם מקדש ידו ורגלו ללבוש בגדי חול אלא בשביל שפושט בגדי זהב שעבד בהן הוא מקדש:
 
'''{{עוגן1|ולבשם}}.''' כתיב ומיותר הוא דהא כתיב ברישיה דקרא כתונת בד קדש ילבש וגו' אלא למידרש לבישה מעכבת ואין קידוש ידים ורגלים שבין עבודה לעבודה מעכבת:
 
'''{{עוגן1|ודכוותה}} וכו'.''' כלומר ומנא לן למידרש הכי דאי משום דולבשם מיותר הוא דלמא לאפוקי מידי אחרינא שאינו מעכב הלכך קאמר מסתברא דמידי דכוותה הוא ממעט לבישה שהיא בין עבודה לעבודה בחילוף מבגדי זהב לבגדי לבן ומבגדי לבן לבגדי זהב היא שמעכבת ואין קידוש ידים ורגלים שבין עבודה לעבודה מעכבת א"נ דלא תימא דאפילו קידוש ידים ורגלים שבתחלה נמי ממעט להכי קאמר ודכוותה וכו' דדוקא הך קידוש שבין עבודה לעבודה כמו הלבישה הוא דאינו מעכב וכדאמר ר' יוחנן לעיל הכל מודים בקידוש הראשון שהוא מעכב:
 
'''{{עוגן1|בד}}.''' כתיב כתונת בד קדש ילבש מלמד שיהו הכתונת כפולים דמשמעות בד כך הוא שיעשה להן שתי כתנות לכל אחד ואחד מהכהנים:
 
'''{{עוגן1|וקיימינה}}.''' ותקיים זה הדרש דלא כר' יוסי דלקמן:
 
'''{{עוגן1|לא}} נחת לבית וועדא.''' לא ירד לבית המדרש באותו היום וקם עם ר"ז שפגע בו כשיצא מבה"מ וא"ל מה חידוש היה לכם בבית המדרש היום וא"ל דבר זה:
 
'''{{עוגן1|דתני}}.''' בברייתא דפליגי ר' יוסי ורבנן בהא:
 
'''{{עוגן1|ולבני}} אהרן תעשה כתנות.''' משמע שתי כתנת לכל אחד ואחד:
 
'''{{עוגן1|למאה}} בני אהרן תעשה כתנות.''' כלומר לכל אחד ואחד מבני אהרן תעשה כתנות אחד ולהוציא שלא ישמשו שנים בכתונת אחד זה פושט וזה לובש. וגרסי' להא לקמן בפ"ק דחגיגה:
 
'''{{עוגן1|בד}} שיהו חדשים.''' שלא נשתמש בהן להדיוט:
 
'''{{עוגן1|אם}} אומר את וכו'.''' כלומר ולא מצית אמרת דלמעוטי בגדים השחקים מחמת יושנן קאמר דהא תני בברייתא בהדיא ילבשם ואפי' שחקים אלא למעוטי לבגדים שנשתמשו בהן להדיוט הוא:
 
'''{{עוגן1|כמחלוקת}}.''' דתנאי דלקמן היא דתניא עור שעיבדו לשם קמיע להדיוט מותר לכתוב עליו למזוזה ורשב"ג אוסר והאי נמי דדריש בד שיהו חדשים כרשב"ג הוא דאתיא:
 
'''{{עוגן1|הוינן}} סברי מימר מה פליגן להדיוט.''' כלומר היינו סבורין מעיקרא למימר דכי פליגי בדבר שנעשה להדיוט אם מותר להשתמש בהן לגבוה:
 
'''{{עוגן1|הא}} לגבוה לא.''' הא מה שנעשה בתחלה לגבוה לא פליגי שאסור להשתמש בהן להדיוט:
 
'''{{עוגן1|מן}} מה דתני וכו'.''' ואמר עלה ר' חנינא בשם ר' יוסי במחלוקת היא הדא אמרה דאף לגבוה פליגין אם מותר להשתמש בהן להדיוט כדלקמן:
 
'''{{עוגן1|דתני}} אבני קדש.''' למזבח וכיוצא בו צריך שתהא חציבתן בקדש כלומר לשם קדש ובקדש יחצבו שיהו נשארין לקדש ואל ישנה אותן להיות להדיוט וכן בגדי קדש:
 
'''{{עוגן1|ואמר}} וכו'.''' השתא מסיק להא דאמרן דאמר ר"ח עלה במחלוקת דלקמן היא שנויה א"כ ש"מ דאף מה שנעשה לגבוה אם מותר להשתמש בהן להדיוט נמי פליגי תנאי:
 
'''{{עוגן1|דתני}} וכו'.''' כלומר דהאי תנא ס"ל דהזמנה לגבוה לאו מילתא ומשנשתמש בו לגבוה הוא דאסור להשתמש בהן להדיוט:
 
'''{{עוגן1|והא}} תני.''' אחריתא:
 
'''{{עוגן1|העושה}} וכו'.''' דאפי' בהזמנה בעלמא אסור וקאמר ר"ח דבמחלוקת דתנאי היא:
 
'''{{עוגן1|דתני}} העושה כלי להדיוט וכו'.''' וקסבר כי היכי דפליגי בהעושה להדיוט אם דוקא בשנשתמש בהן הוא דבעינן ה"ה נמי איפכא בעושה לגבוה תליא בהך פלוגתא גופה:
 
'''{{עוגן1|ר'}} חונה בשם רבנן דתמן.''' דלא היא דתיפתר הך ברייתא בתרייתא דקתני העושה כלי להדיוט אל ישתמש בו לגבוה דמיירי שבא הממון מתרומת הלשכה דמתחלה לשם גבוה נגבה וא"כ לית ש"מ כלום דפליגי ביה תנאי ולאוקמי הך פלוגתא קמייתא בה דהכא כ"ע לא פליגי וכדאוקמינן:
 
'''{{עוגן1|כלי}} שרת מאימתי הן קדישין.''' לקדש את הניתנין לתוכן. וגרסינן להא לקמן פרק בני העיר בהלכה א':
 
'''{{עוגן1|מיד}}.''' כשמקדישן לכלי שרת:
 
'''{{עוגן1|או}} בשעת התשמיש.''' בתוכן אז הכלים מתקדשין הן ומשום דאיירי בהאי עניינא לעיל העושה כלי לגבוה וכו' ואם מיד הן קדושין אסור להשתמש בהן להדיוט וכהאי מ"ד לעיל הלכך בעי ליה הכא:
 
'''{{עוגן1|אין}} תימר מיד ניחא.''' כלומר ניחא הא ותו לא מיבעיא לן נמי לענין מה שיתן לתוכן שמתקדשין הן מאליהן:
 
'''{{עוגן1|אין}} תימר בשעת התשמיש.''' בתוכן אז הוא שהן קדישין א"כ כאחת הן קדישין עם מה שנתן לתוכן שניהם הן קדישין בבת אחת. ובמגילה שם גריס בהדיא כאחת הם קדישין ומתקדשין:
 
'''{{עוגן1|ניחא}} של משה וכו'.''' כלומר בכלי שרת שעשה משה במשכן ודאי לא קא מיבעיא לן שנתקדשו בשמן המשחה ומשיחתן היא מקדשן מיד ואע"פ שעדיין לא נשתמשו בהן אבל של שלמה בבית העולמים אם דוקא בשעת התשמיש הן קדישין א"כ כאחת הן קדישין ומתקדשין:
 
בכניסתן לארץ ובנה שלמה בית העולמים והיו מפנין כלי המשכן מתוך של משה לתוך של שלמה ואלו כבר נתקדשו בשמן המשחה:
 
'''{{עוגן1|לא}} היה שם של משה.''' כלו' כלי שרת החדשים שעשה שלמה מלבד אותן של משה אלו כאחת הן קדישין ומתקדשין להאי מ"ד שבשעת התשמיש הוא שהן קדושין וכן בעלייתן מן הגולה בימי עזרא היו מפנין אותן הכלים שנשתיירו מתוך של שלמה לתוך שלהם ואלו כבר נתקדשו בשעה שנשתמשו בהן בבית ראשון לא היה שם וכו' כדלעיל:
 
'''{{עוגן1|אבנים}} שחצבן לשם מת.''' לקבר אסורין הן בהנאה מיד שחצבן ואם בתחלה חצבן לשם חי ולשם מת כלומר כשיצטרך ישתמשו בהן לחי ואם יצטרך ישתמשו בהן למת מותרין הן בהנאה עד שישתמשו בהן למת:
 
'''{{עוגן1|הזורק}} כלי לפני מטתו של מת.''' אם הוא לתוך ד' אמות של מת תופסו לאוסרו בהנאה שנתכוין שיהא נקבר עמו וכל שהוא חוץ לד' אמות מותר הוא בהנאה:
 
'''{{עוגן1|נמצאת}} אומר וכו'.''' מהדר להמתני' וברייתא בת"כ היא:
 
'''{{עוגן1|ת"ל}} ופשט ורחץ וכו'.''' כדפרישית לעיל בריש ההלכה:
 
'''{{עוגן1|ודין}} הוא.''' שיהא טעון קידוש אף לאחר הפשיטה כמו שהוא טעון בלבישה:
 
'''{{עוגן1|מה}} אם במקום שאינו טעון טבילה.''' כגון בכל יום למ"ד הנכנס לעזרה שלא לעבודה אינו טעון טבילה וטעון הוא קידוש כאן שהוא טעון טבילה וכו':
 
'''{{עוגן1|טול}} לך מה שהבאת.''' מדין ק"ו דאי הכי מה להלן די בפעם אחת כל היום וכו' אלא מכאן דמה ת"ל ופשט וכו' וכי על דעתינו עלתה וכו' אלא להקיש פשיטה ללבישה וכו':
 
'''{{עוגן1|א"ר}} מנא לא מסתברא.''' למימר אלא חילופין הקיש לבישה לפשיטה דהא ורחץ בתריה דופשט כתיבא:
 
'''{{עוגן1|ואין}} שני של פילוסין וכו'.''' לר"מ דמתני' פריך דקאמר בשחר היה לובש פילוסין של י"ב מנה ובין הערבים הנדווין של ח' מאות זוז וכי אין השני של פילוסין יותר יפה מהמובחר הראשון של הנדוון שהרי כך נשנה בדברי חכמים בשחר פילוסין של ח"י מנה ובין הערבים של י"ב מנה והן ג"כ מהפילוסין היו אלא שאינן מובחרין כמו המובחר הראשון של שחר וא"כ לר"מ נמי היה לו לומר לבין הערבים ג"כ בשל פילוסין אלא שלא יהו כל כך מובחרין כמו בשל שחר ומ"מ כל שהוא מהפילוסין יותר מובחר הוא משל הנדוון:
 
'''{{עוגן1|משום}} מילה דשמעה פרוטי.''' דשמעה לשון איסוף היא מלשון המקרא וישמע שאול את העם וכלומר משום דבר שמאסף וגורם להוציא ממון הרבה שאלו של פילוסין לעולם חשובין ויקרים הן יותר מאלו של הנדוון ושלא להוציא ממון כל כך ללמדך שהתורה חסה על ממונם של ישראל:
 
'''{{עוגן1|תמן}} תנינן.''' במנחות פ' כל קרבנות הצבור דתנינן שם שלשה זתים ובהן שלשה שמנים הזית הראשון מגרגרו בראש הזית וכו' הראשון למנורה והשאר למנחות. וכך היא שנויה שם בשאר שני הזתים ובהשמנים והדר תנינן הראשון שבראשון אין למעלה הימנו השני שבראשון והראשון שבשני שוין והיינו למנחות הן שוין כדאמרינן התם ומשום דקי"ל בכל מקום שמביאין מהמובחר כדכתיב מבחר נדריך וקאמר שאם יש לו מנחה להביא יביא איזה מהך שירצה או מהשני שבראשון או מן הראשון שבשני. והכא נמי קפה וכי אין השני שבראשון לעולם יפה הוא מן הראשון שבשני שהרי הזית הראשון שהוא מראש הזית הוא המובחר שבמובחר ואמאי קתני שוין הן למנחות אלא דטעמא נמי משום מילה דשמעה פרוטי:
 
'''{{עוגן1|מאי}} כדון.''' מאי טעמא דמתני' דמיהת לעולם של שחר יותר יפין הן משל בין הערבים לכ"ע ומנלן:
 
'''{{עוגן1|בשחר}} כתיב.''' בריש הפרשה בפסוק כתנת בד קדש ילבש וגו' ונאמר בו ד' פעמים בד ובמנחה חד בד בפסוק ובא אהרן אל אהל מועד ופשט את בגדי הבד וזה נאמר אחר שהוציא כף ומחתה שהיה לעת מנחה ומד' בד שכתוב בשחר ילפינן שהוא מן המובחר שבבד יותר משל ערבית וכדפרישית במתני':
 
'''{{עוגן1|שלבש}} כתנות במאה מנה וכו'.''' כדתנינן אם רצה להוסיף וכו' כדפרישית במתני':
 
'''{{עוגן1|שהיה}} נראה מתוכה ערום.''' שכל כך היה הפשתן מוצהב עד שנראה בשרו מתוך הכתונת:
 
'''{{עוגן1|מה}} עשה.''' בה מילא אותה מים וסבב את המזבח שבעה פעמים ואעפ"כ לא יצאו המים ממנה שכל כך היתה עבה ולהראות שאם היא עבה הרבה יפה היא מאוד ומוצהבת וככלי זכוכית עבה:
תחילתדףכאן ג/ז
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|בא}} לו אצל פרו ופרו היה עומד בין האולם ולמזבח.''' מן הדין מה שהוא כשר למקום שחיטת קדשי קדשים הוא מכותל צפוני של העזרה עד כותל המזבח שהוא ששים אמה ומחצה מרוחב העזרה וכנגדו מכותל האולם. ועד כותל המזרחי של העזרה שהוא ששה ושבעים אמה מאורך העזרה כל המקום ההוא הנקרא צפון והוא המקום שהוא כשר לשחיטת קדשי הקדשים שנתקיים בו על ירך המזבח צפונה לפני ה' ומה שהיו מעמידין את הפר בין האולם ולמזבח אינו אלא משום חולשא דכ"ג שלא יכבד עליו טורח המשא את הדם במזרק מרחוק לפיכך היו מעמידין אותו קרוב להיכל מה דאפשר ובין האולם ולמזבח ג"כ נקרא צפון כדאמרן:
 
'''{{עוגן1|ראשו}} לדרום ופניו למערב.''' בדין היה שיהא ראשו להיכל שהוא במערב ואחוריו למזבח אלא שמא יטיל גללים וגנאי הוא להראות בית הרעי שלו לצד המזבח לפיכך מעמידין אותו ראשו לדרום. וזנבו לצפון דהכי שפיר טפי ועוקם ראשו עד שיהא פניו למערב:
 
'''{{עוגן1|וכך}} היה אומר אנא השם עויתי פשעתי חטאתי לפניך וכו'.''' בגמרא קאמר דמתני' ר"מ היא דיליף לסדר הוידוי כך שכן מצינו במשה שאמר נושא עון ופשע וחטאה וכך כתוב בוידוי של שעיר המשתלח והתודה עליו את כל עונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם. אבל חכמים פליגי עליה ואמרו הרי עונות אלו זדונות ופשעים אלו מרדים וחטאים אלו השגגות וא"כ לאחר שהתודה על הזדונות ועל המרדים חוזר ומתודה על השגגות בתמיה אלא כך היה אומר חטאתי עויתי פשעתי וכך אומר בכל הוידוים וכך מצינו בדוד שאמר חטאנו עם אבותינו העוינו והרשענו. ומהו זה שאמר משה נושא עון וגו' כך אמר משה לפני המקום בשעה שישראל חוטאין ועושין תשובה עשה להם הזדונות כשגגות וכך הוא הפירוש של הכתוב והתודה עליו וגו' והלכה כחכמים:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|איזהו}} צפוני של המזבח וכו'.''' תוספתא היא בריש פ"ו דזבחים וכך היא כתובה לפנינו שם איזהו צפון המזבח שהיא כשר לשחיטת קדשי קדשים מקיר המזבח הצפוני ועד כותל העזרה הצפוני על פני כל המזבח וישנן שלשים אמה. זהו ט"ס והגי' כאן נכונה בזה ישנן בשלשים ושתים אמה שכך הוא אורך המזבח כמו ששנינו בפ"ה דמדות שמונה שם אורך העזרה וקחשיב לאורך המזבח ל"ב אמה:
 
'''{{עוגן1|דברי}} ר"מ ר"א בר"ש מוסיף מכנגד בין האולם ולמזבח ועד כנגד בית החליפות וישנן עשרים ושתים אמה לאורך.''' ורבי מוסיף מקום דריסת רגלי ישראל י"א אמה וכו'. כמו שכתוב כאן מקיר של מזבח צפוני וכו'. אלא שיש שם איזה עירבוב בין השיטות:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ר' יוחנן לא מצאנו שחיטה פסולה בזר.''' כצ"ל וכן הוא בהדיא לקמן בדר' יוחנן. כלומר אפי' בשחיטת פר ושחיטת פרה ס"ל לר' יוחנן דכשירה בזר:
 
'''{{עוגן1|רב}}.''' פליג דכן מפקד לתלמידוי בכל אתר הוין תנינון שוחט. כלומר שוחט הכהן חוץ מפרה תהוון תניין זורק הכהן אבל שחיטתה כשירה בזר והאי בכל אתר דקאמר רב לאו בכל מקום ממש קאמר דהא תנינן בהדיא בריש פ"ב דזבחים שהשחיטה כשירה בזרים וכו' ולא אשכחך דרב פליג על האי מתני' אלא בשחיטת פרו של אהרן קאמר דבכל אתר דאשכחתון דאיירי ביה תהוין תנינן שוחט הכהן:
 
'''{{עוגן1|ואמר}} ר' יוחנן לא מצאנו וכו'.''' גופא א"ר יוחנן דאף בפרה שחיטה כשירה בזר:
 
'''{{עוגן1|התיב}} ר' חייה בר בא והא כתיב ושחט והזה.''' כלומר בתריה דכתיב ושחט אותה לפניו כתיב ולקח וגו' והזה אל נכח פני אהל מועד:
 
'''{{עוגן1|מה}} הזייה לא הוכשרה באשה כאיש וכו'.''' כלומר דלא מצינו בהזיית דמה שתהא כשרה באשה וס"ד דכל שהאשה פסולה אף הזר פסול וא"כ אף השחיטה כן:
 
'''{{עוגן1|א"ל}}.''' ומהא ראיה והרי הזיית מימיה שכשרה בזר ופסולה באשה כדתנן בפ' י"ב דפרה הכל כשרין להזות חוץ מטומטום ואנדרוגינוס ואשה:
 
'''{{עוגן1|א"ל}} תמן לא כתיב כהן.''' גבי הזיית מימיה:
 
'''{{עוגן1|ברם}} הכא.''' בהזיית הדם:
 
'''{{עוגן1|כתיב}} ולקח אלעזר הכהן והזה.''' כצ"ל דהאי ברם הכא כתיב כהן היא זר היא אשה שייך כאן. והאי וליידא מילה וכו' שייך אבתריה. דבהזאת הדם כתיב כהן וא"כ היינו זר היינו אשה ואין תאמר שהיא כשרה בזר אם כן תיכשר נמי באשה:
 
'''{{עוגן1|וליידא}} מילה כתב איש.''' זה עוד ראייה למה שאומר היא זר היא אשה דהרי מצינו דכתיב גבי אסיפת עפרה ואסף איש טהור ולאיזה דבר כתיב כאן איש אלא להכשיר את הזר וא"כ היא איש היא אשה כל שהזר כשר אשה כשרה וכל שהאשה פסולה זר פסול מלבד הזאת מימיה משום דלא כתיב שם כהן:
 
'''{{עוגן1|פר}} של יה"כ צריך כהן.''' בשחיטה ולמה לא אמר נמי ושעיר של יה"כ צריך כהן:
 
'''{{עוגן1|דהוא}} קרייא וכו'.''' כלומר לא צריך למיתני ושעיר שמפורש בכתוב היא ושחט שעיר החטאת אשר לעם והביא את דמו אל מבית לפרכת וגו' מה הבאה ודאי בכהן אף שחיטה בכהן:
 
'''{{עוגן1|ר'}} יעקב וכו'.''' קאמר בהדיא פר ושעיר וכו':
 
'''{{עוגן1|ובשנייה}}.''' כשמזכיר השם המפורש בפעם שניה בהוידוי אומר אנא בשם והכוונה בכח שמך המיותד הגדול והנורא כפר נא:
 
תני בתוספתא ריש פ"ב:
 
'''{{עוגן1|כיצד}} מתודה וכו'.''' כדפרישית במתני':
 
'''{{עוגן1|ששה}} בפר.''' בשני וידויין על הפר ושלשה פעמים בוידוי שעיר המשתלח ואחד בגורלות כשאומר לה' חטאת:
 
'''{{עוגן1|הקרובים}}.''' אצלו ועומדים סמוך לו לא היו זזים משם. אע"פ ששמעו שם המפורש בניקודו לא היו זזים משם עד שנתעלם מהן ניקודו וכונתו דכתיב זה שמי לעלם:
 
'''{{עוגן1|עומד}} הייתי וכו'.''' בשעת נשיאת הכפים במקדש:
 
'''{{עוגן1|שמע}} פרסייא.''' איש אחד פרסי קילל בשם המפורש לבנו ומת מיד אמר הנה הלך זה ומאן דשמע מההזכרה שמע ואין לנו לחזור ולהזכיר זה:
 
'''{{עוגן1|איתא}}.''' בא ואני אמסור לך שם המפורש ונכנס בנו תחת המטה לשמוע ונתעטש ונשמע קולו ואמר ר' איני וכי מה המנהג הזה שאתם נוהגים ברמאות והלך לו ואמר לא לך ולא ליה אמסור:
 
'''{{עוגן1|חד}} אסי.''' רופא אחד בצפורי:
 
'''{{עוגן1|דאנא}} אכיל מעשר.''' נהנה משל אחרים ומאן דרגיל ביה בשם המפורש לא יכול להנות משום אדם כלום:
תחילתדףכאן ג/ח
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|בא}} לו למזרח העזרה לצפון המזבח.''' לפי שהשעירים היו עומדים בעזרה עד שעת שחיטה ולא היו מכניסין אותן בין האולם ולמזבח אלא במזרח העזרה היו וכנגד אותו חלק של המזבח שהיה בצפון וכדאיתא בהלכה דלעיל שמכותל המזבח עד כותל העזרה היו ששים אמה ומחצה וחצי חלק רוחב העזרה היה ס"ז ומחצה נמצא ז' אמות מהמזבח היו בחלק הצפוני של העזרה וכדרבי לעיל שמוסיף למקום שחיטת קדשי קדשים עד כותל העזרה המזרחי והיינו מקירו של מזבח הצפוני עד כותל העזרה למזרח והיינו דקתני הכא למזרח העזרה לצפון המזבח כלומר במקום שהוא כנגד חלק המזבח שהיה בצפון ששם היתה ההגרלה:
 
'''{{עוגן1|וקלפי}} היתה שם.''' אשקרו"ן בלעז כלי עץ חלול:
 
'''{{עוגן1|של}} אשכרוע.''' מין ארז בוש"ו בלעז תרגום של תאשור אשכרוע:
 
'''{{עוגן1|בן}} גמלא.''' יהושע בן גמלא בעלה של מרתא בת בייתוס כשנתמנה להיות כ"ג עשאן של זהב:
 
'''{{עוגן1|בן}} קטין.''' כ"ג היה:
 
'''{{עוגן1|עשה}} שנים עשר דד לכיור.''' ליציקת המים כדי שיהיו שנים עשר כהנים הזוכים בפייס של תמיד השחר מקדשים ממנו בבת אחת ואע"פ שי"ג כהנים זוכין בו כדאמרינן בפרק דלעיל לא עשה להשוחט כדי לידע שהשחיטה כשירה בזר:
 
'''{{עוגן1|אף}} הוא עשה מוכני לכיור.''' כמין גלגל. לשקע בו בבור שיהו מימיו מחוברים עם מימי הכיור שאם לא כך היו המים שבכיור נפסלים בלינה שקדשו בכלי והיא הכיור וכל דבר שיתקדש בכלי נפסל בלינה. והרמב"ם מפרש להא דאמרו גילגלא דהוה משקעא ליה שעשה כמין כלי עגול סביב להכיור והיו בו המים תמיד והיו שותתין מאותו כלי לכיור כדי הצורך ראשון ראשון ואותו הכלי היה נקרא מוכני וכלומר והמים שבאותו מוכני לא היו נפסלים בלינה לפי שלא נתקדש לכלי שרת:
 
'''{{עוגן1|כל}} ידות הכלים.''' ידות הסכינים:
 
'''{{עוגן1|נברשת}}.''' מנורה של זהב על פתחו של היכל ובשעה שהחמה זורחת ניצוצות יוצאין הימנה והיו הכל יודעין שהגיע זמן ק"ש:
 
'''{{עוגן1|שפרשת}} סוטה כתובה עליה.''' שלא יצטריך להביא תורה לכתוב ממנה פרשת סוטה במקדש ובגמ' קאמר שלא היה כתוב על אותו טבלא אלא ר"ת של פרשת סוטה:
 
'''{{עוגן1|נקנור}}.''' שם אדם חשוב נעשו נסים לדלתותיו כדקאמר בגמרא:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|איזהו}} צפונו של מזבח וכו'.''' ככתוב בריש הלכה דלעיל וכמה דמציין הש"ס בעצמו גרס בהילכתא עליתא עד מקירו וכו' ולא הביא זה כאן אלא כדי לידע פירושא דמתני' דקתני למזרח העזרה לצפון המזבח וכדפרישית במתני':
 
'''{{עוגן1|חמשה}} דברים היה הסגן משמש.''' אחת הא דקתני בר"פ דלקמן אם של שם עלה בימינו הסגן אומר לו וכו'. הב' כשהכהן גדול מהלך הסגן בימינו וראש בית אב משמאלו. הג' הא דתנינן בפ"ז דתמיד שחה לנסך הניף הסגן בסודרין והקיש בן ארזא בצלצל וכו'. הד' הא דתנן שם בזמן שכ"ג רוצה להקטיר היה עולה בכבש והסגן בימינו הגיע למחצית הכבש אחז הסגן בימינו והעלהו. הה' שלא היה כ"ג מתמנה להיות כ"ג עד שהוא בתחלה נעשה סגן ושימש:
 
'''{{עוגן1|פסקינן}}.''' מין עץ ארז:
 
'''{{עוגן1|אבדו}}.''' אותן של זהב שעשה בן גמלא מהו לעשות תחתיהן אחרים של זהב. או דילמא מכיון שאבדו אבדו ועושה תחתיהן של עץ כמו שהיה מקודם ופשיט ליה דיבוא האי כאותה ששנינו לקמן בפ"ו דשקלים שלשה עשר שולחנות היו במקדש ושנים באולם מבפנים על פתח הבית אחד של שייש ואחד של זהב על של שייש נותנין לחם הפנים בכניסתו ועל של זהב ביציאתו שמעלין בקדש ולא מורידין. ומפני שנסתלק מעל של זהב שמבפנים היו צריכין ליתנו על של זהב שלא להוריד בקדש וה"נ מכיון שכבר נעשו של זהב שוב אין מורידין ועושין תחתיהן לאחרים של זהב:
 
'''{{עוגן1|ויעשו}} דדין זה על גבי זה.''' הא דקתני בן קטין עשה י"ב דדין לכיור ולמה כל כך ויעשה דדין שנים או שלשה זה ע"ג זה א"נ מפני מה עשאן סביב סביב ויעשה אותן זה על זה:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ר' יונה כיום מרובה של תמיד.''' כלומר כמו שצריך י"ב כהנים להתמיד שהוא מרובה מן האיל ועשאן סביב שיהיו יכולין לקדש בבת אחת:
 
'''{{עוגן1|העליון}}.''' דד העליון עשה למעלה קודם הרוב של הכיור משום כלי פחות ברובו כלומר משום דין כלי שנפחת ברובו לאו כלי הוא וכדי שלא יהו מימיו מי שאובין בכלי. ופריך והתחתון אין בו משום אוירו של כלי כלומר ומה מועיל זה הרי מ"מ אפילו המים שבתחתון כשאובין הן משום שבאין מאוירו של כלי דהא לא נשתנה מלהיות כלי מחמת הדדין:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ריב"ל וכו'.''' כלומר אלא כדריב"ל דאמר אמת המים היתה מושכת לו להמוכני ממעין עיטם והיו רגלי שבדרום סוף המוכני שהיא בדרום היו פתוחין נקבים בו כרמונים וכדתנן לענין טומאה בפי"ז דכלים כל כלי בעלי בתים שיעורן כרמונים כשנפחתו כמוצא רמון טהרו וה"ה כאן שאינו ככלי לענין שאובים:
 
'''{{עוגן1|הים}} של שלמה וכו'.''' כד"א והים לרחצה לכהנים בו. ופריך ולא כלי הוא והמים שבו כשאובין הן ומשני אמת המים וכו' כדלעיל:
 
'''{{עוגן1|כתיב}}.''' בעזרא א' ואלה מספרם של הכלים שהשיב מלך כורש ואיידי דאיירי בכלים מייתי להא ומפרש מאי אגרטלי מקום שאוגרין שמאספין בו דמו של טלה והן המזרקות:
 
'''{{עוגן1|כהאי}} דתנינן תמן.''' בסוף פ"ד דמדות:
 
'''{{עוגן1|תרין}} אמורין.''' פליגין בפירושא דנברשת:
 
'''{{עוגן1|קונביתא}}.''' לאמפ"א כדמתרגם עקילס לקבל נברשתא בדניאל תירגם לקבל למפר"ס:
 
'''{{עוגן1|אל"ף}} בי"ת היה כתוב עליה.''' ראשי תיבות של הפרשה:
 
'''{{עוגן1|והא}} תני ככתב שכאן.''' שבתורה כן כתב כאן בטבלא וכו' וקס"ד כל הפרשה כולה:
 
'''{{עוגן1|פתר}} לה.''' דה"ק כאל"ף וכו' ולעולם ראשי תיבות:
 
'''{{עוגן1|תני}} ר' הושעיה.''' ופליג:
 
'''{{עוגן1|תני}} וכו'.''' תוספתא היא בפ"ב:
 
'''{{עוגן1|כהאי}} דתנינן תמן.''' בפרק ב' דמדות:
תחילתדףכאן ג/ט
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|ואלו}}.''' היו מזכירין אותן לגנאי:
 
'''{{עוגן1|על}} מעשה לחם הפנים.''' כדמפרש בגמרא:
 
'''{{עוגן1|היה}} יודע פרק בשיר.''' בהכרעת קול נעימה:
 
'''{{עוגן1|על}} מעשה הכתב.''' שהיה קושר ארבעה קולמוסים בארבע אצבעותיו וכותב שם בן ד' אותיות בבת אחת:
 
'''{{עוגן1|על}} הראשונים.''' במתני' דלעיל מבן גמלא ואילך:
 
'''{{עוגן1|ועל}} אלו נאמר וכו'.''' ובגמרא איכא חד מ"ד דבית גרמו ובית אבטינס לאחר שמצחו תשובה לדבריהם נתקבלו ולא נאמר שם רשעים ירקב אלא על הוגרס ועל בן קמצר:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|ואלו}} לגנאי וכו'.''' כל זה היא מהתוספתא פ"ב:
 
'''{{עוגן1|ורודין}} מבחוץ.''' שאופין ורודין הפת מבחוץ לתנור:
 
 
'''{{עוגן1|כהאי}} דתנינן תמן.''' בפ"ה דשקלים אלו הממונין שהיו במקדש וקחשיב התם בית גרמו ובית אבטינס:
 
'''{{עוגן1|חד}} אמר כשירי כל דור ודור באין למנות.''' וכולן נקראין על שם הראשונים ולהאי מ"ד על כולן נאמר זכר צדיק לברכה ואף בית גרמו ובית אבטינס דאל"כ לא היו נקראים כשרים שבדור על שמם:
 
'''{{עוגן1|מ"ד}} מי שהיה באותו הדור וכו'.''' כלומר ולא הוזכרו אלא אלו שהיו נקראים כך בדורם א"כ על כולם אף על בית גרמו ובית אבטינס נאמר שם רשעים ירקב שאע"פ שמצאו תשובה לדבריהם לא קבלו חכמים את חשובתם שמכל מקום היה להם ללמד ועוד שלא חורו עד שכפלו להם שכרן:
 
'''{{עוגן1|ועל}} כולן היה בן זומא אומר וכו'.''' משום שרצו לדחותן וסוף סוף הוכרחו לשלוח אחריהם ולכפול להן שכרן:
 
'''{{עוגן1|ואין}} שכחה לפני המקום.''' שלא תאמר אולי נשכחתי כמת מלב אין שכחה לפניו ברוך הוא ואין אדם נוגע במוכן לך:
 
{{מרכז|<big>'''הדרן עלך אמר להם הממונה'''</big>}}
תחילתדףכאן ד/א
מתני' טרף בקלפי חטף פתאום בטריפה ובחטיפה וכדי שלא יתכוין במשמושו איזה של שם ויטלנו בימין לפי שסימן ירה היה כשהיה עולה לשם בימין:
 
'''{{עוגן1|והעלה}} שני גורלות.''' אחד בימין ואחד בשמאל והשעירים עומדים אחד לימין ואחד לשמאל ונותן גורל שעלה בימין על שעיר של ימין וגורל שעלה בשמאל על שעיר של שמאל:
 
'''{{עוגן1|ראש}} בית אב אומר לו וכו'.''' לפי שהוא עומד משמאלו:
 
'''{{עוגן1|לה'}} חטאת.''' שם המפורש היה מזכיר והוא שם המיוחד בכתיבתו כדאמרי' בפ' דלעיל בהלכה ו:
 
'''{{עוגן1|ר'}} ישמעאל אומר וכו'.''' ואין הלכה כר' ישמעאל:
 
'''{{עוגן1|והן}}.''' השומעין שם המפורש עונין אחריו בשכמל"ו:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|לא}} סוף דבר קלפי.''' לאו דוקא בקלפי המיוחדת לכך אלא אפילו הניח הגורלות בקלתות נמי שרי ולמה אמרו בקלפי המיוחדת כדי לעשות פומבי ופרסום לדבר:
 
'''{{עוגן1|ויביא}} שני מינין וכו'.''' ולמה היו צריכין לכתוב עליהן השמות ולא סגי בקשירת חוטין על הגורלות אחד לבן וכו' לסימן:
 
'''{{עוגן1|ת"ל}} גורל וכו'.''' שיהא ניכר וכו'. ואין קשירות החוטין ניכר כל כך:
 
'''{{עוגן1|ופריך}} ואכתי יביא שני צרורות וכו'.''' ויתן על השעירים ויאמר וכו' וזה ניכר ביותר:
 
'''{{עוגן1|תלמוד}} לומר גורל וכו'.''' כלומר שצריך שיהא ניכר שהן לגורלות ופריך ואכתי יכתוב עליהן שהן גורלות אבל למה יכתוב בפירוש על זה לשם וכו' אלא ויאמר זה לה' וכו':
 
'''{{עוגן1|ת"ל}} גורל אחד לה'.''' למד שצריך שיהא מוכיח על עצמו שהוא לה' לעולם וכו':
 
הדא אמרה חקוקים היו עליהם זה לה' וכו' כדי שיהא מתקיים לעולם וכל הני דרשות דקאמר מדכתיב מיותר בקרא ונתן אהרן על שני השעירים גורלות גורל אחד לה' וגו'. דאלו היה כתיב גורלות לה' וגו' הייתי אומר שיעשה איזה סימן להכי כתב עוד גורל ואלו היה כתוב גורל לה' וגורל לעזאזל ולא כתב אחד הייתי אומר יכתוב עליהם גורלות אבל לא בפירוש אלא יאמר זה לה' וכו' ת"ל גורל אחד לה' וגו' מלמד שיהיו חקוקים עליהם השמות לעולם:
 
'''{{עוגן1|ותני}} כן וכו'.''' כלומר וכן מצינו בחלוקת א"י שהיו בקלפיות וגורלות שכתוב עליהן השמות:
 
'''{{עוגן1|מה}} שזה מעלה'.''' משמות הגבולין בקלפי הא' וזה מעלה משמות השבטים מקלפי הב' זכה כל אחד ואחד בגורלו:
 
'''{{עוגן1|ובכספים}}.''' שהיו מעלין זה לזה מה שחלקו יפה משל חבירו כדדריש מדכתיב בין רב למעט להשוות בין החלק המרובה והיפה לבין המועט בכספים:
 
אלמלא שנתן הקב"ה חן וכו' והיה כל אחד אומר אני חפץ בחלק זה אלא שנתן הקב"ה חן לכל א' וא' בחלקו:
 
'''{{עוגן1|ונתתי}} לכם לב בשר.''' ודריש מלשון. בושר שיהא כל אחד בוסר וממאס בחלק חבירו ואינו חפץ אלא בחלקו מפני החן שיהיה לו במקומו:
 
'''{{עוגן1|נגע}} בהן וכו'.''' מהדר להמתני' אם כשהגורלות עדיין מונחין למטה בהקלפי וכשנגע בהן להעלותן נתערבו ואינו יודע איזה של ימין ואיזה של שמאל:
 
'''{{עוגן1|אין}} השעירים כמצותן.''' שאם אח"כ נתן על זה של שם ועל זה של עזאזל אין זה כמצותן לפי שעליית הגורל היא המצוה והרי נתערבו קודם עלייתן:
 
'''{{עוגן1|ומשהעלה}}.''' ואם משהעלה אותן מהקלפי זה לימינו וזה לשמאלו וקודם שהניח עליהן נגע בהן ונתערבו בכי האי גוונא השעירים כמצותן. לפי שבשעת עלייתן עדיין לא נתערבו וכדמסיק ואזיל:
 
'''{{עוגן1|ובעלייתו}} וכו'.''' כלומר וכיצד יעשה אם בשעת עלייתו נגע בהן ונתערבו שאתה אומר אם משהעלה נתערבו השעירים כמצותן:
 
'''{{עוגן1|אומר}} אם של שם וכו'.''' כלומר אם כשמבקש להעלותן נתערבו יאמר אם של שם יעלה בימיני יהיה זה שעל ימיני קדש ואם של שם יעלה בשמאלי וכו' וכן אם לאחר שהעלה נתערבו יאמר אם של שם עלה בימיני וכו' ונותן מה שיראה שהוא בימינו על שעיר הימיני ואת של שמאל על השמאלי והרי הן כמצותן:
 
'''{{עוגן1|ואפילו}} אם אמר וכו'.''' כלומר אע"פ שזה של שם יעלה בימיני יקדש לשם זה שעל שמאלי וכן להיפך אפילו בכה"ג קדש הוא כמו שאמר דהואיל ונתערבו יכול הוא לומר כן ואין זה כקורא שם בפיו בלבד דמ"מ על ידי עליית הגורל הוא מקדשו:
 
'''{{עוגן1|אבל}} אם אומר בין של שם יעלה בימיני וכו' לא יקדש אלא זה של ימיני.''' או לא יקדש אלא זה שעל שמאלי לא קידש ולא אמר כלום:
 
'''{{עוגן1|מפני}} מה.''' ומה טעם מפני שזה קובען בפה הוא ותנינן לקמן הגורל עושהו חטאת ואין השם עושהו חטאת:
 
'''{{עוגן1|אמרה}} התורה גורלות.''' סתם גורלות של כל דבר יכול הוא לעשות:
 
'''{{עוגן1|יכול}} יתן וכו'.''' ברייתא היא בת"כ וקס"ד דהאי יכיל יתן בתרא נמי מיתפרש שיתן בתחלה שניהם על זה ועל זה והלכך פריך ולא דא קדמיתא הלא כבר אמר יכול יתן שני גורלות על זה וכו' וכלומר מדכתיב ונתן אהרן על שני השעירים גורלות יכול יתן שניהם על זה ועל זה ת"ל גורלות גורל א' וכו' הגורלות שאני אומר לך הוא שיתן גורל אחד וכו' ומאי האי דהדר קאמר יכול יתן של שם ושל עזאזל וכו'. היינו הך קדמייתא:
 
'''{{עוגן1|כיני}}.''' הכי קאמר:
 
'''{{עוגן1|יכול}} משהוא נותן של שם על של שם וכו' יחזור ויחליף.''' כלומר אע"פ שזה שנתן עליו של שם יתקיים לשם וכן זה לעזאזל מכל מקום יכול הייתי אומר יחזור ויחליף הגורלות אחר כך ליתן של זה על זה ושל זה על זה כדי לקיים ונתן על שני השעירים גורלות דמשמע שני גורלות על כל אחד:
 
'''{{עוגן1|ת"ל}} גורל אחד לה' אין כאן לשם אלא אחד וכו'.''' דכמו שאינו יכול להחליף את זה לזה ואת זה לזה כך לא יחליף הגורלות מזה לזה ומזה לזה:
 
'''{{עוגן1|ציץ}} היה כתוב עליו וכו'.''' כמלך שהוא יושב על קתדרון. הכסא שלו לפיכך השם מלמעלן:
 
'''{{עוגן1|ודכוותה}}.''' מה שהיה כתוב על הגורל לה' היה כתוב אחד מלמטה והשם מלמעלן:
 
'''{{עוגן1|אני}} ראיתיו ברומי.''' להציץ של כ"ג כשהראו לפניו בגדי כהונה שלקח טיטוס הרשע:
 
'''{{עוגן1|ונתן}} אהרן.''' כתיב ואפ"ה אם נתן זר הגורלות עליהן כשר:
 
'''{{עוגן1|ודכוותה}}.''' דרך שאלה היא אם דכוותה בהעלאה וקאמר דלא כך אלא אם העלה זר פסול. ופריך ולאו ק"ו מה אם נתינה שכתוב בה אהרן כשירה בזר העלייה שלא כתוב בה כהן לכ"ש:
 
'''{{עוגן1|לא}} צורכה דלא.''' כלומר לא צריכה אלא היינו טעמא:
 
'''{{עוגן1|נתינה}} שאינה מעכבת אם נתן זר כשר עלייה שהיא מעכבת אם העלה זר פסול.''' כצ"ל. דהנחה אינה מעכבת וכשירה בזר אבל עליית הגורל מעכבת ולפיכך פסולה בזר:
 
'''{{עוגן1|ואמר}} ר' יצחק.''' וכן אמר ר' יצחק בשם ר' ינאי העלייה מתוך קלפי היא שמעכבת אבל איך הנחה מעכבת:
 
'''{{עוגן1|א"ר}} יוחנן.''' דאף העלייה אינה מעכבת אלא אף בפה קובען:
 
'''{{עוגן1|סברין}} מימר.''' אליבא דר' יוחנן אפילו קובע לאחד היום ולאחד למחר כשר:
 
'''{{עוגן1|נתחלפו}} השיטות בכאן וכצ"ל.''' על דעתיה דר' ינאי ניחא על דעתיה דר' יוחנן דו אמר אפי' א' היום וא' למחר לאיזה דבר נאמר גורלות למצוה. אבל לא לעיכוב:
 
'''{{עוגן1|מתניתא}}.''' ברייתא פליגא על ר' יוחנן דקתני הגורל עושהו חטאת ואין קביעות השם עושהו חטאת:
 
'''{{עוגן1|פתר}} לה במצליח בגורל.''' מלשון בקיעה וחצייה היא ויבקע עצי עולה תרגומי וצלח כלומר דהברייתא מיירי בשנתן הגורל על האחד וקמ"ל דשוב אין קובעו להשני בשם אלא בגורל דלא ליהוי החצי בגורל והחצי בשם:
 
'''{{עוגן1|מתניתא}}.''' האי ברייתא פליגא על ר' ינאי. דקאמר הגרלה מעכבא וקתני בהדיא לא הגריל ולא נתודה כשר אלא שחיסר מצוה אחת:
 
'''{{עוגן1|לה'}}.''' כתיב ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה' לרבות לשעיר המשתלח שיהא פסול משום מחוסר זמן שאע"פ שאינו קרב לה' מ"מ ראוי לה' בעינן:
 
'''{{עוגן1|ואתיא}} כהאי דאמר ר' יוחנן וכו'.''' דלדידיה איצטריך האי קרא לרבות לשעיר המשתלח דס"ל אף בפה קיבע וה"א דיכול לקבוע להמחוסר זמן שיהא לשעיר המשתלח קמ"ל:
 
'''{{עוגן1|על}} דעתיה דר' יוחנן דהוא אמר וכו' ניחא.''' דאיצטריך לה' לרבות כדאמרן:
 
'''{{עוגן1|אלא}} על דעתיה דר' ינאי לאיזה דבר נאמר גורלות וחש לומר שמא יעלה לשם.''' כלומר הא אליבא דר' ינאי דס"ל הגרלה מעכבא אם כן לאיזה דבר נאמר גורלות ע"כ דשניהם ראוין לגורל לה' הוא דבעינן ולמה לי קרא לרבות להמשתלח למחוסר זמן תיפוק ליה דחוששין אנו שמא יעלה הגורל עליו לשם ופשיטא דמחוסר זמן פסול ביה:
 
'''{{עוגן1|פתר}} לה ברוצה להגריל.''' כלומר להגריל שניה והיינו דאיצטריך קרא דלא תימא אם ירצה יקח אחד מחוסר זמן ויגריל ואם יעלה הגורל לעזאזל למחוסר זמן יעלה ואם יעלה לשם יגריל עוד על שנים אחרים קמ"ל דאפ"ה לא יקח מחוסר זמן כלל דמתחלה שניהם ראוים לה' בעינן:
 
'''{{עוגן1|שני}} שעירי יה"כ ששחטן בחוץ.''' לקמן מפרש לה:
 
'''{{עוגן1|אמר}} רב חסדא מ"ד פטור בשקרב השעיר הנעשה בחוץ מ"ד חייב בשלא קרב השעיר הנעשה בחוץ.''' כצ"ל. דמשקרב שעיר הנעשה בחוץ שוב אינו ראוי לקרב בפנים ואינו מתחייב על שחוטי חוץ אלא בראוי להתקבל בפנים והלכך פטור ומ"ד חייב איירי בשלא קרב השעיר הנעשה בחוץ והואיל וראוי הוא לשעיר הנעשה בחוץ מתקבל בפנים הוא ומחייב עליו משום שחוטי חוץ ולא פליגי:
 
'''{{עוגן1|אמר}} רבי יוסה רב חסדא.''' דקאמר להאי מילתא בעי מדמיתה האי דינא לדינא דפסח דקיי"ל פסח ששחטו בחוץ בשאר ימות השנה מיחייב עליו משום שחוטי חוץ הואיל וראוי לקבל בפנים דפסח בשאר ימות השנה שלמים הוא וה"ה לשעיר שלפנים הואיל וראוי להקרב לשעיר הנעשה בחוץ כך היא סבריה דרב חסדא ולא היא דלא דמיא לפסח וכדאמר ר' מנא לקמיה דר"א ור' יוחנן תריהון אמרין דשאני פסח שעבר זמנו שמאליו הוא נשתנה לשלמים ולא בעי עקירה אבל הכא בשעיר בשחיטה הוא משתנה וכלומר עד שלא שחטו לשם קרבן אחר אינו משתנה ובשחיטה הוא דמשתנה ומכיון שכן אי אתה יכול לומר בו הואיל וראוי לשעיר הנעשה בחוץ דכל זמן שלא שחטו לשם כך אינו משתנה:
 
'''{{עוגן1|מאי}} כדון.''' השתא דאדחי מילתיה דרב חסדא א"כ אי פליגי הני תנאי במאי פליגי:
 
'''{{עוגן1|מ"ד}} חייב סברין מימר הגרלה אינה מעכבת מ"ד פטור סברין מימר הגרלה מעכבת.''' כצ"ל. כלומר בהא פליגי דמאן דמחייב משום שחוטי חוץ משום דראוי הוא להקרב לשעיר הנעשה בפנים ואע"ג דעדיין לא הגריל ס"ל להאי תנא דאין הגרלה מעכבת ומאן דפטר ס"ל הגרלה מעכבת ומכיון דמחוסר הגרלה אינו ראוי להתקבל בפנים ופטור עליה משום שחוטי חוץ:
 
'''{{עוגן1|כלום}} יש כאן לשם אלא אחד.''' בתמיה ואמאי קאמר ששחטן בחוץ דמשמע דמאן דמחייב על שניהם הוא דקאמר והרי אין כאן לשם אלא אחד מהן ואמאי מחייבת לו על השני:
 
'''{{עוגן1|או}} זה או זה.''' לאו דמחייב על שניהן הוא דקאמר אלא או זה או זה דאחד מהן מיהת ראוי לשם הוא ונתקבל בפנים קרינן ביה:
 
'''{{עוגן1|משהגריל}}.''' עד כאן בשלא הגריל עליהם מיירי אבל אם משהגריל שחטן בחוץ חייב על של שם דראוי למבפנים הוא ופטור על של עזאזל דלא חזי למבפנים:
 
'''{{עוגן1|והוא}} שנתן מתנת הפר.''' על הכפורת שזהו קודם שחיטת השעיר וא"כ ראוי הוא להקרב בפנים אבל אם לא נתן עדיין מתנת הפר לפני ולפנים ושחט את השעיר בחוץ פטור דאכתי לא היה ראוי להקרב בפנים לפי ששחיטתו של שעיר מעכבת אותו מתן דמו של פר דכל זמן שלא נתן מדם הפר לפני ולפנים אינו יכול לשחוט את השעיר. סדר העבודות של פנים כך הם בתחלה מתודה על הפר וידוי ראשון ואחר כן מגריל על השעיר ואח"כ מתודה על הפר וידוי שני ושוחטו ומקבל את דמו ונותנו למי שממרס בו ומכניס כף ומחתה ונותנו בין הבדים ונותן את הקטרת על האש ואח"כ נוטל דם הפר מזה שממרס בו ונכנס למקום שנכנס להקטיר קטרת ונותן מדם הפר על הכפורת ואחר כך שוחט את השעיר ומקבל דמו ונותן ממנו על הכפורת ואח"כ נותן מדם הפר על הפרוכת מבחוץ ואח"כ מדם השעיר ואח"כ מערב הדמים ונותן על מזבח הפנימי:
 
'''{{עוגן1|שחט}} את הפר עד שלא יגריל.''' על השעיר מהו שיהא חייב כלומר אם נפסל הוא ומיחייב שלא עשה כסדר העבודות:
 
'''{{עוגן1|נשמעינה}}.''' לזה מן הדא דתנינן בברייתא פר מעכב את השעיר מלהקדימו ואם הקדים אחד מן העבודות של השעיר שהן מאוחרות להפר ועשאן קודם להפר שהיא ראוי ליקדם לאותה עבודה מעכבו ופוסל ואינו עולה לו:
 
'''{{עוגן1|השעיר}} מעכב את הפר.''' וכן אם הקדים אחד מן העבודות של הפר המאוחרות להשעיר כגון מתנות שבהיכל על הפרוכת שהן אחר מתן דם השעיר של לפני ולפנים אם הקדים אלו המתנות של הפר קודם למתן דם השעיר על הכפורת מעכב ופסול וא"כ הדא אמרה שאם שחט את הפר עד שלא הגריל על השעיר חייב ששינה הסדר ומעכב להפר ופוסלו דאין תימר דפטור בזה א"כ ניתני אין השעיר מעכב את הפר וכלומר דאשכחן בחדא עבודה של השעיר שאע"פ שהיא ראויה מקודם הפר והיא הגרלה שהיא קודמת לשחיטת הפר אם שינה והקדים שחיטת הפר קודם להגרלה אין בכך כלום אלא מדתני השעיר מעכב את הפר ש"מ שאף הגרלה של השעיר מעכב את הפר ופוסלו:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ר' שמואל בר אבדימי הדא דתימר וכו'.''' כלומר דר' שמואל מדחי לה דלא תפשוט מהכא להגרלה דלעולם אימא לך דאם הקדים שחיטת הפר להגרלה אינו מעכב והא דלא תני אין השעיר מעכב את הפר היינו טעמא דהדא דתימר שאין השעיר מעכב את הפר היינו דוקא במתנות בין הבדים של הפר שאע"פ שמן הדין ההגרלה של השעיר קודמת לשחיטת הפר ופשיטא למתן דמו לפני ולפנים אם שינה ושחט הפר ונתן דמו בין הבדים מקודם הגרלה אין בכך כלום שאין השעיר מעכב את הפר בהגרלה ולא הוה צריך התנא למיתני להא בהדיא דהגרלה לאו מעבודת פנים היא ומהיכי תיתי דליעכבא להפר:
 
'''{{עוגן1|אבל}} במתנות הפרוכת שעיר מעכב את הפר.''' כלומר כי קתני השעיר מעכב את הפר היינו במתנות שבהיכל על הפרוכת אותן הן שמעכבין את הפר וכדמפרש ואזיל היך עבידא ומאי האי שהשעיר מעכב את הפר זה היא שאינו יכול ליתן מדם הפר על הפרוכת עד שיקדים ויתן מדם השעיר על בין הבדים והיינו דקתני השעיר מעכב את הפר וקמ"ל דבאלו עבודות שבפנים הסדר מעכב דחוקה כתיבא בהו ולעולם הגרלה אינו מעכב את המתנות של הפר של לפני ולפנים וכדאמרן:
תחילתדףכאן ד/ב
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|קשר}} לשון של זהורית.''' צמר צבוע אדום ואסמכוה אקרא דכתיב אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו העמידו כנגד בית שלוחו. כנגד השער שמוציאין אותו לשלחו:
 
'''{{עוגן1|ולנשחט}} כנגד בית שחיטתו.''' אקשירה קאי שקשר לשון של זהורית להשעיר הנשחט כנגד בית שחיטתו בצוארו והשתא לא אתי לאחלופי לא בשעיר המשתלח שזה קשור בראשו וזה בצוארו וכן לא אתי לאחלופי לתרוייהו בשאר שעירים שאלו לשון של זהורית קשור בהם והשעירים אחרים אין לשון של זהורית קשור בהן:
 
'''{{עוגן1|עויתי}} פשעתי חטאתי.''' מתני' ר"מ היא ואינה הלכה וכדפרישית בפ' דלעיל בוידוי הראשון:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|שלשה}} לשונות הן.''' וחלוקין במשקלן:
 
'''{{עוגן1|של}} שעיר.''' משקלו בסלע וכו':
 
'''{{עוגן1|אית}} דמפקע לישנא בעשרה זין.''' כמו זוזין כלומר אלו תופסין בלשון שתי סלעים ומחצה ויש שתופסין הלשון לומר במשקל עשרה זוזין של צורי והיינו הך אלא משמעות לשון המלות איכא בינייהו:
תחילתדףכאן ד/ג
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|שחטו}}.''' להפר:
 
'''{{עוגן1|נתנו}} למי שהוא ממרס בו.''' מגיס ומנענע הדם ומערב בו שלא יקפה כשישהא עד שיעשה עבודה של קטרת:
 
'''{{עוגן1|על}} הרובד שבהיכל.''' בגמרא קאמר דלאו שבהיכל ממש קאמר שזה אי אפשר שהיה עומד בהיכל מבפנים דכתיב וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבאו לכפר אלא תני על הרובד הרביעי שבעזרה שכשהיה יוצא מן ההיכל לעזרה מונה הרובדין והן השורות של אבני הרצפה ומניחו על הרובד הרביעי שבעזרה ושם עומד הממרס בו:
 
'''{{עוגן1|וחותה}}.''' את הגחלים וירד והניחה את המחתה וכו' עד שיחפון בחפניו את הקטרת ויתן לתוך הכף ואח"כ יכניס כף ומחתה לפנים:
 
'''{{עוגן1|בכל}} יום.''' כשחותה גחלים ממערכה שניה של קטרת להכניס להיכל להקטיר הקטרת על מזבח הפנימי חותה הוא במחתה של כסף ומערה הוא בתוך של זהב ואינו חותה בשל זהב לפי שחתיית הגחלים שוחק את הכלי והתורה חסה על ממונן של ישראל והיום חותה בשל זהב ובה היה מכניס. שלא להטריח על כ"ג לערות מכלי אל כלי:
 
'''{{עוגן1|בכל}} יום חותה בשל ד' קבין וכו'.''' ואין הלכה כר' יוסי:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|כיני}} מתניתא.''' כן צריך למיתני במתני' על הרובד הרביעי שבעזרה היה עומד זה הממרס ולא בהיכל עצמו וכדפרישית במתני':
 
'''{{עוגן1|תני}} שחט בחוץ.''' את הפר חייב משום שחוטי חוץ דראוי ליקרב בפנים הוא:
 
'''{{עוגן1|חפן}}.''' הקטרת בפנים. שסדר העבודה לאחר שחיטת הפר חתה במחתה ומניחה בעזרה כדקתני במתני' ואח"כ הוציאו לו את הכף והכלי מלא קטרת וחופן מלא חפניו ונותן לתוך הכף כדקתני בפרק דלקמן וא"כ החפינה זו בעזרה היתה ואם חפן בפנים לאחר שנכנס להיכל פטור:
 
'''{{עוגן1|חתה}} והקטיר.''' כדינו ונשפך הדם של הפר יביא פר אחר ונכנס בדמו ליתן המתנות שאע"פ שהקטיר קודם שחיטת הפר השני אין בכך כלום שבשעה שחתה והקטיר כבר קדמה שחיטת הפר הראשון והואיל ונשפך הדם אח"כ זה השני תחתיו הוא בא:
 
'''{{עוגן1|עד}} שלא הקטיר נשפך הדם חתייה פסולה היא.''' שאינו יכול לחפון ולהקטיר עד שיהא הפר שחוט ודמו עומד להזות ומכיון שנשפך הדם אין החתייה עולה לו וצריך להביא פר אחר ולשחטו ולחזור אח"כ ולחות בתחלה ולהקטיר:
 
'''{{עוגן1|ספק}} וכו'.''' אם ספק היא אם נשפך קודם שהקטיר או משהקטיר נשפך הדם כיצד יעשה:
 
'''{{עוגן1|להביא}} פר אחר ולהכנס בדמו.''' על סמך חתייה הראשונה אין אתה יכול לפי שאני אומר שמא עד שלא הקטיר נשפך הדם וחתייה פסולה היא וצריך הוא לחזור ולחתות בתחלה אחר שחיטת הפר השני:
 
'''{{עוגן1|אין}} אתה יכול.''' כלומר וכן זה אין את יכול שיחזור ויחתה אחר שחיטת הפר השני וליכנס עוד הפעם ולהקטיר לפי שאני אומר שמא משהקטיר נשפך הדם וחתייה הראשונה חתייה כשירה היא וכסדר היתה וכשיחזור ויכנס להקטיר נמצא שעובר הוא משום הכנסה יתירה שהרי כבר הקטיר וביאה זו ביאה ריקנית היא:
 
'''{{עוגן1|ובטלו}} העבודות.''' כלומר ועכשיו מה תקנה שאינו יכול לעשות לא כך ולא כך ואם בטלו העבודות בכה"ג וכדתנן בפרק דלקמן כל מעשה יה"כ האמור על הסדר אם הקדים מעשה לחבירו לא עשה כלום ואם אירע ספק כזו נמי אמרינן דבטלו העבודות או לא:
 
'''{{עוגן1|אשכחת}} אמר.''' מצינו דאתמר נמי בכה"ג בטלו העבודות של אותו היום לפי שאי אפשר לעשותן על הסדר:
 
'''{{עוגן1|שחט}}.''' הפר:
 
'''{{עוגן1|ומת}}.''' הכהן גדול:
 
'''{{עוגן1|אחר}} מהו שיכנס בדמו.''' של הפר:
 
'''{{עוגן1|בפר}}.''' כתיב בזאת יבא אהרן אל הקדש בפר בן בקר ודריש בפר ולא בדם של פר הראשון וצריך הכ"ג האחר להביא פר אחר וליכנס בדמו:
 
'''{{עוגן1|אפי'}} בדם.''' של הפר הראשון דס"ל דם איקרי פר:
 
'''{{עוגן1|מילתיה}}.''' ממילתיה דריב"ל דלקמן שמעינן דס"ל נמי אפי' בדם:
 
'''{{עוגן1|דאמר}}.''' כלומר וכן אמר ר' חנינה בשם ר' יוחנן אפי' בדם:
 
'''{{עוגן1|ר'}} יהושע בן לוי שאל וכו'.''' השתא מייתי להא דשמעינן ממילתיה דריב"ל מענין דם של הפר דמדשאל חפן הכהן הקטרת ומת מהו שיכנס אחר בחפניו של זה וא"צ לחזור ולחפון מלא חפניו שלו:
 
'''{{עוגן1|מה}} צריכה ליה בחפניו וכו'.''' כלומר ומדחזינן דעד כאן לא מיבעיא ליה אלא בחפינה של קטרת ומשום דכתיב ולקח מלא המחתה גחלי אש וגו' ומלא חפניו קטרת סמים דקה דילמא חפניו של הכהן המכניס בדוקא קאמר רחמנא אבל הכא בפר לית כתיב בדמו דנימא בדם של הפר שלו הוא דקפיד רחמנא אלא בפר כתיב והלכך פשיטא ליה אפי' בדם של הפר הראשון דדם איקרי פר:
תחילתדףכאן ד/ד
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|בכל}} יום היתה כבידה.''' המחתה שהיה דופנה עב:
 
'''{{עוגן1|והיום}} היתה קלה.''' דופנה דק וכדי שלא לייגע הכ"ג:
 
'''{{עוגן1|והיום}} ארוכה.''' כדי שתהא זרועו של כ"ג מסייעתו:
 
'''{{עוגן1|והיום}} אדום.''' מזהב הקרוי זהב פרוים על שם שדומה לדם פרים שמצות היום בהן:
 
'''{{עוגן1|דברי}} ר' מנחם.''' ולדברי חכמים אין קפידא באיזה זהב שיהיה:
 
'''{{עוגן1|כהאי}} דתנינן תמן.''' על הא דקתני במתני' בכל יום חותה בשל ד' קבין וכו' קאי דכן תנינן תמן בפ"ה דתמיד מי שזכה במחתה נטל מחתת הכסף ועלה לראש המזבח וכו' וחתה וירד ועירן לתוך של זהב ונתפזר ממנו כקב גחלים כו' ובשבת שאסור לכבות היה כופה עליהם כלי נקרא פסכתור וזהו כת"ק דמתני' דהכא:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|בכל}} יום וכו'.''' והכל כדי שלא לייגעו להכ"ג:
 
'''{{עוגן1|לא}} היה בה אמה גמודה.''' בידה לא היה בה כמדת אמה גמודה מלשון גומד ארכה באהוד בן גרא:
 
'''{{עוגן1|נרתיק}}.''' כיסוי על המחתה שלא תכבה האש מעל הגחלים:
 
'''{{עוגן1|ואינו}} חוצץ.''' וכי כה"ג לא הוי חציצה בכלי שרת:
 
'''{{עוגן1|קובעו}} במסמר.''' להנרתיק בהמחתה וככלי אחד היא:
 
'''{{עוגן1|טובוי}} די בבייתיה.''' טוב הוא שבביתו וטוב הוא דהוא בלווייתיה שמלוה אותו על הדרך להוצאה ואינו כבד משאו על האדם:
 
'''{{עוגן1|ואינו}} חסר כלום.''' לפי שהוא טהור מבלתי סיגים:
 
'''{{עוגן1|והיתה}} יתירה דינר זהב.''' על הככר שהיה בדורם ורצו להעמידה על ככר לא פחות ולא יותר והכניסוה וכו' ואע"פ כן לא חסרה כלום מכמו ששיער משה להככר:
 
'''{{עוגן1|ויאות}}.''' היא שהדבר בזהב הזה כך הוא עד דלא יקום על ברריה על בירורו חסר הוא הרבה כשמכניסו לכור ומשהוא עומד על בירורו וטהור שוב לא חסר כלום אפי' אתה מכניסו הרבה והרבה פעמים ובזה ידעו להבחינו כי כבר עמד על בירורו בימי משה:
 
'''{{עוגן1|שהיה}} מכסיף.''' מבייש בעד כל הזהבים שהיו שם לפי שהוא יותר נקי וחשוב מכולן ולכן נקרא סגור שבשעה שזה נמכר סוגרין הכל זהבים ואינם חפצים להראותן:
 
'''{{עוגן1|כתיב}}.''' בד"ה שאמר דוד ועוד ברצותי בבית אלהי יש לי סגלה זהב וכסף וגו' ושבעת אלפים ככר כסף מזוקק לטוח קירות הבתים והא כתיב במלכים בבנין שלמה ואת כל הבית צפה זהב ואת אומר אכן שנתן דוד כסף לטוח קירות הבית אלא שהיה הזהב הזה מכסיף שאר כל הזהבים ולכך נקרא כסף:
 
'''{{עוגן1|דומה}} לאש מצותת בגפרית.''' כגוון האש הזה כך הוא הזהב הזה ונקרא מופז:
 
'''{{עוגן1|ומאכילין}} אותו לנעמיות.''' כדי שיזוקק במיעיהן:
 
'''{{עוגן1|והן}} מסננות אותו.''' מבררים ומנקים אותו וכשיוצא ממיעיהן מזוקק הוא מאוד:
 
'''{{עוגן1|בזבל}} שבע שנים.''' וע"י כך נעשה מזוקק:
 
'''{{עוגן1|דינר}} גורדינין.''' משם מקום:
 
'''{{עוגן1|כהאי}} דתנינן תמן.''' בפ"ג דמדות וגפן של זהב וכו':
תחילתדףכאן ד/ה
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|בכל}} יום מקריב פרס.''' חצי מנה:
 
'''{{עוגן1|והיום}} דקה מן הדקה.''' דכתיב ומלא חפניו קטרת סמים דקה והלא כבר כתיב בקטרת ושחקת ממנה הדק אלא ללמד על הקטרת של יוה"כ שתהא דקה מן הדקה:
 
'''{{עוגן1|בכל}} יום כהנים עולים במזרחו.''' של כבש דאמר מר כל פינות שאתה פונה לא יהיו אלא דרך ימין והכבש הוא בדרום וכשעולים בו עולים במזרח שהוא סמוך לפנות לימין:
 
'''{{עוגן1|והיום}} עולין באמצע.''' כשהולכים אחרי הכ"ג לכבודו עולים באמצע וכו' להראות חשיבותו של כ"ג שהוא כבן בית והולך במקום שהוא חפץ:
 
'''{{עוגן1|והיום}} מן הקיתון של זהב.''' שנתקדש לכלי שרת:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|פיטום}} הקטרת.''' מה הן שמפטמין הקטרת:
 
'''{{עוגן1|הצרי}}.''' הוא השרף של עץ הנקרא קטף כדאמר לקמן:
 
'''{{עוגן1|והצפורן}}.''' זהו שחלת דתרגומו טופרא ולפי שהוא חלק כצפורן:
 
'''{{עוגן1|והחלבנה}}.''' גלוונא:
 
'''{{עוגן1|שבולת}} נרד.''' שפונא בלע"ז והוא חד:
 
'''{{עוגן1|ושלשה}}.''' מנים של אותו היום כפורים שהוא מוסיף ושוחקן בעיוה"כ כדי לקיים מצות דקה מן הדקה וכדקאמר לקמן:
 
'''{{עוגן1|יין}} קפריסין.''' שבא ממקום שנקרא קפרס פ"א שעושין אותו מפרי קאפריס והיא הצלף האמור בו תמרות ואביונות וקפרס:
 
'''{{עוגן1|ועובר}} משום הכנסה יתירה.''' כלומר אפי' לא הקטיר ואינו מתחייב בשביל קטרת חסירה מכל מקום עובר הוא משום ביאה ריקנית:
 
'''{{עוגן1|ר'}} אומר כמדתה היתה כשירה.''' אם כמדתה בהסממנין ובמשקלן אף לשלשים ורבעים היתה כשירה:
 
'''{{עוגן1|ודא}} דאת אמר וכו'.''' וכן מה שאת. אומר לחצאין כשירה לא שעשה חצי המנין של הסממנים וכגון שלא עשאה אלא בששה או שבעה סממנין דזה היא חסר מסממניה אלא שעשה חצי כל סממן וסממן מהי"א סממנין:
 
'''{{עוגן1|הדא}} היא.''' מה ששנינו לקמן בפ"ד דשקלים מותר הקטרת מה היו עושין בה מפני הא דאמרן שאחת לששים וכו' מן השירים לפי שבכל שנה ושנה היו אלו ג' מנים יתירים:
 
'''{{עוגן1|תני}}.''' בברייתא הקטיר מהקטרת כזית בחוץ חייב שהרי זה ראוי לבא לפנים:
 
'''{{עוגן1|פחות}} מכזית בפנים פטור.''' ורצה ר"ז בשם ר' ירמיה לפרש דהאי פטור היינו שנפטרו הצבור ידי חובתן דבדיעבד אפי' בפחות מכזית יצא וקאמר ר' יוסי בר' בון דלאו הכי קאמר ר' ירמיה דהא מן מה דתני בבבא ראשונה חייב ש"מ דפטור דבבא שניה פטור ממש קאמר דאל"כ אין זה ההיפוך מבבא דרישא והא דאיצטריך לאשמועינן דפטור דמהו דתימא ה"א חסרון השיעור כחסרון מן הקטרת קמ"ל דעל החסרון השיעור לא מיחייב אבל אין הצבור יוצא י"ח לפי שאין הקטרה בפחות מכזית:
 
'''{{עוגן1|דקה}} וכו'.''' כדפרישית במתני':
 
'''{{עוגן1|א"ר}} יונה חוץ מקידוש הראשון.''' הא דקתני במתני' דהיום כ"ג מקדש מקיתון של זהב בשאר קידושין של בו ביום הוא אבל בקידוש הראשון שחרית בבואו אל אהל מועד מקדש הוא מן הכיור כדכתיב בפרשת קידוש:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ר' יוסי.''' דלא היא ואפי' מקידוש הראשון מקיתון של זהב הוא וקרא לא נאמר אלא בשאר ימות השנה:
 
'''{{עוגן1|מתניתא}}.''' ברייתא פליגא על ר' יונה דקתני כל הכלים וכו' ולאו דוקא כיור:
 
'''{{עוגן1|פתר}} לה.''' דלא קאי אלא אשאר קידושין של כ"ג ביה"כ חוץ מקידוש הראשון:
 
'''{{עוגן1|מתניתא}} פליגא על ר' יוסי.''' דקתני הכיור והכן מעכבין וקס"ד דלענין קידוש מכיור וכנו קתני:
 
