משתמש:עמד/ארגז חול: הבדלים בין גרסאות בדף

קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

משתמש:עמד/ארגז חול (עריכה)

גרסה מ־18:38, 20 ביוני 2023

הוסרו 36,939 בתים ,  20 ביוני 2023
אין תקציר עריכה
אין תקציר עריכה
אין תקציר עריכה
שורה 1: שורה 1:
Penei Moshe on Jerusalem Talmud Challah
Penei Moshe on Jerusalem Talmud Orlah
 
פני משה על תלמוד ירושלמי ערלה
פני משה על תלמוד ירושלמי חלה
 
merged
merged
 
https://www.sefaria.org/Penei_Moshe_on_Jerusalem_Talmud_Orlah
https://www.sefaria.org/Penei_Moshe_on_Jerusalem_Talmud_Challah
 
This file contains merged sections from the following text versions:
This file contains merged sections from the following text versions:
-Piotrków, 1898-1900
-Piotrków, 1898-1900
-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001886777/NLI
-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001886777/NLI


פני משה על תלמוד ירושלמי חלה
פני משה על תלמוד ירושלמי ערלה
תחילתדףכאן א/א
'''{{עוגן1|מתני'}} חמשה דברים חייבין בחלה.''' דילפינן לחם לחם ממצה כתיב התם לחם עוני וכתיב הכא באכלכם מלחם הארץ מה במצה אין יוצא י"ת אלא בהבא מחמשת המינים דכתיב לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני דברים הבאים לידי חמוץ כגון חמשת מינים הללו אדם יוצא בהן משום מצה יצאו שאר המינין שאינן באין לידי חמוץ אלא לידי סרחון אף בחלה אינו חייב אלא בלחם הבא מחמשת המינים אלו בלבד:
 
'''{{עוגן1|והכוסמין}}.''' איספילט"א בלע"ז שבולת שועל אוויינ"א שיפון סוגל"א:
 
'''{{עוגן1|ומצטרפין}} זה עם זה.''' אם בלל מחמשת המינין ועשה מהן עיסה מצטרפין כל המינים הללו שאם יש מכולן שיעור חיוב חלה חייבת ואם לא בלל אותן אלא עשה עיסה מזה בפני עצמה ומזה בפני עצמה ונגעו זו בזו אין כל המינין מצטרפין זה עם זה משום דבכה"ג אינו מצטרף אלא מין במינו והלכך החטין מצטרפין עם הכוסמין בלבד מפני שהכוסמין מין חטין והשעורין מצטרפות עם הכל חוץ מן החטין ושאר המינין כמין אחד הן לענין צירוף כגון שעורין וכוסמין ושבולת שועל ושיפון מצטרפין זה עם זה וכדתנן לקמן ריש פ"ד והכי מסיק בגמרא:
 
'''{{עוגן1|ואסורין}} בחדש מלפני הפסח וכו'.''' כך היא הנוסחא בכל הספרים וכן בפרק ר' ישמעאל במנחות ויש גורסין בהפך בחדש מלפני העומר וכו' ובגמרא הכא פליגי בהא ומסקנא דמילתא דאסור בחדש מלפני העומר והיינו עד הקרבת העומר וכן אסור לקצור מלפני קצירת העומר:
 
'''{{עוגן1|ואם}} השרישו.''' אחד מחמשת מינים הללו קודם לעומר העומר מתירן ואם לאו אסור לאכלה וכן לקצרה עד שיבוא העומר הבא לשנה הבאה:
 
'''{{עוגן1|גמ'}} כתיב והיה באכלכם מלחם הארץ וגו' יכול יהו כל הדברים חייבין בחלה.''' דבכלל באכלכם הן ת"ל מלחם ולא כל לחם חייבין:
 
'''{{עוגן1|אין}} לי אלא חטין ושעורין בלבד.''' דאותן הן ממיני תבואה שנשתבחה בהן הארץ:
 
'''{{עוגן1|ת"ל}} ראשית עריסותיכם ריבה.''' אף אלו השלשה שהן מיני תבואה:
 
'''{{עוגן1|וריבה}} הכל.''' ואימא ריבה הכל ואפילו שאר המינין וקאמר ר' יוסי בשם ר"ש וכו'. ור' מצא אמר כשהלך לקיסרין שמע מר' אחא ור"ז וכן אבא ר' יונה א"ל זה בשם ר' ישמעאל דנאמר לחם בפסח וכו' כדפרישית במתני':
 
'''{{עוגן1|תני}}.''' בתוספת' ריש פ"ק:
 
'''{{עוגן1|קרמית}}.''' זה הקצח ניילא בלע"ז דס"ל לריב"נ שבאה היא לידי מצה וחמץ כשאר חמשת המינין כלומר שהן ניכרות בין מצה לחמץ לפי שבאות לידי חמוץ:
 
'''{{עוגן1|ויבדקוה}}.''' ואמאי פליגי בדבר שנוכל לבדוק ולעמוד עליו אם בא לידי חמוץ או לא ומשני על עיקר בדיקתה הם חולקים כלומר דלאחר שבדקוה הן חולקין דר"י בן נורי בדק לזה הקרמית והיה נראה לו שבאת לידי חמוץ ולרבנן לא היה נראה כך וס"ל שלא מצאו אותה שבאת לידי חימוץ:
 
'''{{עוגן1|תמן}} תנינן.''' בפ"י דתרומות תפוח וכו' וגרסינן שם להא עד אין חימוצו חימוץ ברור ושם פירשתי:
 
'''{{עוגן1|וכמה}} דאת אמר וכו'.''' בעיא היא אי נימא דכמו דאת אמר דאין לך בא לידי חימוץ אלא אלו ה' מינין בלבד ולפיכך הן שחייבין בחלה כדילפינן ללחם לחם ואם ה"נ דכוותה אין לך מגרר עם כולן אלא חטים ושעורין בלבד וה"ה לשאר מחמשת המינין אלא דנקט בלישניה להני קמייתא וה"ה לאינך וכלומר שמגררין לשאר המינין עמהם שאם עשה עיסה מא' מהן עם א' משאר המינים וניכר בהעיסה טעם של זה שהוא מחמשת המינין שתהא חייבת בחלה ויהא אדם יוצא בה בפסח וקאמר ר' הילא בשם ר"ל דלא היא לפי שלא שנינו לקמן בפ"ג אלא העושה עיסה מן החטין ומן האורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה וכו' וא"כ שמעינן אינו נגרר האורז אלא עם החטין בלבד ולא עם השעורין וכן אינו נגרר משאר המינין אלא האורז בלבד:
 
'''{{עוגן1|מהו}} שיהו חייבין על קלי שלו.''' של אורז משום חדש דקס"ד דקלי שנאמר בתורה שאסור עד עצם היום הזה אף בקלי של שאר המינין נאמר ופשיט לה ר"ז דכתיב בחד קרא ולחם וקלי וגו' איתקש קלי ללחם את שחייבין על לחם שלו וכו' לאפוקי אורז ושארי המינין דאינן בכלל לחם כדילפינן לעיל וה"ה דאין חייבין על קלי שלו משום חדש:
 
'''{{עוגן1|עירב}} ארבעת קבין בפ"ע וחימצן וד' קבין בפ"ע ועירבן.''' כלומר שעשה עיסה שיעור חלה שהוא שני קבין אליבא דהילל בפ"ק דעדיות דס"ל מקביים לחלה ומחמשת המינין ושני קבין משאר המינין ועירבן זו עם זו ומתוך כך חימצן שהן באות לידי חימוץ ע"י התערובות:
 
'''{{עוגן1|וארבעת}} קבין וכו'.''' כלומר או שעשה בתחילה להד' קבין בפני עצמן והיינו קביים מחמשת המינין וקביים משאר המינין ואח"כ עירבן זו עם זו מהו שיתחייב ליטול חלה מכל הד' קבין הואיל ויש בהן שיעור חיוב חלה מחמשת המינין:
 
'''{{עוגן1|הרי}} בשעת חיובן לבא לידי מצה וחמץ.''' תשובת ר' זעירא לר' ירמיה היא דפשט לי' שהכל נתחייב בחלה מכיון דבשעת חיובן והיינו גלגול העיסה ראוין הן לבא לידי מצה או לידי חימוץ כלומר שהרי יש בהן שיעור חיוב חלה מדברים הבאים לידי חימוץ וכשעירבן נתחייב הכל בחלה:
 
'''{{עוגן1|אתייא}} דר' יונה כר' ירמיה ודר' יוסי כר' זעירא.''' כדמפרש ואזיל דכמו דר' ירמיה דנסתפק לו בהך בעייא ש"מ דס"ל דאיכא למימר עד שיהא קרוי לחם כלומר שתהא כל העיסה קרויה לחם ולאפוקי עיסה זו שנתערב בה משאר המינין אינה קרויה כולה לחם ולפיכך הוא דנסתפק ר' ירמיה בכה"ג וזהו כסברת ר' יונה לקמן בפרקין בהל' ה' דס"ל דהעושה עיסה מן הטבל חייבת בחלה אע"פ שיש בה מתערובת דבר שאינו מתוקן וה"נ כן:
 
'''{{עוגן1|דר'}} יוסי כר"ז וכו'.''' הך דר' יוסי ודר' הילא לקמן בפ"ג בהל' ו' הוא דאיתמר על המתני' העושה עיסה מן החטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה וגרסי' שם עלה אמר ר' הילא בין כרבנן דהכא בין כרבנן דהתם אמרין עד שיהא רובה דגן וטעמה דגן רב הונא אמר טעמה דגן אע"פ שאין רובה דגן ובתר הכי גריס שם ר' יוסי הוה מסמך לר' זעירא שמע קליה דר' הילא יתיב מתני ר' יוחנן אמר טעמה דגן אע"פ שאין רובה דגן ר' יוסי בשם ר' יוחנן עד שיהא רובה דגן וטעמה דגן אמר מחלפא היא בידיה סימן הוה לן ר' יוסי כרב הונא וכלומר כששמע ר' זעירא לר' הילא דמתני כך לדברי ר' יוסי בשם ר' יוחנן אמר דלא כך הן לדברי ר' יוסי ששנה בשם ר' יוחנן ונתחלף הדבר במאמר ר' הילא שהרי כך היה הסימן דמה ששנית בשם ר' יוחנן כמילתיה דרב הונא הוא דאמר לא בעינן טעמה ורובה אלא בטעמה דגן בלחוד הוא דסגי והיינו דקאמר הכא דמילתיה דר' יוסי דהתם אתייא כר' זעירא כמה דפשט כאן לר' ירמיה דנתחייב כל התערוב' בחלה הואיל ויש בו מין הקרוי לחם וכן אמרר' יוסי התם דלא בעינן רובה דגן אלא מכיון דטעמה דגן יש בה מין קרוי לחם קרינן בה:
 
'''{{עוגן1|אתייא}} דר' יוסי כר' הילא.''' בהא דקאמר התם ר' יוסי בשם ר' יוחנן למאי דמחליף ר' זעירא דר' יוסי הוא דקאמר דלא בעינן רובה דגן וזהו כר' הילא דהוה מתני כך בשם ר' יוחנן:
 
'''{{עוגן1|אע"ג}} דהוא פליג עליה.''' כלו' אע"ג דר' הילא משמיה דנפשיה פליג על ר' יוסי דהא קאמר לעיל שם דבין כרבנן דהכא ובין כרבנן דהתם עד שיהא רובה דגן וטעמה דגן מ"מ בהא דמתני בשם ר' יוחנן שניהם שוין בזה דכך אמר ר' יוחנן דטעמה דגן אע"פ שאין רובה דגן:
 
'''{{עוגן1|שמע}} כולהון מן אהן קרייא.''' לא מן הג"ש דלחם לחם דלעיל אלא שלמד דכולהו חמשת המינין בלבד הן שקרויין לחם מן הפסוק הזה בישעיה סימן כ"ח ושם חטה וגו':
 
'''{{עוגן1|שורה}} זו שבולת שועל.''' על שם שהיא עשויה כשורה שהשבולת מצד אחד הוא כשורה זו:
 
'''{{עוגן1|גבולתו}} לחם.''' כלומר וכתיב גבולתו לומר דעד כאן הוא גבולו של הנקרא לחם ולאפוקי שאר המינין:
 
'''{{עוגן1|ולמדין}} מן הקבלה.''' בתמיה וכי אנו למדין דין מדברי קבלה ומשני ר' סימון מן מה דכתיב בתריה דהאי קרא ויסרו למשפט אלהיו יורנו כמי שהוא דבר תורה דיורנו משמע שלמדין מכאן הוראה לדין כמו שלמדין מד"ת:
 
'''{{עוגן1|אילין}} נשייא וכו'.''' איידי דאיירי בהאי קרא קאמר נמי להא אלו הנשים האומרות לא צריכין אנחנו להטפל ולהעלות בנינו לבה"כ ולבתי מדרשות כדי ללמוד לפי שאם ראוי הוא ללמוד ילמוד הוא ממילא אלו הנשים אין עושין בטוב אלא אמר הכתוב ויסרו למשפט אתה צריך לייסרו ולחנכו למשפט התורה והדר אלהיו יורנו ללמוד:
 
'''{{עוגן1|דר'}} ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה היא.''' הא דתני במתני' חמשה דברים חייבין וכו' ואסורין בחדש ולקצור לפני העומר וקס"ד דחמשה דברים הללו כל א' וא' למין בפני עצמו חשיב ליה ולא אתייא אלא כר' ישמעאל ולא כרבנן כדלקמן:
 
'''{{עוגן1|יכול}} מביא מן הכוסמין וכו'.''' אמנחת העומר קאי וכך היא שנויה בת"כ פ' ויקרא בפ' ואם תקריב מנחת בכורים לה':
 
'''{{עוגן1|ודין}} הוא.''' שלא יביא מנחת העומר מאלו שלשה מינין דמה אם החטין שהן כשרין לכל המנחות אינן כשרים למנחת העומר לפי שמנחת העומר מן השעורים היא כדיליף התם לעיל נא' כאן אביב ונא' אביב במצרים כי השעורה אביב מה אביב האמור שם שעורין אף כאן שעורין:
 
'''{{עוגן1|אלו}} כוסמין שלא כשרו לשאר כל המנחות.''' שהרי סולת נאמר בהן ואין סולת אלא מן החטין. אינו בדין שלא יכשרו למנחת העומר:
 
'''{{עוגן1|השעורין}} עצמן יוכיחו.''' שהרי אף הן אינן כשרין לשאר המנחות ואעפ"כ כשרו למנחת העומר:
 
'''{{עוגן1|שמנחת}} סוטה באה מהן.''' דכתיב בה קמח שעורין וא"כ מצינו למנחה שבאה מן השעורין משא"כ בכוסמין וכו' שלא מצינו לשום מנחה שבאה מהן:
 
'''{{עוגן1|יצאו}} החטין מן הכתוב.''' נתמעטו חטים למנחת העומר מן הכתוב כדילפינן אביב אביב וכוסמין וכו' נתמעטו מק"ו דהשתא אין שום פירכא על הק"ו:
 
'''{{עוגן1|מיסבר}} סבר ר' יודה בן פזי שמנחת העומר באה מן הכוסמין וכו'.''' בתמיה ר' יודה בן פזי דקאמר הכי בשם ר' ישמעאל דצריך ללמוד מן ק"ו שאין מנחת העומר באה מאלו הג' מינין הא לאו הכי הוה סבור שהיא באה מהן וקשיא ל"ל הק"ו אלו מאן דאמר תאנים שחורות עלי בנדר שמא אינו מותר בלבנות בתמיה והלא לא אסר עצמו אלא מן השחורות שאמר ולבנות לא אמר והכא נמי דכוותה שהרי שעורה אביב אמר כלומר מקרא דאביב לא למדנו אלא שעורה בלבד אבל שבולת שועל אביב לא נאמר וכן כוסמין ושיפון אינן במשמע המקרא דאביב ומהיכי תיתי שיוכשרו למנחת העומר. ברם כרבנן שלשה מינין הן. השתא מסיק להא דקאמר דמתני' דקחשיב להו לחמשה מינין כר' ישמעאל היא דאתייא דאיהו דקאמר שלא הוכשרו כוסמין ושבולת שועל ושיפון לעומר דכולן אינן ממין שעורין וא"כ כל חד וחד למין בפני עצמו הוא דחשיב אבל לרבנן אלו החמשה שלשה מינין הם דשיפון מין כוסמין הן ושבולת שועל ממין שעורין הוא ולא תני חמשה:
 
'''{{עוגן1|רבנן}} דקסרין.''' מקשין על הא דאוקי ר' יודה בן פזי למתני' כר' ישמעאל ולא כרבנן וכי מה תנינן חמשה מינין בתמיה לא חמשה דברים הוא דתנינן א"כ כרבנן נמי אתייא דאלו חמשה דברים יש בהן שני דברים מין אחד הכוסמין והשיפון ושני דברים מין אחד השעורין ושבולת שועל:
 
'''{{עוגן1|תמן}} תנינן.''' לקמן ריש פ"ד איזהו מין במינו וכו' וקשיא על הא דתנינן כאן שכל אלו החמשה מצטרפין זה עם זה:
 
'''{{עוגן1|ר'}} יוסי אמר לה.''' להאי שינויא סתם ור' יונה קאמר בשם ר' יוחנן תמן בפ"ד בנשוך כלומר שעשה העיסה מזו בפני עצמו ומזה בפני עצמו ונתן אותן זו אצל זו והן נוגעות ונושכות זו מזו דבכה"ג הוא דאמרינן דאין מצטרפות אלא החטין עם הכוסמין וכו' וכאן במתני' בבלול שעירב ועשה עיסה אחת מהן ובכה"ג אמרינן כל אלו החמשה מצטרפין זע"ז לכשיעור:
 
'''{{עוגן1|תני}} ר' חייא כן.''' שאם בלל מכולן מצטרפות הכל התבואה הקמחות ובציקות:
 
'''{{עוגן1|עירס}} ראשי עיסיות.''' שלא עירב אלא ראשי העיסות בלבד מהו שיצטרפו כולן זע"ז:
 
'''{{עוגן1|א"ר}} יוסי.''' מאי תיבעי לך וכי זה הנשוך לאו כמעורס הוא ואפ"ה את אמר אינו מצטרף אלא מין במינו דווקא וה"נ אינו מצטרף אלא מין במינו:
 
'''{{עוגן1|מהו}} שילקו על חלתן דבר תורה.''' אם עירב מכולן ועשה עיסה אחת מהן מהו שילקה הזר האוכל חלה של עיסה זו המעורבת וקאמר ר' יונה וכו' בשם ר"ל שאין לוקין על החלה שלהן מן התורה דאין מצטרפות אלא מדבריהן:
 
'''{{עוגן1|רשב"ל}} כדעתיה.''' לשיטתיה אזיל דס"ל בעלמא דאיסורין מבטלין זה את זה:
 
'''{{עוגן1|דאיתפלגון}}.''' כדאשכחן דפליגי ר' יוחנן ור"ל בהא:
 
'''{{עוגן1|ששחקן}}.''' שבללן זע"ז ואכלן:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ר' יוסי ולא דמיין.''' האי דהכא להא דפליגי בפיגול והנותר דתמן אמרו בגוונא שזה אסור בפני עצמו וזה אסור בפני עצמו ובהא פליג ר' יוחנן וסבירא ליה לא ביטל זה את זה אבל הכא עדיין לא באו לאיסור מקודם שנתערבו ואם כן בהא לכ"ע אמרינן שני דברים רבים על אחד ומבטלין אותו. וכבר ביטלו וכו'. כלומר שהרי כבר ביטלו אותו עד שלא נעשה העיסה וחל עליה האיסור:
 
'''{{עוגן1|אלו}} אמר.''' כהאי גוונא שכבר עשה חמש עיסיות מחמשה מינין וחל איסור חלה על כל אחת ואחת ואחר כך עירבו אותן יחד והיה אומר ר"ל בכהאי גוונא אין לוקין על חלתן דבר תורה יאות אתה אומר דר"ל כדעתיה דסבירא ליה איסורין מבטלין זה את זה ור' יוחנן פליג עלה אבל השתא לא דמי כלל לפלוגתייהו:
 
'''{{עוגן1|הלל}} הזקן היה כורך שלשתן כאחת.''' פסח מצה ומרור ואוכלן ביחד:
 
'''{{עוגן1|חלוקין}}.''' הן חביריו על הלל הזקן דסבירא ליה שהן מבטלות זה את זה:
 
'''{{עוגן1|והא}} ר' יוחנן.''' בעצמו היה נוהג כך שכרך מצה ומרור ואוכלן:
 
'''{{עוגן1|כאן}} בשעת המקדש.''' חלוקין הן על הלל לפי ששלשתן מדאורייתא ומבטלות זא"ז כאן שלא בשעת המקדש היה ר' יוחנן אוכל משום שמרור בזמן הזה דרבנן ולא אתי דרבנן ומבטל למצה שהוא דאורייתא אף בזמן הזה:
 
'''{{עוגן1|ואפי'}} תימר וכו'.''' כלומר דהדר קאמר דלא צריכין להא דאפ"ת שכאן וכאן בשעת מקדש ל"ק דר' יוחנן לא קאמר אלא שחלוקין על הלל על שהיה כורך שלשתן ביחד ואוכלן מפני ששני דברים הן רבים על א' השלישי ומבטלין אותו אבל בשני דברים בלבד אפי' אם היה בשעת המקדש שהן מן התורה אין אחד מבטל את חבירו:
 
'''{{עוגן1|כשם}} שאין האיסורין וכו'.''' ופליג אדר"ל כך אין המצות מבטלות זא"ז וכהלל הזקן:
 
עשה עיסה אחת מכל חמשת המינין וחזר ועשה חמש עיסיות ממין אחד ועירב את כל העיסיות ביחד:
 
'''{{עוגן1|חיטין}} שבו מהו וכו'.''' כלומר אם החמשה עיסיות שהיו ממין אחד היו מחטין מהו שיבטלו חטין שבו שהן בהעיסה הראשונה שהיא מחמשת המינין את החטין שבו בחמש עיסיות שהן ממין חטין וכן אם היו החמש עיסיות ממין שעורין מהו שיבטלו שעורין שבו בעיסה הראשונה את שעורין שבו באותן החמשה עיסיות וכלומר דהבעיא היא אם עכשיו נתבטל זה המין של חמשה עיסיות בתוך הראשונה מפני שיש בה כמה מינין או דילמא אמרינן מצא מין את מינו ולא נתבטל:
 
'''{{עוגן1|א"ר}} חייא בר אדא.''' מאי תיבעי לך דכי לא כן א"ר יוסי שני דברים וכו' וא"כ ה"נ כן דמכיון שעירב אותו המין שבחמשה עיסיות עם העיסה הראשונה שיש בה חמשת המינין מבטלין אותו:
 
'''{{עוגן1|לא}} צורכה דלא עשה וכו'.''' כלומר לא איצטריך לך למיבעי אלא כך אם עשה חמש עיסיות מחמשת מינין ועירבן יחד וחזר ועשה חמש עיסיות מחמשה מינין ולא עירבן יחד עד לבסוף שעירב הראשונות עם האחרונות דהשתא איכא למיבעי אם מבטלין החטין שבכאן את החטין שבכאן והשעורים שבכאן את השעורים שבכאן דמי נימא הואיל והעיסות השניות לא עירבן יתד בתחילה אע"פ שעכשיו נתערבו עם הראשונות הרי הן כאלי כל מין ומין בפ"ע ומצטרפות מין שבזו עם מינו שבזו או דילמא מכיון שמ"מ עכשיו נתערבו הראשונות עם השניות והחטין וכן השעורין נתבטלו בהראשונות שהרי יש שאר מינים שרבו עליהן מבטלין הן עכשיו גם לאותו המין שבעיסות השניות ואין מצטרפין זה עם זה ולא איפשיטא:
 
'''{{עוגן1|ואסורין}} בחדש וכו'.''' אית תניי תני מלפני הפסח כמו הנסחא הכתובים לפנינו במתני' והיינו מלפני מחרת הפסח שהוא ששה עשר יום הבאת העומר ולהאי תנא היום הוא מתיר דכשהאיר המזרח מותר בחדש ולאידך תניי דתני במתני' אסורין בחדש מלפני העומר הבאת העומר הוא מתיר ולא מקודם וכדמפרש לקמן:
 
'''{{עוגן1|מאן}} דאמר מלפני הפסח מסייע לר' יוחנן.''' דלקמן דקאמר אפי' בשעת הקרבן היום הוא המתיר ומתני' בשעת המקדש איירי ולאידך תנא דתני מלפני העומר מסייע לחזקיה דאמר בשעת המקדש שהביאו קרבן העומר הקרבן הוא המתיר ולא מקודם:
 
'''{{עוגן1|דאמר}} ר' יונה וכו'.''' כלומר לר' יונה שמיע ליה דהכי אמר חזקיה בהדיא דבשעת הקרבן הקרבן מתיר ושלא בשעת הקרבן כגון בזמן הזה היום הוא המתיר ור' יוסי קאמר דלא אמר חזקיה בהדיא לתרווייהו אלא דאיהו קאמר בשעת הקרבן הקרבן מתיר ותו לא ואנן ממילא שמעינן דמודי חזקיה דשלא בשעת הקרבן היום מתיר ואין בין ר' יונה לר' יוסי אלא שינוי הלשון בעלמא:
 
'''{{עוגן1|טעמא}} דר' יוחנן וכו'.''' כלומר דר' הילא מפרש דלא תימא דס"ל לר' יוחנן דהיום מתיר מיד כשהאיר המזרח אף בשעת הקרבן דהא ליתא אלא דהכי הוא דיליף ר' יוחנן דכתיב גבי איסור חדש עד עצם היום הזה למדנו שיום ששה עשר הוא המתיר יכול אפי' בשעת הקרבן היום מתיר ת"ל עד הביאכם וגו' יכול עד הבאת הקרבן ממש ת"ל עד עצם היום הזה הא כיצד אתה מקיים לשני הכתובים האלו טול מבנתיים זמן הבאה כלומר דלא בעינן דווקא עד שיקרב הקרבן ממש אלא מיד כשהגיע זמן הבאה מותר וקאמר דאף בשעת הקרבן היום מתיר היינו זמן הבאת הקרבן של היום הוא מתיר אבל לא כשהאיר המזרח:
 
'''{{עוגן1|מודה}} ר' יוחנן באיסור שהוא אסור.''' אע"ג דקאמר דזמן הבאה מתיר היינו שלא יהא עובר בלאו אבל מודה הוא שאסור לאכול חדש בשעת המקדש עד אחר הקרבת העומר ופליגי בהא דמהו איסורו לר' יוחנן ור' ירמיה קאמר איסורו מן התורה דלא גלי קרא אלא שלא יהא עובר בלאו מזמן הבאה ואילך ור' יונה ור' יוסי דאמרו תרווייהו דאין איסרו עד אחר הקרבה ממש אלא מדבריהן בעלמא:
 
'''{{עוגן1|מיליהון}} דרבנן.''' דלקמן מסייע לן דאין איסורו אלא מדבריהם לר' יוחנן:
 