'''{{עוגן1|פתר}} לה.''' דה"ק מקומן מעכב בעזרה בין אהל מועד ובין המזבח אבל לענין קידוש כל כלי שרת ראוין לקידוש:
תחילתדףכאן ד/ו
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|בכל}} יום היו שם.''' במזבח החיצון:
 
'''{{עוגן1|ד'}} מערכות.''' של עצים שמבערים עליהם האש אחת היא מערכה גדולה שמקריבין עליה התמיד והשנייה שממנה נוטלין אש למזבח הקטרת. והשלישית מערכה של קיום האש שלא יסור האש משם לעולם והאחת מערכה של אברים ופדרים מהתמיד של בין הערבים שלא נתאכלו מבערב ולא נשרפו כל הלילה שורפין אותן במערכה זו:
 
'''{{עוגן1|והיום}} חמש.''' שמוסיפין ביה"כ עוד מערכה אחת ליטול ממנה גחלים לקטרת לפני ולפנים:
 
'''{{עוגן1|ר'}} יוסי אומר בכל יום שלש.''' דתלתא קראי כתיבי על מוקדה על המזבח זו מערכה גדולה ואש המזבח תוקד בו זו מערכה שניה של קטרת והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה זו מערכה שלישית של קיום האש ומערכה רביעית לאברים ופדרים לית ליה לר' יוסי דסבירא ליה איברים ופדרים שלא נתעכלו בצידי מערכה גדולה הן נשרפין:
 
'''{{עוגן1|ר"י}} אומר בכל יום שתים.''' דלית ליה מערכה שלישית של קיום האש וקרא והאש על המזבח תוקד בו דריש ליה ר' יהודה על הצתת אליתא והן הקסמים דקים שמבעירין כדי להצית האש על המערכה הגדולה שלא יהא זה אלא על ראשו של המזבח ושלא יצית על הרצפה ויעלם כשהן דולקים על המזבח והלכה כר' יוסי:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|מה}} טעמא דרבי מאיר וכו'.''' כדדריש מקראי:
 
'''{{עוגן1|ולית}} ליה לר' יוסי מערכת איכול אברין.''' משום דסבירא ליה בצדי מערכה גדולה הן נשרפין:
 
'''{{עוגן1|ולית}} לר' יהודה וכו'.''' ומה מקיים ר' יהודה קרא דאש תמיד תוקד על המזבח:
 
'''{{עוגן1|אש}} שאמרתי לך וכו'.''' לא תהא אלא על ראשו של מזבח החיצון וכדפרישית במתני':
 
'''{{עוגן1|מה}} את שמע מיניה.''' מהכא ודילמא בכל יום לבר משבת קאמר:
 
'''{{עוגן1|אמר}} רבי מנא והיום חמש.''' קתני ואם כן דוחה יום הכפורים הוא:
 
'''{{עוגן1|דבר}} שאינו מעכב דוחה.''' בתמיה והלא אברים ופדרים אינן מעכבין ומפני מה ידחו את השבת:
 
'''{{עוגן1|הרי}} עדי החדש הרי אינן מעכבין.''' שאם לא באו מקדשין הב"ד על פי קביעותן אלא שמצוה לקדש ע"פ הראיה, ועוד שאם ראו הב"ד בעצמן ביום מקדשין בלא עדים כדאמרינן לא תהא שמיעה גדולה מראיה ואפ"ה דוחין מהלכן את השבת כדתנינן תמן בפרק קמא דראש השנה שעל מהלך וכו':
 
'''{{עוגן1|מנין}} למערכת יה"כ.''' לקטרת לפני ולפנים שתהא מערכה בפ"ע ולא יטול הגחלים ממערכה שניה כמו בכל יום ויום:
 
'''{{עוגן1|גחלי}}.''' ולקח הכהן מלא המחתה גחלי אש ולמה נאימר אש פשיטא שגחלי אש יטול אלא מלמד שהיא בטילה על גבי גחליה כלומר כשיסיר הגחלים בטילה זו האש וא"כ ע"כ שמערכה בפ"ע היא ואינה אלא לטול ממנה גחלים להקטיר הקטרת לפני ולפנים דאי ממערכה שניה שלכל יום ויום הלא היא אינה בטילה וצריך ליטול עוד ממנה להקטיר קטרת של בין הערבים כמו בכל יום ויום:
 
'''{{עוגן1|גחלי}} וכו'.''' מת"כ היא ודריש לפירושא דקרא גחלי אש:
 
'''{{עוגן1|יכול}} עוממות.''' כשהן מתחילין לכבות:
 
'''{{עוגן1|אי}} אש יכול.''' אע"פ שעדיין שלהבת קשורה בהן ת"ל גחלי אש הא כיצד מן הלוחשות אש הללו הוא שיטול:
 
'''{{עוגן1|ומנין}} שתהא האש בטילה וכו'.''' כלומר שזו מערכה בפ"ע היא וכשיסיר ממנה הגחלים בטילה היא וכדאמרן:
 
'''{{עוגן1|ת"ל}} גחלי אש.''' כלומר ע"כ תרתי ש"מ דאי אש להוציא העוממות בלחוד הוא דאתא תיפוק ליה מדכתיב אבתריה ונתן את הקטרת על האש אלא ללמד ג"כ שתהא האש בטילה ע"ג הגחלים כשיטול ממנה:
 
'''{{עוגן1|אין}} לחם הפנים נפסל.''' משום יוצא בשעת מסעות שבמדבר וכדדריש כאשר יחנו מה בחנייתם אינו נפסל וכו':
 
'''{{עוגן1|ר'}} אמי וכו'.''' קאמר דמהכא נפקא ליה דכתיב ונסע וגו' אע"פ שונסע אפ"ה כבתוך המחנות היא:
 
'''{{עוגן1|השורף}} קדשים בחוץ בשעת מסעות לוקה.''' משום דכתיב בקדש באש תשרפנו כל שפסולו בקדש שריפתו בקדש ובשעת מסעות ג"כ פסולן בקדש נקרא:
 
'''{{עוגן1|א"ר}} יוחנן.''' לא היא אלא כך שנינו בתוספתא דזבחים פי"ג בשעת סילוק מסעות קדשים נדחין שנפסלין ביוצא אלא דמ"מ טמאין משתלחין הן ונפרשים הן כל או"א במחיצתו זבין חוץ למחנה שניה ומצורעים חוץ למחנה ישראל משום דהמתנה קדוש היא:
 
'''{{עוגן1|א"ר}} יוסי תדירא הא מילתא בפומהון דרבנן.''' דלא כהך סיפא דהתוספתא אלא כך הן רגילין לומר דכשהוגללו הפרוכת בשעת סילוק המסעות הותרו המחיצות לזבין ולמצורעין ואין כאן שילוח מחנות:
 
'''{{עוגן1|מתניתא}} מסייע לדין וכו'.''' אפלוגתא דריב"ל ור' יוחנן דלעיל בלחם הפנים הוא דמהדר דתניא כוותיה דמר וכוותיה דמר:
 
'''{{עוגן1|תמיד}}.''' דכתיב בלחם הפנים ודרשי' כמו תמידהנאמר בפסח ובקרבן תמיד דללמד בא אפילו בשבת אפי' בטומאה וה"ה תמיד הנאמר בלחם הפנים ללמד בא שתמיד הוא נוהג ואפי' בשעת מסעות אינו נפסל ביוצא:
 
'''{{עוגן1|מתניתא}} מסייע לר' יוחנן.''' דלא נפקא לן מדכתיב תמיד שאף על מסעות נאמר שהרי באש על המזבח כתיב תמיד ואפ"ה איצטריך לא תכבה ללמד אף על המסעות כדפירש בהאי ברייתא:
 
'''{{עוגן1|ר"ש}} אומר.''' לא היה האש על המזבח בשעת המסעות אלא כמו שהיו מדשנין אותו בכל יום אף בשעת סלוק מסעות היו מדשנין שנאמר ודשנו וגו' ואם היה האש דלוק וכי לא היה בגד הארגמן נשרף:
 
'''{{עוגן1|מה}} עביד לה ר' יהודה פסכתר וכו'.''' ועל הפסכתר היה פרוש בגד הארגמן:
 
'''{{עוגן1|מה}} מקיים רבי יהודה ודשנו.''' דמשמע שהיו מדשנין אותו מקודם שפרשו עליו הבגד:
 
'''{{עוגן1|וירוון}}.''' ר' יהודה מפרש ודשנו וירוון היא שמשביעין ומשמנין אותו ושמניחין עליו האש ועל האש פסכתר ועל הפסכתר הבגד וכהאי דאמר ר' יודה בן פזי שהוא מלשון ואכל ושבע ודשן:
 
{{מרכז|<big>'''הדרן עלך טרף בקלפי'''</big>}}
תחילתדףכאן ה/א
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|הוציאו}} לו.''' מלשכת הכלים:
 
'''{{עוגן1|את}} הכף ואת המחתה.''' והיא מחתה מליאה קטרת שממנה חופן מלא חפניו ונותן לתוך הכף וכן מצינו בנשיאים כף אחת מלאה קטרת:
 
'''{{עוגן1|וכך}} היתה מדתן.''' ובנסחת הבבלי מדתה ומפרש כמדתה בחוץ כך מדתה בפנים מה בחוץ חופן בחפניו ממש ולא בכלי כך בפנים כשמערה הקטרת מן הכף לתוך חפניו לא היה מערה בכלי עשויה כמדת חפניו אלא לתוך חפניו ממש:
 
'''{{עוגן1|נטל}} את המחתה בימינו.''' זהו המחתה של גחלים:
 
'''{{עוגן1|ואת}} הכף בשמאלו.''' ומן הדין היה שיוליך המחתה בשמאלו וכף הקטרת בימינו שההולכה פסולה בשמאל בשאר עבודות אלא מפני כובד המחתה ועוד שהיא חמה אינו יכול לסובלה בשמאלה עד הארון לפיכך ניטל המחתה בימינו וכף הקטרת בשמאלו:
 
'''{{עוגן1|מהלך}} בהיכל.''' נכנס ומהלך בתוכו למערב:
 
'''{{עוגן1|עד}} שהוא מגיע לבין שני הפרכות.''' זה היה בבית שני ולפי שנסתפקו אם המחיצה שהיה בבית ראשון המבדלת בין הקדש ובין קדש הקדשים והיה עוביה אמה אם אותה אמה כלפנים או כלחוץ ולפיכך עשו שתי פרכות אחת חיצונה ואחת פנימית וביניהן אויר אמה לקלוט אויר מקום המחיצה:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|ולא}} כבר תנינתה.''' בפרק דלעיל נטל את המחתה וכו' ומאי האי דקתני הכא הוציאו לו את המחתה:
 
'''{{עוגן1|כיני}} מתני'.''' כן צריך לפרש כאן במתני' דהציאו לו את הכף ואת הבזך מלאה קטרת והיינו המחתה דמתני' דהכא:
 
'''{{עוגן1|מהו}} כף.''' דקתני:
 
'''{{עוגן1|מגיס}}.''' דקרינן ליה בעלמא וכלומר לאו כף דכלי שרת קאמר אלא כמו מגיס בעלמא וכדר' יוסה דקאמר הדא אמרה דכף דהכא כלי חול הוא דאם תאמר כלי קדש הוא וכי מצינו דבר שקדש בכלי קדש נפדה הא כיון שקדש בכלי קדש קדושת הגוף הוא ואין לו פדיון ואנן אשכחן דקטרת יש לה פדיון כדתנינן בפ"ד דשקלים מותר הקטרת מה היו עושין בה מפרישין ממנה שכר האומנין ומחללין אותה על מעות האומנין וכו'. וגרסי' לכל הא דלקמן שם בהלכה ה':
 
'''{{עוגן1|דאיתפלגון}}.''' ואשכחן פלוגתא דפליגי אם צריך לפטם הקטרת בכלי קדש או לא:
 
'''{{עוגן1|קדש}} היא.''' ודריש שתהא הבאתה ופיטומה בכלי קדש וריב"ל דרש קדש היא שתהא באה מתרומת הלשכה משל צבור והיינו משל קדש ולא משל נדבת יחיד:
 
'''{{עוגן1|אתיא}} דר' יוסי ב"ח כשמואל.''' דלקמן דקאמר מכתשת שמפטמין בה הקטרת היתה כלי שרת לקדש ודריב"ל דקחמר כשירה אם פיטמה בכלי חולין כדר' יוחנן דלקמן:
 
'''{{עוגן1|דתנינן}}.''' בפ"ד דשקלים המקדיש נכסיו והיו בהן דברים ראויין לקרבנות צבור ינתנו לאומנין בשכרן ומפרש ר' יוחנן מה הן דברים הראויין:
 
'''{{עוגן1|קטרת}}.''' שראוין הן לקרבנות צבור ומדנותנין אותן לאומנין בשכרן ש"מ יש לה פדיון וא"כ לא קידשה בכלי שרת קדש וכדריב"ל:
 
'''{{עוגן1|א"ר}} הושעיה.''' דמהכא אין ראיה דתיפתר אומנין דקתני באומן של בית אבטינס שהן היו מפטמין את הקטרת שהיה נוטל קטרת בשכרו ומוסרה לצבור ונשארה בקדושתה כמות שהיא:
 
'''{{עוגן1|ודר'}} יוסי ב"ח כשמואל וכו'.''' כדפרישית:
 
'''{{עוגן1|אמרה}}.''' להא דר' חונה קומי ר' יוסה והקשה וכי מצינו דבר שקדש בכלי נפדה וכדפרכינן לעיל:
 
'''{{עוגן1|ולאו}} שמואל הוא.''' וכי לא אליבא דשמואל אמרינן להא ואשכחן דאמר שמואל הוא שהקילו במותר מן קרבנות צבור. משום דלב ב"ד מתנה על כך אם הוצרכו הוצרכו ומה שלא הוצרך נפדה היא. וכדאשכחן דאיתפלגון בתמידין שהותירו דסבר שמואל נפדין תמימים ור' יוחנן ס"ל דדינן כפסולי המוקדשין שצריכין לרעייה עד שיפול בהן מום:
 
'''{{עוגן1|הותירו}} שעירים.''' של יה"כ וכן שעירי ע"ז כגון שאבדו והפריש אחרים תחתיהן ונמצאו הראשונים לדעתיה דשמואל אם עולה כמו התמידין שכולה לגבוה נפדית לכ"ש שעירין שהן לחטאת אבל לדעתיה דרבי יוחנן ירעו עד שיסתאבו כדין שאר פסולי המוקדשין:
 
'''{{עוגן1|מקיצים}} בה את המזבח.''' כשאין נדרים ונדבות מקיצין באלו המותרות של שעירים שלא יהא המזבח בטל:
 
'''{{עוגן1|וקשיא}}.''' על זה וכי יש חטאת קריבה עולה והלא לחטאת הופרשו וקיץ המזבח עולה היא:
 
'''{{עוגן1|שנייא}} היא.''' בקרבנות הצבור שאינן נקבעין אלא בשחיטה ושחיטת הסכין מושך אותן למה שהן ראויין:
 
'''{{עוגן1|ר'}} חנניה בן תרדיון.''' אמר היינו טעמא לפי שתנאי ב"ד היא על המותרות מקרבנות הצבור שיקרבו עולות לקיץ המזבח:
 
'''{{עוגן1|מלא}} קומצו וכו'.''' ברייתא היא בת"כ פ' ויקרא כתיב במנחה וקמץ משם מלא קומצו יכול מלא קומצו מבורץ שיהא מבצבץ מכל צד ויוצא:
 
'''{{עוגן1|ת"ל}} בקומצו.''' בפ' צו כתיב והרים ממנו בקומצו דמשמע שלא יותיר מקומצו:
 
'''{{עוגן1|אי}} בקומצו.''' אי דדייקת בקומצו יכול יקמוץ בראשי אצבעותיו בלבד דכל כמה דקמיץ פחות טפי עדיף ת"ל וכו':
 
'''{{עוגן1|במחבת}} ובמרחשת.''' שהן מיני טיגון ונאפות תחלה וחוזר ופותתן וקומץ ובירוציהן יותר מקמיצת מנחת הסולת צריך שיהא מוחק באצבעותיו בגודלו מלמעלה ובאצבעו קטנה מלמטה:
 
'''{{עוגן1|תמן}} את אומר וכו'.''' כלומר הניחא בקמיצת מנחה דאתה דורש מלא קומצו ובקומצו שלא יותיר ולא יחסיר:
 
'''{{עוגן1|והכא}} את אמר מלא קומצו.''' כלומר והכא בחפינת קטרת דלא כתיב בחפניו אלא מלא חפניו בלבד וא"כ נימא דהוי כמאן דדרשת מלא קומצו דמנחה דלא שמעינן שלא יחסיר ושלא יותיר אלו לא כתיב עוד בקומצו והשתא מנלן בחפינת קטרת כן:
 
'''{{עוגן1|מה}} להלן וכו'.''' דכתיב כאן מלא קומצו וכתיב בחפינה מלא חפניו מה להלן קומץ החסר פסול אף הכא קומץ החסר פסול וכלומר דילפינן מלא מלא שלא יחסיר ושלא יותיר בחפינה כמו בקמיצת המנחה:
 
'''{{עוגן1|חפנים}} מהו שיעשה ככלי שרת לקדש.''' אם חפנים דינן ככלי שרת לקדש מה שנתון בתוכן ושוב אינו נפדה כדין מה שנתקדש בכלי שרת או לא:
 
'''{{עוגן1|אחר}} מהו וכו'.''' עוד מיבעיא לן אם יכול כהן אחר לחפון ליתן לתוך חפניו של המקטיר וכן מהו שיעשה מדה כמלא חפניו ויתן לחפניו וכן מספקא לן אם בכל חפנים משערין ולא בעינן חפניו של המקטיר בדוקא או אין משערין אלא בחפניו של המקטיר:
 
'''{{עוגן1|ר'}} יהושע בן לוי שאל וכו'.''' עוד מספקא לן כהאי דשאל ריב"ל בפ' דלעיל בהלכה ג' חפן ומת וכו'. והשתא פשיט ליה דכל אלו הבעיות בתרייתא בבעיא קמייתא תליין דאם תאמר חפנים עשו אותן ככלי שרת לקדש מה שנתון לתוכן א"כ חפנים הראשונים דוקא הן ואם חפן ומת אין אחר נכנס תחתיו בחפניו לפי שכבר קידשו בחפניו של הראשון ואם יכנס אחר בחפניו ילכו הראשונים לאיבוד שכבר קידשו בכלי שרת ואין להם פדיון וכן תפשוט שאין אחר חופן ונותן לתוך חפניו לפי שהחפנים של המקטיר הן שעשו אותן ככלי שרת ולא של אחר וכן תפשוט שעושין מדה לחפניו שאם חופן במדה ג"כ החפינה בכלי שרת היא ואין הפרש בין חופן בכלי שרת ובין בחפניו שהן ככלי שרת וכן תפשוט שאין משערין בכל חפנים אלא בחפניו של המקטיר דוקא שהן הוא שעשו אותן ככלי שרת אבל אין תימר חפנים לא עשו אותן ככלי שרת וכו' דהשתא חפנים שלו לאו דוקא הן א"כ הדא אמרה וכו' ואין עושין מדה לחפניו משום דהשתא מיהת מלא חפנים בעינן ולא של מדה שהרי לאו מטעמא שהן ככלי שרת דומין אלא גזירת הכתוב הוא שיהו מלא חפנים בחפינה וכן משערין החפינה בכל החפנים דלא קפיד אלא על מלא חפנים בלבד:
 
'''{{עוגן1|הילוך}} בזר.''' הולכת הדם בזר מהו שתהא כשר:
 
'''{{עוגן1|כשר}}.''' מפני שהיא עבודה שאפשר לבטלה ששוחט בצדה מזבח וזורק:
 
'''{{עוגן1|מתני'}} פליגא על ר' ינאי.''' דקאמר פסול ומשמע דאין לו תקנה והתנינן בריש פ"ג דזבחים קיבל את הדם בימינו ונתן לשמאלו יחזיר לימינו ולא מיפסל במה שנתן לשמאלו וכי שמאלו לאו כזר היא דהא שמאל אינו ראוי לעבודה ואפ"ה מהני ביה שיחזיר ימינו וקשיא לר' ינאי:
 
'''{{עוגן1|תיפתר}} שהיתה שמאלו כלפי לפנים.''' להמזבח קודם שנתן לתוכה ולאו הולכה מיקריא שלא נתקרב להמזבח לתוכה והלכך מהני ביה תקנה:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ר' בא ואפי' תימר.''' שהיתה כלפי לחוץ נמי לא קשיא ושנייא היא הילוך בזר שההולכה היא כולה ע"י הפסול ושנייא היא כאן בנתינתו לשמאל שהיא מאליו כלומר בעצמו של כהן וכשמחזיר לימינו מהניא:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ר' זעירה.''' בלאו הכי ל"ק שפשיטת יד לא עשו אותה כהילוך ברגליו ואין כאן הולכה בפיסול:
 
'''{{עוגן1|מתני'}} פליגא על ר' ינאי.''' דתנינן שם נשפך הדם מן הכלי שקיבל בו על הריצפה ואספו להכלי כשר והרי כשנשפך על הריצפה לא היה ראוי לזריקה וכדתנן שם לעיל בפ"ב נשפך הדם על הריצפה פסול ואפ"ה מהניא ביה תקנה וקשיא לר' ינאי:
 
'''{{עוגן1|תיפתר}} שהיה מתגלגל.''' הדם כלפי לפנים להמזבח ואין באסיפתו מהרצפה משום הולכה שהרי קרוב למזבח הוא:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ר' בא וכו' אמר ר"י פשיטת יד לא עשו אותה כהילוך.''' כצ"ל וכדלעיל וכלומר מה שהוא פושט ידו לאספו מהרצפה לא עשו אותה כהילוך:
 
'''{{עוגן1|מתני'}} פליגא על ר' ינאי וכו'.''' דקתני ואת הכף בשמאלו והרי הולכה בשמאל כהולכה בזר היא:
 
'''{{עוגן1|שנייא}} היא.''' במתני' שאינו יכול לעשותו בענין אחר שהרי אם יתלה אותו להכף קטרת בזרוע ימינו אינו דרך כבוד כלפי מעלה להכנס כך:
 
'''{{עוגן1|ויחליף}}.''' ליטול את המחתה בשמאלו ואת הכף קטרת שהיא עיקר העבודה בימינו. ומשני סברין מימר שאם החליף פסול שכך היא סדר העבודה ביה"כ:
 
'''{{עוגן1|ויחתי}}.''' ואכתי יעשה כך שיחתה המחתה גחלים על הכף שיטול בימינו וכשיבא להקטיר יחתה אותה מימינו לשמאלו ויתן את המחתה במקומה ויצבור הקטרת ע"ג הגחלים:
 
'''{{עוגן1|אם}} החתי מימינו לשמאלו כשר.''' כלומר וכדתנן בסדר התמיד בפ"ה מי שזכה במחתה נטל מחתת הכסף ועלה לראש המזבח ופינה את הגחלים הילך והילך וחתה וירד ועירן לתוך של זהב ומשמע שאפי' היתה אותה של זהב בשמאלו כשהחתה מימינו לשמאלו כשר וא"כ ואימור אף תמן ויחתי כלומר חוף כאן במתני' יעשה כן. ומשני תמן והיינו כאן במתני' אם החתי מימינו לשמאלו פסול וכן אם החליף להמחתה במקום הכף פסול ברם הכא בשאר סדר התמיד אם החתי מימינו לשמאלו כשר אלא אם החליף לחתות בתחלה בשמאלו הוא שפסול:
 
'''{{עוגן1|הכל}} מודין שאם הכניסן.''' להמחתה ולהכף אחת אחת בתחלה לאחת מהן וחוזר ומכניס את השניה שכיפר אלא שלכתחלה אין לעשות כן לפי שהוא עובר על הכנסה יתירה דהבאה אחת אמר רחמנא ולא שתי הבאות:
 
'''{{עוגן1|על}} איזה מהן.''' מהכנסות הוא עובר על הראשונה או על האחרונה:
 
'''{{עוגן1|חברייא}} אמרו על האחרונה.''' שהיא היא הכנסה יתירה:
 
'''{{עוגן1|א"ל}} ר' יוסי אומר לו היכנס ותימר הכין.''' בתמיה שהרי אם לא הכניס בתחלה את הכף או את המחתה אומרים לו היכנס עוד את שלא הבאת וא"כ היאך מתחייב הוא על הכנסה שניה אלא על הראשונה הוא מתחייב שלא הביא אלא אחת מהן ונכנס שלא כמצותו ונפקא מינה שאם לא הזיד אלא בשניה ושגג בראשונה אינו מתחייב כלום:
 
'''{{עוגן1|תמן}} תנינן.''' בפ"ב דשבועות נטמא בעזרה והשתחוה או ששהא כדי השתחויה או שבא לו בארוכה חייב:
 
'''{{עוגן1|על}} איזה מהן עובר.''' כלומר בכה"ג שנטמא בפנים ולא יצא לחוץ או שנכנס לפני ולפנים על איזה מהן מתחייב על הראשונה שנטמא בפנים הוא מביא קרבן או על האחרונה שלא יצא לחוץ או נכנס לפני ולפנים ונ"מ כגון שהזיד בכניסה לפני ולפנים או ביציאה לחוץ שאין חיוב קרבן על המזיד:
 
'''{{עוגן1|חברייא}} אמרי וכו' א"ל אומר לו צא ואת אמר הכין.''' בתמיה שהרי כשנטמא אומרים לו צא לחוץ וא"כ עיקר החיוב אחר שנטמא הוא ועל שלא יצא לחוץ והיינו על האחרונה. וגרסי' לכל הא שם בהלכה ג':
 
'''{{עוגן1|וביניהן}} אמה אמר ר' הילא זכר לדבר.''' זה שהרויח ובבית שני אמה בין פרוכת לפרוכת הוא כהאי דתנינן בפ"ד דמדות אמה טרקסין וכו' וכדמפרש לקמיה על שהיו מסופקין במקום הזה אם כמבפנים היא או כמבחוץ:
 
'''{{עוגן1|מהו}} אמה טרקסין.''' מה הלשון הזה של טרקסין. ומפרש ר' יונה מבוצרייא טריקסין כלומר על שם הספק נקרא כך כאדם החומר מה זה כמבפנים או כמבחוץ אם קדושת המקום הזה כלפנים שהיא בית קדש הקדשים או קדושתו כהיכל שהיא מבחוץ ממנו ואותו אמה היה כותל מפסיק בין הקדש ובין קדש הקדשים:
 
'''{{עוגן1|מן}} מה דכתיב.''' במלכים ויבן לו מבית לדביר לקדש הקדשים וארבעים באמה היה הבית הוא ההיכל לפני חלמא דמבית ולדביר הוא הכותל המפסיק והיא בכלל זהו קדש הקדשים והדביר היא בחשבון של לפני ולפנים שהרי ארבעים אמה שהיא ההיכל לפני לפי משמעות הכתוב הוא חוצה לו וא"כ הדא אמרה שהדביר והיא האמה טרקסין מבפנים הוא נחשב:
 
'''{{עוגן1|א"ל}} ר' מנת מן מה דכתיב.''' בד"ה ויעש את בית קדש הקדשים ארכו על פני רוחב הבית אמות עשרים ורחבי אמות עשרים ושם לא הוזכר דביר אלמא דבית קדש הקדשים עשרים אמה מלבד הדביר וא"כ הוי אומר שהדביר מבחוץ היא ואכתי מספקא לן דחד קרא משמע הכי יחד קרא משמע הכי. וגרסינן להא לעיל בכלאים פ"ח בהלכה ה':
 
'''{{עוגן1|מ"ט}} דרבנן.''' דס"ל שתי פרכות הוו והא והבדילה הפרוכת כתיב דמשמע אחת:
 
'''{{עוגן1|והבדילה}} הפרוכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים.''' כתיב ומכיון דמסתפקא לן אם מקום האמה הזה כלפנים או כלחוץ וכדאמרן לא סגי בפרוכת אחת וע"כ עשו שתי הפרוכת להפסיק בין הקדש ובין קדש הקדשים:
 
'''{{עוגן1|מה}} עביד לה ר' יוסי.''' להא דכתיב בין הקדש וגו' וא"כ לא סגי אלא בשתי פרוכת:
 
'''{{עוגן1|בין}} קדש קדשים שלמעלן וכו'.''' כלומר ר' יוסי דריש דהא דכתיב והבדילה בין הקדש וגו' ללמד שתהא הפרוכת ארוכה ושיהא ניכר ההבדל מלמעלן בין הקדש ובין קדשי הקדשים כשם שמבדיל בין הקדש ובין קדש הקדשים מלמטן ולהכי הוא דאתא ולא ללמד שיהא המקום הספק בכלל ההפסק בין ב' הפרוכת:
 
'''{{עוגן1|ולית}} לרבנן כן.''' וכי לית להו שיהא ניכר ההבדל מלמעלה ג"כ כמו מלמטה:
 
'''{{עוגן1|אית}} לון.''' שבודאי היה שם היכר גם מלמעלה כהאי דתנינן בפ"ג דמדות וראשי פספסין מבדילין בעלייה מלמעלה לבין קדש ולבין קדש הקדשים:
תחילתדףכאן ה/ב
'''{{עוגן1|החיצונה}} פרופה מן הדרום.''' רבנן קאמרי לה דפליגי עליה דר' יוסי וס"ל דהאי קרא והבדילה וגו' במשכן הוא דנאמר וכך היה במקדש ראשון ובבית שני היו שתי פרכות כדלעיל:
 
'''{{עוגן1|פרופה}}.''' ראשה כפולה לצד החיצון ונאחזת בקרסי זהב להיות פתוחה מן הדרום ועומדת:
 
'''{{עוגן1|ומהלך}} ביניהן.''' נכנס בפריפת הדרום ומהלך ביניהן עד שמגיע לפריפת הצפון:


'''{{עוגן1|הגיע}} לצפון.''' משנכנס לתוך חלל בית קדשי הקדשים הופך פניו לדרום לילך עד בין הבדים שהוא באמצע החלל שהבדים היו ארוכים עד הפרכות ראשו אחד למערב והשני למזרח אחד בראש הארון לצפון ואחד בראשו לדרום:


'''{{עוגן1|הולך}} לשמאלו עם הפרוכת.''' לפי שהמהלך מצפון לדרום שמאלו למזרח והפרכות במזרח נמצא שמאלו עם הפרוכת:


'''{{עוגן1|עד}} שמגיע לארון.''' ובבית שני שלא היה שם ארון עד שהוא מגיע למקום הארון:
Chapter 1


'''{{עוגן1|דרך}} כניסתו.''' שלא היה מסיב את פניו לצאת אלא יוצא דרך אחוריו ופניו לארון:


'''{{עוגן1|מתפלל}} תפלה קצרה.''' בהיכל וזו היא יה"ר מלפניך ה' אלהי שאם שנה זו שחונה כלומר חמה שתהא גשומה ולא יעדי עבד שולטן מבית יהודה ולא יהיו עמך ישראל צריכים פרנסה זה מזה ולא מעם אחר ולא תיכנס לפניך תפלת עוברי דרכים מפני שהן מתפללין שלא ירדו גשמים ולא היה מאריך בתפלתו יותר שלא להבעית את ישראל שיאמרו אירע לו דבר בפנים:


'''{{עוגן1|תני}} וכו'.''' בתוספתא פ"ב איתא להאי מילתא וגרים התם כאית תניי תני דהכא:
Halakhah 1


'''{{עוגן1|מן}} המנורה ולדרום היה נכנס.''' כשנכנס להיכל היה מהלך בין המנורה לבין דרומו של הכותל שהמנורה היתה נתון בדרום ההיכל והשלחן בצפון ומזבח הזהב היה ממוצע בין המנורה ובין השלחן ומשוך קימעא כלפי חוץ:


'''{{עוגן1|מן}} השלחן ולצפון היה נכנס.''' דקסבר פיתחא בצפון קאי:


'''{{עוגן1|אית}} תניי תני וכו'.''' הכי גריס בתוספתא שהיה נכנס ומהלך בהיכל עד שנמצא עומד בין המזבח הזהב ולמנורה ומהלך ביניהן עד שהוא מגיע לצפון:
Segment 1


'''{{עוגן1|דוחק}} היה באצילי ידיו.''' כשמהלך בין שתי הפרכות דוחק הוא אותן באצילי ידיו להרחיבן כדי שלא יגעו בגחלים שבמחתה וישרפו הפרכות:
מתני' <b>סוכה שהיא גבוהה למעל' מעשרים אמה פסולה.</b> דסוכה דירת ארעי בעינן דכתיב חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים אמרה תורה עשה סוכה לשבעת ימים ולמעלה מעשרים אמה אין אדם עושה דירת עראי אלא דירת קבע ואנן ראויה לדירת עראי בעינן הלכך אם לא עשה גובהה למעלה מעשרים אף על פי שעשאה דירת קבע כשירה דראויה היא לדירת עראי שעד עשרים אמה אדם יכול לעשותה דירת עראי:
<b>ורבי יהודה מכשיר.</b> דסבירא ליה סוכה דירת קבע בעינן ואין הלכה כר' יהודה:
<b>ושאינה גביה עשרה טפחים.</b> פסולה דדירה סרוחה היא ואין אדם דר בדירה סרוחה:
<b>ושאין לה שלש דפנות.</b> מסקינן דשתים כהלכתן ושלישי' אפי' טפח כשירה וכדמפרשינן טעמא בגמרא:
<b>ושחמתה מרובה מצילתה פסולה.</b> שהמיעוט בטל ברוב והרי הוא כמו שאינו ועל שם צל הסכך קרויה סוכה:


'''{{עוגן1|חוזר}} היה לאחוריו.''' למן הצד כדי שלא יהא נראה כמפסיע בין הבדים ועייל להדיא:
Segment 2


'''{{עוגן1|כיצד}} הוא עושה.''' בקטרת כשמגיע לארון:
גמ' <b>רבי יוסי אמר לה סתם וכו'.</b> גרסי' לה להאי סוגיא לעיל ריש שמעתתא דפ"ק דעירובין עד לא סוף דבר מקורה אלא אפילו נתן מלתרא ויש בה רוחב ארבעה טפחים מתרת את המבוי. ושם פירשתי לכל זה וע"ש ולפ"ז מובן הא דלקמן מהענין כמו שהוא לפניך:


'''{{עוגן1|מניח}} את הכף בארץ וזורקה.''' להקטרת באויר וקולטה במחתה:
Segment 3


'''{{עוגן1|בודדה}} ברגלו.''' דוחק להמחתה ברגליו שתהא קולטת הקטרת שבאויר:
<b>אילו בית שהוא גבוה מכמה וכו'.</b> אמתני' קא מהדר. דפריך מ"ט דרבנן דפסלי בסוכה גבוה מעשרים אמה ומה אלו בית אפילו גבוה כמה וכמה שמא אין לו דין בית להתחייב במעקה ובמזוזה בתמיה ומ"ש סוכה מבית. ואכתי לא ידע להני טעמי דאמוראי דלקמן דאיתמר גבי סוכה:
<b>אלא בית מקורה אין סוכה מקורה.</b> כלומר מצינן למימר מן הסברא דשאני בית מסוכה דסתם בית מקורה ממש הוא והלכך אפי' גבוה כמה בית היא להתחייב בכל דיני בית אבל סוכה אין לה קירוי גמור אלא סכך בעלמא ולפיכך מחמירין בה שאם היא גבוה מעשרים אמה אין לה דין סוכה:
<b>מצינו סיכוך שהוא כקירוי.</b> כלומר דפריך דהא אכתי אשכחן דדין סיכוך שוה לדין קירוי דהא תנינן לקמן בפרקין הרחיק את הסיכוך במשך מן הדפנות שלשה טפחים פסולה דאויר פוסל בשלשה ודייקינן הא פחות משלשה כשירה משום דאמרינן לבוד וכמו דאמרי' בכל מקום דין לבוד בפחות משלשה במה דשייך בדיני הבית אלמא דסיכוך שוה לדין קירוי בית:
<b>אלא בית מגופף וכו'.</b> אלא דמשום הכי לא דמיא סוכה לבית להכשיר בגבוה מכ' כמו דמשוינן דין בית אף בגובה כמה לכל מילי דשאני בית שמגופף וסתום הוא מכל רוחותיו משא"כ בסוכה שאינה מגופפת מכל רוחותיה שהרי שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח סגי בסוכה:
<b>והרי אכסדרה וכו'.</b> שפתוחה היא במלואיה ואפ"ה קאמר ר' אילא דרב ור' יוחנן תרוייהו אמרין דמטלטלין בכולן:
<b>מאי כדון.</b> אלא מ"ט דסוכה שהיא גבוה מכ' אמה פסולה כדר' אבוה בשם ר' יוחנן הוא התורה אמרה וכו'. דלמעלה מעשרים מתוך גובהן של דפנות הצללים מגיעין זה לזה ואין אתה יושב אלא בצילן של דפנות ולא בצל סוכה:
<b>הדא דאת אמר.</b> דבגבוה מכ' אמה פסולה היינו בנתונה למעלה מכ' אמה לדפנות כלומר שהסכך נתון על הדפנות שהן גבוהין מכ' אמה ונמצא שהסכך עצמו היא ג"כ למעלה מעשרים ובכה"ג הוא דאמרו שהסוכה היא פסולה:
<b>אבל אם היתה נתונה למטה מכ' אמה לדפנות.</b> שלא סיכך למעלה על גבי הדפנות אלא שהשפיל הסכך ונתנו בתוך כ' אמה ונמצא שהוא נתון למטה מהדפנות הגבוהין מכ' אמה אז הסוכה כשירה דלא איכפת לן בגובה הדפנות דמכיון שהסכך עצמו הוא בתוך עשרים אמה סוכה מעלייתא היא:
<b>א"ל רבי יוסה.</b> לר' יונה על דעתך דאת אמר בדפנות הדבר תלוי דלא מיפסלא הסוכה אלא בשהסכך נתון ע"ג הדפנות שהן גבוהין מכ' אמה א"כ קשיא דאי הכי ניתני במתני' סוכה שהיא נתונה למעלה מכ' אמה לדפנות פסולה כי היכי דנידוק מינה הא אם אינה נתונה על הדפנות הגבוהין מכ' אמה אלא שהסכך נתון למטה מהדפנות ובתוך כ' אמה כשירה אלא על כרחך דלאו מילתא היא מאי דאמרת שהדבר תלוי בשנתון ע"ג הדפנות הגבוהין מכ' או בשנתון למטה מהדפנות ובתוך כ' דזיל בתר טעמא דר' יוחנן דקאמר התורה אמרה וכו' שצריך שתהיה אתה יושב בצילה של סוכה ולא בצל של הדפנות והואיל שהדפנות הן גבוהין למעלה מעשרים א"כ לעולם יושב הוא בצל של דפנות ואע"פ שהסכך נתון הוא בתוך עשרים פסולה:
<b>ר' בא בשם רב אמר.</b> הא דחכמים פסלו בגבוה למעלה מכ' היינו דוקא בסוכה קטנה שאינה מחזקת אלא כדי ראשו ורובו ושלחנו דמכיון שאין בה במשכה אלא כדי הכשר סוכה בצימצום וגבוה מעשרים הויא לה כלול של תרנגולים דגביהא וקטינא דלאו שמה סוכה אבל אם היתה מחזקת יותר מכדי ראשו ורובו ושלחנו נפקא היא מכלל לול של תרנגולים לאקרויי סוכה:
<b>בשם ר' יאשיה.</b> קאמר דלא פסלו חכמים אלא בשאין דפנותיה עולות עמה אבל אם עולות עמה כשירה דס"ל דטעמא דפסלי בגבוה מעשרים משום דלא שלטא בה עינא והתורה אמרה למען ידעו דורותיכם כי בסוכות וגו' שצריך שיהא אדם יודע שהוא דר בסוכה שבעת ימים ואם דפנות עולות עמה משלט שלטא בה עינא דרך דפנות:
<b>והא מתניתא פליגא.</b> ברייתא היא בתוספתא ריש מכילתין ופליגא על הא דר' בא בשם רב דקאמר מחלוקת דר' יהודה ורבנן בשאינה מחזקת אלא כדי ראשו ורובו ושלחנו דקתני א"ר יהודה וכו' וכי אית לך מימר בסוכתה של הילני דכשאינה מחזקת אלא ראשו ורובו ושלחנו היתה וכי דרכ' של מלכה לישב בסוכה קטנה כזו:
<b>אלא.</b> ודאי דמחלוקת בשאין דפנות עולות עמה והלכך מסתברא כמה דאמר ר' יאשיה דבהכי היא דמיתוקמא מתני' ולית היא פליגא הך תוספתא דמייתי ר' יהודה ראיה מסוכתה של הילני המלכה דכן ארחיהון של העשירים החשובים למיעבד דפנתא קלילן קטנים ואינם מגיעין לסכך:
<b>די יהא קרירא עליל.</b> שיהא האויר הקר נכנס בה ולא ישלוט החום:


'''{{עוגן1|אמר}} ר' יוחנן.''' לא כך ולא כך אלא מערה הקטרת מתוך הכף על המחתה והיא מתמרת העשן ועולה ואח"כ היא פוסה ויורדת שמתפשט העשן עד למטה ונתמלא הבית כולו:
Segment 4


'''{{עוגן1|כר'}} יוסי.''' שפיר אתיא שיצא ובא לו דרך כניסתו דאיהו ס"ל בין השלחן ולצפון היה מהלך בהיכל ומשום דלדידיה לא היתה שם אלא פרוכת אחת בלבד והיא היתה פרופה מן הצפון ושם הוא הפתח שנכנס לפני ולפנים וכשיוצא חוזר לאחוריו מיד דרך כניסתו בצפון:
<b>רב הושעיא בעי.</b> היתה הסוכה גבוה מכ' אמה והביא נסר שכשר לסכך בו ונתנו למקצת הנסר על גבי חולייא של עמוד שבנה עמוד גבוה עשרה ונתון על החולייא אחת ומקצת הנסר נמשך להלן מחוץ של אותה חולייא של העמוד וא"כ מילתא דפשיטא היא וכלומר שברור הוא הדבר לפנינו שאם ימוד מן הנסר הנמשך לחוץ מאותה חולייא של העמוד יש כאן עשרים עמה עד תחתיתה של הסוכה ואותו נסר הנמשך הוא למעלה מעשרים ואם ימוד מן הקרקע והיינו מאותה הקרקע של חוליית העמוד אין כאן עשרים אמה שהרי אותה החולייא של העמוד מיעטתה לגובה עשרים והשתא הבעיא היא מה את עביד לה לאותו מקצת הנסר הנמשך חוץ להחולייא אם דינו כאויר פסול או כסכך פסול את עביד ליה וכדמפרש ואזיל דאם תעבדיניה לאותו הנסר שהוא למעלה מעשרים כאויר הפוסל בסוכה א"כ דינו כדין האויר הפוסל בסוכה אם יש בו שלשה טפחים ואם תעבדיניה כסכך פסול וא"כ למ"ד שאין הסכך הפסול אלא בד' אמות האי נמי בד' אמות היא שפוסל ומהו:
<b>ר' יוסה בר' בון וכו'.</b> אגב דאיירי בסכך פסול מייתי הא דחזקיה דקאמר טעמא מפני מה אמרו וכו' שלא בא אלא להיתירא של סוכה כלומר שלא בא הסכך פסול לפסול אלא לפי שיעור היתירא של סוכה דקסבר כמ"ד שיעור הכשר סוכה בד' אמות שיעור הכשירה כך שיעור פסולה:
<b>ותמיה אנא היך רב הושעיה צריכה ליה.</b> תמיהני אמאי מספקא ליה רב הושעיה אי מחשבת ליה להאי נסר הנמשך להלן כאויר ופוסל בשלשה או כסכך פסול ופוסל בד' אמות ולמה לא יליף לה להאי דינא מן הדא דר' בא בר ממל דלקמיה:
<b>דתלינן תמן.</b> לקמן בפרקין המשלשל דפנות מלמעלן למטן שהתחיל לארוג הדופן אצל הסכך ואורג ובא כלפי מטה אם גבוה מן הארץ ג"ט במקום שיכול הגדי להזדקר בבת ראש פסולה ואמר ר' בא בר ממל לא שנו דפסולה אלא בשאינו יושב ואוכל בצילן של דפנות כלומר שאינו יושב ואוכל במקום שהדפנות סתומים אלא שהוא יושב כנגד מקום הפתוח מלמטה אבל אם היה יושב ואוכל כנגד המקום שהדפנות סתומים כשירה שאף על פי שלמטה פתוח הוא כשירה דאמרי' גוד אחית והשתא נמי הוי ליה לרב הושעיה למיפשט למיבעיא דידיה דמכיון דאיכא בהאי עמוד שיעור הכשר סוכה אמרי' נמי גוד אסיק כעין דהתם דאמרי' גוד אחית וא"כ אם הוא יושב ואיכל במקום שמיעט העמוד מגובה עשרים יצא דבמקום הזה הסוכה היא כשירה ובמקום דליכא אותו המיעוט פסולה והויא כעין הא דר' בא בר ממל ומאי קא מיבעיא ליה לרב הושעיה:
<b>אמר ר' יוסה לית הדא דר' בא בר ממל אולפן.</b> כלומר לאו מילתא היא כלל ולא סמכינן עלה דעיקר מילתא דר' בא בר ממל ומהיכן הוא דיליף לומר כן פריכא היא כדלקמן וא"כ אין ללמוד מדבריו בענין זה:
<b>מן מתני' יליף לה ר' בא בר ממל.</b> כלומר דהא חזינן דר' בא בר ממל יליף למילתיה כאן בסוכה ממתני' דעירובין דתנינן תמן בפ"ח בהלכה ח' כצוצטרא שהיא למעלה מן הים זהו דף היוצא מכותל רשות היחיד ובולט ע"ג המים ויש בו נקב שממלאין מים דרך אותו הנקב אין ממלאין הימנה בשבת דהוי מכרמלית לרשות היחיד אא"כ עשו לה מחיצה גבוה עשרה טפחים בין מלמעלה שעשה המחיצה בגזוזטרא עצמה תחתיה וסביב הנקב כנגד המים דאמרי' גוד אחית כאילו המחיצה יורדת ונוגעת עד המים ובין מלמטה שעשה המחיצה סמוך למים כנגד הנקב שבגזוזטרא וסביב מקום הנקב כעין כוורת דאמרי' גוד אסיק מחיצתא:
<b>ואמר ר' זעירה וכו'.</b> האי מילתא לא איצטריך למייתי הכא אלא איידי דגריס התם הא דרבי זעירא על המתני' שם דסבירא ליה שאם עשה מחיצה זו צריך שתהא משוקעת במים כמלא דלי ומשום שהדלי הולך למקום שאין מחיצה עליו ואם המחיצה משוקעת במים כמלא דלי תו לא חיישי' שיעבור תחת המחיצה במים להצד שחוץ להמחיצ' לפי שהדלי אינו עובר כל כך ונקטינן מיהת מהאי מתני' דאמרי' גוד אסיק וגוד אחית ואף על פי שאין המחיצות ניכרות ומשם למד ר' בא בר ממל לומר גם כן בהאי מתני' דהמשלשל דפנות כדאמר לעיל וכדפרישית והשתא אמרת נמי דמצי רבי הושעיה למיפשט להבעיא דידיה ולומר גוד אסיק ואם כן אם הוא יושב ואוכל במקום שמיעט העמוד מגובה עשרים שפיר דמי וכדאמרן:
<b>ולא דמיא.</b> אסיקי' מילתיה דר' יוסי היא דא"ל לר' מישא דמתמה אמאי לא יליף לה מן הדא דר' בא בר ממל והא לא דמיא כלל דין דסוכה להאי דינא דמתני' דעירובין דהתם ים כרמלית היא ואינה לא רשות היחיד ולא רשות הרבים אלא מדרבנן בעלמא היא ואקילו בה רבנן דהם אמרו והם אמרו אבל הכא אמרה התורה בסוכות וגו' ומקרקע הסוכה כולה את מודד עשרים אמה ואם הסוכה היא גבוהה מעשרים אמה פסולה ולא מהני מקום מיעוט העמוד להכשיר ביושב ואוכל שם ומשום דבכה"ג לא אמרינן גוד אסיק דבעינן מחיצות הניכרות וליכא:


'''{{עוגן1|ברם}} כר"מ.''' דאמר בין המנורה ולדרום היה נכנס להיכל דלדידיה שתי פרכות היה והחיצונה פרופה בדרום ומהלך ביניהן עד שהוא מגיע לצפון ששם היה הפתח ליכנס לפני ולפנים לכ"ע וא"כ אפי' בעי לחזור לאחוריו וליצא דרך כניסתו לא יוכל שהיה צריך לילך לאחוריו כל אותו מהלך שבין שתי הפרכות עד שיגיע לפריפת החיצונה שבדרום ולחזור לההיכל ונמצא בשעה שהוא מהלך נותן הוא אחוריו לקדש:
Segment 5


'''{{עוגן1|כתיב}} ויבא שלמה לבמה אשר בגבעון ירושלם.''' ומה אנן קיימין לפירוש הפסוק הזה אם על ביאתו מירושלים להבמה היא נאמר א"כ יאמר ויבא מירושלם לבמה ואם על ביאתו מהבמה לירושלים הוא נאמר א"כ יאמר ויבא מהבמה לירושלם אלא כדר' שמואל בר אבודמא שבא ללמד לבמה היה בא וכו' כלומר כשיצא מן הבמה לירושלים היה כמו שהוא בא להבמה שחזר לאחוריו דרך כניסתו שלא ליתן אחוריו לקדש:
<b>היתה למטה מעשרה ותולה בה עיטורין וכו'.</b> כלומר שנעשית למטה מגובה עשרה מחמת שתלה בה תחת הסכך מיני נוי ועיטורין מלשון עיטרה בקרמים וכיוצא בהן הדין הוא כך שאם הן מדברים שראוין לסכך בהן שאינן מקבלין טומאה ואינן אוכלין וכל כיוצא בזה:
<b>ממעטין בה לפסול.</b> הרי זה מיעוט לענין לפסול הסוכה וכדאמרן שמחמת כך מיעט את הסוכה מגובה עשרה ופסולה:
<b>ואם לאו.</b> שאינן ראוין לסכך בהן:
<b>ממעטין בה לכושר.</b> כלו' דלא הוו מיעוט לפסול הסוכה שהרי אינו ראוין לסכך וכאלו אינה הן ואם יש בה גובה עשרה עד הסכך כשירה וממעטין בה לכושר דקאמר היינו שאף על פי שנתמעטה אפ"ה לכושר הוא ומשום דמכיון שאינן ראוין לסכך לא מיקרי מיעוט:
<b>היתה למעלה מעשרים אמה וכו'.</b> בזה איפכא הוא דהויא שאם הן דברים שראוין לסכך בהן ממעטין בה לכושר דעכשיו נתמעטה הסוכה מגובה עשרים והעיטורין סכך כשר הוא ואין כאן עשרים עד העיטורין ואם אינן ראוין לסכך מיעוטן לא הוי מיעוט ופסולה:
<b>אמר ר' שמי כשם שאמרו למעלן וכו'.</b> לאו אכולה מילתא פליג דהא ודאי בדברים הראוין לסכך למטה מעשרה ליכא מאן דפליג דהוי מיעוט ואין כאן גובה עשרה אלא אסיפא דחלוקה דלמטה מעשרה הוא דפליג דקאמר הת"ק שאם אינן ראוין לסכך ממעטין בה לכושר וכדפרישית דלא מיקרי מיעוט הואיל ואינן ראוין לסכך עלה הוא דפליג ר' שמי ואמר כשם שאמרו למעלן בכה"ג דהיכא שאינן ראוין לסכך המיעוט הוא לפסול ומשום דסכך פסול לא הוי מיעוט לענין גובה מעשרים כך אמרו למטן ופסולה בכה"ג דאע"ג דמסתברא הוא שאלו הדברים לא ימעטו מגובה עשרה הואיל ואינן ראוין לסכך מכל מקום מכיון דהן תלוים בתוך עשרה דירה סרוחה היא ואין אדם דר בדירה סרוחה ופסולה:


'''{{עוגן1|למקום}} של תורה.''' שלא תהא לנו ביטול התורה מחמת הגלות:
Segment 6


'''{{עוגן1|בחסרון}} של מצות.''' כלומר שנדאג תמיד אפשר שחסרנו לעשות איזה מצוה מן המצות:
<b>מנין למעלה מעשרה שהיא רשות אחרת וכו'.</b> סוגיא זו כתובה למעלה בפ"ק דשבת בהלכה א' עד תרוטות היו ושם פירשתי עיין שם:


'''{{עוגן1|גשומה}} ושחונה.''' אם שחונה תהא גשומה בעתה:
Segment 7


'''{{עוגן1|ועל}} אנשי השרון.''' שדרים בין ההרים ובעומק:


'''{{עוגן1|שלא}} יעשו בתיהם קבריהם.''' מחמת רוב הגשמים ושלא יהו טובעים בתיהן:


'''{{עוגן1|אפי'}} אותן וכו'.''' והיאך נדמה לו דמות אדם:
Segment 8


'''{{עוגן1|א"ל}} מאן אמר לי וכו'.''' אפשר כבוד הקב"ה בעצמו נראה לו:
<b>תני.</b> בתוספתא פ"ב רבי אומר כל סוכה שאין בה ארבע אמות על ארבע אמות פסולה:
תחילתדףכאן ה/ג
<b>אף על פי שאין שם ארבע דפנות.</b> תו לא מיקרי דירת עראי דכולהו הני תנאי דברייתא סבירא להו סוכה דירת קבע בעינן ולר' בארבע על ארבע סגי למיהוי כדירת קבע ולרבי שמעון ארבע דפנות בעינן אף על פי שאין בה ארבע אמות על ארבע אמות:
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|משניטל}} הארון וכו' ושתיה היתה נקראת.''' שתיה לשון יסוד על שם שממנה נשתת העולם ובה יסד הקב"ה את עולמו:
<b>ורבי יהודה אומר ארבע אמות וארבע דפנות.</b> כלומר או זה או זה ולאו דתרתי בעינן הוא דקאמר כדמוכח מדלקמן:
<b>וכן היה ר' יהודה מחייב במזוזה אע"פ וכו'.</b> כלו' אף על פי שאין שם שתיהן אלא או ד' אמות או ד' דפנות דירת קבע מיקרי וחייבת במזוזה:
<b>מסתברא וכו'.</b> השתא מפרש לה למילתיה דר' יהודה דמסתברא הוא דר' יהודה מודה הוא לאילין רבנן רבי ור"ש לרבי מודה הוא לענין ד' אמות דהויא סוכה ולר"ש בד' דפנות והיינו כעין סברא דידהו הוא דמודה אבל לא לכולא מילתייהו דאלו לרבי לא סגי אלא בד' אמות ולר"ש נמי לא סגי אלא בד' דפנות ומיהו בהא הוא דמודה דאו ד' אמות או ד' דפנות דירת קבע מיקרי אבל אילין רבנן לא יודין לר' יהודה לענין חיוב מזוזה בסוכה דלדידהו אע"פ שיש בסוכה ד' אמות וד' דפנות פטורה היא מן המזוזה ואינה טובלת במעשרות כדין בית הקובע למעשרות ומשום שאינה אלא לז' ימים לאו ביתא מיקריא להתחייב באלו:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|לאורו}} של ארון.''' שהיה מאיר בכל בית קדשי הקדשים:
Segment 9


'''{{עוגן1|היה}} מגשש.''' ממשמש כמו באישון ואפלה:
<b>ר"ש אומר ארבע וכו'.</b> השתא מפרש לטעם פלוגתייהו דר"ש וחכמים כמו ששנינו בתוספתא סוף פ"ק דחכמים אומרים שתים כהלכתן ושלישית אפי' טפח ור"ש אומר שלש כהלכתן ורביעית אפי' טפח:
<b>מ"ט דרבנן סוכות וכו'.</b> ג' פעמים כתיב בקראי מצות סוכה בסוכת תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסכת למען ידעו דרתיכם כי בסכות הושבתי הרי שלש פעמים אחת למעלן על הסכך ושתים למטן על הדפנות הרי ב' כהלכתן מן התורה והשלישית מדבריהן שהוסיפו על השתים ואפי' טפח סגי:
מ"ט דר"ש סכת סכת שתים חסר הרי שתים וסוכות אחד מלא ג"כ שתים הרי כאן ארבע אחת למעלן לסכך ושלש למטן לדפנות והרביעית מדבריהן שהוסיפו ואפי' טפח:
<b>תרין אמורין.</b> תרי אמוראי אמרו בטעמא חד מפרש טעמון דרבנן ואחרינא מפרש טעמא דר"ש ובאופן אחר:
<b>מ"ט דרבנן.</b> דכתיב וסוכה תהיה לצל וגו' הרי אחת למעלן דצל כתיב וזהו הסכך ושלש פעמים סוכות שבתורה הרי שלש על הדפנות אלא דאתי הילכתא וגרעתיה לשלישית ואוקמה אטפח ולר"ש קרא דישעיה ג"כ על הסכך וארבע שבתורה דחד סוכות מלא ואתאי הילכתא וגרעתה לרביעית ואוקמה אטפח:
<b>רבנן דקיסרין שמעון.</b> נפקא להו לטעמא דר"ש ורבנן מן הדין קרייא דישעיה וסוכה תהיה וגו' ובהא פליגי דרבנן עבדי מפרשי להאי מזרם וממטר לאחת דקסברו דאם היא מחסה ומסתור מזרם מהני נמי ממטר וא"כ לא מרבינן מהאי אלא דופן אחת ואין כאן מהאי קרא כוליה אלא שלש ואתא הילכתא וכו'. ור' שמעון חשיב למזרם וממטר לשתים ומרבה עוד שתי דפנות ואתא הילכתא וכו':


'''{{עוגן1|תני}} ר"ח.''' כן ולמה נקרא אבן שתיה וכו' כדיליף מדכתיב מציון מכלל יופי ממנו מוכלל יופיו של עולם:
Segment 10


'''{{עוגן1|ואומר}} לכן כה אמר אדני ה' הנני יסד בציון אבן אבן בוחן פנת יקרת מוסד מוסד המאמין לא יחיש.''' פנת יקרת מוסד על שם שממנה יוסד והושתת העולם:
ותני כן וכו' בתוספתא דלעיל וכדפרישית:
תחילתדףכאן ה/ד
<b>שתים.</b> שתים הדפנות של ארבע ארבע טפחים במשכן דפחות מארבע טפחים לא מיקרי מקום בכל מילי ודופן השלישית אפי' טפח כשר:
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|נטל}} את הדם.''' הפר ממי שהוא ממרס בו על הרובד הרביעי שבעזרה כדאמרי' בפ' דלעיל:
<b>אותו של טפח שנתנו באמצע.</b> שלא הדביק אותו לאחד מן שתי הדפנות אלא הרחיקו ונתן אותו באמצע משוך מן הצדדים מהו:
<b>חזר ואמר.</b> הדר בעי ר' הושעיה בעיא אחריתי על דפנות הצדדים ג"כ כעין בעיא קדמייתא אותו של ארבע טפחים וכו'. כלומר אחד מאותן של ד' טפחים שנתנו באמצע כגון שהדביק אותו של טפח לאחד מדפנות הצדדים ודופן השני נתנו באמצע משוך להלן מהו:
<b>כהדין עובדא.</b> דבעיא אחריתא אתא קומי ר' יוסי ואכשר:
<b>ותני.</b> בתוספתא פ"ק כן חצר שהעמודים מקיפין אותה הרי העמודים כדפנות ואם סיכך עליהם כשר ואע"פ שאין העמודים סמוכים זה לזה כל זמן שאינן רחוקין זה מזה הרבה והיינו עד עשר אמות כשר וה"נ כן אם לא הרחיק הדופן הרבה כשר:
<b>והא מתניתא פליגא.</b> תוספתא דלעיל פליגא על ר' יוסי דאכשר דהא קתני שתי' עשויין כהלכתן דוקא הא שלא כהלכתן פסולות וסברין מימר מאי שלא כהלכתן היינו באמצע שלא הדביק שתי הדפנות זה בזה והיכי אכשר ר' יוסי בהדין עובדא:
<b>אמר רב שמואל בר רב יצחק.</b> מאי שלא כהלכתן דקתני כגון שנתן אלו שלא כנגד אלו כלו' אחד מן הדפנות משוך לארכו מדופן השני זה כלפי מזרח וזה כלפי מערב אבל אם היה משך ארכן זה כנגד זה אלא שבמשך הרוחב הרחיק אחד מחבירו כשר:
<b>אותה של טפח וכו'.</b> אם השתים מדובקין ועשוין כמין גאם צריך שיהא אותו של טפח משוך להלן ברוחב טפח כדי שיהא ניכר שזהו לדופן השלישית. א"נ אם משוכה לפנים צריך שלא תהא משוכה מראש דופן הצד אלא טפח בלבד ושייך שפיר הא דשמואל אבתריה דס"ל אפי' כנוסה כמה לפנים רואין אותה כאילו היא יוצא ועומדת כלפי חוץ כנגד ראש דופן של הצד וכן קאמר ר' בא וכו' בשם רב דס"ל נמי כשמואל:
<b>ר' יוחנן ור"ל חד.</b> ס"ל כהדין דקאמר רב מדנפשיה וחד ס"ל כהדין דקאמר שמואל:
<b>עלון והוון קומי רב.</b> נכנסו והקשו ופלפלו בדין זה לפני רב עד דאסקו כהדא דשמואל. והוא שתהא נתונה בתוך שלשה טפחים. מראש דופן הצד דאמרי' לבוד:
<b>כלחיים.</b> כדרך שאמרו בדין לחיים שאם הלחי נתון תוך ג' טפחים להמבוי כשר דכלבוד דמי ולאפוקי אם משוך יותר לפנים שאינו נידון משום לחי:


'''{{עוגן1|נכנס}} למקום שנכנס.''' בבית קדש הקדשים:
Segment 11


'''{{עוגן1|ועמד}} למקום שעמד.''' בבין הבדים:
<b>נעץ ארבעה קנים בארבע זויות של כרם וכו'.</b> סוגיא זו כתובה בפ"ד דכלאים בהלכה עד ר' יוסי בשם רב מ"מ מכיון שהעומד מרובה על הפרוץ מותר. וכן היא כתובה בפ"ק דעירובין בהלכה ו' ושם תמצא מפורש ומבואר הכל:


'''{{עוגן1|והזה}} ממנו אחת למעלן ושבע מלמטן.''' כדיליף בגמרא דגבי פר כתיב והזה באצבעו על פני הכפורת קדמה ולפני הכפורת יזה שבע פעמים וגבי שעיר כתיב והזה אותו על הכפורת ולפני הכפורת הרי בפר מפורש שאותן שלפני הכפורת היינו למטה שבע ובשעיר מפורש דאותה שעל הכפורת אחת היא דכתיב והזה אותו דמשמע חדא וכתיב בשעיר ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר מה תלמוד לומר כאשר עשה ללמד שיהו כל עשיותיו שוות כשם שלמטה בפר שבע כך למטה בשעיר שבע וכשם שלמעלה בשעיר אחת כך למעלה בפר אחת:
Segment 12


'''{{עוגן1|ולא}} היה מתכוין להזות לא למעלן.''' שתהא אחת למעלה בחודה של כפורת העליון ולא שיהו השבע למטה בעוביו שהרי לא היו צריכים להיות נוגעים על הכפורת אלא על הארץ נופלים:


'''{{עוגן1|אלא}} כמצליף.''' מפרש בגמרא כמטוורד כזו שהוא מטווה ויורד או כמנגדנא כמלקה הזה שמתחיל בין הכתפים ויורד למטה כך היה מתכוין שיהיו ח' הזאות הללו בארץ כשורה זו תחת זו:


'''{{עוגן1|וכך}} היה מונה אחת אחת ואחת וכו'.''' מפרש בגמרא כדי שלא יטעה שאם לא ימנה הזאה הראשונה שהיא למעלה לעצמה עם כל השבע שלמטה פעמים שיטעה וימנה בהזאה ראשונה של השבע שלמטה שתים ואין לומר שימנה לצרף הזאה של מעלה עם השבע שלמטה וימנה עד שמונה מפני שמצוה להפסיק מתנות שלמטה מתוך שבעה ולא מתוך שמונה:
Segment 13


'''{{עוגן1|הביאו}} לו את השעיר.''' שיוצא מן ההיכל לבין האולם ולמזבח ומביאין לו השעיר ושוחטו במקום ששחט את פרו:


'''{{עוגן1|ר'}} יהודה אומר לא היה שם אלא כן אחד בלבד.''' טעמיה דחייש לאחלופי ונכתוב עלייהו הי דפר והי דשעיר נמי לא דזמנין דלאו אדעתיה לעיוני בכתבא:


'''{{עוגן1|נטל}} דם הפר וכו'.''' מסקנא דמילתיה דר' יהודה היא דס"ל לא היה שם אלא כן אחד והיה צריך ליטול דם הפר תחלה כדי להניח דם השעיר על הכן שהיה עליו דם הפר ואין הלכה כר' יהודה:
Segment 14


'''{{עוגן1|והזה}} ממנו על הפרוכת שכנגד הארון מבחוץ.''' זהו בהיכל דכתיב וכן יעשה לאהל מועד דכשם שהוא מזה כל ההזאות בלפני ולפנים כך הוא מזה באהל מועד:


'''{{עוגן1|עירה}} דם הפר לתוך דם השעיר.''' דכתיב במתנות המזבח ולקח מדם הפר ומדם השעיר משמע משניהן יחד:


'''{{עוגן1|ונתן}} את המלא לתוך הריקן.''' חוזר ומערה מזרק המלא לתוך הריקן כדי שיתערבו הדמים יפה יפה:
Segment 15


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|מהו}} כמצליף וכו'.''' כדפרישית במתני':


'''{{עוגן1|כדי}} שלא יטעה א"ר זעירא וכו'.''' כדפרישית במתני' ולפיכך אינו מונה עד שמונה:


'''{{עוגן1|והא}} קתני שבע ואחת.''' כלומר לדידך דקאמרת שמצוה שיגמור הזיותיו מתוך שבע א"כ לא היה צריך כלל להזכיר הזאה ראשונה עמהן ובמתני' קתני שמזכיר גם את האחת:
Segment 16


'''{{עוגן1|א"ר}} בון.''' דזה נלמד מן הכתוב היא דכתיב ולקח מדם הפר והזה באצבעו על פני הכפרת קדמה ולפני הכפרת יזה שבע פעמים והאי יזה מיותר הוא דהא כתיב והזה באצבעו אלא ללמד שצריך שתהא הזאה ראשונה שהיא אחת שלמעלה נמנית עם כל הזאות שבע שלמטה:


'''{{עוגן1|כתיב}} והזה וכו'.''' במתן דמים דשעיר כתיב והזה אותו על הכפרת ולפני הכפרת יכול על גגה וחודה דהכפרת תלמוד לומר לפני אי לפני יכול על מצחה כלומר על פני רחבה ת"ל על ולפני כלומר דתרוייהו צריכי ללמד שלא יזה לא על תודה ולא ע"פ רחבה אלא כנגדה:


'''{{עוגן1|צריך}} שיהא נוגע.''' הזאה בהכפרת:
Segment 17


טעמא דר' שמואל דא"צ שיהא נוגע דכתיב בשעיר והזה אותו וגו' וכתיב לעיל בפר והזה באצבעו על פני הכפרת קדמה ולפני הכפרת יזה שבע פעמים מה להלן על מצחה כלומר כנגד מצחה וא"צ שיהא נוגע דהא קדמה כתיב משמע דבמקצת צריך שיהא קדמה וכלומר שיטה בההזאה קדמה ולא יגע בהכפרת שהיא במערב אף כפרת שנאמר בשעיר כנגד מצחה ולא על גגה וכו':
<b>ראשי פסל היוצאין מן הסוכה נידונין כסוכה.</b> ומפרש רב הונא בשם רבנן דתמן דבבל ובלבד על פני כול' שהפסל והוא הסכך יוצא מן הסוכה על פני כולה ברוחב הסוכה וקמ"ל שאע"פ שאין שם דפנות שהרי יוצא היא מן הסוכה אפ"ה נידון כסוכה:
<b>ואפילו כנגד הדופן.</b> כלו' דמיירי שיוצא לפני הסוכה ומשכא חדא דופן בהדייהו והא קמ"ל שאף על פי שאין כאן דופן שני אפ"ה נידון כסוכה:
<b>ר' חייא אמר.</b> דהכי קאמר ר' יוחנן בשם ר' הושעיה דאפי' יוצא שלא כנגד הדופן וקס"ד דיוצא חוץ לסוכה ולא בצד הדופן אלא באמצע ואפ"ה נידון כסוכה והיינו דפריך דעל דעתיה דר' יסא ניחא דמיהת משכא ואזילא חדא דופן בהדיה אלא על דעתיה דר' חייא דאפי' שלא כנגד הדופן מה הקלת בה בתמיה אמאי הקלת בה כל כך שאפי' יוצא חוץ לסוכה ואין כאן דופן כלל יהא נידון כסוכה ואי דבשאינו יוצא חוץ לסוכה קאמרת א"כ קשיא מה היקלת בה דלענין מה קאמרת נידון כסוכה ומאי קמ"ל ומשני חמתה מרובה מצילתה הקלת בה ולעולם בתוך הסוכה מיירי וכגון שרובה צילתה מרובה מחמתה והפסל היוצא חמתה מרובה מצילתה הוא וקמ"ל דלא מיפסלא בהך פורתא והכל נידון כסוכה:


מיסבור סבור ר' [בון בר] חייה (בון) הזיית שעיר מעלה וכו' ואינה כן אלא הזיות שעיר שלמטן למידות מהזיות פר שלמטן. כצ"ל וכדמייתי הברייתא דת"כ פ' אחרי מות דלקמיה דדריש והזה אותו דשעיר על אחת דלמעלה ולפני הכפרת והיינו למטה בשעיר אינו יודע כמה שאינו מפורש למטה אלא בפר הרי אני דן וכו' כמבואר ונמצא דלמטה בשעיר הוא דנלמד מלמטה דפר ולמעלה דפר הוא דנלמד מלמעלה דשעיר:
Segment 18