'''{{עוגן1|דתנינן}} תמן.''' במנחות פרק רבי ישמעאל אין מביאין מנחות ובכורים ולא מנחת נסכים של קרבן בהמה מתבואה חדשה קודם לעומר ואם הביא פסול ואמרי עלה ר' יהושע ור' יונה ור' אימי בשם ר' יוחנן דלא שנו אם הביא פסול אלא דוקא קודם ששה עשר כגון בי"ג ובי"ד ובט"ו וכלומר אפילו קרוב לששה עשר ומכ"ש מקודם אבל בששה עשר עצמו אם עבר והביא קודם להקרבת העומר כשר ואי אמרת איסורו של חדש ד"ת הוא קודם להקרבת העומר ממש א"כ לא שנייא הוא י"ג הוא י"ד הוא ט"ו הוא י"ו עצמו דכל זמן שלא הוקרב העומר לא הותר החדש אפילו להדיוט ובדין הוא שאם עבר והביא פסול אלא ודאי דאין איסור חדש להדיוט עד אחר הקרבה ממש אלא מדבריהם לר' יוחנן והלכך משהגיע זמן הקרבה ביום י"ו אם עבר והביא כשר הואיל והותר החדש מכללו אצל הדיוט מן התורה:
 
'''{{עוגן1|ועוד}}.''' ראיה מן הדא דאמר ר' זעירא על ידי דרב כרבי יוחנן כצ"ל. הלכך נמי דעתיה דרב דבני דרבי חייא רבה דהוא סבר כוותהון ואי אמרת איסורו ד"ת לר' יוחנן רב בר דעתיה דר' יוחנן בתמיה כלו' דאי הכל מד"ת למה ליה לתלות לדעתיה דרב דכר' יוחנן ס"ל הלא חזקיה הוא בנו דר' חייא רבה ואי הוי הא בהדיא קאמר דבשעת הקרבן הקרבן הוא מתיר ולא מקודם ואין בין חזקיה לרבי יוחנן אלא הלאו ומאי האי דקאמר דבנו דרבי חייא רבה סבר דכוותהון הרי חזקיה מחמיר טפי אלא ודאי דר' יוחנן ס"ל דאין איסורו מן התורה קודם הקרבה ממש והשתא ה"ק דרב לא שנה להאי דחזקיה דפליג על רבי יוחנן ומחמיר בה טפי כדתני לעיל אלא ע"י דרב גופיה ס"ל כרבי יוחנן דמיקל בה וס"ל דמן התורה מותר מיד כשהגיע זמן הקרבה שנה להאי דחזקיה דהוא סבר נמי דכוותהון דבשעת הקרבן זמן הבאה הוא דמתיר ולא בעי עד אחר הקרבה ממש:
 
'''{{עוגן1|והתנינן}}.''' השתא פריך למ"ד דאין איסורו אלא מדבריהם עד אחר הקרבה דהא תנינן בפ' בתרא דר"ה ובכמה מקומו' משחרב בה"מ התקין ר' יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף והוא ששה עשר כולו אסור משום מהרה יבנה בה"מ ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו בהאיר מזרח השתא נמי ניכול ולא ידעי דאשתקד לא הוה עומר האיר המזרח מתיר השתא דאיכא עומר עומר הוא דמתיר ובשלמא דאם תימר דאיסורו ד"ת עד אחר הקרבה ניחא הא דהתקין אחר שחרב המקדש שיהא כולו אסור לפי שכשיבנה המקדש יהיה איסורו מן התורה עד אחר הקרבת העומר ומשום הך גזירה דאמרן הוסיף והתקין אלא אי אמרת דאין איסורו אלא מדבריהם עד אחר הקרבה אפי' בזמן המקדש ויש תקנה אחר תקנה בתמיה דבזמן המקדש גופיה מתקנת דבריהם הוא דאסור ואנן ניקום ונוסיף לתקנה משחרב המקדש לאסור כל היום משום הך גזירה דיאמרו וכו' הא אפי' בזמן דאיכא עומר אינו אסור אלא מכח תקנת דבריהם בעלמא:
 
אמר ר' יוסי בר בון לעולם אפי' בזמן המקדש איכא למימר דאין איסורו עד אמר הקרבה אלא מדבריהם והא דקשיא לך על תקנת ריב"ז שהוסיף משחרב המקדש היינו טעמא דמפני הרחוקין הוא דהתקין כך דתנינן שם משקרב העומר הותר החדש מיד והרחוקין שאינן יודעין אם קרב העומר או לא מותרין מחצות יום ולהלן כדמפרש התם טעמא מפני שהן יודעין שאין ב"ד מתעצלין בו להקריבו עד אחר חצות ומכיון דהרחוקין אינם מותרין אפילו בזמן דאיכא עומר אלא מחצות יום ולהלן הוסיף ריב"ז לתקן משחרב המקדש לאסור כל היום:
 
ר' ירמיה בשם ר' חייא קאמר דאף בשעת הקרבן היום הוא מתיר ומשמע דאין איסור כלל עד אחר הקרבה ולפיכך קאמר ר' הונא דברייתא דהביא חזקיה לעיל פליגא עלוי דאין אתה מקיים אלו ב' הכתובים אא"כ תחלק בין שעת הקרבן ובין שלא בשעת הקרבן:
 
'''{{עוגן1|והתנינן}}.''' השתא פריך לחזקיה דלדידיה שלא בשעת הקרבן היום מתיר מדאורייתא כדיליף מקרא והתנינן דר' יוחנן בן זכאי התקין משחרב המקדש שיהא יום הנף כולו אסור ומ"ט החמיר כל כך ואי משום הך גזירה דלעיל לא היה לו להחמיר אלא עד חצות דהרי אף כשיבנה המקדש אחר הקרבה מיהת מותר ומחצות יום ולהלן הא אמרינן דאין חוששין כלל לפי שאין הב"ד מתעצלין בו:
 
'''{{עוגן1|איתותבת}} קומי ר' ירמיה.''' הקשיתי קושיא זו לפני ר' ירמיה. ואמר לי דמתקנת ריב"ז לא קשיא מידי:
 
'''{{עוגן1|אין}} יסבור ר' חזקיה כר' יהודה וכו'.''' כלומר דיכילנא לשנויי לך דאפשר הוא אם יסבור ר' חזקיה דהך תקנתא דריב"ז כר' יהודה הוא דאתייא דאמר התם והלא מן התורה הוא אסור כל היום בזמן דליכא עומר דכתיב עד עצם היום הזה וס"ל דעד ועד בכלל ובזמן דאיכא עומר גלי לן קרא עד הביאכם וגו' והא דקאמר התקין ריב"ז דרש והתקין הוא דדריש להני קראי כר"י והתקין כך וא"כ מהך דריב"ז לא תקשי לדחזקיה דבשיטת ר' יהודה היא. א"נ דה"ק דנוכל לפרש לדחזקיה דאיהו גופיה ס"ל כר' יהודה דשלא בשעת הקרבן דקאמר היום מתיר היינו עד שיעבור כל יום ששה עשר וכר' יהודה דס"ל עד ועד בכלל וריב"ז נמי כר' יהודה ס"ל ודרש והתקין קאמר ועיקר:
 
'''{{עוגן1|תמן}} חשין לצומא רבא תרין יומין.''' בפ"ק דר"ה גריס לה על המתני' על ששה חדשים השלוחין וצאין וכו' ומתקנת ריב"ז נשנה שם במתני' לקמן ואיידי דאיירי הכא מתקנת ריב"ז ומהך דאין הב"ד מתעצלק מייתי נמי להא דקאמר תמן בבבל יש שהיו חוששין לצום שני ימים בשביל יה"כ מספק שלא היו יודעין אם עיברו ב"ד שבא"י את אלול או לא ואמר להן רב חסדא למה לכם להכניס עצמכם למספק הזה שתוכלו להסתכן מחמת כך הלא חזקה הוא שאין הב"ד מתעצלין מלשלוח שלוחין להודיע להגולה אם עיברו אלול או לא:
 
בר אבוי והתם גריס אבוה דר' שמואל בר רב יצחק והוא רב יצחק גופיה:
 
'''{{עוגן1|אפסק}} כרוכה ודמך.''' כשהפסיק מן התענית ורצה לכרוך לסעודה נתחלש ונפטר ועל שהכניס עצמו לסכנה מספק לא הזכירו שמו להדיא ואמרו אבוה דר' שמואל בר רב יצחק:
 
'''{{עוגן1|אם}} השרישו קודם לעומר.''' תנינן דהעומר מתירן ופליגי בה מאי קודם לעומר:
 
'''{{עוגן1|ר'}} יונה אמר קודם להבאה.''' אם השרישו קודם להבאת העומר אף על פי שבשעת קצירה אכתי לא נשרשו העומר מתירן ור' יוסי אומר צריך שישרשו קודם לקצירת העומר:
 
'''{{עוגן1|אמר}} רבי יונה הבאה מתרת להבאה וכו'.''' כלומר בדין הוא שיהא כל אחת ואחת מתרת לכיוצא בה דהבאה מתרת להבאה שאין מביאין שום מנחה מתבואה חדשה מקודם להבאת מנחת העומר וקצירה מתרת לשאר קצירה דאין קוצרין לפני העומר ואם כן הוא הדין להשרשה שהיא הבאה בקרקע בדין הוא שתהא הבאת העומר מתרת למה שהובאה בקרקע מקודם לה ורבי יוסי אומר דאין ראיה אלא דהכא לענין שיהא מותר להדיוט הכל בקצירה הדבר תלוי והקצירה היא שמתרת הבאה בהקרקע מקודם לה ומתרת ג"כ להקצירה:
 
'''{{עוגן1|לפום}} כן רבי יוסי חווי בה.''' כלומר שמכאן הגיד גם לדין הזה שאם קצר העומר לרבים והיינו לצורך הצבור להקריבו ונטמא וצריך לקצור עומר אחר חזר היחיד לאיסורו של קצירה עד שיקצור העומר האחר משום שהכל בקצירה תליא מילתא ואנן בעינן קצירה הראויה להבאה וליכא וכדפליגי גם בזה לקמיה:
 
'''{{עוגן1|רבי}} יונה אמר קודם לקצירה וכו'.''' כלומר בהא שקצר לרבים ונטמא איפכא הוא דפליגי דרבי יונה ס"ל קודם לקצירה של עומר אסור לקצור קצירה אחרת ומכיון שכבר קצר לעומר אע"פ שנטמא הקצירה מתרת לקצירה אחרת ור' יוסי ס"ל קודם להבאה כלו' הקצירה שהיא ראויה להבאה היא שמתרת לקצירה ולא זו שאינה ראויה להבאה. כך היה נראה לפרש לפי הגי' הכתובה לפנינו ברישא גבי השרשה דרבי יונה ס"ל קודם להבאה ורבי יוסי ס"ל קודם לקצירה וא"כ הכא איפכא הוא דס"ל בקצר ונטמא אלא דמהא דלקמן לא משמע הכי אלא הכל לענין התרה של השרשה הוא דאיירי לפיכך צריך להפוך הגי' ברישא דר' יונה אמר קודם לקצירה ור' יוסי אומר קודם להבאה וכן הא דבתרה לעיל צריך להפך דברי רבי יוסי לר' יונה ודברי ר' יונה לר' יוסי והאי דהכא ר' יונה אמר קודם לקצירה וכו' כמו גופא הוא ואדלעיל קאי. גופא דפליגי בה רבי יונה ורבי יוסי בענין השרשה מה שמתירה דר' יונה אומר מה שהוא קודם לקצירה ור' יוסי אמר אף אם השרישה קודם הבאה היא שמתרת אותה:
 
אמר ר' יונה מילתא דכהנא דדריש לה מקרא מסייע לי דקודם לקצירה צריך שישרישו והקצירה מתרת אותן:
 
'''{{עוגן1|זו}} ביכרה ואחרת לא ביכרה.''' כלומר מדקרי לה מנחת בכורים משמע שמביא ממה שביכרה בראשונה והאחרים לא ביכרו וא"כ הכל שלא ביכרו בכלל והגע עצמך אפילו האחרים לא הגיעו אלא להיות עשבים ואפילו עדיין אינן אלא בהשרשה בקרקע העומר בא ומתיר אותן והשתא וכי לא קודם קצורה אנן קיימין בהכתוב הזה. דהרי כתיב ואם תקריב מנחת בכורים לה' אביב קלוי באש וגו' וזה הכל בקצירה משתעי שתקצור מהאביב וגו' ומהן תקריב את מנחת בכוריך וא"כ מה שהקצירה מתרת להשרשה שהיא קודם לה היא שמתרת:
 
'''{{עוגן1|ועוד}}.''' ראיה מן הדא דתני בברייתא המנכש בשלשה עשר בניסן שעוקר עשבים הרעים ונתלש ע"י כך הקלח של התבואה בידו ה"ז שותלו במקום הטינא כלומר במקום הלח כדי שיחזור וישריש לפי שהקצירה אסורה מקודם לעומר אבל לא במקום הגריד שהוא יבש ואינו חוזר ונקלט בתוך הקרקע וכקציר לפני העומר הוא ומדקתני המנכש בי"ג ולא קתני סתם המנכש לפני העומר ש"מ דבדוקא קתני שיהא כאן שיעור להקליטה והשרשה שהוא מן הסתם שלשה ימים כדי שתהיה קצירת העומר מתירתה והרי יש כאן י"ג וי"ד וט"ו ובערב ליל י"ו הוא זמן קצירת העומר כדתנן בפרק ר' ישמעאל מצותה לקצור בלילה ומקצת היום ככולו כלומר שאע"פ שזה היה בי"ג ואין כאן ג' ימים שלמים מ"מ הואיל ואמרינן בכל דוכתי מקצת היום ככולו יש כאן ג' ימים וא"כ שמעינן דקצירת העומר היא שמתרת לאותן שהשרישו מקודם דאל"כ מאי איריא דקתני המנכש בי"ג:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ר' יוסי.''' מהא לא שמעינן מידי דמילתא דאבינא מסייע לי דאמר הא דקתני המנכש בי"ג מילתא אחריתא קמ"ל דתפתר כהדא מתני' מקום שנהגו שלא לעשות מלאכה. בי"ד מיירי ולהכי קתני המנכש בי"ג בדוקא:
 
'''{{עוגן1|אבל}} וכו'.''' קושיא היא דתידוק מינה אבל במקום שנהגו לעשות מלאכה בי"ד לא מיתוקמא ואמאי וכי לא בתלוש הוא דאמרו דבמקום שנהגו תליא מילתא דמקום שנהגו היתר במלאכת תלוש הוא דנהגו שמא במחובר בתמיה והכא דבמחובר הוא דאיירי וא"כ אמאי קאמרת תיפתר כהדא מתני' וכו' והא במחובר לעולם אסור הוא וקאמר דאשכאן חדא ברייתא דתני דמקום שנהגו לעשות בתלוש עושין אפי' במחובר והלכך אצטריך למימר תיפתר כהדא מתני' דמקום שנהגו שלא לעשות מלאכה בי"ד איירי:
 
'''{{עוגן1|ואם}} לאו אסורין וכו'.''' קתני במתני' ושאל ר"א מהו שיביא עומר הבא מהן ולמ"ד לעיל דהשרשה קודם קצירה בעינן ואם לא נשרשו אלא בין קצירה לבין הבאה שוב אין העומר דהאי שתא מתירן אלא עד שיבוא עומר הבא וא"כ הקצירה היא העיקר ועד זמן קצירה הן אסורין ושייכא הך בעיא דמהו שיעשה לשנה הבאה ראשית קציר מאלו ויביא העומר מהן דאלו למ"ד דהבאת העומר הוא המתיר א"כ אלו שצריכין היתר בעומר הבא דוקא ע"כ שהשרישו אחר הבאת העומר דממילא נמי דהבאת העומר הבא הוא שמתירן לא שייכא הך בעיא כלל דהרי הן צריכין להבאת העומר הבא שיתירן דהא לדידיה הבאת העומר הוא העיקר והיאך יכול להביא העומר מהן והא לאו ראשית קציר הוא דע"כ כבר נקצר לעומר קציר אחר אלא לאידך מ"ד דהקצירה היא העיקר הוא דקא בעי כדאמרן:
 
'''{{עוגן1|אפשר}} לומר וכו'.''' ומתמה הש"ס על עיקר הבעיא וכי היאך אפשר לומר שיבא העומר מהן. דהא מיהת ישן משל אשתקד הוא וחדש וישן אין תורמין ומעשרין מזה על זה ואת אמר הכן בתמיה דעומר מן הישן יהא מתיר את החדש:
 
'''{{עוגן1|התיבון}}.''' עוד תיובתא על שאלת ר"א דס"ד הואיל ואלו שהשרישו אחר העומר ותלוין הן בעומר הבא להתירן יהא העומר עצמו בא מהן והרי שאר המונין שהרי הן תלוין בעומר שיתירן ואעפ"כ אין העומר בא מהן דאין עומר בא אלא מן השעורין:
 
'''{{עוגן1|לא}} אם אמרת וכו'.''' הדר קאמר דהא לאו קושיא היא דאם אמרת בשאר המינין שלא כשרו כלל לעומר כדילפינן לעיל אביב אביב דאינו בא אלא מהשעורין תאמר בבעיא דילן בשעורין הוא דאיבעי' לן שהן כשרין למנחת העומר והואיל והן תלוין בעומר הבא איכא למימר שהעומר בא מהן ומאי:
 
'''{{עוגן1|חברייא}}.''' אמרין בשם ר"א דהדר פשיט לנפשיה דאין עומר בא מהן דבעינן ראשית קצירך של שנה זו ולא זה שהוא סוף קצירך דשל אשתקד הוא ור"ז קאמר משמיה טעמא אחרינא דאין עומר בא מהן דמנחת בכורים כתיב ואין אלו בכורים דהרי משל אשתקד הן ולא נתבכרו מאז:
 
'''{{עוגן1|מה}} נפק מביניהון.''' מבין הני טעמי וקאמר אם עבר והקריב מהן איכא בינייהו על דעתון דחברייא פסול משום דראשית קצירך דקאמר קרא לעכב הוא אבל על דעתי' דר' זעירא כשר הוא משום דבכורים למצוה הוא דנאמר וכדכתיב כרמל בהאי קרא וגם כן למצוה הוא דאם לא מצא כרמל והוא רך מביא מן היבש כדתני בת"כ בפרשת ויקרא:
 
'''{{עוגן1|דברי}} חכמים.''' אבל לדברי חכמים קאמר ר' יוסי בר' בון דהכי סבירא להו והן שהביאו שליש לפני ראש השנה וכו' כלומר דדוקא בשהביאו שליש לפני ר"ה דאז אין העומר בא מהן לפי שישן הוא ואין הישן מתיר את החדש אבל אם לא הביאו שליש אלא לאחר ראש השנה הרי הן כתבואה חדשה של שנה זו והעומר בא מהן:
תחילתדףכאן א/ב
'''{{עוגן1|מתני'}} האוכל מהן כזית מצה בפסח יצא י"ח.''' כדפרישית במתני' דלעיל שאין יוצאין בשאר המינין אלא באחד מאלו חמשת המינין דווקא דכתיב לא תאכל עליו חמץ וגו' את שבא לידי חימוץ כגון חמשת מינים הללו ואתה מתחייב עליו משום לא תאכל עליו חמץ אתה יוצא ממנו י"ח מצה יצאו שארי מינין שאינן באין לידי חימוץ אלא לידי סרחון ואין אתה מתחייב עליו משום חמץ אין אתה יוצא י"ח ממנו משום מצה:
 
'''{{עוגן1|נתערב}} אחד מהן בכל המינין אחרים.''' כגון אלו ששנינו בריש פ"ג דפסחים כותח הבבלי והדומה לו מתערובת חמץ:
 
'''{{עוגן1|ה"ז}} עובר בפסח.''' בלאו דכל מחמצת לא תאכלו לפי שאין חיוב כרת אלא לאוכל חמץ עצמו אבל האוכל תערובות חמץ אינו בכרת אלא בלאו:
 
'''{{עוגן1|דברי}} ר"מ.''' דס"ל דדוקא בנודר מן הפת ומן התבואה אינו אסור אלא בהן דאין דעתו אלא על הנקרא פת או תבואה והיינו מחמשת המינין אבל הנודר מן הדגן ס"ל לר"מ דאסור בכל המינין שעושין ממנו כרי כגון קטניות וכיוצא בהן דדגן כל מיני דמידגן משמע וחכמים פליגי וס"ל דאף הנודר מן הדגן אינו אסור אלא מהן והכי מפרש לה בגמרא והלכה כחכמים:
 
וחייבין בחלה ומעשרות משום דקא בעי למיתני לקמן שיש שחייבין בחלה ופטורין ממעשרות ויש שהן חייבין במעשרות ופטורין מן החלה קתני הכא דאלו חייבין בחלה ומעשרות:
 
'''{{עוגן1|גמ'}} זאת אומרת שלוקין על חלתן דבר תורה.''' קושיא היא על ר"ל דקאמר בהלכה דלעיל שאם עיסה מעורבת מחמשת המינין אין לוקין על החלה שלהן מן התורה מפני שמבטלין זא"ז והא קתני הכא האוכל כזית חמץ מהן חייב בהכרת וקס"ד שצירף כזית מכולן ואכלו וא"כ ש"מ שמתחייב על הצירוף מהן מן התורה וה"ה לענין חלה שלהן וקשיא לר"ל:
 
'''{{עוגן1|תיפתר}} שאכל כזית מזה וכזית מזה.''' כלומר תיפתר אליבא דר"ל דהכא מיירי שיש בהתערובות שאכל שיעור כזית ממין זה ושיעור כזית ממין זה ושאני התם דמיירי שאין בהעיסה שיעור חלה אלא בצירוף אלו המינין ביחד:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ר' יוסי.''' דלא היא דאפי' תימר שאכל שיעור כזית מכולהון כדמשמע לישנא דמתני' האוכל מהן כזית וכו' וכן בחמץ ולא תידוק מינה לענין חלה דלעיל דשנייא היא הכא שכולהון לשם חמץ כלומר על כולן נקרא עליהן שם חמץ הרי כל חמשת מינין הללו הן הבאות לידי חמוץ לפיכך מצטרף כזית מכולן שיהא מתחייב עליו משום חמץ אבל התם אין ראוי לשם חלה על כל א' וא' בפ"ע שהרי אין כאן שיעור חיוב חלה עד שיערב מכולן לעשות העיסה דהא בכה"ג הוא דאיירי לעיל:
 
'''{{עוגן1|מחלפה}} שיטתיה דר' יוסי.''' כלומר לפי הך אוקימתא דר' יוסי שאכל כזית בצירוף מכולן א"כ קשיא דידיה אדידיה דהא תמן לעיל אמר גבי הא דבעי למימר דר"ל דס"ל אין לוקין על חלה מתערובתן ד"ת משום דלדעתיה אזיל דאמר הפגול והנותר משבללן מבטלין זא"ז ומקשי עלה ר' יוסי שם דלא דמיין דתמן זה איסור בפני עצמו וזה איסור בפ"ע קודם שבללן אבל הכא גבי חלה הן שני דברים רבים על אחד ומבטלין אותו עד שלא נעשה איסור והשתא הכא נמי אי אמרת דאכל כזית חמץ בצירוף מכולן הרי עד שלא נעשה איסור השנים מהן מבטלין להאחד דהרי פחות מכזית אין שם חיוב כרת עליו וזה דומה ממש להא דחלה דלעיל וקשיא דר' יוסי אדר' יוסי ואליבא דר"ל:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ר' יוסי ב"ר בון כיני מתני' אי כזית מזה וכזית מזה.''' כלומר דרבי יוסי ב"ר בון מדחי לה להאי אוקימתא דר' יוסי אליבא דריש לקיש דלא מצית לאוקי המתני' אליביה אלא כן דאי איכא כזית מזה וכזית מזה הוא דחייב אם אכל כזית מהן ואע"ג דלר"ל גבי פגול ונותר אפי' כזית מזה וכזית מזה קאמר דמבטלין זא"ז שאני התם דהן שני שמות אבל הכא דשתיהן שם חמץ עליהן אין מבטלין זא"ז אלא דדוקא בדאיכא כזית מכל אחד בפני עצמו ועירבן ואכל כזית מהן הוא דחייב אבל בדליכא כזית בכל א' וא' עד שיצטרף מכולן בהא לר"ל אינו מתחייב עליו דדמיא לההיא דלעיל דקאמר אינו לוקה על חלתן ד"ת ולא כדבעי ר' יוסי לאוקמי למתני' אליבא דר"ל:
 
'''{{עוגן1|הא}} הנודר מן הפת ומן התבואה אסור בכל כרבנן.''' בתמיה דקס"ד דהא דקתני במתני' וחכ"א הנודר מן הדגן אינו אסור אלא מהן היינו דוקא בנודר מן הדגן קאמרי ובתרתי פליגי אדר' מאיר דלדידהו הכי דייקינן הא בנודר מן הפת ומן התבואה אסור בכל ובנודר מן הדגן לדידהו בחמשת מינין הוא דאסור ולר"מ אסור בכל כדקאמר בהדיא בפ"ז דנדרים וקשיא אמאי לחכמים הנודר מהפת ומהתבואה יהא אסור בכל והא פת ותבואה אינן נקראין אלא הנעשה מאלו חמשת המינין וגרסינן להא גם כן בנדרים שם בהלכה ב':
 
ומשני ר' חייה בשם ר' יוחנן דלא תידוק הכי אלא כיני מתני' הנודר מן הדגן אינו אסור אלא מהם וכלומר דחכמים אדיוקא דדברי ר"מ בלחוד הוא דפליגי דקאמר הנודר מהפת ומהתבוא' הוא דאסור בהן אבל בנודר מן הדגן ס"ל לר"מ דאסור בכל כדאמר בנדרים ועלה הוא דפליגי ואמרי דאף הנודר מן הדגן אינו אסור אלא מהן:
 
'''{{עוגן1|מה}} אנן קיימין.''' השתא מפרש להא דתנינן הנודר מן הפת ומן התבואה אסור בהן ובמאי עסקינן:
 
'''{{עוגן1|אם}} באומר פת תורה.''' כלומר שאומר פת הנקרא בלשון התורה עלי א"כ אמור מעתה דמיירי אף באומר תבואת תורה עלי ואמאי אינו אסור בכל והא מצינו דכרם נקרא תבואה כדכתיב ותבואת הכרם ואי דמיירי באומר פת סתם עלי אמאי אסור בכל חמשת המינין הא אין לך קרוי פת סתם אלא פת חטין ושעורין בלבד כדאמרינן בפרק ג' דשביעית:
 
'''{{עוגן1|קיימתיה}}.''' להמתניתין דלעולם באומר פת סתם ומיירי במקום שאוכלין פת כל. כלומר שעושין פת מכל דבר ואפילו משאר המינין אלא דבפת של שאר המינין קורין אותו על שם המין ופת סתם הוא מחמשת המינין והא קא משמע לן דמכיון דאמר פת סתם ואין לך קרוי פת סתם אצליהן אלא ה' המינין בלבד אסור הוא בהן:
תחילתדףכאן א/ג
'''{{עוגן1|מתני'}} אלו חייבין בחלה ופטורין מן המעשרות.''' כדקאמר טעמא בגמרא לפי שמצינו בי"ד שנה שנתחייבו בחלה ואע"פ שלא היו נוהגין בתרומות ומעשרות אלא עד אחר י"ד שנה שכיבשו ושחילקו:
 
'''{{עוגן1|הלקט}} והשכחה והפאה וההפקר.''' כל אלו פטורין מן תרומות ומעשרות כדדרשינן מאין לו חלק עמך יצאו אלו שיש לו עמך ואפ"ה בחלה חייבין הן:
 
'''{{עוגן1|ומעשר}} ראשון שניטלה תרומתו.''' כגון בן לוי שהקדים ליטול מעשר ראשון בשבלים כדקאמר בגמרא וקמ"ל שאע"פ שלא ניטלה ממנו תרומה גדולה אלא שניטלה ממנו תרומת המעשר שבו וה"א הואיל שיש בו חלק מתרומה גדולה יהא פטור מן החלה הלכך אשמועינן דאפ"ה חייב בחלה:
 
'''{{עוגן1|ומעשר}} שני והקדש שנפדו.''' דפטורין מן המעשרות כדתנן לעיל בפ"ק דתרומות בהלכה ה' דאפילו נפדו פטורין מן המעשרות ולענין שאין תורמין מהן על החיוב וכל שכן אם לא נפדו דממון גבוה הוא דפטור ואעפ"כ בחלה הן חייבין בשנפדו וכן עיסת מעשר שני בירושלים חייבת בחלה:
 
'''{{עוגן1|ומותר}} העומר.''' מה שניתותר מהשלש סאין שהוא בא מהן ומוציאין מהן עישרון שהוא מנופה בשלש עשרה נפה והשאר הוא נפדה ונאכל לכל אדם וחייב בחלה ופטור מן המעשרות הואיל ובתחילה היה הקדש והוא הדין למותר שתי הלחם ולחם הפנים לאחר שנפדו חייבין בחלה:
 
'''{{עוגן1|ותבואה}} שלא הביאה שליש.''' שפטורה מן המעשרות כדאמרינן בפ"ק דמעשרות דכתיב תבואת זרעך דבר שזורעין אותו ומצמיח ואם לא הביאה שליש וזורעין אותה אינה מצמחת ואעפ"כ בחלה חייבת:
 
'''{{עוגן1|ר"א}} אומר תבואה שלא הביאה שליש פטורה מן החלה.''' מפרש טעמיה בגמרא דכתיב כתרומת גורן כן תרימו אותה מה תרומת גורן דוקא מפירות שהביאו שליש אף תרומת חלה כן ואין הלכה כר"א:
 
'''{{עוגן1|מתני'}} אלו חייבין במעשרות ופטורין מן החלה.''' דלענין חלה הני כולהו לאו לחם מיקרו:
 
'''{{עוגן1|והפרגין}}.''' מין קטניות:
 
'''{{עוגן1|ופחות}} מחמשת רבעים בתבואה.''' כלומר אף שהתבואה והיא מחמשת המינין מחויבת בחלה אם אין מהן אלא עיסה שהיא פחות מחמשת רבעים פטורה דחמשת רבעים הוא שיעור חיוב חלה כדתנן בפ"ק דעדיות:
 
'''{{עוגן1|הסופגנין}}.''' מפרש בגמרא טריקטא והן רקיקין דקין ורקיקי תרגומו ואספוגין:
 
'''{{עוגן1|הדובשנין}}.''' שנילושו בדבש ובגמרא קראו אותן מלי גאלה ומלה לעז הוא מילא דבש:
 
'''{{עוגן1|והאיסקריטין}}.''' פירשו בגמרא חליטין דשוק חליטין העשוין מצפחת רותחין כדי למכור בשוק:
 
'''{{עוגן1|וחלת}} המשרת.''' חליטין דמוי העשוין מקמח במים רותחין ואלו כולן בלילתן רכה ומערבין בהן או יין או שמן או דבש או תבלין או מים רותחין:
 
'''{{עוגן1|והמדומע}}.''' סאה של תרומה שנפלה לפחות ממאה חולין ונעשה הכל מדומע ואם עשה ממנו עיסה פטורה מן החלה לפי שיש כאן תרומה שכבר הופרשה והובררה מתחילה וכתיב תרימו תרומה ולא מזו שכבר נתרמה:
 
'''{{עוגן1|גמ'}} מנין שהן חייבין בחלה.''' אף על פי שפטורין מהמעשרות:
 
'''{{עוגן1|א"ל}} רב כהנא לא תימר לי תרימו וכן תרימו.''' כלומר ומאי קשיא לך דבמעשרות פטורין הואיל ומיעטן הכתוב כדפרישית במתני' אבל בחלה לא מצינו שמיעטן הכתוב ולא תימר לי מדכתיב חלה תרימו תרומה כתרומת גורן כן תרימו אותה ולפיכך יש לומר דאיתקש חלה לתרומת גורן ומה שבתרומה ומעשרות נוהג אף בחלה כן ומה שפטור פטור אף בחלה האי מילתא לא תימר לי דאין זה אלא סברת ר"א במתני':
 
'''{{עוגן1|חזר}} ואמר מארבע עשרה.''' כלומר אע"פ שבתחילה לא גילה לו טעמו של דבר וא"ל לא תימר לי וכו' חזר ואמר לו הטעם דמארבע עשרה שנה שכיבשו ושחילקו אנו למדין שהיו חייבין בחלה דכתיב בבואכם אל הארץ ומתרומה ומעשרות היו פטורין דכתיב בהן כי תבואו וגו' והלכך לא נוהגין אלא לאחר ירושה וישיבה:
 
'''{{עוגן1|ר'}} יוחנן בשם ר' ינאי וזה אחד וכו'.''' אטעמא דלקט וכו' דפטורין מן המעשרות קאי כדאמר להא לעיל בפ"ק דתרומות בהלכה ה':
 
'''{{עוגן1|ומכיון}} שניטלה תרומתו לאו כחולין הוא.''' ומאי קמ"ל במתני' דמעשר ראשון שניטלה תרומתו חייב בחלה פשיטא דהא כחולין הוא ומשני תיפתר שהקדימו הלוי להכהן בשבלים דאמר ר' אבוהו וכו' והשתא קמ"ל דאע"פ שיש בו חלק מתרומה גדולה שלא ניטלה ממנו אפ"ה חייבת בחלה:
 
'''{{עוגן1|א"ר}} יוסי כתיב וכו'.''' טעמא דפטור מתרומה גדולה מפרש דכתיב גבי תרומת מעשר מכל חלבו את מקדשו ממנו ומדלא כתיב מכל חלב למיעוט הוא דאתא חלבו אבל לא חלבו וחלב חבירו שאם הקדימו למעשר בשבלין לא תפריש ממנו אלא חלבו שהוא תרומת מעשר אבל לא חלב חבירו שהוא תרומה גדולה שאינו ניטל ממנו אלא מן הטבל שנתמרח בכרי:
 
'''{{עוגן1|א"ר}} יוסי כתיב וכו'.''' כמו א"נ הוא דא"נ מהכא דכתיב וכו' ולא תרומה גדולה ותרומת מעשר מן המעשר:
 
'''{{עוגן1|בשמירח}}.''' ודוקא שאחר שהקדימו בשיבלין מירחו ואח"כ הפריש תרומת מעשר שבו אבל איפכא לא בדא אמרו שפטור מתרומה גדולה:
 
'''{{עוגן1|כשהפריש}} ממנו עליו.''' התרומת מעשר. אבל אם הפרישו ממקום אחר עליו לא בדא אמרו שפטור מתרומה גדולה דליכא למעוטי מוהרמותם ממנו וגו' ולא תרומה ומעשר מן המעשר ממנו שהרי לא הפרישו ממנו:
 
'''{{עוגן1|מעשר}} שני והקדש שנפדו.''' קתני במתני' וקשיא היכי דמי דאשמעינן דפטור מן המעשרות הא מסתמא הפרישו כסדר אחר שתרם תרומה גדולה והפריש המעשר ראשון ואח"כ מפריש הוא מעשר שני ואי דמיירי בשעבר והקדימו דקי"ל מה שעשה עשוי אכתי קשיא מאי קמ"ל דפשיטא בשנפדה השאר חולין הוא והלכך קאמר ר"ז וכו' ורבי הלל בן הליס מטי בה לאומרה בשם ר' יודה דמן הדא שמעינן מע"ש שהקדימו בשבלין פטור הוא מתרומה גדולה ומתני' נמי בהכי איירי והיינו דקאמר פטור ממעשרות ובחלה חייב לאחר שנפדה אף ע"פ שיש בו חלק תרומה:
 
'''{{עוגן1|ר'}} יונה בעי.''' הא דקתני גבי מעשר שני שנפדה אם זה דוקא כמ"ד שאינו כנכסיו חלא ממון גבוה הוא אבל למ"ד כשאר נכסיו הוא ואינו אלא ממון הדיוט א"כ הוא חייב בחלה אף קודם שנפדה וא"ל אף אנא סבר כן דמתני' דקתני שנפדה כמ"ד ממון גבוה הוא:
 
'''{{עוגן1|הוי}} מעשר שני הואיל וכל עמא מודיי שהוא כנכסיו חייב.''' כלומר הוי האי מעשר שני דקתני במתניתין שנפדה בהא כ"ע מודיי שהוא כנכסיו וחייב בחלה ומשום הא דלקמיה נקט להא:
 
'''{{עוגן1|הוי}} פליגא הוא.''' כלומר אף דאמרן דבגוונא דמתני' שנפדו בהא הוא דכ"ע מודים שחייב בחלה ובשלא נפדה פליגי ע"כ דעוד פליגי בחדא מילתא ובגוונא דאיירי במתני' שהקדימו בשבלין כדמוקמינן והיינו בחלק תרומה שבו דלמ"ד חייב בשלא נפדה משום דממון הדיוט הוא אפילו תרומה שבו חייבת וכלומר דלא תימא דלא פליג אלא על החולין שבו משום דלדידיה ממון הדיוט הוא אבל על חלק תרומה שבי כדאיירי במתני' לא פליג דהא מיהת האי חלק תרומה לאו כנכסיו ואותו החלק פטור הלכך קמ"ל דאף בחלק תרומה שבו פליג וקסבר דאפילו נפדה הכל הוא חייב בחלה דמכיון שהוא פטור מתרומה גדולה שהקדימו בשיבלין כמו שאין בו תרומה דמי ולהאי מ"ד דסבירא ליה דפטור הוא בשלא נפדה דממון גבוה הוא הכל פטור הוא ואפי' חולין שבו פטורין:
 
'''{{עוגן1|מאן}} דאמר חייב עשאו תרומת מעשר על מקום אחר מה אתעביד לה.''' כלומר דהא מיהת איכא למיבעי להאי מ"ד דאף בשלא נפדה חייב הוא דממון הדיוט הוא ואפי' חלק תרומה שבו חייבת כדאמרן והשתא מבעיא לן לדידיה אם עשאו לזה המעשר שני תרומת מעשר על מקום אחר דיכול הוא לעשותו מכיון דלא ניטלה תרומה גדולה מזה כמקדשו בתוכו הוא ואם עשה כן מה דינו לענין חיוב תלה ומה את עביד לה לדמות לדין הזה:
 
'''{{עוגן1|לגדיש}} שנדמע בעיסה שנדמעה.''' כלומר אם אתה מדמה אותו כמו לגדיש שנדמע שיש בו חולין ותרומה ואפי' כן בחלה חייב הוא וה"נ אע"פ שהוא מדומע דהא מיהת יש בו חלק תרומה ונהי דאם לא עשה אותו לתרומת מעשר את אמרת דלהאי מ"ד מחשבינן כמי שאין כאן תרומה גדולה אבל כאן שעשאו לתרומת מעשר הרי זה כמדומע דיש בו חלק של תרומה ופטור הוא ממנה ויש כאן תרומת מעשר ואם לגדיש שנדמע מדמית ליה חייב או דילמא דאת מדמה ליה כמו בעיסה שנדמעה דתנינן במתני' דלקמן המדומע פטור מן החלה:
 
'''{{עוגן1|ר'}} יוחנן אמר אנא בעיתה.''' אני הקשיתי ושאלתי להא דלקמן ור' יאשיה אמר אף אני שאלתי מה בין גדיש שנדמע דפשיטא לך שחייב ובעיסה שנדמעה את אמר פטורה ומאי שנא:
 
'''{{עוגן1|ר'}} תנחומא.''' קאמר דהיינו טעמא לחלק בין גדיש לבין עיסה דגדיש שנדמע אם עד שלא נדמע עבר והפריש ממנו תרומה אינה תרומה בתמיה דאמאי לא יהא תרומה והא דקאמר עבר והפריש משום דאיכא גוונא שלא יפריש עדיין תרומה ממנו וכגון שלא הפריש הבכורים במחובר לקרקע דהדין הוא שמפריש אותן אח"כ אלא שצריך שיקדים הבכורים לתרומה ואם עבר והפריש לתרומה מקודם מה שעשה עשוי א"נ בגדיש שלא נתמרח עדיין מיירי דאע"פ שלא נגמר מלאכתו אם עבר והפריש לתרומה ה"ז תרומה אבל עיסה שנדמעה אינה כן שאם עד שלא נדמעה והיינו שהיא עדיין קמח ולא נדמע בה כלום ועבר והפריש ממנה חלה אינה חלה כלל דתנינן תמן לקמן בפ"ב המפריש חלתו קמח וכו' וגזל הוא ביד כהן וצריך להחזירו לבעלים והיינו דאיכא בין גדיש לעיסה:
 
'''{{עוגן1|ומותר}} העומר.''' קחשיב במתני' דפטור מן המעשר וא"כ מתני' דלא כר"ע דמחייב בפרק ר' ישמעאל במנחות אף במעשרות וקמ"ל דסתם לן תנא הכא דלא כר"ע:
 
'''{{עוגן1|ותבואה}} שלא הביאה שליש מ"ט דרבנן.''' דקסברי אדחייבת בחלה אע"פ שפטורה ממעשרות:
 
'''{{עוגן1|נאמר}} לחם וכו'.''' כלומר כל עצמו של דבר דאמרינן דאלו חמשת מינין חייבין בחלה משום דילפי' לחם לחם ממצה שאלו המינין באין לידי חימוץ וניכרין הן בין מצה לחמץ וא"כ מינה מה להלן יוצא אדם י"ח בפסח אף במצה שהיא מהתבואה שלא הביאה שליש שהרי יכולה לבוא לידי חימוץ אף כאן חייבת בחלה:
 
'''{{עוגן1|מ"ט}} דר"א.''' משום דכתיב כתרומת גורן וכו' כדפרישית במתני':
 
'''{{עוגן1|ולית}} ליה לר"א לחם לחם.''' בתמיה דאי לית ליה הך גז"ש א"כ מנא ליה דאלו חמשת המינין הן שחייבין בחלה:
 
'''{{עוגן1|אשכח}} תני וכו'.''' כלומר לעולם אית ליה הג"ש דלחם לחם וס"ל דגם במצה אינו יוצא י"ח בפסח אם היא מתבואה שלא הביאה שליש כדאשכחן חדא ברייתא דתני בהדיא כן לר"א:
 
'''{{עוגן1|מהו}} שחייבין על לחם שלו.''' שבאה מהתבואה שלא הביאה שליש אם חייבין עליו משום חדש וקאמר ר' יודן מדכתיב ולחם וקלי וגו' איתקש לחם לקלי את שחייבין וכו' ואת שאין חייבין על קלי שלו משום חדש דאין קלי בתבואה שלא הביאה שליש דאין נקרא אלא שחת אין חייבין ג"כ על הלחם שלו משום חדש:
 
אמר ר' זעירא כתיב וכו' גרסינן להא לעיל בפ"ק דמעשרות בהל"ג דמכאן לתבואה שלא הביאה שליש שפטורה מן המעשרות:
 
'''{{עוגן1|פשיטא}} על דרבנן וכו'.''' כלומר ודאי אליבא דרבנן ליכא למיבעי אם זה הבא מתבואה שלא הביאה שליש שנתערב בתבואה שהביאה שליש אם נגרר הוא עם החיוב לענין שיהא ג"כ הוא חייב במעשרות דהאי מילתא דפשיטא הוא שלא מצינו גרירה לענין חיוב המעשרות שיהא החייב גורר את הפטור עמו לחיוב אלא אליבא דר"א לענין חיוב חלה הוא דאיכא למיבעי כהאי דר' חייה בר יוסף שאל דלדעתיה דר"א מהו שיהא נגרר תבואה שלא הביאה השליש עם תבואה שהביאה שליש שאם עשה עיסה משתיהן יהא נגרר הפטור עם החייב להתחייב כולה בחלה כעיסת אורז כמו דאשכחן בעיסת אורז דתנינן לקמן בפ"ג העושה עיסה מן החטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה וה"נ כן ולא אפשיטא אליבא דר"א:
 
'''{{עוגן1|איזהו}} חדש וישן שבחלה.''' מה נקרא חדש וישן לענין חיוב חלה שלא יפריש מזה על זה לפי שאין תורמין מחדש וישן מזה על זה ומפרש ואזיל לחלה אחת כלומר לענין חיוב חלה ושיפריש מזו על זו אחת היא נחשבת שהרי שתיהן חייבות בחלה ומשנה אחת הן באים או מחדש או מישן ותורמין מזו על זו ולענין חיוב מעשרות שתים הן ואם זו הביאה שליש לפני ר"ה וזו לא הביאה עד לאחר ר"ה אין מעשרין מזו על זו שזו מן החדש וזו מן הישן אחת הביאה פחות משליש לפני ר"ה ואחת לא הביאה אלא עשבים ואח"כ בשנה זו נגמרה הרי לענין חיוב חלה שתים הן נחשבות לפי שזו שהביאה פחות משליש לפני ר"ה מן הישן היא שנתחייבה מאז בחלה וזו שלא הביאה אלא עשבים לפני ר"ה ואחר ר"ה נתגדלה מן החדש היא ואין תורמין חלה מזה על זה:
 
'''{{עוגן1|למעשרות}} אחת הן נחשבות.''' שהרי אף זו שלא הביאה אלא פחות משליש לפני ר"ה לא נתחייבה במעשרות עד לאחר ר"ה בשנה זו ומשנה אחת הן ומעשרין מזה על זה:
 
אחת הביאה שליש לפני ר"ה ואחת הביאה עשבים ובשנה זו נגמרו הרי הן נחשבות שתים בין לחלה ובין למעשרות לפי שאותה שהביאה שליש לפני ר"ה נתחייבה בישן בשתיהן והאחרת לא נתחייבה בשתיהן אלא בשנה זו ואין תורמין לא חלה ולא מעשרות מזה על זה:
 
'''{{עוגן1|בנתיים}} מהו.''' וכדמפרש לקמיה איזהו בנתיים העושה עיסה מן הטבל וקרי לה בנתיים לפי שהוא מדבר שהוא בנתיים שזה כבר נגמר לחיוב מעשרות אבל עדיין לא נתקן והרי הוא בין הגמר לבין הפרשה ואם עשה עיסה ממנו פליגי בה ר' יונה ור' יוסי אליבא דר"ש דמר אמר בשמיה שדינו כבראשונה כלומר כמו שהיה מקודם שנגמר למעשרות ועיסה זו פטורה מן החלה ומר אמר בשמיה שנידון כבאחרונה כמו שכבר הופרש ממנו התרומה והמעשרות וחייבת בחלה וכדמסיק ואזיל:
 
'''{{עוגן1|חלה}} חייבת בתרומה ותרומה חייבת בחלה.''' כלומר לפעמים מצינו שאף התרומה חייבת היא בחלה כמו שהחלה חייבת בתרומה שהרי בתחלה מפרישין מן הכרי תרומה ומעשרות על הכל וא"כ אף חלק החלה שיפריש אח"כ מהעיסה נתרם הוא וזהו חלה חייבת בתרומה אף כאן בזה הטבל שיש בו חלק תרומה שעדיין לא הופרשה ממנה מ"מ אם עשה עיסה ממנו חייבת בחלה ואע"פ שיש בה מחלק תרומה ותרומה עצמה שכבר הופרשה ודאי פטורה מן החלה כאן שלא נתבררה התרומה מתחייב בחלה אף לחלק תרומה שבה:
 
'''{{עוגן1|מנין}} שחלה חייבת בתרומה.''' כלומר דילמא אין ה"נ דא"צ לתרום על חלק החלה שבתבואה מאחר דסוף שיתננה לכהן:
 
'''{{עוגן1|חלה}} תרימו תרומה.''' דריש בה אף מחלק החלה שבה תרימו תרומה גדולה וכן המעשרות:
 
'''{{עוגן1|מנין}} שהתרומה חייבת בחלה.''' כלומר חלק התרומה וכגוונא דאמרן שעושה עיסה מן הטבל:
 
'''{{עוגן1|מן}} קושוי פתרין אהן קרייא.''' מאותן חברים שהן ממקום נקרא קושוי מפרשין מהפסוק הזה. דכתיב מראשית עריסותיכם תרימו חלה מאותה שכתוב בה ראשית ראשית דגנך וזו התרומה ממנה ג"כ לפעמים תרימו חלה ובכה"ג דאמרן:
 
גמ' הסופגנין טריקטא וכו' כמפורש במתני':
 
רבי יוחנן אומר טריקטא חייבת בחלה וכו' ולקמן פריך עליה מהמתני':
 
'''{{עוגן1|ר'}} יוסי אומר תרתיי.''' שני דברים דפליגי בהו ר"י ור"ל חדא הא דטריקטא ועוד אמר ר' יוסי חורי עוד דבר אחר דפליגי ביה דר' יוחנן אמר כל שהאור מהלך תחתיו כלומר שאינו נאפה בתנור אלא במחבת והאור מהלך תחתיו אעפ"כ חייב בחלה וכו' ור"ש בן לקיש פוטר:
 
'''{{עוגן1|א"ל}} ר' יוחנן ובלבד ע"י משקה.''' כלומר אפי' לדבריך שאתה פוטר ובלבד אם נעשו ע"י משקה או מיין או משמן וכיוצא בו או ממים רותחין שניתנו בהן והאור מהלך תחתיהן:
 
'''{{עוגן1|מתני'}} פליגא על ר' יוחנן.''' דהא קתני לכל אלו הסופגנין וכו' שפטורין מן החלה:
 
'''{{עוגן1|פתר}} לה בסופגנין שנעשו באור.''' כלומר הא דקאמר ר' יוחנן בשנעשו ונאפו ע"י האש ומתני' בשנעשו ונאפו בחמה:
 
'''{{עוגן1|ואין}} יוצאין וכו'.''' ברייתא היא דאין יוצאין בפסח באלו שנעשו בחמה אבל יוצאין באלו שנעשו באור והאי מתניתא מסייעא לר' יוחנן:
 
'''{{עוגן1|ולית}} הדא.''' מתניתא פליגא על רשב"ל דהא קתני יוצאין בשנעשו באור ומשני דר"ל פתר לה בשהיה האור מהלך מן הצד דהוי כעין מעשה תנור אבל בשהאור מהלך תחתיו ס"ל דלאו פת הוא:
 
'''{{עוגן1|מיליהון}} דרבנן פליגין וכו'.''' כל האי סוגיא עד אפילו חטין בחטין טוחן ומתיר גרסינן לה לעיל בפ"ד דתרומות בהל' ח' והך מיליהון דרבנן פליגין התם הוא דשייכא אדלעיל שם וכן כל הא דלקמן ואיידי דאיירי כאן במדומע מייתי לה אגב גררא כדרך הש"ס הזה ולא שייכא כלל וכלל לדינא דמתני':
 
'''{{עוגן1|ופחות}} מה' רבעים בתבואה.''' קתני במתני' דפטורה מן החלה אמר ר' אבונא הדא אמרה כלומר לא שנו אלא בשהוא פחות מה' רבעים ממש אבל אם היו ה' רבעין מצומצמין לא בדא אמרו שפטורה וקמ"ל דלא חיישינן הואיל והשיעור בתבואה מצומצם הוא שמא תתמעט בטחינה ויהיה בקמח פחות מכשיעור:
 
'''{{עוגן1|לא}} על הדא איתאמרת.''' הא דר' אבונא אלא על הדא דר' יוחנן דמדייק מהמתני' דקתני המדומע פטור ומשמע הא אם ספק מדומע הוא כגון שתי קופות ונפלה סאה של תרומה לתוך אחת מהן ואינו ידוע לאיזה מהן נפלה דהויא ספק מדומע וכן הנאכל משום דימוע כלומר שיש בו איזה חשש דימוע ונאכל בתורת דימוע להכהן חייב בחלה ועליה קאמר ר' יוסי בר' בון דאיתמר ההיא דר' אבינא והכי הוא דאיתמר דלא שנו אלא בשהיו יותר מחמשת רבעים הלכך חיישינן דשמא יש כאן שיעור חיוב חלה מהחולין שיש בו וחייב בחלה אבל אם אין במדומע הזה אלא ה' רבעין מצומצמין פטורין מן החלה דשמא כל החמשת רבעין הן מהתרומה וכגון לאחר שנפלה להפחות ממאה חולין נטל מהן ה' רבעים מצומצמין ועשה עיסה דבכה"ג תלינן דאפשר כל ה' רבעין מן התרומה הן ואפי' בספק מדומע פטורה מן החלה:
תחילתדףכאן א/ד
'''{{עוגן1|מתני'}} עיסה שתחילתה סופגנין.''' שעשאה מתחילה בלילתה רכה כדי לעשותה סופגנין וכך עשאה בסופה סופגנין כמתני' דלעיל שנותן בה יין או שמן ודבש או שמבשלה במים רותחין זו היא שפטורה מן החלה כדתנינן לעיל ומשום סיפא נקיט לה:
 
'''{{עוגן1|תחילתה}} עיסה וכו'.''' כלומר אבל אם בתחילה עשאה שתהא עיסה גמורה לאפות הימנה פת והשלימה בסוף כמעשה סופגנין או איפכא תחילתה מעשה סופגנין והשלימה עיסה גמורה לעשותה פת חייבת בחלה:
 
'''{{עוגן1|וכן}} הקנובקאות.''' זהו העשוי מקמח קלוי נילוש בשמן ואחר הלישה והאפיה מפרכין אותו בידים ומחזירו לקמח ועושין אותו מאכל לתינוקות חייבין בחלה:
 
'''{{עוגן1|מתני'}} המעיסה.''' מפרש בגמרא שנותן מים חמין לתוך הקמח והחליטה שנותן הקמח לתוך מים חמין ובבבלי פ' כל שעה מפרש איפכא:
 
'''{{עוגן1|ב"ש}} וכו'.''' מפרש בגמרא שני תלמידים שנו אותה. כלומר מי ששנה זו לא שנה זו דאחד שנה המעיסה והה"ד לחליטה ב"ש פוטרין וב"ה מחייבין ואחד שנה חליטה והה"ד למעיסה ב"ש מחייבין וב"ה פוטרין ולענין המסקנא בין מעיסה בין חליטה כל שנאפית בתנור חייבת בחלה:
 
'''{{עוגן1|חלות}} תודה ורקיקי נזיר אם עשאן לצורך עצמו פטורין.''' מכיון שבשעת גלגול העיסה הן של הקדש וכתיב עריסותיכם ולא של הקדש אבל אם עשאן למכור בשוק למי שצריך להן חייבין כדמפרש טעמא בגמרא שכל שהוא למכור בשוק לא בדעתו הדבר תלוי אלא שמא ימצא לקוחות ואם לאו יניח אותן לאכול לעצמו וא"כ נטבלו מיד וחייבות בחלה:
 