'''{{עוגן1|הקדש}}.''' וכפר על הקדש כתיב ודריש צריך לכוין בהזיותיו כנגד הקדש:
<b>וכשחמה וכו'.</b> על המתני' קאי דקתני שחמתה מרובה מצילתה פסולה ודייקינן הא מחצה על מחצה כשירה והא תנינן בפ' דלקמן סוכה המדובללת שצילתה מרובה מחמת' כשירה ומשמע הא מחצה על מחצה פסולה וקשיין אהדדי הכא את. אמר כשירה והכא את אמר פסולה:
<b>שנייא היא באילן שדרכו לפסע.</b> כלו' לקמן מיירי שקצץ אילן אחד שסיכך בו ולא הפריד הענפים ולסדר הסכך בשוה ובסכך כזה מסתמא קנה אחד עולה וקנה אחד יורד והיינו דקאמר שדרכו לפסע שאין הסכך שוכב בשוה אלא הענפים פוסעין ומתרחקין זה מזה כאדם הפוסע מכאן לכאן הלכך בכה"ג מחצה על מחצה פסולה דזמנין יתרחקו הרבה זה מזה ולאו אדעתיה ויהיה חמתה מרובה מצלתה:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|אמר}} ר' נחמיה וכו'.''' ברייתא היא בת"כ פרשת אחרי מות:
Halakhah 2


'''{{עוגן1|ויצא}} אל המזבח אשר לפני ה' מה ת"ל.''' אשר לפני ה':


'''{{עוגן1|לפי}} שמצינו בפר הבא על כל המצות שהוא עומד חוץ למזבח ומזה על הפרוכת בשעה שהוא מזה.''' כדדריש לעיל בפ' ויקרא גבי פר כהן המשיח דכתיב ביה והזה מן הדם שבע פעמים לפני ה' את פני פרוכת הקדש יכול שהוא עומד לפנים מן המזבח ומזה על הפרוכת ת"ל שם ונתן הכהן מן הדם על קרנות מזבח קטרת הסמים לפני ה' מזבח לפני ה' ואין הכהן לפני ה' אלא עומד חוץ להמזבח ומזה על הפרוכת:


'''{{עוגן1|יכול}} אף זה.''' של יה"כ כן ת"ל אשר לפני ה' היכן היה הכהן עומד לפנים מן המזבח שהיא בין הפרוכת ובין המזבח ומזה:
Segment 1


'''{{עוגן1|או}} אינו מדבר.''' כאן אלא על מזבח החיצון לפי שבפר הבא על כל המצות מפורש שם על קרנות מזבח קטרת הסמים לפני ה' אשר באהל מועד. אבל כאן כתיב ויצא אל המזבח ולא מפורש איזה מזבח:
מתני' <b>סוכה ישנה.</b> כדמפרש שעשאה קודם לחג שלשים יום ולא פי' שהוא לשם חג:
<b>בית שמאי פוסלין.</b> דסבירא לן סוכה לשם חג בעינן דכתיב חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים ואלו תוך שלשים לחג הוה כיון דשואלין ודורשין בהלכות החג קודם לחג שלשים יום סתם העושה לשם חג הוא עושה אבל קודם שלשים סתמא לאו לשם חג:
<b>וב"ה מכשירין.</b> דלא בעינן סוכה לשם חג וקרא דחג הסוכות מיבעי להו לעושין סוכה בחולו של מועד וב"ש ס"ל כר"א דאין עושין:


'''{{עוגן1|ת"ל}} אשר לפני ה' הא אינו מדבר אלא במזבח הפנימי.''' שהוא כולו לפני ה' באהל מועד:
Segment 2


'''{{עוגן1|הכל}} מודין.''' לעיל בהלכה שלפניה דפליגי אם צריך שיהא נוגע הדם בכפורת או לא מודין הן בפר משיח ופר העדה שכתוב בהם לפני ה' את פני הפרוכת שאינו צריך שיהא נוגע הדם בפרוכת ומה פליגין לעיל בפר ושעיר של יה"כ ואית תני וכו':
גמ' <b>תני.</b> בברייתא צריך לחדש בה דבר לב"ה דמכשרי אף בשעשאה סתם קודם לשלשים יום מ"מ צריך לחדש איזה דבר מקודם החג שיהא ניכר שסוכה זו למצות החג:
<b>חברייא אמרי טפח.</b> צריך לחדש בה ור' יוסה אמר אפי' כל שהוא:
<b>מ"ד כל שהוא וכו'.</b> כלו' הא דקאמר כל שהוא ובלבד אם עושה החידוש על פני כל הסוכה בהא סגי אף בכל שהוא אבל אם אינו עושה אלא במקום אחד מודה ר' יוסה דבעינן טפח:
<b>אף במצה כן.</b> דבמצה ישנה ג"כ תפלוגתא דב"ש וב"ה אם כשירה היא ור' יוסי אמר דברי הכל היא במצה ישינה שעשאה סתם קודם ל' יום דפסולה דמכיון שלא עשאה בפירוש לשם פסח דבר ברור הוא שלא דיקדק בה לשומרה מחימוץ דאף ב"ה מודה בה:
<b>עשויה כהלכתה.</b> שעשאה מסוככת כהלכתה וניכר שהיא לשם צל ולא לשם דירה:


'''{{עוגן1|אמרתי}} וכו'.''' ובתוספתא סוף פ"ב גריס ואמרו לו אלו מדמים של יוה"כ:
Segment 3


'''{{עוגן1|הדא}} אמרה צריך שיהא נוגע.''' א"כ ש"מ שצריך היה שיהא נוגע. וקאמר דלא היא דאפילו תימר א"צ שיהא נוגע אלא שאם נגע נגע ואירע כך לפעמים ולפיכך ראה שהיה עליה טיפי דמים:
<b>העושה סוכה לעצמו וכו'.</b> תוספתא היא בברכות בפ' בתרא והובאה לעיל פ' הרואה וחסר כאן חלוקה אחת וה"ג בתוספתא העושה סוכה לעצמו אומר ברוך שהגיענו לזמן הזה נכנס לישב בה וכו'. והכא גריס לה בשם חנן בר בא בשם רב. וזמן כלומר שצריך לברך זמן בשעת עשייתה:
<b>מכיון שחשיכה מהו שיהא צריך להזכיר זמן.</b> כמו בשאר י"ט או דנימא שיצא הוא בברכת זמן שבירך בשעת עשייתה:
<b>עביד לה שמוע'.</b> דכל הני אמוראי דקחשיב ר' זעירא וכו' אמרו מפי השמועה ששמעו זה בשם זה וכולהו ס"ל דאע"פ שבירך זמן בשעת עשייתה מ"מ מכיון שחשיכה צריך להזכיר זמן על הכוס משום י"ט:


'''{{עוגן1|נתן}} מכלי קדש לתוך כלי חול פסול.''' כלומר בהא פשיטא לן שאם נתן הדם מכלי קדש לכלי חול שפסול הוא כל זמן שלא יחזיר לכלי חדש כדתנן בפ"ג דזבחים קיבל בכלי קדש ונתן בכלי חול יחזיר לכלי קדש ומשמע הא מכלי קדש לתוך כלי קדש אחר לא פסל א"נ לשון שאלה היא מי נימא הא לתוך כלי קדש אחר לא פסל או דילמא צריך שיחזיר להכלי קדש שקיבל בו ולזרוק ממנו:
Halakhah 3


'''{{עוגן1|מתני'}} אמרה כן.''' דלא פסל דקתני לעיל עירה דם הפר לתוך דם השעיר וזהו מכלי קדש לכלי קדש אחר:


'''{{עוגן1|ופריך}} מה את שמע מינה מהכא.''' הרי אין כאן אלא עירוב הדמים זה בזה. ולעולם אם עירה הדם מכלי קדש שקיבל לתוך כלי קדש אחר ריקן אפשר שפסל:


'''{{עוגן1|אמר}} ר' מנא וכו'.''' כלומר דר' מנא מסיק הקושיא וכי נימר כאן שמערה מדם הפר שהוא מלא לתוך דם השעיר שהוא ריקם בתמיה והלא דם לתוך דם הוא מערה ולא לכלי אחר ריקם:
Segment 1


'''{{עוגן1|א"ר}} יוסי בר' בון עירה דם הפר לתוך דם השעיר מלא.''' כלומר דר' יוסי בר' בון מתרץ להא דר' חניי דאכתי האי מילתא ש"מ ממתני' דודאי מה דקתני עירה דם הפר לתוך דם השעיר היינו לתוך דם השעיר מלא ובהא מודינא לך אלא מכאן והילך חוזר ובוללו לתוך כלי אחר כדי שיבללו ויתערבו כל צרכן וא"כ ש"מ שיכול להערות מכלי קדש שקיבל לתוך כלי קדש אחר:
מתני' <b>העושה סוכתו תחת האילן כאילו עשאה בתוך הבית.</b> ופסולה ודייקינן מדלא תני פסולה ולמה ליה למיתני כאילו עשאה בתוך הבית אלא הא קמ"ל אילן דומיא דבית שהאילן צילתה מרובה מחמתו ומש"ה פסולה אבל אם האילן חמתו מרובה מצילתו וחבטן עם הסכך כשר כשירה הסוכה:
<b>סוכה על גבי סוכה העליונה כשירה והתחתונה פסולה.</b> כגון דקיימא עליונה בתוך עשרים ותרוייהו צילתן מרובין מחמתן דהעליונה כשירה והתחתונה פסולה משום דיש לה שני סככים וקרא כתיב בסכת תשבו חסר דמשמע בסוכה אחת ולא בסוכה שתחת הסוכה:
<b>ר' יהודה אומר אם אין דיורין בעליונה.</b> כלומר שאינה ראויה לדירה כגון שאין בה בגובה עשרה התחתונה כשירה ומסקינן בבבלי דפלוגתייהו דת"ק ור' יהודה למיתוקמא בשאין התחתונה יכולה לקבל כרים וכסתות של עליונה אלא על ידי הדחק דאי בשאינה יכולה לקבל כלל כ"ע ל"פ שהתחתונה כשירה לפי שהסכך שלה לאו סכך הוא כלל ולא הויא סוכה שתחת הסוכה וכשירה היא בסכך של העליונה ואם התחתונה בריאה היא ויכולה לקבל כרים וכסתות של העליונה אף שלא ע"י הדחק כ"ע מודו דהתחתונה פסולה משום סוכה שתחת הסוכה כי פליגי כשיכולה לקבל ע"י הדחק דת"ק סבר מכיון דמיהת על ידי הדחק מקבלת שם סוכה על העליונה ומיפסלא התחתונה משום סוכה תחת סוכה ור' יהודה סבר כיון דאין התחתונה יכולה לקבל להדיא אלא ע"י הדחק לאו שם סוכה על העליונה דסכך של התחתונה לאו כלום הוא ולא מיקרי סוכה שתחת סוכה ומיתכשרא התחתונה בסכך של העליונה ואין הלכה כר' יהודה:


'''{{עוגן1|מנין}} שהוא זקוק להערות.''' ולערב דם הפר עם דם השעיר:
Segment 2


'''{{עוגן1|ת"ל}} ונתן.''' ולקח מדם הפר ומדם השעיר ונתן על קרנות המזבח סביב:
גמ' <b>שני סככים זה על גבי זה וכו'.</b> משום דבמתני' קתני העליונה כשירה והתחתונה פסולה וכדפרישית דמיירי דתרוייהו צילתן מרובה מחמתן והלכך עליונה היא דכשירה ושהיא בתוך עשרים והתחתונה פסולה משום סוכה שתחת סוכה. והשתא קאמר הש"ס אם השני סככין זה ע"ג זה הן בכה"ג שהעליונה חמתה מרובה מצילתה והתחתונה אין חמתה מרובה מצילתה אלא שע"י שניהן צילתה מרובה מחמתה בתחתונה אם תצרף הסכך העליון עם התחתון וכמה יהא ביניהן ויצטרפו זה עם זה להיות התחתונה כשירה ע"י צירוף זה ולהכי נקיט התחתון אין חמתו מרובה מצילתו כלומר לא שצילתו מרובה הוא מחמתו דא"כ א"צ צירוף להכשיר התחתונה ואם הוא ג"כ חמתו מרובה מצילתו א"כ מסתמא לא מהני הצירוף להיות התחתונה צלתה מרובה מחמתו אא"כ מקום הצל של העליון כנגד מקום החמה של התחתון ומילתא דלא שכיחא היא ולכוין כל כך בהסככי' אבל כשאין התחתון חמתו מרובה מצילתו אלא שוה בשוה הוא שפיר משכחת לה דע"י צירוף העליון עם התחתון תהיה התחתונה צילתה מרובה מחמתה וכמה יהא ביניהן ויצטרפו:
<b>תרין אמוראין.</b> פליגי בה חד אמר עשרה כלומר אפילו חלל עשרה ביניהן מצטרפין להכשיר התחתונה שהיא ע"י כך צילתה מרובה מחמתה ואחרינא אמר עד ארבעה טפחים הוא דמצטרפין אבל לא אם החלל שביניהן הוא יותר מד' טפחים:
<b>מתיב מ"ד וכו'.</b> כלו' בשלמא לדידי טעמא משום דסתם סוכה גבוה עשרה ולענין צירוף בכדי שתהיה התחתונה צילתה מרובה מחמתה מהני אף אם העליונה גבוה עשרה מהתחתונה אלא לדידך דקאמרת ארבעה טפחים ומאי טעמא דידך אי משום אהל דמקום ארבעה אהל חשיבא אם כן קשיא הרי מצינו אהל שהוא טפח כדקי"ל גבי טימאה טפח על טפח מרובע מביא את הטומאה כדתנן בפ"ג דאהלות:


'''{{עוגן1|יכול}}.''' לא יהא מערבן אלא דה"ק שיתן מזה בפ"ע ומזה בפ"ע:
Segment 3


'''{{עוגן1|ת"ל}}.''' גבי ועשית מזבח מקטר קטרת בפ' תצוה וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה א"כ אחת בשנה היא דמכפר ולא שיתן עליו מזה ומזה בפ"ע דא"כ הוי שתים בשנה:
<b>רבי יהודה אומר וכו'.</b> ושואל הש"ס מה האי דיורין דקאמר אם דיורין ממש שאין שום אדם דר בעליונה או אפילו ראויה לדיורין לא הויה הוא דקאמר ופשיט ליה מדקאמר ההוא סבא לפני ר"ז לדברי רבי יהודה ותני דקאמר אפילו החתונה כשירה ואין אדם אומר אפי' אלא דהוא מודה על קדמייתא וכלו' דמיהת מודה להת"ק דהעליונה כשירה היא ושייך למימר דאפי' התחתונה סבירא ליה לר"י דכשירה ואי ס"ד דאף אם אין העליונה ראויה לדירה קאמר א"כ ודאי אין העליונה כשירה ומאי אפי' דקאמר אלא הדא אמרה. דדיורין ממש הוא דקאמר:


'''{{עוגן1|או}} נימר.''' דלא קפיד קרא אלא מדם הפר לא יהא אלא אחת בשנה אבל יכול לחזור וליתן עליו מדם שעיר:
Halakhah 4


'''{{עוגן1|תני}} ר' ישמעאל.''' דהדר כתיב מדם חטאת הכפורים אחת בשנה וגו' ללמד על כל חטאת הכפורים שיהא דוקא אחת בשנה בין מהפר ובין מהשעיר ולפיכך זקוק להערות וליתן מדם שניהם אחת בשנה:


'''{{עוגן1|הכל}} [מודים] בשבע הזאות שלמטן.''' על המזבח לאחר שנותן על הקרנות מזה הוא על טהרו של המזבח שבע כדכתיב והזה עליו מן הדם באצבעו שבע פעמים וטהרו וגו' וכדתנן לקמן הזה על טהרו וכו' ובקרנות פליגי תנאי בברייתא דאיכא מ"ד דס"ל דאין מערבין לקרנות אלא נותן מזה בפני עצמו ומזה בפ"ע ומיהת הכל מודים באלו שבע שלמטה על טהרו שזקוק הוא להערות ולערבן וליתן משניהם ולא מכל אחד בפ"ע דכתיב שבע פעמים ולא ארבע עשרה:


'''{{עוגן1|קיבל}} מדם הפר בשלשה כוסות.''' וכן מדם השעיר בשלשה כוסות אחרים אחד מזה ליתן ממנו על הבדים וכו' וכן ליתן מאחד מזה על הבדים וכו' איזה מן הכוסות הוא זקוק להערות זה עם זה שיתן מהן על המזבח:
Segment 1


'''{{עוגן1|ויש}} אדם מחשב חצי כפרה.''' בתמיה לדידך שקיבל כל א' וא' מהן בשלשה כוסות בפני עצמן וא"כ בתחלה לא חישב אלא על חצי כפרה בכפרת המזבח שהרי קיבל כל א' וא' בפני עצמו והא כבר שמעינן דאין כפרת המזבח אלא משניהן יחד ובכה"ג דאמרת הקבלה שלא כהוגן היתה:
מתני' <b>פירס עליה סדין.</b> להגן מפני החמה א"נ מפני החמה שמיבשת הסכך ומתוך כך נעשה חמתה מרובה:
<b>או תחתיה מפני הנשר.</b> שלא יהו העלין והקסמין נופלין על השלחן א"נ שלא ינשרו העלין ותשאר הסוכה חמתה מרובה מצילתה וסדין דבר המקבל טומאה ופסול לסכך ודוקא מפני הנשר אבל לנאותה כשירה דכל לנאותה צורך סוכה היא ובטל לגבה ולאו שם סכך עליה:
<b>אי שפירס ע"ג הקינוף.</b> הן ד' קונדיסין שהן לד' רגלי המטה והן גבוהין עשרה ומניח כלונסות מזה על זה על גביהן ופירס הסדין עליהן והרחיקן מן הסכך דהשתא לא משום מסכך בדבר המקבל טומאה מפסלא דהא לאו לסכוכי שטח' התם אלא דפסולה משום שאינו יושב בסוכה דאהל מפסיק ביניהן:
<b>אבל פורס הוא על נקליטי המטה.</b> שאינן אלא שנים והן יוצאין באמצע המטה א' למראשותי' ואחד לרגליה ונותנין כלונסא מזה לזה ופורס עליו סדין והיא משפע לכאן ולכאן ומשום דאין לה גג רחב טפח למעלה. ולא מיקרי אהל:


'''{{עוגן1|אלא}} כיני קיבל מדם הפר בשלשה כוסות ומדם השעיר בשלשה כוסות וכו'.''' כלומר לא תימא שקיבל מכל אחד ואחד בכוס בפ"ע ובשלשה לשלשה העבודות אלא כך שקיבל מדם הפר בשלשה כוסות ובאותן שלשה כוסות בעצמן קיבל ג"כ מדם השעיר וחישב מאחד מהן על הבדים שיזה בשביל דם הפר ואח"כ יזה בשביל דם השעיר וכן מכוס השני על הפרוכת וכן על מזבח הזהב ונמצא כל הכוסות כולן עומדות איזה מהן הוא זקוק להערות וכלומר למאי דאמרי' לעיל שאחר שנותן דם הפר לתוך דם השעיר חוזר ובוללן לתוך כלי אחר כדי שיתערבו יפה יפה וכאן שיש שלשה כוסות מדם שניהן מספקא לן אם לאחר שנתן מהן המתנות על הבדים ועל הפרוכת זקוק הוא להערות מכל א' וא' ולערבן יפה בכלי אחר דעל כל כוס וכוס אמרי' שמא זה הוא שחישב עליו שיזה מהן על מזבח הזהב או דילמא אינו זקוק להערות אלא כוס אחד מהן ואיזה שירצה שלאחר שנתן מהן על הבדים ועל הפרכת נוטל כוס א' ומערה לתוך כלי אחר ונותן על מזבח הזהב או אותו כוס שניתן ממנו אותן המתנות אותו מערה לתוך כלי אחר ונותן על מזבח הזהב:
Segment 2


'''{{עוגן1|תפלוגתא}}.''' האי מילתא תליא בתפלוגתא דר"ז ודר' הילא במאי דפליגי בשעירים שאם הגריל על שלשה זוגות שעירים וליתן מהשעיר אשר לה' מאחד מהן על הבדים ומאחד מהן וכו' ונמצא שיש כאן שלשה שעירים שנפל עליהן הגורל לעזאזל ואיזה מהן משתלח:
גמ' <b>תני.</b> בברייתא:
<b>תולה בה קיטיות.</b> מיני מכסאות ובגדים כשירה וכדמפרש ואזיל דדוקא מן הצד אבל מלמעלן פסולה משום שהן מדברים המקבלין טומאה:


'''{{עוגן1|ר"ז}} אמר לכפר עליו.''' כתיב יעמד חי לפני ה' לכפר עליו את שהוא מכפר בו המתנות חבירו של זה הזוג הוא שמשתלח וכלומר אפי' אינו מכפר בו כל המתנות אלא אחת מהן בלבד כגון על בין הבדים או על הפרוכת או על מזבח הזהב יכול הוא להשתלח לחבירו של זה הזוג שכיפר בו כפרה אחת ואת שאינו מכפר מהזוג כלל כגון שכיפר כל הכפרות בהאחרים אין חבירו שלו משתלח:
Segment 3


'''{{עוגן1|ר'}} הילא אמר וכו'.''' איך הדבר תלוי אלא בזה שהוא גומר בו כל הכפרה שנתן ממנו על המזבח הזהב שהוא גמר כל המתנות וחבירו של זה הוא שמשתלח ואת שאינו גומר בו וכו' ואפי' כיפר ממנו איזה כפרה כגון על הבדים ועל הפרוכת אין חבירו משתלח:
<b>הא שלא מפני הנשר.</b> אלא לנאותה כשירה כדפרישית במתני':


'''{{עוגן1|על}} דעתיה דר"ז.''' אשכחן ששלשתן משתלחין אם כיפר אחת משלשה המתנות בכל אחד ואחד על הבדים מאחד מהן ועל הפרוכת מאחד מהן ועל מזבח הזהב מאחד מהן כל השלשה של אלו הזוגות משתלחין הן ולר' הילא אינו משתלח אלא האחרון בלבד אותו שכיפר מחבירו המתנות שעל מזבח הזהב שהיא גמר הכפרה:
Segment 4


'''{{עוגן1|והכא}} וכו'.''' והשתא הכא נמי פליגי בכוסות לר"ז שלשתן הוא זקוק להערות ולערבן למתן שבע על טהרו של מזבח הזהב שהרי כולן ראוין וניתן מהן לכפרה אחת מן המתנות הקודמים ולר' הילא אינו זקוק להערות אלא אותו שהזה ממנו על הקרנות של מזבח הזהב שהיא גמר הכפרה מן המתנות:
<b>שכן הוא עושה חלל באצילי ידיו.</b> כלומר שכשם באדם שהוא שוכב תחת הסדין ואם מגביה שתי זרועותיו עושה הוא באצילי ידיו את הסדין כאהל עליו דודאי אין בכך כלום וכן נמי אלו שני הנקליטין שבאמצע המטה דומיא דשתי זרועותיו הן ואין בכך כלום:


'''{{עוגן1|קיבל}} דם הפר וכו' איזה מהן ישפך על היסוד.''' איזו מהן נקרא שיריים שהן נשפכין על היסוד המזבח וקאמר דתליא בתפלוגתא דפליגי רבי ור"א בר"ש בתוספתא דזבחים סוף פ"ח:
Halakhah 5


'''{{עוגן1|חטאת}} שקיבל דמה בארבעה כוסות.''' וחטאת טעונה ארבע מתנות על ארבע קרנות:


'''{{עוגן1|ונתן}} מזה אחד וכו'.''' כלומר מכל כוס וכוס נתן מתנה אחת על קרן אחת ובתוספתא גריס בהדיא אם נתן מכילן על ארבע קרנות:


'''{{עוגן1|מנין}} שכולן נשפכין על היסוד ת"ל ואת כל דמה ישפוך אל יסוד המזבח.''' כצ"ל. בחטאת יחיד כתיב ואת כל דמה ולעיל בחטאת נשיא כתיב ואת דמו ישפך וגו':
Segment 1


'''{{עוגן1|יכול}} אפי' לא נתן אלא מאחד מהן מתן ארבע יהו כולן נשפכין ליסוד ת"ל ואת דמו ישפך.''' כצ"ל ונתחלף בספרי הדפוס בטעות:
מתני' <b>הדלה עליה.</b> הגביה עליה:
<b>את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסם.</b> הוא עשב שעליו רחבין וגדילה כגפן וכדלעת אור"א בלע"ז:
<b>וסיכך על גבן.</b> על אלו שהן מודלין על הדפנות סיכך עליהן:
<b>פסולה.</b> לפי שהן מחובר ואין מסככין במחובר דאמר מר באספך מגרנך ומיקבך בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר:
<b>ואם היה סיכוך הרבה מהן.</b> שהסכך כשר היה הרבה יותר מזה המחובר כשר. ולדעת הרבה מהמפרשים צריך שיערבו עם הסכך כשר והיינו דקאמר התם כשחבטן שלא יהיו הסכך פסול נראה בעין דאז הסכך כשר רבה עליהן ומבטלן כשהן מעורבין:
<b>או שקצצו.</b> לאלו המחוברין אפי' לאחר שסיכך בהן אלא בכה"ג צריך שינענע אותן לאחר קציצה דאי לאו הכי פסול דאמרה התורה חג הסוכות תעשה ולא מן העשוי כלומר כשתעשה תהא ראויה לסוכה ולא מן העשוי בפסול ואתה מתקנו כהאי דמכשיר לה בקציצה ולא הדר סתר לה אבל כשמנענע הוי כנותר וחוזר ומסכך שמגביה כל אחד לבדו ומניחו וחוזר ומגביה את חבירו ומניחו:
<b>דבר שהוא מקבל טומאה וכו'.</b> לאפוקי כלים וכן כלי עץ ובגדי פשתן וכיוצא בהן שאע"פ שגידוליהן מן הארץ אין מסככין בהן הואיל ומקבלין טומאה:
<b>וגידולו מן הארץ.</b> דכתיב חג הסוכת וגו' בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר כלו' מן הנשאר אחר שאספת הגורן והיקב כגון קשין וזמורות מהם עשה סוכה:


'''{{עוגן1|הא}} כיצד הוא נשפך על היסוד והן נשפכין לאמה דברי רבי.''' דס"ל כוס אחד עושה חבירו דיחוי. דכשלא נתן כל המתנות אלא מאחד נדחה חבירו ואין זה שיריים שיהו נשפכין ליסוד אלא נשפכין הן לאמה שבעזרה:
Segment 2


'''{{עוגן1|ר"א}} בר"ש וכו' ת"ל ואת כל דמה ישפך.''' כצ"ל דר"א בר"ש ס"ל כוס אחד עושה חבירו שיריים ויליף לה מכל דמה דחטאת יחיד:
גמ' <b>והוא שידלה אותן לכך.</b> אסיפא או שקצצן קאי דדוקא שבתחלה הדלה אותן לשם סכך והיה בדעתו לקצצן שלא יהיה הסכך במחובר דאי לאו הכי פסול משום תעשה ולא מן העשוי:
<b>ר' יעקב וכו'.</b> קאמר צריך לנענע אחר שקצצן דלא ליפסל משום תעשה ולא מן העשוי:
<b>אמר ר' יוסי תרתיהון לקולא וכו'.</b> כלומר שלא תאמר דר' יעקב להוסיף בא ולחומרא שאע"פ שהדל' אותן לכך בתחלה צריך הוא לנענע הלכך מפרש ר' יוסה דלא היא אלא תרוייהו הני אמוראי לקולא קאמרי ובחדא מינייהו סגי אם הדלה אותן לכך אע"פ שלא נענע אחר שקצצן כשר דאמרי' קציצתן זו היא עשייתן אלא דס"ל דמ"מ צריך שידלה בתחלה לכך דאי לאו הכי מיחזי עשוי בפסול ואם נענע לאחר קציצה אע"פ שלא הדלה בתחלה לכך ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי:


'''{{עוגן1|על}} דעתיה דר"א בר"ש וכו'.''' והשתא בעיין קיבל דם הפר בשלשה כוסות וכו' תליא נמי בהך פלוגתא דלר"א בר"ש כולן נקראו שיריים ונשפכין על היסוד ולרבי אין נקראין שיריים אלא אותו הכוס שהזה ממנו המתנות והשאר נשפכין הן לאמה:
Segment 3


'''{{עוגן1|חברייא}} אמרי נתפגל זה נתפגל זה וכו'.''' אדלקמן קאי כדמסיק דחברייא ס"ל דלא פליגי רבי ור"א בר"ש בחטאת אחת שקיבל דמה בד' כוסות אלא בדם שני חטאות שנתערבו הוא דפליגי ואם נתפגל אחד מהן במחשבת פיגול נתפגל חבירו מפני שדמן נתערב הוא והוי כדם חטאת אחת שאם פיגל במקצתו כולו פיגול הוא אבל אם אבדו אמורין של זה עדיין יש אימורין של זה שהרי הן לא נתערבו ומזין על אלו אמורין כלומר בשביל אלו שהן עומדין להקטיר:
<b>סיככה בשלביות.</b> הן נסרי' משופים ומתקנין אותן לעשות מהן בית יד לחצים והן נקראין שלביות פסולה משום שתורת כלים עליהן דאע"ג דפשוטי כלי עץ נינהו ולא מקבלי טומאה גזירה אטו כלים ואין מסככין בכלים שהן מקבלין טומאה:
<b>בזכרים.</b> בבית יד של חצים ותותבין אותן בבית קיבול של חץ כשרה דאף על גב דכלים הן פשוטי כלי עץ הן ואין מקבלין טומאה:
<b>בנקבות.</b> אם הן עשויין ככלי קיבול שיש נקב בראשן והחץ עשוי כמרצע ונכנס לתוך הנקב הוו להו מקבלין שבכלי עץ וראוין לקבל טומאה ופסולה:
<b>באניצי פשתן פסולה.</b> לפי שהן ראוין ליטמא בנגעים ואניצין קרוי לאחר שתיקנן במסרק ועושין אותן אניצין שקורין רישט"א:
<b>בהוצני פשתן כשירה.</b> הוצני קרוי כשהוא בהוצין שלו כמו שגדל ולא תייר ולא דייק שלא נשרה במי משרה ולא נופץ במכתשת:
<b>מאן דאמר כשירה בחבלים של סיב.</b> הגדל סביבות הדקל ועושין חבלים ונצרים מהן וכל זמן שלא נעשה מהן כלים אין מקבלין טומאה ומ"ד פסולה בחבלים של פשתן שאע"פ שהן אין מקבלין טומאה דחבלים לאו כלים נינהו מ"מ הואיל ונשתנה צורת הפשתן פסול לסכך בהן ולא פליגי:


'''{{עוגן1|הכל}} מודין בפר משיח ופר העדה.''' שאם הפריש שנים ונתערבו דמן שאינו צריך אלא עד שיהא שם כדי מתנה אחת מכל שניהן וכלומר דבשאר שני חטאות שנתערבו פליגי כדלקמן ובפר משיח ופר העדה מודים שאם יש אפי' משל שניהן כדי מתנה אחת שצריך ליתן מהן דיו:
Segment 4


'''{{עוגן1|חברייא}} אמרי.''' ועוד אמרי דהכל מודים באמורין כשרין שנתערבו בפסולין עד שיהא מתנה אחת משל כשרין כלומר מהדם שאמורין של חטאת זה כשירין הן צריך. שיהא בו כדי מתנה ואינו מצטרף הדם אחר של זה שנפסלו אמוריו:
<b>אמר ר' יוחנן כתיב באספך וכו'.</b> לפרש טעמא דמתני' דבעינן דבר שאינו מקבל טומאה ויהא גידולו מן הארץ דקרא משתעי בפסולת גרן ויקב דכתיב מגרנך ומיקבך ולא גרן עצמו ולא יקב עצמו והני פסולת אין מקבלין טומאה דלאו אוכל הן וגידולן מן הארץ:
<b>ר"ש בן לקיש.</b> אמר מהכא דכתיב ואד יעלה מן הארץ מהו אד דבר שאינו מקבל טומאה וגידוליו מן הארץ אף סוכה כן דסבירא ליה כי בסוכות הושבתי ענני כבוד היו:
<b>אמר ר' תנחומא דין כדעתי' וכו'.</b> כלומר דר' יוחנן נמי ס"ל ענני כבוד היו אלא דאזלי ר' יוחנן ור"ל לטעמייהו דר' יוחנן דהוא אמר עננים מלמעלה היו כלומר שעננים מלמעלה הן באים וכדכתיב וארו עם ענני שמיא לפיכך הוא דיליף לה לסוכה שתהא בדבר שגידולו מן הארץ מקרא דבאספך ור"ל דאמר עננים מלמטן היו שהעננים מקיטור הארץ הן באין והיינו טעמיה דיליף לה מעננים:
<b>דין כדעתיה וכו'.</b> כל חד וחד מדמה להו לעננים למאי דסבירא ליה רבי יוחנן דהוא מדמי לה כאדם המשלח לחבירו חבית של יין ונותן לו במתנה היין עם הקנקנים והיינו החבית עצמה גם כן הוא נותן לו כך הקב"ה נותן העננים עם המטר מן השמים ור"ל לא מדמי לה הכי אלא דהוא מדמה לה כזה שאומר לחבירו שלח קופתך וטול לך חטים שאני נותן לך כך העננים באין מלמטה והקב"ה נותן בהן מטר מן השמים להמטיר על הארץ:


'''{{עוגן1|מה}} פליגין וכו'.''' השתא מפרש דחברייא סברי דלא פליגי רבי ור"א בר"ש אלא בדם שני חטאות שנתערבו דלרבי צריך שיהא שם כדי מתנה מזה וכדי מתנה מזה וכדמסיק ואזיל דרבי ס"ל יש שיעור להמתנות וצריך שיהא שיעור מתנה מכל אחד ואחד ורבנן סברי אין שיעור למתנות ואם יש בו כדי מתנה אחת וכלומר כדי ליתן איזו מתנה אפי' משל שניהן כשר:
Halakhah 6


'''{{עוגן1|הדא}} אמרה נתפגל וכו'.''' כלומר היינו דאמרי' לעיל דנתפגל זה נתפגל זה והיינו לרבנן דמחשבי לתרוייהו כמו שהן אחד ולדידהו ש"מ דנתפגל זה בפגול של חבירו אבל באימורין לא שייכא הכי וכדאמרן שהרי הן לא נתערבו:
תחילתדףכאן ה/ה
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|ויצא}} אל המזבח אשר לפני ה' וגו' זה מזבח הזהב.''' דאלו מזבח החיצון לאו לפני ה' הוא כדקאמר בגמרא:


'''{{עוגן1|התחיל}} מחטא ויורד.''' האי תנא ס"ל שהיה הכהן מקיף ברגליו לכל קרן וקרן וכל מתנה ומתנה היתה בקרן שלפניו וסמוך לו ולהכי נקט מחטא ויורד כלומר שהיה נותן המתנה מלמעלה למטה לפי שבקרן שלפניו אם יתן מלמטה למעלה הדם זב לתוך בית יד שלו ומטנף את בגדיו:


'''{{עוגן1|מהיכן}} היא מתחיל מקרן מזרחית צפונית וכו'.''' בגמ' קאמר דאתיא כר' יוסי דאמר לעיל לא היתה שם אלא פרוכת אחת בלבד ופרופה מן הצפון וכשגומר מתנות שלפני ולפנים ויוצא דרך צפון פוגע תחלה בצפונית מערבית של המזבח אלא דבההיא קרן דפגע ברישא לא עביד דאמר קרא ויצא אל המזבח עד דנפיק מכוליה מזבח ובא לו לקרן מזרחית צפונית ונותן שם וחוזר לצפונית מערבית דרך ימין:
Segment 1


'''{{עוגן1|מקום}} שהוא מתחיל בחטאת על מזבח החיצון.''' שהיא דרומית מזרחית כדתנן בפ' איזהו מקומן שם גומר המתנות על מזבח הפנימי וקמ"ל דדרך ימין הוא מקיף:
מתני' <b>וחבילי זרדים.</b> מין קנים הן שעושין מהן זרדים טאמל"ש בלע"ז ואוגדים אותן ובעודן לחין בהמה אוכלתן ולכי יבשי עומדין להיסק:
<b>אין מסככין בהן.</b> כשהן קשורין באגודה ולא מפני שהן פסולין מן התורה אלא דרבנן גזור בהו משום גזירת אוצר לפי שלפעמים אדם בא מן השדה בערב וחבילתו על כתיפו להכניסה לאוצר של עצים ומניחה על גבי סוכתו כדי לייבשה ואח"כ נמלך עליה לסיכוך והתורה אמרה תעשה ולא מן העשוי בפיסול שזה לא נעשה לצל אלא ליבש והוי עשוי בפיסול:
<b>וכלן.</b> אלו החבילות שהתיר אותן מאגודתן כשירות דהוו כשאר עצים הכשרין לסיכוך:
<b>וכלן.</b> הפסולין ששנינו בסכך כשרין הן לדפנות דסוכה סכך משמע ולא מרבינן דפנות אלא מיתורא דקרא דכתיב בסכת בסכות וכו' והלכך סוכות תעשה לך מגרנך אסככה הוא דקאי:


'''{{עוגן1|ר"א}} אומר במקומו היה עומד ומחטא.''' דס"ל שלא היה מקיף ברגל אלא מכיון שכל המזבח אינו אלא אמה על אמה יכול הוא לעמוד בקרן אחת ומשם הוא נותן המתנות על כל הקרנות ואין הלכה כר"א:
Segment 2


'''{{עוגן1|על}} כולן הוא נותן מלמטה למעלן.''' האי מילתא אתיא אף לת"ק דס"ל שהיה מסבב והולך לכל קרן וקרן ומזה וכלומר דעל כל הקרנות שאינן לפניו בסמוך היה נותן מלמטה למעלה לפי שיכול הוא ליתן קצת מרחוק ואח"כ מקיף ברגל מקרן לקרן חוץ מזו והיינו קרן אחרונה שהיתה לפניו ובסמוך לו שהרי אינו זז ממנה עד שיתן ועליה היה נותן מלמעלה למטה כדי שלא יתלכלכו בגדיו:
גמ' <b>מפני שהיא נראית כאוצר.</b> כלו' חבילה זו שהיא מניחה ליבשה על הסוכה וכדפרישית במתניתין נראית כמניחה לאוצר ולא לשום צל ולפיכך פסולה:


'''{{עוגן1|ויתחיל}} בקרן מזרחית דרומית.''' אמתני' קא מהדר מ"ט לא יתחיל כמו בחטאת על מזבח החיצון ואפי' למ"ד פיתחא בצפון קאי הוא דפריך דאע"ג דלא מצי למיהב אלא בקרן דפגע ברישא אי מצי למיהב ביה דאכתי לא אסיק אדעתיה דבעינן עד דנפיק מכוליה דמזבח עד לבתר הכי מ"מ פריך דטפי אית לן למימר דאזיל עד לקרן מזרחית דרומית ויתחיל בו וכדי להשוות המתנות של פנימי למתנות של החיצון:
Segment 3


'''{{עוגן1|א"ר}} הילא ימנית.''' כלומר שצריך להקיף דרך ימין וכשיוצא בהאי קרן פגע ברישא שהיא צפונית מערבית אלא דצריך שיצא מכוליה דמזבח כדלקמן וכדפרישית במתני' והלכך מתחיל ממזרחית צפונית ואם יתחיל מדרומית מזרחית ואח"כ צפונית מזרחית וכו' אין זו דרך ימנית:
<b>אין חבילה פחותה מעשרים וחמשה.</b> קנים ופחות מכאן לא נקראת אבילה אלא אגודה:
<b>קצר לסכך.</b> שקצר השבלים לסכך בהקשין שבהן אין להן ידות להביא את הטומאה שאם נגע הטומאה בקשין אין מביאין טומאה על האוכל שבהן דלא ניחא ליה בחיבורין דאוכל בסכך לא מבעי ליה ואי לאו דפסולת הקשין מרובה עליו הוה פסול לה לסוכה:
<b>קצר.</b> בתחלה לסכך ואח"כ נמלך וחישב עליהן למאכל:
<b>בא במחשבה.</b> כלומר מהני המחשבה שנמלך עליהן ויש להן ידות להביא את הטומאה על האוכל:
<b>קצר למאכל.</b> בתחלה ואח"כ נמלך עליהן לסיכוך:
אחרים אומרים עד שיהא הקש מרובה על הידות ועל האוכל ידות הן כדי בית יד סמוך לאוכל ועד שיהו הפסולת מרובה על שתיהן דאז הפסולת מבטלן וכשרין לסכך לפי שגם הידות צריכין ביטול דס"ל לאחרים דידות ג"כ מקבלין טומאה:
רב כהדא דאחרים ס"ל:
<b>מה אנן קיימין.</b> בעיא היא כלומר היאך היא הדין ומה אנן קיימין להלכה למעשה כהאי גוונא שאם קצר לסכך והוכשרו לקבל טומאה אלא שכל זמן שהן לסכך אין הידות מקבלין טומאה להביא על הא כל להת"ק דס"ל אין להן ידות אבל בכה"ג דאמר לכשיעשו מצותן לסיכוך בימי החג אחזירם אחר החג לגורן ונמצא שאז יהיה להן ידות להביא את הטומאה על האוכל והשתא מספקא לן אם צריכין הכשר מים פעם שניה שאין הכשר הראשון מועיל כלום שבשעה שקצר היה דעתו לסיכוך ולא היה להן ידות וצריכין עכשיו הכשר או דילמא דאמרינן כבר הכשירן בידן דכיון שהוכשרו הוכשרו. ולא פשיט מידי:


'''{{עוגן1|ויתחיל}} מקרן צפונית מערבית.''' דהאי הוא דפגע ברישא:
Segment 4


'''{{עוגן1|אמר}} ר' אלעזר וכו'.''' דבעי' עד דנפיק מכוליה דמזבח כדפרישית:
וסכות על הארון את הפרוכת כתיב בפ' פקודי א"כ מכאן שהדופן קרוי סכך שהרי הפרוכת מחיצה היא וכתיב וסכות מכאן שעושין דפנות וכו' וכלומר דלא תקשי אהא דתנינן וכלן כשירות לדפנות דהא משמע דהדופן כסכך הוא הלכך מסיים דמכאן נמי משמע שעושין דפנות בדבר שהוא מקבל טומאה שהרי הפרוכת מקבל טומאה הוא כדתנן בפ' בתרא דשקלים פרוכת שנטמא באב הטומאה וכו' וא"כ ע"כ דהאי קרא בא ללמד שהדופן של מקום הסיכוך לאו כסכך הוא בכל דיניו דכמו דכשר הוא להעשות מדבר המקבל טומאה כך כשר הוא בכל הפסולין לסכך והיינו דתנינן וכולן כשירות לדפנות:


'''{{עוגן1|ויתחיל}} מקרן מערבית דרומית.''' דמכיון דאמרת דמצפונית מערבית אינו יכול להתחיל משום דצריך שיצא מכוליה דמזבח עד שמגיע למזרחית צפונית ומתחיל להזות ועולה דרך ימין וחוזר לצפונית מערבית וכו' ולמה לו לילך כל כך אם אינו יכול להתחיל מצפונית מערבית מטעמא דאמרן ילך לו לקרן מערבית דרומית הסמוך דזה ג"כ נפיק מכוליה דמזבח ויתחיל שם ויסבב וילך דרך ימין דרומית מזרחית מזרחית צפונית צפונית מערבית:
Halakhah 7


'''{{עוגן1|שלא}} יתן אחוריו לקדש.''' אם הולך הוא מצפונית מערבית עד מערבית דרומית להתחיל להזות א"כ מהלך הוא אחוריו לקדש כלפי לפני ולפנים:


'''{{עוגן1|ואין}} סופו ליתן אחוריו לקדש.''' בתמיה הרי כשהוא מסבב והולך א"כ מ"מ סופו צריך שיתן אחוריו לקדש ומשני דזהו הוא אחר שהתחיל להזות יכול לתקן שחוזר הוא לאחוריו דרך הליכתו אבל בהתחלה אי אפשר לו אלא א"כ נותן אחוריו לקדש כשהולך מצפונית מערבית עד מערבית דרומית:


'''{{עוגן1|ויעמוד}} בדרום.''' כלומר כלפי דרום יעמוד במקומו אצל קרן צפונית מערבית דבההיא פגע ברישא ויהפוך פניו כנגד הדרום שלא ליתן אחוריו לקדש ולמ"ד הקפה ביד. היא דפריך השתא שיעמוד שם יפשוט ידו ויתחיל מקרן מזרחית צפונית דג"כ נקרא כדנפיק מכוליה דמזבח מכיון שאינו מתחיל להזות אלא מאותו הקרן ולא בקרן הסמוך לו. ומשני דזה א"א דכהאי דאמר ר' הילא שצריך שיקיף דרך ימנית ואם יעמוד במקומו ויתחיל מזרחי' צפוני' צפונית מערבית וכו' אין זה דרך ימנית:
Segment 1


'''{{עוגן1|תני}}.''' בתוספתא ריש פ"ג:
מתני' <b>מסככין בנסרים.</b> מסקינן דבנסרים שיש בהן רחב ארבעה טפחים שהוא שיעור ומקום חשוב כ"ע לא פליגי דפסול לסכך בהן פחות משלשה ד"ה כשירה דכקנים חשיבי כי פליגי משלשה ועד ארבעה ר' יהודה סבר כיון דלית בהו שיעור מקום חשוב לא גזרינן גזירת תקרה דשמא ישב תחת תקרה ור"מ סבר כיון דנפקי מתורת לבוד גזרינן שמא יאמר מה לי לישב תחת תקרת הבית מה לי לסכך באלו והלכה כר' יהודה:
<b>נתן עליו נסר וכו'.</b> זה לדברי הכל הוא והסוכה כשירה וכגון דיהביה מן הצד אצל הדופן דסכך פסול איני פוסל מן הצד בסוכה גדולה אלא בד' אמות הא פחות מכאן כשירה דאמרינן דופן עקומה:


ועל כולן היה נותן מלמטן למעלן חוץ וכו' שהיה נותן מלמעלן למטן כצ"ל:
Segment 2


'''{{עוגן1|חוץ}} מזה.''' שהיה לפניו לוכסן שהיא מזרחית דרומית ואם היה נותן מלמטה למעלה כשפושט ידיו יטנף בגדיו:
גמ' <b>כשיש בהן רוחב ארבעה נחלקו.</b> ולקמן מפרש אי דייקינן ממילתי' דרב הא בפחות מארבעה ד"ה מותר:
<b>ר' יסא בשם ר' יוחנן.</b> קאמר דמשופין בכלים נחלקו כלומר כשהן משופין לעשות מהן כלים דסתמן אינן רחבין ארבעה הוא דנחלקו:
<b>והא ר' ירמיה וכו'.</b> השתא מדייק ליה הש"ס בהא דר' ירמיה בשם רב דאוקי לפלוגתייהו דר"מ ור' יהודה בשיש בהן רחב ארבעה אי נימא הא במשופין לכלים ד"ה מותר לסכך בהן או דנימא דלר"מ אף במשופין אסור ולהודיעך כח דר' יהודה הוא דקאמר רב דאף ברחב ארבעה מכשיר:
<b>מן מה דאמר ר' ירמיה בשם רב.</b> לעיל בהלכה ה' סיככה בשלביות פסולה והן הן נסרים המשופין לכלים ואמרין עלה דרב כר"מ הורה א"כ ש"מ היא הדא היא הדא דלר"מ בין ברחב ארבעה ובין משופין דין אחד להם ופסולה ורב כחו דר' יהודה אחא לאשמועינן:
<b>הא ר' יוסי בשם ר' יוחנן וכו'.</b> כלו' דמדייק נמי אליבא דר' יוחנן דקאמר בנסרים המשופין נחלקו אי נימא הא ברחבין ארבעה ד"ה אסור או דילמא ר' יוחנן כחו דר"מ קמשמע לן דאפי' במשופין פוסל:
<b>מן מה דהורי ר' יוסי בסידרא רבא.</b> בבית המדרש הגדול דאמלתרא מסככין בה ואמרי עלה דכר' יהודה הורה א"כ ש"מ היא הדא וכו' דהרי סתם אמלתרא רחבה ארבעה כמו שעושין לפני הבית ומתיר ר' יהודה אף ברחבין ארבעה כמו דמתיר במשיפין:


'''{{עוגן1|סביב}}.''' כתיב ונתן על קרנות המזבח סביב:
Segment 3


'''{{עוגן1|סביב}} להילוך.''' שמקיף ברגל ור"א מפרש סביב לקרנות והוא עומד במקומו:
<b>שמואל אמר הדא דאת אמר לאורך.</b> אסיפא דמתני' קאי נתן עליו נסר שהוא רחב ארבעה טפחים וכו' וקאמר שמואל הדא דאת אמר שאין כשר לישן תחתיו דוקא בשנתנו לאורך הסוכה דכל אותו אורך סכך פסול הוא דס"ל לשמואל כמ"ד בשאין בהן רוחב ארבעה נחלקו וא"כ לר' יהודה נמי ברחב ארבעה סכך פסול הוא אבל אם נתנו לנסר זה שהוא רחב ארבעה לרוחב הסוכה כשר אף לישן תחתיו לפי שהסוכה לעולם כשירה היא אלא שזה הנסר פסול הוא וכשנתנו לרוחב הסוכה הרי יש כאן סכך כשר מכאן ומכאן ונתבטלו אותן ארבעה שבאמצע ברוחב וכשר לישן תחתיו:
ר' יוחנן ור"ל תריהון אמרין בין לאורך בין לרוחב כשר ומתני' דקתני ובלבד שלא ישן תחתיו אתיא כמ"ד דסכך פסול פוסל בארבעה טפחים ואינהו ס"ל כמ"ד בין באמצע בין מן הצד בארבע אמות וכדמפרש לה לקמן:
<b>ר' זריקן בשם רב המנינא אומר כדברי מי שהוא פוסל כאן וכו'.</b> כלומר דאין חילוק בין נתנו לאורך או לרוחב שלדברי הפוסל לאורך פוסל ג"כ לרוחב:
<b>בעון.</b> קומי ר' זעירה:
<b>הקשו לפניו.</b> מאי האי דר"י ורשב"ל תריהן אמרין דבין נתנו לאורך בין לרוחב כשר לישן תחתיו וא"כ מתניתין דקתני ובלבד שלא ישן תחתיו היכי דמי:
<b>אמר לון.</b> ר' זעירה משום וכו' כלומר טעמייהו דר"י ור"ל משום דס"ל כמ"ד שאין סכך פסול פוסל אלא בד' אמות בין באמצע ובין מן הצד ומתני' דקתני שלא ישן תתתיו כמ"ד סכך פסול פוסל באמצע בד' טפחים ומיהו הסוכה כשירה דמיירי בסוכה גדולה שיש שם הכשר סוכה בלא מקום הנסר אלא דמכיון דלהאי מ"ד מקום ד' חשיב ליה דבסוכה קטנה פוסל הוא אף הסוכה הלכך הכא דבסוכה גדולה מיירי בסוכה כשירה היא ולא ישן תחת מקום הנסר שהוא סכך פסול:
<b>מתניתא.</b> ברייתא פליגי על רב המנונא דסבירא ליה דלעולם פסול לישן תחתיו דקתני סוכה שאינה מחזקת אלא ראשו ורובו ושלחנו שזהו שיעור סוכה קטנה והביא נסר ויצרף ממנו כלומר שהביא נסר רחב ארבעה טפחים ונתנו כדי לצרף ממנו להסוכה שלשה טפחים שיהא נוח לו להשתמש ביותר ומשמע דשפיר דמי בהכי כשלא הכניס ממנו אלא שלשה טפחים:
<b>אין תאמר לרוחב וכו'.</b> כלומר והשתא היכי דמי דאם תאמר שנתנו לרוחב הסוכה לית יכיל וכו' וכלו' דודאי לרב המנונא קשיא דהא איהו ס"ל דלמאן דפוסל באורך פוסל נמי לרוחב. הלכך האי ברייתא לא מיתוקמא כלל כרב המנונא ופליגא עליה:
<b>אלא כן אנן קיימין לאורך ואיפשר שלא ישן תחתיו.</b> כלומר אלא אי מוקמת לה להך ברייתא וקאתיי' במתני' דידן בהכי הוא דמצית לאוקמה כגון שנתנו לאורך הסוכה ואפשר דס"ל נמי להאי תנא דברייתא שלא יושן תתתיו הואיל דמ"מ סכך פסול הוא שאע"פ שלא הכניס ממנו אלא ג' טפחים בלבד עכ"פ יש ברחבו ארבעה טפחים:


'''{{עוגן1|ברחו}} בפולמוסיות.''' בחיילות שבאו עליהן בבית ראשון:
Halakhah 8


'''{{עוגן1|מאן}} דעבד הכין לא חשש.''' אין כאן חשש כלל אם עושה כר"א או כרבנן שהרי אלו שני כה"ג כל חד וחד היה נוהג לפי סברתו ולא נענשו על כך:
תחילתדףכאן ה/ו
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|הזה}} על טהרו של מזבח שבע פעמים.''' לאחר שגמר כל המתנות שבקרנות מזה על טהרו של מזבח והיינו המקום המגולה שבו שהיה חותה הגחלים והאפר הילך והילך ומזה על זהבו של המזבח כדכתיב והזה עליו מן הדם שבע פעמים וטהרו וזהו מקום המגולה:


'''{{עוגן1|שירי}} הדם היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון.''' דכתיב אל יסוד מזבח העולה אשר פתח אהל מועד ואהל מועד למערבו של מזבח החיצון הוא:


'''{{עוגן1|ושל}} מזבח החיצון.''' ושירי הדם של חטאת החיצונות היה שופך על יסוד דרומי דילפינן ירידתו מן הכבש בחטאות החצונות ושירי הדם בידו מן יציאתו מההיכל ושירי הפנימים בידו מה יציאתו מן ההיכל היה נותן שירי הדם בסמוך לו שהיא יסוד המערבי כדכתיב אשר פתח אהל מועד אף ירידתו מן הכבש נותן השירים בסמוך לו דהיינו יסוד דרומי שהוא סמוך להכבש שהכבש היה בדרומו של המזבח:
Segment 1


'''{{עוגן1|אלו}} ואלו.''' דמי הפנימים והחיצונים הנשפכים על יסוד מזבח העולה היו שותתים מהיסוד ונופלים להרצפה ומתערבים באמה שבעזרה. כמו סילון שבו הדמים יוצאין עד לנחל קדרון:
מתני' <b>תקרה.</b> גג עשוי מקורות או נסרים:
<b>שאין עליה מעזיבה.</b> והוא העיט או הסיד שרגילין ליתן ע"ג הנסרים והקורות וזהו קרוי מעזיבה:
<b>או מפקפק.</b> סותר ומנענע את כולן ונותן אותם לשם סכך:
<b>או ניטל אחת מבינתיים.</b> ונותן סכך כשר במקומה ור' יהודה לטעמיה דמכשיר לסכך בנסרים הלכך מפקפק בכדי בלא תהא מן העשוי או נוטל אחת מבינתיים. ובחדא מינייהו סגי לב"ה דכי היכי דמפיק לה בהכי משום תעשה ולא מן העשוי מפיק לה נמי בהכי:
<b>ב"ש אומרים מפקפק ונוטל אחת מבינתיים.</b> דס"ל לב"ש דפקפוק לא מהני עד שיטול אחת מבינתיים:
<b>ר"מ אומר נוטל אחת מבינתיים ואינו צריך לפקפק.</b> ובנוסחת המשנה דהבבלי גריס בדר"מ נוטל אחת מבינתיים ואינו מפקפק ומפרש התם בגמ' דלב"ש אע"פ שמפקפק אי נוטל אחת מבינתיים אין אי לא לא וקאתי ר"מ וקאמר דלא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה אלא הכל מודים שצריך ליטול אחת מבינתיים ופקפוק אינו מועיל והלכה כר' יהודה שאמר משום ב"ה. ולנוסחא דמתני' דהכא דגריס בדר"מ נוטל אחת מבינתיים ואין צריך לפקפק צריך נמי לפרש כעין זה דלא נחלקו קאמר אלא הכל מודים דבחדא מינייהו סגי וכשנוטל אחת מבינתיים סגי ואין צריך לפקפק ושמעי' מהאי לישנא דקאמר א"צ לפקפק דה"ה איפכא נמי שאם פיקפק א"צ ליטול אחת מבינתיים לכ"ע אליבא דר"מ:


'''{{עוגן1|ונמכרין}} לגננין לזבל.''' דמדאורייתא אין בהן מעילה לפי שלאחר שנעשו מצותן הן:
Segment 2


'''{{עוגן1|ומועלין}} בהן.''' בלא דמים דמדרבנן אסור ליהנות מהן עד שיתן דמים:
גמ' <b>ואם פקפק אינו צריך ליטול אחת מבינתיים.</b> לדברי ר"מ קאי וכדפרישית במתני' דלנוסחא דהכא דרבי מאיר קאמר ואינו צריך לפקפק א"כ משמע דמיהת פקפוק מועיל לרבי מאיר אלא כשנוטל מבינתיים שוב אינו צריך לפקפק א"כ קשיא היינו כבית הלל ואליבא דר' יהודה ועל כרחך דלא נחלתו קאמר דהכל מודים דבחדא מנייהו סגי:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|והזה}} עליו.''' כתיב:
Halakhah 9


'''{{עוגן1|לא}} על אפריו וכו'.''' תוספתא היא בפ"ג ומסיים שם אלא על גגו של מזבח והיא נכפפת על הקיר כלומר שתהא ההזאה נוגעת בקיר עצמו של המזבח:


'''{{עוגן1|אית}} תניי תני צד דרומי.''' בצד דרומי של המזבח היה נותן אלו שבע מתנות:


'''{{עוגן1|ואית}} תניי תני בצד צפוני.''' ומפרש דפליגי בפלוגתא דר"א ורבנן במתני' דלעיל דמ"ד בצד צפוני ס"ל כר"א דאמר במקומו היה עומד ומחטא על הקרנות והרי הוא עומד אצל קרן מזרחית צפונית שממנו הוא מתחיל והלכך כשגומר המתנות שעל הקרנות נותן שבע מתנות שעל טהרו של המזבח בצד צפוני שהוא הסמוך לו ומ"ד בצד דרומי ס"ל כרבנן דאמרי ברגל הוא מקיף ומתחיל ממזרחית צפונית ומסיים במזרחית דרומית והרי הוא עומד סמוך לדרום כשמסיים המתנות שעל הקרנות ונותן מתן שבע שם בצד דרומי:
Segment 1


'''{{עוגן1|א"ר}} יוסי זה סימן וכו'.''' תוספתא היא בפ"ג ושם הגירסא משובשת וגי' דהכא נכונה היא ומילתיה דר' יוסי לפרושי מתני' דסוף פ"ב דתמיד היא ואיידי דאיירי הכא בשירי דמים מייתי להא כדלקמן. דתנינן בסוף פ"ב דתמיד בררו משם עצי תאנה יפין לסדר מערכה שניה של קטרת מכנגד קרן מערבית דרומית משוך מן הקרן כלפי צפון ארבע אמות באומד חמש סאין גחלים ובשבת באומד שמונה סאים גחלים ששם היו נותנין שני בזיכי לבונה של לחם הפנים כלומר בכל יום היו נותנים עצים באותה מערכה שניה של קטרת באומד חמשה סאים גחלים שמהם היה חותה לצורך הקטרת ובשבת שהיה צריך גחלים יותר לשני בזיכי לבונה שהיו מקטירים משבת לשבת על מזבח החיצון היו נותנים באומד שמונה סאים גחלים ומפרש ר' יוסי דמאיזה טעם היו מסדרים לאותה מערכה בקרן מערבית דרומית וקאמר מפני שזה הטעם של אותו הסימן שקבע לפי שכל הניטל מבחוץ להנתן בפנים והיינו הגחלים להקטיר עליהן הקטרת שהן ניטלין ממזבח החיצון להינתן בפנים של מזבח הזהב ולהקטיר עליהן:
מתני' <b>המקרה סוכתו בשפודין או בארוכות המטה.</b> והני אינן ראוין לסיכוך לפי שאין השפודין גידולי קרקע וארוכות המטה כגון ארוכה וב' כרעיים דמקבלין טומאה אלא שמסדר אותן כדי לשום סכך כשר עליהן כמו שאנו עושין שמסדרין כלונסות תחלה בסכך ונותנין פסל עליהן:
<b>אם יש ריוח ביניהן כמותן כשירה.</b> בגמרא קאמר דכמותן לאו דוקא אלא צריך שיהא הריוח שמניח שם הסכך הכשר יותר מכמותן ומשום דמקום השפוד כפרוץ נחשב שהוא סכך פסול וכשנותן סכך כשר בין שפוד לשפוד אם אין ביניהן אלא כמותן הוי פרוץ כעומד ופסול הלכך צריך שיהא ריוח שביניהן מעט יותר מכמותן דאף על גב דקי"ל פרוץ כעומד כשר הני מילי בעלמא אבל בסכך דסוכה צריך שיהא עומד מרובה על הפרוץ. וטעמא דמילתא דאם הסכך כשר שוה בשוה הוא למעלה עם הסכך פסול והפסול כפרוץ וכאויר נחשב א"כ יהיה למטה חמתה מרובה מצילתה כדאמרינן כזוזא מלעיל כאסתרא מלתחת וכמו שמפורש למעלה סוף הלכה א' ועוד שהרי גם מהסכך כשר עצמו נכנסת החמה עכ"פ דסתם סכך יש בו חורין ועוד דהא אי אפשר לצמצם שיהא הסכך כשר שהוא בריוח בין שפוד לשפוד ממש כמות השפוד ובודאי נשאר עוד מעט אויר בין הכשר לשפוד הלכך צריך שיהא הריוח יותר מכמותן:
<b>החוטט בגדיש.</b> שנטל להעומרים מלמטה סמוך לארץ ועושה חלל כשיעור סוכה ונמצא הסכך עשוי ועומד מאיליו:
<b>אינה סוכה.</b> לפי שהתורה אמרה תעשה ולא מן העשוי ודוקא שלא היה שם חלל טפח במשך שבעה אבל אם היה שם חלל טפח במשך שבעה ונעשה לשם סכך וצל וחטט בו יותר עד שהגביה החלל עד גובה עשרה זו היא עשייתה שהרי אינו מתקן אלא הדפנות ובדפנות לא אמרי' תעשה ולא מן העשוי והרי הן כסוכה פחות מעשרה וחקק בה להשלימה לעשרה:


ניטל מן הסמוך לפנים מצד המערב של החצון שהוא סמוך לפנים שהוא כלפי ההיכל שהוא במערבו של מזבח החיצון:
Segment 2


'''{{עוגן1|וכל}} היוצא מבפנים להינתן בחוץ.''' והן שני בזיכי לבונה של לחם הפנים שהן ניטלין ויוצאין מבפנים בכל שבת ולהינתן בחוץ להקטירן:
גמ' <b>תני.</b> בברייתא צריך שיהיה מעט יותר מכמותן. כדפרישית טעמא במתני':
<b>חברייא אמרין.</b> דהיינו טעמא:
<b>שאין טפח וכו'.</b> כלומר שאי אפשר לצמצם כמו שאין טפח נכנס לתוך טפח כך אי אפשר להכניס הסכך כשר בהריוח שיהא כמוא השפוד להכשיר בפרוץ כעומד הלכך צריך מעט יותר מכמותן כדפרישית במתני':
<b>הרי כלי זכוכית וכו'.</b> אמילתא דחברייא פריך דמשמע דא"א לצמצם אף בידי אדם וכדאמרי' שאין טפח נכנס לתוך טפח ודרך משל הוא כמו שאין מקום טפח יכול ליכנס בחור שיש בו טפח בצמצום כך אי אפשר לך לשער החלקים שנתחלקו שיהא שוה בשוה ופריך והרי גבי כלי זכוכית ששנינו בתוספתא במס' ב"מ וכלים פ"ג כליבה של ספרים ושל רופאים ושל עושה זכוכית שנתלקה לשנים טהורה. כליבה היא כלי זכוכית וכעין תיק שמניחין בה הספרים וכו' את כלי אומנות שלהן והרי טפח נכנס לתוך טפח כלומר הרי דמצינו דאפשר לצמצם בידי אדם שיהו שני החלקים שוין ולפיכך טהורה דאם אי אפשר לצמצם היו שניהם טמאין מספק דשמא בכל אחד מהן יש בו רוב והיאך אמרת הכא דאי אפשר לצמצם כלל:
<b>תמן נכנס ויוצא.</b> כלומר שאני התם שהוא כמו הדבר שנכנס בתוך איזה דבר ויוצא ממנו בריוח שיכול הוא לכוין אם שניהן שוין או לא דכשנכנס ויוצא ממנו בידוע שזה יותר מרווח מזה ואם לאו שניהן שוין הן וכך הוא בכלי זכוכית שנחלק לשנים שאתה יכול לכוין ולחלק אותן שוה בשוה ולידע אם שוין הן או לא שהרי שני החלקים הן לפניך:
<b>ברם הכא נכנס ואינו יוצא.</b> כלומר כאן אי אפשר לך לכוין שיהא הריוח ביניהן כמותן ממש דכשנותן סכך כשר על הריוח נכנס הוא לשם ואינו יוצא ממנו ואי אפשר לכוין בשום פנים שיהא הסכך כשר שוה ממש כמות השפוד משום דמסתמא יש עוד מעט אויר בין הכשר להשפוד הלכך בעינן שיהא הריוח יותר מכמותן:


'''{{עוגן1|ניתן}} מן הסמוך לפנים.''' ניתנין הן על צד המערבי של מזבח החצון שהוא הסמוך לפנים:
Segment 3


'''{{עוגן1|ר'}} ירמיה בשם ר' פדת וכו'.''' לפרש למילתיה דר' יוסי ולטעמיה קאמר דהא גופה מנלן שהגחלים שבכל יום נוטלין מצד המערבי של מזבח החצון אלא שהן למידין מגחלים של יה"כ דכתיב בהו ולקח מלא המחתה גחלי אש מלפני ה' והאי מלפני ה' דרשינן שהוא מעל מזבח החצון לצד מערב מדכתיב מלפני ה' איזהו מזבח שמקצתו לפני ה' ואין כולו לפני ה' הוי אומר זה מזבח החצון דאלו מזבח הפנימי כולו לפני ה' הוא ודרשינן נמי דלכתחלה צריך שיטול ממקום המזבח שהוא נגד פתח ההיכל והלכך נוטל מקרן מערבית דרומית ומשוך מן הקרן כלפי צפון ארבע אמות שהוא נגד הפתח והשתא למדין הן גחלים שבכל יום מגחלים של יה"כ:
<b>מפני שהיא נראית כאוצר.</b> אחוטט בגדיש קאי דטעמא שאינה סוכה מפני שהיא נראית כאוצר ולא נראית כסוכה אלא כאוצר של תבואה שהוא בגדיש:
<b>תני ר"ח.</b> דטעמא הוי משום חג הסוכות תעשה לך ולא מן העשוי:
<b>מה נפיק מביניהן.</b> בין הני טעמי:
ויש בה איכא בינייהו וכלומר שכבר יש בה איזה חטיטה וחלל מכבר והוא חוטט בה יותר להגביה החלל:
<b>על דעתיה דר' חייה כשירה על דעתיה דר' יוחנן פסולה.</b> כצ"ל דר' חייה דקאמר משום תעשה ולא מן העשוי כשירה דעכשיו זו היא עשייתה ואין מתקן אלא הדפנות וכדפרישית במתני' ועל דעתיה דרבי יוחנן פסולה דמכל מקום נראית כאוצר:


'''{{עוגן1|ונר}} המערבי.''' כלומר וכן לפני ה' דכתיב גבי נר המערבי ילפינן נמי מלפני ה' דכתיב גבי גחלים דיה"כ שהוא ממזבח החיצון שאין כולו לפני ה' וכדאמרן וה"ה לפני ה' דכתיב בנרות על נר המערבי קאמר דאותו לפני ה' אבל אין כולו לפני ה' וזהו כמ"ד דמזרח ומערב היו מונחין ואותו שהוא כלפי מערב לצד בית קדש הקדשים זהו הנקרא לפני ה' וכעין דדרשינן מלפני ה' הכתוב במזבח החצון הוא הדין לפני ה' הכתוב בנרות שהן בפנים בהיכל:
Halakhah 10


'''{{עוגן1|ושני}} בזיכי לבונה.''' שהן ניתנין על מזבח החיצון להקטירן ילפינן שנתנין הן לצד מערב משירי דמים הפנימים שכתוב בהן אשר פתח אהל מועד וכדפרישית במתני':


'''{{עוגן1|ואת}} כל דם הפר ישפך אל יסוד מזבח העולה אשר פתח אהל מועד.''' נאמר בפר כהן משיח ומשם למדנו ששירי דמים הפנימים נשפכין על יסוד מערבי ומדכתיב ואת כל דם הפר דרשינן לרבות דם פר יום הכפורים לשפיכה על היסוד מערבי דלא כתיב ביה בהדיא ומפר כהן המשיח הוא למד:


'''{{עוגן1|ולמה}} לא אמר.''' ג"כ ושעיר שהרי שירי דמו אף הן נשפכין לאותו יסוד:
Segment 1


'''{{עוגן1|אמר}} ר' מנא.''' וכי בלא כך אינו זקוק להערות ולערב אותן כדתנן לעיל עירה דם הפר לתוך דם השעיר וא"כ דם השעיר בכלל הוא:
מתני' <b>המשלשל דפנות.</b> שמתחיל לארוג הדפנות סמוך לסכך ומוריד ואורג ובא כלפי מטה:
<b>שלשה טפחים פסולה.</b> וזהו שיעור שיזדקר הגדי בבת ראש דבכה"ג לאו מחיצה היא:
<b>מלמטן למעלן.</b> אם גבוה מן הארץ עשרה טפחים כשירה. ואפילו אינן מגיעות לסכך ומופלגות ממנו הרבה:
<b>ר' יוסי אומר כשם שמלמטה למעלה.</b> דיו באריגת עשרה כך מלמעלה למטה ואפי' גבוהות מן הארץ הרבה דקסבר מחיצה תלויה מתרת בסוכה ואין הל' כר' יוסי:
<b>הרחיק את הסיכוך מן הדפנות.</b> לאו בגובה קאמר אלא ברוחב שהניח אויר בין דופן לסכך באורך הסוכה או ברחבה ג' טפחים פסולה:


'''{{עוגן1|אשכחת}} אמר.''' אשכחן חדא ברייתא דתני בהדיא לרבות דם הפר ודם השעיר של יה"כ לשפיכה ליסוד:
Segment 2