'''{{עוגן1|גמ'}} חדא איתא.''' אשה אחת שאלה לר' מנא בגין דאנא בעייא למיעבד אצוותי אטרי. בשביל שאני רוצה לעשות עיסתי אטרי והוא סופגנין כדמפורש בהלכה דלעיל סופגנין טריקטא ומהו שאקחנה לעשותה ותהא פטורה מן החלה ואמר לה למה לא:
 
'''{{עוגן1|אתא}} שאיל לאבוי.''' ואח"כ בא ר' מנא ושאל לר' יונה אביו וא"ל אסור שמא תמלך לעשותה לבסוף עיסה גמורה ותנן במתני' דבכה"ג חייבת בחלה וא"כ אסור לסמוך על תחלת מעשיה עד שתגמור לעשותה סופגנין:
 
'''{{עוגן1|וכן}} הקנובקאות חייבות.''' ומפרש ר' יהושע בן לוי שלא תאמר הואיל והוא עתיד להחזירה לסולתה תהא פטורה מן החלה הלכך קמ"ל דמכיון דבתחילה היא נעשית ונאפית כשאר פת חייבת בחלה:
 
'''{{עוגן1|עיסת}} מכרין.''' מעשה כירה ונאפית שמה חייבת בחלה שלא תאמר וכו' דג"כ מדרך להחזירה לסולתה אחר האפיה הלכך קמ"ל דאפ"ה חייבת:
 
'''{{עוגן1|עיסת}} כותח.''' שעושין אותה להטיל הלחם ממנה לכותח חייבת בחלה ומפרש ר' בון לטעמא דשמא תימלך לעשות ממנה חררה לבנה קטן:
 
'''{{עוגן1|צריכין}} אנו מכריזין.''' להודיע לאלו שעושין עביצין כמו חביצין שעושין לחם ומפררין אותו לתוך האילפס וצריך שיהו עושין אותו בפחות פחות מכשיעור חיוב חלה לפי שהם סוברין שאותה חביצה פטורה מן החלה ובאמת היא חייבת:
 
'''{{עוגן1|גמ'}} תני.''' בתוספת' ריש פ"ק ר' ישמעאל בר' יוסי אומר וכו'. ומתמה הש"ס איתא חמי בא וראה אם נחלטה כל צורכה בתוך החמין וזהו חליטה שמיד שהוא נותן הקמח לתוך מים הרותחין נתבשל ונחלט כל צורכו ואפ"ה ב"ש מחייבין ובמעיסה שנותן המים הרותחין על הקמח וזהו אינו נחלט כל צורכו וצריך אפיה וב"ש פוטרין בתמיה וקאמר ר' יוסי וכו' שני תלמידים שנו אותה ומי ששנה זו לא שנה זו כדפרישית במתני':
 
 
'''{{עוגן1|וחכמים}} אומרים וכו'.''' סיפא דהתוספתא היא:
 
'''{{עוגן1|איזהו}} חלוט ברור.''' שנתבשל כל צורכו במים והוא פטור:
 
'''{{עוגן1|כל}} שהאור מהלך תחתיו.''' של המחבת ומתוך כך נתבשל ור' יוסי פליג שאפי' האור מהלך תחתיו אם עתיד לעשותו בצק אח"כ ולאפותו חייב בחלה:
 
'''{{עוגן1|קמח}}.''' שנעשה מקלוי ועשאו בצק חייב בחלה וכדאמר ר' יוחנן והוא שאפיין כלומר שלש אותו כדי לאפות ממנו פת:
 
'''{{עוגן1|שמא}} ימצא הלקוחות ונטבלו מיד.''' כדפרישית במתני' שאינו עושה אותן אלא שמא ימצא הלקוחות ואם לא ימצא דעתו לאוכלן בעצמו וא"כ נטבלו מיד לחלה:
תחילתדףכאן א/ה
'''{{עוגן1|מתני'}} נחתום שעשה שאור לחלק.''' שעשה עיסה כדי לעשות ממנה שאור ולחלקה ולמכור לכמה בני אדם חייבת בחלה שאם לא ימצא למכור יעשה אותה פת:
 
'''{{עוגן1|נשים}} שנתנו לנחתום קמח כדי לעשות להם שאור.''' אם אין בשל אתת מהן כשיעור אע"פ שיש בכללן כשיעור פטורה מן החלה:
 
מתני' עיסת הכלבים שנעשית להאכיל לכלבים ועושין מהקמח עם המורסן בזמן שהרועים אוכלין ממנה שאין בה כל כך מורסן הרבה חייבת בחלה דלחם מיקרייא:
 
'''{{עוגן1|מערבין}} בה.''' עירובי חצירות להוציא מן הבתים להחצר ומשתתפין בה שתופי מבואות להוציא מהחצרות להמבוי:
 
'''{{עוגן1|ומברכין}} עליה.''' ברכת המוציא:
 
'''{{עוגן1|ומזמנין}} עליה.''' ברכת הזימון:
 
'''{{עוגן1|ונעשית}} בי"ט.''' מפני שראויה לאדם:
 
'''{{עוגן1|ויוצא}} בה אדם י"ח בפסח.''' בכזית מצה ממנה:
 
'''{{עוגן1|בין}} כך ובין כך מטמאה טומאת אוכלין.''' שכל שהוא אוכל מטמא טומאת אוכלין עד שיפסל מלאכול לכלב:
 
'''{{עוגן1|גמ'}} הממרח כריו של חבירו וכו'.''' סוגייא זו עד סוף הלכה כתובה היא לעיל בפ"ה דמעשרות בהלכה ו' ושם תמצא מפורש:
 
 
'''{{עוגן1|גמ'}} איזהו עיסת הכלבים.''' במה היא ניכרת שהיא עיסת הכלבים:
 
'''{{עוגן1|כל}} שעירב בה מורסן.''' כלומר בזה היא ניכרת שיש בה תערובת מורסן ואינה עשויה כשאר עיסות בלא מורסן:
 
'''{{עוגן1|מתני'}} אמרה בזמן וכו'.''' דברי ר"ל הן כלומר דהרי כך שנינו בזמן שהרועים אוכלין ממנה משמע שפעמים אין הרועים אוכלין ממנה מפני שיש בה תערובות מורסן הרבה:
 
'''{{עוגן1|ר'}} יוחנן אמר כל שעשאה כעבין.''' כלומר אין ראיה מהמתני' דה"ק בזמן שהרועין אוכלין ממנה והיינו כל שעשאה כעבין ערוכה וקטופה יפה כשאר ככרות עבים שאז הרועים אוכלין ממנה חייבת ואם לא עשאה כך פטורה:
 
'''{{עוגן1|ותני}}.''' בתוספתא פ"ק בהדיא כן עיסת הכלבים מעצמה ניכרת עשאה כעבין חייבת ובתוספת' גריס עשאה ככרין חייבת והיינו הך:
 
'''{{עוגן1|עשאה}} לימודין.''' שלא ערכה יפה אלא כנסרים בעלמא פטורה דוגמתו בפרק ב' דמועד קטן רבי יהודה אומר עושה לו לימודין בשביל שלא יחמיץ:
 
'''{{עוגן1|אפי'}} עשאה גלוסקין.''' יפה:
 
'''{{עוגן1|והתנינן}} אם אין הרועים אוכלים ממנה.''' ואם עשאה גלוסקא יפה אמאי אין אוכלין:
 
'''{{עוגן1|תיפתר}} שעשאה משעה ראשונה שלא יאכלו הרועים ממנה.''' כלומר דה"ק ואם בתחילה עשאה לשם הכלבים בלבד ושלא יאכלו הרועים ממנה לעולם פטורה ואפי' בשעשאה גלוסקא יפה דעריסותיכם כתיב הנעשית לאכילת אדם אבל אם לא נעשית אלא לאכילת בהמה וחיה בלבד פטורה:
 
'''{{עוגן1|ונעשית}} בי"ט.''' מתני' דרשב"א היא. כלומר מדקתני דדוקא בזמן שהרועים אוכלין ממנה נעשית בי"ט ואם לאו אינה נעשית כלל בי"ט ואע"פ שיש בה קצת לצורך עצמו וזהו כרשב"א דהתוספתא דלקמן:
 
'''{{עוגן1|דתני}}.''' בתוספתא דביצה פ"ב וה"ג שם אין אופין מי"ט למוצאי י"ט אבל ממלאה אשה קדירה בשר וכו'. וזהו והתני כמו ותני עלה ממלאה אשה וכו' אבל האופה אינו אופה אלא כדי צורכו:
 
'''{{עוגן1|דתני}} וכו'.''' כלומר ותני עלה התם דרשב"א אומר ממלאה היא אשה את התנור פת מפני שהפת יפה כל זמן שהתנור מלא ומסיים שם אין עושין לא לאכילת נכרים ולא לאכילת כלבים וא"כ מתני' דאמרה שאם אין הרועים אוכלין ממנה אינה נעשית כלל בי"ט ואף ע"פ שיש בה לצורך עצמו שיהא התנור מלא ותהא הפת שהיא לצורכו נאפית יפה כרשב"א היא דאתייא דאפי' בכה"ג ס"ל דאין עושין מה שאין בה צורך עשייה אלא לאכילת כלבים בלבד:
 
'''{{עוגן1|תני}} מצה גזולה וכו'.''' גרסינן להא לקמן בשבת פרק י"ג בהלכה ג':
 
'''{{עוגן1|על}} שם ובוצע ברך וגו'.''' וזה גוזל ומברך עליה נאץ ה':
 
'''{{עוגן1|הדא}} דתימר בתחלה.''' קודם שקנאה ביאוש ושינוי אבל בסוף לאחר שקנאו מברך עליה דכי לא דמים הוא חייב לו כלומר שאין לו עליו אלא לשלם הדמים אבל המצה עצמה כבר קנאה והרי היא שלו:
 
'''{{עוגן1|ר'}} יונה אמר אין עבירה מצוה.''' כל שבא ע"י עבירה אינה מצוה ואין לו לברך עליה ור' יוסי אומר אין מצוה עבירה דכל שהוא מקום מצוה אין העבירה מעכב מלברך עליה:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ר' הילא אלה המצות.''' כתיב לומר אם עשיתן כמצותן הן מצות ואם לאו אלא שבאו לידך ע"י עבירה אינן מצות וכרבי יונה הוא דס"ל שאין מברכין על מצוה הבאה בעבירה:
תחילתדףכאן א/ו
'''{{עוגן1|מתני'}} החלה והתרומה וכו'.''' דחלה תרומה קרייה רחמנא תרימו מה ובתרומה כתיב בה מיתה להאוכל במזיד ומתו בו כי יחללוהו וחומש להאוכלה בשוגג:
 
'''{{עוגן1|ואסורים}} לזרים.''' אם אין בהן אלא פחות מכשיעור דמיתה ליכא ואיסורא מיהת איכא:


'''{{עוגן1|והן}} נכסי כהן.''' שיכול למכרן וליקח בהן מה שהוא רוצה:


'''{{עוגן1|ועולין}} באחד ומאה.''' אם נתערבו במאה של חולין כדתנינן בפ"ד דתרומות:


'''{{עוגן1|וטעונין}} רחיצת ידים.''' אפילו ליגע בהן דסתם ידים פוסלות את התרומה וכן לחלה. רגלים הכתוב כאן בספרים ט"ס הוא:
Chapter 1


'''{{עוגן1|והערב}} שמש.''' להטובל מטומאתו שאינו אוכל עד שיעריב שמשו כדכתיב ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים ודרשינן להא בפרק הערל דבתרומה הכתוב מדבר וכן לחלה:


'''{{עוגן1|ואינן}} ניטלין לכתחלה מן הטהור על הטמא.''' דשמא אתי לתרום שלא מן המוקף:


'''{{עוגן1|אלא}} מן המוקף.''' כלומר ואינן ניטלין אלא מן המוקף וסמוך לו:
Halakhah 1


'''{{עוגן1|ומן}} הדבר הגמור.''' ממה שנגמר מלאכתו כדתנן בפ"ק דתרומות:


'''{{עוגן1|עד}} שישייר מקצת.''' כדמפרש בגמרא דכתיב בחלה מראשית ולא כל ראשית ובתרומה כתיב ראשית דגנך שצריך שיהיו שיריה ניכרים כשתורם הראשית:


'''{{עוגן1|גמ'}} חלה חולין הוא הייתי אומר מותר לגלגל בהן.''' כלומר דמפרש מאי קמ"ל הא כתיב בה תרימו תרומה וא"כ דינה כתרומה והלכך קאמר לפי שהיא ניטלת מן החולין והייתי אומר שא"צ להפרישה מיד משתגלגל העיסה אלא מותר לגלגל בה עוד עיסה אחרת ואח"כ יפריש מהן החלה לפום כן צריך מימר החלה והתרומה חייבין עליהן מיתה וחומש כדי להחמיר עליו שמיד שנתחייבה העיסה בחלה והיינו משתגלגל צריך הוא להפרישה:
Segment 1


'''{{עוגן1|עשר}} מצות וכו' עד שלא יאכל פרוסת לחם.''' כדקחשיב ואזיל משום לא תחרוש בשור וחמור ומשום בל תזרע כלאים ומשום בל תחסום שור בדישו לקט וכו':
מתני' <b>הנוטע לסייג ולקורות פטור מן הערלה.</b> בת"כ פ' קדושים ומייתי לה בגמרא דדריש מדכתיב ונטעתם כל עץ מאכל פרט לנוטע לסייג שיהא סייג וגדר להגינה או שנוטע לקורות ולעצים פטור מן הערלה:
<b>ר' יוסי.</b> מוסיף ואומר אפי' אם אמר שיהא צד הפנימי של האילן למאכל וצד החיצון לסייג הפנימי שהוא למאכל חייב והחיצון שהוא לסייג פטור ולא אמרינן מכיון שיש באילן הזה למאכל יהא כולו חייב ומסקינן בגמרא דלכ"ע הוא דפטור בנוטע לסייג ולקורות מיתורא דקרא קדרשינן דעץ מאכל מיותר הוא דהא כתיב אבתריה שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל וא"כ באילן מאכל הכתוב מדבר ולא באילן סרק ומה ת"ל עץ מאכל אלא ללמד את שהוא למאכל חייב ואת שהוא לסייג פטור ולר' יוסי אפי' אמר הפנימי וכו' והלכה כר' יוסי:


'''{{עוגן1|בידו}}.''' כלו' כשבא לאכול מניח ידיו על הפרוסה כדמפרש ואזיל:
Segment 2


'''{{עוגן1|אתי}} מיסב.''' לאכול וכו' לרמז שקיים כל העשר מצות עד שיאכל ממנה:
גמ' <b>כתיב ונטעתם כל עץ מאכל וכו'.</b> ברייתא היא בת"כ וכדפרישית במתני':
<b>מעתה וכו' ת"ל עץ מאכל.</b> כלומר דפריך אי ממשמעות דעץ מאכל קא דריש מעתה קשיא מנא לן למידרש לקולא אימא איפכא ולחומרא דעץ שהוא עומד למאכל אפי' חישב עליו בשעת נטיעה שיהא לסייג יהא חייב בערלה ולהכי ת"ל עץ מאכל שהולכין אחר עץ שהוא למאכל ולא אחר דעתו שחישב עליו לסייג:


'''{{עוגן1|חלה}} על הכל.''' אהא דקתני האומר כל גורני תרומה וכו' קאי. שצריך שיפריש מקצת ויאמר זו חלה על הכל וכן בתרומה זו תרומה על הכל אבל לא שיעשה כל הגורן תרומה וכל העיסה חלה:
Segment 3


'''{{עוגן1|מנין}} שלא עשה כלום וכו'.''' כדפרישית במתניתין:
<b>ר' יוסי אומר ילמד דבר מתחילתו.</b> ר' יוסי אמורא הוא חבירו של ר' יונה דלקמן ותרווייהו קאי לתרץ האי קושיא דלא כס"ד דממשמעות לישנא דקרא קדריש אלא דמיתורא דקרא דרשינן ומר קאמר דילמד דבר מתחילתו ומר קאמר ילמד דבר מסופו וכדפרישנא לקמן:
<b>ילמד דבר מתחילתו.</b> כלומר מתחילת הפרשה למדין אנו דהאי עץ מאכל מיותר הוא דממשמע דכתיב שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל א"כ וכי אין אנו יודעין שבעץ שיש בו מאכל הכתוב מדבר ומה ת"ל עץ מאכל אלא ללמדנו את שהוא נטעו למאכל חייב ואת שהוא נטעו לסייג ולקורו' ולעצים פטור דאי לאו הכי לשתוק קרא מיניה אלא ש"מ דלמידרש לקולא הוא דאתא:
<b>ר' יונה למד דבר מסופו.</b> משום דלא ניחא ליה לשנויי כדר' יוסי דאי כדקאמר שילמד דבר מתחילתו אכתי קשיא אימא דלחומרא הוא דאתא דאי לאו קרא דעץ מאכל ה"א איפכא דקרא דלא יאכל מלמדנו שלא יאכל את שהוא נטוע לאכילה ולאפוקי שנטע לסייג ולקורות ואע"ג דבר מיכל הוא וקמ"ל קרא דעץ מאכל לומר דאותו עץ דבר מיכל הוא חייב הוא לעולם ואפי' חישב עליו שיהא לסייג ולקורות הלכך קאמר ר' יונה דעל כרחך ילמד הדבר מסופו מהא דכתיב אבתריה ובשנה החמישית תאכלו את פריו א"כ כבר אנו יודעין שבעץ מאכל הכתוב מדבר ומה ת"ל עץ מאכל והשתא ליכא למימר דלחומרא הוא דאתא דא"כ לישתוק קרא מיניה ואנו יודעין דלעולם חייב הוא כל מידי דבר מיכל מדכתיב לא יאכל והוא מיותר דהא כתיב אבתריה ובשנה החמישית תאכלו מכלל דמעיקרא אסור באכילה אלא ודאי מדכתב עץ מאכל ללמדינו דנידרש לקולא את שהוא נטוע למאכל וכו':


{{מרכז|<big>'''הדרן עלך חמשה דברים'''</big>}}
Segment 4
תחילתדףכאן ב/א
'''{{עוגן1|מתני'}} פירות חוצה לארץ שנכנסו לארץ חייבין בחלה.''' כדיליף בגמ' דכתיב אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה ודרשינן שמה אתם חייבין בין על פירות הארץ בין על פירות ח"ל:


'''{{עוגן1|יצאו}} מכאן לשם.''' מא"י לח"ל ר"א מחייב בחלה דדריש והיה באכלכם מלחם הארץ בכל מקום שאתם אוכלים מלחם הארץ בין בארץ ובין בח"ל ור"ע פוטר דדריש שמה שאין אתם חייבין אלא שמה אבל לא בח"ל ואפי' הוא מלחם הארץ והלכה כרבי עקיבא:
<b>תני.</b> בת"כ שם ובתוספתא ריש מכלתין דרשב"ג פליג אהא דקאמר הת"ק סתם הנוטע לסייג ולקורות פטור וקאמר רשב"ג בד"א שפטור בזמן שנטע לסייג ולקורות ולעצים דבר שהוא ראוי להם כלומר שניכר ונראה שאותו האילן ראוי לסייג הוא או לקורות או לעצים להסקה אבל אם נטע דבר שאינו ראוי לדברים הללו חייב בערלה שמסתמא למאכל הוא:
<b>יאות וכו'.</b> ופריך הש"ס שפיר קאמר רשב"ג דמסתבר טעמיה ומ"ט דרבנן דלא מחלקי כן:
<b>אמר ר' זעירא.</b> היינו טעמייהו דבמשנה הסדר של נטיעתם למאכל הוא דמיירי שבזה ניכר שאין דעתו שיהא אילנות הללו למאכל אלא לעצים כגון שהוא רוצף האילנות רצופין זה אצל זה ואין זה הסדר של נטיעת אילנות למאכל שדרכן לנטוע אותן מרווחין שלא יקלקל אחד את חבירו ומשינוי הסדר נראה שאין דעתו אלא לעצים להסקה וכן לקורות מיירי במשפה שכן דרכן של אילנות העומדות לקורות שמשפין אותן כדי שיתעבו וכן אם הוא נוטע לסייג מקום הסייג מוכיח עליו שאין דעתו אלא לכך שאם לא כן לא היה נוטע במקום שעושין סייג סביב האילנות אלא שדעתו שהן עצמן יהיו לסייג ולפיכך לא מחלקי רבנן בין ראוי לכך ובין אינו ראוי לפי ששינוי הסדר מוכיח על זה לעולם:


'''{{עוגן1|מתני'}} עפר חוצה לארץ שבא בספינה לארץ.''' וזרע באותו עפר שבתוך הספינה וצמחו הרי הוא כמו שצמחו בעפר הארץ וחייב במעשרות ושביעית:
Segment 5


'''{{עוגן1|א"ר}} יהודה אימתי בזמן שהספינה גוששת.''' שאין המים עמוקים והיא מגששת בקרקע א"י דאז נחשב העפר שבתוכה כעפר הארץ וכן הלכה דקי"ל כל אימתי ובד"א דר' יהודה אינו אלא לפרש דברי חכמים:
<b>תני.</b> בברייתא בשם ר"מ כל האילנות באין למחשבת פטור. כלומר אם בתחילה נטע אותן שיהו לסייג ולקורות וזהו נקרא מחשבת פטור שאע"פ שהן בני אכילה מחשבתו שחישב לסייג ולקורות פוטר מן הערלה:
<b>חוץ מן הזית ומן התאנה.</b> וכדמפרש טעמיה דר"מ כדעתיה דקאמר בפ"ו דכלאים בהל"ד דכל אילנות נקראין אילן סרק חוץ מזית ותאנה והלכך ס"ל נמי דבזית ותאנה דחשיבי לא מהני בהו מחשבת פטור:


'''{{עוגן1|עיסה}} שנילושה במי פירות.''' וקי"ל דאין מי פירות מכשירין לקבל טומאה לפיכך אף על פי שחייבת היא בחלה נאכלת בידים מסואבות לפי שלא הוכשרה לטומאה ואין ידים מסואבות פוסלין לאותה חלה:
Segment 6


'''{{עוגן1|מתני'}} האשה יושבת וקוצה חלתה.''' מפרשת החלה ומברכת אע"פ שהיא ערומה מפני שכשהיא יושבת לא נראית ערותה ואע"ג דהעגבות נראות אמרו בגמרא הכא דאין בהן משום ערוה לענין ברכה אבל בבבלי פ"ג דברכות מוקי להמתניתין כגון שכל פניה שלמטה טוחות בקרקע ואינם בולטות:
<b>תני.</b> אידך בשם ר"ש אין לך בא למחשבת פטור אלא באלו שלשת המינין בלבד רימון ושקמים הן אילני תאיני היער והצלף דבאלו מהני בהו מחשבת פטור אם חשב אח"כ עליהן לסייג ולקורות דאינן חשובין כל כך כמו שאר אילני מאכל שהדין בהם שאפי' נטען בתחילה לסייג ולקורות לא מהני בהו מחשבת פטור ופליגי ר"מ ור"ש אסתמא דמתני' דמשמע דכל האילנות באין למחשבת פטור ולר"מ כדאית ליה ולר"ש כדאית ליה והאי רימון דקאמר ר"ש לאו רימון דקרא הוא שהרי הוא אחד מן המינין שנשתבח' בהן ארץ ישראל אלא אילן שגדלין בו הרימין הוא ומין אחר הוא זה כדתנן בפ"ק דכלאים השיזפין והרימין אע"פ שדומין זה לזה כלאים זה בזה:
<b>מהו שיהו חייבין במעשרות.</b> אמתני' מהדר דבנוטע לסייג ולקורות פטור הוא מן הערלה ומהו הדין לענין מעשרות אם אותן הפירות שעלו באילן הזה חייבין הן במעשרות או לא וקאמר דתליא בתפלוגתא דר' בא בר ממל ור' הילא דפליגין בהמשמר פירותיו לעצים כלומר שמשמר את הפירות שהן על האילן שנטוע הוא לעצים דר' בא בר ממל מחייב אותן במעשרות כדמפרש טעמיה דיליף מן הדא דאמרינן לעיל בריש מעשרות ובכמה מקומות דהפקר פטור מן המעשר דכתיב ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך וכו' היא לקט וכו' כלומר דחדא טעמא אית להו דכל מתנות עניים וההפקר פטורין הן ממעשרות שידך ויד הכל שוין בו והלכך ס"ל לר' בא דהכא דמשמר הוא פירותיו אע"פ שהן על אילן שהוא לעצים חייבין הן במעשרות דלאו הפקר נינהו:
<b>ר' הילא בשם ר' יוסי.</b> דקאמר פטורין ממעשרות טעמיה דיליף מן הדא דתנינן לעיל בפ"ד דמעשרות כוסבר שזרעו לזרע שלא חישב עליו אלא בשביל הזרע ירקה פטור ממעשרות דלא אחשבי' ליה וה"נ מכיון שלא נטע האילן אלא לסייג ולעצים פטורין הפירות שעלו בו מן המעשרות:


'''{{עוגן1|מי}} שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה.''' כגון שהוא טמא ואין לו מקוה לטהר עצמו או את כליו:
Segment 7


'''{{עוגן1|יעשנה}} קבין.''' כלומר מוטב שיעשה עיסתו קב קב שלא תבוא לידי שיעור חיוב חלה ואל יעשנה בטומאה מפני שצריך להזהר לכתחלה שיפריש חלה טהורה ודוקא שאין בינו לבין המים אלא ד' מילין או פחות דבכה"ג הטריחו חכמים אותו לחזר אחר הטהרה אבל אם היה יתר על ד' מילין לא הטריחוהו חכמים ויעשה בטומאה ויפריש חלה טמאה והכי אמר בגמרא:
<b>שנייא היא.</b> כלומר דפריך עלה דמכוסבר לאו ראיה הוא לדר' הילא דשאני בכסובר שיש לו גורן אחרת להתחייב במעשרות והיינו הזרע והואיל שיש בו חיוב מעשרות לפיכך הירק הוא פטור דלא זרעו אלא בשביל הזרע וזהו גרנו למעשרות אבל הכא למה יפטרו הפירות שמשמר אותן מחיוב מעשרות ואין כאן גורן אחר למעשרות:
<b>והיידא אמר דא.</b> כלומר אלא מאיזה מקום הוא דיליף ר' הילא דפטורין מן המעשרות מן הדא דתנינן בברייתא והובאה לעיל בפ"ק דמעשרות בסוף הל"א על הא דתני בתוספתא שם כל שתחילתו אוכל ואין סופו אוכל כגון המקיים ירק לזרע חייב בתחלתו ופטור בסופו ומפרש הש"ס התם מה אית לך כלומר ובהי גוונא מיירי כהדא דתני בברייתא אחריתא והיינו דמייתי לה הכא המקיים מלאה של כרוב לזרע כלומר שמקיים ערוגה מלאה של כרוב עד שיתגדל בהן הזרע בטלה דעתו דאע"ג דהזרע עצמו אינו מתחייב במעשר שהוא מזרעוני גינה שאינן נאכלין ופטורין מהמעשרות מכל מקום כאן שמקיים כל הערוגה בשביל הזרע בטלה דעתו וחייב במעשרות ואם הן קלחין יחידין שקיימן לזרע לא בטלה דעתו ופטורין ממעשרות וא"ר יונה התם עלה והוא שליקט ירק כלומר הא דאמרינן ברישא דבטלה דעתו ואע"פ שמקיים כל הערוגה לזרע חייבין הן במעשרות דוקא באלו שליקט אותן בעודן ירק וחייבין הן אע"ג שהיה רוצה לקיימן לזרע אבל אם לא ליקט כלל מהירק אלא שהניח את כולה עד שיתקשו ויתגדל הזרע בתוכן וכי כך אנו אומרים שעצים חייבין במעשרות בתמיה אלא דבכה"ג ודאי פטורין הן מן המעשרות והשתא מהכא הוא דיליף ר' הילא דה"נ מכיון שאין מקיים את האילן אלא לעצים פטורין הפירות ממעשרות ואע"ג שאין להאילן גורן אחר למעשרות כמו התם במלאה של כרוב:


'''{{עוגן1|ר"ע}} אומר.''' דלעולם עדיף טפי שיעשנה בטומאה משיעשנה קב קב שאין בהן חלק כלל בשם חלה אבל טומאה קורא עליה שם חלה כשם שהוא קורא לטהורה אלא שזו חלה טמאה וזו חלה טהורה ואין הלכה כר"ע:
Segment 8


'''{{עוגן1|גמ'}} כתיב אל הארץ וכו'.''' הכי דריש לה בספרי פ' שלח לך מכאן אתה אומר פירות ח"ל שנכנסו בארץ חייבין בחלה ובמעשר:
<b>מהו שיהו אסורין.</b> פירות שעל האילן של סייג משום גזל ומתמה על בעל הבעיא וכי בשביל שהן על האילן של העומד לעצים לא יהו אסורין משום גזל וכי עצים עצמן אינן אסורין משום גזל וקאמר דמה צריכה ליה למיבעי כגון אילן תותיא אילן שמגדל התותים והן פירות הגדלין על אילן סנה דלית בהן ממש ולא חשיבי ובכגון אלו קא מיבעיא ליה אם עשה האילן הזה לסייג מהו שיאסרו התותים משום גזל דאפשר דהבעלים מקפידין עליהן שרוצין שיתקיימו ושיתחזק הסייג ולא אפשיטא:


'''{{עוגן1|תני}} זו דברי ר"מ.''' במתני' דשנה פלוגתייהו דר"א ור"ע בפירות שיצאו מא"י לח"ל אבל דברי רבי יהודה לא כך הם אלא דשנה פלוגתייהו ארישא ואיפכא דר"א לקולא וכך שנה ר' יהודה בספרי שם דר' יהודה אומר אפי' פירות ח"ל שנכנסו לארץ ר"א פוטר שנא' והיה באכלכם מלחם הארץ ולא מלחם ח"ל אפי' נכנסו לארץ:
Segment 9


'''{{עוגן1|מ"ט}} דר"ע וכו'.''' דדריש שמה ומה מקיים ר"א טעמיה דר"ע הא כתיב שמה דמשמע דשמה לעולם אתם חייבין וקאמר דר"א לא משמע ליה למידרש משמה אלא מדכתיב אל הארץ אשר אני מביא אתכם כתב נמי שמה ולא לדרשה אתיא:
<b>רימון שנטעו לשם רמון בנות שקמה וכו' צ"ל.</b> ולגי' הספר בנות הדס אפשר לפרש דהיינו הך וקראו לשקמה כן על דרך דאמרינן עשרה מיני ארזים הן כדכתיב אתן במדבר ארז שיטה הדס וכו' ואדברי ר"ש בברייתא דלעיל הוא דקאי הכא דס"ל אין לך בא למחשבת פטור אלא שלשת המינין בלבד רימון ושקמין וצלף וקאמר הכא שאם נטען מתחילה לשם מאכל אפ"ה אשכחן דפליגי בהו תנאי אית תנא תני חייב וכו' ומפרש להו רב חסדא. מ"ד חייב במקום שרוב משמרין. שרוב בני אדם דרכן להיות משמרין פירותיהן של אלו האילנות ומהני בהו מחשבת האכילה שנטען בתחילה לכך וחייבין בערלה ומ"ד פטור במקום שאין הרוב משמרין פירות של אלו והואיל ואין מקפידין על הפירות אינן חשובין אלא כנוטע לסייג ולקורות ופטור מן הערלה:
<b>ר' יונה בעי.</b> על הא דאוקי רב חסדא למ"ד חייב במקום שנהגו הרוב להיות משמרין דאם במקום שמשמרין פירות של אלו מיירי למה לי חישב דקתני שנטען לשם רימון דמשמע דוקא שאנו יודעין שבתחילה חישב לנטוע אותן לאכילת פירותיהן הא ודאי אפי' לא חישב ולא גלה דעתו בפירוש חייבין הן בערלה דמסתמא נטועין הן לאכילת פירותיהן דכי כך אנו אומרין זית ותאנה עד שיחשוב עליהן בתחילה שנוטע אותן לאכילה בתמיה והא דנקט זית ותאנה מפני שהן החשובין ביותר לענין זה לד"ה דלר"מ דלעיל לא מהני בהו אף שחישב עליהן לסייג ולקורות וה"ה לכל אילנות אליבא דרבנן וכלומר וכי צריך מחשבת אכילה להתחייב בערלה אנן לא אמרינן אלא איפכא דלענין פטור הוא דצריך מחשבה שאם חישב בתחילה ליטע אותן לסייג ולקורות הוא דפטור אבל בסתמא פשיטא שהן חייבין דלאכילה הוא דנטען:
<b>אלא אפי' במחצה משמרין וכו'.</b> כלומר אלא דלא תימא הכי שאפי' במקום דמחצה על מחצה הוא שיש שהן משמרין הפירות הללו ויש שאינן משמרין אפ"ה חייבין הן בערלה:
<b>א"ר מתיה מן דבתרתה.</b> ממקום ששמו דבתרתה היה ופליג דס"ל דאם הוא במקום שאין רוב משמרין אפי' לא חישב עליהן בפירוש שיהו לסייג ולקורות פטור מן הערלה משום דסתמן אינו מקפיד עליהן והוי כמו שנטען מתחילה לכך ולר' מתיא האי מ"ד דס"ל חייב כרב חסדא הוא דמוקי ליה ואפי' בשנטען בתחילה לשם רימון עד שיהא במקום שרוב משמרין פירות הללו:


'''{{עוגן1|חבריא}}.''' אמרי הא דלקמן בשם ר' אלעזר אמורא וכן ר' בא ור' הילא אמר לה בשם רשב"ל דכך הי' משיב ר"ע את ר"א וכי אין אתה מודה לי שבשעה שנכנסו ישראל לארץ ומצאו קמחין וסלתות של נכרים שהן חייבין בחלה דכתיב בבואכם מיד תהיו חייבין בחלה וכי לאו גדולי פטור הן שהרי גדלו ביד הנכרי ואעפ"כ חייבין וה"ה בפירות ח"ל שנכנסו לארץ:
Segment 10


'''{{עוגן1|והוא}} מקבל מיניה.''' ור"א קיבל לתשובה זו מר"ע:
<b>במקום חורשין.</b> בתוך היער של עצים ואינו מקום יישוב פטור מן הערלה:
<b>א"ר יוסי.</b> לאו דוקא שעלתה מעצמה אלא אפי' נטעה במקום שאינו יישוב פטורה דלא חשיבא עליה. והתנינן. במתני' דלקמן והעולה מאליו חייב בערלה ומשני דתמן שנטען במקום יישוב כלומר דכל הני דקחשיב במתני' דלקמן בשנטען במקום יישוב והתם הוא דאמרינן דהעולה מאליו ג"כ חייב בערלה ברם הכא במקום חורשין ואינו מקום יישוב ואפי' בשנטען שם פטורין:
<b>הדא דתימר.</b> דפטורין דוקא בשאינה עושה כדי טפילת' אם רוצה להטפל בפירותיה ולהביאן למקום היישוב אבל אם הוא עושה כל כך שיש בה כדי טיפולה להביאן למקום היישוב חייבת בערלה דהויא כאלו בתחילה עומדת במקום היישוב היא:


'''{{עוגן1|תמיהני}} וכו'.''' איך קיבל ר"א מן ר"ע לאותה התשובה שאני תמן דעד שלא נכנסו להארץ למפרע הם ירשו אותה כדדרש רב הונא דלא כתיב לזרעך אתן אלא נתתי כבר נתתי להם והרי היא כשלהם ולפיכך נתחייבו הקמחין והסלתות אע"פ שגדלו מקודם ואין ראיה מכאן לפירות שנתגדלו בחוץ לארץ שאינה שלהם ואפי' נכנסו עכשיו לארץ:
Segment 11


'''{{עוגן1|מה}} מקיים רבי עקיבא טעמיה דר"א.''' דדריש לחם הארן דוקא וקאמר דר"ע לריבויא הוא דדריש לה בספינה שנכנסה לארץ לחייב פירותיה בחלה דלחם הארץ קרי בהו וכדמסיים ואזיל אם קרמו פניה מן החוט ולפנים חייבת כלומר כשהיא נאפית וקרמו פניה בתנור בגבולי א"י שהוא מחוט ולפנים כדתנינן בתוספתא פ"ב והובאה לעיל בשביעית בפ"ו הנסין שבים רואין אותן כאלו חוט מתוח מטורי אמנון עד נחל מצרים מחוט ולפנים א"י מחוט ולחוץ ח"ל ולהכי הוא דאתי קרא דלחם הארץ ולא למעוטי פירות ח"ל שנכנסו לארץ:
<b>אתרוג שנטעו.</b> מתחילה שיהא למצוה מהו שחייב בערלה. וחזר רב הונא ופשט לנפשיה שחייב בערלה דלא אימעוט נטיעה למצוה מן הכתוב ופריך ולא כן תנינן ומייתי לה לקמן בריש לולב הגזול דדריש ולקחתם לכם ולא מן דבר שהוא למצוה כגון של מעשר שני וכיוצא בו ומשני דתמן שפיר הוא דדרשינן ולקחתם לכם בדמים ולא מדבר שהוא כבר למצותו אבל הכא דינו כמה דתימר בשופר של מצוה שאם תקע בו יצא דדרשינן יום תרועה יהיה לכם מכל מקום וכן הכא דכתיב שלש שנים יהיה לכם ערלים לכם מכל מקום ואפי' בנטוע בתחילתו למצוה:
מה בינו למשמר פירותיו לעצים דפליגי לעיל בהא לענין מעשרות ואימא הכא נמי לענין ערלה דזה נטעו בתחילה שיהא משמרו לשם מצוה וקאמר דלא דמי דהתם כשם שהוא רוצה בפריו כך הוא רוצה בעצו דהא עיקר הנטיעה לעצים היא וכדפרישית לעיל אלא שהוא משמר גם להפירות שעלו בו ואינו מפקיר אותם אבל הכא מה שהוא משמרו משום הפרי הוא ובפריו הוא שרוצה ולא איכפת ליה בעצו:
<b>ועוד מן הדא דאמר ר' חנינא.</b> עלה. פרי אם אומר עצו אין אדם יוצא בה ידי חובתו בחג. כצ"ל ותיבת בפסח שבא בכאן בספרים בטעות הוא דמה שייך פסח לכאן כלומר דר' חנינא פירש בה בהדיא דלפרי עיקר כוונתו לזה שנטעו שאם אומר אתה לעצו הלא אין אדם יוצא בה י"ח בחג בהעץ של אילן אתרוג וא"כ הדין בו לענין ערלה ככל אילנות שנוטען בשביל הפרי שלהן וחייבין בערלה:
<b>מה דמי לה.</b> ומה הוא דמצינו עוד שהוא דומה לדין אתרוג שנטעו למצותו ולחייבו בערלה אף בשנטעו לשם מצוה וקאמר דה"נ אשכחן בזית שנטעו להדליק בשמן שלו בנר חנוכה וקאמר ר' יוסי בר' בון ומה דמיון הוא זה הרי זה האתרוג דבר תורה ונר חנוכה הוא מדבריהם ואת אמר הכין בתמיה פשיטא הוא דהיכי ס"ד דמצוה דרבנן תפטור לערלה שהיא דבר תורה ודאיצטריך לדמויי לדין דאתרוג אלא מה דמי לה אם אתה רוצה לדמות להא דאתרוג זה הוא בזית שנטעו להדליק בשמן שלו את המנורה במקדש דזה וזה ד"ת הוא וחייב בערלה כמו דאמרינן באתרוג:


'''{{עוגן1|על}} דעתיה דר"ע וכו'.''' כלומר הכל דין אחד להם בין בשבאו בספינה למן החוט ולפנים ובין בעיסת הגוי ובאה ליד ישראל ובין בהכנסתן של פירות ח"ל לארץ דרך היבשה הכל אחר הקרימה פניה בתנור אם ביד החייב ובמקום החיוב היא חייבת בחלה:
Segment 12


'''{{עוגן1|מודים}} חכמים לר"ע.''' שבשעת הכנסתן של ישראל לארץ שנתחייבו הקמחין והסלתות של נכרי ונאפו ביד ישראל שבזה לכ"ע הכל הולך אחר הקרימה בתנור והאי מילתא שמעינן מן מה דר"ע מותיב לר"א לעיל מהקמחין והסלתות של שעת הכנסתן לארץ והוא מקבל מיניה ולא השיב לו אני אף בזה חולק אני ש"מ שמודה לר"ע בהא:
<b>נטעו.</b> שיהא צד התחתון שלו לסייג והעליון שלו למאכל א"נ איפכא צד התחתון למאכל וכו' מהו:
<b>א"ל.</b> ר' יוחנן הוא הדא הוא הדא הוא צד התחתון וכו'. כלומר דין אחד להם דבין כך ובין כך מה שהוא למאכל חייב ומה שהוא לסייג פטור:
<b>כיצד הוא יודע.</b> לכוין מה שהוא אסור ומה שהוא מותר:
<b>מביא חוט אחד.</b> ומודד את האילן עד חציו ומסיים המקום עד כאן לסייג מכאן ואילך למאכל:


'''{{עוגן1|ומצאו}} קמה לחה.''' וניכרת שהיא מתבואה חדשה אם היתה אסורה עליהן משום חדש עד שלא קרב העומר והשיב לו בפשיטות ולמה לא והדר בעא מיניה עד כדון לחה ואם אפי' יבישה חששו לאסור משום חדש דשמא מאות' שנה היא וא"ל אפי' יבישה ואפי' מצא כבר קצורה:
Segment 13


'''{{עוגן1|מעתה}} היה להם לחוש אפי' לחטין שהן בעלייה.''' והשיב לו ר' ירמיה כך אני אומר לא יאכלו ישראל מצה בלילי הפסח באותה שנה והא קרא כתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וגו' ולדבריך דוקא ממחרת הפסח אכלו ולא קיימו בערב תאכלו מצות בלילי הפסח בתמיה אלא דלאותן חטין שהן בעלייה לא חששו שיהו מתבואה חדשה ומהן אכלו מצות בלילי הפסח ואף שהוא קודם להעומר:
<b>ר' זעירא בעי.</b> עלה דהניחא אם צד התחתון לסייג והעליון למאכל דאין גידולי העליון מתגדלין מן האיסור דהצד התחתון מותר הוא אלא אם צד התחתון הוא למאכל והעליון לסייג הרי העליון גדל מן האיסור של צד התחתון ואת אמר הכין בתמיה דאף בזה פטור הוא את של סייג מן הערלה ואמאי הרי גדל הוא מן האיסור:
<b>ר' זעירא כדעתיה.</b> כלומר מה שהוקשה לו זה משום דלטעמיה הוא דאזיל דאמר לעיל בפ"ה דכלאים בצל של כלאי הכרם שעקרו ממקום האסור ושתלו במקום אחר אפי' מוסיף כמה במקום ההיתר נשאר אסור שאין גידולי איסור מעלין את האיסור כלומר שהגידולין הבאין מחמת האיסור אע"פ שהגידולין עצמן היתר הן שהרי שתלו במקום אחר אע"פ כן אין מעלין ומבטלין את עיקר האיסור ונשאר באיסורו וה"נ מכיון שהעליון גדל הוא מכח התחתון שהוא אסור הוו להו גידולי איסור ואסור ואע"פ שהעליון גדל ג"כ מצד עצמו והוא היתר אין גידולי היתר שבו מעלין את האיסור שבו:


'''{{עוגן1|מן}} דנפקית תהית.''' לאחר שיצאתי מבה"מ הייתי מתחרט על שלא אמרתי שנייא היא מצות מצה בלילי הפסח שמצות עשה שלה דוחה להל"ת של חדש ולעולם אפשר לומר דשוב לא אכלו ואפי' מהחטין שבעלייה עד מחרת הפסח שהעומר מתירן:
Segment 14


'''{{עוגן1|על}} דעתיה דר' יונה דהוא אמר וכו' ניחא.''' כלומר הא דקאמר ר' יונה שהיה לו להשיב שאני מצה בלילי הפסח שהיא דוחה להל"ת של חדש ניחא הוא לדעתיה ולשיטתיה דהכי קאמר בעלמא וכן פליגי בפ"ק דביצה ור' יונה ס"ל דכל מצות עשה דוחה להל"ת ואע"פ שאינה כתובה בצדה אבל על דעתיה דר' יוסי לא כך היה אלא דפליג עליה התם ובכל מקום וס"ל שאין מצות עשה דוחה למצות ל"ת אא"כ היא כתובה בצדה וא"כ אין להשיב על דברו ר' ירמיה שהרי מצות עשה דמצה אינה כתובה בצד הל"ת של חדש ואינה דוחה אותה והשתא הדרא קושיא לדוכתה דאי אמרת שהיו חוששין אפי' על החטין שבעליה שמא מן החדש הן א"כ היאך קיימו מצות אכילת מצה בלילה הראשונה של פסח וקאמר הש"ס מה שהיו תגרי גוים מוכרין להם מה שהביאו מח"ל וקסבר דחדש אינו נוהג בח"ל וכדמסיק:
<b>נטעו לסייג.</b> בתחילה ואח"כ חישב עליו למאכל בא במחשבה כלומר בא לחיוב במחשבה זו והכי תני בת"כ פ' קדושים בהדיא נטעו לעצים וחישב עליו מנין ת"ל כל עץ מאימתי מונה הוא לו משעת נטיעתו והכי תני לה נמי בתוספתא דמכלתין:
<b>למאכל וחישב עליו.</b> אח"כ לסייג לא כל הימנו להפקיע חיובו שבתחילה נטעו למאכל:
<b>נטע.</b> שיהא שנה ראשונה לסייג ומכאן ואילך חישב עליו שיהא למאכל מכיון שחישב עליו מחשבת חיוב ג"כ בדין הוא שיהא חייב דהיינו קמייתא:
<b>והתנינן ר' יוסי וכו'.</b> ואמאי צד החיצון פטור הרי גם כאן נתחייב בו מחשבת חיוב של צד הפנימי ומשני דלא דמייא להך דר' יוסי במתני' דתמן הצד הפנימי שהוא למאכל לעולם הוא למאכל ומה שהוא לסייג לעולם הוא לסייג ואין כאן עירוב מחשבת חיוב אבל הכא מכיון שנתערב בו בכולו מחשבת חיוב בדין הוא שיהא חייב:
<b>נטעו.</b> שיהו כל שלש שנים הראשונים לסייג ומכאן ואילך חישב עליו שיהא למאכל והוסיף האילן אח"כ בגידולו פליגי אמוראי בתוספתו דאלו לא הוסיף הרי כל ג' שנים של ערלה לא היה בו צד חיוב וכן דין רבעי ג"כ אין לו כדלקמן דכל שאין לו ערלה אין לו רבעי אלא בתוספת שלו ס"ל לר' ירמיה דנמי פטור מן הערלה כדמפרש טעמיה לקמן ור' בא ס"ל דהתוספת חייב דהוי כנטיעה בתחילה:


'''{{עוגן1|וכר'}} ישמעאל וכו'.''' כלומר דסבר לה כר' ישמעאל דאמר בפ"ז דסוטה ובפ' בתרא דכל ביאות שנאמרו בתורה אינן אלא לאחר ירושה וישיבה ואפי' בחדש ולדידיה אינו נוהג בח"ל ולא דריש בכל מושבותיכם בכל מקום שאתם יושבים משמע ואף אם היה מצוי חדש של ישראל היה מותר להם שלא נהג עד לאחר י"ד שנה אלא מפני שלא היה לישראל כלום באותה שעה לכך קאמר מה שהיו תגרי גוים מוכרין להם:
Segment 15


'''{{עוגן1|התיב}} ר' בון בר כהנא.''' והיכי מצית אמרת דלא נצטוו על החדש מיד בביאתן והא כתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח וכי מחרת הפסח לא בששה עשר הוא ומדלא אכלו עד מחרת הפסח ש"מ דמעיקרא דלא אכלו משום דאכתי לא אקריב עומר וא"כ היו אסורין בחדש מיד והדרא קושיא לדוכתא דלר' יוסי דאין מצות מצה דוחה ל"ת דחדש היאך קיימו מצות אכילת מצה בלילה הראשונה:
<b>א"ר יוסי הדא דר' ירמיה מתחמי קשיא.</b> כלומר לפום ריהטא נראה דקשיא על דברי ר' ירמיה מחכמים דברייתא דלקמיה ואפ"ה לית היא אלא ניחא ולא קשיא מידי כדמפרש ואזיל:
<b>דתני.</b> בתוספתא והובאה לעיל בפ"ה דפאה ובכמה מקומות שדה שהביא שליש לפני הגוי וחזר ולקחה ישראל ממנו ר"ע אומר התוספת שגדלה ברשות ישראל פטור מן המעשרות לפי שכבר הביאה שליש ביד הגוי והגיעה התבואה לעונת המעשרות בעודה ברשות הפטור וחכמים אומרים התוספת שהוסיפה ביד ישראל חייבת וזהו דנראה דקשיא על ר' ירמיה דהא חכמים מחייבי כאן בתוספת ואע"פ שהביאה שליש ביד הגוי:
<b>והכא עיקרו פטור ותוספתו חייב.</b> בתמיה וסיומא דמילתיה דר' יוסי הוא וכלומר דמכל מקום ניחא היא ולא קשיא על הא דר' ירמיה דשאני התם שהרי התוס' מיהת בחיוב היא שניתוסף ביד הישראל ואין אתה פוטרו בשביל שליש הראשון שיש בו מהפטור דהגדל בחיוב חייב הוא ותורם ומעשר לפי חשבון כדאמרינן לעיל בפ"ה דמעשרות בהל"ד אבל הכא הרי עיקרו פטור הוא לגמרי מן הערלה שכבר עברו עליו שלש שנים הראשונים בפטור והיאך יהא התוספת חייב שניתוסף בו אח"כ מהעיקר שאין בו צד חיוב כלל אלא ודאי בדין הוא שהתוספת פטור כר' ירמיה:


'''{{עוגן1|התיב}} ר' אלעזר בר' יוסי קומי ר' יוסי.''' על הא דפשיטא לי' לר' בון דמחרת הפסח בי"ו הוא והכתיב ממחרת הפסח יצאו בני ישראל וגו' וכי לא בחמשה עשר הוא וממחרת הפסח היינו ממחרת שחיטת קרבן פסח וה"נ כן וא"כ לעולם אימא לך כמ"ד דלא נצטוו על החדש מיד דהא בט"ו אכלו מעבור הארץ וקרא מילתא אחריתא קמ"ל דלא היו צריכין לאכול מעבור הארץ מקודם כדאמרינן בקידושין שהיו מסתפקין ממן שבכליהם עד הפסח:
Segment 16


'''{{עוגן1|יצאו}} מכאן לשם וכו'.''' וקאמר הש"ס דטעם פלוגתייהו בסיפא בטעמא דפליגי ברישא תליא כדאמרינן לעיל דלר' יהודה ר"א פוטר ברישא ור"ע הוא דמחייב וא"כ כל חד וחד מן אתריה הוא דאתא דהואיל דר"א פוטר בפירות ח"ל שנכנסו לארץ דדריש באכלכם מלחם הארץ לדיוקא ולא מלחם ח"ל והלכך בסיפא שיצאו מא"י לח"ל מחייב בחלה דלחם הארץ בכל מקום שהוא משמע ואפי' הוא עכשיו בח"ל ולר"ע נמי מן אתריה הוא דמחייב ברישא משום דדייק ליה שמה דשמה אתם חייבין אף בפירות ח"ל והלכך בסיפא דיצאו מא"י לח"ל פוטר ר"ע דשמה דוקא הוא שאתם חייבין ואין אתם חייבין בח"ל ואפי' הן מפירות הארץ:
<b>א"ר יוחנן דברי ר' ישמעאל וכו'.</b> כלומר תנינן בחדא ברייתא דס"ל לר' ישמעאל דכל שאין לו ערלה אין לו רבעי והשתא מיבעי ליה לר' יוחנן היכי דמי האי דר' ישמעאל אם עד שיהא לו שלש שנים ערלה קאמר דאז יש לו דין רבעי או אפי' אם אין לו אלא שנה אחת מערלה או שתים וכגון שנטעו שנה אחת או שתים שיהא לסייג ומכאן ואילך למאכל דבכה"ג יש לו מיהת דין ערלה בשנה אחת או שתים משלש שנים יש לו דין רבעי ומשום דר' יוחנן סתם דבריו בהבעי' דיליה ואיכא לפרושי להכי ולהכי פליגי בהא תלמידיו ר' יונה ור' יוסי דר' יונה מפרש דעיקר ערלה צריכה לי' לר' יוחנן כלומר בעיקר דין ערלה נסתפק כאן אם השנה או השתים שהן למאכל נוהגת בו דין ערלה או לא לפי שאין עיקר ערלה פחות שנים כלומר השנים של ערלה והן שלש שנים ולפיכך נסתפק לו דהואיל וכאן אין בהאילן הזה שלש שנים שלמים של חיוב ערלה איכא למימר דשוב אין בו דין ערלה כלל ואפי' באותה שנה או שתים שהן של מאכל ור' יוסי מפרש לה להבעי' של ר' יוחנן דעיקר דין רבעי הוא דצריכה ליה אם דוקא שלש שנים חיוב ערלה בעינן לדין רבעי או לאו דוקא ג' שנים אלא שיהא בו מיהת דין ערלה ואפי' בשנה אחת נוהגת בו אח"כ דין רבעי ור' ישמעאל ה"ק כל שאין לו ערלה כלל אין לו רבעי ולאפוקי אם היה לו ערלה אפי' שנה אחת מג' שנים הראשונים יש לו דין רבעי וכדפרישית מעיקרא אבל לענין דין ערלה באילן הזה לא מספקא ליה לר' יוחנן דמסתברא דאותה שנה מהג' שנים שהוא למאכל נוהג בו דין ערלה ועד שיעברו עליו ג' שני ערלה עם אותה שנה:


'''{{עוגן1|גמ'}} במחלוקת.''' על הא דמייתי לקמיה קאי כלומר דתליא במחלוקת דר' יהודה ורבנן דמתני' דהכא דכתיב כל מקום וגו' ודריש לה בספרי פ' עקב אם ללמד על תחומי א"י הרי כבר נאמר מן המדבר והלבנון וכו' אלא אם אינו לספרי וגבולי א"י וכו' כדמייתי לקמן והן דברי חכמים ולרבות כל מקום שתכבשו ואפי' מח"ל יהיה דינו כארץ וברישא דברייתא דריש אין בכלל אלא מה שבפרט והלכך מוקי לה כר' יהודה דמתני' וכלומר דהאי כל מקום דקאמר קרא על הפרט דפרט אח"כ קאמר מן המדבר והלבנון מן הנהר נהר פרת ועד הים האחרון יהיה גבולכם וללמדינו על גבולי וספרי א"י שכל שהוא בתוך הגבול דוקא הרי הוא כא"י והלכך נמי ס"ל לר' יהודה במתני' דאין עפר ח"ל הבא בספינה לארץ נחשב כארץ עד שתהא הספינה גוששת בקרקע הארץ וזהו דקאמר וכר' יהודה:
Segment 17


'''{{עוגן1|מתיבין}}.''' רבנן לר' יהודה אם בספר וגבול א"י הכתוב מדבר והלא כבר כתיב מהמדבר והלבנון וכו' וזהו דרשת הספרי שהבאתי דלרבנן הוא דאתיא:
<b>תני.</b> בתוספתא והובאה לעיל בפיאה פ"ד ובדמאי:
<b>כאלו כולו בארץ.</b> דהשרשים יונקין זה מזה וכדמפרש ר' יוחנן לקמיה:
<b>נעשה כטבל ומעושר.</b> כלומר אליבא דר' קאמר משום שנעשה כטבל וחולין מעורבין זה בזה ולענין זה הוא כאלו כולו בארץ שמה שהוא יונק מצד ח"ל הוא חולין וכמעושר הוא ומצד של א"י הוא טבל:


'''{{עוגן1|תנהו}} ענין לספרי ח"ל.''' לאותן שיכבשו אח"כ לכם יהיה ויהא נחשב כא"י:
Segment 18


'''{{עוגן1|מעתה}} מה שהיה דוד הולך ומכבש וכו'.''' וזהו סוריא יהו חייבין בחלה מן התורה ואנן קיי"ל דאין חיוב תרומה ומעשרות בסוריא אלא מדבריהם ומשני שנייא היא דהתם טעמא לפי שהיה דוד מניח גבולי א"י עצמן לכבוש אותן בתחילה והיה מכבש מקודם לאלו שהן בגבולי ח"ל והכי מסיים לה בספרי התורה אמרה משתכבשו לארץ תהיו רשאים לכבוש ח"ל והוא לא עשה כן אלא חזר לכבוש ארם נהרים וארם צובה ואת היבוסי שהיה סמוך לירושלים לא הוריש:
<b>שורש פטור פוטר.</b> אם יש מעורב בשרשין שורש א' של פטור פוטר הוא את שאר השרשין ואפי' יונקין הן מן החיוב וכדמפרש ואזיל:
<b>מאי.</b> לענין מאי קאמר לה ר' יוחנן בפשיטות להאי מילתא אם סובר הוא כרבי דאומר שרשין חיין ויונקין זה מזה כהאי דקאמר באילן שמקצתו נטוע בארץ ומקצתו בח"ל ומכריע הוא להלכה כרבי וקאמר הש"ס דלא היא אלא מילתיה דר' יוחנן לד"ה הוא ולענין אחר הוא דקאמר הכא שורש פטור פוטר וכדמסיק ואזיל:
<b>הן דתימר שורש פטור פוטר.</b> הא דקאמר דפוטר הוא לענין ערלה הוא דקאמר ובשורש ישן שכבר עברו עליו שני ערלה שהשריש מתוך שלו לתוך של חבירו ויונקין שרשי אילן שנטע חבירו ממנו פוטר הוא את של חבירו מערלה אבל אם השריש מח"ל לתוך אשר בארץ לא בדא אמר שורש פטור פוטר דאפשר דבכה"ג ס"ל כרשב"ג ולחומרא דצד הנטוע בארץ חייב וצד ח"ל פטור ולא הוי כמעורב של חיוב ושל פטור זע"ז:


'''{{עוגן1|הוי}} בעיי מימר מ"ד תמן חייב וכו'.''' אהא דמייתי לקמן קאי דפליגי ר' חנינא ור' מנא בהאי קרא דכתיב גבי ירבעם בן יואש מלך ישראל הוא השיב את גבול ישראל וגו' חד אמר כל מה שכיבש יהושע כיבש זה כלומר שלא הוסיף לכבוש יותר אלא מה שכיבש יהושע ונטלו הארמים מהם הוא השיב אותן לגבול ישראל ואידך אמר שהוסיף וכיבש יותר ממה שכיבש יהושע. והשיב דכתיב לומר שהוא עשה והשיב את מה שכיבש יותר בגבול ישראל שיהו חייבים בכל מצות התלוים בארץ כמו גבול א"י עצמו ועל זה קאמר דהיו בני ישיבה רוצין לומר דהך פלוגתא דאמוראי תליא בפלוגתא דתנאי במתני' דמ"ד תמן כלומר במתני' דחייב בעפר ח"ל הבא בספינה לארץ אוף הכא חייב במה שכיבש יותר דלא יהא זה אלא כעפר ח"ל שניתוסף ובא לארץ והלכך דריש האי מ"ד שכיבש יותר ועשאן כמו גבול א"י ומ"ד תמן במתני' דפטור העפר ח"ל שניתוסף על הארץ אלא דוקא בגוששת אוף הכא ס"ל פטור שאין חיוב המצות התלוים בארץ נוהג אלא בא"י עצמה והלכך לא דריש השיב אלא כמשמעו שכל מה שכיבש יהושע ונוטלה מהם הוא חזר וכיבש והשיב אותן לגבול ישראל כך הוו בעו למימר מעיקרא:
Segment 19


'''{{עוגן1|אפילו}} כמ"ד וכו'.''' והדר דחי לה הש"ס דלא היא אלא אפילו למ"ד תמן במתני' פטור הכא חייב אף במה שכיבש יותר לפי שכיון שנכנסו ישראל. בתוך אלו הערים שהוסיף וכיבש נתחייבו בהן בכל מצות התלוים בארץ וא"כ אפי' לר' יהודה דמתני' איכא למימר דדריש כהאי מ"ד דיותר ממה שכיבש יהושע כיבש זה והשיב אותן שיהי' דין אלו ככל גבול ישראל:
<b>והתנינן ר' יוסי אומר וכו'.</b> ואמאי של צד הפנימי חייב ויפטור צד החיצון לצד הפנימי דהא יונקין זה מזה למטה ואת אמרת שורש הפטור פוטר:
<b>ר"ז אמר לה סתם.</b> להאי שינויא דלקמיה ור' הילא אמר לה בשם ר' אלעזר שאני במתני' שראוי הוא צד החיצון לחשוב עליו שיהא גם הוא למאכל ולחייבו במחשבה זו כדאמרינן לעיל ולא מיקרי שורש הפטור לגמרי מכיון שיכול לבוא לידי חיוב:


'''{{עוגן1|תנא}} ר' סידור מסייע לר' מנא.''' היה פשיטא לי' לר' סידור דר' מנא הוא דקאמר דהשיב הוא שהוסיף וכיבש יותר והלכך קאמר דהוא תני ברייתא מה דמסייע ליה דתני ימים קלים עשו ישראל באותה הארץ דשכיבש ירבעם והוסיף על א"י שמעינן מיהת דכיבש יותר ממה שכיבש יהושע:
Segment 20


'''{{עוגן1|עפר}} ח"ל שבא לסוריא.''' בספינה נעשה כסוריא לכל דיניה ונתחייב במעשרות ושביעית מדבריהם:
<b>שרשים אין בהן ממש.</b> ומשום דקאמר לה סתם בשם ר' יוחנן שאל לו ר"ז אם בפירוש שמעת להא מר' יוחנן ולענין דין ערלה דקיימינן כאן או דלאו הכי הוא אלא בערלה הויתון קיימין כלומר בעוד שהייתם עומדין לעסוק במס' ערלה ונזכרת להדא מילתא שאמר לענין בכורים שרשים אין בהם ממש וכהאי דאמרינן לקמן בפ"ק דבכורי' בענין דבעינן שיהו כל גידולים מאדמתך וחשבת דגם לענין ערלה אמר לה אבל לאו מילתא הוא דהא אמרינן לעיל בשם ר' יוחנן דשורש פטור פוטר לענין ערלה:
<b>הן דתימר.</b> השתא מפרש לה ומילתא באנפי נפשה היא כלומר והא דאת אמר בעלמא להאי מ"ד דס"ל שרשין אין בהן ממש דוקא בשהשרישו מח"ל לתוך הארץ דאין בהן ממש לפטור אבל איפכא יש בהן ממש ולחיוב דלחומרא אזלינן:


'''{{עוגן1|יצא}} משם לכאן.''' מסוריא לא"י נתחייב בכל כא"י וקמ"ל דאף ר' יהודה מודה בהא משום דבא מיהת ממקום החיוב ואע"פ שהוא מדבריהם:
Segment 21


'''{{עוגן1|א"ר}} יודה וכו'.''' דקתני במתני' וקס"ד דר' חגיי דטעמיה דר' יודה משום דכל זמן שאינה גוששת בקרקע. והרי היא במים לאו כנכנס לארץ חשיב העפר ומשום דמים אין בהם ממש והלכך קאמר ר' יהודה כדעתיה דר' יודה פוטר וכו' בפ"ה דביצה גבי האשה ששאלה מחברתה תבלין ומים ומלח לעיסתה הרי אלו כרגלי שתיהן ור' יהודה פוטר במים לפי שאין בהם ממש:
<b>סיפקה.</b> ילדה שסיפקה לזקינה ויונקת ממנה פטור מערלה וכן לח"ל להנטוע בח"ל ויונקת משם פטור מד"ת בערלה דאין ערלה בח"ל אלא מהלכה:
<b>להקדש חייב וכו'.</b> וכדמפרש טעמא דלהקדש חייב משום שראוי הוא לפדותו ולחייבו בערלה וכן אם סיפקה לצד העליון של אילן שהוא לסייג או לצד התחתון שהוא לסייג אע"ג דעכשיו פטור מ"מ איכא ביה צד חיוב מכיון שהוא ראוי לחשוב עליו למאכל ולחייבו:


'''{{עוגן1|א"ר}} אבין לא מסתברא דלא מחלפא שיטתיה וכו'.''' כלומר דר' אבין השיב על ר' חגיי דלדידך דבעית למימר דטעמא דר' יהודה משום שאין במים ממש א"כ לא מיסתברא הוא אלא דהוה מחלפה שיטתיה דר' יהודה ואיפכא הוה ליה למימר הכא לא היתה אם הספינה גוששת כמי שהספינה גוששת דהרי אם משום שאין במים ממש א"כ הוה לה הספינה כמונחת בארעא סמיכתא אלא דלאו היינו טעמא דר"י הכא דלא שייך האי טעמא כ"א התם לענין תחומין ומשום שאין במים ממש בטלי לגבי העיסה אבל הכא טעמיה הויא משום דכל זמן שאינה גוששת בקרקע כמי שלא נכנסה בארץ דמיא:
Segment 22


'''{{עוגן1|לא}} היתה ספינה גוששת.''' מלתא באנפי נפשה היא דלר' יהודה אם לא היתה גוששת בדין הוא שיהו מעשרותיה מהלכה כלומר דמיהת מהלכה מדרבנן נתחייב הצומח בעפר שבתוכה ותורמין ממנה וכו' שאף עציץ שאינו נקוב דלא חשיב כארץ לענין חיוב מן התורה מדרבנן מיהת יש בו חיוב תרומה ומעשרות כהדא דתני וכו' בתוספתא פ"ה דדמאי והובאה לעיל פ"ז דכלאים בהלכה ו':
<b>ר' יוסי כרשב"ג.</b> על ר' יוסי דמתני' קאי מי נימא דמילתיה אתייא כרשב"ג דברייתא דלעיל דס"ל צד הנטוע בארץ חייב ושל ח"ל פטור וה"נ בצד הפנימי והחיצון דקאמר ר' יוסי וקאמר הש"ס דלא היא אלא אפ"ת דיסבור ר' יוסי כרבי דלעיל שאני ערלה ממעשרות דערלה תלויה לדעתו לפי מה שיחשוב על האילן כך הוא אם לחיוב שהוא למאכל או שיחשוב עליו לסייג שהוא פטור ובדידיה תליא מילתא אבל מעשרות אינן תלוין לדעתו אלא מה שבארץ חייב ומה שבח"ל פטור ואם מקצתו בכאן ומקצתו בכאן חיוב ופטור מעורבין זה עם זה ואיכא למימר דאזלא מילתיה דר' יוסי אפי' כרבי דלעיל:


'''{{עוגן1|הקונה}} עציץ נקוב בסוריא.''' כלומר אפי' בסוריא שאין חיוב המעשרות אלא מדבריהם מ"מ עציץ נקוב לעולם כארץ הוא ואע"פ שלא קנה העפר שתחתיו:
Halakhah 2


'''{{עוגן1|וקרקע}} שעל גביו קנה.''' כלומר שלא קנה אלא העפר שעל גבי העציץ אפי' כן הרי קנה לחייבו למעשרות ולשביעית כדין הקונה קרקע בסוריא:


'''{{עוגן1|אפי'}} נתון ע"ג שתי יתידות.''' ואפי' אינו מונח ע"ג הקרקע אלא נתון על שתי יתידות באויר הואיל ונקוב הוא יונק מהקרקע:


'''{{עוגן1|אף}} ר' יודה מודה בה.''' בעציץ נקוב המונח ע"ג יתידות:
Segment 1


'''{{עוגן1|מה}} בינו לבין הספינה.''' דפליג ר' יהודה וס"ל דגוששת בקרקע בעינן וקאמר דשאני ספינה שהיא עולה ויורדת ואינה נוחה במקום אחד אבל זה במקומו הוא מונח:
מתני' <b>עת שבאו אבותינו לארץ וכו'.</b> הכי דריש לה בת"כ מקרא דכתיב כי תבואו ונטעתם פרט לשנטען גוים עד שלא באו לארץ או יכול שאני מוציא את שנטעו גוים משבאו לארץ ת"ל כל עץ מכאן אמרו עת שבאו אבותינו לארץ ומצאו נטוע פטור נטעו אע"פ שלא כיבשו חייב וכלומר אפי' הגוים נטעו אותן אם הוא משבאו ישראל לארץ חייב:
<b>הנוטע לרבים חייב.</b> וכגון שנטעו בתוך שדה שלו שיהא זה לרבים למי שירצה לאכול מהפירות והכי אמר בגמרא וילפינן מדכתיב ונטעתם אפי' לרבים:
<b>ר' יהודה פוטר.</b> טעמיה דקסבר ונטעתם אף לרבים משמע ולכם נמי משמע אף לרבים והוי רבוי אחר רבוי ואין רבוי אחר רבוי אלא למעט ואין הלכה כר' יהודה הנוטע ברשות הרבים. בשביל עצמו כשנטעו חייב אבל העולה מאליו ברשות הרבים פטור:
<b>והנכרי שנטע.</b> בין לישראל בין לעצמו:
<b>והגזלן שנטע.</b> שגזל הקרקע ונטעה והכי קאמר בגמרא:
<b>והנוטע בספינה.</b> אע"פ שאינה נקובה וכדקאמר בגמרא דבנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה שאע"פ שאינו כארץ לזרעים הרי הוא כארץ לאילנות:
<b>והעולה מאליו.</b> ברשות היחיד דוקא כל אלו חייבין בערלה וכן ברבעי:


'''{{עוגן1|דר"א}} בן יהודא איש ברתותא היא.''' הא דקתני במתני' עיסה שנילושה במי פירות חייבת בחלה אתיא כר' אלעזר בן יהודא. דתנינן תמן בפ"ג דטבול יום עיסה שהוכשרה במשקה ונילושה במי פירות ונגע בה טבול יום ר"א וכו' משום ר' יהושע פסל את כולה דס"ל דאע"ג דמי פירות אינן מכשירין מ"מ עיסה זו שכבר הוכשרה במשקה והמי פירות מחברין אותה הלכך אפי' נגע טבול יום במקצתה פסל את כולה ומדקאמר דמי פירות עושין חיבור לטומאה עושין הן ג"כ חיבור לחיוב חלה ור"ע אומר משמו דר' יהושע דלא פסל אלא מקום מגעו דאין מי פירות עושין חיבור לטומאה ולדידיה נמי אין עושין חיבור לחלה והלכך לא מיתוקמא המתני' אלא כר"א בן יהודא משום ר' יהושע:
Segment 2


'''{{עוגן1|מה}} פליגין.''' ר"ל מפרש לפלוגתייהו דהתם דלא פליגי אלא בעיסה שכבר הוכשרה במשקה ואח"כ נילושה במי פירות דבכה"ג מי פירות מחוורין להכשיר כלומר לעשות חיבור לטומאה אבל איפכא לא לפי שאין מי פירות מחוורין הן להכשיר והלכך במתני' שאין העיסה נילושית אלא במי פירות אפי' לר' יהושע אין עושין חיבור לחלה:
גמ' <b>ונטעתם פרט לשנטעו גוים וכו'.</b> מברייתא דת"כ הוא כמו שהבאתי במתני':
<b>הדא אמרת שורש פטור פוטר.</b> כלומר ש"מ מהמתני' להא דאמרינן בהלכה דלעיל דשורש פטור פוטר הוא אפי' להחיוב שיונק ממנו דהא מתני' פוטרת את אשר נטעו הנכרים עד שלא באו לארץ ואע"פ שגדל אח"כ ברשות ישראל וביד החייב מ"מ הואיל ויונק הוא משורש הפטור פטור מן הערלה:


'''{{עוגן1|ר'}} חייה בשם ר' יוחנן קאמר דמתני' דהכא דברי הכל היא.''' ואפי' לר"ע דהתם דאמר אין מי פירות מחוורין הן לענין טומאה ואין עושין חיבור להעיסה מודה הוא הכא שמי פירות מחוורין הן לענין חיוב חלה ועושין חיבור להעיסה:
Segment 3


'''{{עוגן1|אין}} לך מחוור וכו'.''' ומילתיה דריב"ל אתמר סתמא ולפיכך בעי ר' יוסי לענין מאי איתאמרת אם לחלה או לטומאה דאם תאמר דלחלה אין לך מחוור לעשות חיבור אלא ז' המשקין בלבד א"כ כ"ש לענין טומאה דהא ר' יוחנן דס"ל דאין עושין חיבור לטומאה אבל לחלה עושין ואם תאמר לענין טומאה קאמר ריב"ל א"כ אפשר הא לחלה לא קאמר ולא פליג אדר' יוחנן:
<b>נטעו אף על פי שלא כיבשו חייב וכר' ישמעאל וכו'.</b> קושיא היא כלומר וכר' ישמעאל דאמר לעיל בפ"ב דחלה ובכמה מקומות דכל מקום שנאמר ביאה אינה אלא לאחר י"ד שנה שכיבשו ושחילקו ומאי עביד לה להמתני' ומי נימא דפליג ר' ישמעאל על הא דתנינן אע"פ שלא כיבשו חייב דהרי בערלה כי תבואו כתיב וקאמר ר' הילא דלא היא אלא דמודה ר' ישמעאל בחלה ובערלה דנוהגין מיד אע"פ שלא כיבשו וטעמא בחלה כדמפרש לקמיה ובערלה טעמא דריבה הכתוב מדכתיב כי תבואו ונטעתם כל עץ כדדריש לה בת"כ שהבאתי במתני':
<b>ותני כן.</b> אחלה קאי דתניא בהדיא בספרי פ' שלח דדריש ר' ישמעאל גופיה כן דגריס התם בבואכם אל הארץ וגו' ר' ישמעאל אומר שינה הכתוב ביאה זו מכל ביאות שבתורה שבכל ביאות שבתורה הוא אומר והיה כי תבואו אל הארץ והיה כי יביאך ה' וכאן הוא אומר בבואכם ללמדך שכיון שנכנסו לארץ מיד נתחייבו בחלה:
<b>מחלפה שיטתיה דר' ישמעאל.</b> הואיל ואייתי הא דדריש ר' ישמעאל גבי חלה מקשה דידיה אדידיה למאי דקאמר בעלמא:
<b>תמן אמר היא הוייה וכו'.</b> לא מצאתי שאמר ר' ישמעאל לזה בהדיא לא בספרא ולא בספרי ולא במכילתא ואפשר מדגריס במכילתא פ' בא והיה כי תבואו אל הארץ וגו' כאשר דבר והיכן דבר והבאתי אתכם וכו' כיוצא בדבר אתה אומר פחדכם ומוראכם יתן ה' כאשר דבר והיכן דבר את אימתי אשלח לפניך וכו' ואף שאין הלשונות דומות זה לזה וכן מביא עוד שם להרבה מקראות כאשר דבר והיכן דבר וכו' ואינן בלשון אחד כ"א במשמעות אחד וסתם מכילתא ר' ישמעאל היא ומהתם משמע דר' ישמעאל לא היה מדקדק בשינוי לשון הכתוב וכדמסיים הוא הויה הוא קימה כלומר כתוב א' אומר והייתם לי קדושים וכתוב א' אומר יקימך ה' לו לעם קדוש והכל אחד הוא וכן היא שבירה היא נפיצה היא גאולה היא פדייה וכלומר דבין מקום דכתיב לא יגאל ובין מקום דכתיב לא יפדה הכל משמעות אחד הוא ובין דכתיב ישבר או ינפץ ודומיא דדריש ושב הכהן ובא הכהן זו היא שיבה זו היא ביאה ומיהת שמעינן דר' ישמעאל לא קפיד אשינוי לשון דהכתוב והכא הוא משנה בין לישן ללישן דמדקדק לישנא דבבואכם שהיא משונה מלשון שאר ביאות שבתורה ויליף לדינא משינוי הלשון וא"כ מחלפא שיטתיה ולא משני הש"ס מידי אלא כלומר דע"כ תרי תנאי ואליבא דר' ישמעאל:


'''{{עוגן1|ר'}} יונה פשיטא ליה.''' דמילתיה דריב"ל לחלה איתמר וכ"ש לענין טומאה:
Segment 4


'''{{עוגן1|ר'}} יונה כדעתיה.''' לשיטתיה אזיל דר' יונה תני דרשב"י ריב"ל תני דרשב"י כלומר דס"ל כדתני רשב"י והלכך מוקי ליה למילתי' דריב"ל נמי כהאי תנא:
<b>נטעו לרבים וכו'.</b> ופריך מחלפה שיטתי' דרבנן דתמן אינון אמרין וכו' והכא אינון אמרין הכין. בתמיה בפ' י"ב דנגעים תנינן ירושלים וח"ל אינן מטמאין בנגעים דכתיב כי תבואו וגו' וירושלים אינה אחוזה אלא לרבים הוא ואמאי מחייבי הכא בנוטע לרבים ומשני תמן גילה הכתוב דמה שהוא לרבים אינו מטמא בנגעים דכתיב ובא אשר לו הבית פרט לירושלים שהיא לכל השבטים שהיא אחוזת כולן ולא נתחלקה לשבטים ברם הכא ריבה הכתוב דכתיב ונטעתם מכל מקום ואפילו לרבים:


'''{{עוגן1|ונאמר}} להלן.''' (גבי נזיר) חלת לחם שמן אחת עשויה בשמן:
Segment 5


'''{{עוגן1|ושמן}} אחד משבעת המשקין הוא.''' כלומר מדיליף ג"ש מהתם דהעשויה בשמן וכיוצא בו מז' המשקין נקראת חלה אבל לא העשויה במי פירות א"כ הא דריב"ל לענין חלה איתמר וכ"ש לטומאה ולדידיה מתני' דהכא לא מיתוקמא אלא כר"א בן יהודה משום ר' יהושע וכדמוקי לה ר' יוסי בן ר' חנינא:
<b>מחלפה שיטתיה דר' יהודה תמן הוא אמר.</b> בת"כ פ' מצורע דתני אחוזתכם אחוזה מטמא בנגעים ואין ירושלים מטמאה בנגעים אמר ר' יהודה אני לא שמעתי למעט אלא בית המקדש בלבד וא"כ לר' יהודה ירושלים אע"פ שהיא לרבים מטמאה בנגעים והכא פוטר הוא בנוטע לרבים ומשני תמן הוא אמר אני לא שמעתי וכו' דמפי השמועה ששמע מאחרים אמרה אבל הכא בשם גרמיה אמר ואיהו לא ס"ל להאי דאמר משמועה גבי נגעים:


'''{{עוגן1|ר'}} יוסי בשם ר' שבתי וכו' לחלה ולנטילת ידים וכו'.''' האי מילתא גרסינן לה לעיל בפ"ח דברכות בהלכה ב' ושם תמצא מפורש עד סוף הלכה:
Segment 6


<b>אמר ר' יוסי בר' בון.</b> דלא היא דלעולם ס"ל כהאי דנגעים ותרי תנאי אליבא דר' יהודה ותיפתר להאי דאמר בנגעים כהאי תנא בשם ר' יהודה בדין ערלה וכדתני רשב"א משמיה דר' יהודה בת"כ וכן בתוספתא הנוטע לרבים חייב בערלה עלה מאליו לרבים פטור מן הערלה ולא מיקל אלא בעולה מאליו דונטעתם כתיב ולהך תנא אליבא דר' יהודה ס"ל דהא דתני במתני' העולה מאליו חייב אפילו הוא לרבים ובהא הוא דפליג ר' יהודה ולדידיה ל"ק הא דר' יהודה בנגעים משום דשאני הכא דמהיכא דמרבינן לרבים ממעטינן נמי בעולה מאליו דונטעתם קאמר רחמנא:
<b>הנוטע לרבים.</b> פיסקא דמתני' היא דקתני חייב ומפרש וקאמר דאם ברשות הרבים פטור:
<b>הנוטע לרבים וכו'.</b> כלו' דמסיים ואזיל בהך פירושא דהא דקתני הנוטע לרבים חייב דוקא בנוטע בתוך שלו לרבים וכן הנוטע בר"ה דתנינן חייב היינו דוקא בשנטע לעצמו כדפרישי' במתני' אבל הנוטע לרשות הרבים ולרבים פטור:
<b>בשגזל קרקע.</b> על הגזלן דמתני' קאי הא דקתני והגזלן שנטע חייב ומפרש בשגזל הקרקע ונטעה ופריך וכי יש קרקע נגזל והרי לעולם בחזקת בעליה היא אמר ר' הילא וכו' וכה"ג אמר נמי לעיל בפ"ז דכלאים:


Segment 7


'''{{עוגן1|גמ'}} הדא אמרה עגבות אין בהן משום ערוה.''' שהרי כשהיא יושבת ואין כל פניה טוחות בקרקע אע"פ שאין ערותה נראית עגבותיה נראות אלא שאין בהן משום ערוה לענין ברכה כדמסיק:
<b>ר' יאשיה.</b> היה מביא נטיעות מח"ל בגושיהן ונטע אותן בארץ ופליגי ר' יונה ור' יוסי משום מה עשה כן ר' יונה קאמר לשכרו שנים כלומר שיהא לו השכר שנשכר בשנים של ערלה גופן ע"י כך משום דס"ל לרבי יאשיה דאין ערלה בח"ל ופליג אמתני' דסוף מכלתין דקתני הערלה הלכה בח"ל וכהאי מ"ד בתוספתא דסוף מכלתין דאין ערלה נוהגת בח"ל א"נ דס"ל מהלכות מדינה היא כהאי מ"ד דלקמן שם ובמקום שנהגו נהגו ור' יאשיה לא היה ממקום שנהגו להחמיר ור' יוסי קאמר לשכרו רבעי וכלומר דבערלה לא היה משתכר כלום דערלה נוהגת אף בשל ח"ל אלא להשתכר ברבעי דס"ל דאין דין רבעי נוהג בח"ל ולפיכך הביא אותן עם גושיהן מח"ל:


'''{{עוגן1|עומד}} הוא אדם על הצואה.''' על המקום שיש בו צואה ומותר להתפלל ובלבד שלא יהא בשרו ממש נוגע בצואה:
Segment 8


'''{{עוגן1|ישב}}.''' להפנות ולא קינח עצמו אסור להתפלל:
<b>תני'.</b> בתוספת' דמכלתין גוי שהרכיב וכו' אע"פ שאין ישראל רשאי לעשות כן. דאסור להרכיב אפי' אילן מאכל ע"ג אילן סרק כדאמרי' בפ"ק דכלאים מיהת חייב בערלה אם הרכיב הגוי:
<b>ערלה מאימתי הוא מונה לו.</b> להרכבה זו וקאמר משעת נטיעתו כלומר משעת נטיעת הרכבה זו:
<b>בלבד דברים שהן באין במחשבה.</b> דוקא שהרכיבו ע"ג אילן שלפעמים נחשבין הן כשיש לו מחשבה לאכול מפירותיו כגון חרובי צלמונה וחרובי גרורה דאותן חרובין ממקומות הללו אינן חשובין אא"כ חישב עליהן לאכילה כדאמרי' לעיל בריש מס' מעשרות דאלו מכיון שאינן חשובין פטורין הן מן המעשרות ובכגון הני מיירי נמי האי ברייתא וקמ"ל דבכה"ג נמי הרכבה מיקרייא ואילן סרק דקתני לאו דוקא אלא כלומר דאינו אילן מאכל כמו שאר אילני פירות אבל באילן סרק ממש כמו ערבה לא חשיבא הרכבה דנמנה לענין ערלה כמו בהרכב' דהאי הרכבה כמאן דליתא הוא והרי הוא כעוקר את האילן ממקומו ונוטע אותו בארץ ממש במקום אחר דפשיטא דחייב בערלה דהוי כנוטע מחדש ולא איצטריך לאשמעינן כלל:
<b>ר' יוחנן אמר אפי' ערבה.</b> כלומר אילן סרק דקאמר אפי' אילן סרק ממש כמו ערבה וכיוצא בה הרכבה היא ואם הרכיב עליו אילן מאכל חייב בערלה ומונין לפירותיו משעת הרכבה:
<b>והתנינן.</b> לעיל בפ"ב דשביעית אין נוטעין וכו' כדפרישית התם טעמא דיעקר מפני החשד לפי שפחות מל' יום אינו ניכר שנטעו לפני שביעית שלא יאמרו בשביעית הוא נטע או הבריך או הרכיב והשתא מדייק הש"ס מדקתני יעקר אכולהו וקשיא הא בהרכבה למה לי יעקר בהפרדה זה מזה בעלמא סגי ובשלמא על דעתיה דרשב"ל דהוא פתר לה בערבה ניחא כלומר דלדידיה איכא למימר דהך הרכבה דקתני גבי שביעית בהרכבה על אילן ערבה מיירי דמשום איסור הרכבת כלאים ליכא דלאו הרכבה הויא לא לענין ערלה ולא לענין כלאים ומשום חשד שביעית הוא דאיכא הלכך יעקר וניחא נמי לשון יעקר משום דכגון זו הוי כנוטע בקרקע ממש כדאמרן אלא על דעתי' דר' יוחנן דאמר באילן ערבה נמי הרכבה מיקריא ונהי דלענין איסור הרכבת כלאים לא הויא קשיא דמצינו למימר שהרכיב ע"י נכרי וקמ"ל דמשום איסור שביעית אסור לעשות כן בפחות מל' יום לפני ר"ה אלא דהא קשיא דקתני אם נטע וכו' או הרכיב יעקר למה לי יעקר בהרכיב הא בהפרדה בעלמא סגי:
<b>שנייא הוא שהן מתאחין בשביעית.</b> כלומר דשאני הוא התם דהא מיהת מתאחין ונדבקין זה עם זה ומשום חשד שביעית כדאמרן גזרו שיעקר את הכל:
<b>והיידא אמרה דא.</b> כלומר ומאיזה מקום מצינו לדייק עליה דר' יוחנן מזה היא דדייקינן דתנינן הנוטע והמבריך והמרכיב וכו' וברייתא זו הובאה לעיל בשביעית שם בהל' ו' וכדפרישית שם קתני מיהת במרכיב פחות מל' יום אסור לקיימן בשביעית והשתא לר' יוחנן באיזו הרכבה מוקמית לה דבהרכבה מין במינו שהיא מותרת ואין כאן אלא איסור מראית עין משום שביעית לא מצית לאוקמי וכן נמי בהרכבה ע"ג אילן סרק וע"י נכרי לא מיתוקמא דקשיא כדלעיל אמאי קתני אסור לקיימו כמו בנטיעה ובהברכה דהרי בהרכבה במפריד סגי וליכא לשנויי כדלעיל לפי שהן מתאחין בשביעית דבשלמא התם במתני' שייך שפיר האי תירוצא דקתני יעקר והיינו אחר שנתאחו זה בזה בשביעית יעקור את הכל אבל הכא דקתני אסור לקיימו משמע מיד חל עלי' האיסור קיומו והרי לא שייך האי לישנא בהרכבה ולר"ל שפיר מצינו לשנויי כדלעיל:
<b>תני ר' יהושע אוניא.</b> ממקום אוניא דבאמת לית כאן מרכיב וסמי מכאן מרכיב לר' יוחנן:
<b>אפי' כר"ל לית כאן מרכיב.</b> דלא אמר ר"ל דהרכבת אילן מאכל ע"ג אילן סרק ממש לאו הרכבה היא אלא לשעבר דהיינו בדיעבד הא לכתחילה לא אמר והכא דקתני הנוטע וכו' דמשמע לכתחילה לא שייך לשנויי כדשנינן לעיל אליבא דר"ל והלכך לדידיה נמי סמי מכאן מרכיב:


'''{{עוגן1|א"ר}} מנא אע"ג דלא אמר ר' יוסי הדא מילתא.''' ר' יוסי היה רבו של ר' מנא כדאמר לקמן ובכמה מקומות ובנו של ר' יונה בר פלוגתיה דר' יוסי בכל מקום ואמר אע"פ שלא שמעתי מרבי ר' יוסי בפירוש שאסור אפ"ה אמר דכוותה דרב הונא דאמר ר' יוסי עומד הוא אדם וכו' ישב להפנות ולא קינח הרי בשרו נגע בצואה והיינו דרב הונא דאמר אסור:
Segment 9
תחילתדףכאן ב/ב
'''{{עוגן1|מתני'}} העושה עיסתו קבין.''' קב קב ואין בכל אחת כשיעור פטורין מן החלה אף על פי שנוגעין זה בזה עד שישוכו שיהו דבוקות זה בזה שאם בא להפרידן נושכות זו מזו אז מצטרפות לשיעור חלה:


'''{{עוגן1|ר"א}} אומר אף וכו'.''' ר"א לא בא לחלוק על מילתיה דהת"ק אלא מוסיף ואומר דאף בכה"ג מצינו צירוף שאם אין בהעיסות כשיעור בכל אחת ואחת ואפאן והניח הפת להסל הסל הוא מצרפן לשיעור חלה ומפריש החלה מן הפת וכן הלכה דהנשיכה בעיסות מצרפן לשיעור חלה וכן לפת האפוי שלא היה בכל אחת כשיעור הסל מצרפן לשיעור חיוב חלה:
<b>הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה.</b> כדמפרש ר' יוסי טעמא מפני שהשרשין מפעפעין אותו כלומר שרשי אילן מפעפעין ונוקבין אותו לענין שהאילן יונק דרך העציץ מן הארץ ואע"פ שהוא אינו נקוב ה"ז כנטוע בארץ:
<b>ר' יונה מפיק לישנא כלי חרס עומד בפני שרשין.</b> כלומר לר' יונה לא מספקא ליה מידי בשאר שרשין של הזרעי' והירקות שזרען בעציץ שאינו נקוב דלא חשיבי כזרועים בארץ וזהו מפיק לישנא שהוציא לזה בהדיא וכלשון הזה אמר שאין כן בכל שאר מיני שרשים לפי שהכלי חרס עומד הוא בפני השרשין כשהוא אינו נקוב ואין השרשין יכולין להיות יונקין מן הארץ וכדקי"ל בכל דוכתי שהזורע בעציץ שאינו נקוב אינו כזורע בארץ ולא אמרו חזקיה ור' יצחק אלא בשרשי אילנות בלבד שהן מפעפעין אותו ולר' ירמיה נסתפק לו הדין הזה בדלעת לפיכך הוא דבעי:
<b>נטע בו דלעת.</b> בעציץ שאינו נקוב מהו. אם חשוב הוא כנטוע בארץ או לא ופשיט לה הש"ס וקאמר ומאי תיבעי ליה וכי מאחר שהוא כנקוב אצל האילן כנקוב הוא אצל זרעין בתמיה הא בהדיא תנינן בפ"ה דדמאי ובכמה מקומות דעציץ שאינו נקוב לא מיחשב כארץ אצל זרעים ואין חילוק בין דלעת לשאר זרעים כ"א דוקא אצל אילן הוא דאמרו דמיחשב כארץ וטעמא ששרשי אילן מפעפעין ויונקין הרבה יותר משאר שרשין וכדאמרי' בעלמא דיניקת האילן עד ט"ז אמה הוא משא"כ בשאר יניקת זרעים:


'''{{עוגן1|מה}}.''' ושואל הש"ס על הא דקתני במתני' להת"ק שצריך לכתחילה לעשות העיסה בטהרה ואם אינו יכול מוטב שיעשנה קב קב ואל יעשנה בטומאה ואמרינן לעיל דלחלה ולנט"י ארבעת מילין והשתא קא מיבעיא ליה מה הדין בענין דאמרו במתני' אם כשהמים פחות מארבע מיל ממנו בהא הוא דאמרו שצריך לחזר אחר המים שיעשנה בטהרה ואם המים ארבעת מיל ממנו יעשנה קבין כדקתני ואל יעשנה בטומאה או דילמא ארבעת מילין שאמרו הן עד ועד בכלל ובד' מיל צריך לחזר שיעשנה בטהרה וביתר מד' מילין הוא דתנינן יעשנה קבין ואל יעשנה בטומאה:
Segment 10


'''{{עוגן1|נישמעינה}} מן הדא דאמר רבי חייא בר ווא כגון קיסרין.''' כלומר כגון מכאן ועד קיסרין צריך לחזר אחר טהרה וכי קיסרין לאו ד' מילין הוא ממקום שהיה ר' חייא שם א"כ הדא אמרה דד' מילין צריך שיחזר לעשות אותה בטהרה וביותר מד' מיל מיירי המתני' דקתני יעשנה קבין:
<b>אילן שנטעו בתוך הבית.</b> לענין ערלה חייב דלא כתיב שדה בערלה אלא הארץ ונטעתם בכל מקום אשר יהיה נטוע בארץ אבל לענין מעשרות פטור דכתיב ביה היוצא השדה ולא היוצא בתוך הבית:
<b>ובשביעית צריכה.</b> ולענין שביעית מספקא לן וצריכה למיבעי משום דכתוב אחד אומר ושבתה הארץ משמע דבכל מקום שהוא בארץ נוהג בו שביעית וכתוב א' אומר שדך לא תזרע וגו' דמשמע דוקא אם הוא בשדך ולא בתוך הבית ומסתברא דמספיקא לחומרא:


'''{{עוגן1|ר'}} אמי הורי בכפר שמי.''' שלא היה משם ד' מייל לקיסרין והורה לעשות עיסה גדולה בטומאה צוה לחזר אחר המים לעשותה בטהרה ופריך והלא אין שם ד' מילין ולמה יחזרו אחר הטהרה:
Halakhah 3


'''{{עוגן1|מכיון}} דנהרא מפסיק.''' בין כפר שמי לקיסרין או לשאר מקום שיכולין לטהר עצמן כמי שיש שם ד' מיל כלומר ויותר כדפשיט לה לעיל ומיירי שלא היו יכולין לטהר עצמן באותו נהר עצמו כגון שהיה מעבר לרבים וכיוצא בזה:


'''{{עוגן1|מתני'}} דר"ע.''' בתמיה כלומר דמיהת קשיא על טהורה לעשות בטומאה וזהו כמתניתא דר"ע דאמר מוטב שיעשנה בטומאה מלעשות אותה קבין קבין ומשני דעיסה גדולה כל כך היתה שהיה נוח לו להלך כמה וכמה מילין ולא לעשות אותה קבין קבין שהיתה טירחא מרובה לחלק לעיסה גדולה כזו לקב קב בפ"ע ואי לאו דנהרא מפסיק היה יותר נוח לחזר אפו' כמה מילין אחר המים אלא מפני שלא היו יכולין בענין אחר הורה להם לעשות בטומאה:


'''{{עוגן1|מחלפה}} שיטתיה דר"ע תמן.''' לקמן בפ"ד הנוטל חלה מן הקב ר"ע אומר חלה והכא הוא אומר הכין בתמיה דקאמר יעשנה בטומאה ואל יעשנה קבין קבין שאין להן חלק בשם חלה ומשני תמן לשעבר דקתני הנוטל חלה מן הקב אם נטל וקרא שם חלה ה"ז חלה לר"ע אבל הכא דמיירי לכתחלה בהא הוא דקאמר שאין לקרות שם חלה לקב קב:
Segment 1


'''{{עוגן1|גמ'}} והן שנשכו.''' אדברי רבי אליעזר דמתני' קאי דקאמר הסל מצרפן ומפרש לה דדוקא בשנשכו זה מזה הסל מצרפן:
מתני'<b>.</b> אילן שנעקר והסלע עמו. העפר שסביבות השרשים דרכו להיות מתעבה ומתקשה כסלע ואם נעקר האילן עם העפר הזה שהוא כסלע וחזרו ונטעו כמה שהוא עם אותו העפר שסביבות שרשיו:
<b>אם יכול לחיות פטור.</b> בגמ' קאמר דכן צריך לפרש אם היה יכול לחיות פטור כלומר שמשערין אם היה יכול לחיות מאותו עפר אילו לא חזר ונטע הרי הוא כמי שלא נעקר ופטור שהרי כבר עברו שני ערלה עליו ואם לאו ה"ז כנוטע מחדש וחייב בערלה:
<b>נעקר הסלע מצדו.</b> שהעפר שהוא כסלע נעקר הוא מצד האילן או שזעזעתו המחרישה שחרש מצדו וזעזעתו כלי המחרישה להאילן ולא נעקר או שזעזעתו הוא להאילן ולא עקרו:
<b>ועשאו בעפר.</b> כלומר שאח"כ נתן סביבותיו עפר כדי שיתרחב ויתחזק מקום האילן אם יכול לחיות פטור כלומר אפי' בכה"ג שלא נעקר האילן עצמו לגמרי מ"מ הדין הוא כמו בהרישא שאם היה יכול לחיות בלא העפר שנתן סביבותיו פטור ואם לאו ה"ז כמי שעקרו ונטעו וחייב בערלה:
<b>אילן שנעקר ונשתייר בו שורש.</b> בהאי בבא קמ"ל דאפי' לא נשתייר בו אלא שורש א' ממנו שלא נעקר והחזיר אח"כ את האילן למקומו ונטעו פטור שהרי יכול הוא לחיות:
<b>וכמה יהא בשורש.</b> הזה שנשתייר:
<b>כמחט של מיתון.</b> ויש גורסין של מיתוח וזהו מחט של האורגין שיש להם קנה אחד ובשתי קצותיו שתי ברזלים כמחטין שמותחין בהן רוחב הבגד כשאורגין אותו וכל מחט מהן נקרא מחט של מיתוח או של מיתון והיינו הך:
מתני' <b>אילן שנעקר ובו בריכה.</b> בתחלה נפרש דין הבריכה ואח"כ נבין דין זה וכולא מתני'. ידוע הוא מנהג הבריכה שלוקח בד והוא ענף מן האילן ותוחבו בארץ עד שיוצא ראשו לצד אחר ונעשה אילן ויש עוד מין הברכה אחרת שטומן את ראש הגפן עצמו בארץ ומוציאו לצד אחר והיא ההברכה המוזכרת לעיל בריש פ"ז דכלאים כדפרישית שם וההברכה דאיירי הכא כגוונא קמייתא הוא ודין ההברכה לענין ערלה כך הוא דכל זמן שאותו ענף שהבריך אותו מחובר הוא להאילן שיוצא ממנו וזהו שנקרא אילן הזקן אין אותה הברכה חייבת בערלה משום דזה הוא כאילן אחד וכבר עברו עליו שני ערלה על אותו האילן הזקן ואם חתך הענף מן האילן והבריך אותו בארץ ונעשה אילן אחר אז הוא חייב בערלה דהויא כנטיעה מחדש וכך הוא הדין בהרכבה לענין ערלה ובכה"ג דוקא הוא דאמרינן דאחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב חייב בערלה והיינו כשחתך ענף אחד מן האילן והבריכו בארץ או שהרכיבו על אילן אחר ולא כשהענף עדיין מחובר הוא לאילן הזקן ובזה נבין כל חילוקי דינים דהמתני':
<b>אילן שנעקר ובו בריכה.</b> כלומר שהבריכה היתה מחוברת באילן הזקן וכל זמן שהאילן קיים אין בהבריכה דין ערלה כדאמרן אלא דזה שנעקר עכשיו והוא חיה ממנו כלומר שמכיון שנעקר אילן הזקן ושרשו יונק הוא וחי מן הבריכה שמחוברת בו הרי האילן הזה עם הבריכה שבו כמי שעתה נטע אותן מחדש וזהו שאמרו חזרה זקינה להיות כבריכה כלומר שמעתה שתיהן חייבין הן בערלה ומונין לשתיהן שני ערלה משעה שנעקר אילן הזקן:
<b>הבריכה שנה אחר שנה.</b> זהו דין אחר הוא ונלמד ממה שזכרנו בדין דהרישא כלומר הרי שהבריך ענף אחד מן האילן וטמנו בארץ ויצא מזה אילן אחר וחזר והבריך ענף מאותו אילן האחר וכן שנה אחר שנה וכל זמן שענף הראשון מחובר באילן שיצא ממנו אין דין ערלה נוהגת לא בו ולא בכל הבריכות השני' והשלישית וכן כולן כדפרישית לעיל ואם נפסקה בריכה הראשונה מן האילן שהיתה מחוברת בו אז דין ערלה נוהגת בה וכן בכל הבריכות כולן ומונה שני ערלה לכולן משעה שנפסקה בריכה הראשונה:
<b>סיפוק הגפנים וסיפוק ע"ג סיפוק.</b> ה"ז כגוונא שהוזכרה בהברכה אלא שבגפנים לשון סיפוק הוא שייך שדרך למתוח זמורה מגפן זו ומספיק ומחבר אותה לגפן אחרת כעין ששנינו לעיל בסוף פ"ו דכלאים המותח זמורה מאילן לאילן וכו' וקמ"ל הכא דכך הוא הדין נמי גבי סיפוק הגפנים ואע"פ שהבריכן לאותן הסיפוקין וטמן מהן בארץ מ"מ כל זמן שהסיפוק בהראשון מחובר בו וכולן זה בזה הכל מותר משום ערלה עד שיהא נפסק מהראשון ואז אם הבריכן בארץ חייבין הן כמו שאמרנו בדין ההרכבה ומשום דר"מ פליג בהא הדר נקט לה גבי גפנים:
<b>ר"מ אומר מקום שכחה יפה.</b> דוקא הוא שמותר ומשום דבגפן אין הענפים חזקים כ"כ כמו בשאר האילנות בהרכבה שלהן הלכך ס"ל דבמקום שכחה יפה וחזקה יונקת היא מן הראשון ומותר ומקום שכחה רע אסור ואין הלכה כר"מ:
<b>בריכה שנפסקה.</b> מן האילן שהיתה מחוברת בו דהדין הוא שנוהגין בה דין ערלה משעה שנפסקה ואם היא מליאה פירות מאותן שגדלו מקודם שנפסקה והן של היתר והניחן שיתגדלו ויוסיפו:
<b>אם הוסיף אחר שנפסקה במאתים.</b> כלומר שיש בהתוספת אחד ממאתים של אותן הפירות של היתר אסור הכל כדין ערלה שאוסרת במאתים כמו ששנינו בריש פרק דלקמן:


'''{{עוגן1|אית}} תניי תני וכו'.''' כלו' והא דר"א במתני' בפלוגתא היא דאית תנא דתני הסל דוקא מצרפן אבל לא כל זמן שהן בתנור ואית דתני איפכא דדוקא כשהן בתנור התנור הוא מצרפן אבל אם הוציא הפת מן התנור לסל אין הסל מצרפן:
Segment 2


'''{{עוגן1|אמר}} רבי יוחנן איתיתיה מדחילפיי.''' אני הבאתי זה לשנות כדתני חילפא והוא אילפא בהש"ס הבבלי דהכל בנשכו תלייא מילתא דאם נשכו זה מזה בין התנור ובין הסל מצרפן ואם לאו לא זה ולא זה מצרפן:
גמ' <b>כיני מתני' אם היה יכול לחיות וכו'.</b> כלומר כן צריך לפרש דמשערינן בין ברישא בין במציעתא אם היה יכול לחיות בלא שחזר ותקנו והכל כדפרישית במתני':


'''{{עוגן1|מתניתא}} כגון אילין ריפתא דבבל.''' כלומר ומתני' לא קשיא לההיא דתני חילפיי דהא סתמא הסל מצרפן קאמר משום דמיירי כגון אילין ריפתא דבבל שהן נאפות רכות הרבה ומסתמא כשרודה מן התנור ונותן אותם להסל הן מתדבקות ונושכות זו מזו:
Segment 3
תחילתדףכאן ב/ג
'''{{עוגן1|המפריש}} חלתו קמח אינה חלה.''' דעריסותיכם כתיב וגזל הוא הקמח ביד הכהן וצריך להחזירו שאם תשאר בידו יהיה זה סבור שעיסתו פטורה בחלה זו:


'''{{עוגן1|העיסה}} עצמה.''' שהופרש הקמח עליה היא חייבת בחלה שצריך להפריש חלה אחרת ממנה:
<b>חזקיה שאל.</b> בהא דתנינן אם נשתייר בה שורש אחד ושיעורו כמחט של מיתון ואם הוא פחות מכאן אי מחשבינן ליה להאילן כתלוש לכל מילי לענין אם משתחוה לו לע"ז אסרו דקי"ל המשתחוה למחובר לא אסרו ואם זה כתלוש הוא אסרו וכן אם כותבין עליו גיטו נשים דקי"ל אין כותבין על המחובר לקרקע ואם זה כתלוש הוא כותבין עליו או דילמא מכיון שעדיין מעורה במקצת הוא לא מחשבינן ליה כתלוש לשארי דברים:
<b>אמרין.</b> בבית המדרש חזר בו חזקיה ממה שנסתפק לו בתחילה והם לא שמעו אלא סתם שחזר בו חזקיה מאיזו שאלה אשר שאל ולא היו יודעין מה הוא כדמוכח מדלקמן:
<b>א"ר יונה מן הדא חזר ביה.</b> ר' יונה שמע ג"כ שחזר חזקיה משאלתו וקאמר דנראה לו שמן שאלה זו דשאל לקמן הוא שחזר בו ומשום דהדר אשכח בה טעמא:
<b>דאמר ר' יוחנן בשם ר' ינאי.</b> כלומר ומה הוא השאלה אחרת של חזקיה על הא דר' ינאי הוא שאמר דהטעם שאמרו אם נשתייר בו שורש כמחט של מיתון שפטור מן הערלה מפני שמכיון שיש בו כמחט של מיתון דבר בריא הוא שכבר [עברו] עליו שלש שנים משעת נטיעתו הואיל ונתעבה שרשו כשיעור הזה ולפיכך פטור מן הערלה:
<b>חזקיה שאל.</b> כלומר ושאל חזקיה בענין זה אם אמרינן דהכל לפי ערך שיעור עובי מחט הוא וא"כ שליש מחט שנה שאם בעובי השורש כשליש אותו מחט הוא בידוע שעבר עליו שנה אחת משעת נטיעתו וצריך להשלים עוד שתים לשני ערלה וכן אם יש בו כעובי שתי שלישי מחט כבר עברו עליו שתי שנים וא"צ להשלים אלא שנה אחת ואם נוכל לסמוך על זה לענין אם נסתפק לו אימתי היה שעת נטיעה של אילן אחד וחברייא בעיי ג"כ כעין אותה הבעיא של חזקיה שאם יש בעביו כשיעור מחט הזה ועוד שליש מחט אם נאמר דדבר בריא הוא שיש לאילן הזה הרבה שנים לפי שבכל שנה ניתוסף עביו של השורש כמלא שליש אותו המחט:


'''{{עוגן1|והקמח}}.''' הזה שהפרישו בתורת חלה ואינה כלום ואם יש בו כשיעור כשעושה ממנו עיסה חייבת בחלה:
Segment 4


'''{{עוגן1|ואסורה}} לזרים.''' ואם הקמח נשאר ביד הכהן אסור לזרים דמיהת נקרא עליו שם חלה דברי רבי יהושע:
<b>אין תימר לא חזר ביה.</b> השתא מהדר הש"ס להא דלעיל שנסתפקו בני בית המדרש אם על השאלה הראשונה של חזקיה הוא זה ששמעו שחזר בו או לא ומסיים וקאמר למה כלומר ולמה נימא דלא חזר בו משאלה הראשונה:
<b>שעל כן אמר ר' יונה ממילתיה חזר בו.</b> כלומר לפי שנוכל לומר שעל כאן בדוקא הוא דשמענו שאמר רבי יונה שחזר בו חזקיה ממילתיה וזהו על דאמר רבי יוחנן בשם רבי ינאי וכו' ושאל חזקיה על זה כדאמרן ואפשר דדוקא משאלה על הענין דמיירי כאן הוא שחזר בו כדמפרש ואזיל לטעמא:


'''{{עוגן1|אמרו}} לו מעשה וקפשה זקן זר.''' שכבשה וחטפה ואכלה אמר להן אף הוא קלקל לעצמו שנענש על זה כדאמר בגמרא ותיקן לאחר כלומר שהאחרים שראו להזקן שעושה כן סמכו עליו להתיר כמו כן:
Segment 5