'''{{עוגן1|אית}} תניי תני אם כילה כיפר וכו'.''' דכתיב וכלה מכפר את הקדש וגריס בתוספתא פ"ג אם כיפר כילה דברי ר"ע ר' יהודה אומר אם כילה כיפר ופליגי אמוראי במאי הוא דפליגי הני תנאי:
גמ' <b>אמר ר' יוחנן לא אמר ר' יוסי אלא לענין סוכה וכו'.</b> סוגיא זו עד סוף הלכה כתובה לעיל בפ"ח דעירובין בהלכה ח' ושם מפורש הוא ע"ש ובפ' כירה בהלכה ד' בפירוש עצה שבים:


'''{{עוגן1|ר'}} אבהו וכו'.''' מחלוקת ביניהון לענין המעשה היא דפליגי:
Halakhah 11


'''{{עוגן1|דמ"ד}} אם כילה כיפר השיריים מעכבין ומ"ד אם כיפר כילה אין השיריים מעכבין.''' כצ"ל ובספרי הדפוס נתהפך בטעות. דמ"ד אם כילה הכל ואף שפיכת שיריים להיסוד הוא דכיפר דשיריים מעכבין הן ס"ל ומ"ד אם כיפר המתנות דכתיבי כבר כילה ואין השיריים מעכבין:


'''{{עוגן1|ר'}} יהושע בן לוי אמר.''' דלא פליגי אלא משמעות דורשין איכא בינייהו מר דריש ליה הכי ומר ניחא ליה למידרש כסדר המקרא וכלה וגו' אם כילה כיפר:


'''{{עוגן1|מן}} השיריים.''' כלומר אבל מענין השיריים לד"ה אין מעכבין. וכן אמר ר' סימון בשם ריב"ל דאין השיריים מעכבין:
Segment 1


'''{{עוגן1|מאי}} כדון.''' נהי דאמרת דלד"ה אין השיריים מעכבין ואין ביניהן אלא משמעות דורשין מ"מ טעמא בעי אמאי מר דריש לה הכי ומר דריש לה הכי:
מתני' <b>בית שנפחת.</b> גגו באמצעו וסיכך על גבי הפחת באמצעו והדפנות רחוקות מן הסכך הכשר:
<b>אם יש מן הכותל ולסיכוך הכשר ד' אמות פסולה.</b> דבד' אמות לא אמרי' דופן עקומה פחות מד' אמות כשירה ודבר זה הלכה למשה מסיני דאמרי' דופן עקומה עד ד' אמות שרואין את הדופן כאלו נעקם למעלה ונחשב הסכך הפסול שהיא תקרת הבית כאלו הוא מהדופן ומגיע עד הסכך הכשר:
<b>וכן בחצר שהיא מוקפת אכסדרה.</b> שיש אכסדראו' סביבותיה ותקרה על גביהן והדפנות רחוקות מפי תקרה החיצון של האכסדראות וסיכך באמצע באוירה של חצר דעד ד' אמות אמרי' דופן עקומה. וקמ"ל דאע"ג דהני מחיצות לאו לאכסדרה עבידן אלא לבתים שבחצר שפתוחין לה סביב מג' רוחותיה והאכסדראות הן לפני הבתים ואין להם דופן לצד החצר ואין דופן לסוכה זו אלא מחיצות הבתים ונמצאת תקרה האכסדרה מפסקת סביב בין הסכך לדפנות אפ"ה אמרי' דופן עקומה עד ד' אמות:
<b>סוכה גדולה.</b> כל שיש בה יותר מז' על ז' נקראת סוכה גדולה:
<b>שהקיפוה.</b> סביב סביב סמוך לדפנות בדבר שאין מסככין בו כגון דברים המקבלין טומאה וכיוצא בהן ובאמצעה נתן הסכך כשר אם יש תחת הסכך פסול ד' אמות פסולה פחות מכאן כשירה דאמרי' דופן עקומה. וקמ"ל בהך סיפא דאע"ג דלא דמיא להני תרתי דרישא דהתם מסככן סכך כשר אבל הכא הקיפוה בסכך פסול אפ"ה אמרינן בה דופן עקומה עד ד' אמות. והא דאמרי' דסכך פסול אינו פוסל אלא בד' אמות הני מילי בתוכה גדולה ומן הצד אבל באמצע סכך פסול פוסל בד' טפחים אף בסוכה גדולה ובסוכה קטנה סכך פסול פוסל בארבעה טפחים בין באמצע בין מן הצד דלא שייך בה דופן עקומה ואויר שאין שם סכך כלל פוסל בין באמצע בין מן הצד בשלשה טפחים בין בסוכה קטנה ובין בסוכה גדולה אם האויר הוא מפסיק כל הסוכה ולא נשאר לצד הדופן האמצעי שיעור הכשר סוכה שהיא ז' על ז' עד שימעטנו משלשה ואם מיעטו בדבר הפסול כגון כרים וכסתות וכיוצא אם סוכה גדולה היא כשירה ואם בסוכה קטנה פסולה עד שימעטנו בדבר שמסככין בו:


'''{{עוגן1|מ"ד}} אם כילה כפר וכו'.''' כלומר היינו טעמא דשינוי דרש דהני תנאי דמאן דדריש אם כילה כפר ס"ל דהכתוב עושה אותן ארבע מתנות והיינו מתנה שעל בין הבדים ומתנה שעל הפרכת ומתנה שעל הקרנות של מזבח הזהב ומתנה שעל טהרו של מזבח הזהב הרי ארבע מתנות וזהו דקאמר אם כילה כל אותן ארבע מתנות האמורים בענין כיפר ואם לאו לא כיפר שאם חסר אחת מן המתנות לא עשה כלום ומאן דדריש אם כיפר כילה ס"ל דכל המתנות האמורות בענין אינו עושה אותן אלא מתנה אחת וכלומר שהן נחשבות כמתנה אחת ואם קיים מתנה אחת מהן כיפר וכלה ולכ"ע אין השיריים בכלל שאין אמורים באותה פרשה ואינן מעכבין:
Segment 2


'''{{עוגן1|תני}}.''' בברייתא אמר ר' ישמעאל וכו'. רישא דברייתא גריס לה בת"כ הכי כשהוא אומר בפר העדה ואת כל הדם ישפוך אל יסוד מזבח העולה שאין ת"ל דהא כתיב ועשה לפר כאשר עשה לפר החטאת וזהו פרו של כהן המשיח האמור למעלה וכתיב גביה ואת כל דם הפר ישפוך אל יסוד מזבח העולה. אלא ללמד שאין יסוד לפנימי עצמו. כלומר מזבח העולה שהוא מזבח החיצון יש לו יסוד ואין למזבח הפנימי יסוד. וכשהוא אומר בשעיר נשיא ואת דמו ישפוך אל יסוד מזבח העולה שאין ת"ל אם את שיריו לא קיבל מזבח הפנימי שירי מזבח החיצון הוא מקבל ד"א וכי יש יסוד לפנימי עצמו וכלומר אם ללמד ששירי שעיר נשיא ישפך אל יסוד מזבח העולה ולא על הפנימי א"צ דק"ו הוא אם שירי דמים של הפנימי עצמו כגון פר המשיח ועדה שהן פנימים לא קיבל דהא אל יסוד מזבח העולה כתיב ג"כ אצלן שיריו של חיצון והוא שעיר נשיא יקבל בתמיה. דבר אחר וכי יש יסוד כלל לפנימי דאיצטריך למעוטי א"כ למה נאמר בשעיר נשיא אל יסוד מזבח העולה שיהא יסוד מזבח של עולה. כלומר ללמד תורת שפיכת שיריים ליסוד בכל הניתנין על מזבח העולה וזהו מזבח החיצון ושיהא עולה וכל הדמים הניתנין עליו טעונין שפיכת שיריים אל היסוד ומשום דבעולה גופה לא כתיבא שפיכת שיריים הלכך איצטריך למילף מהכא. ע"כ בת"כ. וגריס עוד בסיפא דברייתא או אינו אלא מזבחה של עולה יהא ליסוד. כלומר או אינו בא ללמד כלום לשפיכת שיריים של עולה ושל שאר דמים אלא בא ללמד על הלכות המזבח במתן דמים של העולה שהן שתי מתנות שהן ארבע שיהו כנגד היסוד ולמעוטי קרן מזרחית דרומית שאין לה יסוד כדאמרי' בפרקי איזהו מקומן לפי שלא היה בחלקו של טורף. אמר ר' ישמעאל וכו'. היינו סיפא דהברייתא שהעתיק כאן הש"ס ולא העתיק הרישא לפי שהיו בקיאין בברייתות וסמיך על היודעין ולא הביא אלא בקצרה והצריך להענין כאן. כלומר דר' ישמעאל קאמר שאם ללמד על כך א"צ דק"ו הוא מה אם שירי חטאת שאין מכפרין דעיקר כפרה במתן דמים שעל הקרנות היא:
גמ' <b>תני ר' חייה אויר פסול פוסל וכו'.</b> כדפרישית במתני'. אף אנן תנינן תרתיהון וכו' וכדתנינן לעיל במתני' וכדתנינן כאן:
<b>מהו לישן תחתיו.</b> על אויר קאי דאם האויר פחות משלשה טפחים הוא דכשרה הסוכה והאור משלים לשיעור הכשר סוכה דאמרי' לבוד אלא מהו לישן תחת מקום האויר:
<b>התיב ר' יצחק בן אלישב.</b> דודאי אסור לישן תחתיו ואל תתמה אם אסור לישן תחתיו אמאי מצטרף הוא לשיעור הכשר סוכה. טיט הנרוק יוכיח שהרי טיט הנרוק שהוא רך וראוי להריקו מכלי אל כלי שמשלים במקוה לארבעים סאה ואפ"ה אין מטבילין בו כדתנן בפ"ז דמקואות אלו מעלין את המקוה שמשלימין הן להמקוה השלג והברד והגליד והכפור והמלח וטיט הנרוק והטובל בהן לא עלתה לי טבילה והכא נמי באויר פחות מג' משלים הוא בסוכה אבל אסור לישן תחתיו:
<b>חזקיה אמר מפני שהיא נראית כדופן עקומה.</b> עלה דההיא דקאמר ר' יוסה קאי דבענין דסכך פסול אינו פוסל אלא בארבע אמות דילפת לה ממתני' דידן שאני הכא דמן הצד הוא וטעמא דד' אמות פסולה הא פחות מכאן כשירה מפני שנראית כדופן עקומה אבל באמצע לעולם אימא לך דסכך פסול פוסל בארבעה טפחים אף בסוכה גדולה. וכן תני ר' הושעיה וכו' וכל הני אמוראי דטעמא דמתני' דמכשירינן בפחות מארבע אמות מפני שהיא נראית כדופן עקומה:
<b>אמר ר' יונה לר' יוסי.</b> לסיועי למילתיה דאכל הני אמוראי דאמרי משום דופן עקומה קשיא היא גופה מנא להו ולמה לית אנן אמוראי דטעמא דמתני' משום שאין סכך פסול פוסל לעולם אפי' באמצע בסוכה גדולה אלא בארבע אמות דוקא:


'''{{עוגן1|ניתנין}} על היסוד.''' כדכתיב בהו ישפוך אל יסוד מזבח העולה:
Halakhah 12


'''{{עוגן1|תחלת}} עולה שהיא מכפרת.''' כלומר שתי מתנות הדם שלה שהן תחלת עולה והיא מכפרת כדאמרי' שהעולה מכפר על חייבי עשה:


אינו דין שתנתן על היסוד כלי' על הקרנות שיש להן יסוד בדוקא:


'''{{עוגן1|א"ל}} ר"ע לא אם אמרת וכו'.''' כלו' לא כך כדאמרת הק"ו אלא אם אמרת כך הק"ו שפיר הוא דקאמרת ומה בשירי חטאת שאינן מכפרין ואינן ראוין לכפר ניתנין על היסוד תחלת עולה וכו'. ומפרש הש"ס מאי בינייהו:
Segment 1


'''{{עוגן1|מ"ד}} אין מכפרין.''' משמע דה"ק אין מכפרין הן בשאר ימות השנה הא ביה"כ מכפרין הן דס"ל שיריים הפנימים מעכבין הן לפי שניתנין לכפרה והלכך לא קאמר שאינן ראוין לכפר משום שביה"כ ראוין הן לכפר ומ"ד אינן מכפרין ואינן ראוין לכפר ה"ק אין מכפרין לא בשאר השנה ולא ביה"כ וס"ל אפי' שיריים הפנימים אין מעכבין:
מתני' <b>העושה סוכתו כמין צריף.</b> שאין לה גג וראשי הדפנות נוגעות זו בזו מלמעלה והולכות ומתרחבות מלמטה כמו הצריף של ציידין שאורבין בה העופות ועשוי' ככורת שמשפעת והולכת וגגו וקירותיו אחד:
<b>או שסמכה לכותל.</b> שהטה ראשי קנים על הכותל וראשו אחד על הארץ:
<b>ר"א פוסל מפני שאין לה גג.</b> שאינו ניכר מהו גג ומהו כותל דאהל משופע לאו שמיה אהל אלא א"כ יש לו גג טפח. ומסיק התם דמתני' יחידאה היא בענן דמתני בפלוגתייהו דר"א וחכמים ונקטינן כדתני איפכא בברייתא דר"א מכשיר וחכמים פוסלין והלכה כחכמים:
<b>מחצלת קנים.</b> אם מחצלת גדולה היא ועשאה לשכיבה מקבלת טומאה ואין מסככין בה:
והכי מיתפרשא המתני' לפי מסקנת הבבלי סתם גדילה לסיכוך הוא דעבידא וסתם קטנה לשכיבה וה"ק מחצלת גדולה שסתמה לסיכוך היא ואם פירש ועשאה לשכיבה מקבלת טומא' ואין מסככין בה:
<b>לסיכוך וכו'.</b> אקטנה קאי וה"ק וקטנה שסתמה לשכיבה אם פי' שתהא לסיכוך מסככין בה מפני שאינה מקבלת טומאה הואיל ויחדה לסיכוך:
<b>ר"א אומר וכו'.</b> דס"ל לר"א אחת קטנה ואחת גדולה סתמן לשכיבה ועשאה לשכיבה דקאמר היינו שסתם עשייתן לשכיבה היא הלכך אף גדולה מקבלת טומאה ואין מסככין בה:
<b>ולסיכוך.</b> כלומר אם פירש שהיא לסיכוך מסככין בה ואינה מקבלת טומאה. והלכה כת"ק דסתם קטנה אין מסככין בה וסתם גדולה מסככין בה ואם יש לה קיר שהיא כמין שפה סביב אפילו גדולה אין מסככין בה שהרי היא ככלי קיבול ואפי' ניטל הקיר שלה אין מסככין בה מפני שהיא כשברי כלים ואין מסככין אף בשברי כלים ובבלאותיהן הואיל והיו מקבלין טומאה בתחלה דשמא יסכך בשברים שעדיין לא טהרו:


'''{{עוגן1|מה}} אנן קיימין.''' השתא מפרש לה מאי האי דקאמרי אינן מכפרין:
Segment 2


'''{{עוגן1|אם}} למצוה.''' שאפי' מצוה לשפיכת שיריים אין כאן הא ודאי מצוה לכתחלה ליתן אותם על היסוד כדכתיבא אלא אם אינו ענין למצוה תנהו ענין לעיכוב וכדפרישית:
גמ' <b>מודה ר"א לחכמים שאם היתה נתונה וכו' שהיא כשירה.</b> אתרוייהו קאי בין שעשאה כמין צריף ובין שסמכה לכותל אם הגביה מן הקרקע טפח אמרי' לבוד בזקיפה ופשיטא אם נתונה על ד' אבני' דמסתמא גבוהין מן הארץ טפח ומשום דעכשיו ניכר שיש כאן גג דכיון שיש בה בזקיפה שיעור אהל שהוא טפח הוי אהל:
<b>בבית יער הלבנון.</b> בין האילנות והאילנות דפנות לה כשירה:
<b>לא נצרכה לר"א.</b> דלא תימא לר"א דס"ל בעושה כמין צריף דפסולה הואיל ואין ניכרין עשיית הדפנות והכא נמי הרי הדפנות מאליהן הן קמ"ל דשאני התם שאין ניכר לא הגג ולא הדפנת אבל הכא הגג עשוי הוא ולא איכפת בדפנות העומדות מאליהן וכדתנן בפ' דלקמן העושה סוכתו בין האילנות והאילנות דפנות לה כשירה ואשמועינן דאתיא נמי כר"א:


'''{{עוגן1|א"ר}} שמי מתניתא אמרה שהשיריים מעכבין.''' מהאי ברייתא שמעינן דס"ל להאי תנא דשיריים הפנימים מעכבין:
Segment 3


'''{{עוגן1|דתנינן}} מה לתחתונים וכו'.''' גם בכאן קיצר הש"ס ולא הביא רישא דהברייתא והכי איתא בת"כ בפ' צו הכהן המחטא אותה יאכלנה דכתיבא גבי חטאת ודריש אותה שניתן דמה למעלה ולא שניתן דמה למטה. לפי שחטאת בהמה ניתן דמה למעלה על הקרנות ואם ניתן דמה למעלה כדינה נאכלת ואם ניתן מדמה למטה מחוט הסיקרא כחטאת העוף שדינה למטה ובבהמה פסולה ואינה נאכלת:
<b>במחצלות אושא שני.</b> בדין דמחצלות דמתני' בשל אושא מיירי שמיוחדות לשכיבה הן וכדמסיים ואזיל דאמר ה"א סתם מחצלות אושא טמאות עד שייחדן לאהלים ולא לשכיבה וסתם מחצלות שבטבריא טהורות לפי שקשות הן ואין אדם שוכב עליהן עד שיחדן לשכיבה בפירוש:
<b>ר' יצחק ור"ש ברבי הורו.</b> באלו שהן עשויות לתלות על פתחי חניות להגן מפני החמה והגשמים שהן טהורות דאין רגילין לשכוב עליהן:
<b>ארוגה.</b> אם עשאה כמין ארוג טמאה:
<b>מהי לסכך בה.</b> אי אמרי' דהואיל וארגה מסתמא עשאה לשכיבה ואין מסככין בה כלל ואפי' יחדה אח"כ לסיכוך או דלמא מכיון שייחדה בפירוש לסיכוך מסככין בה אע"פ שהיא ארוגה. וקאמר מחלוקת ר"א וחכמים היא דלר"א כל שסתמה לשכיבה אין מסככין בה ולחכמים מהני בשיחדה בפירוש לסיכוך:
<b>הורי מדוחק.</b> על פי הדחק שלא היה לו איזה דבר לסכך בו והורה להתיר ראשי מעדנים הן הקשרים שעושין במחצלאות כשמשלימין אותן ונשאר כמין חלל גודלין אותן בכמה מקומות גדיל אחד וקושרו שלא יסתר האריג ואם התיר אותן ראשי המעדנים ועומדות להסתר הן. ופריך תנינן בהדיא בפרק עשרים דכלים מחצלת שעשאה קנים לארכה טהורה וכו' וכן המתיר ראשי המעדנים טהורה:
<b>ואת אמר הכן.</b> בתמיה דלא הורה להתיר לסכך בהן אלא מדוחק והרי בהדיא שנינו דטהורה היא דשוב אינה ראויה לשכיבה הלכך אף לכתחלה מסככין בהן:
הדרן עלך סוכה שהיא גבוהה


'''{{עוגן1|וכי}} מאין באת.''' כלומר ומהיכי תיתי נאמר להכשיר שהוזקקת להביא מהכתוב למעט:
Chapter 2


'''{{עוגן1|מכלל}} שנאמר ודם זבחיך ישפך על מזבח ה' אלהיך והבשר תאכל.''' שומע אני חטאת שניתן מדמה למטה כשירה הא מה אני מקיים על קרנות המזבח מצוה:


'''{{עוגן1|יכול}} כשם שהטעון ארבע מתנות אם נתנם במתנה אחת כיפר.''' משום דישפך שפיכה אחת משמע וכתיב והבשר תאכל:


'''{{עוגן1|כך}} תהא הטעונה דמים למעלה אם נתנם למטה כשירה.''' לכך נאמר אותה:
Halakhah 1


'''{{עוגן1|והלא}} דין הוא.''' ואכתי למה לי אותה למעט:


'''{{עוגן1|נאמרו}} דמים ניתנים למטה והיינו חטאת העוף.''' ודמים ניתנים למעלה חטאת בהמה:


'''{{עוגן1|מה}} הניתנים למטה אם נתנם למעלה לא הורצו.''' כדתנן פ"ז דזבחים חטאת העוף שעשאה למעלה כמעשה כולן פסיל אף הניתנים למעלה אם נתנם למטה לא הורצו:
Segment 1


'''{{עוגן1|מה}} לתחתונים וכו'.''' כמו שהועתקה כאן הסיפא דברייתא כלומר דלא היא דמה לתחתונים אם נתנן למעלה לא הורצו שאין מהן קרב למעלן:
מתני' <b>הישן תחת המטה.</b> בסוכ' ובמטה גבוה עשרה מיירי דאז היא חשובה אהל ולבטל אהל הסוכה שעליה שהרי אהל מפסיק בינו לבין הסוכה ולפיכך לא יצא ידי חובתו ועיקר מצות סוכה אכילה ושתיה ושינה:
<b>אמר ר' יהודה וכו'.</b> ר' יהידה לטעמיה אזיל דס"ל סוכה דירת קבע בעינן ולא אתי דירת עראי ומבטל דירת קבע:
<b>ויודע שעבדים פטורין מן הסוכה.</b> שמצות עשה שהזמן גרמא היא ונשים פטורות וכל שאין האשה חייבת בה אין העבד חייב בה דגמרינן לה לה מאשה:
<b>ולפי דרכנו למדנו.</b> שאע"פ שלא אמר אלא לשיחת חולין בעלמא שהיה משתבח בעבדו למדנו משיחת חולין שלו שהישן תחת המטה לא יצא ידי חובתו ומכאן שאף שיחת חולין של ת"ח צריכין למוד:


'''{{עוגן1|שלא}} מצינו שיהא איזה דבר מהן קרב למעלה.''' תאמר בעליונים אם נתנן למטה הורצו שיש מהן קרב למטן. והיינו השיריים שהן ניתנין על היסוד מלמטה:
Segment 2


'''{{עוגן1|הפנימים}} יוכיחו.''' חטאות הפנימית יוכיחו:
גמ' <b>תמן תנינן.</b> בפרק דלעיל בהלכה ד' אבל פורס הוא וכו' קס"ד דמשום דלא מיחשבה אהל הוא ואף להפסק לא מיקריא אהל המפסיק ולפיכך מתמה והכא הוא אומר הכין דקתני סתמא הישן תחת המטה לא יצא ומשמע אפי' תחת מטה דלא קרינא בה אהל ואמאי לא יצא:
<b>אמר ר' אלעזר.</b> מאי קושיא היא מההיא מתני' דתמן הוא וטליתו תחת הסוכה כלומר דהואיל ונקליטין לאו אהל הוא משום דאין לה גג טפח והישן על המטה כזו הרי הוא כישן תחת הסוכה עצמה הוא וטליתו שכרך עליו הכל תחת הסוכה הן אבל הכא הוא וטליתו תחת המטה הן ולא תחת הסוכה דאע"ג דהישן על המטה שאינה עליה אהל מפסיק יצא מ"מ החלל שתחת המטה קרוי אהל ומפסיק בינו ובין הסוכה:
<b>מחלפה שיטתיה דר' יהודה תמן הוא אומר המעשה קודם לתלמוד.</b> לעיל בפ"ג דפסחים בהלכה ז' קאמר ר' יהודה הכי בהדיא. וברייתא בספרי פ' עקב דפליגי התם אי תלמוד גדול ממעשה או מעשה גדול ור' יהודה ס"ל כר' טרפון רבו דקאמר התם מעשה גדול מתלמוד. והכא אומר הכין. בתמיה דקאמר נוהגין היינו ישינים תחת המטה בפני הזקנים שבא לפניהם ללמוד מהם וקס"ד דה"ק ר' יהודה דכשהיינו בפני הזקנים ללמוד מהם תורה היינו ישנים תחת המטה ולא אמר לנו דבר משום דתלמוד גדול ולפיכך לא היו משגיחין על הדבר אם נקיים מצות סוכה כהוגן אם לא והרי לר' יהודה ס"ל דמעשה גדול מתלמוד:
<b>סבר ר' יהודה וכו'.</b> כלומר לא כדס"ד דר' יהודה לא פליג את"ק אלא שאמר נוהגין היינו וכו' לאשמעינן משום שהיו לומדים בפני הזקנים הלכך לא אמרו דבר דלא היא אלא דר' יהודה פליג את"ק בעיקרא דדינא וס"ל דהישן תחת המטה כישן תחת הסוכה עצמה דאין כאן הפסק כלל דלא אתי אהל עראי ומבטל אהל קבע ולא מטעמא דלימוד התורה היא בא אלא דבלאו הכי הישן תחת המטה בסוכה יצא ידי חובתו:
<b>כל שכן מחלפא שיטתיה דר' יהודה וכו'.</b> אי הכי דטעמיה דר' יהודה משום הכי הוא דהוה א"כ מכ"ש קשיא דידיה אדידיה ממה דס"ל בעלמא דהא תנינן תמן בפרק דלעיל גבי סוכה על סוכה דקאמר ר' יהודה אם אין דיורין וכו' דמשמע הא אם יש דיורין בעליונה מודה ר' יהודה דהתחתונה פסולה והרי הכא יש דיורין בעליונה שהיא הסוכה עצמה ומה שהוא תחת המטה בסוכה שתחת הסוכה היא דהא קאמרת דר' יהודה דהכא נמי ס"ל דאהל מיחשבא אלא דלדידיה לא אתי אהל עראי ומבטל להסוכה שהיא אהל קבע לגבי המטה ומ"מ תיפוק ליה דתחת המטה כתחתונה שיש סוכה על גבה דמיא והרי דיורין בעליונה ומיפסלא התחתונה:
<b>אמר ר' יוסה.</b> הא לאו מילתא היא דלא דמיא כלל לסוכה שתחת הסוכה דתמן יש שם בהתחתונה חלל אחר בפני עצמה אבל הכא אין כאן חלל אחר בפ"ע שהרי המטה עומדת באותו חלל עצמו של הסוכה ואין כאן סוכה שתחת הסוכה:


'''{{עוגן1|שיש}} מהן קרב בחוץ.''' שהרי שירי הדם הפנימים ניתנין על היסוד מזבח החיצון:
Segment 3


'''{{עוגן1|ואם}} נתנו בתחלה בחוץ לא הורצו.''' דעיכובא כתיב בהו כדילפינן מועשה לפר כאשר עשה:
<b>דתני.</b> בברייתא טבי עבדו וכו' ולא מיחו בידו חכמים ואע"ג דעבדים פטורין מן התפילין והכא קס"ד דמיחו חכמים בידו שלא לישב בסוכה אלא תחת המטה ור"ג בעצמו היה משבחו בכך דהואיל ופטור הוא ממצוה כזה יפה הוא עושה שלא יהיה מתנגד לדברי חכמים המוחין בידו:
<b>שלא לדחוק את החכמים.</b> כלו' לא מפני שמיחו בידו שלא יישן אלא תחת המטה אלא הוא בעצמו עשה כך כדי שלא לדחוק את החכמים היושבין שם ושיהא להם מקום מרווח בסוכה:


'''{{עוגן1|מה}} לפנימים וכו'.''' הדר פריך מה לחטאות הפנימית שאם נתנו בתחלה בחוץ לא הורצו שאין המזבח ממרקן. כדמפרש לה לקמן:
Halakhah 2


'''{{עוגן1|תאמר}} בעליונים אם נתנו למטה הורצו שהרי הקרנות ממרקות אותן הואיל והקרנות ממרקות אותן וכו'.''' הלכך ת"ל אותה וכו'. למעט והשתא מפרש מהו דקאמר אין המזבח פנימי ממרקן וקאמר ר' יוסי בר' בון שאין ממרקן לעשותן שיריים כלומר שאין מזבח הפנימי בלבד גומרן לעשותן שיריים ושיהיו ראוין להשפך על היסוד אלא שצריך ג"כ מתנות שבתחלה וע"י הבדים וע"י מתנות הפרכת ועם מתנות מזבח הפנימי הם ראוים להיות שיריים ולהינתן על היסוד תאמר בעליונים וכו' שהקרנות ממרקן שכשניתן מהן על הקרנות כבר גמרה כפרתן ואין צריכין שיהו שיריים מהן להיסוד דשיריים החצונים ודאי לא מעכבי קתני מיהת דהפנימים אין גמר כפרתן אלא בשיריים שהן ניתנין על היסוד אלמא דהאי תנא ס"ל שיריים הפנימים מעכבין:


'''{{עוגן1|א"ר}} יוסה מתניתין.''' דריש איזהו מקומן אמרה שאין השיריים אפי' הפנימים מעכבין דקתני בהו שירי הדם היה שופך על היסוד המערבי של מזבח החיצון ואם לא נתן לא עיכב:


'''{{עוגן1|מתניתא}} אמרה.''' ואיכא עוד ברייתא דס"ל השיריים הפנימים מעכבין דתנינן דדריש להאי קרא וכפר וגו' על הכפרות של המתנות שבאותו יום על לפני ולפנים וכו' ומה אית לך כפרה בעזרות דמישתעי בהאי קרא לאו השיריים הוא דקאמר דהן ניתנין על יסוד של מזבח החיצון שבעזרה ומדרמז עליהן בהאי קרא בהדי דאינך ש"מ דתעכבין הן כמו המתנות שלפני ולפנים ושבהיכל ושעל מזבח הזהב:
Segment 1


'''{{עוגן1|ר'}} בון בר אייה בעי.''' להאי מ"ד דס"ל השיריים מעכבין אם מקומן נמי מעכב הוא שאם לא נתנו על יסוד המערבי לא כיפר או דילמא דוקא עיקר מתנות השיריים הוא דמעכב ואין מקומן מעכב:
<b>אם.</b> בשביל שלא לדחוק את החכמים עשה כן א"כ היה לו לישב חוץ לסוכה לגמרי כדי שלא יטעו בו ויסברו כר' יהודה הוא עושה וכישן תחת הסוכה הוא ושידעו הכל שאינו רוצה לישב בסוכה הואיל ופטור הוא ומשני רוצה היה טבי לשמוע דברי חכמים היושבים בסוכה ולומדים ומפלפלין בדברי תורה ולפיכך נשאר בה וישב לו תחת המטה:
מתני' <b>הסומך סוכתו לכרעי המטה.</b> ושהכרעים הם המחיצות כשירה ובגמרא קאמר דדוקא אם יש מן המטה ולסכך גובה עשרה טפחים הא לאו הכי פסולה ודוקא בשסמך הסכך לכרעי המטה שהן הן המחיצות בהא הוא דבעינן שיהא מן המטה עד הסכך עשרה טפחים אבל אם סמך הסכך על גבי עמודים והכרעים הן הדפנות אף על גב שאין מן המטה עשרה טפחים עד הסכך כשירה מכיון דכי שקיל לה להמטה איכא אויר עשרה מן הקרקע עד הסכך:
<b>ר' יהודה אומר אם אינה יכולה לעמוד בפני עצמה פסול'.</b> טעמיה דר' יהודה לפי שאין לה קבע:


'''{{עוגן1|נותנן}} בלילה.''' וכן בעי אם מותר ליתנן בלילה על היסוד דאינו מעכב אלא נתינתן בלבד או דילמא כשאר מתנות הדם שעל המזבח הן שאין כפרתן אלא ביום וכן מספקא לן אם שוחט הקרבן עליהן בתחלה ושלא יתן מהדם על המזבח אלא על היסוד כדין שיריים או דילמא אין ניתן על היסוד אלא השיריים שנשתיירו אחר מתנות הדמים על המזבח כדינן:
Segment 2


'''{{עוגן1|חברייא}} בעי.''' אם מחשב עליהן כלומר אם מהני בהו מחשבת פסול או פיגול דהוי כשאר מתנות הדם או לא:
גמ' <b>אמר ר' אמי משום וכו'.</b> טעמי' דר' יהודה מפרש משום שאין ממעי המטה כלומר מאמצע המטה לסכך אין כאן עשרה טפחים לפי שהסכך סמוך הוא לכרעי המטה והכרעיים הן הן הדפנות דמסתמא אין מהמטה עצמה גובה עשרה עד הסכך מכיון שהיא נסמך על הכרעיים והא דקאמר ר' יהודה אם אינה יכולה לעמוד וכו' על הסוכה קאי והיינו שאין הסכך יכול לעמוד בפני עצמו בלא הכרעיים של המטה ולאפוקי שאם הסכך נסמך על העמודים אע"פ שכרעי המטה הן הן הדפנות ואין מהמטה עד הסכך עשרה כשרה דהא אי שקלת לה להמטה נשאר אויר הסוכה מן הקרקע עד הסכך עשרה והסכך מתקיים הוא על העמודים ואינו נפסל בשביל שהכניס המטה לשם:
ר' בא אמר היינו טעמיה דר' יהודה משום שאין מעמידין על גבי דבר טמא דהואיל והמטה מקבלת טומאה והיא מעמדת הסכך הוה ליה כאילו סכך בדבר המקבל טומאה:
<b>והא תני.</b> בתוספתא פ"ב מעשה וכו' לפני תלונותיהן מבחוץ והיו מסככין וכו' ואם תאמר דהטעם משום שמעמיד בדבר המקבל טומאה הרי כאן היו מעמידין ע"ג דבר טמא והיאך יצאו בסוכותיהן אלא הוי דעל כרחך לית טעמא אלא משום שאין ממעי המטה לסכך עשרה טפחים ואותן של אנשי ירושלים היו בהן עשרה עד הסכך וכמפורש בהדיא בתוספתא שהיו מטלטלין מטותיהן בחלונות שגבוהין עשרה והיו מסככין על גביהן:


'''{{עוגן1|ר'}} יודן בעי אבדו.''' השיריים אם ג"כ מעכבין ולא יצא או דילמא מעכבין דס"ל להאי תנא היינו כשישנו בעין שצריך ליתן על היסוד אבל אם אבדו יוצא הוא במתנות הדם שעל הקרנות:
Halakhah 3


'''{{עוגן1|מה}} הן צריכה ליה.''' ומפרש דהיכא הוא דקא מבעיא ליה לר' יודן כשהתחיל ליתן מהשירי הדם על היסוד ובתוך כך חסרו שאבדו אם מעכב הוא עד שיתן כל השיריים או לא אבל אם לא התחיל ליתן מהן כלל ואבדו כ"ע מודיי שמה שהוא משייר שהן הן שיריים כלומר אם נשתייר מן הדם אחר המתנות שעל הקרנות הן השיריים שמעכבין ליתן על היסוד ואם לא נשתייר שאבדו מיד אחר מתנות הקרנות אין כאן שיריים כלל דנימא שיעכבו. ולא איפשטו כל הני בעי':


'''{{עוגן1|תני}}.''' בתוספתא דזבחים פ"ו:


'''{{עוגן1|מועלין}} היו בדמים.''' הנהנה מדם קדשים חייב משום מעילה:
Segment 1


ר' אבהו בשם ר' יוחנן טעמון דרבנן דכתיב כי הדם היא בנפש יכפר אין לך בו אלא כפרת נפש בלבד. דלכפרה נתתיו ולא למעילה. ור' חייה בשם ר' יוחנן קאמר דמהאי קרא הוא דממעטו דכתיב כל אוכליו יכרת אין לך בו אלא כרת באכילה ולא מעילה בנהנה:
<b>סוכה המדובללת.</b> לשון מבולבלת שלא השכיב הקנים יחד זה אצל זה אלא קנה עולה וקנה יורד ומתוך כך חמתה מרובה מצילתה וקמ"ל דאמרי' רואין כאילו היו מושכבין בשוה ואם אז צילתה מרובה כשירה:
מתני' <b>המעובה כמין בית.</b> שסככה הרבה ועב אע"פ שאין הכוכבים נראין מתוכה כשרה ומפרש בגמרא בכוכבי חמה שנו:


'''{{עוגן1|הקריש}} דם ביניהון.''' אם קרש הדם ואינו ראוי לזריקה איכא בינייהו דמאן דאמר אין לך אלא כפרת נפש בלבד וזה הואיל ואין בו כפרה יש בו מעילה ומ"ד אין לך בו אלא כרת נפש בלבד וזה הואיל ויש בו כרת אין בו מעילה. כצ"ל ובספרי הדפוס נתחלפו התיבות בטעות:
Segment 2


'''{{עוגן1|אתא}} ר' בא.''' וקאמר משמיה דר' חייה בשם ר' יוחנן דהקריש הדם ודם קדשי בדק הבית איכא בינייהו דקדשי בדק הבית מועלין בהן כדתנן בריש פ"ד דמעילה ואם שחטן אין הדם ראוי לכפרה ולמאן דיליף מלכפר הני לא אימעוט דלא ניתנו לכפרה ולמאן דיליף מקרא דכרת הני נמי אימעוט:
גמ' <b>רב ושמואל.</b> פליגי היאך תנינן במתני' חד אמר מדוללת מלשון דלה ועניה ולדידיה מיירי שצילתה מרובה אלא שאינה עשירה כל כך בסכך ומתני' חדא קתני מדוללת שצילתה מרובה כשרה:
<b>ואחרינא אמר מדובללת תנינן.</b> מלשון בלבול הוא כדפרישית במתני' ולדידיה מיירי כשאין צילתה מרובה מפני שקנה עולה וקנה יורד ואפ"ה כשירה משום דאמרי' רואין שאם היו שוין והיה צילתה מרובה ובכה"ג כשירה ומתני' תרתי קתני המבולבלת כשרה ושצילתה מרובה אף על פי שאינה עשירה כל כך בסכך כשרה:


'''{{עוגן1|והוה}} ר' זעירא חדי בה סבר על דרבנן איתאמרת.''' והיה ר"ז שמח כששמע זה משום דקסבר היה דאליבא דרבנן דסברי אין מעילה בדמים איתמר כל הא דר' יוחנן הנפקותא בין הני לישני ונמצא דלמידין אנו דלרבנן דהלכתא כוותייהו מודים הן דמיהת איכא מעילה בדמים כגון הקריש וכן דם קדשי בדק הבית למאן דמפרש טעמייהו דאימעוט מקרא דלכפר ולפיכך היה ר"ז שמח בהאי שמעתתא. ומשום דמיתכוונא כהאי דידיה דלעיל דקאמר הקריש הדם ביניהון:
Segment 3


'''{{עוגן1|א"ל}}.''' ר' בא:
<b>הדא אמרה.</b> מדקתני אע"פ שאין הכוכבים נראין וכו' ש"מ דלכתחלה צריך שיהא הכוכבים נראין מתוכה אלא דבדיעבד קתני:
<b>בכוכבי חמה שנו.</b> ולא בכוכבי לילה אלא דהא קמ"ל שאע"פ שהיא מעובה כל כך שאין ניצוצי חמה נראין מתוכה ביום אפ"ה כשרה:


'''{{עוגן1|ומה}} בידך ועל דר' שמעון איתאמרת.''' כלומר לא כמה שאתה סבור דשמעתתא דידי אזלא כדידך והנ"מ אליבא דרבנן ובין הני לישני קאמרי לא היא אלא שמעתתא דידי אליבא דר"ש היא והכי קאמרי דהא דר"ש קאמר מועלין בדמים היינו באלו שאין ראוין לכפרה כגון הקריש הדם וכן דם קדשי בדק הבית ובהני הוא דפליג ר"ש ומשום דשמעינהו לרבנן דקאמרי טעמייהו כמ"ד דמקרא דלכפר הוא דאימעוט והלכך קאמר להו דלסברא דידכו אשכחן מעילה בדמים באלו שאינן ראוין לכפרה והשתא איכא למימר דלרבנן גופייהו אפי' בהני סבירא להו דאין בהן מעילה ומשום דעיקר הדם לכפרה הוא דניתן אין מועלין בכל מיני דמים ודקאמרי הקריש הדם ובדק הבית ביניהון היינו בין ר"ש ורבנן הוא דקאמינא ולא כדקאמרת דעל הני לישני אליבא דטעמייהו דרבנן איתמר האי מילתא:
Halakhah 4


'''{{עוגן1|כך}} משיבין חכמים לר"ש.''' לדידך דקאמרת דמועלין בדם קדשי בדק הבית ומטעמא דר' בא דלעיל וכדפרישית והשתא אילו מכרן לדם קדשי בדק הבית שמא אינו תופס דמיהן דהא ודאי דמיהן נתפשין להקדש הן וא"כ לית בהו מעילה דלא שייכא מעילה אלא היכא דיצא מן ההקדש לחולין אבל הני מכיון דדמיהן נתפסין להקדש כל היכא דאיתנהו בי גזא דרחמנא איתנהו וא"כ מה ביניהן ומה בין דמיהן ואם דמיהן אין בהן מעילה הן עצמן הדם שלהן אין בו מעילה:


'''{{עוגן1|ופליג}} על ההיא דאמר ר' אלעזר.''' האי כללא דכייל ר' בא דכל שדמיו נתפסין להקדש לא שייכא ביה מעילה ולדידיה כל שאין בו מעילה דמיו נתפסין הן פליגא על הא דר' אלעזר דלדידיה לאו כללא הוא כדלקמיה:


'''{{עוגן1|יש}} מהן שאמרו לא נהנין ולא מועלין וכו'.''' כלומר מצינו שיש שאמרו בהן לא נהנין לכתחלה ולא מועלין בהן וכהאי דמייתי לקמיה דתנינן בפ"ג דמעילה דישון מזבח הפנימי והמנורה לא נהנין ולא מועלין. לפיכך אם מכרן אינו תופס את דמיהן וכלומר הואיל ולא נהנין בו לכתחלה אינו תופס את דמיהן אע"ג דלית בהו מעילה ויש שאמרו בהן לא נהנין ולא מועלין וכגון הדמים ולפיכך אם מכרן תופס את דמיהן להקדש וכלומר הואיל ולית בהו מעילה אע"ג דאין נהנין מהן לכתחלה הרי דמצינו דלפעמים הולכין אחר דאין נהנין מהן ולפעמים אחר שאין בהן מעילה והאי לא ככללא דכייל ר' בא:
Segment 1
תחילתדףכאן ה/ז
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|כל}} מעשה יום הכפורי' האמור על הסדר.''' שבפרשה ונשנה במשנתינו והיינו עבודות שעובד בבגדי לבן בפנים ובהיכל:


'''{{עוגן1|אם}} הקדים מעשה לחבירו לא עשה כלום.''' דכתיב והיתה זאת לכם לחוקת עולם וחוקה עיכובא הוא וכתיב זאת דמשמע חוקה על זאת כתיבא ולא על אחרת וכתיב נמי אחת חד למעוטי בגדי זהב וחד למעוטי עבודות שבבגדי לבן בחוץ:
מתני' <b>העושה סוכתו בראש העגלה.</b> אע"ג דמטלטלא ולא קביעא:
<b>או בראש הספינה.</b> שבים שהרוח דים שולטת ויכול לעקרה כשרה דדירת עראי סגי בה והוא שתהא יכולה לעמוד ברוח מצוייה דיבשה:
<b>ועולין לה בי"ט.</b> איידי דבעי למיתני בסיפא אין עולין תנא ברישא עולין:
<b>בראש האילן.</b> שתיקן מושבו בראשו ונמצא כשעולה לסוכה משתמש באילן הוא כשרה בחולו של מועד ואין עולין לה בי"ט דגזרו חכמים שאין עולין באילן ואין משתמשין בו שמא יתלוש:
<b>שתים וכי'.</b> בין שעשה שתים באילן שסמך רוב קרקע הסוכה באילן ועשה סביבה בראש האילן שתי דפנות ואחד בידי אדם שעשה בארץ וסמך קרקע הסוכה באמצע הדופן שעשה בארץ והגביה הדופן ממנה ומעלה עשרה או שעשה שתים בידי אדם ואחד באילן הואיל ואם ונטל האילן תפול קרקע הסוכה שאינה יכולה לעמוד בסמיכות שתים שבארץ אין עולין לה בי"ט דמשתמש באילן:


'''{{עוגן1|וכן}} בהיכל.''' אם התחיל במקצת המתנות שבהיכל על הפרוכת ונשפך הדם יביא דם מפר אחר ויתחיל מתחלת המתנות שבהיכל וכן הוא במזבח הזהב לפי שכולן כפרה בפני עצמן הן:
Segment 2


'''{{עוגן1|ממקום}} שפסק הוא מתחיל.''' שאפילו לא נגמרה אותה כפרה א"צ לחזור וליתן מה שנתן ואין הלכה כר"א ור"ש:
גמ' <b>מה אנן קיימין.</b> בראש הספינה דקתני היכן הספינה נתונה היא דקתני במתני' סתמא ומשמע נמי דחידוש דין אתי לאשמעי':
<b>אם בנתונה.</b> הספינה בארץ שעדיין לא הורידוה לים כזה ודאי ד"ה מותר ומאי קמ"ל ואם במפרשת על הים מחלוקת דר"א בן עזריה ור"ע היא בברייתא והובאה לקמן ובמתני' סתמא קתני דמשמע דכ"ע מודים בה:
<b>אלא כן אנן קיימין בנתונה באלמין.</b> בנמל על שפת הים והלכך קתני סתמא כשרה דלא פליגי בברייתא אלא במפרשת בים והא קמ"ל התנא במתני':


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|תני}}.''' בתוספתא פ"ג א"ר יהודה וכו':
Segment 3


'''{{עוגן1|שניהן}} מקרא אחד דרשו.''' דכתיב והיתה זאת לכם לחקת עולם לכפר על בני ישראל מכל חטאתם אחת בשנה רבנן אמרו עבודות שהן פעם אחת בשנה ושהוא נכנס למקדש לעבוד עבודתם בין שהן בפנים בין שהן בחוץ נאמר חוקה עליהן לעכב סדרן:
<b>ר"ש בר כרסנא וכו' שלשתן אמרו דבר אחד.</b> כתובה לעיל בפ"ק דעירובין בהלכה ה' וע"ש:


'''{{עוגן1|רבי}} יהודה אומר מקום וכו'.''' והוא לפני ולפנים:
Segment 4


'''{{עוגן1|בשם}} ר' פס.''' הוא ר' אפס:
<b>נתנו באילן למעלה מעשרה וכו'.</b> סוגייא זו עד סוף הלכה גרסי' בפ"ג דעיר בין בהלכה ג' ושם פירשתי ע"ש:


'''{{עוגן1|במתנות}} הבדים.''' היינו כדאמרי' לעיל פ' טרף בקלפי סוף הלכה א' דאין שעיר מעכב את הפר ודוקא במתנות הבדים אבל במתנות הפרוכת שבהיכל שעיר מעכב את הפר וכלומר שאם הקדים ליתן מדם הפר על הפרוכת קודם שיתן מדם השעיר על בין הבדים לא עשה כלום:
Halakhah 5


'''{{עוגן1|א"ר}} אלעזר ונתן וכו'.''' אם נתן מדם הפר על בין הבדים ועל הפרוכת קודם ששחט את השעיר לפי שזמן שחיטתו הוא אחר מתן דם הפר על בין הבדים קודם שיתן מדם הפר על הפרוכת והוא שחט אח"כ את השעיר הנעשה בתחלה קודם מתן דם הפר על הפרוכת אפילו כן כשר דר"א פליג וס"ל דאין השעיר מעכב הפר לגמרי קאמרינן:


'''{{עוגן1|א"ר}} יוסה אלו נשפך מדם הפר ומדם השעיר המונח בכוס.''' וכלומר שכבר נתן מדם הפר על בין הבדים ולא נתן על הפרוכת ולפי שעדיין לא היה נשחט השעיר ואח"כ שחט את השעיר ודמו ג"כ מונח בכוס ונשפך הדם של שניהן וכי לא אינו מביא פר אחר ושוחטו ונותן בתחלה מדמו על בין הבדים ואח"כ ישחוט את השעיר ונותן מדמו ג"כ שם כדינו:


'''{{עוגן1|וכשר}}.''' כלומר ואז כשר הוא וכי מה בין שחט השעיר עד שלא נתן מדם הפר ומה בין שחט השעיר משנתן מדם הפר ונשפך הדם אלא בשתיהן צריך להביא פר אחר ושוחטו ונוהג כדינו ואז הוא כשר ולא כדקאמרת שאם שחט השעיר אחר מתן דם הפר על הפרוכת שהוא כשר:
Segment 1


'''{{עוגן1|אילו}} אמר ונתן יאות.''' כלומר דהא בקרא כתיב הכי ולקח מדם הפר והזה באצבעו על פני הכפורת וגו' ושחט את שעיר החטאת וגו' ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר וגו' והדר כתיב וכן יעשה לאהל מועד וגו' משמע דצריך הוא שיהא שחיטת השעיר אחר מתן דם הפר על בין הבדים וקודם מתן דם הפר על הפרוכת דהא ושחט את שעיר החטאת בינייהו הוא דכתיב ואלו לא הוה כתיב אלא ונתן מדם השעיר כאשר עשה לדם הפר ולא היה כתיב ושחט את השעיר יאות אתה אומר שאפי' שחט השעיר אחר מתן דם הפר על הפרוכת כשר והשתא דכתיב התם ושחט את השעיר משמע דהכי קפיד רחמנא שתהא שחיטת השעיר בין מתן דם הפר על בין הבדים ובין מתן דמו על הפרוכת:
מתני' <b>והאילנות דפנו' לה כשרה.</b> ודוקא באילנות עבים וחזקים או שקישר וחיזק אותם עד שלא תהיה הרוח מצויה מנידה אותם תמיד וצריך למלאות ג"כ בין הענפים בתבן וקש שלא תניד אותם הרוח ושיקשר אותם שכל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה של יבשה אינה מחיצה:
<b>שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה.</b> לפי שהעוסק במצוה פטור מן המצוה ולא בלבד בשעה שעוסקין במצוה אלא אפי' בשעה שאין עוסקין בה כגון ההולך להקביל פני רבו או לפדיון שבוים פטור אף בשעת חנייתו והיינו אם הוא צריך לטרוח אחר המצוה האחרת אבל אם יכול לעשות שתיהן כאחת בלא טורח יעשה שתיהן:
<b>חולין ומשמשיהן פטורין.</b> ואפי' בחולי כל דהו והא דשרי לבטל מצות עשה של תורה מפני חולי כל דהו או מצטער מפני ריח רע או מפני פשפשים ופרעושים שהוא פטור וכן הולכי דרכים ביום שהן פטורין ביום וכן אם הולכים בלילה פטורין בלילה וכן שומרי גנות ופרדסים דפטרי להו רבנן מן הסוכה טעמא הויא משום דכתיב בסוכות תשבו כעין תדורו וכל היכא דאית ליה מידי שמפני אותו דבר היה יוצא מדירתו יוצא נמי מסוכתו אבל העושה סוכתו מתחלה במקום הראוי להצטער באכילה או בשינה כגון במקום שמתיירא מפני הליסטים בשינה ואין מתיירא באכילה אפילו באכילה לא יצא י"ח באותה סוכה הואיל ואינה ראויה לו לכל צרכיו אכילה ושתיה ושינה דכעין תדורו בעינן והאי לא הוה כעין תדורו:
<b>אוכלין ושותין עראי.</b> דבר מועט כדטעם בר בי רב ועייל לכלה שאוכל דבר מועט להסיר כאב לבו ודעתו לסעוד אח"כ וזהו נקרא אכילת עראי:


'''{{עוגן1|רבנן}} אמרי שלש לכושר ושלש לפסול.''' השתא מפרש לפלוגתא דת"ק ור"א ור"ש דמתני' דרבנן דסברי דמדם אחר שמביא צריך להתחיל מתחלת המתנות של אותן שהפסיק בהן משום דסבירא להו שאלו מתנות של השלש מקומות שהן לפני ולפנים ובהיכל ובמזבח הזהב הן נחשבין כל אחת ואחת בפני עצמה בין לכושר אם עשאן כתקנן בהכשר ובין לפסול כגון שחישב מחשבת פיגול באחת מאלו השלש מתנות שנחשבת כל אחת ואחת כמתיר בפני עצמה ותליא בפלוגתא דתנאי בתוספתא דזבחים סוף פ"ד דקתני התם שאם פיגל בין בראשונה והיא בהמתנות שלפני ולפנים ובין בשניה בהמתנות שבהיכל ובין בשלישית במתנות שעל מזבח הזהב ר"מ אומר פיגול וחייבין עליהן כרת וחכ"א אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר דאינהו סברי דכולן כמתיר אחד נחשבין ואין מפגלין בחצי מתיר כדאמרי' בריש פ"ד דזבחים ומיהו רבנן דמתני' דהכא דפליגי עם ר"א ור"ש סבירא להו כר"מ דהתם בזה דשלשה מתנות נחשבות הן כל אחת ואחת כמתיר בפני עצמה בין להכשר בין לפסול וכדאמרן. ר"א ור"ש אומר ארבעים ושלש לכושר וכו'. כלו' דאינהו סברי דלא אמרי' כל אחת מכל המתנות שבאלו שלש מקומות אותן יהו נחשבין בפני עצמן ולא כל אחת ואחת מהמתנות כולן אלא דכל אחת מהמתנות כולן והן מ"ג בכלל אחת למעלה ושבע למטה לפני ולפנים של דם הפר וכנגדו מדם השעיר הרי שש עשרה וכן בהיכל מדם הפר ומדם השעיר הרי ל"ב וד' שעל קרנות המזבח הזהב ושבע שעל טהרו של מזבח הרי י"א. ובין הכל ארבעים ושלש וכל אחת ואחת מאותן מ"ג נחשבות הן בפני עצמן בין להכשר שאם מביא דם אחר מתחיל ממקום שפסק ובין לפסול שאם פיגל באחת מהן תליא בפלוגתא דר"מ ורבנן דאמרן:
Segment 2


'''{{עוגן1|ורבנן}} אמרי וכו'.''' היינו הך דאמרן ולפרש לכושר דקאמר הוא דלרבנן כל שבע ושבע כפרה בפני עצמה וכלומר כל המתנות של אלו המקומות כפרה בפני עצמן נחשבין הן וכל שבע ושבע לאו דוקא דהא אחת למעלה וז' למטה היו מדם הפר וכן מדם השעיר אלא דנקט חשבון הכללי ולר"א ור"ש כל אחת ואחת מהמ"ג כולן כפרה בפני עצמה נחשבין:
גמ' <b>רב הונא אזיל לעייני טב לסימנא.</b> הלך לקידוש החדש לעין טב לפי ששם היו קבועין לקדש את החדש ולהביא סימן שקדשו אותו הב"ד כדאמרינן בפ"ב דר"ה א"ל רבי לר' חייא זיל לעין טב וקדשיה לירחא ושלח לי סימנא דוד מלך ישראל חי וקיים וקמ"ל הכא אע"פ שרב הונא היה שליח מצוה אפ"ה היה מחמיר על עצמו וכשבא בשליחות זה היה צמא לשתות בדרך ולא קבל עליו לטעום כלום עד שנכנס לסוכתו דר' יוחנן ספרא של המקום גיפתא:


'''{{עוגן1|וכלה}} מכפר את הקדש.''' ומדלא כתיב מכפרות הקדש דייק שאפי' אין שם אלא מתנה אחת לכפר מהדם אחר שצריך להביא אמרה התורה כלה אותה וא"צ להתחיל מתחילת המתנות של המקום שפסק בו:
Segment 3


'''{{עוגן1|נתן}} מחצת המתנות וכו'.''' שמביא אחרים תחתיהן ונותן לת"ק כדאית ליה ולר"א ור"ש כדאית להו והרי יש כאן שירי הדם מהראשוני' ומהאחרונים וכגון שלא נשפך הכל אלא שאין בו כדי ליתן ממנו המתנות כולן:
<b>לא סוף דבר חולין של סכנה.</b> תנינן דפטורין מן הסוכה אלא אפי' חולה שאיני של סכנה כדקתני בתוספתא פ"ב אמר רשב"ג וכו':
<b>תני.</b> בתוספתא שם שומרי העיר ביום וכו' ומסיים התם שומרי גנות ופרדיסין פטורין מן הסוכה בלילה וחייבין ביום:


'''{{עוגן1|אלו}} ואלו נשפכין כמצותן.''' וקס"ד על היסוד קאמר והלכך מסיים ואזיל לא כן צריכה אלא כשנקרא עליהן שם פסול משום דקשיא מאי קמ"ל מהיכי תיתי לא יהיו נשפכין ליסוד הלכך קאמר דלכן צריכה כגון שאירע להן פסול ששחט את השני במחשבת פסול ונשפכין כמצותן דקאמר היינו שירי הראשונים הן נשפכין על היסוד והשניים נשפכין לאמה הן כדין דם פסולין וקמ"ל דלא נפסלו שירי הראשונים במחשבת פסול של השנים ולא אמרי' הואיל ודם השני תחת הראשון הוא נחשבין כאחד מהן:
Segment 4


'''{{עוגן1|עד}} כדון כששחט את הראשונים לשם כושר והשניים לשם פסול.''' שאין מחשבת פסול של השניים פוסל את הראשונים שכבר נשחט בהכשר:
<b>הדא דאת אמר.</b> דשומרי העיר ביום ובלילה פטורין בין ביום ובין בלילה בשומרי גייסות מיירי שלא יבואו הגייסות עליהן דהן באין על עסקי נפשות ודרך לשמור מהן ביום ובלילה אבל בשומרי ממון שלא יבואו גנבים לגנוב ממונם ומדרך הגנבים לבוא בלילה ועיקר השמירה מהן בלילה הוא לפיכך עשו אותן כשומרי גנות ופרדיסין דתנינן שם שפטורין בלילה וחייבין ביום כמו שהבאתי דשומרי ממון ושומרי גנות ופרדיסין דין אחד להם דעיקר שמירתן בלילה מפני הגנבים הן:


'''{{עוגן1|שחט}} את הראשונים לשם פסול ואת השניים לשם כושר.''' אם שחט הראשונים במחשבת פסול ונשפך הדם או אפי' לא נשפך אלא שמתוך שנפסל צריך הוא להביא אחרים ושחט אותם בהכשר מהו בשירי דמים השניים מי אמרי' דהואיל והראשונים נפסלין ונשפכין לאמה גם שירי השניים שבאין תחת הראשונים נשפכין לאמה:
Segment 5


'''{{עוגן1|א"ר}} יוסה.''' מאי תיבעי לך מצינו פסול מוציא מיד פיגול כהאי דתנינן גבי פיגול בפ"ב דזבחים דבעינן שיהא קרב המתיר כמצותו כגון שבתחלה שחט במחשבת חוץ לזמנו ולא חישב במחשבת פסיל שהוא חוץ למקומו אבל אם חישב במחשבת פסול אע"פ שאח"כ בשאר עבודות חישב מחשבת פיגול שהוא חוץ לזמנו אותה מחשבת פסול מוציא מיד פיגול ופסול הוא ואין בו כרת:
<b>אבודמא.</b> שם חכם ממקום מלחא היה ישן לפני חנותו לשמור והיה סבור שפטור הוא מן הסוכה וביום היה ועבר ר' חייה בר בא וא"ל איזיל דמיך גו מטללתך שאינך צריך לשמור ביום וחייב אתה בסוכה:
<b>אתא שאיל לר' יוסי.</b> אם הלכה כר' בא בר זבדא דאמר לעיל שושבינין וכו' פטורין וא"ל איזיל וכו' דלא ס"ל הא דר' בא בר זבדא:


'''{{עוגן1|מצינו}} פסול מוציא מיד כושר.''' בתמיה וכי מצינו שמחשבת פסול של הראשון יוציא מיד מחשבת הכשר של השני שנשחט תחתיו הא לא אמרי' אלא מה שנשחט בפסול נפסל ומה שנשחט בהכשר כשר:
Segment 6


{{מרכז|<big>'''הדרן עלך פרק הוציאו לו'''</big>}}
מעשה שהלך ר' אילעי וכו' תוספתא שם:
תחילתדףכאן ו/א
<b>אף את משובתי הרגל.</b> בתמיה:
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|שני}} שעירי יום הכפורים מצותן שיהיו שוין במראה.''' שניהם לבנים או שחורים:
<b>סליק לגזורה.</b> לסעודת ברית מילה שעשה ר' אילא וברגל היה ולא קיבל עליו לטעום איזה דבר ולא ידענו אם משום שאין שבתו וכו' והיה רוצה לחזור לביתו ולשמוח שם או משום שכך היה מנהגו שלא לטעום כלום עד יפנה ויבא זמן מוסף לעבור כלו' שלא התפלל עדיין תפלת מוסף:
<b>בהדין לא ידעין.</b> ומחמת ספק זה לא ידענו טעמו:


'''{{עוגן1|ובקומה}} ובדמים.''' דתלתא שני כתיבי ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירים ולקח את שני השעירים ונתן אהרן על שני השעירים, וכיון דשעירים תרי משמע שני שני שני למה לי אלא שיהו שניהן שוין במראה ובקומה ובדמים:
Segment 7


'''{{עוגן1|ולקיחתן}} כאחת.''' נפקא מדכתיב ולקח את שני השעירים את לרבות שמצוה בלקיחתן כאחד:
<b>אכילה עראי כו'.</b> ולפיכך לא תנינן במתני' אלא אוכלין ושותין עראי חוץ לסוכה:
<b>חברייא אמרי.</b> דטעמא שכן אדם משתקע בתוך שנתו וישן שינת קבע ור' אילא אמר לפי שלפעמים אדם ישן קימעא ודי לו בכך הלכך אף שינת עראי לא ישן חוץ לסוכה:
<b>מסר שינתו לאחר.</b> שיעורר אותו אם ירצה לישן הרבה איכא ביניהו דלדעתיהון דחברייא מותר דלא חיישינן שמא ישתקע בשינה ולר' אילא אסור:


'''{{עוגן1|ואע"פ}} שאינן שוין כשרין.''' דכתיב שעיר שעיר ריבה:
Halakhah 6


'''{{עוגן1|מת}} אחד מהן וכו' ויאמר אם של שם מת וכו'.''' הכי מיתפרשא אם של שם מת יאמר זה שעלה עליו הגורל לשם יתקיים תחתיו ואם של עזאזל מת יאמר זה שעלה עליו הגורל לעזאזל יתקיים תחתיו:


'''{{עוגן1|והשני}}.''' אם של עזאזל מת והרי יש כאן עכשיו שנים לשם אחד מזוג הראשון ואחד מזוג שני יתכפר באחד מהן והשני ירעה וכן אם של שם מת והרי יש כאן שנים לעזאזל האחד ישתלח והשני ירעה ואיזה מהן שאמרנו יקרב הראשון שבזוג ראשון יקרב אם הוא של שם והשני שבזוג שני הוא ירעה וכן הראשון שבזוג ראשון ישתלח אם הוא של עזאזל לפי שאין בעלי חיים נדחין ואם אירע להן שעת פסול עדיין יכולין הן להתקן כשיזדווג לו אחר:


שאין חטאת צבור מתה דכי גמירי חמש חטאות המתות ביחיד גמירי ושעירי יה"כ חטאות הצבור הן דכתיב ומאת עדת בני ישראל יקח ולפיכך ירעה עד שיסתאב וכו'. וחטאת מתה הדין בה שמכניסין אותה בבית אחד ומניחין אותה שם עד שתמות:
Segment 1


'''{{עוגן1|ר'}} יהודה אומר תמות.''' ס"ל דאף (ביחיד) [בצבור] גמירי:
מתני' <b>מעשה שהביאו לו לרבן יוחנן בן זכאי וכו'.</b> בבבלי קאמר מעשה לסתור חסירי מחסרא והכי קתני ואם בא להחמיר על עצמו מחמיר ולית ביה משום יוהרא ומעשה נמי שהביאו וכו':
<b>אוכל פחות מכביצה וכו'.</b> משום נטילה ומשום ברכה קאמר פחות מכביצה דאלו משום סוכה הא אמרינן אוכלין אכילת עראי חוץ לסוכה ואפילו יותר מכביצה:
<b>נטלו במפה.</b> משום דר' צדוק כהן היה והיה אוכל על טהרת תרומה ונטלו במפה שלא יגע בו בסתם ידים:


'''{{עוגן1|ועוד}} אמר ר' יהודה וכו'.''' פליג נמי אהא דס"ל לת"ק בעלי חיים אינן נדחין והלכך אם נשפך הדם של שעיר לשם ימות המשתלח לפי שצריך להביא דם משעיר אחר ואי אפשר אלא בהגרלה שיביא שנים ויגריל עליהן וימות המשתלח הראשון דס"ל בעלי חיים נדחין:
Segment 2


'''{{עוגן1|מת}} המשתלח ישפך הדם.''' אע"ג דשילוח לא מעכבא לכ"ע דכי כתיב חוקה לעכב אדברים הנעשים בכהן ובבגדי לבן ולא על הדברים הנעשין ביד איש עתי מ"מ ילפינן מקרא דכתיב יעמד חי לפני ה' לכפר עליו עד מתי יהא זקוק המשתלח לעמוד חי עד שעת מתן דמים של חבירו ואם מת קודם לכן אין כפרת הדם של חבירו והלכך צריך להביא אחר ובלא הגרלה אי אפשר וצריך להביא שנים והראשון הוא שידחה דהכל מודים בשחוטים שנדחים:
גמ' <b>הוינן סברין מימר.</b> מעיקרא שלא בירך אחריו שלש ברכות כדרך שמברכין על הפת הא ברכה אחת מעין ג' בירך לאחריו אבל אשכחן חדא ברייתא דתני לא ברכה אחת וכו' בירך לאחריו אבל לפניו ודאי בירך שאסור ליהנות מעולם הזה בלא ברכה:
<b>תני.</b> בתוספתא פ"ד דברכות וגרסינן להא לעיל בפ"ו דברכות בהלכה א':
<b>כל שאומרים עליו וכו'.</b> ומדייק הש"ס הא כל שאין אומרים אחריו ג' ברכות אין אומרים לפניו המוציא:
<b>והתיבון עלה והרי פחות מכזית וכו'.</b> מעתה לא יברכו לפניו המוציא וקשיא למ"ד התם שאפילו פחות מכזית מברכין לפניו המוציא:
<b>לשאר המינין נצרכה.</b> הא דקתני בתוספתא כל שאומרים עליו וכו' לאו למעוטי פחות מכזית הוא אלא למעוטי שאר מינין שאינן מחמשת המינין היא דנצרכה שאין מברכין אחריהן שלשה ברכו' ולא לפניהן המוציא:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|שעירים}} מיעוט שעירים שנים וכו'.''' גרסי' להא בפ"ג דסנהדרין בהלכה ט' ובריש פ"ד דשבועות עד ר' ירמיה בשם ר' אבהו אף הנידונין צריכין לעמוד בשעה שמקבלין דינו ושם היא הגי' הנכונה ובארתי הכל וע"ש:
Halakhah 7






Segment 1


מתני' <b>ר"א אומר י"ד סעודות וכו'.</b> ב' בכל יום לשבעת הימים:
<b>וחכמים אומרים אין לדבר קצבה.</b> שאם רוצה לאכול אוכל ויאכל בסוכה ואם רוצה להתענות יתענה ואין נזקקין לו חוץ מלילי י"ט הראשון של חג בלבד דחובה הוא לאכול כזית בסוכה דילפינן ט"ו ט"ו מחג המצות מה להלן לילה הראשון חובה מכאן ואילך רשות אף בסוכה כן:
<b>משלים בלילי י"ט האחרון.</b> בליל שמיני עצרת ואין הלכה כר"א בשתיהן:


Segment 2


'''{{עוגן1|שוין}} בדמים ואין שוין בשבח הדמים.''' יש אחד מהן יותר משובח בדמים הוא אלא שלקח שניהן בדמים שוין ה"ז אין השעירים כמצותן דהכל הולך אחר שבח הדמים ולפיכך אם שוין הן בשבח הדמים ואין שוין בדמים בלקיחה שלקח אחד מהן ביוקר מחבירו מ"מ השעירים כמצותן הן:
גמ' <b>ונאמר להלן.</b> בשבעת ימי המלואים:
<b>ר' יוחנן בשם ר' ישמעאל וכו'.</b> טעמייהו דחכמים קאמר:
<b>חברייא בעי.</b> אם אומרים אלו דגם לדבר זה הוקשו מה להלן וכו' ואסור לאכול סמוך למנחה והכא נמי כן עד שיכנסו לסוכה לאכול בתאוה:
<b>ר"ז בעי וכו'.</b> והכא נמי עד שיאכל כזית דגן בסוכה:
<b>ר' הושעיה אמר כל שבעה חובה.</b> לאכול מצה:
<b>ר' ברכיה אמר פליגין.</b> ר' הושעיה ור' יוחנן למאי דקאמר בשם ר' ישמעאל דלילה הראשון חובה ושאר כל הימים רשות:
<b>רב אבונה אמר לא פליגין.</b> אלא מה דאמר ר' יוחנן דאין חובה אלא בלילי הראשון בשנתן דעתו וכוונתו בשעת אכילה בלילה הראשון לצאת י"ח באכילה זו ובכה"ג שאר כל הימים רשות ומה דאמר ר' הושעיה כל ז' חובה היינו בשלא נתן דעתו לצאת י"ח אכילת לילה הראשון והלכך חובה עליו בשאר כל הימים ליתן דעתו לצאת י"ח במצוה זו וכל ז' חובה דקאמר כלומר דלפעמים חובה עליו דאף ביום אחד מכל שבעה ולאו דוקא שחובה עליו כל שבעה רצופים אלא כדאמרן:


'''{{עוגן1|משובח}} בגופו וכו'.''' אם יש כאן אחד או השנים שמשובחין בגופן שמנים ואחד שאינו שמן כל כך אלא שמשובח במראיו יותר מחבירו מי קודם:
Segment 3


'''{{עוגן1|ר'}} ירמיה סבר מימר.''' דנוכל נישמעינה מן הדא דאיתמר גבי עומר דמצותו לקצור מן הלח והיא אביב ואם לא מצא יביא מן היבש כדתנן במנחות בסוף פ' ר' ישמעאל ואם יש כאן אביב שהוא כבר קצור ויבש לקצור אביב הקצור קודם שאע"פ שמצוה היא לקצור מ"מ הואיל וזה משובח בגופו הוא שהוא אביב כרמל עודנו לח מצוה בו יותר א"כ הדא אמרה דהכא נמי המשובח בגופו קודם הוא:
<b>מחלפא שעתיה דר"א.</b> דתמן ברישא אמר י"ד סעודות חייב לאכול בסוכה והכא בסיפא אמר הכין בתמיה דקאמר מי שלא אכל וכו' והרי בלילי י"ט האחרון ליכא סוכה:
<b>למצוה הושווה.</b> כלומר שאחר כך חזר בו ר' אליעזר לדברי חכמים וסבירא ליה כוותייהו דאין חובה אלא בלילי י"ט הראשון והושווה לדברי חכמים דמצוה בלבד הוא לאכול בסוכה בשאר כל הימים:


'''{{עוגן1|כיני}} מתניתא יביא שנים וכו'.''' משום דקשיא לישנא דמתני' דקתני מת אחד מהן וכו' ויאמר אם של שם וכו' הרי יודע הוא איזה מהן מת שלאחר שהגריל הוא הלכך קאמר דכן צריך לפרש המתני' אם של שם מת יביא וכו' ויאמר זה שעלה עליו הגורל לשם יתקיים תחתיו:
Halakhah 8


'''{{עוגן1|איזה}} מהן קרב תחלה.''' מתני' דקתני ואם של עזאזל מת וכו' וא"כ יש כאן שנים של שם איזה מהן שקרב תחלה כלומר שמצוה בתחלה להקריבו:


'''{{עוגן1|שני}} שבין זוג שני.''' שהוא מזוג השני שהביא להגריל עליהם הוא שיקרב והשני שהוא מזוג ראשון ירעה דס"ל בעלי חיים נדחין ומכיון שבתחלה היה נראה וכשמת חבירו נדחה שוב אינו חוזר ונראה:


'''{{עוגן1|רבי}} יוחנן אמר שני.''' שמן זוג ראשון יקרב דס"ל בעלי חיים אינן נדחין שאף שאירע לו שעת פסול כשמת חבירו יכול הוא להיות עוד נראה כשיזדווג לו אחר ולא אמרינן הואיל ונדחה ידחה אלא בשחוטין כגון מת המשתלח ישפך הדם:
Segment 1


'''{{עוגן1|ועשהו}} חטאת.''' כתיב בראשון הוא דקאמר קרא דהכי משמע והקריב אהרן את השעיר אשר עלה עליו הגורל לה' והדר כתיב ועשהו חטאת והרי כבר אמר והקריב אלא ללמד זה שעלה עליו הגורל בראשון ועשהו חטאת:
מתני' <b>מי שהיה ראשו ורובו וכו'.</b> בבבלי פ"ק מסיק דחסורי מחסרא וה"ק מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית בית שמאי אומרים לא יצא ובית הלל אומרים יצא ושאינה מחזקת כדי ראשו ורובו ושלחנו בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין ומסקינן דהלכה כב"ש בתרווייהו דבין בסוכה גדולה והוא יושב בסוכה ושלחנו בתוך הבית ובין בסוכה קטנה שאינה מחזקת ראשו ורובו ושלחנו הכל אסור גזירה שמא ימשך אחר שלחנו:
<b>משם ראיה.</b> בתמיה:
<b>לא קיימת מצות סוכה מימיך.</b> אע"ג דאינה אלא גזירה דרבנן בעלמא שמא ימשך אחר שלחנו מ"מ לא קיימת מצות סוכה כהוגן וכמצות חכמים:


'''{{עוגן1|אמר}} ר' לא טעמא דרבי יוחנן וכו'.''' כלומר ר' לא קאמר לא כדקאמרת דר' יוחנן דריש ועשהו חטאת בראשון סתם דא"כ אפי' מת המשתלח לאחר שנשחט של שם יקרב הוא דגזירת הכתוב הוא שמצוה בראשון ואנן קי"ל דלכ"ע שחוטין נדחין וישפך הדם וצריך להביא זוג אחר ויגריל עליהן אלא דהכי דריש ועשהו חטאת קבעו להראשון בתלייה שאם ימות חבירו שלא ידחה הוא כשיזדווג לו אחר להשתלח והוא יקרב:
Segment 2


'''{{עוגן1|ואתא}}.''' הא דרבי הילא כהאי דאמר רבי יונה בשם רבי זעירה דקבעו בתלייה עד שיזדווג לו חברו קאמר ולא כהאי דרבי זעירה דמעיקרא:
גמ' <b>לא סוף דבר וכו'.</b> לאו דוקא שצריך להיות שלחנו שם לב"ש אלא שיעור כדי שלחנו בלא ראשו ורובו וכמה שיעורו טפח וגברא באמתא יתיב ועם כדי שלחנו שבעה טפחים בין באורך ובין ברוחב דלפעמים יושב כך ולפעמים כך הרי ז' על ז':


'''{{עוגן1|על}} דעתיה דרבי יוחנן.''' דסבירא ליה בעלי חיים אינן נדחין אם אחר כך מת שני שמן זוג שני. ואם כן אין כאן עכשיו זוג אחר שנאמר הראשון חוזר ונראה שיש לו חברו להזדווג עמו מפני שזה הזוג גם כן נפסל הוא והלכך מיבעיא לן שני שמן זוג הראשון מהו שידחה עכשיו הואיל וכבר נדחה שני פעמים שוב אינו חוזר ונראה ואפי' יביא עוד זוג אחר ויגריל אינו קרב אלא זה של שם של זוג האחרון והראשון ירעה:
Segment 3


'''{{עוגן1|אתא}} רבי בא וכו'.''' וקאמר בשם רבי יוחנן דבכהאי גוונא אמרינן ראשון כבר נדחה כל שכן כלומר משום שכבר נדחה שני פעמים אם כן כמו מכל שכן הוא שדינו שידחה. אי נמי דהאי כל שכן אדבתריה קאי כדקאמר מחלפא שיטתיה דרב וכו' דשמעינן ליה דסבירא ליה דבכהאי גוונא שני שבזוג שני הוא דאמרינן ביה כבר נדחה והא איהו ס"ל דבעלי חיים נדחין כשאירע להן איזה פסול כדקאמר לעיל וא"כ לדידיה מכ"ש שבדין הוא שיהא הראשון נדחה בכה"ג דאפי' לר' יוחנן קאמרינן דנדחה הואיל ונדחה שני פעמים ומכ"ש לרב ולא משני מידי:
<b>תנינן אחר שהודו וכו'.</b> גרסינן להא לעיל במסכת תרומות פ"ה בהלכה ד' ושם הוא דשייכא ואיידי דקאמר לקמן שהיו רואין דברי בית שמאי וחזרו בהן מייתי לה הכא. ואמתני' דהתם קאי דתנינן שם סאה תרומה טמאה שנפלה למאה סאה תרומה טהורה בית שמאי אוסרין ובית הלל מתירין אמרו בית הלל לבית שמאי הואיל והטהורה אסורה לזרים והטמאה אסורה לכהנים מה טהורה עולה אף טמאה תעלה אמרו להם בית שמאי לא אם העלו החולין הקלין המותרים לזרים את הטהורה תעלה התרומה התמורה האסורה לזרים את הטמאה לאחר שהודו רבי אליעזר אומר תרום ותשרוף וחכמים אומרים אבדה במיעוטה. וקאמר עלה ר' יהודה בר פזי וכו' תנינן במתני' אחר שהודו מי הודה למי בית שמאי לבית הלל או בית הלל לבית שמאי:
<b>אמרי נצא לחוץ.</b> מבית המדרש ונלמוד ממה דנשמע משאר בני חבורה:
<b>ונפקון ושמעון וכו' לא מצאנו וכו' אלא בדבר זה בלבד.</b> אלמא בית שמאי הן שהודו לבית הלל:
<b>מתני' אמרה כן.</b> ממתני' דטבול יום שמעינן כן דקתני שם בפ"ב המערה משקין של תרומה מכלי לכלי ונגע טבול יום וטבול יום פוסל את התרומה:
<b>אם יש בו.</b> בהמשקה שנפל בו הקילות לעשות כל כך בא' ומאה נגד הקילות יעלה משום דקי"ל הניצוק והקטפרוס אינן חיבור לא לטהרה ולטומאה כדתנן בסוף פ"ת דטהרות והלכך לא נפסל כאן אלא הקילות בלבד והוי כתרומה טמאה שנפלה לתרומה טהורה ועולה באחד ומאה והשתא אם תאמר דבמתני' דתרומות בית הלל הודו לבית שמאי שלא תעלה א"כ מאן תנא הכא במתני' דטבול יום דקתני תעלה לא בית הלל ולא בית שמאי:
<b>אמר רבי אידי.</b> דמההיא מתני' לא שמעינן מידי דנאמר ב"ה שנו אותה מקודם שהודו לבית שמאי ושוב חזרו בהן והודו כאן לב"ש:
<b>אמר רבי יוסה מתני' אמרה כן.</b> ממתני' דתרומות גופה שמעינן דב"ש הן שהודו לב"ה דהא קתני אחר שהודו ר"א אומר תירום ותשרוף וכי רבי אליעזר לא שמותי הוא מתלמידי בית שמאי ואיהו קאמר תירום אלמא ב"ש נמי ס"ל דתעלה והן שהודו לבית הלל:
<b>מתניתא.</b> תוספתא דפ"ו דתרומות אמרה בהדיא כן אחר שהודו אלו לאלו תעלה אם כן ב"ש הן שהודו לבית הלל. ופריך הש"ס ב"ש מסלקין לון. בתשובת לב"ה כדתנינן שם אמרו להן ב"ש לא אם העלו החולין הקלים וכו' ואינון מודי לון לב"ה בתמיה:
<b>אמר ר' אבון.</b> תשובה אחרת יש כאן שהשיבו להן ב"ה לב"ש כהדא דתני ר' הושעיה ומייתי לה בתוספתא שם שחזרו ב"ה והשיבו להן על תשובתן ואמרו מה אם טהורה שהיא בעון מיתה אצל זרים ואפ"ה הרי היא עולה טמאה שאינה אלא בעשה אצל כהנים לכ"ש שעולה וכששמעו ב"ש לתשובה זו הודו להן לב"ה:


'''{{עוגן1|הגריל}} ג' וכו'.''' גרסינן להא בפרק דלעיל בהלכה ד' ושם מפורש:
Segment 4


'''{{עוגן1|ר'}} יהודה אמר תמות.''' וא"כ לדידיה מגריל על זוג אחר והשני שיעלה עליו הגורל לה' אינו קרב אלא ימות דלא ס"ל רועה וקשיא על דר' יהודה ויש אדם מגריל למיתה משעה ראשונה לכך בתמיה:
מה זכו ב"ה וכו' שהיו מקדימין בכל מקום לדברי ב"ש קודם לדבריהן:
<b>וחוזרין בהן.</b> כדקחשיב פ"ק דעדיות אלו דברים שחזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש:
<b>התיב ר' סימון וכו'.</b> על הא דקאמר שהיו מקדימין דברי בית שמאי לדבריהן. או דילמא דנאמר תנייה חמתון סבין מינון ואקדמון. התנא הוא שקבע כך במתני' ובברייתא להקדים ב"ש לב"ה מפני שראה אותן שהן זקנים יותר מזקני ב"ה ומנא לך שב"ה בעצמן הן שהקדימו לדברי ב"ש לדבריהן:
<b>והא תני וכו'.</b> ופריך הש"ס על תשובת ר' סימון והיכי אמרת הכי והא תני. במתני' אמרו בית הלל לבית שמאי מעשה שהלכו זקני בית שמאי וזקני בית הלל א"כ הן בעצמן מקדימין לבית שמאי קודם להן:
<b>נאמר זקנינו וזקניכם.</b> כלומר מתני' נמי לאו ראיה היא דנאמר כשאמרו לבית שמאי כך אמרו שהלכו זקנינו וזקניכם לבקר וכו'. אלא שהתנא הוא שהיפך וקבע מקודם לב"ש ואכתי לא שמעינן שב"ה בעצמן עשו כבוד זה לב"ש:
<b>ממה שסילקו ב"ש לב"ה.</b> בתשובתן א"כ הדא אמרה הלכה כדבריהן שלא מצינו שהשיבו ב"ה להן כלום על שאמרו משם ראיה וכו':


'''{{עוגן1|ולא}} אשכחן על דר' אלעזר.''' וכי לא מצינו לר"א דס"ל כה"ג ומה אתה מתמה לר' יהודה בלבד הא תנינן בפ"ג דתמורה תמורת אשם וולד תמורתה וכו' ירעה עד שיסתאב וכו' ר"א אומר ימותו ותקשי נמי וכי ממירין בתחלה למיתה ור' מנא קאמר דעדיפא מיניה הן דאת מקשי על הא דר' יהודה וקשייתא טפי על סתם מתני' דריש פ"ד דתמורה דקתני תמן ולד חטאת ותמורת חטאת וכו' ויש אדם מימר למיתה משעה הראשונה אלא מכיון דדינא הכי לק"ע:
Halakhah 9
תחילתדףכאן ו/ב
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|בא}} לו אצל שעיר המשתלח.''' לאחר שגמר כל המתנות דמים של פר ושעיר בא לו הכהן אצל שעיר המשתלח במקום שהעמידו שם כנגד בית שילוחו:


'''{{עוגן1|עוו}} פשעו חטאו.''' מתני' ר"מ היא כדפרישית לעיל פ"ג ואינה הלכה אלא כך היה אומר חטאו עוו פשעו:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|תני}} בר קפרא עוו פשעו חטאו וכו'.''' כלומר סתם אמר ולא סיים עמך בית ישראל שלא להזכיר גנותן של ישראל:


'''{{עוגן1|יעמד}} חי.''' כתיב מלמד שהוא עתיד למות וכדדריש להא בת"כ יעמד חי לפני ה' מה ת"ל לפי שנאמר לשלח אותו שילוחו למיתה יכול שילוחו לחיים ת"ל יעמד חי לפני ה' לכפר עליו הא כיצד עמידתו חי לפנ ה' ומיתתו בצוק והיינו נמי דקאמר הכא מלמד שהוא עתיד למות אח"כ אבל עכשיו לפני ה' צריך שיעמד חי ואם מת מקודם צריך להביא אחר ופליגי בה עד מתי צריך להיות חי וגרסינן להא לקמן בסוף פ"ק דשבועות:
Segment 1


'''{{עוגן1|עד}} וכלה מכפר את הקודש.''' כלומר עד סוף כל הכפרה שהוא לאחר מתן דם של חבירו ולאחר וידוי ודריש לקרא דוכלה וגו' דאדבתריה קאי והקריב את השעיר החי וסמך אהרן וגו' והתודה עליו שבזה נגמר הוא גם כפרת בני ישראל ושלח וגו' וכדמפרש ואזיל דס"ל לר' יהודה דוידוי מעכב כפרה:
מתני' <b>נשים ועבדים וכו'.</b> דכתיב כל האזרח בישראל להוציא את הנשים דאי הוה כתב אזרח הוה משמע כל תולדות ישראל וכתיב האזרח המיומן שבאזרחים ולא הנשים ואע"ג דמצות עשה שהזמן גרמא הוא ובלאו הכי פטורות סד"א נילף מג"ש ט"ו ט"ו ממצה מה להלן נשים חייבות אף כאן חייבות קמ"ל:
<b>וקטנים.</b> שלא הגיעו לחינוך ואם הגיעו לחינוך חייבין מדבריהם ואסמכוהו אקרא דכל האזרח לרבות את הקטנים:
<b>קטן שאינו צריך לאמו.</b> כל שניעור משנתו ואינו קורא אימא אימא עד שתבא אליו זה שאינו צריך לאמו:
<b>מעשה וכו'.</b> חסורי מחסרא וה"ק בית שמאי מחמיר ומעשה נמי וכו':


עד שעת הוידוי ולא הוידוי בכלל דס"ל אין הוידוי מעכב וכלה מכפר את הקודש אדלעיל קאי והזה עליו מן הדם וגו' שהוא לאחר מתן דמים של חבירו וכלה מכפר הוא ואין דבר אחר מעכב:
Segment 2


'''{{עוגן1|מה}} נפקא מביניהון.''' כלומר מה איכא עוד נ"מ מביניהן:
גמ' <b>איזהו קטן.</b> שאינו חייב כלל:
<b>ויוצא בעירוב' של אמו.</b> אם אביו עירב עליו לכאן ואמו לכאן יוצא הוא בעירובו של אמו שאע"פ שאינו צריך לה מ"מ כרוך הוא אחריה יותר מאחרי אביו:


'''{{עוגן1|שלחו}} בלא ודוי וכו'.''' לאו היינו נ"מ אחריתא דהיינו הך אלא הא דגריס אבתרה אף בפר כן וכו' כלומר כי היכי דפליגי בוידוי שעיר המשתלח אם מעכב או לא ה"ג איכא נ"מ ביניהן בפר אם שחטו בלא וידוי:
Halakhah 10


'''{{עוגן1|נתודה}}.''' על הפר:


'''{{עוגן1|ושחטו}} ונשפך הדם ואת אמר וכו'.''' וכלומר דבהא את אומר לכ"ע צריך להביא פר אחר דהרי לר' יהודה נמי כפרת דמים בעינן אלא דמוסיף הוא וקאמר דגם הוידוי מעכב מיהו הא קא מיבעיא לן לר' יהודה אם צריך להתודות על הפר האחר פעם שניה או דנימא דאפי' לר' יהודה כבר יצא בוידויו של ראשון:


'''{{עוגן1|אף}} בשעיר המשתלח כן.''' איכא נמי למיבעי הכי ואליבא דר' יהודה דס"ל הוידוי מעכב ואם שלחו בלא וידוי צריך להביא אחר להתודות עליו אם צריך להגריל פעם שניה וכו' ולא איפשיטא הני בעיי לר' יהודה:
Segment 1
תחילתדףכאן ו/ג
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|מסרו}}.''' הכ"ג להשעיר למי שהוא מוליכו:


'''{{עוגן1|הכל}} כשרים להוליכו.''' אף ישראל דמהו דתימא הואיל וכפרה כתיב ביה ליבעי כהן קמ"ל דדרשינן איש להכשיר את הזר:
מתני' <b>כל שבעת ימים אדם עושה סוכתו קבע.</b> אוכל ושותה ומטייל בסוכה ואם יש לו כלים נאים ומצעות נאות מעלן בסוכה:
<b>משתסרח המקפ'.</b> משתתקלקל המקפה כל שאינו לא רך ולא קשה קרוי מקפה ורוב בני אדם מואסין תבשיל כזה ובמעט מים מתקלקל הוא לגמרי ובגמרא התם אמרו מקפה של גריסין והוא של פול וממהר להתקלקל משאר מקעות ואם ירדו גשמים עד כדי שאלו היה לפניו מקפה של גריסין היה מתקלקל מותר לפנות וכך אמרו הכא בגמרא לא סוף דבר שתסרח אלא כדי שתסרח:
<b>נכנס ויוצא כל הלילה.</b> כשירדו הגשמים או מפני השרב היה יוצא וכשעברו היה חוזר ונכנס ואפי' כל הלילה היה נוהג כך:
<b>ושפך לו.</b> רבו:
<b>קיתון על פניו.</b> כלומר אי אפשי בשימושך אף כאן גשמים הללו מראים שאין הקדוש ברוך הוא מקבל מעשיהם ברצון:


'''{{עוגן1|אלא}} שעשו כהנים גדולים קבע.''' מעצמן קבעו זה שלא היו מניחין את ישראל להוליכו ערסלא. שם האיש והיה מצפורי:
Segment 2


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|ושלח}} ביד איש.''' עתי המדברה והוה ליה למיכתב ושלחו המדברה הלכך דריש ליה איש להכשיר את הזר:
גמ' <b>כתיב וכו'.</b> כדפרישית:


'''{{עוגן1|עתי}}.''' שיהא עתיד לכך כמו להיות עתידים ליום הזה ולקמיה פריך דהיינו מזומן:
Segment 3


'''{{עוגן1|עתי}} אף בשבת.''' כלומר אף שיש כאן איסור מדאורייתא בשליחותו כגון שחלה וצריך להרכיבו על כתיפו:
<b>לא סוף דבר שתסרח וכו'.</b> כדפרי' במתני':
<b>לחד מן קריבוי דנשייא.</b> לקרובי של הנשיא:
<b>ולא שמיע.</b> ליה להא דר"ג ור"א שהיו חוזרין לסוכה אחר שעברו:
הדרן עלך פרק הישן תחת המטה


'''{{עוגן1|עתי}} אפילו בטומאה.''' שנטמא המשתלח וצריך ליכנס לעזרה בטומאה:
Chapter 3


'''{{עוגן1|לא}} הוא עתיד הוא מזומן.''' וכי לאו היינו הך:


'''{{עוגן1|אלא}}.''' מזומן דהדר קאמר שלא ישלחנו ביד שנים ומזומנים אלא ביד אחד מזומן לכך בלבדו:


'''{{עוגן1|שילחו}} ביד שנים.''' כגון שהמשלח הראשון מסרו לשליח אחר מהו שהראשון יטמא בגדים מפני שנמסר לו בתחלה לשלחו מי הוי כמשלח ממש:
Halakhah 1


'''{{עוגן1|נישמעינה}} מן הדא.''' דדריש בת"כ והמשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו וגו' ומדכתיב לעזאזל יתירא דהא כבר נאמר לעיל לשלח אותו לעזאזל המדברה ללמד שהמשלחו לעזאזל טעון כיבוס בגדים ולא המשלח את המשלח. כצ"ל וכן הוא בת"כ א"כ הדא אמרה באם שילחו ביד שנים והיינו שהראשון מסרו לשליח אחר אין הראשון טעון כיבוס בגדים לפי שאי אפשר לומר דקרא ממעט להכה"ג שמוסרו בתחלה פשיטא דמהיכי תיתי דטעון כיבוס בגדים ועדיין לא גמר עבודות היום אלא להמשלח הראשון הוא דממעטיה:


'''{{עוגן1|ברח}}.''' השעיר ממנו למדבר וכדאמר לקמן משמת שמעון הצדיק היה בורח למדבר אם דרך הליכה לצוק ברח הוי כמשלחו לצוק ומטמא המשלח בגדים ואם לא ברח דרך הליכה לשם אלא דרך חזרה אין זה כמשלחו ואינו מטמא בגדים:


'''{{עוגן1|שאל}} את ר' אליעזר וכו'.''' תוספתא היא בפ"ג ונשתנית שם הנוסחא במקצת:
Segment 1


'''{{עוגן1|לא}} שהיה ר"א מפליגן.''' בדברים להשואלים אותו אלא כך היה דרכו שלא אמר הלכה בבירור אם לא שמע מימיו מרבותיו:
מתני' <b>לולב הגזול.</b> פסול דכתיב ולקחתם לכם משלכם ואפי' נתיאשו הבעלים מכל מקום הא לא קנייה קודם המצוה והוה ליה מצוה הבאה בעבירה והא דאיצטריך קרא לכם להוציא את השאול שאינו יוצא בו ביום הראשון:
<b>והיבש פסול.</b> דבעינן הדר וליכא:
<b>ושל אשירה ושל עיר הנדחת פסול.</b> באשרה דמשה עסקינן דומיא דעיר הנדחת דמכיון דלשריפה קאי כתותי מיכתת שיעוריה:
<b>נקטם ראשו.</b> ראש העלין שלו:
<b>פסול.</b> דלא הוי הדר ונפרצו עליו ואינן מחוברים אלא על ידי אגודה:
<b>נפרדו עליו כשר.</b> שהן מחוברין להשדרה אלא שמלמעלה הן נפרדין זה מזה:
<b>ר' יהודה אומר יאגדנו מלמעלה.</b> שיהו עולים עליו עם השדרה כשאר לולבים ואין הלכה כר' יהודה:
<b>ציני הר הברזל.</b> יש דקלים בא"י שלולבין שלהן עליהן קצרים מאוד. והן קשים הגדלים בהרים ונקראו ציני הר הברזל:
<b>כשרות.</b> ודוקא שהן לכל הפחות ארוכות כל כך עד שראשו של זה מגיע לצד עיקרו של זה:
<b>כל לולב שיש בו שלשה טפחים וכו'.</b> כלומר ג' טפחים כנגד אורך הדס וערבה ועוד טפח יותר כדי לנענע בו כשר:
<b>כדי לנענע.</b> תני וכדי לנענע בו כדפרישית:


'''{{עוגן1|והסרקיין}}.''' הישמעאלים השוכנים באהלים במדבר:
Segment 2


'''{{עוגן1|ולא}} היו נמנעים וכו'.''' כלומר שהיה צריך שלא יהו נמנעים מלהוסיף עצים כל היום:
גמ' <b>תני ר"ח ולקחתם לכם משלכם ולא הגזול.</b> ולדידיה ביום ראשון דוקא כדכתיב:
א"ר לוי זה שהוא נוטל לולב גזול וכו' ונמצא שהוא משלו:
משל השלטון ואמרו אי לזה וכו' אף כאן נעשה קטיגורו שהוא גזול ולדידיה אף בי"ט שני פסול דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה:


'''{{עוגן1|עד}} כאפון.''' פול א' מן אפונים:
Segment 3


'''{{עוגן1|הוא}} שדוד אמר וכו' מכף מעול וחומץ.''' אם מעול הוא הרי חומץ וגוזל הוא אלא כגון זה שחטף חלק חברו שפשט ידיו ממנו והניחו מעצמו ואעפ"י שאינו מעוול מ"מ נקרא חומץ וכמו שכינו אותו וקראוהו בן האפון על שחטפו:
<b>שופר של ע"ז וכו'.</b> דאיסורי הנאה נינהו ולשריפה קאי והיינו טעמא דמאן דפוסל ומ"ד כשר ס"ל דמצות לאו ליהנות ניתנו:
<b>הכל מודים בלולב.</b> של ע"ז ושל עיר הנדחת שהוא פסול:
<b>בלולב כתיב ולקחתם לכם.</b> ולא כתיב ביה ריבויא ודרשינן משלכם והני איסורי הנאה נינהו ברם הכא בשופר כתיב יום תרועה יהיה לכם ויהיה ריבויא הוא מ"מ ואפי' משל איסורי הנאה:
<b>אמר ר' אלעזר.</b> בלאו הכי לא דמו אהדדי ואפי' למאן דלא דריש יהיה ריבויא היא דתמן בלולב בגופו הוא יוצא ברם הכא בשופר בקולו הוא יוצא וכי שייך קול לאסור משום איסורי הנאה ודומיא דאמרי' קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה. וגרסינן להא ביבמות פי"ב בהלכה ב':


'''{{עוגן1|הרי}} נחוניא בני לפניכם.''' לפי שהיה ממלא מקום אבותיו ואעפ"י שהיה שמעון אחיו גדול ממנו שתי שנים ומחצה כדהובאה האי ברייתא בסוף מנחות:
Segment 4


'''{{עוגן1|אונקלה}}.''' מלבוש של עור:
<b>מה פליגין.</b> אדלעיל קאי דפליגי ר' חייה ור' לוי דלמר ולטעמיה ביום ראשון הוא דפסול ולמר אף בי"ט שני פסול דוקא בשגזלו משופה שכבר תיקנן הנגזל לאחר שקצצו מן הדקל ותיקנו אבל אם גזלו ושיפה הוא כבר קנייה בשינוי מעשה לכ"ע דשינוי שאינו חוזר לברייתו הוא ושלו הן אלא דמים הוא שחייב לו וכן לאידך דס"ל משום מצוה הבאה בעבירה הכא מכיון שכבר קנאו קודם המצוה אין כאן משום מצוה הבאה בעבירה:
<b>גזל לולב מכאן וכו'.</b> כלומר שלא גזלו באגודה אלא גזל כל אחד ואחד בפ"ע ואגדן הוא מהו אם קנאה בשינוי מעשה כזה או לא דשינוי החוזר לברייתו הוא ולא מיקרי שינוי:
<b>נישמעיניה מן הדא.</b> דאשכחן דפליגי תנאי גבי סוכה גזולה וקאמר עלה ר' סימן בשם רבי יהושע בן לוי דמפרש דלא פליגי לדינא אלא דמאן דאמר כשירה מיירי בשגזל קרקע ועשה עליה סוכה דקי"ל קרקע אינה נגזלת והוה ליה סוכה שאולה וכשירה ומ"ד פסולה מיירי בשגזל פסל וסיכך בו והשתא איפשיטא בעיין דהא הכא וכי אפשר שלא יקשר את הפסול זה לזה שיהו מושכבים יחד ואפ"ה פסול ומשום דהוי ליה שינוי החוזר לברייתו ולאו שמיה שינוי וה"ה כאן בשאגדן דלא קנאו דשינוי החוזר לברייתו הוא:
<b>במיישב מלמעלה.</b> ודחי לה דמהכא לא תפשוט דאיכא למימר דבשלא קשרן מיירי אלא שמיישב אותו מלמעלה זה אצל זה ואין כאן מעש כלל דניקרייה שינוי מעשה:
<b>בין זה ובין זה פסול.</b> כלומר דר' יוחנן פליג אהא דריב"ל דמפרש דהני תנאי לא פליגי אלא דמר מיירי בשגזל קרקע ומר מיירי בשגזל פסל וסיכך בו דלא היא אלא דמאן דפוסל בין זה ובין זה הוא פוסל וטעמא דהאי מ"ד דס"ל סוכה גזולה פסולה ס"ל נמי שאולה פסולה ואי קרקע נגזלת סוכה גזולה היא ואי אינה נגזלת שאולה היא ובין כך ובין כך פסולה היא ואם גזל פסל וסיכך בו נמי פסולה וטעמא דס"ל להאי מ"ד דלא עשו תקנת מריש בסוכה אלא דאוקמוה אדאורייתא וגזל גמור היא:
<b>איזו היא סוכה גזולה פסולה.</b> סיומא דמילתא דר' יוחנן הוא וכלומר אלא איזו היא סוכה גזולה דשנינו דפליגי בה הני תנאי דלהאי מ"ד פסולה היא כל שהוא נכנס וכו' כלומר שתקפו שלא מדעתו והוציאו מסוכתו ונכנס בה והלכך סבירא ליה פסולה וכדאמרן דהאי מאן דאמר ס"ל שאולה נמי פסולה וממ"נ היא פסולה וכן הוא פוסל בשגזל פסל וסיכך בו ומטעמא דאמרן ומאן דמכשיר ס"ל כשרה דקרקע אינה נגזלת וה"ל שאולה וס"ל דשאולה כשיר':
<b>כהדא.</b> דגמליאל זוגא עשה לי סוכה בשוק דרשות הרבים הוא ועבר ר"ל ואמר ליה מי התיר לך זה דסבירא ליה כמאן דאמר שאולה פסולה והלכך ברשות הרבים נמי פסולה דנהי דקרקע אינה נגזלת מ"מ ברשות הרבים לאו קרקע דידיה הוא וכשאולה דמיא ופסולה:


'''{{עוגן1|וחגרו}} בצלצל.''' אזור אחד שהיתה מתקשטת בו אשתו ואמר להן וכו':
Segment 5


'''{{עוגן1|בדקו}} את הדברים.''' וכשרדפו אחריו ולא מצאו אותו ואמרו משם ברח להר המלך וכו':
<b>יבש פסול וכו' על שם לא המתים יהללו יה.</b> בדבר שהיא כמת שנתייבש ונראה לבנוניתו לא יהללו בו להקב"ה:
<b>תני בשם ר' יודה וכו'.</b> בתוספתא פ"ב:
<b>בעון קומי רבי אבינא יבשו ציציתו.</b> ראשי העלין שלו מהו אם היא כובש כולו או לא:
<b>מה בינו לקטום.</b> כלומר הדר אמרי ליה דמסתברא דפסול דמה בין יבש ראשו שלמעלה ובין נקטם ראשו דקתני במתני' דפסול אמר לון ר' אבינא לא דמיא דזה הדר הוא שאף על פי שיבש ראשו ואינו נראה כל כך כמו נקטם ראשו לגמרי שאין זה הדר:


והרי הדברים ק"ו מה אם זה שלא נכנס לשררה וכו' מי שכבר נכנס לשררה ויצא על ידי שהורידוהו על אחת כמה וכמה. כצ"ל בדברי ר"מ וכן הוא שם ובדברי ר' יהודה גרסינן להא ומה אם זה שברח מן השררה וכו' ונתחלף כאן בטעות:
Segment 6


'''{{עוגן1|היך}} קדמייא.''' כמו דגריס לעיל בדברי הת"ק:
<b>ר' טרפון אמר כפות תמרים.</b> כלומר לשון כפות ואגוד הוא ובת"כ פ' אמור גריס ר"ט או' כפות ואם פרוד יכפתנו:
תחילתדףכאן ו/ד
<b>כשמן.</b> כך היא שמן ובין הוא כפות ובין הוא פרוד כפת תמרים נקרא:
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|וכבש}} עושין לו.''' כמין מעלה עשו לו בגובה שהוא יוצא דרך אותו הכבש חוץ לעזרה וחוץ לעיר כדי שלא יוכלו הבבליים ליגע בו בהמשתלח לפי שהיו רגילין לתלוש בשערו ואומרים לו טול מהר וצא ולא תשהה עוונותינו אצלנו עוד:


'''{{עוגן1|יקירי}} ירושלים.''' מחשובי ירושלים היו מלוין אותו עד סוכה הראשונה שסוכות עשו לו בדרך והולכין בני אדם לפני יה"כ לגור שם ומלוין אותו מסוכה לסוכה:
Segment 7


'''{{עוגן1|עשר}} סוכות.''' היו מירושלים עד צוק והוא הר גבוה וזקוף לפי שי"ב מיל היה מירושלים עד לשם והן תשעים ריס שהריס הוא רס"ו פסיעות נמצא ז' ריס ומחצה הן אלפים פסיעות פחות חמש והך קרוב לתחום שבת ותשעים ריס הן י"ב מיל:
<b>תני.</b> בתוספתא שם חרות פסול שנתקשה ונעשה כחריות הדקל ודרך הלולב הוא שעליו נושרין בימות הגשמים והשדרה נתקשה ונעשה עץ:
<b>דומה לחרות.</b> שהתחיל להתקשות אבל עדיין לא נעשה עץ כשר:


'''{{עוגן1|על}} כל סוכה וסוכה אומרים לו הרי מזון הרי מים.''' מעולם לא הוצרך אדם לכך אלא שהיו אומרים לו כן כדי שתתיישב דעתו וייטיב לו לפי שמי שיש לו פת בסלו אינו חושק ותאב לאכול כמי שאין לו פת בסלו:
Segment 8


'''{{עוגן1|ומלוין}} אותו מסוכה לסוכה וכו'.''' שמירושלים עד סוכה הראשונה מיל וכן בין כל סוכה וסוכה מיל הרי מירושלים עד סוכה האחרונה עשרה מילין ונשארו ב' מילין מסוכה אחרונה עד לצוק ומלוין אותו מיל כמדת תחום שבת ועומדין שם ורואין מרחוק את מעשיו כדמפרש במתני' דלקמן:
<b>כיני מתניתין כדי לנענע בו כשר.</b> כלומר כן צריך לפרש המתני' דכדי לנענע בו דקתני היינו מלבד השיעור שלשה טפחים של הדס וערבה יהא בו עוד טפח מלמעלה כדי לנענע בו דאל"כ האי כדי מיותר הוא וה"ל למיתני לולב שיש בו ג' טפחים לנענע בו והיינו דקאמר כיני מתני' וכו' דכך צריך לדייק לישנא דמתני' דקתני כדי לנענע בו:
<b>על דר' טרפון פושכין רברבין.</b> משער הוא בטפחים גדולים ושוחקות שלשה מהן להדס וערבה והשאר ללולב ורבנן משערין בטפחים קטנים שלשה מהן להדס וערבה והשאר ללולב:
<b>לולב טפח.</b> יותר על שיעור הדס וערבה:
<b>לולב טפח אזוב טפח.</b> בתמי':
<b>קיימה ר' סימון.</b> היה מקיים דברי ר' יודה הנשיא כדקאמר ר' חיננא בשם ר' סימן וכו' דכל הני שיעורן טפח וכדאמרן:
<b>ר"ז בעי.</b> טפח היתר שבלולב אם הוא מלבד השדרה שצריך שיהו העלין יוצאין מהשדרה טפח וכן באזוב חוץ מהגבעולין ופשיט ר' יוסה וכו' דמלבד השדרה ומלבד הגבעולין באזוב צריך שיהיה טפח:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|אית}} תניי תני כבש גופו.''' כלומר כמין מכבש עשו לו או איזה דבר לכסותו על ראשו וגופו להטמין אותו כדי שלא יגעו בו בעצמו לתלוש שערו ומלשון כבשו פניהם בקרקע הוא ואית תניי יתני כבש ממש מעלה אחת כדפרישית במתני':
Halakhah 2


'''{{עוגן1|תני}}.''' בתוספתא פ"ג עשר סוכות וכו' כסתמא דמתני':


'''{{עוגן1|ר'}} יהודה אומר תשע סוכות בתוך עשרה מיל.''' כצ"ל וכן הוא בתוספתא שהרי לכ"ע מסוכה אחרונה עד לצוק ב' מילין:


'''{{עוגן1|וכולן}}.''' מלוין אותו מסוכה לסוכה ע"י עירוב:
Segment 1


'''{{עוגן1|וכן}} השיב לי ר"א בני.''' אם ע"י עירוב יכול אני לעשות ב' סוכות בין ירושלים ובין צוק ותו לא וע"י עירוב היו מהלכין ויהיו בני ירושלים מלוין אותו ב' מילין ובני סוכה ראשונה יצאו לקראתו ב' מילין הרי ד' מילין שאתה יכול להרחיק סוכה ראשונה מירושלים וכן סוכה השניה ד' מילין מסוכה הראשונה ויהיו בני סוכה הראשונה מקצתן מערבין לצד ירושלים ומקצתן יערבו לצד השניה ללוותו וכן בני סוכה השניה יערבו מקצתן לצד הראשונ' לצאת לקראתו ב' מילין ומקצתן יערבו לצד צוק ללוותו ב' מילין:
מתני' <b>הדס הגזול וכו'.</b> כמו דפרישית במתני' דלעיל גבי לולב:
<b>נקטם ראשו.</b> ראש הבד דגבי הדס לא שייך ראש העלין שאין העלים העליונים יוצאין מראש הבד אלא דלפעמים ראש הבד הוא חלק הלכך ראש דידיה הוא ראש הבד ולא ראש העלין ואפי' אם עלה יוצא מראש הבד לא מיקרי נקטם עד שיקטם ראש הבד ובגמרא איפסק הלכתא כר' טרפון דלקמן דלא מיפסל בנקטם ואפי' שלשתן קטומים:
<b>או שהיו ענביו.</b> כמין פרי יש בו שדומין לענבים ואם הן מרובות מעלין פסול ולא אם הן שחורות או אדומות אבל אם הן ירוקות מינא דהדס הוא וכשר:
<b>ואין ממעטין ביו"ט.</b> דהוה ליה כמתקן מנא:


'''{{עוגן1|לייפות}} את כחו.''' להחזיקו וליישב דעתו ולמה וכו' כהדא עובדא דר' מנא סליק לבקרו לר' חגיי ביה"כ שהיה תש כחו וא"ל ר' חגיי צהינא כמו צחינא צמא אני ותאב לשתות וא"ל שתה שמותר אתה והניחו וירד ולאחר שעה חזר ועלה אצלו ושאלו מה היה בצמאך אם שתית והשיב לו משעה שהתרת לי לשתות הלך לה הצמאה ולא הייתי תאב כלל לשתות:
Segment 2


'''{{עוגן1|אבא}} צהייא אנא.''' וביום הכפורים היה ואמר לה תמתין עוד מעט וכך אמר לה בפעם שנייה ומתה מחמת הצמא ואלו היה אומר לה שתה אפשר ששוב לא היתה תאבה לשתות:
גמ' כתיב וענף עץ עבות וכו' ברייתא היא בת"כ:
<b>אין תימר זיתא.</b> ענפיו חופין את רובו ואין עולה כמין קליעה אין תימר זרגונה עולה כמין קליעה ואין ענפיו חופין את רובו. כצ"ל ובספרי הדפוס נתהפכו התיבות בטעות:
זרגונה הוא דולבא קשטניי"ר בלע"ז וקלוע הוא אבל אין עליו רצופין לכסות רוב העץ והזית היא בהפך:


'''{{עוגן1|כד}} מפני מוספא.''' כשסיימו להתפלל תפלת מוסף ביום הכפורים היה אומר לפני האנשים שבביה"כ מי שיש לו תינוק יצא וילך בשבילו להאכילו ולהשקותו וכל כך למה שלא יבואו לידי סכנה:
Segment 3
תחילתדףכאן ו/ה
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|ומה}} הי' עושה.''' דקתני לעיל ורואין את מעשיו:


'''{{עוגן1|חלק}} לשון של זהורית וכו'.''' לא היה קושרו כל לשון של זהורית בהסלע שמא ילבין מיד מקודם דחיפת השעיר ומתוך שמחת ליבון הלשון שמראה שכבר נתכפרו העוונות ישכח מצות הדחיפה ועוד שיחשוב שמאחר שהלבין הלשון כבר נשלמה המצוה וכן לא היה קושר כולו בין קרניו שמא בשעת דחיפה יכוף השעיר את ראשו תחת גופו כשיפול לאחוריו ולא יוכל לראות אם הלבין הלשון ויהיו כל ישראל עצבין לפיכך קשר חציו בסלע וזה לא ילבין לחצאין עד שתגמור כל המלאכה וכשקושר חציו השני בין קרניו אע"פ שילבין מיד לא יניח מלדחפו הואיל והוא עוסק בו:
<b>במשחירות שנו.</b> בענביו שחורות הוא דמיירי במתני':
<b>למה.</b> פסול הוא אם ענביו מרובין הן אם משום שאין דומות לעצו שהן שחורות והעץ הוא ירוק או משום שנגמר פריו הוא והתורה אמרה וענף עץ עבות ולא פרי שלו:
<b>מה נפיק מן ביניהון.</b> דהני טעמי:
<b>היה דרכו לגדל.</b> ענבים ירוקים איכא בינייהו דאם תאמר משום שאין דומות לעצו אינון הירוקות דומות הן לעצו וכשר ואם תאמר דבאמת כשר אמאי סתים וקאמר ענבים מרובות מעליו פסול אלא הוי דע"כ לית טעמא אלא משום שנגמר פריו הוא ואפילו ירוקות לא מיתכשרי:


'''{{עוגן1|בא}} וישב לו.''' חוזר ובא וישב תחת סוכה אחרונה ואע"ג שהיוצא חוץ לתחום אפי' הוא ברשות דמצוה אין לו אלא אלפים אמה ממקום שיצא לשם לזה התירו לפי שהוא ירא לעמוד במדבר משתחשך:
Halakhah 3


'''{{עוגן1|מאימתי}} מטמא בגדים.''' כדכתיב והמשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו משיצא וכו' ואין הלכה כרבי שמעון:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|בראשונה}} היו קושרין אותו וכו'.''' גרסינן לה לעיל בשבת פרק ט' בהלכה ג' עד כצמר יהיו:
תחילתדףכאן ו/ו
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|בא}} לו אצל הפר וכו'.''' לאחר שמסר הכ"ג השעיר המשתלח להמשלח בא לו אצל הפר והשעיר שהכניס דמן לפנים והן עומדין להשרף וקרען והוציא אימוריהן:


'''{{עוגן1|ונתנם}} במגס.''' בקערה של כלי שרת:
Segment 1


'''{{עוגן1|והקטירן}}.''' לאו דוקא הוא שהרי אינו מקטירן אלא על מזבח החיצון אחר שלובש בגדי זהב ומקריב את המוספין ואת אילו ואיל העם ואח"כ מקטיר אימורי פר ושעיר הנשרפין כדכתיב ויצא ועשה את עולתו ואת עולת העם וגו' ואת חלב החטאת יקטיר המזבחה אלא להקטירן הוא דקאמר אח"כ כשיגיע זמן הקטרתן:
מתני' <b>ערבה גזולה וכו' נקטם ראשה וכו'.</b> ולמאי דקי"ל הלכה כר"ט גבי הדס נקטם ראשו כשר ה"ה בערבה:
<b>והצפצפה.</b> מין אחד של ערבה שעלה שלה עגול ופיה דומה למגל:
<b>ושל בעל.</b> הגדילה בשדה ולא בנחל כשרה לא נאמר ערבי נחל דוקא אלא שדיבר הכתוב בהוה:


'''{{עוגן1|קלען}} במקלות.''' כמין קליעה. וארבעה בני אדם נושאין ב' מוטות שנים לפנים שנים לאחור ומהלכין מוט אצל מוט והפר והשעיר נתונים עליהם מורכבין זה על זה וכופפן זה תחת זה כמין קליעה ושלימים הן עם עורותן ובשרם ופרשם אלא שנקרע כריסם להוציא את אימוריהן ונתנם להוציאן לבית השריפה וזהו לבית הדשן חוץ לירושלים ובשעה שהכה"ג קורא בספר כדתנן בפ' דלקמן הוציאו אותן לבית השריפה:
Segment 2


'''{{עוגן1|מאימתי}} מטמאין בגדים.''' דכתיב והשורף אותם יכבס בגדיו:
גמ' <b>אין לי וכו'.</b> ברייתא היא בת"כ:
<b>ת"ל וערבי.</b> וי"ו יתירא לרבות:
<b>אבא שאול אומר.</b> ערבי לא להכשיר של בעל בא אלא ללמד שצריך שתי מצות לערבה א' ללולב לאגדו עמו ואחת למקדש להקיף את המזבח כדתנינן בפ' דלקמן אם כן למה נאמר וערבי. בוי"ו למעוטי היא פרט לצפצפה:


'''{{עוגן1|משיצאו}} חוץ חומת העזרה.''' דכתיב ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת וגו' יוציא אל מחוץ למחנה ושרפו באש וגו' והרי ילפינן לפר ושעיר שיהו נשרפין חוץ לשלש מחנות כמו הפר המשיח והעדה א"כ למה נאמר כאן מחוץ למחנה דמשמע מינה אחת אלא לומר לך כיון שיצאו חוץ למחנה האחת והיינו חוץ לחומת העזרה שהיא מחנה שכינה מטמאין בגדים ומחנה שנייה הוא הר הבית וירושלים מחנה שלישית:
Halakhah 4


'''{{עוגן1|ר"ש}} אומר וכו'.''' דס"ל דהאי מחוץ למחנה איצטריך למילף מפרה אדומה שהיא נשרפת במזרחה של ירושלים דכתיב בה אל נוכח פני אוהל מועד ופתח אהל מועד במזרח הוה אף כאן שריפתן במזרחה של ירושלים ורבנן סברי דנשרפין לצפונה של ירושלים שכל מעשה חטאת בצפון והלכה כת"ק:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|אנן}} תנינן.''' במתני' בא לו אצל הפר וכו' דמשמע אחר שילוחו של שעיר היה זה מיד שהוציא אימורי הפר והשעיר ליתנם בכלי:


'''{{עוגן1|ואית}} תניי תני בא לו כ"ג לקרות.''' הפרשה אחר שילוחו של שעיר ואח"כ הוציא את אמוריהן ונותנן בכלי:
Segment 1


'''{{עוגן1|קרא}} מסייע למתני'.''' דהכי כתיב והמשלח את השעיר וגו' וכתיב בתריה ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת וגו' יוציא אל מחוץ למחנה ושרפו וא"כ היה צריך להוציא את אימוריהן כדי להקטירן בזמנן ומיד אחר השילוח של שעיר היה שהרי צריך להוציא את הפר והשעיר לבית השריפה וכדקתני סידורן במתני':
מתני' <b>אפילו שנים קטומים.</b> אהדסים קאי ובבבלי פריך ממה נפשך אי קטום פסול א"כ לר' ישמעאל דמצריך ג' ליבעי כולן שלמים ואי קטום כשר ליכשר אף שלשתן קטומים ומפרק חזר בו ר' ישמעאל מתחלת דבריו שהיה מצריך שלשה הדסים ומכשיר אפי' שנים קטומים והוא הדין אי לא מייתי להו כלל דקטומים כמאן דליתנהו דמי:
<b>ר' טרפון אומר אפילו שלשתן קטומים.</b> דלא בעי הדר בהדס והלכה כר' טרפון:


'''{{עוגן1|א"ר}} מנא.''' מסדר הכתוב לא תסייע למתני' דאפי' כאהן דתני תנייא ברייא אתיא היא המקרא דהא דכתיב בתריה ואת פר החטאת וגו' לאו דוקא שיהא זה מיד אחר שילוחו של שעיר הוא דקאמר אלא ה"ז דומה לאינש דסלק מטבריא לצפורי ובעוד שהוא בטבריא אומרין עליו בצפורי הוא יושב ועל שבדעתו לילך לצפורי ואף כאן אעפ"י שלא הגיע הזמן להוציא אימוריהן ולשלחן לבית השריפה עד אחר קריאת הפרשה קורא המקרא ואומר ואת פר החטאת וגו' כלומר שכשיגיע הזמן יעשה כך וא"כ נוכל לתרץ הכתוב ואפי' כהאי תנא ברא:
Segment 2


'''{{עוגן1|ר'}} זעירא שאל וכו'.''' משום דתנן בפרק י"ב דזבחים פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין בזמן שהן נשרפין כמצותן שלא אירע בהן פסול נשרפין בבית הדשן שהוא חוץ לג' מחנות ומטמאין בגדים ואם אינם נשרפים כמצותן כגון שנפסלו נשרפין בבית הבירה כשאר פסולי קדשים ואינן מטמאין בגדים והבעיא דבעי הכא אם נשרפין כמצותן לאחר שנטמאו מפרש לקמיה:
גמ' <b>ר' ישמעאל דריש פרי עץ הדר אחד וכו'.</b> ברייתא היא בת"כ פ' אמור:
<b>וענף עץ עבות שלשה.</b> ענף חד עץ חד עבות חד:
<b>ושתי דליות אחת שאינה קטומה.</b> דליות מל' המדל בגפנים ובמנחות פרק כל הקרבנות תנינן אין מביאין מן הדליות אלא מן הרוגליות. וכאן ג"כ דליות הן המודלו' על העצים ומדרך לקוטמן ומגביהן על העץ כדי שיתגדלו ביותר והיינו דקתני שתי דליות כלומר אף שלפעמים הן קטומות ובלבד שתהא אחת שאינה קטומה:
<b>כמה דר' ישמעאל מרבה בהדס.</b> דסבירא ליה שלשה הדסים אע"ג דפשטיה דקרא אין משמעות אלא אחד דענף כתיב ושיהיה של עץ עבות א"כ כמו כן ירבה ג"כ בשאר כל המינין בערבה ובאינך:
<b>אמר ליה.</b> ר' אימי מיסבור את סבור על דרבי ישמעאל קטום הדר. וכי קסבר אתה דלר"י אף אם הוא קטום הדר הוא דמחשבת ליה מרבה בהדס הרי הוא אומר שתי דליות ואחת שאינה קטומה וא"כ הדליות קטומין הן וכדפרישית ואין כאן אלא אחת שאינה קטומה:
<b>והא תנינן וכו'.</b> סיומא דמילתא דר' אימי הוא וכלומר וכי תימא דדליות דקאמר לאו בקטומים מיתפרש אלא שהן מודלות בלבד והא דקתני ואחת שאינה קטומה היינו משום דסתם דליות קטומו' הן והלכך קאמר אחת וכו' כלומר אחת מהדליות צריך שיהיה אינה קטומה ואינך השתים בין כך ובין כך כמה שהן והשתא אם השתים ג"כ אינן קטומות הרי מרבה בהדס הן הא לאו מילתא היא דהא תנינן רבי טרפון וכו' ולית בר נש אמר אפילו אלא דהוא מודה על קדמייתא כלומר להת"ק הוא מודה דקאמר שתים דליות וקאמר אפי' שלשתן קטומים אלמא דדליות היינו קטומות והן לאו הדר נינהו והלכך אינו מרבה בהדס:
<b>מה בא ר"ט להוסיף על דברי רבי ישמעאל.</b> על דקאמר אפילו שלשתן קטומים הוא מדייק דהא לר' ישמעאל נמי השתים קטומות הן וא' בלבד הוא שאינו קטום א"כ לא הוה ליה לר"ט למימר אלא אפי' גם השלישי קטום ומאי אפי' שלשתן קטומים דקאמר:
<b>א"ל ר' ישמעאל לא סבר וכו'.</b> כלומר הא הוא דקמ"ל דפלוגתייהו אם הקטום הדר הוא או לא דלר' ישמעאל הקטום לאו הדר הוא וכשיש לו שתים קטומות צריך הוא להדר אחר א' שאינו קטום ולר"ט קטום נמי הדר הוא והלכך הוא דנקט בלישניה אפי' שלשתן קטומים דאי הוה תני אפי' השלישי נמי קטום ה"א דר"ט מודה מיהת דשלש בעינן אלא דמכשיר אפי' השלישי ג"כ קטום אבל השתא דקאמר אפי' שלשתן קטומים אשמועינן דפליג בתרתי על ר' ישמעאל דאיהו ס"ל שלשה הדסים וא' מהן אינו קטום בעינן ועלה קאמר דלא קפדינן כלל אקטום דנמי הדר הוא ולמאי דסבירא לך דשלשה בעינן אפי' שלשתן קטומין כשרין ומיהת לדידי שתי הדסים נמי סגי:
<b>חמתון מבחרין הדסה.</b> שהן מחפשין ובוחרין הדס הכשר מן ההדסים ואמר למה מבחרין הן בני מערבא ההדס מן ההדסים:
<b>ולא שמיע וכו'.</b> ומהדרי ליה וכי לא שמיע לך מה דאמר ר' סימון וכו'. שנלמד מן הכתוב הוא דיש שני מיני הדס דכתיב בנחמיה ח' ואשר ישמיעו וגו' בכל עריהם ובירושלים לאמר צאו ההר והביאו עלי זית ועלי עץ שמן ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבות לעשות סכות ככתוב וכי לא היא הדס ולא היא עץ עבות אלא הדס שאינו עבות ונקרא הדס שוטה לסוכה ועץ עבות ללולב ולפיכך מחפשין הן הדס הכשר ללולב:
<b>ר' זעירה.</b> כד סליק להכא ושמע זה הוה תקע לה כלומר תקע וקבע לו לזכרון לדבר הלכה זו:


'''{{עוגן1|מה}} צריכה ליה.''' היכא הוא דקא מיבעיא ליה משום דקשיא הא מתני' היא כדאמרן הלכך מפרש לא קא מיבעיא ליה אלא בשנטמאו לפני זריקה דעדיין לא הגיע הזמן להוציאן ואיכא למימר דנשרפין בעזרה כשאר פסולי קדשים או נשרפין כמצותן ומתני' דהתם בשנטמאו לאחר זריקה מיירי או דילמא מכיון שלא הגיע זמנן לצאת לעולם נשרפין בבית הבירה והיינו דקתני התם במתני' סתמא נשרפין בבית הבירה אבל אם נטמאו אחר זריקה וכו'. ומיהו לפי גי' שלפנינו מ"מ קשיא הך מתניתין דזבחים דסתמא קתני ועוד מאי שייך נטמא לאחר זריקה לדחיית טומאה דקאמר אבל אם נטמאו לאחר זריקה קורא אני וכו' דאם נטמא מקודם זריקה הוא דדחייא טומאה דעיקר כפרה בזריקת דמים הוא לכך נראה דאיפכא גרסינן וכדרך העתקת הספר בהש"ס הזה דברוב המקומות נתחלפו התיבות בטעות. וכצ"ל מה צריכה ליה בשנטמאו לאחר זריקה אבל אם נטמו לפני זריקה קורא אני עליו במועדו וכו'. וה"פ דאי ממתני' דזבחים לא שמעינן מידי באירע להן טומאה דאיכא למימר בפסולא אחריתא הוא דמיירי כגון שנפסלו בלינה או ביוצא לפני זמן יציאתן אבל בטומאה מכיון דאשכחן דקרבן צבור דחיא טומאה א"כ אם נטמאו לפני זריקה ודאי לא קא מיבעיא ליה דהואיל ונזרק הוא בטומאה דהא דחיא טומאה א"כ כמצותן נקרא ונשרפין בבית הדשן ומאי הוא דקא מיבעיא ליה בשנטמאו לאחר זריקה מי נימא דמכיון דאירע להן טומאה לאחר זריקה הרי הן נשרפין שלא כמצותן דהזריקה שהיתה בהכשר לא מהני להו מידי למימרא בהו דחיית טומאה שהרי כבר נזרק הדם כמצותן ועכשיו הן נקראין שלא כמצותן לענין מקום שריפתן או דילמא אפכא הוא דמסתברא דאפ"ה נשרפין כמצותן מאחר דהזריקה היתה בהכשר ומתני' דזבחים בשאר פסולין הוא דמיירי וכדאמרן:
Segment 3


'''{{עוגן1|אמר}} ר' יוסי ועדה שכתב בו במועדו לית ש"מ כלום.''' כלומר דר' יוסי פריך עלה וקאמר דהדא היכא דכתיב ביה במועדו לית שמע מינה כלום להבעיא דפרים ושעירים הנשרפין דהא דדרשינן מבמועדו דקרבן צבור דוחה שבת וטומאה היינו דוקא בקבוע להם זמן אבל הני לא וכדמפרש לה לקמי':
<b>העושה לולב לעצמו וכו'.</b> תוספתא בפ"ו דברכות והובא לעיל בפרק הרואה בהלכה ג':
<b>כל שעה שהוא נוטלו.</b> כלומר אם לא בירך מתחלה קודם שנטלו מברך עליו אחר כך כל שהוא נוטלו:
<b>על מצות הדלקת נר חנוכה.</b> כלומר אע"פ שהוא מדבריהם שייך לומר על מצות ואשר צונו לשמוע דברי חכמים מלא תסור וגו' אשר יאמרו לך תעשה:
<b>הכל מודים.</b> ר' יוחנן וריב"ל דלקמן מודים ביום טוב הראשון שהוא מן התורה אף בגבולין מברך וצונו על נטילת לולב ובשאר כל הימים הוא דפליגי לרבי יוחנן מברך ג"כ על נטילת לולב ולריב"ל על מצות זקנים כדי שידעו שהוא מדבריהם:
<b>מה אמר רב בלולב.</b> ביום טוב שני וקאמר דנלמד מדבריו בק"ו מה אם חנוכה שעיקרה הוא מדבריהם קאמר רב שאומר על מצות נר חנוכה לולב שעיקרו דבר תורה לכ"ש שמברך אפי' בי"ט שני וצונו על נטילת לולב:
<b>מה דאמר ריב"ל בחנוכה.</b> וקאמר דנלמד מק"ו מדבריו בלולב ביו"ט שני שאף על פי שעיקרו דבר תורה אפילו הכי מברך על מצות זקנים חנוכה שעיקרה מדבריהן לכ"ש:
<b>לא צורכה דאלא מה אמר רבי יוחנן בחנוכה.</b> לא קא מיבעיא לן אלא אליבא דר' יוחנן מה אמר בחנוכה מי נימא דוקא בלולב שעיקרו מד"ת הוא אומר על נטילת לולב ביו"ט שני אבל חנוכה שעיקרה מדבריהן אינו אומר אלא על מצות זקנים או דילמא לא שנא דלר' יוחנן על כל מדבריהן מברכין כמו בשל תורה וקיימא בספיקא אליבא דר' יוחנן:


'''{{עוגן1|אמר}} ר' מנא לא מיתמנע ר' יוסי רבי קיים הכא.''' בתמיה וכלומר דר' מנא שהיה תלמידו של רבי יוסי כדאמרינן בכמה דוכתי מתמה עליה על האי פירכא דפריך ר' יוסי רבו וכי לא מנע עצמו דלא ליפרך האי פירכא אם קיים הוא הכא בפרים ושעירים הנשרפין של יום הכפורים דג"כ קבוע להם זמן הוא ואם ילפינן מבמועדו דכל הקרבנות הקבוע להם זמן דוחין טומאה א"כ שפיר הוא דאמרינן דבשנטמאו לפני זריקה הואיל דדחיין טומאה נשרפין כמצותן נקראו ולא קא מיבעיא ליה לר' זעירה מידי דנשרפין בבית הדשן:
Segment 4


'''{{עוגן1|וא"ל}}.''' ר' יוסי קיים האי פירכא דפרכית בפר משיח ועדה כלומר בפרים הנשרפין של פר משיח ופר העלם דבר ושעירי ע"ז שאותן אין קבוע להם זמן ולא דחיין לא שבת ולא טומאה והיינו דקאמרי דמכיון דר' זעירה סתמא הוא דקא מיבעיא ליה א"כ אף אותן פרים ושעירים הנשרפין שאין קבוע להם זמן בכלל והשתא מה שייך לגבייהו הא דמחלקת בין לפני זריקה ובין לאחר זריקה ולטעמא דקאמרת קורא אני עליו במועדו דלאינהו לית ש"מ כלום מבמועדו:
<b>חייה בריה דרב מברך.</b> על הלולב כל פעם ופעם בין ביום טוב ראשין ובין ביום טוב שני ובשיטתיה דרב אביו:
<b>רב הונא לא מברך אלא פעם אחת בלבד.</b> כשנוטלו ביום טוב ראשון אבל בשאר כל הימים לא היה מברך עליו כמו שאין מברכין על הדמאי שהוא מדבריהן:


'''{{עוגן1|וא"ל}}.''' ועוד אמר ר' זריקן לר' יוסי ר' בון בר חייה בשם רבי אלעזר שאל פרים הנשרפין וכו' שיצא רוב האבר המשלים לרוב כלומר שיצאו רובן אלא שאותו הרוב הוא ע"י רוב האבר שמשלים לרוב כגון שיצאו חציין ובאותו החצי יצא רוב אבר אחד מן האיברים ומיעוטו נשאר בפנים ואם נלך אחר הרוב האבר שיצא ושדינן מיעוטו הנשאר בפנים בתר רובו שיצא והוה ליה כאלו יצא כולו ומכח זה הוי כיצא רוב הבהמה ונפסלו ודינן לשרוף בפנים או לא:
Halakhah 5


'''{{עוגן1|מילתיה}} אמרה ברובו הדבר תלוי.''' כלומר הש"ס הוא דמדייק על הבעיא זו דהא שמעינן ממילתיה דס"ל ברובו הדבר תלוי ואם יצאת רוב הבהמה ודאי נפסלה דבכל דוכתי אמרינן רובו ככולו ומבעל הבעיא גופיה נמי ש"מ דס"ל דהכל הולך אחר הרוב וא"כ מאי קא מיבעיא ליה הרי יש כאן רוב שיצא וכדמסיים הקושיא ואזיל:


'''{{עוגן1|פשיטא}} הדא מילתא יצא רובו ואח"כ יצא רוב האבר המשלים לרוב.''' כלומר זהו פשיטא שאם יצא רובו והיינו ע"י שיצא אח"כ רוב האבר המשלים לרוב א"כ הרי יש כאן רוב הבהמה שיצאת ולא צריכה למיבעי להך מילתא. א"נ י"ל שבעל הבעיא בעצמו השיב זה פשיטא הדא מילתא וכו'. וכלו' לא כדס"ד שביציאה אחת קא מיבעיא לי וכדאמרן דזהו פשיטא לי שהולכין אחר רוב והרי כאלו יצאת רוב הבהמה:


'''{{עוגן1|לא}} צורכה דלא יצא וכו'.''' לא צריכה דקא מיבעי לי אלא כך אם בתחלה לא יצא חצי הבהמה עם רוב האבר אלא שיצא אבר אבר מעט מעט ואח"כ יצא רוב אבר אחד המשלים לרוב של כל היציאות שבתחלה דבכה"ג איכא למיבעי מי נימא הואיל ובתחלה יצא מיעוט מיעוט אין מצטרפין ליציאת רוב ואע"פ שאח"כ יצא רוב אבר אחד ומשלים לרוב לא כלום הוא מכיון שיציאות המיעוטין אינן מצטרפין זה עם זה או דילמא מכיון דמכל מקום הרי אח"כ יש כאן רוב הבהמה שיצא ע"י רוב האבר שיצא ומשלים לרוב אמרינן דהשתא כולהו מצטרפי והוה ליה רובא דבהמה שיצא ונפסלה ונשרפת בפנים:
Segment 1


'''{{עוגן1|פרים}} הנשרפין וכו' שיצאו.''' מחומת העזרה וחזרו מהו לענין טומאת בגדים וכדמסיים ואזיל למאי הלכתא קא מיבעיא ליה:
מתני' <b>אתרוג הגזול והיבש פסול.</b> יבש כשתכלה הליחה שבו ואינו מוציא שום ליחה:
<b>של ערלה פסול.</b> לפי שאין אתה קורא לכם שיהא ראוי לכם וכן של תרומה טמאה שאין בה היתר אכילה ואינה ראויה לכם ושל תרומה טהורה לכתחלה לא יטול מפני שמכשירה לקבל טומאה שלפעמים כשמחזיר הלולב במים כדתנן סוף פרקין נוטפין המים על האתרוג ואם נטל כשר שהרי יש בה היתר אכילה לכהן וישראל נמי נפיק ביה אם לקחה מכהן הואיל ויכול להאכילה לבן בתו כהן:
<b>ושל דמאי וכו' וב"ה מכשירין.</b> דאי בעי מפקיר נכסיה והוה ליה עני וחזי ליה:
<b>ושל מעשר שני בירושלים.</b> שיש בו היתר אכילה ואפילו הכי לכתחלה לא מפני שמכשיר לקבל טומאה:


'''{{עוגן1|פשיטא}} דרך חזירה אינו מטמא בגדים.''' כלומר הא ודאי פשיטא לי לענין הנוגע בהם כשהן דרך חזירה אינן מטמאין בגדים שהרי עדיין לא יצאו דניטמו להנוגע בהן עכשיו:
Segment 2


'''{{עוגן1|לא}} צורכה דלא מכיון וכו'.''' לא צריכה להא דמיבעיא לי אלא לענין טומאת גברי לאלו שהוציאו אותן בתחלה מי נימא מכיון שהתחילו לצאת הוי להו כאלו הוציאן ונטמאו בגדיהן או דילמא מכיון דהדר הדר:
גמ' כתיב פרי עץ הדר וכו' הדר הידור שכן בלשון יוני קורין למים אידור וזהו אתרוג שגדל על פני המים כלומר על כל מים שמשקין אותו:


'''{{עוגן1|התיב}} ר' בא.''' ומאי קא מיבעיא ליה והתנינן בזבחים שם בסיפא דהמתני' דלעיל היו סובלין אותן במוטות להוציאן לבית השריפה ויצאו הראשונים הנושאין במוט שבראשו מחוץ לחומת העזרה והאחרונים שנושאים ראש המוט השני לא יצאו הראשונים מטמאין בגדים וכו' ואם איתא דאמרינן מכיון שהתחילו לצאת כאלו יצאו והוציאו הכל א"כ אפילו חלו האחרונים ליטמאו בגדים דהא הוי להו כדנפיק כולהון:
Segment 3


'''{{עוגן1|א"ר}} יודן וכו' שנייא היא.''' התם לגבי האחרונים דהיינו טעמא דלא מטמאו דכתיב גבי פר המשיח והוציא את כל הפר אל מחוץ למחנה וגו' עד שיוציא רשות וכו' כלומר שיוציא מכל הרשות המוציא והיינו מרשות כל העזרה דאל מחוץ למחנה כתיב ומכיון דהאחרונים לא יצאו מחומת העזרה לא קרינן בהו והוציא ומיהו הראשונים שיצאו מכל הרשות הן מטמאין בגדים אבל הכא מכיון שחזרו אכתי מיבעיא לן מי הוה כאלו הוציאו לגמרי דנלך בתר התחלה או דילמא מכיון דחזרו חזרו:
<b>ר' יעקב דרומיא בעי מתני' דלא כב"ש.</b> גרסינן להא לעיל פ"ג דעירובין בהלכה ב' ואמתני' דהתם קאי דתני מערבן בדמאי וכו' ובעי ר' יעקב מי נימא דההיא מתני' דלא כבית שמאי דתנינן הכא ושל דמאי וכו' דסבירא להו לבית שמאי מידי דחזי ליה השתא בעינן וא"כ נמי אין מערבין בו או דילמא בעירוב דמדרבנן אף בית שמאי מודו שמערבין בדמאי:


'''{{עוגן1|ר'}} ירמיה אמר ר' אלעזר שאל פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין מהו שיפסלו משם יוצא.''' כצ"ל ושניטמו הכתוב בספרי הדפוס ט"ס הוא ואגב גררא דלעיל הובא כאן שהרי אם ניטמו כבר נכסלו ולעיל שקיל וטרי בהא והכא קאי מיבעיא ליה אם יצאו מקודם שהגיע זמנן לצאת מי אמרינן דנפסלו ודינן להשרף בבית הבירה שאינן נשרפין כמצוותן או דילמא מכיון שסופן לצאת לא פסיל בהו יוצא:
Halakhah 6


'''{{עוגן1|מה}} צריכה ליה.''' למי הוא דקא מיבעיא ליה אליבא דר"ש בן לקיש אבל לר' יוחנן פשיטא ליה וכדלקמן:


'''{{עוגן1|דאיתפלגון}}.''' ר' יוחנן ור"ל בהאי מתני' דתנינן במנחות פרק התודה השוחט תודה בפנים ולחמה שהוא קדוש מחמת זבח התודה כדכתיב על זבח התודה חלות וגו' היה חוץ לחומה לא קדש הלחם ופליגי בה מאי חוץ לחומה ר' יוחנן אמר חוץ לחומת ירושלים דס"ל דעל זבח התודה דכתיב לאו היינו על בסמוך שיהא הלחם בעזרה בשעת זבח התודה אלא אפי' אם הוא חוץ לחומת העזרה קידש ור"ל ס"ל דבעינן על בסמוך ואם הוא חוץ לחומת העזרה לא קידש ואכתי לא אסיק למילתיה דקאמר מה צריכה ליה כרשב"ל וכו' עד לקמן:


'''{{עוגן1|רשב"ל}} כדעתיה.''' כלומר ואמרינן עלה דר"ל לשיטתיה הוא דאזיל דאמר ר' אמי בשמיה בשר שלמים שיצא לפני זריקת דמים חוץ לעזרה ואח"כ נכנס וכו' כלומר אפי' חזר והכניס ונזרק. עליו מן הדם מ"מ נפסל הוא משום יוצא ולא מהני ליה זריקה להתירו באכילה ואע"פ שסופו לצאת שהרי בשר קדשי קלים נאכלין בכל העיר אפילו הכי מכיון שעדיין לא הגיע זמנו לצאת עד לאחר זריקת הדם נפסל הוא משום יוצא והלכך נמי סבירא ליה לר"ל גבי לחם התודה דאם הוא [חוץ] לחומת העזרה לא קידש שאף על פי שעתיד הוא לצאת שהרי נאכל בכל העיר כתודה עצמה מ"מ הואיל ועדיין לא הגיע הזמן לצאת לא קידש וזהו ר"ל כדעתיה גבי בשר קדשים קלים שיצא לפני זריקת דמים ונפסל מהך טעמא והשתא הא דבעי ר"א בפרים ושעירים הנשרפין אי מהני בהו פסול יוצא אליבא דרשב"ל הוא דקא מבעיא ליה מי נימא דדינן כהאי דקאמר התם בלחמי תודה ובבשר קדשים קלים שנפסלו משום דעדיין לא הגיע זמנן לצאת או דלמא שאני התם שאין סופן לצאת חובה אלא שנאכלין הן אף בכל העיר ואין חובה לכך אבל הכא בפרים ושעירים הנשרפין מכיון שסופן לצאת חובה היא אפשר דלא מפסלו ביציאתן ואע"פ שעדיין לא הגיע זמנו לצאת אבל אליבא דרבי יוחנן לא מיבעיא ליה דמכיון דס"ל חוץ לחומת ירושלים הוא דלא קידש הא בתוך ירושלים קידש ומשום דהא סופן לצאת לירושלים א"כ ק"ו הוא ומה לחמי תודה שאין סופן חובה לצאת אפ"ה קידשו קודם שהגיע זמנן לצאת ולא מהני בהו יציאתן חוץ לחומת העזרה דנימא לא נתקדשו פרים ושעירים הנשרפים דסופן לצאת חובה הוא לכ"ש דלא מהני בהו פסול יוצא ואעפ"י שלא הגיע זמנן לצאת והיינו דקאמר ברם כר' יוחנן פשיטא ליה:
Segment 1


'''{{עוגן1|אמר}} ר' יוסה.''' דלא היא דאיכא למימר ואפילו אליבא דר' יוחנן צריכה ליה למיבעי בפרים ושעירים הנשרפין אי מהני בהו פסול יוצא דהא דס"ל לר' יוחנן בלחמי תודה דוקא אם הן חוץ לחומת ירושלים לא קדשו היינו טעמא משום דירושלים אע"פ שאינה מחיצה לקדשי קדשים שהן אינן נאכלים אלא בעזרה מ"מ מחיצה היא לקדשים קלים וא"כ כלשהן בתוך ירושלים קידשו מפני שאינן חוץ למחיצתן וחוץ לירושלים אינה מחיצה וכו' הלכך אם הן חוץ לחומת ירושלים הוא דתנן לא קידש הלחם מה שאין כן כאן בפרים ושעירים הנשרפין שהן יוצאין חוץ לחומת ירושלים להשרף א"כ כל זמן שלא הגיע זמנן לצאת לשם אפשר דמהני בהו פסול יוצא חוץ לעזרה וכן נמי איכא למימר לאידך גיסא. דמכיון דסופן לצאת אפי' חוץ לחומת ירושלים שהוא חוץ לשלש מחנות לא תהני בהו פסול יוצא חוץ לחומת העזרה שאינו אלא יוצא חוץ למחנה הראשונה ואם כן בעי' דר"א אפי' אליבא דרבי יוחנן שייכא היא:
מתני' <b>עלתה חזזית.</b> כמין אבעבועות דקות:
<b>על רובו.</b> אם הוא במקום אחד בעינן רובו אבל הוא בב' או בג' מקומות אפילו על מעוטו פסול דמחזי כמנומר:
<b>ניטלה פיטמתו.</b> הדד שבראשו נקרא פיטמא וכעין פרח שבראש הדד נקרא שושנתא:
<b>ניקב וכו' חסר כל שהוא.</b> כלומר אם ניקב נקב מפולש והיינו שניקב עד חדרי הזרע מקרי מפולש. או שנקלף הקליפה חיצונה שלו אם נקלף כולו פסול או שנסדק או חסר כל שהוא פסול:
עלתה חזזית על מיעוטו ודוקא שלא במקום חוטמו אבל במקום חוטמו והיינו ממקום שמתתיל לשפע עד הפיטמא חזזית פוסל אפי' בכל שהוא:
<b>ניטל עוקצו.</b> זנבו כמו בעוקצי תאנים:
<b>ניקב ולא חסר כל שהוא.</b> היינו שאינו מפולש כדמפרש בגמרא:
<b>אתרוג הכושי.</b> שגדל כאן והוא שחור פסול אבל הבא מארץ כוש אורחיה הוא וכשר:
<b>והירוק ככרתי.</b> ככרישין:
<b>ור' יהודה פוסל.</b> והלכה כר' יהודה והיינו דוקא כשאינו חוזר למראה האתרוג:


'''{{עוגן1|אמר}} ר' מנא.''' לר' יוסי:
Segment 2


'''{{עוגן1|ואינה}} מחיצה להן.''' וכלומר הא דקאמרת ירושלים אעפ"י שאינה מחיצה לק"ק מחיצה היא לקדשים קלים לאו הכי הוא שהרי ירושלים אינה מחיצה להן בדווקא שאם ירצה יכול לאכול קדשים קלים בעזרה אלא שמותרין הן לאכלן אף בירושלים והשתא הדרינן למאי דאמרן דלרשב"ל הוא דקא מיבעיא ליה לר' אלעזר ברם כר' יוחנן פשיטא ליה וכדפרישית דלר' יוחנן ק"ו היא דפרים ושעירים הנשרפין דסופן חובה הוא לצאת דלא מהני בהן פסול יוצא:
גמ' <b>כל הפסולין.</b> דקחשיב במתני' אינן פוסלין וכו' אבל מיום הראשון ואילך כשרין:


'''{{עוגן1|מהו}} שיטמו בגדים.''' דלא כתיב אלא והשורף אותם יכבס בגדיו והן עצמן מהו שיטמאו לדברים הנוגעין בהן ול"ג בגדים דהא מתני' היא בפ"ח דפרה שהן עצמן אינן מטמאין בגדים אלא מהו שיטמאו אוכלין בלא הכשר וכו' גרסי' וכדלקמן גבי נבלת עוף טהור אפי' בלא הכשר מים ובלא טומאה שלא נגעו בשום טומאה אחרת ומפני שסופן לטמאות טומאה חמורה להנושאן והשורפן שצריכין כיבוס בגדים ואנן קי"ל דכל שסופי לטמא טומאה חמורה אינו צריך הכשר דכתיב על כל זרע וגו' מה זרעים שאין סופן לטמא טומאה חמורה אף כל וכו' צריך הכשר יצא את שסופו לטמא טומאה חמורה ומהו הדין בפרים ושעירין הנשרפין:
Segment 3


'''{{עוגן1|מעתה}}.''' דאמרת דיש להן טומאת עצמן אפי' לא הוכשרו ואפי' לא נגעו בשום טומאה הואיל וסופן לטמא טומאה חמורה א"כ יטמאו את אמורין שלהן והיכי משכחת לה שיקרבו האימורין הרי נטמאו מחמתן:
<b>תמן.</b> בבבל אמרין הא דקחני עלתה חזזית על רובו היינו אפי' רובו מצד אחד ואם הוא על חוטמו הרי הוא כרובו לפסול ופוסל אף בכל שהוא:
<b>שושנתו.</b> והוא כעין פרח שושן בראש הדד:
<b>פיקא.</b> היא הדד בעצמו שהוא כעין פיקה של שתי אבל אם ניטל שושנתו לבד לית לן בה:
<b>ניקב ולא פילש מבפנים.</b> שאינו מפולש עד חדרי הזרע שמבפנים כשר וזהו כהדא דתנינן תמן כלומר בסיפא ניטל עוקצו וכו' ולא חסר כל שהוא והיינו שאינו מפולש כדפרישית במתני':


'''{{עוגן1|אלא}}.''' משכחת לה בשפירשו האימורין מהן קודם שהגיע זמנן לצאת והיינו קודם שנזרק דמן דאכתי לא חלה עליהן טומאה וכלומר דהשתא אין כאן ראיה מהאימורין:
Segment 4


'''{{עוגן1|ואפי'}} תימר לא פירשו.''' והדר דחי לה איהו גופיה דאפי' לא פירשו מקודם לא נטמאו האימורין מחמתן ואעפ"י שחלה עליהן טומאה וכהדא ששנינן במי חטאת שאין מטמאין דבר לחזור וליטמאות ממנו והיינו אם נפסלו כדתנן בפ"ט דפרה מי חטאת שנפסלו מטמאין את הטהור לתרומה וכו' ודוקא לתרומה ומשום שאינה אלא מדרבנן דמדאורייתא אין מי חטאת מטמאין אלא בראויין להזייה וה"ה הני נמי דמכיון שהן פסולין לפי שעומדין להשרף אין להן טומאת עצמן לטמא אחרים ואין מטמאין לא האימורין ולא בגדים שנגעו בהן ואעפ"י שסופן לטמא טומאה חמורה מ"מ מקודם שיצאו מחומת העזרה אין להן טומאה לטמא דבר אחר:


'''{{עוגן1|התיב}} ר' ירמיה.''' על הא דשמואל קפודקיא דדעתיה שאין להן טומאת עצמן ואע"פ שסופן לטמא חמורה והרי נבלת עוף טהור דמטמא טומאת אוכלין אם חישב עליה לאכילה והרי היא כאוכל ראשון לטומאה ובלא הכשר ואפי' בלא נגיעה בטומאה אחרת ומפני שסופה לטמא טומאה חמורה לטמא האדם והבגדים בבית הבליעה וכדתנינן בריש פ"ק דטהרות והשתא מאי שנא נבלת עוף טהור ומאי שנא פרים ושעירים הנשרפין:


'''{{עוגן1|אמר}} ר' יוסה.''' שאני נבלת עוף טהור שאין לה מחיצה כלומר שאין לה זמן מחיצה דנימא אינה מטמאה טומאה חמורה זו עד שתגיע למחיצה זו אבל אלו פרים ושעירים הנשרפין יש להן מחיצה שאינן מטמאין טומאה חמורה עד שיצאו לחוץ למחיצה וא"כ לאו חמירי נינהו כנבלת עוף טהור ולא דמיין אהדדי:
Segment 5


'''{{עוגן1|אמר}} ר' מנא.''' לר' יוסה הרי נבלת עוף טהור ג"כ יש לה מחיצה שהאדם האוכלה הוא מחיצתה שכל זמן שהיא אינה בבית הבליעה שלו אינה מטמאה בגדים ואם בלעה וירדה להבטן שוב אין לה טומאה חמורה וכן כשהיא בתוך פיו עד שיבלענה טהור וכדתנן בפ"ה דזבים וכדילפינן מדכתיב לא יאכל לטמאה בה:
הירוק ככרתי וכו' ר"ז בעי וכו' אם כהן כרתינון ממש או דדמי להן כרתינון א"ל כהן כרתינון ממש:
<b>איזהו ירקרק וכו'.</b> בת"כ בפרשת נגעים תני והיה הנגע ירקרק יכול כל מראה ירוק ת"ל ירקרק ירוק שבירוקים אדום יכול כל מראה אדום תלמוד לומר אדמדם אדום שבאדומים ומפרש איזו ירקרק וכו' כשעוה וכשושנת עשב קרמל:
<b>זהורית עמוקה.</b> אדומה הרבה:
<b>והכא הוא אמר הכין.</b> בתמיה דככרתינון נקרא ירוק:
<b>שנייא היא תמן דכתיב ירקרק.</b> ללמד על מראה ירוק שבירוקים:


'''{{עוגן1|דאי}} לא כן וכו'.''' כלומר תדע דכך הוא שהרי אלו הביא כלב והלבישו בגדים והאכילו נבלת עוף טהור שמא אינו מטמא בגדים בבית הבליעה בתמיה כלומר שמא אינו מטמא בגדים הוא עד שתהא בבית הבליעה שלו הא ודאי לא אלא מיד הוא מטמא הבגדים שעליו ומשום דגבי אדם בלחוד הוא דאמרינן הכי דגזירת הכתוב הוא כדדרשינן אין לך טומאה אלא האמור בה ולא יאכל כתיב אכילה בבית הבליעה ומעתה מצינו דלנבלת עוף טהור יש לה ג"כ מחיצה:
Halakhah 7


'''{{עוגן1|א"ר}} אלעזר מדרומיא.''' אפ"ה לא דמו אהדדי דנבלת עוף טהור מחיצתה בכל מקום כלומר אין הפרש במקומות אצלה דבכל מקום שאוכלה מטמאה טומאה חמורה לטמא בגדים בבית הבליעה אבל אלו הנשרפין מחיצתן חוץ לירושלים הוא וכל זמן שלא יצאו מהעזרה להוציאן לשם אינן מטמאין טומאה חמורה והלכך נמי אין מטמאין טומאת עצמן בלא הכשר ובלא נגיעה בטומאה אחרת:


'''{{עוגן1|לשרוף}} את בשרן למחר לא פיגל וכו'.''' דבעינן עד שיחשוב לאכול דבר שדרכו לאכול לאכילת אדם או אכילת מזבח או להקטיר דבר שדרכו להקטיר וכדתנינן בפ"ג דזבחים:


'''{{עוגן1|אבדו}} האימורין.''' שלהן קודם לזריקה:
Segment 1


'''{{עוגן1|מהו}} לזרוק את הדם על הבשר.''' שלהן שיהו כמצותן ולשרפן בבית הדשן:
מתני' <b>שיעור אתרוג קטן.</b> עד כמה:
<b>ר' יהודה אומר כביצה.</b> והלכה כר' יהודה דפחות מכביצה פסול:
<b>והגדול.</b> שיעורו כדי שיאחוז את שניהם בידו אחת כלומר הלולב והאתרוג יאחז בידו אחת:
<b>ר' יוסי אומר אפי' א' בשתי ידיו.</b> כלומר אפי' אחד מהן והיינו האתרוג. והלכה כר' יוסי:


'''{{עוגן1|ולא}} שמיע וכו'.''' מאי תיבעי ליה וכי לא שמיע לו מה דא"ר אלעזר גבי פיגול דלא כלום מפני שלא חישב וכו' וא"כ ה"ה באבדו אימוריהן נמי דאין מקטירין אותן אלא להתיר הבשר באכילה ובעלמא אם אבדו זורק הדם להתיר הבשר באכילה אבל הכא אינו אלא לשריפה מחוץ למחנה:
Segment 2


'''{{עוגן1|זר}} ששרף.''' פרים ושעירין מטמא בגדים לפי ששריפתן כשרה בזר. לא צורכה וכו'. לא קא מיבעיא לן אלא מהו שיהא שריפתן כשרה בלילה וקאמר ק"ו הוא וכו' שהרי הקטר חלבים ואימורים כשרים בלילה הן:
גמ' <b>אתרוג הבוסר.</b> שלא נתגדל כל צרכו ר"ע אומר אינו פרי ופסול היא לצאת בו וחכמים אומרים פרי הוא וכשר. וגרסינן להא לעיל בפ"ק דמעשרות בהלכה ד':
<b>אתיא דר"ש.</b> דתנינן שם ר"ש פוטר באתרוגים קטנים מן המעשרות וזהו כשיטת ר"ע רבו דאינו חשיב פרי וכדר' יוסי דלקמיה וגריס שם א"ר יוסי כל שהיא כשר ללולב הוא דחייב במעשרות וקס"ד דהיינו נמי טעמיה דר"ע דקסבר שאין לו דין פרי לכל דבר:
<b>התיבון.</b> לר' יוסי והרי אתרוג המנומר או שגדלו בדפוס ועשאו כמין בריה אחרת או שהוא עגול ככדור הרי הוא פסול ללולב ובמעשרות חייב הוא לדברי הכל:
<b>מסתברא וכו'.</b> כלומר אלא דלא כר' יוסי והכי הוא דמצינן למימר דמסתברא היא דר"ש יודה לר"ע דפסול הוא משום פרי עץ והאי לאו פרי הוא אבל ר"ע לא יודי לר"ש לענין מעשרות ומכח האי קושיא דמקשינן הרי מנומר וכו' ואיכא למימר דטעמיה דר"ע הכא משום דבעינן הדר וליכא:


'''{{עוגן1|והשורף}} וכו'.''' ברייתא היא בת"כ:
Segment 3


'''{{עוגן1|המסייע}} בשעת שריפה.''' שמחתה הגחלים והאש לשורפן:
<b>אנן תנינן כאגוז.</b> דמשמע כאגוז עצמו כשר:
<b>ואית תניי תני עד כאגוז.</b> דמשמע עד כאגוז ולא עד בכלל וכדמפרש ואזיל:


'''{{עוגן1|הדא}} אמרה וכו'.''' כלומר הא דאמרינן מסייע בשעת שריפה היינו בשעת שריפה ממש ובמקום השריפה וכדלקמן דר' אמי וכו' אמר המהפך בכזית מבשרן ושרפו מטמא בגדים דהיינו מסייע בשעת שריפה ומכיון דמהפך בשיעור כזית דבכל מקום השיעור הוא בכזית נקרא מסייע והא פשיטא לן:
Segment 4


'''{{עוגן1|לא}} צורכה וכו'.''' לא קא מיבעיא לן אלא אם היה עומד בפנים מחומת ירושלים ובידו קורה ארוכה ומהפך בשריפתן בכזית מהו מי נימא דבעינן עד שיסייע בשעת שריפה ובמקום השריפה:
<b>א"ר יוסי אילו הוה כתיב.</b> פרי עץ הדר וכפות תמרים יאות הוה דאמרי'. כדי שיאחז שניהם בידו אחת אבל השתא דלית כתיב אלא כפות תמרים בא ללמד דאין השיעור בכדי שיצרף שניהם בידו אחת אלא אפי' זה בידו אחת וזה בידו אחת:


'''{{עוגן1|נישמעינה}} מן הדא וכו'.''' דבפר כהן משיח כתיב והוציא את כל הפר אל מחוץ למחנה וגו' ושרף אותו על עצים באש וכן בפר העדה כתיבו בחד קרא והוציא ושרף מקיש ושרף לוהוציא וכו':
Halakhah 8


'''{{עוגן1|תמן}} אמר חזקיה וכו'.''' כלומר דאפילו הכי קא מיבעיא לן אם מסייע מרחוק מי הוי כמסייע בשריפה ומשום דתמן גבי פרה דכתיב והשורף אותה יכבס בגדיו וגו' וטמא עד הערב ומה ת"ל וכי לא שמענו דהטעון טבילה טמא הוא עד הערב אלא לרבות השורף כלומר כל שהוא שורף ואפי' מסייע מרחוק בכלל השורף הוא וטעון כבוס בגדים ורחץ במים וטמא עד הערב והשתא אפשר אוף הכא בפרים ושעירים הנשרפים כן הוא דילפינן מוהשורף דנאמר בפרה:
תחילתדףכאן ו/ז
'''{{עוגן1|אמרו}} לו לכ"ג הגיע שעיר למדבר.''' לפי שאינו רשאי להתחיל בעבודה אחרת עד שיגיע שעיר למדבר דכתיב ושלח את השעיר במדבר ואח"כ ובא אהרן אל אוהל מועד וגו' ואפי' קריאת הפרשה שאינה עבודה לא היתה אלא אחר שהגיע השעיר למדבר:


'''{{עוגן1|דירכאות}} היו עושין.''' שורות שורות של אבנים זו ע"ג זו מלשון דריכה הוא שעליהן דורכין השומרים שעומדים עליהם ומניפין בסודרין כדי שידעו שהגיע שעיר למדבר:


'''{{עוגן1|א"ר}} יהודה וכו' ועד בית חורון.''' שהוא ראש המדבר וס"ל שמשהגיע השעיר לראש המדבר נעשית מצותו ואעפ"י שלא הגיע למקום הצוק:
Segment 1


'''{{עוגן1|והולכין}} מיל.''' כדאמרינן לעיל יקירי ירושלים היו מלוין אותו עד סוכה הראשונה והוא מיל וחוזרין מיל וכששוהין אח"כ כדי הילוך מיל יודעין שכבר הגיע השעיר לבית חורון שהוא ראש המדבר ואין הלכה כר' יהודה:
מתני' <b>אין אוגדין את הלולב אלא במינו.</b> ר' יהודה לטעמיה דס"ל לולב צריך אגד והלכך אי אגיד ליה במינא אחרינא הוה ליה חמשה מינין ועובר משום בל תוסיף:
<b>ר"מ אומר אפי' במשיחה.</b> חוט של משיחה דס"ל לולב א"צ אגד ולית ביה משום בל תוסיף דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי וכן הלכה דלולב א"צ אגד אלא משום זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות אוגדין אותו:
<b>בגימונות של זהב.</b> בחוטי זהב כפופין מלשון הלכוף כאגמון:
<b>במינו היו אוגדין אותו למטה.</b> לקיים מצות אגד וזה שלמעלה לנוי בעלמא הוה:
<b>ואיכן היו מנענעין.</b> אדריש פירקין מהדר דקתני לולב שיש בו ג' טפחים כדי לנענע בו כשר אלמא דמצוה לנענע והיכן היו מנענעין:
<b>בהודו לה' תחלה.</b> תחלת הודו הראשון וסוף הודו האחרון שבסוף הלל וכיצד מנענע מוליך ומביא כדי לעצור רוחות רעות ומעלה ומוריד כדי לעצור טללים רעים ובהולכה מנענע ג' פעמים וכן בהבאה וכן בעלייה ובירידה על כל אחת ואחת שלשה פעמים:
<b>והם לא נענעו אלא באנא ה' הושיעה נא בלבד.</b> כלומר לאפוקיי בהצליחה נא אבל בהודו תחלה וסוף היו מנענעין וכב"ה והכי מפרש בגמרא:
מתני' <b>מי שבא בדרך וכו' יטול על שלחנו.</b> אם שכח ולא נטלו קודם אכילה יפסיק סעודתו ויטול על שלחנו ובדליכא שהות מיירי דהא מדקתני מי שבא בדרך ש"מ דבחול המועד הוא ואין נטילת לולב אלא מדרבנן ואי דאיכא שהות לא היה צריך להפסיק וכדתנן בפ"ק דשבת גבי תפלה ואם התחילו אין מפסיקין ובדאיכא שהות להתפלל אח"כ:


'''{{עוגן1|לשון}} של זהורית היה קשור בפתחו של היכל.''' ואידך ס"ל מכיון שזה לא היה סימן קבוע שהרי אח"כ התקינו שיקשור חציו בסלע וכו' כדאמרי' בהלכה דלעיל לפיכך היו צריכין לסימן אחר:
Segment 2


'''{{עוגן1|מהו}} דידביות.''' דתנינן במתני' ודידביות היו עושין:
גמ' <b>הא בהודו לא.</b> בתמיה דקתני והן לא נענעו אלא באנא ה' הושיעה נא בלבד וכי לא נענעו בהודו תחלה וסוף הרי ר"ג ור' יהושע מתלמידי ב"ה הן ומשני להוציא אף באנא ה' הצליחה נא כלומר לא בא להוציא אלא הא דקאמרי בית שמאי אף בהצליחה נא להכי קאמר אלא באנא ה' הושיעה נא בלבד ולא להוציא בהודו ה' תחלה וסוף:


'''{{עוגן1|קבלן}}.''' מלשון מקרא הוא כדכתיב ביחזקאל כ"ו ומתי קבלו יתן בחומותיך והוא כמו שעושין דיק ומצבה נגד החומה ונותנין עליה כלי משחיתים להשחית החומה ולשברה וה"נ במתני' מצבת גדולה עשו שעליה עומדים השומרים ומניפין בסודרין:
Segment 3


{{מרכז|<big>'''הדרן עלך שני שעירי'''</big>}}
גמ' <b>זה שהוא משכים לצאת לדרך.</b> ועדיין לא הגיע זמן ק"ש ותפלה נוטל לולב וכו' שאלו מכיון שעלה עמוד השחר כשרין ולכשתגיע עונות ק"ש ה"ז קורא ומתפלל:
תחילתדףכאן ז/א
<b>ר' זעירה בעי.</b> אי נימא הכין חד והכין חד כלומר ההולכה ממנו ולהלאה נחשב לחד והכין חד ההבאה אצלו נחשב ג"כ לפעם אחד ונמצא שאין צריך כי אם עוד הולכה אחת והרי הן ג' פעמים או דילמא הכין והכין חד ההולכה עם ההבאה אינו נחשב אלא לפעם אחד וצריך הולכה והבאה ג' פעמים:
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|בא}} לו כהן גדול לקרות.''' פרשת היום כדיליף בגמרא מקרא דקריאת הפרשה מצוה היא:
<b>תמן תנינן.</b> פ"ט דנדר גבי שבעה סממנין מעבירין על הכתם וצריך לכסכס וכו' ובעי נמי כה"ג אם הכן חד והכן חד וכו' ולא איפשטא:


'''{{עוגן1|אם}} רוצה לקרות בבגדי בוץ.''' שעובד בהם עבודת היום קורא ואע"פ שקריאת הפרשה אינה עבודה לפי שבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן במקדש אפי' שלא בשעת עבודה:
Halakhah 9


'''{{עוגן1|ואם}} לאו.''' קורא באיסטלית לבן משלו דמיהת מצוה בבגדי לבן ואפי' אינם בגדי כהונה כדאמר בגמ' ששירי עבודה ג"כ בבגדי לבן:


'''{{עוגן1|חזן}} הכנסת.''' הוא השמש בצרכי צבור:


'''{{עוגן1|ונותנו}} לראש הכנסת.''' הוא שעל פיו נחתכין כל צרכי הכנסת מי מפטיר מי פורס על שמע ומי העובר לפני התיבה והוא נותנו לסגן וכו' וכל כך למה משום כבודו דכהן גדול להראות חשיבותו שיש שררות הרבה למטה ממנו:
Segment 1


'''{{עוגן1|וכהן}} גדול עומד ומקבל.''' מכלל דמקודם יושב הוה ונמצינו למדין שבעזרת נשים היה קורא דאי בעזרת ישראל אסור לישב שאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד כדכתיב ויבא המלך דוד וישב לפני ה':
מתני' <b>מי שהיה עבד או אשה או קטן מקרין אותו.</b> כך היו נוהגין שאחד קורא את הלל ומוציא את הרבים ואלו אנן חייבין בקריאת הלל דהוי מצות עשה שהזמן גרמא ומי שאינו מחויב בדבר אינו יכול להוציא את המחויב מידי חובתו הלכך עונה אחריו מלה במלה מה שהוא אומר:
<b>ותהא לו מאירה.</b> שלא למד ונצרך לשלוחים האלו שיהו מקרין אותו:
<b>אם היה גדול מקרא אותו.</b> ודרך הגדול להקרות ואפי' לבקיאים:
<b>עונה אחריו הללויה על כל דבר.</b> שכך היו נוהגים לענות אחר המקרא את הלל לענות על כל דבר ודבר הללויה:
<b>מקום שנהגו לכפול.</b> כל פסוק ופסוק מאודך ולמטה עד סוף הלל כופלין לפי שכל אותו הפרק מהודו לה' כי טוב עד אודך כי עניתני כפול הוא במקרא ומאודך ולמטה איננו כפול לכך נהגו לכפול מקראות הללו:
<b>לפשוט.</b> ולא לכפול יפשוט:
<b>לברך אחריו וכו'.</b> לאחריו הוא דתלוי במנהג אבל לפניו מצוה היא שכל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן:
<b>הלוקח לולב מחבירו בשביעית.</b> חבר שלוקח הושענא כולה מחבירו עם הארץ בשביעית יבקש ממנו ליתן לו האתרוג במתנה לפי שאין רשאי ללוקחו בשביעית מעם הארץ שחשוד הוא על השביעית ונהי דדמי לולב יכול ליתן לו שהלולב עץ בעלמא הוא ואין בו קדושת שביעית אבל דמי אתרוג אינו יכול ליתנו לו שפירות שביעית צריכין להתבער בשביעית הן ודמיהן הלכך מבקש ממנו שיתן לו האתרוג במתנה ואם לא רצה ליתן לו במתנה מבליע היא לו דמי אתרוג בלולב שמשלם לו דמי לולב ביוקר עד שיתרצה ליתן לו האתרוג במתנה:


'''{{עוגן1|וקורא}} אחרי מות.''' עד סוף הענין ואך בעשור שבפרשת אמור לפי שהוא בענין אחד וסמוך ומותר לדלג בתורה אם הוא בענין אחד וקרוב בכדי שלא יפסוק המתורגמן אבל אם קודם שיגלול הס"ת עד מקום הדילוג יפסיק המתורגמן לתרגם הפסוק שקרא הקורא אסור לדלג ולגלול לפי שנמצאו הצבור יושבים ומצפים ואין זה כבוד הצבור וכן אם אפי' קרוב הוא בכדי שלא יפסוק המתורגמן אלא שהוא מענין אחר אסור לגלול לפי שבתורה אין מדלגין מענין לענין שדברי תורה הן אזהרות ועונשין ומצות וצריך שיכנסו בלב השומעין וכשאדם יוצא משיטה לשיטה אחרת אינו נוח לו להתבונן:
Segment 2


'''{{עוגן1|וגולל}} את התורה ומניחה בחיקו ואומר יותר ממה שקריתי וכו'.''' כדי שלא להוציא לעז על הס"ת כשרואין אותו אח"כ שקורא לפרשה השלישית על פה ויהיו סבורים שס"ת זו חסר אותה פרשה:
גמ' <b>תני.</b> בתוספתא דברכות פרק ו' ומייתי להא לעיל בפ"ג דברכות בהלכה ג' וכן לקמן בסוף פ"ג דר"ה:
<b>אבל אמרו.</b> חכמים אשה מברכת לבעלה וכו'. ניחא אשה וכו'. דמ"מ שייכים במצות הם אלא קטן לאביו בתמיה והא לא כן אמר ר' אחא כל שאמרו חכמים במצות בקטן לא אמרו אלא כדי לחנכו כגון סוכה ולולב וכיוצא בזה הנוהגות בקטן שהגיע לחינוך ומכיון שלחנכו בעלמא הוא היאך מוציא הוא את אביו דקס"ד שהקטן מברך הוא לבדו להוציא את אביו:
<b>תיפתר בעונה אחריהן.</b> כך היא הגירסא בר"ה ול"ג אמן ונכונה היא וכלומר הכא במאי עסקינן שהוא עונה הברכה אחריהן מה שהן מברכין וכהאי דתנינן תמן כו' כדתנינן הכא:
<b>ועוד אמרו תבא מאירה לבן עשרים וכו'.</b> כלומר וביותר אמרו לזה שהוא גדול ובן עשרים וצריך הוא לבן עשר שגנאי גדול הוא לו שצריך הוא להקטן ממנו:


'''{{עוגן1|ובעשור}} שבחומש הפקודים.''' בפ' פנחס שהוא בספר במדבר ונקרא חומש הפקודים שכתוב בו מניינן של ישראל:
Halakhah 10


'''{{עוגן1|קורא}} על פה.''' שאותה פרשה רחוקה היא מפרשת אחרי מות ואך בעשור יותר מכדי הפסקת המתורגמן לפיכך אינו יכול לגלול הס"ת עד לשם כדאמרן מפני כבוד הצבור וס"ת אחר אינו יכול להביא משום פגמו של ראשון שלא יאמרו הראשון חסר הוא כשרואין שאדם אחד קורא בשני ספרים:


'''{{עוגן1|ומברך}} עליה שמונה ברכות.''' אברכות של אחריה קאי לפי שמברך בתתלה על התורה לפניה ולאחריה כדרך שמברכין בבית הכנסת ומוסיף עוד שבע ברכות לאחריה כדחשיב ואזיל:


'''{{עוגן1|ועל}} העבודה.''' רצה ומסיים שאותך לבדך וגו' ועל ההודיה מודים ומסיים הטוב וכו' ועל מחילת העון סלח לנו ומסיים מוחל עונות וכו' ועל המקדש ועל ישראל וכו' כדקאמר בגמרא:
Segment 1


'''{{עוגן1|הרואה}} כ"ג שהוא קורא וכו' לא מפני שאינו רשאי.''' דמהו דתימא הרואה עבודה אחת אינו רשאי להניחה כדי לילך לראות עבודה אחרת דראיית העבודה מצוה היא משום ברוב עם הדרת מלך ואין מעבירין על המצות קמ"ל דמכיון שהוא אינו עסוק בה לאו עבורי מצוה היא:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|מנין}} לקריאת הפרשה.''' שהיא מצוה:


'''{{עוגן1|ויעש}}.''' כתיב בפרשת המלואים ויעש אהרן ובניו את כל הדברים אשר צוה ה' ביד משה מה ת"ל אשר צוה הלא כבר נאמר לעיל מיניה כי כן צוויתי אלא מכאן לרבות שנצטוה גם לקריאת הפרשה וילפינן כ"ג ביה"כ ממלואים:
Segment 2


'''{{עוגן1|שירי}} עבודות.''' אע"פ שאינו עבודות ממש ואין מעכבין אלא כשירי עבודות שאינן אלא למצוה אפ"ה עובדן בבגדי לבן:
רב ושמואל חד אמר הללויה בתיבה אחת ואחרינא אמר הללו יה בב' תיבות וכדמפרש ואזיל דמ"ד הללו יה נחלק לשתי תיבות הוא ואינו נמחק השם ומ"ד הללויה תיבה אחת היא ונמחק שאינו קדוש שאינו אלא דרך הילול ושבח:
ולא ידעין וכו' אלא מן מה דאמר רב שמעית מן חביבי ר' חייה שהיה דודו של רב והוא אמר אם יתן לי אדם ספר תהלים של ר' מאיר מוחק אני את כל הללויה שבו שלא נתכוין לקדשו:
<b>הוי דהוא אמר הללו יה.</b> כלומר שמע מינה דרב היא דסבירא ליה שנחלק לשתי תיבות הללו יה ולפי שראה בספר של ר"מ שהיה כתוב בו הללויה בתיבה אחת וא"כ מסתמא לא נתכוין לקדשו לכך אמר מוחק אני את כל הללויה שבו שצריך להיות בשתי תיבות ולקדש את השם. ובמגילה גריס הוי דהוא אמר הללויה בתיבה אחת ולפי זה צ"ל שסומך היה על ר"מ שכתב כך ולא נתכוין לקדשו ויפה עשה שכך צריך להיות אלא דלישנא אם יתן לי אדם וכו' אינו מתפרש יפה לגי' זו ונראה דגי' דכאן עקרית היא:
<b>מיליהון דרבנן.</b> דלקמן פליגין על הא דקאמר מ"ד הללויה נמחק ואינו נחלק דאמר ר' סימון בשם ריב"ל בעשרה לשונות וכו' המאושר שבכולן הללויה שהשם והשבת כלולין בו אלמא דאפילו אם נכתבו בתיבה אחת יש בו קדושת השם דאין לומר כמ"ד הללויה בשתי תיבות דאם כן אין השם והשבח כלולין הן:


'''{{עוגן1|מתניתא}} אמרה כן וכו'.''' דמשמע דקפדינן על לבן וכלומר למעוטי שאינו עובדה בבגדי זהב וקריאת הפרשה אינה אלא כשירי עבודה:
Segment 3


'''{{עוגן1|למה}}.''' אינו עובדן בבגדי זהב לשירי העבודות:
<b>מה נעני.</b> אנן אחר המקרא את הלל:
א"ל ר' אבא דמן כיפה לפני ר' יונה עני הכין והכין כלומר כפי שהמקרא אומר עני כן וכן אחריו:
ר' אלעזר לא עני הכין והכין אלא כהאי דרב בשם ר' אבא ובר חנה אמר זה בשם רב לעיל בסוף פ"ח דברכות והתם גריס רב בשם אבא בר חנה ואית דאמרי לה אבא בר חנה בשם רב ואיתא התם נמי להא דלקמן עד סוף הסוגיא:
<b>והוא שעונה ראשי פרקים אחריו.</b> והי אילין ראשי פרקים הללויה הללו עבדי ה' וכו' כך עונה אחר כל מה שאומר המקרא עונה הוא ראשי פרקים הללו:
<b>מנין אם שמע וכו'.</b> שהשומע כעונה הוא:
מן מה דאנן חמיין חכמים גדולים שעומדין בצבור בשעת הלל והללו אומרים ברוך הבא והללו מסיימין בשם ה' ואלו ואלו יוצאין ידי חובתן שמע מינה שהשומע כעונה:


'''{{עוגן1|שהן}} בחוץ.''' וקס"ד דה"ק לא ניתן היום לעבוד בבגדי זהב לדבר שאינו עבודה והוא בחוץ והלכך פריך הרי שחיטה דלאו עבודה היא ואינה אלא בחוץ בעזרה והוא עובדה בבגדי זהב היום שהרי שחט את התמיד בבגדי זהב:
Segment 4


'''{{עוגן1|רצה}} עובדה וכו'.''' דבאמת אם רצה עובדה בבגדי לבן ועל זה מתמה וכי מצינו לשחיטה רצה וכו' והלא שחיטת התמיד לא היתה אלא בבגדי זהב ושחיטת פרו והשעיר לא היו אלא בבגדי לבן:
<b>ההן דחייב למברכה.</b> איזו ברכה ושומע והוא עונה אמן ולא ידע מהו ברכה שמברך זה:
<b>תני.</b> בתוספתא דברכות פ"ה וחסר כאן וה"ג התם עכו"ם המברך בשם עונין אחריו אמן כותי המברך בשם אין עונין אחריו אמן עד שישמע הברכה כולה דשמא להר גריזים היא מברך:
<b>דכתיב ברוך תהיה מכל העמים.</b> גם אם העמים יברכוך תחול עליך הברכה:


'''{{עוגן1|בכל}} אתר את אמר וכו'.''' הרי בכל מקום מצינו שצריך לנהוג כבוד להתורה ולילך למקום שהיא והכא את אמר שמוליכין הס"ת מבה"כ אצלם ולהיות כ"ג קורא והיה לו לילך לבהכ"נ ולקרות שם אלא וכו' התורה מתעלה בהן שחשיבות וכבוד הוא להתורה שהיא מתעלה ומתכבדת בהן שזה נותן לזה כדתנינן במתני' וגרסינן להסוגיא עד סוף הלכה בפ"ז דסוטה בהלכה י' וכן לקמן בפ"ד דמגילה בהלכה ה' ושם פירשתי ע"ש:
Segment 5
תחילתדףכאן ז/ב
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|אם}} בבגדי בוץ קרא קידש ידיו ורגליו ופשט.''' כלומר דאלו קרא בכלי לבן שלו א"כ כבר קידש קודם שפשט הבגדי בוץ כשהיה רוצה לקרות ואז א"צ עכשיו אלא טבילה ולבישת בגדי זהב וכו':


'''{{עוגן1|ויצא}} ועשה את אילו וכו' דברי ר"א.''' דס"ל לר"א דכל הני דכתיבי ברישא בפרשת היום עביד להו ברישא והיינו אילו ואיל העם ואימורי החטאת והוצאת הכף ומחתה ובתר הכי עביד למוספין את פר העולה ושבעת כבשים ושעיר הנעשה בחוץ האמורים בחומש הפקודים עם תמיד של בין הערבים:
<b>רבי היה כופל בה דברים.</b> מאודך ולמטה כדפרי' במתני':


'''{{עוגן1|ר"ע}} אומר עם תמיד של שחר היו קרבין ופר העולה.''' דס"ל פר העולה ושבעה כבשים של מוספים היו קריבים אחר התמיד של שחר דכתיב מלבד עולת הבקר אשר לעולת התמיד אלמא מוספין עם עולת הבקר נעשין ובסמוך לה ואח"כ עובד עבודת היום בבגדי לבן בטבילה שניה ואח"כ שעיר הנעשה בחוץ ואע"פ שהוא מכלל קרבנות מוסף של היום משום שנאמר בו מלבד חטאת הכפורים א"כ למדנו ששעיר הפנימי שהוא חטאת הכפורים ומעבודת היום הוא קודמו ואח"כ עושה אילו ואיל העם ואח"כ מקטיר אימורי החטאת והן של פר ושעיר הנשרפין ואחר כך מקריב התמיד של בין הערבים כל אלו בטבילה שלישית כשלבש בגדי זהב ואחר כך מקדש ידיו ורגליו ופושט בגדי זהב וטובל ולובש בגדי לבן ומקדש ונכנס לקודש הקדשים להוציא את הכף ואת המחתה וכו' וכדתנן במתני' דלקמן וכן הלכה וכדקאמר הכא בגמרא הכל מודים בהוצאת כף ומחתה שהוא לאחר תמיד של בין הערבים:
Segment 6


'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|קדש}} ידיו ורגליו וכו' הביאו לו בגדי לבן וכו'.''' בגמרא מפרש למה היה זה בבגדי לבן וזה היה אחר הקרבת תמיד של בין הערבים כמפורש בהלכה דלעיל:
<b>אמר רבי אלעזר דזקני הגליל היא.</b> הא דקתני במתני' הלוקח לולב מחבירו בשביעית וכו' אתיא כזקני גליל דאינהו דאמרי אסור למסור למי שהוא חשוד על השביעית מזון שתי סעודות מדמי שביעית וסתם עם הארץ חשוד על השביעית הלכך יבקש שיתן לו האתרוג במתנה:
<b>תיפתר דברי הכל.</b> ואפי' למאן דלא ס"ל כזקני גליל בשאר שביעית ולא חייש למסור לסתם עם הארץ הב"ע בשהיו אתרוגים נמכרים ביוקר דלא הוי שכיחי כל כך וא"כ דמי אתרוג הרבה הן ובכה"ג לכ"ע חיישינן למסור לו דמי פירות שביעית כל כך:
<b>כהדא.</b> עובדא דתרונגיא הוו מצפצפין תמן שהיו שם דחוקין באתרוגי' שלא היו מצויים מלשון עומדים צפופים. ומייתי להא לקמן בפ"ב דגטין בהלכה ג' דהוה רב נחמן בר יעקב יהב אתרוגא מתנה וכו' לראיה להא דקאמר התם לעיל דבאומר ע"מ שתחזירהו לי אח"כ מהני:


'''{{עוגן1|נכנס}} והקטיר את הקטורת.''' בין הערבים ולהטיב את הנרות של בין הערבים כמו בשאר הימים:
Halakhah 11


'''{{עוגן1|הביאו}} לו בגדי עצמו ולבש.''' ויוצא לביתו ומלוין אותו כל העם עד לביתו וי"ט היה עושה לאוהביו על שיצא בשלום מן הקודש:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|זו}} דברי ר"א ור"ע.''' כדפליגי במתני' אבל דברי חכמים דפליגי עלייהו בברייתא וס"ל כולהון היו קריבין וכו' אף אילו ואיל העם ואימורי החטאת הכל היו קריבין אחר עבודת היום של פנים וקודם תמיד של בין הערבים מלבד הוצאת כף ומחתה שהיא אינה עבודה ואותה היה מאחרה לאחר תמיד של בין הערבים וכדאמר ר' יוחנן לקמן הכל מודין בהוצאת כף ומחתה וכו':


'''{{עוגן1|אתיא}} דר' אליעור.''' דאמר אילו ואיל העם היו קודמין למוספין כב"ש בריש פ"ח דברכות דס"ל מברך על היום ואח"כ מברך על היין דברכת היום מקודש וברכת היין תדירה ותדיר ומקודש מקודש קודם כן ר"א ס"ל נמי הכי כדמפרש ואזיל:
Segment 1


'''{{עוגן1|היך}} עבידה.''' כלומר לפיכך ס"ל לר"א דהיך עבידה כך שעבודת היום מקודשת ואילו ואיל העם ואימורי חטאת מעבודות היום הן ומוספין תדירין הן ותדיר ומקודש מקודש קודם:
מתני' <b>בראשונה הי' לולב ניטל במקדש שבעה.</b> כדדרשי' בת"כ ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים ולא בגבולין שבעת ימים:
<b>זכר למקדש.</b> דמצוה לעשות זכר למקדש דאמר קרא ציון דורש אין לה מכלל דבעיא דרישה:
<b>ושיהא יום הנף.</b> של עומר שהוא ששה עשר בניסן כלו אסור לאכול חדש דבזמן שבית המקדש היה קיים היה העומר מתיר ומשקרב העומר היו אוכלים חדש בו ביום ומשחרב המקדש האיר המזרח מתיר מן התורה שכתוב אחד אומר עד עצם היום הזה והיינו משהאיר המזרח וכתוב אחד אומר עד הביאכם את העומר הא כיצד בזמן דאיכא עומר עד הביאכם ובזמן דליכא עומר עד עצם היום ועמד רבן יוחנן בן זכאי ודרש והתקין לאסור כל היום ומשום מהרה יבנה בית המקדש ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו בהאיר המזרח השתא נמי ניכול ולא ידעי הך דרשא לפיכך אסר להם כל היום:
מתני' <b>י"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת.</b> דתנינן לקמן דמצות לולב דוחה את השבת ביו"ט הראשון בלבד לפיכך היו מוליכין שם לולביהן מערב שבת לבית הכנסת ודתנן לקמן בפרק ד' מוליכין את לולביהן להר הבית מסיק בגמרא דאידי ואידי בזמן שבית המקדש קיים וכאן בגבולין וכאן במקדש:
<b>אין אדם יוצא י"ח ביו"ט הראשון של חג בלולבו של חבירו.</b> דכתיב ולקתתם לכם ביום הראשון לכם משלכם ואם נתנו לו חבירו במתנה ע"מ להחזירו לאחר שיצא בו נוטלו ויוצא בו ואח"כ מחזירו ואם לא החזירו איגלאי מילתא למפרע דגזול היא בידו מעיקרא ולא יצא ידי חובתו:
<b>ר' יוסי אומר וכו' פטור מפני שהוציאו ברשות.</b> מצוה דמחמת שהיה טרוד במצוה וממהר לעשותה שכח שהיום שבת:


'''{{עוגן1|פר}} ואיל וכו'.''' לדברי ר"ע מפרש וכר"ע דתוספתא פ"ג דגריס התם ר"ע אומר פר העולה ושבעת כבשים. שהן מוספין של היום האמורים בחומש הפקודים וכתיב ובעשור לחודש השביעי הזה וגומר והקרבתם עולה לה' פר בן בקר אחד איל אחד כבשים בני שנה שבעה וגו' והן עולות ואילו היו קרבין עם תמיד של שחר:
Segment 2


'''{{עוגן1|והשאר}} היו קריבין עם תמיד של בין הערבים.''' כדמסיים ר"ע שם ואח"כ פר ושעיר הנעשה בפנים ואח"כ שעיר הנעשה בחוץ ועולת התמיד ומנחתה ונסכה ואח"כ אילו ואיל העם:
גמ' כתיב ושמחתם לפני ה' אלהיכם וגו' אית תניי תני דושמחתם בשמחת שלמים הכתוב מדבר שתהא נוהגת כל שבעת ימים:
<b>מ"ד וכו'.</b> הגירסא מהופכת ומסורסת. וניכר טעות המעתיקים מתוכה וכצ"ל מ"ד בשמחת לולב הכתוב מדבר ביום הראשון ד"ת ושאר כל הימים ד"ת ורבן יוחנן בן זכאי התקין על דבר תורה. כלומר כמו ביום הראשון לולב דבר תורה בכל מקום כך בשאר כל הימים לולב דבר תורה במקדש דלפני ה' אלהיכם כתיב ושפיר הוא דריב"ז התקין על דברי תורה כדרך שהיה במקדש מן התורה כל ז' התקין הוא זכר למקדש גם במדינה:
מ"ד בשמחת שלמים הכתוב מדבר א"כ לולב ביום ראשון הוא מד"ת בכל מקום ושאר כל הימים מדבריהן הוא אף במקדש קשיא ור' יוחנן בן זכאי מתקין על דבריהן דהרי במקדש עצמו לא הי' שאר כל הימים אלא מדבריהן והוא התקין אף במדינה זכר למקדש וכי יש התקנה אחר התקנה דנעשה תקנה זכר לדבר שאינו אלא תקנה מדבריהן אלא ודאי דהעיקר כהאי תנא דת"כ דבשמחת לולב הכתוב מדבר כדדריש ולא בגבולין שבעת ימים וזה לא שייך אלא בלולב דאלו שלמים מי איתא בגבולין כלל:


'''{{עוגן1|טעמא}} דהן תניא.''' דנהי דטעמא דמוספין אחר תמיד של שחר מפרש שם דכתיב מלבד עולת הבקר אשר לעולת התמיד א"כ סמוכין הן נעשין וכן מה שקדם שעיר הנעשה בפנים לשעיר הנעשה בחוץ משום דכתיב בשעיר הנעשה בחוץ מלבד חטאת הכפורים אלמא דשעיר שבפנים ברישא ופר ושעיר שבפנים נמי הואיל ומתנותיהן שוין נעשין כאחת אלא מה דמסדר עולת התמיד של בין הערבים ואחר כך אילו ואיל העם מה טעמא:
Segment 3


'''{{עוגן1|כדי}} לסמוך חטאת לחטאת ועולה לעולה.''' כלומר כשם ששעיר שבחוץ שהוא חטאת אתה סומכו לפר ושעיר שהן חטאות שבפנים כך אתה סומך אילו ואיל העם שהן עולות לעולת תמיד של בין הערבים:
<b>חברייא בעון קומי ר' יונה.</b> הקשו לפני ר' יונה על הא דנקטינן דאין לולב דוחה שבת בשאר כל הימים אפי' במקדש אלא ביום הראשון בלבד כדתנן בריש פ' דלקמן לולב וערבה ששה ושבעה ואמאי ונימא היך דאת אמר והקרבתם אשה לה' שבעת ימים דכתיב בחג הפסח דאין שבעה בלא שבת לימד על כל מוספי מועדות שדוחין את השבת וה"נ ודכותה ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים דבלולב משתעי נימא ג"כ אין שבעה בלא שבת וידחה שבת במקדש אף בשאר כל הימים:
א"ל שנייא היא גבי לולב דכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון חלק הראשון מהן מדהוציא ביום הראשון מכלל שבעת הימים ש"מ ללמד לחלק הראשון משאר הימים שאם יום הראשון הוא שחל להיות בשבת דוחה שבת אבל לא בשאר הימי':
<b>מעתה במקדש ידחה.</b> שבת ביום הראשון שחלקו הכתוב מכלל שבעת ימים דושמחתם שנאמר בו לפני ה' אלהיכם אבל בגבולין לא ידחה אף ביום ראשון ואנן קיי"ל דאף בגבולין לולב דוחה שבת ביום הראשון בזמן המקדש כדתנן לקמן:
<b>אילו הוה כתיב ולקחתם לפני ה' אלהיכם.</b> ביום הראשון שפיר הייתי אומר כאן מיעט בגבולין שאין דוחה שבת אף בראשון ובמקום אחר ריבה כלומר אם אינו בשבת ריבה אף לגבולין שיהא נוהג בראשון אלא השתא דכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון ולא כתיב כאן לפני ה' אלהיכם א"כ דרשינן מכל מקום דמדחלק הכתוב לראשון ללמד שראשון הוא שדוחה שבת דוחה הוא מכל מקום ואף בגבולין וקרא דושמחתם דכתיב לפני ה' אלהיכם שבעת ימים היא שנאמר בירושלים בלבד דהיינו מקדש:


'''{{עוגן1|ואית}} דבעי מימר.''' לר"ע שכך היו קריבין הפר והאיל של מוספי היום ואילו ואיל העם ושבעת כבשים של חומש הפקודים הן היו קריבין אחר תמיד של שחר והשאר החטאות של עבודת היום קריבין אח"כ עם תמיד של בין הערבים:
Segment 4


'''{{עוגן1|והדין}} תניא תולה עבודות מה טעמא.''' להך תנא שתולה עבודות סמוכות זו לזו ואינו סומך עולה לעולה בתמיד של בין הערבים שהרי אומר אילו ואיל העם היו קריבין בתוך המוספין ואחר תמיד של שחר א"כ היו החטאות של עבודות היום עם התמיד של בין הערבים אחריהן סמוכין ואין כאן עולות סמוכים בתמיד הזה כמו שהן סמוכין בתמיד של שחר ומה טעמא:
גמ' <b>חברייא אמרין דברי ר' יוסי וכו'.</b> טעמיה דר' יוסי במתני' דפוטר בשכח והוציאו לרה"ר משום שמצות עשה דוחה למצוה שהיא בל"ת וה"נ מצות לולב דוחה שבת בין לענין המצוה עצמה ובין להמתעסק בה ומתוך כך הוציא לרה"ר:
אמר לון ר' יוסי זה ר' יוסי אמורא הוא חבריה דר' יונה בכל מקום לא מן הדא טעמא פוטר ר' יוסי דמתני' אלא מן הדא דאמר ר' אילא וכך שנייה בבבל כך היה מנהג בירושלים וכו' וכל כך למה מפני שמחבבין את המצוה ומתוך כך טרוד בה הרבה ולפיכך פוטר ר' יוסי הואיל ושכח מחמת טירדא דמצוה:
<b>זאת אומרת שהוא אסור בהניי'.</b> מדקתני הניחו אסור לטלטלו משום דלא חזי אלא למצותו ואסור להשתמש בו לשום הנאה אחרת כגון לסמוך בו איזה דבר וכיוצא בו והלכך אחר שיצא בו בי"ט אין לטלטלו:
<b>מטלטלין עצי בשמים וכו'.</b> קמ"ל אפי' לחולה שאין בו סכנה אלא שנותנין לו להריח לעשות לו נחת:
<b>ערבה מותר להניף בה.</b> על החולה בשבת ובערבה של מצוה קאמר:
<b>אף בסכין של מילה כן וכו'.</b> עיקרא דהאי מילתא שנויה לעיל בפ' ר"א דמילה בסוף הלכה ד' דמייתי התם לדר' יוסי דמתני' דהכא דפוטר אם שכח והוציא מחמת טירדא דמצוה. ושואל הש"ס התם אם אמרי' אף בסכין של מילה כן שאם שכח מחמת טירדא והוציאו בשבת לר"ה פטור הוא לר' יוסי וכן במצה ששכח והוציאה לר"ה בשבת ופשיט ליה מן מה דאמר ר' יוחנן התם דלר' יוסי אפי' פירש חוזר על הציצין אע"פ שאינן מעכבין את המילה אלמא אפי' דבר שאינו מן המצוה גופה ושאינו מעכב בה הוי כמצוה עצמה לר' יוסי הואיל וניתנה שבת לדחות היום אצל עיקר המצוה ואם כן ה"ה במכשירי מצוה כן ואף במצה כן לר' יוסי דכל היכא ששכח מחמת טירדא פטור כעל המצוה עצמה:


'''{{עוגן1|ויצא}} ועשה את עולתו ואת עולת העם.''' כתיב ודריש הך תנא להאי קרא שהוא מרמז כאמור בענין וכלומר שהוא בראש הפרשה ומה אמר בענין ראש הפרשה אילו ואיל העם כדכתיב בזאת יבא אהרן אל הקדש בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה וגו' ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים לחטאת ואיל אחד לעולה והפר והשעיר שהן חטאות אי אפשר להקריבן קודם האילים לפי שצריך שיהא החטאות סמוכין והן השעיר שבפנים ושעיר החיצון שהן קריבין זה אחר זה כדמפרש טעמא לקמיה ולפיכך ס"ל שאילו ואיל העם שהן עולות וכתובין בריש הפרשה קריבין הן בתוך עולות המוספין של היום ואחר תמיד של שחר:
Halakhah 12


'''{{עוגן1|אמר}} ר' בון בר חייה ושעיר מה טעמא.''' מה ראו לומר שאח"כ שעיר הנעשה בפנים ואחר כך שעיר הנעשה בחוץ דזה כ"ע שוין הן ומ"ט משום דכתיב גבי שעיר הנעשה בחוץ מלבד חטאת הכפורים. כצ"ל. משמע שכבר קדמה לו חטאת הכפורים והוא שעיר הנעשה בפנים. ומדם חטאת הכפורים הכתוב בספרי הדפוס ט"ס הוא דלא שייך כאן שאין המקרא הזה הכתוב בפ' תצוה מלמדנו על סדר העבודות כלום:


'''{{עוגן1|ובא}} אהרן אל אהל מועד.''' ודריש מהיכן הוא בא מקריאת הפרשה שהיתה בעזרה ולהיכן הוא הולך אח"כ להוציא כף ומחתה שהניחם לפני ולפנים:


'''{{עוגן1|ופריך}} הא כתיב בתריה ולבש את בגדיו והן בגדי זהב ויצא ועשה את עולתו וגו' ואת אמר הכין.''' בתמיה שאין זה על סדר המקרא:
Segment 1


'''{{עוגן1|ולא}} כן וכו'.''' כלומר ועוד הא לא כן אמר ר' יוחנן לקמן דהכל מודים שהוצאת כף ומחתה אחר תמיד של בין הערבים היא והיאך אתה מסדר להוצאת כף ומחתה שהוא עכשיו:
מתני' <b>מקבלת אשה את הלולב וכו' ומחזירתו למים בשבת.</b> בזמן שהיו נוטלין בשבת ולא אמרי' דמטלטלה מידי דלא חזי לה:
<b>למים.</b> שלא יכמושו:
<b>בשבת מחזירין.</b> שהרי נטלו מהם היום אבל לא מוסיפין וכ"ש שאין מחליפין:
<b>וביו"ט מוסיפין.</b> אבל לא מחליפין לשפוך אלו ולתת צוננין מהן דטרח לתקן מנא:
<b>ובמועד.</b> בחול המועד מצוה להחליף והלכה כר' יהודה:
<b>חייב.</b> בלולב לחנכו מדברי סופרים:


'''{{עוגן1|כל}} הפרשה כתובה על הסדר חוץ מזו.''' באמת דבכל הפרשה האמורה על הסדר עבודות אין כאן אלא הפסוק הזה שלא על הסדר הוא אלא אחר כך הוא צריך שיהא כתוב אחר גמר עבודות הקודמים ובא אהרן אל אהל מועד ופשט את בגדי הבד אחר שהוציא כף ומחתה וקרא דויצא ועשה את עולתו וגומר צריך שיהא כתוב מקודם:
Segment 2


'''{{עוגן1|א"ר}} יוסה.''' זהו סתם ר' יוסי אמורא. עוד היא אמורה על הסדר כלומר אעפ"כ יש לנו ג"כ לפרש שאמורה על הסדר:
גמ' <b>יודע.</b> הקטן לנענע חייב בלולב וכו':
<b>לשמור את ידיו בנקיות.</b> וליטול ידיו:
<b>את גופו.</b> בטהרה ובנקיות:
וכולהם מבן עשרים שנה ומעלה כמו שנאמר ויעמידו וגו' ואע"פ שנתמלא זקנו עד שיהא בן עשרים:
הדרן עלך לולב הגזול


'''{{עוגן1|ובא}} אהרן אל אוהל מועד מאיכן בא מקידוש הראשון שהיה בידו וכו'.''' כלומר שהכתוב הזה מלמדנו עם האמור לאחריו ורחץ את בשרו במים וגו' שהוא טובל ומקדש ידיו ורגליו מחילוף עבודה לעבודה ומרמז לנו שהוא בא מקידוש הראשון שהיה בידו כשלבש לצורך העבודה והולך לקידוש האחרון לקידוש הפשיט' כשהוא פושט ומחלף הבגדים מעבודה לעבודה ואין כאן קפידא מה שכתוב אח"כ ויצא ועשה את עולתו וגו' וזה היה קודם לפי שהכתוב הוה ובא אהרן וגו' אין מלמדנו כאן לסדר העבודה אלא ללמד ולרמז על סוף העבודות כולן שיהא בקודש כמו בתחלת עבודה:
Chapter 4


'''{{עוגן1|אמר}} ר' מנא קומי ר' יוסה לית אנן אמרין חוץ מקידוש האחרון.''' כלומר מנא לך למידרש הכי וללמד על קידוש השני כשפושט ומחליף הבגדים מעבודה אימא לך איפכא דהכתוב הזה ושלאחריו מלמדנו שא"צ קידוש האחרון והוא קידוש השני כשפושט שהרי כתוב כאן ובא אהרן אל אהל מועד ופשט את בגדי הבד וגו' ולא הוזכר כאן רחיצה וקידוש ובפסוק של אחריו נאמר ורחץ את בשרו במים במקום קדוש ולבש את בגדיו ואין ללמד מפסוקים האלו אלא רחיצה וקידוש כשלובש הבגדים ומחלף מעבודה לעבודה ומנין לך קידוש האחרון בשעת פשיטת הבגדים:


'''{{עוגן1|א"ל}} שנייא היא וכו'.''' כלומר שאני הוא זה שאתה רוצה לומר שאין קידוש לפשיטה לפי שזה למדנו מדכתיב ובא ופשט וגו' אשר לבש וכי עלת על דעתינו וכו' אלא להקיש וכו' ויצא הכתוב כאן ט"ס הוא:


'''{{עוגן1|א"ר}} אלעזר וכו'.''' כלומר וג"כ הדבר הזה מלמדנו המקרא הזה דכתיב ובא אהרן וגו' יפשט את בגדי הבד אשר לבש בבאו אל הקודש והאי בבואו וגו' מיותר הוא אלא ללמד יש לך עוד עבודה אחרת היום שהוא עובד בבגדי לבן בבואו אל הקודש ואיזו זו הוצאת כף ומחתה מלפני ולפנים והשתא שפיר דריש לעיל מאיכן הוא בא ולהיכן הוא הולך להוציא כף ומחתה לפי שבפסוק הזה מרומז זה:
Halakhah 1


'''{{עוגן1|הכל}} מודים וכו'.''' כדלעיל:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|ולמה}} בבגדי לבן.''' להוצאת כף ומחתה נהי שאין יכול להכנס לפני ולפנים בבגדי זהב כדמפרש טעמא בהלכה דלקמן מכל מקום למה בלבן של בגדי כהונה הלא אינה עבודה והיה יכול ללבוש בגדים של חול וכמו בקריאת הפרשה שאינה עבודה:


'''{{עוגן1|כשירות}}.''' של מלאכים למעלה כדכתיב ואיש אחד בתוכם לבוש בגדים וכן הוא בשירות שלמטה לפני ולפנים. ובבגדי כהונה לבן דכתיב כתונת בד קודש ילבש וא"א ללבוש שאר בגדים ואפי' לבן:
Segment 1
תחילתדףכאן ז/ג
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|כהן}} גדול משמש.''' בשאר ימות השנה בח' כלים:


'''{{עוגן1|במצנפת}}.''' לא נאמר בכתוב מצנפת בבגדי כהן הדיוט אלא מגבעות ובבגדי אהרן נאמר מצנפת ובל' מקרא קורא לשל כ"ג מצנפת לפי שצונף בה סביב סביב על ראשו וכהן הדיוט צונף בה ככובע ונקרא מגבעות על שם שנראית כגביע ובלשון המשנה קורא לשניהם מצנפת:
מתני' <b>לולב וערבה ששה ושבעה.</b> לולב לנטילה וערבה להקיף את המזבח פעמים הן נוהגין ששה ימים ופעמים שבעה כדמפרש לה לקמן:
<b>ההלל.</b> נגמר כל שמונה משא"כ בפסח שאינו נגמר אלא ביום טוב ראשון שאינן חלוקין בקרבנותיהן אבל בימות החג חלוקין הן בקרבנותיהן:
<b>והשמחה.</b> לאכול בשר שלמים בזמן המקדש שאין שמחה אלא בבשר שנאמר וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת ואע"ג דהאי קרא לאו ברגלים כתיב אלא גבי הר גריזים והר עיבל מיהו ברגלים שמחה כתיבא ושמחת בחגיך ובזמן דליכא שלמים משמחו בכסות נקייה וביין ישן:
<b>סוכה.</b> לישב בסוכה:
<b>וניסוך המים.</b> בתמידי החג בשחרית שבעה:
<b>והחליל.</b> בשמחת בית השואבה היו שמחים בחג לכבוד שאיבת ניסוך המים ומנגנים בחלילים ובכנורות ואותו החליל אינו דוחה לא את השבת ולא את יו"ט לפיכך פעמים שהוא חמשה כשחל י"ט ראשון בימות החול ולפעמים ששה כשחל י"ט ראשון להיות בשבת:
<b>לולב שבעה כיצד וכו'.</b> דדוקא יו"ט הראשון הוא דוחה שבת הואיל דאית ליה עיקר מן התורה בגבולין דכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון:
<b>ושאר כל הימים ששה.</b> שאם חל י"ט ראשון בשאר ימות החול ונמצאת שבת בחולו של מועד לא דחי ואע"ג דבמקדש מן התורה הוא כל שבעה העמידו חכמים גזירתם בשאר ימות החג הואיל ואין להם עיקר מן התורה בגבולין ובדין היה שאפי' בזמן הזה יהא לולב דוחה שבת בי"ט הראשון של חג אלא משום דאנן כלא בקיאין בקביעותא דירחא חשבינן ואפילו בני א"י בזמן שהיו מקדשין על פי הראיה היו בקיאין מכל מקום לא היה דוחה שבת בזמן שאין מקדש דלא ליהוי תורה כשתי תורות. וטעמא דגזרו חכמים שלא ליטול לולב בשבת אע"ג דאינו אלא טלטול בעלמא גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד הברכה או סדר הנענועים ויעבירנו ד' אמות בר"ה והיינו טעמא דשופר והיינו טעמא דמגילה:
<b>ערבה שבעה כיצד וכו'.</b> דעבדי היכרא לדעת שהיא מן התורה והיינו הלכה למשה מסיני ומשום האי היכרא תיקנו דשביעי שלה תדחה שבת במקדש שבערבה היו מקיפין את המזבח אבל בראשון לא תיקנו דלא הוה מוכחא מילתא דמשום ערבה היא אלא יאמרו דהואיל משום לולב אידחי דחוהו נמי לערבה ומכיון דקא מפקת לה מיום ראשון אוקמה אשביעי יום מסוים או ראשון או אחרון ובכולהו יומי לא תיקנו דלידחי דלא ליתו לזלזולי במצות לולב ולומר שאינה חשובה כמו ערבה:
גמ' <b>ר' זעירא ור' אילא וכו'.</b> גרסי' להא לעיל בפ"ק דשביעית בהלכה ו':
<b>ערבה.</b> של מקדש הלמ"מ:


'''{{עוגן1|באלו}} נשאלין באורים ותומים.''' כהן הנשאל באורים צריך ללבוש שמונה בגדים וכיצד שואלין הכהן עומד ופניו לפני הארון והשואל עומד מאחריו ופניו לאחורי הכהן ואומר השואל אעלה או לא אעלה ואינו שואל בקול רם ולא מהרהר בלבו אלא שואל בקול נמוך כמו שמתפלל בינו לבין עצמו ומיד רוח הקודש לובש את הכהן ומביט בחושן במראה הנבואה להאותיות הבולטות כנגד פניו עלה או לא תעלה לפי שהיו כתובים על החושן שמות של י"ב שבטים ואברהם יצחק ויעקב ותיבות שבטי יה ונמצא כל האלפא ביתא והכהן משיבו ואומר לו כפי שהוא מביט בהאותיות הבולטות:
Segment 2


'''{{עוגן1|אלא}} למלך.''' וכו' דכתיב ולפני אלעזר הכהן יעמוד וגו' הוא זה המלך וכל בני ישראל אתו זה מי שכל בני ישראל אתו לצאת אחריו למלחמה והוא המשוח מלחמה ולמי שהצבור צריך בו דכתיב וכל העדה ואלו סנהדרי גדולה:
<b>ודלא כאבא שאול וכו'.</b> לעיל בלולב הגזול בהלכה ג':
<b>ערבה וניסוך המים.</b> בחג:
<b>ודלא כר"ע וכו'.</b> דדריש מרמיזא דקראי שהיא ד"ת ממש:
<b>ועכשיו למה הן חורשין בזקינות.</b> התם בשביעית קאי על המתני' עשר נטיעות וכו' חורשין כל בית סאה בשבילן עד ראש השנה שהוא ג"כ הלכה למשה מסיני ואם כך הוא דבנטיעות ילדות היא הלכה למה חורשין עכשיו באילנות זקנות בערב שביעית כדתנינן שם:
<b>בשעה שניתנה הלכה לכך ניתנה וכו'.</b> כלומר שבתחלה נאמרה הלכה כך שאם ביקשו לחרוש אף באילנות זקנות יחרושו ולא ימחו בידם:
<b>ר' בא וכו'.</b> ושואל הש"ס מה ופליג. אם פליג הוא על הא דקאמר ר' יוחנן דהל"מ היא וקאמר ר' יוסי בר' בון דלא פליג אלא כך היתה הלכה בידם ואח"כ שכחוה ועמדו השניים והן נביאים אחרונים וחזרו ויסדוה:
<b>והסכימו וכו' ללמדך וכו' סופו להתקיים בידם.</b> שיסכימו לדבר כמו שנאמר למשה בסיני וכך יתקיים:
<b>ואתיא כהאי דאמר ר' מנא וכו'.</b> שכשאתם יגיעים בדבר תורה תבואו על האמת ויתקיים בידכם וגרסי' להא פ"ק דפיאה ובסוף פרק ח' דכתובות ובכמה מקומות:
<b>תרין מילין סלקון בידיכון.</b> אלו שני דברים עלו בידכם בני בבל ואנחנו קיבלנו המנהג שלכם. וגרסי' להא גם בפ"ד דע"ז בהלכה א':
<b>מפשיטותא דתעניתא.</b> השתחויה בפישוט ידים ורגלים שהיו נוהגין כך בתענית צבור כדקאמר שם שלא התירו השתחויה בפישוט ידים ורגלים אלא בתענית צבור בלבד:
<b>וערובתא דיומא שביעייא.</b> מנהג ערבה שנוהגין ביום שביעי של חג ומבבל נתפשט הוא המנהג שהיו עושין כן זכר למקדש:
<b>אף הדא מקזתה.</b> אף המנהג של הקזה באיזה יים מקיזין ובאיזה שאין מקיזין כדאמרי' בשלהי פרק מפנין ומבבל הוא שנתפשט המנהג:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|מפני}} מה כ"ג משמש בשמונה כלים.''' מה טעם שאמרה תורה כך:
Segment 3


'''{{עוגן1|על}} שם בריתי היתה אתו.''' דכתיב בתריה כי שפתי כהן ישמרו דעת וגו' וזהו על כ"ג דכתיב בזאת יבא אהרן וגו' וכתיב ואני זאת בריתי וגו':
<b>ר' סימון מפקד.</b> היה מצוה לאלו שמחשבין לעשות קביעת החדשים בשנה תנו דעתיכם שלא תעשו להיות חל בשבת לא תקיעתא דר"ה ולא ערבה דשביעתא לפי שאינן דוחות את השבת ואם אתם דחוקים לכך לפי חשבון הקביעות מוטב תעשו יום תקיעתא בשבת ולא תעשו ערבה לפי שהערבה תתבטל לגמרי בשנה זו משא"כ בקביעתא דר"ה שאם לא תעשה היום יעשה למחר ביום השני:


'''{{עוגן1|על}} שם אל תתהדר לפני מלך.''' לבא לפניו בבגדי גאוה:
Halakhah 2


'''{{עוגן1|שאין}} קטיגור וכו' שהרי אתמול כתיב בהם וכו'.''' ולשני הטעמים אין קפידא אלא כשנכנס לפני ולפנים:


'''{{עוגן1|ולבשם}}.''' והא כתיב ברישא דקרא כתונת בד קדש ילבש וגו' מה ת"ל ולבשם ללמד ובלו שם וכו':


'''{{עוגן1|שתי}} תשובות בדבר.''' אחת בבגדי כ"ג וכו'. כלומר אחת (שאין) אבנטו של כ"ג ביום הכפורים לא זהו אבנטו של כהן הדיוט שאבנט של כ"ג ביה"כ הוא של בוץ ושל כהן הדיוט של כלאים דשוין הן עם אבנטו של כ"ג בשאר ימות השנה דכתיב ביה מפורש ואת האבנט שש משזר ותכלת והיא כלאים:
Segment 1


'''{{עוגן1|ואחת}} בבגדי כהן הדיוט.''' ועוד תשובה אחת לבגדי כהן הדיוט שאין תשמישו של כהן הדיוט אלא בקדושה קלה והיאך ישתמש בבגדים שנשתמש בהן קדושה חמורה לפני ולפנים. א"נ איפכא שתשובה הראשונה בבגדי כה"ג שנשתמש בהן קדושה חמורה והאיך ישתמש בהן כהן הדיוט קדושה קלה ותשובה שניה בבגדי כהן הדיוט שאין אבנטו של כ"ג ביה"כ כאבנטו של כהן:
מתני' <b>מצות לולב.</b> בי"ט ראשון שחל בשבת כיצד:
<b>מוליכין את לולביהן להר הבית.</b> מערב שבת והחזנין שמשין שהיו שם לצרכי הצבור מקבלין מהן וסודרין אותו על גג ובנוסחת הבבלי על גב האיצטבא שהיה ברחבה של הר הבית אצטבאות מוקפות לנוח ולישב שם ומסוככות למעלה מפני הגשמים:
<b>והזקנים.</b> שדואגים שלא ידחפו אותם למחר כשיבאו לקחת איש לולבו מניחין את שלהן בלשכה שהיתה שם:
<b>ומלמדין.</b> ב"ד את כל העם לומר שאם יבא לולב שלי ליד חברי הרי הוא שלו במתנה כדי שלא יהא אצלו לא גזול ולא שאול:


'''{{עוגן1|תני}}.''' בברייתא דפליגי בה רבי ור"א בר"ש רבי אומר אין בין כ"ג לכהן הדיוט בבגדי ארבעה השוין אלא אבנט. ר"א בר"ש אומר אף לא אבנט ומפרש דלא נחלקו על אבנטו של כ"ג שביה"כ היה של בוץ דכתיב בגדי הבד ושל שאר ימות השנה היה של כלאים כדאמרן:
Segment 2


'''{{עוגן1|ועל}} מה נחלקו על אבנטו של כהן הדיוט.''' בין בשאר ימות השנה בין ביה"כ מה שלובשין לסייע לכה"ג בדברים השייכים כגון להביא לו את הפר והשעיר וכיוצא בזה שרבי אומר וכו' ולר"א בר"ש אין חלוק בין אבנטו של כהן הדיוט ובין אבנטו של כ"ג ביה"כ:
גמ' <b>ר' יעקב דרומייא בעי.</b> אי נימא מתניתין דקתני ומלמדין אותן לומר וכו' אלמא דאף לאחר שהגיע לולבו לאחר יכול הוא להפקירו ושיהא לזה במתנה דלא כר' דוסא היא. הך דר' דיסא בתוספתא דפאה פ"ב היא דאמר התם בשחרית צריך אדם לומר כל מה שילקטו העניים היום מתוך שדה שלי יותר מן הראוי להם וכדתנן בפ"י דפאה שני שבלים לקט וג' אינן לקט וכדי שלא יהא גזל בידם מה שלוקטין יותר אומר הפקר הוא והרי הוא הפקר בידם ור' יהודה אומר לעתותי ערב כלומר לעתותי ערב יכול הוא ג"כ לומר כל מה שלקטו עניים היום הרי הוא הפקר שאף על פי שמה שכבר לקטו אינו ברשותו אפילו הכי יכול הוא להפקירן וכך הובאה בהאי תלמודא בפ"ק דמעשר שני בהלכה א' אבל בתוספתא שם הגירסא הפוכה היא דר' דוסא לר' יהודה ודר' יהודה לר' דוסא ולפי הגירסא דהכא מתני' דקתני דכל מי שהגיע כבר לולבו בידו הרי הוא לו במתנה א"כ כר' יהודה היא דיכול הוא להפקיר את שלו אף לאחר שיצא מרשותו ודלא כר' דוסא:
<b>וחכמים אומרים אין הפקר אנסים הפקר.</b> חכמים פליגי על תרוייהו וסבירא להו דאין ההפקר שבשביל האנסין הוא שבאין לחטוף ולחמוס שלא כדין הפקר שאין אנו אחראין לרמאי' ולעשות להן תקנה שיגזלו:
<b>תמן את אמר וכו'.</b> כלומר ומעתה קשיא לחכמי' ממתניתין דתמן את אמר אין ההפקר שבשביל האנסין הפקר והרי הכא את אמר הפקר אנסים הפקר שהרי זה שחטף לולב של חבירו יוצא ידי חובתו בו מאחר שהפקירו:
<b>אמר ר' אלעזר.</b> לא דמיא דתמן על דעתו ומרצונו הוא שמפקיר והלכך אינו הפקר שאינו אלא בשביל האנסין ברם הכא הרי על כרחו הוא מפקיר וכלומר ומה יש לו לעשות והרי הלולבין מתערבין הן ואינן ניכרין של מי הוא זה ושל מי הוא זה ובעל כרחו של כל אחד ואחד הרי הוא הפקר והוא לו במתנה לכל אחד ואחד:
<b>ויאות.</b> ושפיר הוא הכי כדר' אלעזר שהרי כבר חלופיו של לולבו הרי הוא בידו של כל אחד ואחד והלכך נקנה לו תחת לולבו שהוא ביד חבירו וכך הוא לכולן:


'''{{עוגן1|ועשית}} לאהרן ולבניו וגו'.''' משמע ששוין הן באלו בגדים שהן לו ולבניו ור"א בר"ש ס"ל מה אהרן בראוי לו אף בניו וכו' ושל כה"ג היה האבנט של כלאים בשאר ימות השנה ושל כהן הדיוט של בוץ:
Segment 3


'''{{עוגן1|על}} ראשו.''' רמז על גסי הרוח שהולכין בגובה הראש:
<b>רב מפקיד.</b> הא דלקמן:
<b>לדבית רב.</b> לבני ביתו ואתי רב המנונא ולמד ומפקיד הכי לחברייא כד תהוון יהבין במתנה הלולב בי"ט לא תהוין יהבין מתנה בי"ט כלומר לא תתנו זה למתנה בי"ט בלבד דא"כ אינה כלום ואין זה יוצא ידי חובתו בו אלא לא תהוין יהבין ליה אלא לדעת גמורה ובמתנה שלימה שיהא שלו לגמרי:
<b>כהדא וכו'.</b> שאמר לבנו אם היום י"ט הוא הרי הוא לך במתנה ואם לאו אלא למחר הוא י"ט הרי הוא לך במתנה מהיום ויכול אתה לצאת בו וכלומר שבמתנה גמורה אני נותן לך בין שהיום הוא יו"ט ובין שהוא למחר:


'''{{עוגן1|על}} הגנבים.''' שגונבין דעת הבריות והלבבות והאבנט היו חוגרין כנגד אצילי ידיהן שהוא כנגד הלב:
Halakhah 3


'''{{עוגן1|על}} העוקמנים.''' דוברי שקר שמעקמין ומסבבים דבריהם נגד האמת ועל שם שהיו חוגרין באבנט ועקמין ומסבבין אותו לכאן ולכאן וכדאמר ר' לוי:


'''{{עוגן1|מעיל}}.''' מה היה מכפר כדר' סימון וכו' שמכפר על לשון הרע יבא קול ויכפר על קול:


'''{{עוגן1|ההורג}} נפש.''' בשגגה לא היתה לו כפרה וכו':
Segment 1


'''{{עוגן1|ונאמר}} כפרה בחוץ.''' בעגלה ערופה ונכפר להם הדם:
מתני' <b>מצות ערבה כיצד וכו' ונקרא מוצא.</b> בגמרא אמרו ממציא כלומר מוצאת הוא ממס המלך בשביל הערבה שניטלת משם והיו קוראין אותה בראשונה קלוניא על שם כך וקלוניי"א שם של חירות וחפשית הוא:
<b>מורביות.</b> ענפים גדולים ובגמרא אמרו שגבוהין אחת עשרה אמה כדי שיהו ראשיהן כפופין על גבי המזבח שהמזבח גבהו ט' אמות מהארץ מלבד הקרנות אמה והיו מעמידין על היסוד וגובה המזבח מן היסוד עד גגו שהוא מקום הקרנות ח' אמות שהיסוד הוא גובה אמה כדתנן בפ"ג דמדות עלה אמה וכנס אמה זה היסוד ומפני שהסובב שלמעלה הימנו בולט הוא אמה כדתנן התם הוצרך למושכן לשפת כניסת היסוד ונמצא שמפני ההטייה לא נשאר כ"א ב' אמות בקירוב ואותן ב' אמות היה כפופין למעלה:
<b>אני והו.</b> בגימטריא אנא ה' ועוד שהם שני שמות שבשם של ע"ב הנקובין בויסע ויבא ויט ומהן שם המפורש אות ראשונה של פסוק ראשון ו' ואחרונה של אמצעי הלילה ה' וראשונה של אחרון ויט ו' וכן בזה הסדר כולן. ושם הל"ז הוא אני. א' דישראל נ' ראשונה דהענן בחשבון של מפרע וי' דרוח קדים. ועוד אמרו אני והוא על דרך עמו אנכי בצרה מי שאני והוא בצרה הושיעה נא וכך אמרו בגמרא כאן:


'''{{עוגן1|מה}} כפרה האמורה בחוץ בן בקר מכפר על שופכי דמים אף כפרה האמורה בפנים וכו'.''' כצ"ל. וס"ל לר"א בן יעקב דקרבנות מכפרים ג"כ על שופכי דמים והיינו בשגגה וכדמסיים כאן בשוגג הקרבנות מכפרים וכאן במזיד ולא ידיע מאן קטליה עגלה ערופה מכפרת:
Segment 2


'''{{עוגן1|שנייא}} היא עגלה ערופה.''' כלומר דדחי להיקשא דר"א בן יעקב ומקשי עלה דשאני עגלה ערופה דמכפרת בין שוגג בין מזיד שהרי אינו ידוע מאן קטליה והיך קטליה ואלו קרבנות ודאי אין מכפרין על המזיד:
גמ' <b>מהו מוצא ממציא וכו'.</b> כדפרי' במתניתין:


'''{{עוגן1|אמר}} ר' יוסה.''' הכי הוא דאמרינן כאן קרבנות מכפרין על חטא ידוע שידוע הוא מי ההורג אלא שבשגגה הרג וכן משכחת לה נמי במזיד ולא אתרו ביה דלאו בר קטלא הוא וכאן בעגלה ערופה על חטא שאינו ידוע מי ההורג ובין בשוגג ובין במזיד והשתא שניהם שוין הן:
Segment 3


'''{{עוגן1|על}} הגודפנים.''' המחרפים ומגדפים:
<b>מתני' אמרה כן כו'.</b> כדפרישית במתני':
<b>שמעת מאביך אם ערבה טעונה ברכה וכו'.</b> ואתא ר' אייבו וקאמר בשם רב טעונה היא ברכה וניטלת היא בפני עצמה בלא האגודה אבל אם יש לה שיעור לא שמעתי להכרע כ"א תמן אמרין וכו' חד אמר ג' בדי עלין ואחרינא אמר אפי' בד אחד ועלה אחת דיו:


'''{{עוגן1|מ"ד}} על הגודפנים ניחא.''' כדאשכחן בגלית הפלשתי שהיה מחרף ומגדף וכדכתיב ותטבע האבן במצחו וכתיב בציץ והיה על מצחו תמיד. מאן דאמר על עזי פנים מהו הרמז על המצח וקאמר כדכתיב ומצח אשה זולה היה לך מאנה הכלם כדרך עזי הפנים שאין להם בושה:
Segment 4


'''{{עוגן1|ולמה}} נקרא שמם אורים וכו'.''' אמתני' מהדר:
<b>תני.</b> בברייתא ובעלי מומין שהכהנים בעלי מומין גם כן נכנסין להקיף את המזבח בערבה:
<b>בעלי מומין נכנסין בין האולם ולמזבח.</b> בתמיה והא אנן תנן בפ"ק דכלים גבי עשר קדושות בין האולם ולמזבח מקודשת מהם שאין בעלי מומין ופרועי ראש נכנסין לשם וכשהן מקיפין את המזבח אי אפשר שלא יכנסו בין האולם למזבח:
<b>א"ל כשרים היו.</b> כלומר אע"פ שכל ימות השנה אסורין ליכנס לשם כדי לצאת בערבה כשרים היו להכנס בין האולם ולמזבח:


'''{{עוגן1|שכן}} מצינו שבידו להן בגבע בנימין.''' שנאמר להן עלו אליו וכתיב ביום השני וישחיתו בבני ישראל עוד וגו' ומשום שלא היו ישראל תמימין באותו הדור שלא מיחו על פסל מיכה:
Segment 5


'''{{עוגן1|חס}} ושלום.''' מעולם לא בידו מה שאמרו בפירוש לנצח ובגבע בנימין ג"כ לא בידו שבראשונה אמר עלה סתם שלא שאלו אלא סתם האוסיף לגשת למלחמה וגו' ולא אמרו אם אחדל כבשניה ואז השיבו להן עלו כי מחר אתננו בידיך:
כיני מתניתא אני והוא וכו' כן צריך לפרש במתני' לר' יהודה היו שונים ואומרים אני והו הושיעה שני פעמים:


'''{{עוגן1|מ"ד}} משיבו על הראשונה ואין משיבו על השנייה מן הדא וכו'.''' כלומר על הראשונה לפי הסדר הוא שמשיבין לו ודוד הוא ששאל שלא כהוגן לפי הסדר ששאל היסגירוני בעלי קעילה הירד שאול ולא היה צריך לומר אלא כך הירד שאול ואם ירד היסגירוני ולפיכך השיב לו על הראשונה לפי הסדר בלבד כדכתיב ויאמר ה' ירד וכששאל אח"כ היסגירו השיבו יסגירו ותו לא ואע"פ שאמר היסגירוני וגו' ביד שאול דמשמע שחזר ושאל גם על זה הירד שאול וזהו כמ"ד משיבין על השנייה בלבד וכלומר שלפעמים כך הוא ומפני שכבר השיבו בתחלה ואמר ירד:
Segment 6


'''{{עוגן1|מ"ד}} אינו משיבו לא על הראשונה וכו'.''' כלומר שלפעמים אין התשובה לא על הראשונה ולא על השנייה בלבד אלא מוסיפין לו להשיב לפי צורך השעה וכדמסיק:
לך לישועתה לנו וכו' הא דקאמר ר"א ליה ולך מזבח וכו' שני פעמים הא' לך לישועתה לנו והב' לך הודיה על כך:
<b>דרש ר' בא וכו' והושע כתיב.</b> לומר והושע אתה על שם עמו אנכי בצרה וכמו כן דרש ר' זיכי לקרא כי עתה תצאי וגו' ושכנתי בשדה כביכול שהשכינה עמהם בגלות:
<b>הוצאתך כתיב.</b> חסר לומר הוא יצא עמך מגלות מצרים:


'''{{עוגן1|וישאל}} דוד וגו'.''' בקרא לא כתוב כן במעשה דצקלג אלא וישאל דוד בה' לאמר ארדוף אחרי הגדוד הזה האשיגנו. ומה שבקש רחמים ואמר ה' אלהי ישראל הגד נא לעבדך לא נאמר אלא במעשה דקעילה וכלומר שכבר ביקש דוד עליה רחמים פעם אחד ואמר הגד נא לעבדך ולשון הגדה מורה בכל מקום על בירור הדבר ולהגיד מה יהיה בסופו ולכן גם כאן השיבו לו אף על מה שלא שאל ולפי שהיתה השעה דחוקה וכדמסיק תדע לך וכו' והוסיף לו ואמר והצל תציל וזה גרם בקשת רחמים של דוד בראשונה כשהתפלל ואמר הגד נא לעבדך:
Segment 7


'''{{עוגן1|הקול}} היה שומע.''' הכהן והשיב כך להנשאל:
<b>זו עד שלא נגאלו.</b> היה כמעשה לבנת לזכור צרתן ושיעבודן בחומר ובלבנים אבל משנגאלו איכן וכו' כלומר הלכה לה מראה לבינה מלמעלה ובמקום שדרכה של לבינה להנתן שם היא נתונה שכבר כלה השיעבוד:
<b>היא וכל ארגליה שלה.</b> כל השייך ורגיל לה וכן כל פרקמטיא שלה כל מר כל מה שהיה רשום למעלה לזכור גלותן וכובד שעבודם נסתלקו והלכו להן משנגאלו ולכך כתיב כמעשה מה שהיה נדמין לה לרמז הצרות כלו והלכו להן:
<b>בבבל כתיב.</b> במראה יחזקאל על נהר כבר כשגלו לבבל כתיב כמראה אבן ספיר וכו' ללמדך וכו' וכפי תוקף הגלות היתה המראה:
היתה רשימה ברקיע כמעשה לבנת הספיר לזכור הגלות ולגאול אותן ומשנגאלו לא נראית עוד ברקיע ומהיכן למדנו זה דכתיב וכעצם השמים לטוהר דמשמע לטוהר לגמרי וכתיב כמעשה לבנת וגו' הא כיצד אלא כאן עד שלא נגאלו וכאן משנגאלו:
<b>שמיא וכו'.</b> והיינו לטוהר:


'''{{עוגן1|הכתב}}.''' שעל החושן בולט וכפי שהכהן רואה על לבו להאותיות שבולטות כך הוא משיב להנשאל:
Segment 8


'''{{עוגן1|מ"ד}} הקול היה שומע ניחא.''' שכך מצינו דכתיב וישמע וגו' והיה יכול לשמוע כל הצריך להשיב אלא למ"ד הכתב היה בולט א"כ היה צריך שיהיה בכתב החושן כל הא"ב והא לית חי"ת בכתב השבטים ולא צדי"ק ולא קו"ף ומשני אברהם יצחק ויעקב כתוב עליהן וכן תיבות כל [אלה] שבטי ישראל הם חקוק עליהן והרי כל הא"ב היה שם:
<b>גוים ואלהיו.</b> ודרש על ע"ז והיא פסל מיכה שעברה עמהם על הים. אמר לו ר"ע ח"ו וכו' אלא לך כביכול כאלו עצמך פדית עמהם והיינו ואלהיו:


{{מרכז|<big>'''הדרן עלך פרק בא לו'''</big>}}
Segment 9
תחילתדףכאן ח/א
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|יום}} הכפורים אסור באכילה ובשתיה וכו'.''' דחמשה ענוים כתובים בתורה גבי יום הכפורים וכל הני דקחשיב איקרי עינוי וה' עינויים הן דשתייה בכלל אכילה ואע"ג דאכילה ושתייה בעונש כרת הן משום דבעי למיתני שאר עינוים דלית בהו כרת קתני אסור בכולן דבאיסור שוים הן:


'''{{עוגן1|המלך}} והכלה ירחצו את פניהם.''' מלך משוה דכתיב מלך ביופיו תחזינה עיניך והכלה כדי לחבבה על בעלה וכל ל' יום מיום החופה קרוי הכלה:
<b>אותו היום וכו' זכר ליריחו.</b> שהיו מקיפין אותה ד' פעמים ביום השביעי:


'''{{עוגן1|והחיה}}.''' יולדת תנעול את הסנדל מפני הצינ':
Halakhah 4


'''{{עוגן1|דברי}} ר"א.''' אכולהו קאי אמלך וכלה וחיה והל' כר"א:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|ענוש}} כרת הוא.''' על אכילה ושתיה ואת אמר הכין בתמיה דקחשבת אכילה ושתיה באיסור בלבד כמו אינך:


'''{{עוגן1|לפחות}} מכשיעורין נצרכה.''' אכילה ושתיה דקתני אסור בפחות מכשיעור מיירי דאע"ג שחצי שיעור אסור הוא מן התורה אינו ענוש כרת אלא על השיעור:
Segment 1


'''{{עוגן1|תענו}} את נפשותיכם יכול ישב לו בחמה וכו'.''' ברייתא היא בת"כ:
מתני' <b>כמעשהו בחול.</b> בנטילה ובהקפה:
<b>כך מעשהו בשבת.</b> אם חל שביעי בשבת:
<b>ומניחין אותן בגיגיות.</b> כלים של זהב מלאים מים כדי שלא יכמושו העלין שלהן:
<b>חריות.</b> ענפים של דקל היו מביאים בין בחול בין בשבת ולא ערבה:
<b>על גבי המזבח.</b> ובנוסחת המשנה בבבלי וחובטין אותם בקרקע בצדי המזבח:
<b>ואותו היום.</b> שעושין כך וכלו' כל יום מהשבעה היה נקרא יום חיבוט חריות ולסימנא בעלמא קאמר שהיו מביאין ענפי דקל להקיף את המזבח וטעמא דר' יוחנן בן ברוקה דדריש כפות תמרים אחד ללולב ואחד למזבח ורבנן כפת כתיב ואין הלכה כר' יוחנן בן ברוקה:
<b>מיד.</b> ולאלתר התינוקות היו שומטין את לולביהן מתוך ההושענא והיו שותקין ואוכלין אתרוגיהן אבל הגדולין לא היו עושין כן משום דעדיין ראוי לצאת בו כל היום כדקאמר בגמ' פ"א מיד התינוקות היו הגדולים שומטין את לולביהן ואוכלין אתרוגיהן אבל שלהן לא היו אוכלין כל היום לפי שמכיון שהוקצה למצוה הוקצה כל היום ובשל תינוקות לאו כלום הוא:


'''{{עוגן1|שאסרתי}} לך במקום אחר.''' בשבת אף עינוי שאסרתי לך במקום אחר ביה"כ עינוי שחייבין עליו כרת הוא וזהו האכילה כמו שמצינו בדבר אכילה שחייבין עליו כרת ואלו הן וכו':
Segment 2


'''{{עוגן1|דבר}} שהוא עינוי בבית נפש בתוך חלל הגוף.''' ואיזו וכו':
גמ' <b>לא אמר אלא קטן.</b> שהתינוקות הוא שעושין כן לאכול אתרוגיהן מיד אחר המצוה:
<b>הא גדול לא.</b> דשל גדולים מכיון שהוקצה למצוה הוקצה כל היום הכי קס"ד והלכך פריך והא לא כן אמר רבי אבינא בשם רב אתרוג שנפסל ביום טוב אחר שיצא בו מותר לאוכלו אלמא לא אמרינן הוקצה למצוה הוקצה כל היום:
<b>א"ר יוסה.</b> לא דמיא ולא כדקס"ד דטעמא משום שהוקצה לכל היום אלא טעמא אחרינא איכא הכא:
<b>תמן.</b> כלומר במתני' הכא הוא אינו ראוי לצאת בו לפי שכבר יצא בו ולו אינו ראוי אבל אחרים ראוין לצאת בו למי שעדיין לא נטלו שכל היום כשר ללולב כדתנן בפרק דלעיל:
<b>ברם הכא.</b> באתרוג שנפסל לא הוא ולא אחרים יכולין לצאת בו הלכך מותר לאכלו:


'''{{עוגן1|ולמה}} ששה דברים.''' דקחשיב במתני' ומנין לנו רמז לכל אלו:
Halakhah 5


'''{{עוגן1|כנגד}} ששה ענוים האמורין בפרשה.''' גבי יום הכפורים תרי באחרי מות ושלש בפרשת אמור וחד בפנחס:


'''{{עוגן1|והא}} ליתנון אלא חמשה.''' דאע"ג דששה פעמים הוזכר לשון עינוי מ"מ הציוויין אינן אלא חמשה תענו ועניתם באחרי מות ותרי ועניתם בפרשת אמור וחד בפנחס וכל הנפש אשר לא תעונה האמור בפרשת אמור אין זה ציווי כשארי עינויין המוזכרים:


'''{{עוגן1|ואחד}} מוסף ברחיצה.''' כלומר אע"פ שאין מקרא הזה צווי כמו שאר המקראות של עינוי מ"מ יש בו רמז עינוי לדבר מן הדברים המוספין הן על אכילה ושתיה כגון רחיצה או אחד משארי הדברים המוספין דקחשיב במתני' ורחיצה דנקט לאו דוקא אלא משום דרחיצה היא הראשונה מכל הני דקחשיב הלכך נקט לה. וא"נ ואחד מוסף סיום דברי ר' תנחומא הן וכלומר אחד מכל הני דקחשיב במתני' מוסף הוא ונרמז בקרא דכי כל הנפש אשר לא תעונה וכדאמרן. ותיבת ברחיצה אדבתרה קאי וציון הוא להמתני' ברחיצה ר' זעירא וכו' ועיקר:
Segment 1


'''{{עוגן1|בתענית}} צבור.''' שגוזרין על הגשמים וכיוצא בזה מרחיץ וכו' וגרסינן להא לקמן בפ"ד דתענית ומקצת הסוגיא הובאה לעיל בפ"ב דברכות בהלכה ז':
מתני' <b>ההלל.</b> לגמור אותו:
<b>והשמחה.</b> שלמי שמחה:
<b>ובכבוד י"ט האחרון של חג.</b> כדדריש התם והיית אך שמח לילי י"ט האחרון לשמחה והיום אתי בק"ו דעיקר שמחה ביום הוא:
<b>גמר מלוכל.</b> בשבעה לא יתיר את סוכתו מאגודתה ולסתרה דהא עדיין כל היום חובתה:
<b>אבל מוריד הוא את הכלים.</b> הנאים ומצעות נאות שהעלם לסוכה:
<b>בשביל כבוד י"ט האחרון.</b> שיהא נראה כמכין לקראתו למקום שיסעוד בו הלילה:


'''{{עוגן1|תרי}} מרטוטה.''' שורה סמרטוט אחד מערב יוה"כ ויהב ליה תחות כדה תחת כד שתתנגב במקצת ולמחר מעבירה על פניו:
Segment 2


'''{{עוגן1|והא}} קתני אין בין וכו'.''' ואמאי מחלק ר' יהושע בן לוי ביניהן:
גמ' <b>תני שמנה עשר יום ולילה אחד קורין וכו'.</b> אחר התפלה בבה"כ וגומרין אותו:


'''{{עוגן1|הורה}} ר' בא כהן תנייא.''' כהך תנא דברייתא:
Segment 3


'''{{עוגן1|בסיכה}} כהדא דתני וכו'.''' גרסינן להא בפ"ב דמעשר שני בהלכה א' עד הוי אומר זו סיכה ועיקרא דהאי מילתא בהא דלקמן בענין סיכה התם היא דשייכא ושם הוא מבואר בחיבורי על סדר זרעים וע"ש:
<b>שלמי חגיגה ששחטן מערב הרגל.</b> שהקדישן לשם חגיגת חמשה עשר ושחטן מעיו"ט אינו יוצא בהן ידי חובתו ברגל לא משום חגיגה אע"פ ששחטן לשם חגיגה לפי שצריך שישחוט בשעה הראויה לחגיגה והיינו בי"ט וכן אינו יוצא בהן משום שמחה דכתיב וזבחת ושמחת בעינן זביחה בשעת שמחה וליכא:
<b>התיב ר' בא.</b> ומי בעינן זביחה בשעת שמחה והא תני חגיגת ארבעה עשר שבאה עם הפסח יוצאין בה בי"ט משום שמחה ואין יוצאין בה משום שלמי חגיגה משום דחגיגת ט"ו חובה היא מן התורה וכל דבר שבחובה אינה באה אלא מן החולין קתני מיהת יוצאין בה משום שמחה ואף על פי שנשחטה מערב הרגל ולא הוי זביחה בשעת שמחה:
<b>תיפתר.</b> להאי ברייתא כששחטה לחגיגת י"ד ברגל דמיירי שעיכבה ולא שחטה בי"ד:
<b>אם בששחטה ברגל.</b> א"כ אין זו חגיגת י"ד אלא של ט"ו ואי משום שלא הקדישה לשם חגיגת ט"ו מ"מ היאך קראה חגיגת י"ד לזו שלא נשחטה בזמנה:
<b>מאי כדון.</b> והשתא מאי הוי עלה אי בעינן זביחה בשעת שמחה כהאי דעולא בשם ר' אלעזר או לא כדמשמע מהאי ברייתא דהתיב ר' בא:
<b>אמר ר' זעירא עד דאנן תמן.</b> בעוד שהייתי בבבל שמעתינה לעולא בשם ר' אלעזר דקאמר להא שמעתתא דבעינן זביחה בשעת שמחה אבל כד סלקינן הכא בא"י שמעתינה בשם ר' חייא בשם ר' אלעזר דקאמר בה טעמא כדלקמן על ברייתא דלקמי':
<b>והיית אך שמח וכו'.</b> הכי דריש לה בספרי פרשת ראה והיית אך שמח לרבות לילי י"ט הראשון לשמחה או יכול שאני מרבה אף לילי י"ט האחרון ת"ל אך חלק ומשום דשמיני רגל בפ"ע הוא וקסבר האי תנא דלא בעינן זביחה בשעת שמחה:
<b>ר' חייה בשם ר' אלעזר.</b> פליג אהאי ברייתא דספרי וס"ל כמאן דדריש איפכא והיית אך שמח לרבות לילי י"ט האחרון לשמחה או אינו אלא י"ט הראשון ת"ל אך חלק וכדמסיים לטעמא דכתיב ושמחת בחגך ושמחת זו שמחה בחגך זו חגיגה ודרשינן משאתה מתחייב בחגיגה וזהו ביו"ט אתה מתחייב בשמחה להוציא לילי י"ט הראשון שאין אתה מתחייב בחגיגה וליכא נמי שמחה דאם שחטה מבעוד יום לא כלום היא דבעינן זביחה בשעת שמחה:
<b>התיבון.</b> בני הישיבה על זה והתנינן ההלל והשמחה שמונה והשתא קשיא דהגע עצמך שחל יום טוב הראשון להיות בשבת דאין שלמי שמחה דוחה שבת ולשוחטן מערב הרגל אין אתה יכול דהא אמר ר"ז עולא בר' ישמעאל וכו' שכבר למדנו שאין חגיגה דוחה שבת מדכתיב וחגותם חג לה' שבעת ימים והא שמונה הוו אלא מכאן שאין חגיגה דוחה שבת וא"כ שמחה נמי אין דוחה שבת ומערב הרגל נמי לא דבעינן זביחה בשעת שמחה והשתא אימתי אמרו ההלל והשמח' שמנה דמדקתני סתם ולא מחלק בין אם חל ראשון בשבת כדקתני באינך לולב וערבה וכו' ש"מ דלעולם שמנה הוו ואם חל ראשון בשבת היכי משכחת לה:
<b>קיימה רב אבודמי נחותה.</b> שהיה רגיל לירד מא"י לבבל וקרו ליה נחותא והוא קיימה להמתני' דלעולם שמנה הוו דמיירי בכהנים ובשעיר של רגלים שהכהנים אוכלין אותו ויוצאין בו משום שמחה כדתנן בפ"ק דחגיגה הכהנים יוצאין בחטאות ואשמות וקרבן צבור דוחה את השבת. וגרסינן להאי לקמן בפ"ק דחגיגה ומקצתה בפ"ק דר"ה:


Segment 4


'''{{עוגן1|תני}} כל אלו שאמרו אסורין וכו'.''' בתשעה באב ובתענית צבור אם יצא לדרך נועל וכו' וגרסינן להא נמי בפ' בתרא דמועד קטן:
<b>סוכה שבעה וכו'.</b> גרסי' להא לעיל בפ"ו דברכות בהלכה ו' עד סוף הל':
<b>צריך אדם לפסול סוכתו מבעוד יום.</b> אם רוצה הוא לסעוד בסוכה גם בלילי י"ט האחרון אז צריך הוא לפסול הסוכה מבעוד יום ולעשות בה איזה דבר הפוסלה כדי שלא יהא נראה כמוסיף ויושב בסוכה בשמיני עצרת:
<b>צריך לקדש בתוך ביתו.</b> אפי' רוצה הוא לאכול בסוכה בלילי י"ט האחרון מ"מ צריך הוא שיאמר הקידוש בתוך ביתו מפני שהוא מזכיר בקידוש את יום שמיני עצרת הזה ואינו שייך לסוכה:
<b>קידש בבית זה וכו'.</b> בעלמא קאי אם קידש בבית זה ונמלך והלך לאכול בבית אחר צריך לקדש פעם אחרת במקום שהוא אוכל שאין קידוש אלא במקום סעודה:
<b>בשם רב.</b> ובברכות גריס כאן ר' הושעי' ומשמיה דרב הוא דקאמר וכדמוכח מדלקמן דגרסינן להו לתרוייהו:
<b>מי שסוכתו עריבה עליו.</b> ורוצה לאכול גם בלילה בתוכה מקדש וכי' ופליגי ר' אבון ור' מנא בפירושא דמילתייהו דרב ושמואל דר' אבון קאמר דלא פלוגין רב ושמואל בהדדי דמה דקאמר רב מי שסוכתו עריבה עליו מקדש בתוך ביתו ועולה ואוכל בתוך סוכתו אלמא דיכול לקדש בבית זה ולאכול בבית אחר מיירי בשלא היה בדעתו לאכול בבית אחר כלומר בשעה שקידש לא היה בדעתו לאכול בבית זה שקידש וזהו בית אחר נקרא שאינו בבית שהוא אוכל אחר כך אלא שהיה מתחלה בדעתו על אותו בית עצמו שהוא אוכל אח"כ והלכך קאמר דיכול לכתחלה לקדש בתוך ביתו על מנת לאכול בסוכה שאין כאן שינוי דעת משעת הקידוש לשעת הסעודה:
<b>ומה דאמר שמואל אם קידש בבית זה ונמלך וכו' בשהיה בדעתו לאכול בבית אחר.</b> כלומר שבתחלה היה בדעתו לאכול באותו הבית שקידש והוא בית אחר מזה שאוכל בו עכשיו ואח"כ נמלך הוא לאכול בבית שאוכל עכשיו הלכך צריך לקדש פעם אחרת הואיל ובשעת הקידוש לא היה בדעתו על אותו הבית שאוכל בו:
<b>א"ר מנא.</b> דלא היא דהא על כרחך הני תרתי לישני דרב פליגי אהדדי הא דלעיל דר' חייה בר אשי בשם רב צריך אדם לפסול סוכתו מבעוד יום דאלמא שאין לו תקנה אחרת לאכול בה בלילי י"ט האחרון אלא שיפסול אותה ואז יקדש ויאכל בתוכה ואלו להאי לישנא דר' הושעיה בשם רב מי שסוכתו עריבה עליו כו' א"כ ע"כ דס"ל שאין צריך לפסול הסוכה דהא איכא תקנתא לקדש בתוך ביתו ולאכול בתוך הסוכה שהרי עכשיו אינו מזכיר של שמיני עצרת בסוכה והגע עצמך שאם פוסל הוא סוכתו אמאי לא יאכל ויקדש במקום אחד אלא ודאי דפליגי מר אמר הכי אמר רב ומר אמר הכי אמר רב והשתא דאתינן להכי לא תימא דרב ושמואל לא פליגי בדינא דקידוש למאי דאמר ר' הושעי' בשמיה דרב וכדבעי ר' אבין לפרושי למילתייהו אלא הכי היא דהואי דאתיא דשמואל דס"ל שצריך שיקדש בבית שהוא אוכל כדר' חייה דלעיל בשם רב שאין לו תקנה אחרת לאכול בלילי י"ט האחרון בסוכה אם לא שפוסלה מבעוד יום ואז יקדש ויאכל בתוכה. ודר' הושעיא משמיה דרב דקאמר מי שסוכתו עריבה עליו וכו' אלמא דאיכא תקנתא שאין צריך לפוסלה כר' יהושע בן לוי דאיהו קאמר צריך לקדש בתוך ביתו אם רוצה לאכול בסוכה וש"מ דמותר לעשות כן והשתא הא דרב בהך לישנא דר' הושעי' משמיה פליג אדשמואל בדינא דקידוש ודלא כר' אבון:
<b>א"ר אימי זאת אומרת וכו'.</b> התם בברכות קאי דלעיל קאמר התם דחלוקין הן בענין דקתני במתני' שם הסיבו אחד מברך לכולן אם דוקא בפת הוא או אפי' ביין ופירות נמי דינא הכי ומהאי דלעיל ש"מ דחלוקין הן גם בפירות וכדפרישית שם:


'''{{עוגן1|אית}} תניי תני יוצאין באמפלייא.''' של בגד ביה"כ ואית תניי תני וכו'. וגרסינן להא ביבמות בפרק י"ב בהלכה א':
Halakhah 6


'''{{עוגן1|סוליסא}}.''' זהו אנפלייא של בגד:


א"ל ר' יצחק לריב"ל מה היא דין מי התיר לך זה דס"ל כהתנא דהתוספתא דמכילתין פ"ד דגריס בנעילת הסנדל אפי' באנפליא של בגד וא"ל איסתניס אנא ומותר לכ"ע:


'''{{עוגן1|לחד}} מן קריבויי דנשיא.''' לאחד מהקרובים של בית הנשיא:
Segment 1


'''{{עוגן1|אן}} מן הדא.''' הוראה זו ממי הוא והשיב לו מדריב"ל וא"ל שאני ריב"ל דאיסתניס הוה:
מתני' <b>ניסוך המים שבעה כיצד.</b> כמה הוא הניסוך ומאין היו ממלאין:
<b>צלוחית של זהב מחזקת שלשת לוגין.</b> כפי הפחות שבנסכים שהוא רביעית ההין לכבש:
<b>היה ממלא מן השילוח.</b> הוא מעין הסמוך לירושלים דכתיב ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה:
<b>הגיעו לשער המים.</b> אחד משערי העזרה נקרא כן על שם שבו מכניסין צלוחית מים של ניסוך החג:
<b>תקעו והריעו ותקעו.</b> דכתיב ושאבתם מים בששון:
<b>עלה בכבש שהוא לדרומו של מזבח ופנה לשמאלו.</b> שהנסכים נעשים בקרן מערבי' דרומית וכשהוא פונה לשמאלו היא הראשונה:
<b>ושני ספלים של כסף היה שם.</b> ואין בזה משום מעלין בקדש ולא מורידין שהוא מערה מצלוחי' זהב המקודשת לתוך של כסף משום דאותן ספלים היו קבועין בסיד על המזבח ונחשבים כגופו של מזבח ולאו כלים נינהו והרי זה כלבונה שהיתה בבזיכים של זהב והיו מקטירן על מזבח החיצון של נחשת:
ר' יהודה אומר של סיד היו אלא שהיו מושחרין פניהם מחמת יין ודומין לכסף שהוא שחור מן הסיד דמכיון דתנינן לקמן עירה של יין לתוך של מים ושל מים לתוך של יין יצא מושחרין שניהן:
<b>ומנוקבין הספלין כמין שני חוטמין דקין.</b> חוטם אחד בספל א' ונקב אחד בחוטמו והכהן מערה בפי הספלים והנסכים יורדין ומקלחין דרך החוטמין על גב המזבח ובמזבח היה נקב שבו היין והמים יורדין לשיתין של מזבח בהן נקובין וחלולין ועמוקין מאד:
אחד מעובה וכו' אחד מהנקבים מעובה ביותר מחבירו והוא אותו של יין והא' שהוא דק הוא של מים כדי שיהיו שניהן כלין בבת אחת לפי שהמים ממהרין לצאת יותר מן היין מפני שהיין יותר עב ומתאחר לצאת לפיכך היה הנקב של יין מעובה והנקב של מים דק כדי שיהיו כלים בבת אחת:
<b>מערבי של מים ומזרחי של יין.</b> שהספלים היו נתונין אצל הקרן סמוכים זה אצל זה וזה לפני זה האחד לצד מערב המזבח והאחד לפנים הימנו דהיינו מזרח:
<b>ר' יהודה אומר בלוג היה מנסך כל שמונה.</b> בתרתי פליג את"ק דקאמר ג' לוגין וא הו קאמר בלוג ואשבעה דקאמר ת"ק ואיהו קסבר אף בשמיני מנסכים מים ואין הלכה כר"י:
<b>הגבה את ידך.</b> כדי שיהא נראה אם תתן מים בספל לפי שהצדוקים אינם מודים בניסוך המים ופעם אחת נסך צדוקי אחד על רגליו ורגמוהו כל העם באתרוגיהן וזה ללמד שאין ניסוך המים נוהג אלא בשחר בשעת נטילת לולב:


'''{{עוגן1|איתא}} חמי.''' בתמיה בא וראה אם ברחיצה הוא אסור בתשמיש המטה לכ"ש דהא טבילה בעי ולמה לי למיתני בתשמיש המטה:
Segment 2


'''{{עוגן1|תיפתר}} במקום שאין טובלין.''' לקרי שאינן נוהגין בתקנה זו או דמתני' קודם שהתקין עזרא טבילה היא נשנית:
גמ' <b>כדי לעשות פומפי לדבר.</b> לפיכך היו תוקעין ומריעין כשהגיעו לשער המים לעשית פומבי ופרסום לדבר וזהו מפני הצדוקין שאינם מודים בניסוך המים ודוגמא שאמרי בפ"י דמנחות. גבי קצירת העומר במוצאי י"ט שהיה נקצר בעסק גדול מפני הבייתוסין שאומרין אין קצירת העומר במוצאי י"ט:
<b>דר"ע היא.</b> הא דקתני מחזקת שלשת לוגין כר' עקיבה הוא דאמר ניסוך המים בחג דבר תורה הוא דדריש ונסכיה בשני ניסוכין הכתוב מדבר א' ניסוך המים ואחד ניסוך היין ואיתקש ניסוך המים לניסוך היין שהפחות שבנסכי היין שלשת לוגין כדכתיב רביעית ההין לכבש:


'''{{עוגן1|אין}} קרי אלא מתשמיש המטה וכו'.''' גרסינן להא לעיל בפ"ג דברכות בהלכה ד' עד אית לך למימר באותו הגוף הקדוש בשוכח. ושם מפורש:
Segment 3


'''{{עוגן1|המלך}}.''' טעמא על שם מלך ביופיו וכו' לפיכך מותר ברחיצה. והכלה מפני איבה שלא תתגנה על בעלה ויהיה לה איבה ממנו:
<b>תמן תנינן.</b> בזבחים פי"ג השוחט ומעלה בחוץ וכו' ר' אלעזר אומר אף המנסך מי החג בחג בחוץ חייב ואמר ר' יוחנן כל שיטת ר' אלעזר בשיטת ר"ע רבו היא דהוא ר' אלעזר בן שמוע תלמידו של ר"ע:
<b>דכמה דר"ע אמר וכו'.</b> ולפיכך מחייב עליהן בחוץ:
<b>מה נפיק מן ביניהון אית תניי תני וכו'.</b> כלומר דקס"ד מדקאמר בשיטת ר"ע רבו משמע דמילתיה אזלא כר"ע רבו ואיכא איזה נ"מ ביניהן דלא לגמרי ס"ל כר"ע אלא יש חילוק ביניהן וכדאשכחן דפליגי תנאי בדברי ר"א דאית תנא דקאמר בשמיה שצריך שיהא מילואן בתחלה לשם חג וקידשו:
ואית תנא דתני בשם ר"א שא"צ שיהו מילואן בתחלה לשם חג והשתא קס"ד דלהאי מ"ד לא ס"ל לר"א כר"ע רבו אלא כרבנן והלכך א"צ שיהא מילואן לשם חג וקאמר עלה הש"ס דלית יכיל למימר הכי ולאו מילתא היא הא דאמרת דהא אמר ר' יוחנן וכו'. א"נ האי מה נפק מן ביניהון אהני תנאי אליבא דר"א קאי דאית תניי תני וכו' וקס"ד דהאי תנא אליבא דר"א ס"ל דר"א כרבנן דאין ניסוך מים מד"ת והלכך א"צ למלאן לשם חג. ומדחה הש"ס דלאו מילתא היא דלית יכיל למימר הכי דהא אמר ר' יוחנן וכו' ומדמחייב עליהן בחוץ ע"כ כר"ע רבו ס"ל:
<b>מה נפק מן ביניהון א"ר זעירא והוא וכו'.</b> כלומר אלא במאי פליגי הני תנאי ואליבא דר"א וקאמר ר' זעירא הא הוא דאיכא בינייהו דאשכחן דפליגי תנאי אם יש שיעור למי החג או לא והשתא בהא פליגי שאם ניסך ג' לוגין בפנים ואח"כ ניסך ג' לוגין בחוץ דלמ"ד יש להן שיעור והיינו ג' לוגין ותו לא א"כ פטור הוא על אותן שבחוץ דהא שוב אינן ראוין לניסוך בפנים ומ"ד אין להן שיעור חייב והשתא תליא פלוגתא דתנאי דלעיל בפלוגתא דהני תנאי שאם צריך שיהא מילואן לשם חג א"כ אין להן שיעור וכל שמילאן לשם חג מיחייב עליהן בחוץ ומאן דאמר א"צ למלאן לשם חג אלא מה ששייך לחג הוא לחג והיינו ג' לוגין וא"כ לדידיה על ג' לוגין השניים פטור הוא בחוץ:


'''{{עוגן1|הוינן}} סברין מימר.''' מעיקרא על סופה היא דמיתני דברי ר"א דלא קאי אלא על הסיפא והחיה וכו' ולבתר כן אשכח תני בברייתא על כולהון קאי המלך והכלה ברחיצה והחיה בנעילת הסנדל הכל הוא מדברי ר' אליעזר:
Segment 4
תחילתדףכאן ח/ב
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|האוכל}} ביה"כ ככותבת הגסה.''' כתמרה גסה והיא פחות מכביצה מעט ואע"ג דבכל מקום שעור אכילה בכזית היינו היכא דאכילה כתיבה אבל ביה"כ דאשר לא תעונה כתיב גמירי דבבציר מככותבת לא מיתבא דעתיה והוי מעונה ושעור זה לכל האדם דאפי' אדם גדול כעוג מלך הבשן מיתבא דעתיה מיהת פורתא בככותבת וכבר אמרינן בהלכה דלעיל דשיעורין הללו דמתניתין באכילה ושתיה דיה"כ לענין חיוב כרת מיתניא אבל לענין איסור אסור מן התורה אפי' בחצי שיעור או פחות ואין חייבין כרת ולא מלקות אלא על כשיעור וכן הוא בשאר שיעורין:


'''{{עוגן1|והשותה}} מלא לוגמיו.''' של כל א' וא' לפי מלא לוגמיו הוא השיעור וכמה מלא לוגמיו כל שאלו יסלקנו לצד אחד ויהיה אותו הצד בולט ונראה נקרא מלא לוגמיו ושיעור זה הוא באדם בינוני פחות מרביעית:
<b>להיות פקוקין בשעת הניסוך מ"ט דכתיב בקדש הסך נסך שכר לה'.</b> לשון שביעה ושכרות שיהא ניכרין וצפין מלמעלה דרך שביעה ומליאה:


'''{{עוגן1|כל}} האוכלין מצטרפין וכו'.''' בין דברים המותרים בין דברים האסורים כגון פגול ונותר וחלב או דם וטבל ונבלות וטריפות הואייל ואכל אוכלין שהן ראויין לאכילת אדם מצטרפין לכשיעור וכן כל המשקין וחייב כרת משום האוכל או שותה ביה"כ:
Segment 5


'''{{עוגן1|אכל}} ושתה אין מצטרפין.''' ואע"ג דאכילה ושתייה מחד קרא נפקי וחד שמא הוא דשתייה בכלל אכילה הואיל ומשום יתובי דעתא הוא ובכה"ג לא מיתבא דעתיה:
תני בתוספתא פ"ג:
<b>השית.</b> שדרך שם היו יורדין הנסכים היה נקוב עד התהום מששת ימי בראשית:
<b>ויעזקהו וגו'.</b> כרם היה לידידי בקרן בן שמן ויעזקהו וגו' ודריש ליה על המקדש ועל המזבח כרם זה המקדש. בקרן בן שמן בא"י שהוא זוית השמינה מכל הארצות:
<b>ויטעהו שורק בגפנים משובחות ובשרשים עצמן זה בהמ"ק בכללו שהוא שורשן ויבן מגדל בתוכו זה ההיכל שהוא באמצע.</b> ויקב חצב בו זה המזבח שהוא כבור חפור בהשיתין כדדריש מדכתיב וגם יקב:
<b>מעשה שמים היו.</b> מבריאת בראשית:
<b>יכול לא יהו נאים כמעשה ידי אומן.</b> שמייפו ומתקנו:
<b>ת"ל חמוקי ירכיך כמו חלאים מעשה ידי אומן.</b> ויריכיך מלשון ירך המזבח כמו חלאים שמחוללין ויורדין עד התהום ונאים היו יותר ממעשה ידי אומן זה אומן הדיוט שאינו יכול להגיע עד התהום אלא שזה אומנתו של הקב"ה:
<b>ומעלין אותו בקדושה.</b> במקום קדוש בעזרה ומפני שהיה קרוש מפני הנסכים הרבה ושלא יסתמו היו מעלין אותו ושורפין אותו בקדושה בעזרה שכשם שהיה ניסוכו בקדושה דכתיב בקדש הסך כך היתה שריפתו בקדושה דכתיב גבי נותר ושרפת את הנותר באש וגו' כי קדש הוא ואתיא קדש קדש:
<b>פסק יין קרוש.</b> כלומר משחרב המקדש ובטלו הנסכים פסק יין החשוב שמחמת חשיבותו היה נראה כקרוש:
<b>שהיתה מתקפלת.</b> כלו' שכל כך היתה חשובה ורכה במלאכתה ונוחה להתקפל חלקיה זו מזו מלשון אקלופי מיקלף:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|זאת}} אומרת.''' מדקתני כמוה וכגרעינתה ותו לא א"כ ש"מ שצריך למעך את חללה כלומר דבהכי משערינן כשנתמעך חללה ואין החללה מהשיעור דאם לא כן אלא עם החלל משערינן ניתני כמוה וכגרעינתה וכחללה:
Segment 6


'''{{עוגן1|ככותבת}} נמרית.''' ממקום נימרין וכך הוא שנוי בתוספתא פ"ד האוכל ביום הכפורים ככותבת הגסה כמוה וכגרעינתה שבארץ ישראל חייב ר' שמעון בן אלעזר אומר אפי' ככותבת הנמרין והיא קטנה משל ארץ ישראל:
<b>הוון.</b> בני הישיבה:
<b>בעיין מימר.</b> לפרש להא דקתני במתני' אחד מעובה ואחד דק שהמעובה של מים והמידק ממנו הוא של יין וכדר' יונה וכו' דאמר נקב שאינו מוציא מים הוא מוציא יין שהיין נפלט ויוצא דרך נקב קטן ודק ושאינו מוציא יין וכו' שהשמן מתלכלך ממהר להיות נפלט יותר מהיין וכן הדבש אף על פי שהוא עב מהשמן נפלט ביותר דרך סדק דק:
<b>ואפילו תימר חילופין וכו'.</b> ודחי לה להא דהוון בעיא מימר דאפילו תימא בחילוף הוא שהמעובה הוא של יין והדק הוא של מים וכר' יהודה הוא דקאמר בלוג היה מנסך וכו' ונסכי המים ממועטין הן מניסוך היין שהוא שלשה לוגין לכל הפחות ולפיכך היה צריך להיות מעובה ביותר משל מים:
<b>הקדימן.</b> לניסוך המים לזבח התמיד של שחר מהו וכן אם ניסכן בלילה או אם לא ניסך היום מהו שינסך למחר:
<b>ונסכיה אחד ניסוך המים ואחד ניסוך היין.</b> וביין אם הקדימו לזבח כשר או אם לא ניסך אלא בלילה כשר הדא אמרה שגם בניסיך המים כשר לא ניסך היום לא ינסך למחר כמו בניסוך היין של קרבן ציבור על שם עבר יום עבר קרבנו של ציבור:


'''{{עוגן1|תני}}.''' בתוספתא שם ר' אליעזר אומר השותה מלא לוגמיו חייב:
Segment 7


'''{{עוגן1|מה}} ופליג.''' מה הוא מלא לוגמיו דהאי תנא דברייתא אם פליג על תנא דמתני' וסבירא ליה דדוקא מלא לוגמיו משני צדדיו הוא דבעינן או לא וקאמר דלא פליג אלא מלא לוגמיו שהוא ניתן ללוגמא אחת היא דקאמר וכדפרישית במתני':
<b>רבנן דמתני' מרבים במים.</b> דס"ל שלשת לוגין וממעטים בימים דלדידהו ניסוך המים שבעה ולר' יהודה איפכא הוא. וכן הוא בתוספתא שם ולסימנא שלא תחליף דבריהם אית דבעי מימר הוא דפרה וכו' כתובה לעיל בפ"ק דיומא בהלכה ה' וע"ש:


'''{{עוגן1|מלא}} לוגמיו.''' שיעורו ברביעית כלימר דאם הוא כשיעור רביעית חייב:
Halakhah 7


'''{{עוגן1|ולמה}} לא תנינתה.''' בעדיות בין מקולי בית שמאי ומחומרי ב"ה דסתמא דמתני' כבית הלל היא וסברו מלא לוגמיו מצד אחד היא פחות מרביעית וחייב:


'''{{עוגן1|א"ל}} מפני לוגמו של בן אבטיח וכו'.''' שהיה אדם גדול ביותר כדתנינן בפי"ז דכלים אגרוף הגדול שיעורו כאגרופו של בן בטיח וכי איתשיל בבה"מ במלא לוגמיו של בן בטיח הוא דאיתשיל דהוי להו ב"ש לחומרא וב"ה לקולא:
תחילתדףכאן ח/ג
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|אכל}} ושתה בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת.''' כדאמרי' לעיל דמחד קרא נפקא וחד שמא הוא:


'''{{עוגן1|אכל}} ועשה מלאכה.''' דנפקי מתרי קראי:
Segment 1


'''{{עוגן1|חייב}} שני חטאות.''' אפי' בהעלם אחד:
מתני' <b>כמעשהו בחול וכו' שאינה מקודשת.</b> שלא נתחנכה לעבודת המזבח שאם היה מביא במקודשת נפסלה המים בלינה שכלי שרת מקדשים כדכתיב כל הנוגע בהם יקדש וכל הקדוש קדושת הגוף נפסל בלינה:
<b>היה ממלא מן הכיור שמימיו לא היו נפסלים בלינה כדאמרי' בפ"ג דיומא.</b> שהמים והיין המגולים פסולין מעל גבי המזבח. ולפיכך לא היה מנסך מן המגולין ומשום הקריבהו נא לפחתך הירצך:


'''{{עוגן1|שאינן}} ראוין לאכילה.''' כגון עשבים המרים ושרפים הבאושין:
Segment 2


'''{{עוגן1|שאינן}} ראוין לשתיה.''' כגון חומץ חי וציר או מורייס אפי' אכל ושתה מהן הרבה פטור מכרת אבל מכין אותו מכת מרדות:
גמ' <b>למה לי שאינה מקודשת.</b> יתן לתוכה על דעת שלא יתקדשו ואפי' במקודשת נמי דהא לא כן אמר ר' אחא וכו' אף הכלים לא יקדשו אלא בדעת שנתן לתוכן על דעת שיתקדשו:
<b>חזקיה אמר.</b> משום גזרה שלא יהו אומרים ראינו מים וכו'. וכלומר שלא יאמרו נתמלאו הן לקידוש ידים ורגלים שצריך שיהו מקודשין דומיא דכיור וזה של זהב נתמלא לקדש הכ"ג ידיו ורגליו ולכבודו הוא של זהב והרי הן נפסלין בלינה:
דבי ר' ינאי אמרין שלא יהו אומרין ראינו מי החג נפסלין בלינה כלומר על המי החג בעצמן חוששין אנו שלא יאמרו נתקדשו הן לדעת. והרי הן נפסלין בלינה ומנסכין במים פסולין:
<b>ר' יוחנן אמר מפני מראית העין.</b> וסתמא קאמר לה ולא ידעין הי משום מראית העין הוא דקאמר אם כהדא דחזקיה שלא יאמרו מקדשין ידים ורגלים במים הנפסלים בלינה ואם כהדא דר' ינאי מפני מראית העין שלא יאמרו על ניסוך מי החג בעצמן:
<b>דברי הכל.</b> כלומר אי דנימא דר' יוחנן חייש לזה ולזה ד"ה אתיא:
ר' פדת בשם ר' הושעיה מי סוטה שנפסלין בלינה ור' אחא וכו' פליג וס"ל כל שאינו ממינו למזבח וכאן השקיית מי סוטה אין הלינה פוסלת בו:


'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|תינוקות}} אין מענין אותן ביה"כ.''' אין חייבין למנוע מהן מאכל:
Segment 3


'''{{עוגן1|אבל}} מחנכין אותן.''' לשעות אם היה רגיל לאכול בשתי שעות ביום מאכילין אותו בשלש היה רגיל לאכול בשלש מאכילין אותו בארבע או בחמש או בשש הכל לפי כח הבן מוסיפין אותו לענות בשעות:
הוון בני הישיבה בעיי מימר הא דקתני המים והיין המגולין פסולין מעל המזבח היינו לכתחלה הא אם עבר והביא כבר תנא ליה ר' יהושע דרומייא לפני ר' יונה ודייק ליה לישנא דקתני פסולין מע"ג המזבח ופסולין אפי' דיעבד משמע:
<b>מדבר שהוא מותר לישראל.</b> לאפוקי מגולין שאינו מותר להדיוט משום סכנתא והלכך פסולין נמי לגבוה:
<b>עד כדון.</b> לא שמענו אלא מים דממשקה ישראל כתיב דבר שהוא משקה לכל אדם מישראל:
<b>יין מנין אמר ר' שובתיי.</b> מהכא דכתיב גבי יין החדלתי את תירושי המשמח אלהים והאנשים המשמח אנשים הוא שכשר לגבוה לאפוקי המגולין:
הדרן עלך לולב וערבה


'''{{עוגן1|קודם}} שנה וקודם שתים וכו'.''' בגמרא מפרשינן להא:
Chapter 5


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|למה}} שתיה בכלל אכילה וכו'.''' האי למה אמתני' דפ"ג דשבועות בהלכה ב' הוא דקאי דגרסינן התם לכולה סוגיא דלקמן דתנינן שם שבועה שלא אוכל ואכל ושתה אינו חייב אלא אחת. משום דשתיה בכלל אכילה. והוי ליה כאוכל וחוזר ואוכל בהעלם אחד ואם אמר שבועה שלא אוכל ושלא אשתה ואכל ושתה חייב שתים. דאע"ג דכי אמר לא אוכל איתסר ליה נמי בשתיה וכי הדר ואמר לא אשתה הוה לן למימר דאין שבועה חלה על שבועה שאני הכא כיון דאמר ברישא לא אוכל והדר אמר לא אשתה גלי דעתיה דהך אכילה דאמר ברישא אכילה גרידתא היא ובהאי דאמר לא אשתה שתיה גרידתא היא דאין אכילה בכלל שתיה והוי להו שתי שבועות וחייב שתים:


'''{{עוגן1|מנין}} שהשתיה בכלל אכילה וכו'.''' כל זה הוא מבואר שם ובפרק ב' דמעשר שני בהלכה א' כמו שהובא מקצת הסוגיא לעיל בהלכה א' וכדציין הש"ס לקמן גרס בהלכתא קדמייתא עד הוי אומר זו סיכה וגי' דהכא מיושבת ביותר כמו שבארתי שמה וע"ש:


Halakhah 1






Segment 1


מתני' <b>החליל חמשה וששה.</b> פעמי' שהוא ששה ופעמים שאינו אלא חמשה ימים:
<b>זה חליל של בית השואבה.</b> שהיו מרבין בשמחת בית השואבה והיו שם הרבה מיני כלי זמר ועל שם שהחליל נשמע קולו ביותר מן האחרים נקרא הכל על שמו:
<b>שאינה דוחה וכו'.</b> הלכך חל יו"ט להיות בשבת פשו להו ששה חולו של מועד נמצא חליל ששה חל י"ט בחול הוו להו תרי יומי שבת ויו"ט דלא דחי להו פשו להו חמשה:


'''{{עוגן1|אזהרה}} למלאכת היום.''' וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה:
Segment 2


'''{{עוגן1|ועונש}}.''' למלאכת היום דכתיב וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה והאבדתי את הנפש ההיא:
גמ' <b>הא של קרבן דוחה.</b> מדקתני זה חליל של בית שואבה שאינה דוחה וכו'. משמע הא חליל שהיו מחללין בשיר על הקרבן דוחה שבת א"כ מתני' דר' יוסי בר' יהודה היא דתני בתוס' פ"ד חליל וכו'. ובתוספתא שלפנינו לא גריס חליל של קרבן אלא סתם החליל בתחלתו דוחה שבת דברי ר' יוסי בר' יהודה וכו':
<b>תמן תנינן.</b> בפ"ב דערכין:
<b>ויש שמונה בלא שבת.</b> בתמיה והא לדברי חכמים אינו דוחה אפי' י"ט והכא קתני דאף שבת דוחה:
<b>ר' יוסי אמר לה סתם.</b> ולא בשם ר' יוחנן ור' יוסי בר' בון קאמר לה בשם ר"י דמוקי למתני' דערכין נמי כר' יוסי בר"י:
על דעתיהון דאילין רבנן דפליגי עלי' דר' יוסי בר"י למה אינו דוחה:
משום שאינו מחוור מן הכתוב ואין לנו רמז במקרא לחלל בחליל על הקרבן:
<b>בשמחת שלמה הכתוב מדבר.</b> שהיו עושין כן בשמחה לכבוד שלמה שנמשח למלך ואיך מכאן רמז לדבר אחר:
<b>ושמחת לבב.</b> כתיב השיר יהיה לכם כליל התקדש חג ושמחת לבב כהולך בחליל. מכאן כל זמן שהחליל נוהג ההלל נוהג דכתיב השיר יהיה לכם ולפיכך נוהג ההלל בחולו של מועד בחג לגומרו כמו בי"ט:
<b>ר' יוסי בר' בון.</b> קאמר בשם ר' בא בר ממל טעמא אחרינא למה קורין וכו' כנגד הלולב שהוא מתחדש במצותו כל שבעה:
ולמה מן כל אילין מיליא ולמה לנו להדר אחר אלו הדברים הלא חליל תנינן ובלאו הכי אתי שפיר שההלל יש לו לנהוג כל זמן שהחליל נוהג לפי שזה לקיצים שאינו נוהג אלא בימים אחדים וכן זה לקיצים זה חביב וזה חביב לפיכך תלוי חביב בחביב:
<b>ובעצרת וכו'.</b> כלומר וה"נ אשכחן כה"ג שמהדרין ומקדימין את החביב כהאי דתנינן לקמן בחילוק המנחות ובעצרת שיש ג"כ שתי הלחם שהן חמץ אומרים לו הילך מצה וכו' ומ"ד הילך מצה קודם לפי שהוא תדיר ומ"ד הילך חמץ קודם שהוא חביב:
<b>שהוא חובת היום וכצ"ל.</b> ובספרי הדפוס נתחלפו התיבות:


'''{{עוגן1|אזהרה}} לעינוי יום כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה ונכרתה מעמיה.''' וילפינן עצם עצם ממלאכה מה מלאכה ענש והזהיר אף עינוי ענש והזהיר:
Segment 3


'''{{עוגן1|אזהרה}} למלאכת הלילה וכו'.''' ואלו ללילה אין כאן עונש מפורש לא למלאכה וכן לית כאן אזהרה למלאכת הלילה:
<b>דלמא מעשה.</b> ומלשון די לימא הוא וכלומר סיפור הדברים שאמרו כך הוא:
<b>מיעול מצמתא קהלא.</b> להכניס ולאסוף קהלות הרבים לפני ר' יוחנן והוא נתן רשות לאיזה שירצה לדרוש להם בשבת ואלו היו נוטלין שני סלעים בשכרן לאסוף האנשים:
<b>מאשר היה דכתיב אשר לא הוריש וגו'.</b> אלמא צידון בגבול אשר היא וכתיב גבי אליהו ויהי דבר ה' אליו קום לך צרפתה אשר לצידון וישבת שם הנה צויתי שם אשה אלמנה לכלכלך ואמרו במדרש כי בנה אשר החיה אליהו הוא יונה בן אמיתי ש"מ מאשר הי' ואגב דאמר לקמן יונה בן אמיתי מעולי רגלי' היה וכו' מייתי להא דדרשי מאיזה שבט היה:
וכתיב בגבול זבולון ומשם עבר קדמה מזרחה גתה חפר וגו' וכתיב כדבר ה' וגו' אשר מגת החפר וא"כ מזבולן היה:
<b>בשובתא חורייתא.</b> בשבת אחרת אמר ר' לוי לחברו יהודה בר נחמן טול לך אותן ב' סלעים ותיעיל להכניס הקהל לפני ר' יוחנן ונכנס ר' לוי ואמר לפניהם יפה לימדנו ר' יוחנן שהראה לנו המקרא מגבול זבולן ומעתה למדנו אמו היתה מאשר כדמשמע מהמקרא קום לך צרפתה וגו' ואביו היה מזבולן ונמצא ב' הכתובים קיימים:
<b>וירכתו על צידון.</b> כתיב גבי זבולן ודריש לרמז על יונה שאביו מזבולן היה ירך שיצא ממנה מצידון היה ואע"ג דצידון בעצמה אינה מגבול זבולן דעד צידון כתיב אלא לרמז למה שאמרנו:
וכתיב ביונה וירד יפו לא צורכה די אלא וירד עכו זה ג"כ ראיה והא דקאמר מאלו ב' שבטים היה שהרי לא היה צריך לכתוב אלא וירד עכו כי נמל עכו היה יותר סמוך לו אם הוא משבט אשר בלבד ועכו היא מגבול אשר אלא לאו כדאמרן אמו מאשר ונולד הוא שם ובא אח"כ בגבול זבולן שבטו של אביו וירד יפו:
מה טעמא מנלן דכתיב גבי אלישע והיה כנגן המנגן וגו':
והיה כנגן במנגן וכו' לא שייך הכא אלא לעיל בברכות פ"ק בהל' א' היא דגריסי כן דדריש שם כנור היה תלוי כנגד חלונותיו של דוד והיה רוח צפונית מנשבת בלילה ומנפנפת בו והיה מנגן מאליו הדא הוא דכתיב והיה כנגן המנגן. כנגן במנגן אין כתיב כאן אלא כנגן המנגן משמע הידוע ואשר מנגן מאליו היה:


'''{{עוגן1|ועונש}} לעינוי הלילה לית כתיב.''' כלומר וכן לענוי הלילה לא כתיב עונש מפורש דאלו הוה כתיב במלאכת הלילה עונש ואזהרה ובעינוי הלילה אפי' עונש בלחוד הוה מצינן למילף עינוי הלילה ממלאכת הלילה כמו דילפינן אזהרה לעינוי היום ממלאכת היום כדלעיל אבל השתא דאין כאן מפורש בלילה כלל מהיכא נפקא לן:
Segment 4


'''{{עוגן1|רשב"ל}} בעי.''' על הא דמדייק דעונש לית כתיב מפורש בעינוי וכי מה הוי ליה למימר ביה לא תעונה. בתמיה:
<b>תני.</b> בתוספתא פ"ד:
<b>א"ר יודה וכו' דיופלי איסטבא.</b> סטיו כפול היה שהיו יושבין שם. ובתוספתא גריס זו פלסטון מלשון כפל השררה וחשיבות:
<b>בסילקי גדולה.</b> פלטירין גבוהים נקראים בסילקאות:


'''{{עוגן1|אלא}} לא תאכל וכו'.''' כלומר ואלא לא תאכל נמי לא הוה מצי למיכתב דאכילה בכל מקום שבתורה בכזית הוא וכאן בכותבת הוא דהוי שיעורא דכל פחות מככותבת לא מיתבא דעתיה ומעונה הואי:
Segment 5


'''{{עוגן1|אמר}} רב הושעיה.''' דהוה מצי למיכתב השמר פן לא תעונה:


'''{{עוגן1|הא}} תלת אזהרן.''' הא כה"ג נמי לא מצי למיכתב דא"כ הוו להו שלשה אזהרות השמר חדא ופן ג"כ אזהרה ולא תעונה הא תלת:


'''{{עוגן1|אמר}} ר' חונה.''' דאכתי הכי הוה מצי למיכתב השמר באותה אמירה שאמרתי לך מעינוי וכמו דאשכחן בכה"ג דכתיב השמר בנגע הצרעת וגו' דילפינן מכאן אזהרה לקוצץ בהרתו:
Segment 6


'''{{עוגן1|תני}} ר' חייא וכו'.''' כלומר דר"ח נפקא ליה אזהרה בעינוי מהכא דלא יאמר הכתוב עונש במלאכה דנפקא לן מק"ו מעינוי הקל שלא מצינו שענש על העינוי במקום אחר וענש עלה מלאכה החמורה שנוהגת בשבתות וי"ט לא כ"ש הא לא נאמר עונש במלאכה אלא ליתן אזהרה לפניו וכלומר ללמד דכל מקום דכתיב עונש יש אזהרה לפניו וללמד על הענוי מה עונש שנאמר במלאכה וכו' דאלו למלאכה גופה הרי כתיב בה אזהרה מפורש ואם אינו ענין למלאכה תנהו ענין לענוי דניליף בג"ש ממלאכה:
<b>מה דעבדית בארעייא.</b> באלו המונחים על הארץ עביד בעילייא באותן שעדיין עומדין ובמדרש איכה גריס איפכא:


'''{{עוגן1|הדא}} אמרה למידין ג"ש וכו'.''' דהרי אין כאן מופנה אלא מצד אחד גבי מלאכה ואפ"ה למידין ואין משיבין דהא הכא איכא למיפרך מה למלאכה שכן נוהגת בשבתות וי"ט:
Halakhah 2


'''{{עוגן1|ולא}} דר"ע היא.''' מה לך לדייק מהא דר' חייא וכי לא שמעינן זה מדר"ע דקדמו לדר"ח וס"ל דלמדין מג"ש אעפ"י שאינה מופנה אלא מצד אחד ואין משיבין:


'''{{עוגן1|תני}} ר"א בן יעקב וכו'.''' דגמר בעצם בעצם עינוי ממלאכה:


'''{{עוגן1|עד}} כדון כר"ע.''' דאיהו ס"ל דלמדין ואין משיבין אבל כר' ישמעאל דלא ס"ל הכי נפקא ליה מהיקשא כדתני ר' ישמעאל וכו'. דכתיב בהאי קרא תענו את נפשותיכם וכל מלאכה לא תעשו הקיש וכו' מה מלאכה וכו' כלומר מה כרת שנאמר במלאכה יש בו אזהרה אף כרת שנאמר בעינוי כן ואין משיבין על ההקש:
Segment 1


'''{{עוגן1|ר'}} אבהו בשם רבי יוחנן האוכל כלאי הכרם לוקה.''' כלומר אפי' שלא כדרך הנאתן וכעין האי דלקמן הכוסס חטי תרומה לוקה אם מזיד הוא וקמ"ל דדרך אכילה הוא וגרסינן להא לעיל בפ"ו דתרומות בהלכה א' וכן בפ' י"ד דשבת ולא גריס התם הא דכלאי הכרם:
מתני' <b>היו יורדין לעזרת נשים.</b> כהנים ולוים יורדין מעזרת ישראל שהיא גבוה לעזרת נשים שלמטה הימנה בשיפוע ההר:
<b>ומתקנין שם תיקון גדול.</b> שהיה זיזין בולטין מן הכתלים סביב סביב ובכל שנה מסדרין שם גזוזטראות והן לווחין שקורין בלנקי כדי שיהו נשים עומדות שם מלמעלה ורואות בשמחת בית השואבה ואנשים מלמטה וזהו תיקון גדול שמתקנין בכל שנה שלא יהיו מעורבבין ויבואו לידי קלות ראש:
<b>בראשיהן.</b> בראש כל מנורה:


'''{{עוגן1|המגמע}} חומץ של תרומה.''' במזיד לוקה ולא אמרינן אין זה דרך שתיה:
Segment 2


'''{{עוגן1|הכוסס}} חטי תרומה.''' תני בברייתא הכוסס חטי תרומה בשוגג משלם את הקרן ואינו משלם את החומש דס"ל דמזיק הוא וכתיב אשר יאכל בשגגה פרט למזיק שאינו משלם אלא הקרן בלבד:
גמ' <b>אמר ר' יהושע כן חנניה וכו'.</b> בתוספתא פ"ד ויש שם מסורס במקצת:
<b>והא תני שבועה שלא אישן וכו'.</b> היאך אפשר שלא היו טועמין טעם שינה:
<b>מתנמנמין היו.</b> אכתפי דהדדי:


'''{{עוגן1|רבי}} אומר וכו'.''' דס"ל דרך אכילה בכך ולא נקרא מזיק:
Segment 3


'''{{עוגן1|מודים}} חכמים לר'.''' דפליגי בשותה חומץ ביה"כ דלרבי חייב מפני שהוא משיב את הנפש ולרבנן פטור וכי היכי דפליגי ביה"כ ה"ה נמי דפליגי בחומץ תרומה דחדא טעמא הוא ומודים חכמים לרבי במגמע חומץ של תרומה לאחר טבלו כלומר לאחר שטבל בו פתו ושוב גמעו שמשלם קרן וחומש שכן דרך להיות מטבל בו מעט מעט ואח"כ מגמע ממנו ובכה"ג החומץ משיב את הנפש הוא:
<b>כהיא דתנינן תמן.</b> בפ"ב דמדות:
<b>ממי למדו.</b> לעשות כן ולהוסיף על הבנין:
<b>מדבר תורה.</b> מהכתוב במקרא וספדה הארץ וגו':
תרין אמוראין פליגי:
<b>של משיח.</b> בן יוסף שנהרג:
<b>של יצר הרע.</b> שהקב"ה שוחטו לעתיד:
<b>מה אם בשטה וכו'.</b> כלומר שהן עומדות בשטת ושעת אבלות:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|רב}} הונא פתר מתניתא וכו'.''' משום דקשיא להו מתני' השתא קודם שתים מחנכין קודם שנה מיבעיא הלכך מפרש רב הונא דה"ק תינוקות אין מענין אותן ולא מחנכין אותן קודם לשנה. וכלומר שקודם לזמן שהיא קודם שנה לפני פרקן שפרקן היא בן י"ג לזכר ובת י"ב לנקבה ושנה אחת קודם לפרקן הוא דמחנכין ולאפוקי מקודם לזמן הוה אין מחנכין אותן כלל ואפילו לשעות והיינו דקתני אין מענין אותן אבל מחנכין אותן קודם שנה לומר דקודם שנה לפרקן הוא דמחנכין אותן אבל לא מקודם דליתנהו אפילו בחינוך שעות ואין מענין אותן כלל והיינו בחולה וכחוש דבהא קתני שאין מחנכין אותן עד קודם שנה לפרקן:
Segment 4


'''{{עוגן1|קודם}} לשנתים מחנכין.''' כלומר והא דקתני קודם שתים נמי אחינוך קאי דלפעמים מחנכין אותן קודם שנתים לפרקן והיינו בבריא ונמצא דלרב הונא אבל מחנכין דקתני אתרוייהו קאי אקודם שנה ואקודם שנתים וכאן בחולה וכאן בבריא וכדאמרן:
<b>גובהן.</b> של המנורות מאה מאה:
<b>והא תני כל דתלי מאה אמין.</b> כל דבר שהוא גבוהה מאה אמה צריך שיהא הבסיס שלו תלתין ותלת מכל צדדין דאל"כ אינו יכול לעמוד והרי תנינן ארבעה סולמות היו על כל מנורה ומנורה ולפחות שני מנורות היו וא"כ סולמא מכאן היה רחוק תלתין ותלת כנגד מקום הבסיס מכאן וכן לצד השני שכנגדו וכן לכל רוח ורוח וכן למנורה השניה ונמצא לכל מנורה עם מקום הסולמות והבסיס מכאן ומכאן ששים ושש אמות באורך וברוחב ולשני המנורות קל"ו אמות והא תני במדות שם ובפ"ה כל העזרה וכו' והשתא היכי קאי ברוחב העזרה שלא היתה אלא קל"ה אמות:
<b>אשכח תני.</b> דבאמת מקומן של המנורות עם הבסיס שלהן מעשה נסים היו ואין הכל ממקום המדה:


'''{{עוגן1|ר'}} יוחנן פתר מתניתא וכו'.''' כלומר דאבל מחנכין דקתני לא קאי אלא אקודם לשנה והיינו דבחדא מודי לאוקמתא דרב הונא דקודם שנה בחולה מיירי וקודם שנתים בבריא מיירי ופליג עליה בחדא דלרב הונא אבל מחנכין אתרווייהו קאי וכדפרישית ולר' יוחנן אבל מחנכין דקתני דוקא באלו שזמנן קודם לשנה לפרקן והיינו בחולה אבל באלו שזמנן קודם לשתים והיינו בבריא לא קתני בהו חינוך לשעות אלא שאלו משלימין התענית אם הגיעו קודם שנתים לפירקן:
Segment 5


'''{{עוגן1|עד}} איכן.''' אליבא דרבי יוחנן קאי דעד היכן מגיע דין החינוך ומאיזה זמן הוא מתחיל דאלו לרב הונא הא אמרן דס"ל דלא מחנכין אותן כלל עד הגיעו קודם שנה לפירקן אלא לר' יוחנן דלא מדייק ליה הכי מאיזה זמן הוא מתחיל שיש לחנכן בשעות:
<b>מה.</b> ובעי הש"ס להא דקתני ובידיהן כדי שמן של מאה ועשרים לוג מהו דקאמר אם ביד כולהם הוא החשבון בצירוף שביד כל אחד ואחד של שלשים או ביד כל אחד ואחד של מאה ועשרים לוג ולא איפשיטא הכא:


'''{{עוגן1|כבן}} תשע וכבן עשר.''' אזי מתחילין לחנך אותן ובן תשע לבריא ובן עשר לחולה ואם היו רגילין לאכול בב' שעות וכו' כדפרישית במתני' ומוסיפין להיות מחנכין אותן עד קודם שנה לפירקן וזה הכלל הכל לפי כחן ובריאותן מוסיפין לחנכן בשעות ואין חילוק בזה בין זכר לנקבה עד אם הגיעו לשנתים קודם לפרקן כדלעיל אז משלימין הן לר' יוחנן:
Halakhah 3
תחילתדףכאן ח/ד
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|עוברה}} שהריחה.''' ריח תבשיל וזה כשהעובר מריח היא מתאוה לו ואם אינה אוכלת שניהם מסוכנין:


'''{{עוגן1|חולה}} מאכילין אותו ע"פ בקיאין.''' רופאים המומחים באומנותן:


'''{{עוגן1|אם}} אין שם בקיאין וכו'.''' ה"ק במה דברים אמורים שסומכין ע"פ בקיאין בזמן שהחולה שותק או אפילו החולה אומר אינו צריך והרופא הבקי אומר צריך הוא לאכול מאכילין אותו על פיו אבל אם החולה אומר צריך אני אין שם בקיאין כלל כלומר אין בקיאתן חשובה לכלום ומאכילין אותו ע"פ עצמו ואע"פ שהרופאים הבקיאין אומרים אינו צריך משום דלב יודע מרת נפשו:


'''{{עוגן1|מי}} שאחזו בולמוס.''' הוא חולי האוחז מחמת רעבון ועיניו כהות ומסוכן הוא למות וכשמראיתו חוזרת בידוע שנתרפא:
Segment 1


'''{{עוגן1|מאכילין}} אותו אפי' דברים טמאים.''' כגון נבלות ושקצים ורמשים עד שיאירו עיניו ואין משהין את הדבר לחזר אחר דברים המותרין:
מתני' <b>מבלאי מכנסי כהנים.</b> שהיו של שש ומהבלויות שלהן היו מפקיעין וקורעים לעשות מהן פתילות ובהן היו מדליקין:
<b>ומהמייניהן.</b> מאבנטין תרגום אבנט המיינא:
<b>שלא היתה מאירה.</b> מאור בית השואבה לפי שהמנורות גבוהות מאוד והר הבית הוא גבוה והאורה זורחת בכל העיר:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|בתחלה}} תוחבה ברוטב.''' תוחב בשבילה איזה דבר ברוטב כגון פלך וכיוצא בו ומניחין לה על פיה ואם שבה נפשה הרי יפה וכו' מגופו של איסור מהרוטב עצמו ואם לאו מאכילין אותה השומן וכיוצא בזה שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש:
Segment 2


'''{{עוגן1|אמרין}} לקדמייא ושדך.''' כשאמרו להראשונה כך נתרצית והועיל לה ששבה נפשה ולא בקשה כלום וקראו עלוי דהעובר מבטן אמי וגו' וכשאמרו להשניה לא הועיל ולא נשתתק העובר מלהיות מתאוה וקראו עליו וכו':
גמ' <b>שבפנים.</b> במנורה שבהיכל בכל יום:
<b>שבחוץ.</b> בעזרה בשמחת בית שואבה:


'''{{עוגן1|חולה}} אומר יכול אני.''' להתענות ורופא אומר אינו יכול וצריך הוא לאכול שומעין לרופא:
Segment 3


'''{{עוגן1|רופא}} אומר יכול הוא.''' להתענות וחולה אומר צריך אני לאכול ודאי שומעין לחולה לא צורכה דקא מיבעיא לן אם החולה אומר יכול אני להתענות והרופא אומר איני יודע אם צריך הוא לאכול מהו:
<b>מה מפקיעין וכו' מפשילין.</b> מוציאין מהבלאות החוטין ומלשון משילין הוא:


'''{{עוגן1|נעשה}}.''' זה כספק נפשות וכל ספק נפשות דוחה את השבת וה"ה כאן:
Segment 4
תחילתדףכאן ח/ה
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|מי}} שנשכו כלב שוטה.''' הוא שרוח רעה שורה עליו או שהנשים עושין בו כשפים ובודקות בו כשפיהן כדאמר בגמרא וסימניו פיו פתוח וכו':


'''{{עוגן1|אין}} מאכילין אותו מחצר כבד שלו.''' ואע"פ שנהגו הרופאים ברפואה זו מ"מ אינה רפואה גמורה להתיר לו איסור בהמה טמאה בשביל כך וכדאמר בגמרא שלא הועיל זה לגרמני עבדו של ר' יהודה הנשיא:
<b>לאור המערכה.</b> של המזבח:
<b>ולא היו מועלות.</b> בתמיה וכי לית בהו משום מעילה ומהדר לאו דאין כאן משום מעילה דאמר ריב"ל וכו':
<b>ששה קולות היו נשמעין מיריחו וכו'.</b> כמו דחשיב בפ"ג דתמיד ואיידי דקתני הכא שהאורה היתה זורחת למרחוק מייתי נמי להא:


'''{{עוגן1|ור'}} מתיא בן חרש מתיר.''' דס"ל רפואה גמורה היא ואין [הלכה] כר' מתיא בן חרש בהך קמייתא:
Halakhah 4


'''{{עוגן1|החושש}} בגרונו.''' שחושש בפיו או בשיניו ולפעמים מתחיל בשר השינים להתעכל ומשם הילך לחיך ולגרון:


'''{{עוגן1|מטילין}} בתוכו סם.''' עשב או שורשו לרפואה בשבת מפני שהוא ספק נפשות וכו' וכל לאתויי אפי' פשיטא לן שבשבת זו לא ימות אלא הספק שאם לא יעשו לו רפואה היום אפשר שימות לשבת הבאה וכגון שאמדוהו לשתות סם זה תמניא יומי ויומא קמא שבתא מהו דתימא לעכבינהו עד לאורתא כי היכי דלא נחלל עליה תרי שבי קמ"ל:


'''{{עוגן1|מי}} שנפלה עליו מפולת וכו'.''' ה"ק דלא מיבעיא ספק הוא שם ספק אינו שם אלא אפילו ספק חי וספק מת מפקחין עליו ולא מיבעיא ספק חי ספק מת דישראל אלא אפילו ספק עכו"ם ספק ישראל מפקחין עליו שחופרין את הגל ומחפשין אחריו ואם בדקו עד חוטמו בין מלמעלה למטה בין מלמטה למעלה ולא מצאו בו נשמה בידוע שהוא מת דכתיב וכל אשר נשמת רוח חיים באפיו ושוב אין מפקחין עליו:
Segment 1


'''{{עוגן1|מצאוהו}} חי מפקחין עליו.''' לא נצרכה אלא אפי' שראוהו שאי אפשר שיחיה אלא לחיי שעה ומיד ימות הוא וקמ"ל דאף לחיי שעה מפקחין עליו:
מתני' <b>החסידים ואנשי מעשה היו מרקדין לפניהם באבוקות.</b> של אור שבידיהן בכמה וכמה אבוקות זורק זו ומקבל זו:
ואומרים לפניהם דברי שירות ותשבחות כדקאמר בגמרא יש מהן שהיו אומרים וכו':
<b>שעליהם עומדים הלוים בשיר.</b> בשמחת בית השואבה אבל הדוכן לשיר של קרבן אצל המזבח היה:
<b>עמדו שני כהנים בשער העליון.</b> הוא שער נקנור ולמה נקרא שמו שער העליון לפי שהורי למעלה מעזרת נשים וזה שער הראשון דרך יציאתם לשער המזרח:
<b>תקעו והריעו ותקעו.</b> לסימן לילך למלאות מים מן השילוח לנסך:
<b>הגיעו למעלה העשירית.</b> מקום מסוים היה:
<b>הגיעו לעזרה.</b> לקרקע העזרה של נשים:
<b>היו תוקעין והולכין.</b> ומאריכין בהן עד שמגיעין וכו':
<b>והפכו פניהם למערב.</b> לצד העזרה וההיכל כדי לומר דבר זה:
<b>אבותינו.</b> בבית ראשון היו כופרין ולא היו פניהם לבית אלא אחוריהם אל היכל ה' וגו':
<b>ואנו ליה וליה עינינו.</b> ליה אנחנו משתחוים ומודי' על מה שעבר וליה עינינו מיחלות להבא:
<b>שונין.</b> כופלין אותו לומר שני פעמים:


'''{{עוגן1|ואם}} מת יניחוהו.''' הא קמ"ל שאפי' לדברי האומר מצילין את המת מפני הדליקה מודה בהא דהתם היינו טעמא שהתירו לו לטלטל את המת ולהוציאו משום דאמרינן אדם בהול על מתו ואי לא שרית ליה אתי לכבויי אבל הכא אפי' לא שרית ליה לפקח את הגל מאי אית ליה למיעבד טפי דליהוי איסור אדאורייתא דנשרי הא מקמי הא:
Segment 2


'''{{עוגן1|מנין}}.''' להאוחז בולמוס שמאכילין אותו אפילו דבלה וצימוקין של תרומה ומשום שמיני מתיקה מאירין מאור עיניו של אדם:
גמ' <b>יש מהם שהיו אומרים.</b> תוספתא היא בפ"ד:
<b>כד הוה חמי לון עבדין בפחז.</b> במרוצה ולא בדרך כבוד ואימה הוה אמר לון דאנן הכא מאן הכא שלומר אם אנחנו כאן משבחין ומקלסין מה אנן הכא וכי חשובין אנו לפניו יתברך ולקלוסן של תחתונים הוא צריך והלא כתיב אלף אלפין וגו':
<b>כד הוה חמי לון עבדין כושר.</b> כראוי ועל דרך וגילו ברעדה היה אומר לשבח להם ואמר די לא אנן הכא מאן הכא אם אין אנחנו כאן מי היא כאן שאף על פי שיש לפניו כמה קילוסין ממלאכי השרת חביב הוא לפניו קילוסן של ישראל ביותר מן הכל וכדכתיב נעים זמירות ישראל וכו' שזה נעים לפניו יתברך ומתהלל הוא בתהלות של ישראל:


'''{{עוגן1|מן}} הדא.''' דכתיב גבי מעשה דצקלג שרדף דוד אחרי הגדוד וימצאו איש מצרי בשדה ויקחו אותו אל דוד וגו' ויתנו לו פלח דבלה ושני צמוקים ויאכל ותשב רוחו אליו וגומר ולמה זכר הכתוב לפלח דבלה וצמוקים והלא כתיב בתחלה ויתנו לו לחם ויאכל וישקוהו מים אלא ללמד שאפי' הן תרומה נותנין לו ולפי שמיני מתיקה כאלו מועילין לאחר אכילה ביותר עד שמאירין העינים:
Segment 3


'''{{עוגן1|עשרים}} וארבעה עשרונות שאכל דוד.''' כשבא אצל אחימלך הכהן ומחמת הרעבון אכלן שאחזו בולמוס כדדרשו מדקאמר ואף כי היום יקדש בכלי וכ"ד עשרונות נפקא ליה מדכתיב ויתן לו הכהן קדש כי לא היה שם לחם כ"א לחם הפנים המוסרים מלפני ה' לשום לחם חום ביום הלקחו ומשמע שביום השבת היה שמסירין לחם הפנים משבת העברה ומשימין לחם הפנים אחר תחתיהן ואת הכל לקח ונתנו לו לאכול ולחם הפנים הוא כ"ד עשרונים כדכתיב שני עשרונים יהיה החלה האחת וי"ב חלות היו ומדמאריך הכתוב לחם הפנים המוסרים וגו' ללמד שאכל דוד כל הכ"ד עשרונים:
בן יהוצדק אחד מהחסידים ואנשי מעשה היה משתבח בעיני הרואים בקפיצותיו שעשה דרך פלא:


'''{{עוגן1|מטתיה}} כן.''' הגיעו כך שאחזו בולמוס ואכל כל הנמצא לפניו לאכול עד שנתרפא וקרון וכו':
Segment 4


'''{{עוגן1|את}} הכל בקל.''' בקל הקל תחלה כדמפרש ואזיל:
<b>זה ארכיסטיס.</b> ראש ומיוחד שבריקים:
<b>משלש ציבחר.</b> בגדיי מעט הוא משלשל ומעט מסלק שלא יראה פירועו:


'''{{עוגן1|נבלה}} ותרומה וכו'.''' ולקמן פריך ומשני:
Halakhah 5


'''{{עוגן1|מאכילין}} אותו שביעית.''' לפי שהטבל במיתה:


'''{{עוגן1|חלה}} וערלה צריכה.''' מיבעיא לן איזו מהן הוא הקל להאכילו בתחלה:


'''{{עוגן1|קשיתה}} קומי ר' בא.''' על הא דקתני נבלה ותרומה מאכילין אותו תרומה הרי נבלה אינה אלא בלאו ותרומה היא במיתה להזר:
Segment 1


'''{{עוגן1|כמ"ד}}.''' לעיל בפ"ו דשביעית ובכמה מקומות שמאיליהן קבלו עליהן בבית שני כשחזרו בימי עזרא את המעשרות ואין התרומה בזמן הזה אלא מדרבנן:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|סימני}} כלב שוטה וכו'.''' כדי להזהר ממנו קמ"ל:


'''{{עוגן1|מה}} עסקיה.''' מהיכן בא לו זה:
Segment 2


'''{{עוגן1|חזזית}}.''' רוח רעה ואידך אומר אשה וכו' כדפרישית במתני':
<b>אית לך לממר בר תרנגולא.</b> בתמיה:


'''{{עוגן1|חוורבר}}.''' מין נחש רע והוזכר בפ"ג דברכות:
Segment 3


'''{{עוגן1|וחיה}}.''' וחיתה המכה ובלבד מפרדה לבנה והיינו דחיורן כרעיה:
<b>עשירית.</b> מעלה עשירית דקתני אם הוא מלמעל' או היא עשירית מלמטן וחמישית היא מלמעלן ולא איפשיטא:


'''{{עוגן1|אך}} את שבתותי תשמורו מיעוט.''' אם ספק הוא שאין אתה מצווה לשמור. ואית דבעי מימר דהכי דריש אמרה תורה וכו' וא"כ אף ספק נפשות בכלל דשמא לא יוכל לשמור עוד:
Segment 4


'''{{עוגן1|מבוי}} שכולו עכו"ם וכו' מפקחין עליו בשביל ישראל של שם.''' ואע"ג דרובא עכו"ם נינהו לפי שאין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב:
<b>והמה משתחויתם.</b> כתיב וקרי משתחוים. ודרש הכתיב דמשמע כפל השתחויה אלא שהיו משתחוים בפניהם לחמה ובאחוריהם עשו השתחויה להיכל:
<b>וכי שתים רעות.</b> בלבד עשה עמי והלא היא יותר מאלף כדכתיב ביחזקאל אלא שתים רעות בבת אחת עשו שהיו משתחוים בפניהם לחמה ובאחוריהם אל ההיכל:


'''{{עוגן1|עד}} איכן.''' בודקין אותו לידע אם הוא חי:
Halakhah 6


'''{{עוגן1|מ"ד}} עד חוטמו וכו'.''' כלומר ולא פליגי דמ"ד עד חוטמו מיירי בהוא דהוה קיים כלומר שחזק וקשה הוא ונרגש בבדיקת חוטמו אם יש בו איזה חיות ומ"ד עד טיבורו בהוא דהוה רכין שהוא רך כשממשמשין בו אינו נרגש בחוטמו ובודקין אותו עד טיבורו שאפשר שעוד ירגישו בי חיות:


'''{{עוגן1|הזריז}}.''' להציל במקום שהתירו ה"ז משובח:


'''{{עוגן1|תני}} כל דבר שהוא של סכנה וכו'.''' גרסינן להא לעיל בפרק כל כתבי בהלכה ו' עד סוף הלכה וע"ש:
Segment 1
תחילתדףכאן ח/ו
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|חטאת}} ואשם ודאי מכפרין.''' עם התשובה ולא חש התנא להזכירה דמסתמא כשהוא מביא חטאתו ואשמו כבר עשה תשובה שאם לא היה מתחרט לא היה מביא קרבן אלא שהוא מתנחם על מה שחטא ומתודה עליו ומקבל עליו שלא ישוב לאותו חטא ועון לעולם וזו היא עיקר התשובה:


'''{{עוגן1|מיתה}} ויה"כ מכפרין עם התשובה.''' עם כל אחד ואחד:
מתני' <b>אין פוחתין מעשרי' ואחת תקיעות במקדש וכו' שלש לפתיחת שערים.</b> כשפותחין שערי העזרה היו תוקעין תר"ת והאי תנא חשיב להו לשלש תקיעות כדקאמר בגמרא:
<b>ותשע לתמיד של שחר.</b> כשהיו מנסכין נסכי התמיד הלוים אומרים בשיר והיו מפסיקין בו וחולקין לשלשה פרקים ועל כל פרק ופרק היו הכהנים תוקעין תר"ת ועל כל תקיעה השתחוו העם ותר"ת חשיב להו לשלש הרי תשע תקיעות וכן לתמיד של בין הערבים:
<b>ולמואפין מוסיפין עוד תשע.</b> לכל המוספין שיש בו ביום ואפי' כמה מוספין כגון ראש השנה שחל להיות בשבת דאיכא דשבת ודר"ת ודר"ה לכולם בכלל מוסיפין תשע תקיעו' ולא לכל מוסף ומוסף בפני עצמו הכי מסקינן בגמרא:
<b>שלש להפטיר.</b> לבטל את העם ממלאכה תקיעה ראשונה לבטל את העם שבשדות תקעו שנייה נסתלקו התריסין וננעלו החניות תקעו שלישית סילק המסלק קדרות העשויות להסתלק למאכל הלילה והטמין המטמין את החמין והדליקו את הנרות:
<b>ושלש להבדיל בין קודש לחול.</b> לאחר תקיעו' הראשונות שוהה כדי לצלות דג קטן ותוקע ומריע ותוקע ואלו שלש תקיעות האחרונות להודיע שקדש היום:
<b>ערב שבת שבתוך החג וכו'.</b> שלש לפתיחת שערים של עזרה כמו בכל יום ושלש לשער העליון כבמתני' דלעיל עמדו שני כהנים בשער העליון קרא הגבר תקעו והריעו ותקעו:
<b>שלש לשער התחתון.</b> דתנן לעיל הגיעו לעזרה תקעו והריעו ותקעו ומאריכין בהן עד שהגיעו לשער התחתון כדתנן היו תוקעין והולכין עד שהגיעו לשער היוצא למזרח ולהכי קרא להו שלש של שער התחתון. ושלש של מעלה עשירית לא קא חשיב דהאי תנא ס"ל כר"א בן יעקב דאמר שלא היו תוקעין למעלה העשירית:
<b>שלש למילוי המים.</b> לאחר ששאבום ובאו להם לעזרה דרך שער המים תקעו והריעו ותקעו:
<b>שלש על גבי המזבח.</b> כדתנן בפרק דלעיל יזקפום על גבי המזבח:
<b>תקעו והריעו ותקעו ותשע לתמיד של שחר וכו'.</b> ואנא דידן לא מייתי הכא כשחל ערב פסח בשבת והפסח נשחט בג' כחות ותקיעות טובא הוו התם משום דלא שכיחא כולי האי שיבא ערב פסח בשבת ודתנן אין מוסיפין על מ"ח לאו דווקא שבערב פסח שחל להיות בשבת זמנין דמוסיפין עד שבע וחמשים תקיעות:


'''{{עוגן1|על}} עשה ועל לא תעשה.''' הניתק לעשה תשובה מכפרת אבל לא תעשה גמור תשובה תולה ויה"כ מכפר ומסקנא דמילתא בגמרא שאם הזיד בעשה ובלאו הניתק לעשה או ששגג בל"ת גמור ועשה תשובה איני זז משם עד שמוחלין ואם הזיד בל"ת גמור ויש בו מלקות תשובה תולה ויוה"כ מכפר ואם שגג בחייבי כריתות ומיתות ב"ד החטאת מכפרת עם התשובה והיינו חטאות בשוגג ואם הזיד בהם תשובה ויוה"כ תילין ויסורין ממרקין וכל זה כשלא חלל השם שלא חטא והחטיא לאחרים אבל אם חלל את השם אינו מתכפר לו כפרה גמורה עד שימות ובזמן שהיה שעיר המשתלח היה מכפר על כל עבירות שבתורה הקלות והחמורות בין שעבר בזדון בין בשגגה בין הודע לו בין לא הודע לו הכל מתכפר בשעיר המשתלח והוא שעשה תשובה אבל אם לא עשה תשובה אין השעיר מכפר לו אלא על הקלות:
Segment 2


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|תמן}} תנינן.''' בפ"ק דשבועות בהלכה ו':
גמ' <b>תני אין פחות משבע וכו'.</b> כדמפרש ואזיל ההן תניא וכו' זה התנא דברייתא חשיב תר"ת לאחת וההן תניא דמתני' קחשיב כל חדא וחדא מנהון התר"ת לחדא הרי ג' ומ"ח:
<b>שתמצא לומר וכו'.</b> על תשע לתמיד קאי שתמצא ג' ג' על כל מטה ומטה. כלומר על כל השתחויה שמטים את ראשם היו תוקעין תר"ת ור' יהודה ס"ל ג' על כל דגל ודגל היינו הפסקה בין פרק לפרק בשיר וקרי דגל על שם דילוג והפסקה וכלומר למר אותו תר"ת היו אחר כל השתחויה שעשו בין פרק לפרק ולמר היו אחר כל פרק ופרק ואח"כ היו ההשתחואות:
<b>ותני ותשע למעלה עשירית.</b> וא"כ קשיא הא חורי האיכא עוד הני אחריני ואמאי לא קחשיב להו ומשני מאן דאית ליה ע"ג המזבח וכו':
<b>זאת אומרת.</b> מדקחשיב במתני' שלש למילוי המים ותו לא ש"מ שלא היו תוקעין בשעת מילואן של מים אלא לניסוך המים בלבד וכלומר לאחר שהגיעו לשער המים והביאו אותן לצורך ניסוך המים של בו ביום דאם תאמר שהתקיעות היו למילואן של המים וא"כ בשעה שהיו ממלאין היו תוקעין קשיא נתני שלש למילוי המים של יום ושלש לשל מחר שהרי בע"ש היו ממלאין לצורך היום ולצורך מחר כדתנן בשלהי פרק דלעיל והשתא בע"ש היה צריך לחשוב עוד שלש אלא דע"כ לא היו בשעת מילואן של המים אלא כדאמרן בשעה שהגיעו לשער המים והיו מביאין גם אותן שלצורך מחר עמהם ועולין השלש תקיעות לשתיהן:
<b>אילין אינון.</b> אתשע למוספין קאי דלא קחשיב אלא שלמוסף אחד והא אית לך עוד אחרי' כמוספין שאם חל ר"ה להיות בשבת יש כאן תשע לכל מוסף ומוסף ולמה לא קחשיב להו:
<b>אלא כמ"ד יתקעו לפנים מן המוספין יתקעו.</b> בתמיה כלומר דהש"ס מהדר להא דפריך והא אית לך חורנין וכו' ועלה מתמה וקאמר ואלא דלפירכא דידך לא אתיא כהאי מ"ד דדריש ובני אהרן הכהנים יתקעו בחצוצרות והאי יתקעו מיותר דהלא כבר נאמר ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם אלא ללמד הכל לפנים כלומר לפי המוספין תוקעין וסלקא אדעתך לומר שתוקעין על כל מוסף ומוסף כך הוא הס"ד דידך אבל לאו מילתא היא אלא כרבנן דקיסרין בשם ר' אחא דאפי' למ"ד דדריש האי קרא דיתקעו לפנים מן המוספים לאו למימרא דתקיעות היו מוסיפין על כל מוסף ומוסף הא ליתא דלא היו מוסיפין תקיעות וקרא דיתקעו לא אתא אלא ליום שיש בו מוסף שתוקעין נמי למוסף ולא שאם יש בו כמה מוספין יתקעו על כל מוסף ומוסף:


'''{{עוגן1|ועל}} זדון טומאת מקדש וקדשיו וכו'.''' וגרסינן שם לכל הסוגיא זו עד סוף הלכה:
Segment 3


'''{{עוגן1|לא}} היא קלות וכו'.''' על לישנא דהמתני' פריך דהא קלות העשה ול"ת והחמורות כריתות ומיתות ב"ד ומאי האי דהדר תני להו:
<b>היא נבל היא כנור.</b> מלאכה אחת לשתיהן אלא נימין יתרות יש בין זה לזה שבכנור יותר נימין מבנבל כמו שנאמר על השמינית עלי עשור ואלו היו בכנור. א"נ שבנבל היו נימין יתרות כדכתיב עלי עשור ועלי נבל וכ"נ מדלקמן שהוא מלבין. מבייש ומנבל כמה מיני כלי זמר לפי שקולו ערב ביותר:
<b>על ידי עור שאינו עבוד.</b> שעושין ממנו הנבל ועל ידי נימין יתרות וכו':
<b>עוגב זהארדבליס.</b> נקרא טבלא גורגדנא והוא הזוג והעינבל שמקשקש בו אשקליטא בלע"ז:
<b>מפני שהוא טורח את הנעימה מושך.</b> את הקול נעימה ומערבב אותו ומלשון וסרח העודף:


'''{{עוגן1|כיני}} מתניתא.''' ה"ק הקלות והחמורות אותן הקלות והחמורות בין שעשאן בזדון וכו' ואותן השגגות בין שנתוודע לו בהן וכו' כצ"ל וכדלקמן דמקשי עלה ומשני. כשם שהשעיר הנעשה בפנים מכפר על זדונות. של טומאת מקדש וקדשיו ותולה על השגגות בדבר שיש בו חיוב קרבן כגון יש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף שיכול לבוא לכלל קרבן כשיתוודע לו לאחר יה"כ:
Segment 4


'''{{עוגן1|אף}} שעיר המשתלח מכפר.''' כן בשאר עבירות דהאי דתנן שמכפר על השגגות לאו כפרה גמורה קאמר אלא דבאותן דבני קרבן נינהו כגון חייבי כריתות תולה הוא עליהן וכשיתוודע לו אחר יה"כ מביא הקרבן שחייב עליהן:
<b>צלצל.</b> שני כלים מכין זה על גבי זה וקולם דק וקורין אותן צינב"ש:
ולא היתה מפטמת את הבשמים מסממני הקטורת שהיו כותשין בה כמו שהיתה בתחלה לפי שהיה קולה צלול הרבה והקול יפה לבשמים וחזרו ונטלוה וכו':
<b>עליהן הוא אומר.</b> הכתוב נחושת ממורט נחושת ממורק ועליהן הוא אומר בעזרא וכלי נחשת מוצהב טובה וגו':
<b>תרין אמוראין פליגין.</b> ואחרינא אמר תרי מנהון כחד דדהב. ולגי' הספר כתריי דדהב שהיו שקולין כשל זהב:


'''{{עוגן1|ניחא}} לא הודע.''' ששעיר המשתלח מכפר כדקאמרת בדבר שיש בו חיוב קרבן אלא הודע בתמיה דקס"ד שהודע לו חטאו שחייב עליו קרבן קאמר וקשיא וכי לא כן תנינן בפ"ו דכריתות חייבי חטאות ואשמות ודאין שעבר עליהן יה"כ חייבין להביא אחר יה"כ שאותן לא כיפר יוה"כ עליהן כדדריש מקרא דחטא שאין מכיר בו אלא ה' הוא דיה"כ מכפר:
Segment 5


'''{{עוגן1|א"ר}} בון בר חייא.''' ה"ק בין שנתוודע לו בהן. היינו בהספק שבא לידו ובין שלא נתוודע לו הספק דבכי הא הוא דיוה"כ מכפר אבל לא בשנתוודע לו שחייב בודאי עליה קרבן. והגי' דהכא מסורסת בהא דלקמן ומשובשת ובשבועות שם נכונה היא דגריס הכא הא דלקמן:
<b>שילוח.</b> מעין השילוח היה פיו קצר ואינו מוציא מים אלא ברחב כאיסר ואמרו נרחיבנו וכו':


ולא כבר כיפר יה"כ כלומר דפריך אי הכי דבשלא נתוודע לו אלא הספק שבא לידו הוא דקאמר קשיא אהא דקאמרת דשעיר המשתלח תולה הוא בדוקא אבל לא מכפר כפרה גמורה על השגגות ואמאי הא תנן תנינן התם חייבי אשמות תלוין פטורין להביא אחר יה"כ לפי שיה"כ כיפר עליהן והרי זה מחייבי אשמות תלוין הוא שהרי לא נודע לו ביה"כ כ"א הספק שבא לידו וליכפר עליו יה"כ כפרה גמורה:
Segment 6


'''{{עוגן1|ר'}} שמעון בשם ר' לוי סוכייה.''' ובשבועות גריש שובדא:
<b>מגריפה.</b> של שיר שהיתה במקדש:


'''{{עוגן1|במורד}} ביה"כ היא מתניתא.''' הכא במאי עסקינן במבעט ביה"כ ואינו מאמין בכפרתו דבכה"ג אמרינן דשעיר המשתלח אינו מכפר כפרה גמורה שהוקש לשעיר הפנימי שאינו מכפר אלא עם יוה"כ וזה אינו מאמין ביה"כ ומיהת תולה השעיר עליו דנהי דביה"כ הוא דמרד השעיר המשתלח תולה עליו מכפרת חלקו שיש לו בו. וכאן הוא דגרסינן להא דלעיל ולמה לא אמר בשלא נתוודע לו בהן ביום הכפורים מילתיה אמרה ואפילו לא נתוודע לו בהן ביה"כ יה"כ מכפר כמו שהגי' היא בשבועות. כלומר דפריך מאי דוחקיה דר"ש לאוקמי למתניתין בשמורד ביה"כ ומשום הך קושיא ולא כבר כיפר ביה"כ ואמאי קאמר תולה כדאקשינן ולמה לא אמר הכי לתרץ להאי קושיא דאנן הכי קאמרינן שלא נתוודע לו ביוה"כ מחיוב הקרבן כ"א מהספק שבא לידו והיינו ביה"כ דוקא הוא דלא נתוודע לו אבל אחר יה"כ נתוודע לו שחייב בקרבן והשתא לא קשיא מחייבי אשמות תלוין שפטורין הן לאחר יה"כ דהתם נמי כן היא שאם לאחר יה"כ נתוודע לו שבודאי אכל חלב חייב הוא להביא חטאת כדמסקינן הכא בכריתות ומשני מילתיה אמרה וכו' כלומר דבאמת שמעינן ממילתיה דר"ש דס"ל אפילו לא נתוודע לו בהן ביה"כ יה"כ מכפר וכלומר אפי' דביה"כ הוא דלא נתוודע לו אבל אחר יה"כ נתוודע לו שחטא בודאי אפ"ה פעור הוא מחטאת שכבר כיפר לו יה"כ ור"ש כדאמרי' התם מעיקרא הוא דס"ל דאימא דחייבי אשמו' תלוין פטורין אפי' לכי מתיידע ליה בתר יוה"כ והלכך ע"כ הוא דדחיק לאוקמי למתני' במבעט ביוה"כ דהיינו טעמא דשעיר המשתלח אינו אלא תולה וכדאמרן:
Segment 7


'''{{עוגן1|תמן}} תנינן וכו' עד אשם תלוי.''' לא שייך הכא וכן בשבועות שם לא גריס להא כלל. ולגי' הס' דכאן מציין הוא להמתני' דפ"ק דכריתות על אלו דקחשיב התם לעיל וכלומר וחייבי כריתות דתנינן בהאי מתני' דשבועות כמו ששנינו בכריתו' שם:
<b>מוספי שבת ומוספי ר"ח מי קודם וכו'.</b> גרסינן להא לעיל בפרק בתרא דשקלים בהלכה ו' עד סוף הלכה וע"ש:


'''{{עוגן1|עשה}} אע"פ שלא עשה תשובה.''' יוה"כ מכפר ול"ת כדקאמר ר' שמואל דדוקא עם התשובה:
Halakhah 7


'''{{עוגן1|האומר}} אין עולה מכפרת.''' או שאומר אין עולה מכפרת עלי או שאומר מכפרת היא ואי אפשי שיכפר לי אינה מכפרת לו על כרחו והאומר אין יוה"כ מכפר וכו' מכפר הוא לו על כרחו. וחסר כאן וה"ג בשבועות שם א"ר חנינא בריה דרב הלל לא מסתברא דאלא חילופין. וכי לא איפכא מסתברא היא שבקרבן אע"פ שהוא אומר כן עכ"פ מביא הוא להקרבן אבל ביוה"כ אם אומר כן לא כולא מן בר נש מימר למלכא לית את מליך. וכי כל הימנו של בן אדם לומר לית את מליך עלי ואם הוא אינו רוצה מורד הוא ומסתברא דאין יוה"כ מכפר עליו:
תחילתדףכאן ח/ז
האומר אחטא ואשוב וכו' דכשסומך על התשובה וחוטא בודאי שיעשה עוד הפעם כך ומכיון שעובר עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר ושוב לא יפרוש מן זה ולפיכך אין מספיקין בידו לעשות תשובה וכן החוטא וסומך על יה"כ שיכפר לו אין יה"כ מכפר לו:


'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|עבירות}} שבין אדם למקום וכו'.''' דכתיב אם יחטא איש לאיש ופללו. אלקים. כלומר אם לאיש יחטא ופללו יפייס אותו ואז אלהים ג"כ ימחול לו ואם לו' יחטא איש מי יפלל בעדו תשובה ומעש"ט:


'''{{עוגן1|העולה}} מכפרת וכו' העולה על רוחכם.''' רמז הוא שהעולה באה על העולה ברוחכם:
Segment 1


'''{{עוגן1|וכן}} איוב אומר וכו'.''' אולי חטאו בני וברכו אלהים בלבבם:
מתני' <b>יו"ט הראשון של חג היה שם שלשה עשר פרים.</b> לפי שי"ד משמרות של כהונה היה במקדש וכולן היו עולות לרגל וזוכות בחובות הבאות מחמת הרגל וששה עשר משמרות מהם מקריב שש עשרה בהמות והן י"ג פרים ואלים שנים ושעיר אחד ונשתיירו שם י"ד כבשים וח' משמרות וששה משמרות מן השמונה היו מקריבין שני כבשים כל אחד מהן הרי י"ב כבשים והשאר שהם שתי משמרות הנותרות מקריבין אחד אחד:
<b>בשני.</b> שנתמעט אחד מן הפרים ונשתיירו ט' משמרות וי"ד כבשים חמשה מהם היו מקריבין שנים שנים הרי עשרה והשאר שהם ארבע משמרות הנותרות מקריבין כל אחת כבש אחד והשלישי שנתמעט עוד פר אחד מן הפרים ונשארו עשרה משמרות לי"ד כבשים היו ארבע משמרות מקריבין שנים שנים הרי שמונה והשאר אחד אחד ששה כבשים לששה משמרות וברביעי וכו':
<b>בשביעי כולן שוים.</b> וכל המשמרו' הנותרות שוין הם בהקרבת הכבשים שהרי בשביעי אינן אלא שבעה פרים ואילים שנים ושעיר אחד לעשרה משמרות ונשתיירו ארבעה עשר משמרות ומקריבין י"ד כבשים:
<b>בשמיני חזרו לפייס כרגלים.</b> פר אחד ואיל אחד ושבעה כבשים מקריבין בשמיני אינן קריבין כסדר הקרבנות בחג לפי סדר המשמרו' אלא כל המשמרות באות ועושין פייס עליהן כמו שמפייסות בשאר הרגלים וכמפורש סדר הפייס בפ"ב דיומא:
<b>אמרו.</b> משמר שהקריבו פרים היום לא יקריבו פרים למחר שהמשמרות שהקריבו אתמול כבשים לא היו מניחין אלא חוזרות הן חלילה ואיתן שהקריבו אתמול פרים מקריבין למחר כבשים וכך הם חוזרים חלילה:


'''{{עוגן1|ר'}} יסא מקשי.''' הוה תמיה על כך וכי מיסבור סבר רבי יוה"כ מכפר בלא תשובה ובשבועות גרס אתא רבי אשיאן וכו' בשם רבי יוחנן יוה"כ מכפר בלא תשובה. כלומר אין דהכי ס"ל לרבי ומיתה מכפרת בלא תשובה:
Segment 2


'''{{עוגן1|תני}} יום מיתה כיום תשובה מאן תנינתה רבי היא.''' דלדידיה יוה"כ ומיתה שוין דשניהן אינן צריכין תשובה עמהם:
גמ' <b>היו שונות ומשלשית בפרים חוץ מב' האחרונות וכו'.</b> כך הוא החשבון ומאי דקתני מי שהקריב פרים היום וכו' כיצד ביום הראשון היו י"ג פרים והקריבום י"ג משמרות כדרך שסדרום בד"ה כ"ד. יהויריב ראשון ואחריו ידעיה חרים וכו' כולן כמות שהן סדורין נשתיירו י"א אחרונות לאילים ולכבשים למחר היו י"ב פרים ומקריבין אותן הנך י"א משמרות וחוזר יהויריב ומקריב אחד נמצא ששנה יהויריב לבדו:
בשלישי היו י"א פרים והקריבום י"א משמרות שאחרי יהוריב נמצא ששני י"ב משמרות ברביעי היו עשרה פרים והקריבום עשרה משמרות שלאחריהם נמצא ששנו עשרים ושנים משמרות בחמישי היה ט' פרים ושנים מהם הקריבום שתי משמרות האחרונות וחזר יהוריב ושש משמרות שלאחריו והקריבו שבעה הרי ששילשו ז' משמרות בו' היו ח' פרים והקריבום הח' משמרו' שלאחריהם הרי ששלשו ט"ו משמרות בשביעי ז' פרי' לשבע משמרות שלאחריה' נמצאו כולן משלשות חוץ מב' האחרונו':
<b>מהו להתחיל מהן לרגל הבא.</b> אם אותן הב' האחרונות שלא שילשו יתחילו מהן לרגל הבא להקריב:
<b>מתני' אמרה כן.</b> בתמיה הא קתני בח' חזרו לפייס כברגלים. וא"כ כולן באות לפייס ומאי תיבעי לך:
<b>לא צורכה.</b> דקא מיבעיא ליה דאלא כהדא דתני בשם ר' נתן דפליג אמתני' וקסבר לא היה פייס בשמיני ולדעתיה דר' נתן הוא דמיבעיא ליה מהו להתחיל מהן הב' משמרות לזה רגל הבא:


'''{{עוגן1|הווי}}.''' דהדא דתנינן במתני' מיתה ויוה"כ מכפרין עם התשובה דלא כרבי:
Segment 3


'''{{עוגן1|שאל}} ר' מתיא בן חרש וכו'.''' גרסינן להא נמי בסנהדרין פרק חלק בהלכה א':
<b>אמר ר' יוחנן ותני כן.</b> דח' רגל בפני עצמו הוא וכו':
<b>ברכה.</b> אמר ר' אילא זמן שמברכין בו זמן קרבן שמקריבין בו פר אחד איל אחד ולא כשאר ימי החג:


'''{{עוגן1|שלשה}} הם חוץ מן התשובה.''' כלומר יש ג' בהן שמכפרין עם התשובה עמהן בשוה שהן מכפרין במקצת חוץ מן התשובה והתשובה מועלת ג"כ לכפר כדחשיב לקמיה ואחת מאלו הד' שהתשובה בלבדה היא מכפרת לגמרי:
Halakhah 8


'''{{עוגן1|הא}} כיצד.''' דמכתוב הראשון משמע שהתשובה היא שמכפרת ומהב' למדנו שיה"כ מכפר ומהג' שמענו שהיסורין מכפרין ומהד' מיתה הוא שמכפרת:


'''{{עוגן1|והמיתה}} ממרקת.''' לכפר לגמרי והתשובה ויוה"כ מועילין עם היסורין לתלות אבל לא כל אחת וא' לבדה כדאמר אין כח לא בתשובה לתלות וכו':


'''{{עוגן1|אבל}} דברי חכמים שעיר המשתלח מכפר.''' עם התשובה ואפי' על חלול השם:
Segment 1


'''{{עוגן1|אם}} אין שעיר.''' כגון בזמן הזה או שלא הביאו שעיר יה"כ הוא דמכפר:
מתני' <b>בשלשה פרקים בשנה.</b> הן בג' רגלים היו כל המשמרות שוין באימורי הרגלים כלומר במה שאמור בקרבנות הרגלים כגון חזה ושוק של שלמי חגיגה מכל יחיד ויחיד ועורות של עולות ראיה ושל מוספי צבור וכן בשעירים של חטאות שהכהנים אוכלים היו כל המשמרות שוות בהן והוא הדין לעבודתן וכדדריש בספרי פ' שופטים וכי יבא הלוי וגו' ובא בכל אות נפשו ושרת בראוי לשירות והוא הכהן יצאו לוים שאינן ראוין לשרת ובכ"ד מקומות נקראו כהנים לוים ומכאן אתה אומר כל המשמרו' שוי' בקרבנות הרגל הבאים מחמת הרגל ויכול לעולם תלמוד לומר מאחד שעריך בשע' שישראל נכנסין בשער א' בשלש רגלים מנין אתה אומר כל המשמורות שוין באימורי הרגלים ובחילוק לחם הפנים תלמוד לומר חלק כחלק יאכלו חלק לאכילה כחלק לעבודה חלק לעבודה כחלק לאכילה יכול יהו כל המשמרות שוין בקרבנות הרגל הבאים שלא מחמת הרגל ת"ל לבד ממכריו על האבות מה מכרו האבות זה לזה אני בשבתי ואתה בשבתך:
<b>בעצרת.</b> כשאירע בשבת ויש בו חלוק חמץ של שתי הלחם וחילוק לחם הפנים שהוא מצה אומרים לו לכל אחד כשנותנים לו חלקו בלחם הפנים הילך מצה וכשנותנין לו חלקו בשתי הלחם אומרים לו הילך חמץ לפי שאין חולקין קרבן כנגד קרבן אלא מכל קרבן כל אחד נוטל חלקו כדנפקא לן מלכל בני אהרן תהיה איש כאחיו לפיכך מודיעין אותו שנותנין לו חלקו בין בחמץ בין במצה:
<b>משמר שזמנו קבוע.</b> לשמש בשבת זו שחל הרגל בתוכה הוא מקריב תמידין שהרי אינן בשביל הרגל ונדרים ונדבות שנדרו ונדבו בכל השנה והביאים ברגל וכל קרבנות הצבור לאתויי פר העלם דבר של צבור ושעירי ע"ז ששגגו ב"ד וטעו בהוראה ועשו רוב הקהל על פיהם ואם אירע כן ברגל משמר שזמנו קבוע מקריב אותו וכן המוספין:
<b>ומקריב את הכל.</b> לאתויי קיץ המזבח שאם כלתה הקרבת תמידין ואין שם נדר או נדבה ושלא יהא המזבח בטל לוקחין ממעות שירי הלשכה וקונין מהם עולות ומקריבין אותן והן נקראו נדבת צבור ואף אלי אם קרבו ברגל משמר שזמנו קבוע מקריב אותן:
י"ט הסמוך לשבת בין מלפניה שחל יו"ט האחרון בערב שבת ואע"פ שאין זה שבת שבתוך החג הואיל ולא יכלו ללכת מיד וכן אם חל יום טוב מלאחריה ואין זה השבת שבתוך החג אפי' הכי הואיל וצריכין להקדים ביאתן מע"ש בשביל י"ט שהרי לא יוכלו לבא בשבת לפיכך היו כל המשמרות שוין בחילוק לחם הפנים:
<b>חל יום אחד להפסיק בינתים.</b> כגון שחל י"ט הראשון בשני בשבת או שחל יום טוב האחרון בחמישי בשבת:
משמר שזמנו קבוע וכו' המתעכב מלשון תרגום הוא ויתמהמה תרגומו ויתעכב וכלומר שכשחל יום אחד בינתים ונמצא שחל בו היום טוב מתעצלין הן לבא כולם הואיל ובשבוע שלהם חל היום טוב ויד כל המשמרות שוות בו ולפיכך הואיל ומועטים הם הבאים מאותו המשמר אינם נוטלין אלא שתים ואם חל יום טוב ביום ב' ניטלין המשמר של שבת שקודם הי"ט והוא משמר שנקרא זמנו קבוע והוא היוצא נוטל הוא עשר חלות והמתעכב והוא הנכנס נוטל ב' שהן המתעצלים ואינן באים כולם וכשחל י"ט האחרון בה' א"כ בשבת שאחר המועד משמר הנכנס נוטל עשר והיוצא שהן המתעצלים נוטלין שתים ובשאר כל ימות השנה הנכנס נוטל ו' והיוצא נוטל ו' שהמשמרו' מתחלפות בשבת זו עובדת שחרית וזו עובדת ערבית וחולקות בשוה:
<b>ר' יהודה אומר הנכנס נוטל שבע.</b> שתי חלות יתרות נוטלות בשכר הגפת דלתות שהם צריכים לנעול מה שפתחו משמר היוצא בשחר ואין להיוצא אלא ה' ואין הלכה כר' יהודה:
<b>הנכנסין חולקין.</b> ביניהם לחם המגיע לחלקם בצפון כדי שיראו הכל שהן הנכנסין לפי שהצפון הוא העיקר שקבוע לשחיטת קדשי קדשים והיוצאים חולקים בדרום להודיע שהן יוצאים והולכין להם לפיכך שינו מקומן אצל רוח שאינו עיקר:
<b>בלגה.</b> שם משמרה אחת לעולם חולקת בדרום ואפי' כשהיא נכנסת וקנס היא שקנסוה משום מעשה שהיה כדקאמר בגמרא ולפיכך ג"כ טבעתה קבועה שהיה שם כ"ד טבעות לכ"ד משמרות וכל או"א משתמשת בשלה והטבעת היתה פתוחה מצד אחד והופכה למעלה ומכניס צואר הבהמה לתוכה וחוזר והופך פתחה למטה לתוך הרצפה בשעת שחיטה ושל בלגה היתה קבועה ואינה נהפכת וצריכ' להשתמש בשל אחרים וגנאי הוא לה וחלונה מהחלונות שהיו בלשכת החליפות ששם גונזין את סכיניהן ושלה היתה סתומה מקנס ממעשה שהיה:


'''{{עוגן1|כיצד}} הוא מכפר.''' יוה"כ:
Segment 2


'''{{עוגן1|כל}} שהוא כל שהו.''' כלומר כל היום הוא מכפר מעט מעט מתחלת היום ועד סופו:
גמ' <b>כתיב חלק כחלק יאכלו וכו'.</b> ברייתא בספרי פ' שופטים וכמו שהבאתי במתני':


'''{{עוגן1|ר'}} חנניה אומר בסוף.''' היום הוא שמכפר ולא ס"ל כל שעתא ושעתא מכפר:
Segment 3


'''{{עוגן1|מה}} מפקא מביניהון.''' הנ"מ שביניהן מת מרד אם מת קודם סוף היום או מרד שבועט ביה"כ דאמרינן לעיל שאין יה"כ מכפר עליו ולדברי האומר כל שעתא ושעתא מכפר אם מרד באמצע היום כבר כיפר עליו במקצת:
<b>ובעצרת.</b> כו':
<b>אית תניי תנו.</b> איפכא דברישא אמרי ליה הילך חמץ והדר הילך מצה מ"ד הילך מצה שהיא תדיר מ"ד הילך חמץ שהיא חביב כצ"ל וכדפרישית בריש פרקין:


'''{{עוגן1|מתניתא}}.''' תוספתא היא בסוף פ"ד ומסייעא לרבי חנניה דלא כיפר כדקתני חומר בשעיר' וכו' ויוה"כ מכפר משתחשך:
Segment 4


'''{{עוגן1|איתותבת}}.''' הקשיתי לפני ר' ירמי' אהא דקתני השעיר יכפר מיד ויה"כ משתחשך א"כ האי ברייתא לא אתיא כדברי חכמים דלעיל דאמרי שעיר המשתלח מכפר ואם אין שעיר היום מכפר דלדידהו יה"כ בלא שעיר מכפר כמו כפרת שעיר ואם השעיר מכפר מיד בזמן הבאתו א"כ ליכפר יה"כ נמי באותו שעה שהיה השעיר מכפר שהרי במקום השעיר הוא:
<b>כל המשמרות היו נתונות בדרום.</b> כלו' קודם החלוקה היו המשמרות שתיהן נתונות בדרום בין משמר הנכנס ובין משמר היוצא וכשהגיע שעת החלוקה ביניהן אז הולכין משמר הנכנס לצפון וחולקין שיהא היכר שהן הנכנסין שאם היו בתחלה בצפון אין כאן היכר שיאמרו מכיון שעומדין שם חולקין שם והלכך הא בתחלה כולן נתונות בדרום כדי שיראו הכל כשהן הולכין לצפון לחלוק א"כ הן הנכנסין:
<b>מתניתא אמרה כן חל יום אחד וכו'.</b> כלומר ממתני' שמעינן כן שבתחלה שתי המשמרות היו נתונות ברוח אחת עד שעת החלוקה שהרי שנינו אם חל יום אחד להפסיק בינתים משמר שזמנו קבוע נוטל עשר חלות וכו' וכדפרישית במתני' שלפעמים היוצא נוטל עשר והמתעכב והוא הנכנס נוטל שתים ולפעמים בהיפך וא"כ היו צריכין כולן לעמוד ברוח אחת כדי שיבחינו מי הוא היוצא באותו פעם ומי הוא הנכנס שבקל הוא לטעות מפני שהדבר תלוי אם אותו יום המפסיק הוא קודם י"ט הראשון או הוא אחר י"ט האחרון והלכך היו כולן נתונות ברוח אחת והיינו בדרום עד שיתבוננו למי קוראין עכשיו משמר הנכנס וכמה מגיע לו ליטול ולחלוק בצפון והשני נוטל כפי המגיע לו עכשיו וחולקין במקום שהן עומדין:
<b>קריא מסייע להן תניא.</b> והוא ר' יהודה דקסבר הנכנס נוטל שבע והיוצא נוטל חמש ומצאנו מקרא דמסייעא ליה שאמר דוד לאחימלך ועתה מה יש תחת ידך חמשה לחם וגו' ומהיכן ידע דוד לפורטן חמשה לחם לא היה לו לומר אלא מה יש תחת ידך סתם אלא ש"מ דיש לך משמר שנוטל ה' והוא היוצא וידע דוד שאחימלך מן המשמר היוצא היה לפיכך פרטן ה' לחם שהגיע למשמר שלך ודקאמר ליה או הנמצא היינו אם כבר נאכל איזה מהם תנה בידי הנמצא:


'''{{עוגן1|ואמר}} לי ר' ירמיה תיפתר.''' דברי חכמים דלעיל דקאמרי אם אין שעיר היום מכפר דלאו בזמן הזה הוא דאיירי אלא בזמן הבית שהיו מביאין שעיר ואם אין שעיר דקאמרי כגון שהומם ונפסל שהרי ראוי לה' בעינן והיה בדעתן להביא שעיר אחר ולא הביאו עד שתחשך ומכיון שהיה בדעתן להביא שעיר אחר אין היום מכפר דאם יש שעיר השעיר הוא דמכפר ולא יה"כ בלבד והשתא שפיר נמי דמשתחשך הוא דמכפר:
Segment 5


'''{{עוגן1|ר'}} יוסי בר בון בעי.''' הקשה על זה וכי אין הקב"ה רואה את הנולד וא"כ היה גלוי וידוע לפניו שלא ימצאו ולא יביאו עוד שעיר והשתא יכפר היום מיד:
<b>הנכנסין וכו' כדי לחלוק כבוד לנכנסין.</b> שהצפון הוא העיקר שנשחטין שם קדשי הקדשים:
לא מטעם זה אלא בגין דתנינן בפ"ב דמדות כל הנכנסין וכו' נכנסין דרך ימין וכו' א"כ הנכנס מהר הבית לעזרה שהוא מן המזרח למערב והולך דרך ימין פוגע בצפון ושם חולקין הן והיוצא יוצא דרך שמאל והוא מן הדרום שהוא מהשמאל להנכנסין:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|שמואל}} אמר ההן דחטא על חבריה וכו'.''' כה"ג גריס נמי בפ' החובל בהלכה ז' ומסיים שם א"ר ייסא הדא דתימר שלא הוציא לו שם רע אבל הוציא לו שם רע אין לו מחילה עולמית:
Segment 6


'''{{עוגן1|בשונה}} באותה העבירה.''' וחוטא בה ולא במתודה בה וחוזר ומתודה בה:
<b>בלגה וכו'.</b> מפני מעשה שהיה במרים ממשפחת בלגה שנשתמדה וכו' בזמן שגברה מלכות יון:
<b>לוקוס.</b> הוא זאב בלשון יוני:
<b>ויש אומרים ע"י שהגיע זמנה לעלות.</b> לירושלים ונתעצלה ולא עלתה בזמנה ונראה שאין העבודה חביבה עליה ונכנס ישבב ושימש תחתי'. והכתיב כאן בכהונה גדולה ט"ס היא בהעתקה ע"י אשגרת לישנא במקום אחר ששייך זה סדר משמרות בלגה אחר ישבב וכשישבב יוצאת בלגה נכנסת וכששהא משמרת בלגה לבא עיכבו ישבב במשמרתו ולא יצאו וכנסוהו לבלגה ולפיכך לעולם בילגה חולקת במקום היוצא והוא בדרו' ואף בכניסתה וישבב לעולם חולקת במקום הנכנס והוא בצפון ואף ביציאתה שהרי אחר שקנסוה בלגה נכנסת אחר ישבב ושבח הוא להם לחולקין בצפון ובזה נשתכרה ישבב:
ויעקור אותה למשמרת בלגה ממקומה לגמרי:
<b>לית יכיל דאמר ר' סימון וכו'.</b> וגרסינן להא לקמן בפ"ד דתענית בהלכה ב':
<b>ויעשו אותן עשרים ושלש.</b> אם קשה הוא לעקור אותן לגמרי מ"מ יחלקו אותן בין שארי המשמרות ויעשו מכ"ד משמרות כ"ג כדי שלא יהא ניכר שם בלגה בפני עצמה ומשני דזה ג"כ לית יכיל דכתיב וכו' באמונתם מאי באמונתם אומנות מלאכה גדולה וחכמה היתה שם שיסדו כ"ד משמרות ולא פחות ולא יותר מזה לפי שע"י כך אין משמר נוטל ושונה בשדה אחוזה עד שיטול חבירו וכלומר אי אתה מוצא שמשמר אחד יהא נוטל ושונה ואין חבירו של אחריו נוטל ושונה אלא כולן נוטלין ושונין כאחד כך חבירו וכן כל משמר ומשמר מן כ"ד משמרות הא כיצד לפי שדין מקדיש שדה אחוזה אם רוצה לגאלה גואלה הוא עצמו ונותן להקדש נ' שקלים וזהו החשבון של מ"ט שנים שאין שנת היובל מן המנין וזהו אם הקדישה בשנה ראשונה ובא לגאלה אם הקדישה אח"כ ורוצה לגאלה נותן לפי חשבון השנים והיא סלע ופונדיון לכל שנה ושנה כמו ששנינו בפ"ז דערכין. ולעולם אין חשבון הגירוע פחות מב' שנים כמפורש שם ונמצא אם הקדישה פחות מב' שנים לפני היובל אין כאן גירוע אלא צריך שיתן כל החמשים כדדרי' התם מקרא דכתיב על פי השנים הנותרות ונגרע למיעוט שנים שתים והלכך מסתמא אין המקדיש מקדיש בפחות מב' שנים לפני היובל שלא יפסיד חמשים סלעים ולפיכך מן הסתם לא מצינו שיקדיש אחד שדה אחוזה שלו אלא במ"ח שנים של יובל והיינו משנה ראשונה עד שנת מ"ח ומ"ח בכלל שבכל אלו השנים שכיחי המקדישים כמו בשנה ראשונה וכן בשנה שניה וכן בכל השנים ואם בא לגאול גואל הוא לפי חשבון השנים לפני היובל הבא ובגירוע לפי שנים הנותרות וכן אתה מוצא שמקדישין בשנת מ"ח עצמה דאכתי איכא ב' שנים נותרות לפני היובל ויכול הוא לחשב גאולתו לפי אותן ב' שנים ואף אם הקדיש בתוך שנת מ"ח הדין כן אלא שצריך ליתן כפי ב' שנים שלימות וכמו ששנינו שם בריש הפרק אין מחשבין חדשים להקדש ומלבד אם הקדיש בפלגא דמ"ח כדתנינן התם. ומ"מ אתה מוצא אם הקדיש בתחלת שנת מ"ח כדאמרן וממ"ח שנים ואילך תו לא שכיחי המקדישין מטעמא דלעיל שלא יפסידו זהו דין המקדיש שדה אחוזה ובא לגואלה או אם יגאלנה אחר ויש הפרש בינוהן בדין זכיית הכהנים בשדה אחוזה שאם הוא גאלה אינה יוצאה מידו ביובל ואם איש אחר יגאלנה יוצא מידו ביובל לכהנים ואותו משמר הפוגע ביובל הוא זוכה בו ונוטלה ומתחלק לכל בני משמר וזהו דקאמר הכא אומנות גדולה היתה שם וכו' שבתחלה כאשר תקנו המשמרות ראו לתקן כ"ד משמרות כדי שימצא לפעמים שכל המשמרות זוכות בשדה אחוזה שהקדיש אחד וגאלה אחר וזהו לפי הני דשכיחי להקדיש בשנים של כל היובל והיינו משנה ראשונה עד שנת מ"ח ולא יותר דלא שכיחי להקדיש כדפרי' והשתא תמצא שכל הכ"ד משמרות נוטלות שדה אחוזה ושונות לא פחות ולא יותר וכגון שהיו הרבה מקדישין בשנים הללו ונמצא שיש כאן מ"ח שדות אחוזה שכל אחת ואחת הוקדשה בשנה בפני עצמה משנה הראשונה עד שנת מ"ח ומ"ח בכלל וכל אחת ואחת נגאלה על ידי אחר ולפי ערך השנים בגירוע או הרבה שדות ג"כ כך הוא החשבון. וכשבא היובל המשמרה הראשונה הפוגע ביובל זוכה בשדה או בשדות שנגאלו בשנה הראשונה ותו לא עד שיחזרו חלילה ומפני שהשדה או השדות של שנה שניה אין המשמרה שלאחריה מניחה לזכות בה דמה שנגאלה בשנה הראשונה זכתה משמרה הראשונה ומה שנגאלו בשנה שלאחריה זכתה המשמרת של אחריה וכן השלישית במה שנגאלה בשלישית וכן כולן עד סוף כ"ד המשמרו' שזכו בהשדות של המקדישין בכ"ד שנים של שני היובל ואחר כך חוזרות חלילה המשמרה הראשונה בשדות של שנת הכ"ה וכן כולן ונמצא שכולן נוטלות ושונות ואין משמרה אחת נוטלת יותר ולא פחות מחברתה וכן כולן ושפיר נדע עכשיו הטעם שלא תיקנו לא פחות מכ"ד משמרות ולא יותר שאם היו כ"ג משמרות כשנוטלות ושונות לפי סדרן ולפי דשכיחי המקדישין וא"כ היה ארבעים וששה הנוטלות ושונות והיה צריך לחזור חלילה ושתי משמרות הראשונות היו נוטלות ומשלשות והשאר אינן אלא שונות ואינן שוות והיה כאן איזה תחרות וקנאה ביניהן ואם היו יותר מכ"ד לא היו נוטלות ושונות אלא כ"ד והנותרות לא היו שונות וזהו אומנות וחכמה גדולה שיסדו כ"ד לא פחות ולא יותר כדי שיהא כולן שוין ונוטלות ושונות בשדה אחוזה אם יארע כך כמו שביארנו והיינו נמי דמשבח ר' אבהו וקאמר חישבתים שאין משמר נוטל ושונה וכו' שלאחר העיון והחשבון מצא שהוא מכוון כך שאין אחד נוטל ושונה יותר מחבירו אלא עד שיטול חבירו ג"כ כמוהו וכמבואר:


'''{{עוגן1|מה}} מקיימין רבנן וכו' וחטאתי נגדי תמיד.''' ה"ק שלא יהו בעיניו כאלו לא עשאן מעולם ושוכח מהן אלא יהו תמיד נזכרין שעשאן וחזר בהן ונמחל לו וע"י כך יזהר עוד מלחזור ולעשותן דשמא לא יהא ספק בידו לעשות תשובה עליהן:
Segment 7


'''{{עוגן1|צריך}} לפרוט את מעשיו.''' בוידוי יוה"כ וגרסי' להא בפ"ה דנדרים בהל' ד':
<b>טבעות עשו להן וכו'.</b> כל המשמרות היו להן לכל אחת ואחת טבעת כזה כנגד צואר הבהמה ושל בלגה טבעתה קבועה מיום שאירע לה כך:


'''{{עוגן1|מי}} גרס להם אני וכו'.''' כלו' כך אומר המקום מי גרם להם שיעשו אלהי זהב אני וכו' וכך הוא בתוספתא פ"ד והיינו דקאמר משה נמי הכי לפי שבזה לימד עליהם זכות ונמחל להם:
Segment 8


{{מרכז|'''<big>הדרן עלך פרק יום הכפורים וסליקא לה מסכת יומא בריך:</big>'''}}
<b>וחלונה סתומה שלא העמידו אותה על סכיניהן.</b> בשביל סכיניהן לגנוז שם כהאי דתנינן תמן וכו'. בסוף פ"ד דמדות ושלה היתה סתומה והיו צרוכין להשתמש בחלון של משמרה אחרת ולכל המשתמשין בשלהן שבח הוא להן:
סליק מסכת סוכה בריך רחמנא דסייען מריש ועד כען
אוחזר מתוך "http://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/מיוחד:השוואה_ניידת/446212"

תפריט ניווט