'''{{עוגן1|מתני'}} חמשת רבעים.''' של הקב חייבין בחלה שכך הוא החשבון לאחר שהגדילו המדות כדתנן בפ"ק דעדיות שהן כפי העומר שבמדבר דכתיב עריסותיכם ועיסת המדבר היתה עומר לגולגולת וכתיב והעומר עשירית האיפה הוא והאיפה היא ג' סאין והסאה ששה קבין הרי י"ח קבין באיפה והקב ד' לוגין הרי ע"ב לוגין באיפה והלוג ששה ביצים נמצא עשירית האיפה מ"ג ביצים וחומש ביצה שהרי עשירית ע' לוגין הן ז' לוגין ועשירית השני לוגין הוא ביצה וחומש ביצה וכשבאו לירושלים הוסיפו שתות מלבר על המדות ונמצא ששה לוגין נעשו חמש לוגין והלוג השביעי והביצה וחומש ביצה נעשו לוג אחד לפי שכל ששה נעשו חמשה א"כ הששה ביצים שבהלוג נעשו חמשה והביצה והחומש ביצה נעשו ביצה אחת והרי לוג נמצא העומר שבמדבר שהיה ז' לוגין וביצה וחומש ביצה נעשה בירושלים ששה לוגין וכשבאו לציפורי הוסיפו עוד שתות מלבר על מדת ירושלים א"כ נעשו הששה לוגין של ירושלים חמשה לוגין והן החמשת רבעים קמח שאמרו בחיוב חלה והלוגין הן הרבעים שהקב ד' לוגין ולוג הוא רובע הקב:
<b>אמר ר' יוסי.</b> כלומר משום דאמר ר' יוסי עלה דודאי זהו אמת דמכיון שיש בה כמחט של מיתון דבר בריא הוא שעברו עליו ג' שנים אבל יש דלפעמים אפי' יש בו שלש שנים שעברו עליו ואין בו כמחט של מיתון ומשום דמשתהא יותר ויותר עד שיגיע שיהא בשרשו כעובי מחט של מיתון והשתא שפיר הוא דקאמר רבי יונה משאלה זו השניה חזר בו חזקיה דאין שום סברא לומר דבשליש המחט עברה עליו שנה אחת וכו' דזה לא נלמד מהא דר' ינאי דנהי דזהו דבר בריא אם יש בו כעובי מחט הזה שעברו עליו ג' שנים אבל הרי יש שאע"פ שעברו עליו ג' שנים עדיין לא הגיע לשיעור הזה ולפיכך חזר בו חזקיה משום דאכתי איכא לספוקי דאף שאין בו אלא שליש עובי מחט אפשר שכבר [עברו] עליו שתי שנים או יותר וליכא למיסמך עלה לענין זה כלל והשתא הדרינן לשאלה קמייתא דאיכא למימר דמשאלה זו הראשונה לא הדר ביה חזקיה:
<b>מתניתא מסייע לר' יוסי.</b> תניא בתוספתא דמסייע לר' יוסי שיש שהאילן משתהא יותר ויותר מג' שנים עד שיתעבה במקצת ותוספתא זו הובאה לעיל בסוף פ"ק דשביעית ונשנית גם שם בפ"ק דקתני איזהו נטיעה ר' יהושע אומר בת חמש בת שש בת שבע אמר רבי מפני מה אמרו בת חמש בת שש בת שבע כלומר ולא פירשו לחלוקי זמנים הללו. אלא אומר אני גפנים בני חמש תאנים בני שש וזיתים בנות שבע:
<b>ואנא חמיי.</b> כלומר ופרכינן עלה התם הלא אנו רואין להדין מרותא דתאינה ואתייא בפירא כלומר ילדה אחת של מורביות תאנה שעושה ומביאה פירות והיא לא הגיעה לבת שש ואם היא מביאה פירות מקודם שש אמאי קרי לה נטיעה לבת שש ומשני התם ר' יודן בר' טרפון לעוביה כלומר לכך קרו אותה נטיעה לפי שאינה מתעבה להגיע לשיעור הראוי לקרותו אילן עד שש והיינו דמסייע לר' יוסי שיש שאפי' יש בו שלש שנים לא הגיע לשיעור עובי מחט של מיתוח:


'''{{עוגן1|הן}} ושאורן.''' השאור שנותן לתוכן להחמיץ העיסה והסובין שלהן ומורסנן זהו היותר גס מן הסובין הכל מצטרף עם הקמח להשלי' שיעור חיוב חלה שכן העני איכל פתו מעיסה שהיא מעורבת עם הסובין והמורסן שלה:
Segment 6


'''{{עוגן1|ניטל}} מורסנן מתוכן וחזר אח"כ לתוכן.''' להשלים השיעור הרי אלו פטורין כדקאמר בגמרא לפי שאין זה דרך עיסה להחזיר המורסן לתוכה אחר שניטל ממנה:
גמ' <b>ובו ברכה.</b> לישנא דבריכה מפרש דלשון ברכה הוא שנעשה אילן חדש מאותו אילן עצמו שבא ממנו:
<b>ר' הונא בשם ר' יוחנן ובו בריכה.</b> כלומר בריכה כמשמעה ולשון ילדה הוא וכהאי דתנינן בפ' הספינה גבי בריכי יונים הלוקח פירות שובך מחבירו מפריח בריכה הראשונה:
<b>אית בני נש שמון בריכה כמאן דאמר וכו'.</b> כלומר ר' מנא מפרש כדאמר מעיקרא שיש בני אדם שמבינים ופותרין כך דבו בריכה שבא ברכה ממנו וכהאי דאמר בוא ברוך ה':


'''{{עוגן1|מתני'}} שיעור החלה אחד מעשרים וארבעה.''' של העיסה וכדאמר טעמא בגמרא לדברי חכמים דהתוספתא דכתיב ונתתם שיהא בה כדי מתנה ועיסת בעה"ב מעוטה וכשיש בחלה אחד מכ"ד הוא שיש בה כדי מתנה לכהן ועיסת נחתום מרובה כשיש בחלה אחד ממ"ח הויא כדי מתנה:
Segment 7


'''{{עוגן1|והעושה}} למשתה בנו.''' אע"פ שהעיסה מרובה שלא תחלוק בעיסות של בעה"ב:
<b>ילדה שסיפקה.</b> שסבכה לזקינה טהרה הילדה כלומר שטהרה מאיסור ערלה מפני שיונקת היא מן הזקינה שכבר עברו עליה שני ערלה:
<b>מתני' אמרה כן.</b> ממתני' שמעינן לזה דקתני סיפוק גפנים וכו' מותר ואע"פ שהבריכן בארץ הואיל ויונקות מגפן הזקינה:
<b>וחש לומר שמא השרישה וכו'.</b> ואמאי לא ניחוש לומר שמא השרישה הילדה בארץ עד שלא תתחבר בחיבור ובדיבוק גמור בהזקינה בכדי שתוכל לינק ממנה ושוב לא תהני לה הזקינה שהרי כבר השרישה וכאילן בפ"ע הוא:
<b>דר' יהודה היא דאמר מתאחה הוא עד שלא תשריש.</b> הך דר' יהודה שמעינן ליה מהא דתני בתוספתא דמכלתין אילן העולה בין מן הגזע בין מן השרשים חייב ר' יהודה אומר העולה מן הגזע חייב מן השרשים פטור וטעמיה מפני שהוא מתאחה עם אילן הזקן עד שלא ישריש הוא בארץ:


'''{{עוגן1|וכן}} האשה שהיא עושה למכור בשוק.''' אע"פ שעיסתה מעוטה כדי שלא תחלוק בהן ובגמרא קאמר שכשהיא עושה למכור בשוק עינה יפה בעיסתה ועושה עיסה מרובה ולפיכך דינה כנחתום:
Segment 8


'''{{עוגן1|נטמאת}} עיסתה.''' ואין החלה אלא לשריפה לפיכך לא הקפידו חכמים בשיעור החלה ודי בכ"ד ודוקא בשנטמאת שוגגת או אנוסה אבל במזידה אחד מכ"ד כדי שלא יהא חוטא נשכר:
<b>ר' יוסי בשם ר' יוחנן שרשים אין בהן ממש.</b> אין הולכין אחר שרשים והלכך אפי' השרישה מקודם שתתאחה לאו כלום הוא לפי שאין בשרשים ממש:
<b>א"ר זעירא וכו' או מן שיטתיה דר' יוחנן.</b> כדאמר ליה הכי לעיל בסוף הלכה א' דאפשר הואיל ואתם קיימין הכא בערלה נזכרתם בהא דקאמר ר' יוחנן בבכורים וילפת לה מן שיטתיה דר' יוחנן דהתם דכך ס"ל נמי בדין ערלה אבל לאו מילתא הוא דמהתם לא ילפינן מידי:
<b>ותני כן.</b> כלומר דשמעינן נמי מהא דתני בתוספתא כן דשרשים יש בהן ממש לענין דין ערלה דתני שם הקדיש לאילן אחד ואחר כך נטע אותו בארץ פטור הוא מן הערלה דחל ההקדש עליו מקודם שנטעו נטעו ואחר כך הקדישו חייב בערלה ואע"פ שיונק עכשיו מדבר שהוא הקדש כיון שנטעו והשריש בארץ חייב אלמא דשרשים יש בהן ממש:
<b>ואתון סברין מימר הקדש פטור וזקינה פטור.</b> בתמיה ותשובת ר' יוסי לר' זעירא הוא וכי סבורין אתם לומר דהואיל והקדש פטור דלכם כתיב וזקינה פטור נילף דין סיפקה לזקינה מהאי דהקדש לענין שרשים הא לאו מילתא הוא דלא דמיא דבהקדש היינו טעמא דמכיון דהאילן עצמו יכול הוא להביאו לחיוב ערלה שהרי ראוי הוא לפדותו מן ההקדש ולחייבו בערלה:
<b>הואיל וראוי לחשוב וכו'.</b> וכלומר שההקדש שוה הוא להא דאמרינן לעיל בהלכה א' שאם סיפקה לצד העליון שנטעו לסייג חייב הואיל וראוי הוא לחשוב עליו שיהא למאכל ולחייבו וה"נ בהקדש כן:
<b>אית לך גבי זקינה וכו'.</b> בתמיה וכי יש לך לומר גבי זקינה שראוי לחשוב עלי' ולהביאה לחיוב ערלה הרי כבר עברו עליה שני ערלה הלכך לא דמיא ולא ילפינן דין דסיפקה לזקינה מדין ההקדש:


'''{{עוגן1|מתני'}} ר"א אומר ניטלת מן הטהור על הטמא.''' טעמא דר"א משום דס"ל חולין הטבולין לחלה לאו כחלה דמו והלכך שפיר משכחת לה דתלה ניטלת מן הטהור על הטמא ולא נטמא הטהור אע"פ שסומכו להטמא כדי שיטול מן המוקף וכדמפרש ואזיל:
Segment 9


'''{{עוגן1|כיצד}} עיסה טהורה ועיסה טמאה.''' ורוצה ליטול חלה מזו על זו נוטל כדי חלה של שתיהן מעיסה זו הטהורה שלא הורמה חלתה וכלומר דאלו כבר הורמה חלתה הויא ליה מן הפטור על החיוב והלכך קאמר מעיסה שלא הורמה חלתה:
<b>אתרוג שחנט בשנת הערלה ויצא בשנת היתר.</b> לפי שהאתרוג עומד כמה שנים על האילן עד שיוגמר להכי נקט להאי גוונא באתרוג דמשכחת לה גביה שחנט בתוך שני ערלה ויצא בשנת היתר שעברו שני ערלה ועדיין הוא על האילן וסיפקו להאילן לחבירו שכבר נגמר כולו בהיתר והרי אילן זה שסיפקו לו יש בו איסור ויש בו גידולי היתר מה שמוסיף ונתגדל אחר שסיפקו לחבירו שהוא של היתר:
<b>אפי' מוסיף כמה.</b> אחר שסיפקו אסור הוא לפי שאין גידולי איסור מעלין את האיסור כלומר שאין גידולין הבאין מכח האיסור ואע"פ שהגידולין בעצמן היתר הן אפ"ה אין מעלין את האיסור כדאמרי' לעיל בהלכה א' ובכמה מקומות דקי"ל בערלה וכיוצא בה שאין איסורה בא ע"י קרקע אלא ע"י האדם הנוטעה אין גידולי היתר מעלין את האיסור:
<b>הא ילדה וכו'.</b> כלומר הא ש"מ מהך דר' יוחנן דס"ל כהני תנאי דלעיל דילדה שסיפקה לזקינה טהורה הילדה מיד ולעולם מחיוב ערלה ולא חיישינן שמא השרישה מקודם שתתאחה מן הזקינה משום דאפי' השרישה מקודם שרשים אין בהן ממש וכדמסיק ואזיל דאם תאמר לא טהרה אם כן השרישה אחר שתתאחה להזקינה אם כן אפילו מוסיף כמה אחר כך אסור דהרי יש בה איסור דהא אנן לא ידעינן ולעולם איכא למיחש שמא השרישה מקודם ונשארה באיסור שאין גידולי היתר של אח"כ מעלין את האיסור וקמ"ל בזה דהא דאמר ר' יוסי לעיל בשם ר' יוחנן דשרשים אין בהן ממש מילתא הוא דהכי שמעינן נמי מהאי דר' אבהו בשם ר' יוחנן וכדאמרן:
<b>אתרוג שחנט וכו'.</b> ר"ז בשם רבנן מוסיף בהא דקאמר דלוקין עליו משום איסור ערלה בכזית:


'''{{עוגן1|ונותן}} פחות מכביצה באמצע.''' כלו' שמושך מעיסה הטמאה פחות מכביצה ונותן באמצע בין שתי העיסות ומניח עליה החלה שנטל על שתיהן כדי שיטול מן המוקף והסמוך והא דקאמר פחות מכביצה משום דהאי תנא אליבא דר"א ס"ל דאע"ג דחולין הטבולין לחלה הרי הן כחולין ועיסה טמאה זו על כרחך דראשון לטומאה היא דאלו שני הא קי"ל דאין שני עושה שלישי בחולין וא"כ אפי' היו נוגעות ממש זו בזו לא נטמא עיסה הטהורה אלא ודאי דהטמאה ראשון לטומאה היא והלכך צריך שיתן באמצע בין שתיהן כדי שלא יגעו זו בזו ויהיה מן המוקף ובדין הוא דאפי' אם נתן כביצה באמצע לא נטמא הטהורה שהרי כביצה זו אע"פ שמטמא לאחרים הרי כאן לא משכחת לה שתטמא לאחרים דהעיסה טמאה שהיא ראשון עושה למה שהוא באמצע שני ואין שני עושה שלישי בחולין אלא דהכא דמיירי שמושך קצת מהעיס' טמאה בעצמה כדפרישנא וכדי שיטול מהמוקף וא"כ אם עיסה זו ראשון לטומאה וכדאמרן על כרחו צריך שיטול ממנה פחות מכביצה שלא תטמא את הטהורה דראשון עושה שני אף בחולין ובאמת אם עיסה זו אינה אלא שני לטומאה נותן ממנה אפי' כביצה באמצע דאין שני עושה שלישי בחולין:
Segment 10


'''{{עוגן1|וחכמים}} אוסרין.''' טעמייהו דס"ל חולין הטבולין לחלה כחלה דמו והשני פוסל את השלישי כדין תרומה וא"נ דאע"ג דלאו כחלה דמו מ"מ קסברי דאסור לגרום טומאה לחולין שבא"י ואין הלכה כחכמים אלא כר"א דמתני' דהכא:
<b>א"ר מיישא לר' זעירא תרתין מילין אתון אמרין וכו'.</b> משום דקס"ד דר' מיישא דהאי אתרוג של ערלה שסיפקו לחבירו והוסיף אחר כך בגידוליו יש בו איסור ויש בו היתר ואין גידולי היתר מעלין את האיסור דקאמר היינו שאין מבטלין את האיסור אלא מה שאסור נשאר אסור ומה שיש בו גידולי היתר שלאחר כן היתר הוא והרי כאן איסור והיתר שנתערבו ולפיכך מקשה הוא לר"ז תרתין מילין אתון אמרין והן כסותרין זה את זה דהכא אתון אמרין שאין גידולין הבאין מחמת האיסור מעלין את האיסור ונשאר האסור באיסור והכא אתון אמרין שלוקין עליו בכזית ואמאי הא יש בו גם כן מההיתר ואם לא אכל אלא בכזית הרי אין בו כשיעור מן האיסור:
<b>וילקה לפי חשבון שיש בו.</b> כלומר הכי מבעי לך למימר שאינו לוקה אלא לפי חשבון האיסור שיש בו. ואם כן עד שיאכל יותר מבכזית כדי שנוכל לומר שאכל בכזית מן האיסור שיש בו:
<b>אמר רבי יונה.</b> דלא קשיא כאן מחמת עצמו הוא חי וכאן מחמת הסיפוק הוא כלו' דלא כדקסלקא אדעתך שיש כאן איסור והיתר מעורבין בו דלא היא דכאן לענין אם אכל ממנו ודאי כולו איסור הוא שהרי עכ"פ מחמת עצמו שהוא ערלה הוא חי ומתגדל ומהיכי תיתי לומר שיש בו היתר:
<b>וכאן מחמת הסיפוק הוא.</b> כלומר והא דאמרינן שאין גידולי איסור וכו' לאו דההיתר נשאר בהיתר אלא דלא תימא מכיון שניתוסף בו אחר הסיפוק לחבירו שהוא היתר יהא מבטל אף האיסור שבתחילה קמ"ל דלא ולעולם כולו אסור דהא מיהת עיקר גידוליו מחמת איסור הוא שהרי ערלה הוא וא"כ בדין הוא שלוקין עליו בכזית:
<b>מעתה וכו' טהרו זא"ז.</b> בתמיה סיומא דמילתיה דר' יונה הוא דאי לא תימא הכי א"כ מעתה נאמר אתרוג של ערלה שיצא לשנת היתר וסיפקו לחבירו וחבירו לחבירו שהן של היתר יטהרו זא"ז ויהא הראשון שהוא של ערלה נמי היתר הואיל ועכשיו סיפקו לאלו שהן של היתר אתמהא הא ודאי לא דאיסור ערלה שבו להיכן הלך וכי אמרינן שהסיפוק משל היתר מטהר מן הערלה היינו דוקא בילדה שסיפקה לזקינה דהתם הך ילדה לא חל עליה עדיין איסור ערלה אלא מיד שסיפקה לזקינה טהרה הזקינה אותה שלא תבא להילדה איסור ערלה אבל הכא שכבר בא האתרוג הזה לאיסור ערלה ודאי לא אמרינן הכי דהיכי מפקת ליה להאתרוג מהאיסור ערלה שבו והלכך כולו הוא אסור:


'''{{עוגן1|אמר}} להן וכו'.''' דקאמר ר' יהושע במתני' ומפרש מהו הקלקול והתיקון לפי שהוא נענש על כך ולאחרים תיקן דהן נוהגין לאכול לזה הקמח ותולין להתיר בזה שראו מאותו הזקן אית תניי תני הנוסחא איפכא במתני' תיקן לעצמו דהא מכל מקום אכלה ולאחרי' הוא שקלקל דאינון סברין מימר שהעיסה פטורה בחלת הקמח שהפריש עליה ובאמת היא חייבת דחלת קמח אינה חלה ולהך תנא המעשה של הזקן בעיסה עצמה היתה:
Segment 11


'''{{עוגן1|גמ'}} קב טיברני חייב בחלה.''' הקב של טבריא חייב בחלה לפי שהיה גדול ונכנס במדתו חמש רבעים משאר מדת הקבין:
<b>בסתם חלוקין.</b> אפלוגתא דר"מ ורבנן במתני' קאי דבסתם מיירי שאין אנו יודעין אם הילדה חי הוא מכח גפן הזקינה או לא כדמסיים ואזיל דבמה אנן קיימין לפרושי פלוגתי' אם בדבר בריא שהילדה חי מכח גפן הזקינה בהא לא הוי פליג ר"מ ולד"ה מותר הוא ואם בהיפך שדבר בריא הוא שהוא חי מכח הילדה כלומר זה שסיפקו לא חי הוא מכח הזקינה אלא מכח עצמו בהא לא הוו פליגי רבנן אלא ד"ה אסור אלא ע"כ כדאמרן דכי אנן קיימין בפלוגתיהו בסתם הוא דפליגי וקסבר ר"מ דמקום שכחה יפה הוא דמותר כדפרישית במתני':
<b>כיצד הוא יודע.</b> כלומר דאמרת אם דבר בריא הוא וכו' ומשמע דאיכא למיקם על האי מילתא וכיצד הוא יודע לזה וקאמר ר' ביבי בשם ר"ח דזהו הסימן אם היו העלין של הילדה הפוכין כלפי הילדה כלומר כלפי עצמו לצד אחר ואינן כלפי הזקינה דבר בריא הוא שהילדה חי הוא מכח הזקינה ולפיכך הוא הופך פניו ממנה כדלקמן ואם היו העלין של הילדה הפוכין כלפי הזקינה ולא לצד האחר בידוע הוא שהוא חי מכח הילדה והיינו מכח עצמה וכדקאמר רבי יודן דסימנא על כך הוא דמאן דאכיל מן דחבריה בהית מסתכלא ביה בוש הוא מלהסתכל בפניו והופך פניו לצד אחר:
<b>א"ר יודן וכו'.</b> משום דקשיא דאי הכי נבדוק בהעלין ואמאי קאמרת דפלוגתייהו בסתם הא איכא למיקם עלה דמילתא ולפיכך קאמר דתיפתר פלוגתייהו דמתני' שנשרו העלין של הילדה ואי אפשר למיבדק בהאי סימנא:


'''{{עוגן1|חד}} חליטר.''' זהו העושה מעשה חלוט באלפס ושאל לר' יוחנן היאך יתנהג בעיסתו לפוטרה מחיוב חלה:
Segment 12


'''{{עוגן1|א"ל}} רבי יוחנן איזיל עביד ארבע ופליג.''' לך ותעשינה מארבע רבעים וחצי ואין בהן שיעור חיוב חלה:
<b>בריכה שנפסקה.</b> קתני במתני' אם הוסיפה במאתים אסור הא לאו הכי מותר ואע"פ שיש כאן תוספת איסור מפני שבטל בשל היתר ואמר ר' יודן עלה דלא סוף דבר בבריכה הדין הזה אלא אפי' באילן זקן שיש בו פירות ונעקר ונטעו דחייב בערלה במה שיתגדל בו אח"כ אבל אלו הפירות של היתר שעודן בו וניתוספו אחר שנטעו אם הוסיפו במאתים אסורין ואם לאו מותרין:
<b>דאמר ר' יוסי בשם ר' יוחנן וכו' וכן אמר נמי ר' חייה בשם ר' יוחנן.</b> דבצל שעקרו ותיקנו מן המעשרות וחזרו ושתלו כיון שהשריש אחר ששתלו מעשר אותו לפי כולו שכולו נעשה טבל וצריך לתקן הכל והלכך קמ"ל ר' יודן דלא תיסבור מימר אוף הכא לענין ערלה כן דאותן פירות של היתר נאסרו כולן מחמת תוספת איסור שניתוסף בהן ואפי' אין בתוספת מאתים כמו התם גבי טבל לפיכך אשמעינן דלא היא משום דשאני גבי טבל דאוסר בכל שהוא במין במינו אבל ערלה בטילה באחד ומאתים ואין איסור אא"כ ניתוסף במאתים והאי גופיה קמ"ל במתני' בבריכה ור' יודן מפרש דלאו דוקא גבי בריכה אמרו כן אלא ה"ה נמי באילן והא דנקט במתני' בריכה בדין זה איידי דאיירי במילי דבריכה תני להא נמי בבריכה:


'''{{עוגן1|ויאמר}} ליה תלתא ופליג.''' האי תלתא על כרחך לאו ארביעין מיתפרש דלמה יפחות עוד הלא השאלה מסתמא היתה עד כמה יכול לעשות העיסה ותהיה פטורה ושלא להטריח עצמו בעשיית עיסות הרבה אלא על השלישים מיתפרשא דפריך מכדי לאוסיפי בעיסה עדיף טפי ובלבד שלא יהיה בה שיעור חיוב חלה א"כ היה לו שיאמר לך ועשה משלשה שלושים וחצי שהוא יותר מד' רבעים וחצי שהרי כשתחלק להאחד השלם לי"ב חלקים הרובע ממנה ג' חלקים והחצי של הרובע הוא א' וחצי והששית של כולו הוא שני חלקים נמצא שלשה שלישי הקב וששית הקב שהוא חצי שליש הוא יותר מן ד' רבעין וחצי רובע שבזה הוא קב וחלק א' וחצי מי"ב חלקי הקב ובזה יש בו קב ושני חלקים מי"ב חלקי הקב ועדיין אין בו שיעור חיוב חלה שהוא קב וג' חלקים מי"ב חלקי הקב:
Segment 13


'''{{עוגן1|א"ר}} זעירא.''' היינו טעמא שלא אמר לו כן לפי שהקבייא באתריהון רובעיא אזדרעין. כלומר שבמקומות שלהם הקבין הן מסומנין לפי חלקי הרובעין שבו עד כאן רובע אחר ועד כאן ב' וכן כולן ובקל יכול הוא למדוד הד' רבעין וחצי רובע ואם יאמר לו ליטול במידת שלישי הקב אינו יכול לכוין כל כך. איזדרעין מלשון אדרעי כלומר החלקים מסומנין ביד וניכרין הן:
<b>חילפיי שאל לר' יוחנן ולר"ש בן לקיש.</b> גרסינן לכל האי סוגיא עד ברם הכא אפי' מאה מותר בפ"ו דנזיר בהל"ט:
<b>תבל מהו שיאסר ביותר ממאתים.</b> תבלין של ערלה ושל כלאי הכרם אם אוסרין הן אף ביותר ממאתים משום דלטעמא עבידי ואיכא למימר נמי דאינן בטלין בא' ומאתים כשאר איסורי ערלה וכלאי הכרם והשיבו לו דאין תבלין אוסרין ביותר ממאתים אלא אף הן בטלין באחד ומאתים:
<b>והתנינן וכו'.</b> ומה זו השאלה ואיך השיבו לו כן דהתנינן לקמן בפ"ב כל המחמץ והמתבל והמדמע בתרומה ובערלה ובכלאי הכרם אסור ועל כרחך דאפי' ביותר ממה שאמור בשיעורן אוסרין הן דאין תימר למאה בתרומה ולמאתים בערלה ובכלאי הכרם א"כ מאי אריא המחמץ והמתבל דקתני הא אפי' לא חימץ ולא תיבל אלא אף שאר דברים אוסרין בתרומה עד אחד ומאה ובערלה ובכלאי הכרם עד אחד ומאתים:
<b>אלא בענבים אנן קיימין.</b> השאלה של אילפא היתה בענבים אם תיבל הקדירה בהן ולפיכך השיבו לו שאין תבל של ענבים ביותר ממאתים לפי שאינם נותנין טעם כל כך כמו שארי תבלין ודברים החריפין שנותנין טעם הרבה דבהו איירי המתני' דפ"ב והני דוקא הוא דלא בטלו:
<b>בשלא צמקו.</b> והא דענבים אינם אוסרין ועולין בכשיעור דוקא כשהן חדשים דאז אינם נותנין טעם הרבה אבל אם צמקו אוסרין בתבלין שלהן אף ביותר ממאתים מפני שכשצמקו נתקבץ הטעם לתוכן וכשמתבל בהן מתפשט הטעם לחוץ ונותנין טעם הרבה:
<b>בשלא בישלו.</b> הענבים כל צרכן אבל אם בישלו כל צרכן נותנין טעם הרבה. א"נ בשלא בישלו התערובות עם הענבים אלא שכבשן אבל אם בישלו עמהן נותנין טעם הרבה ויש תבל שלהן ביותר ממאתים וכך פירשתי בנזיר:


'''{{עוגן1|ויאמר}} לו חמשה פרא ציבחר.''' ולמה לא אמר לו בפשיטות לך ותעשה מחמשה רבעין פחות מעט ומשני לפי שלא יבוא לידי ספק חיוב חלה שאם לא יפחות אלא מעט שמא לא יכוין במדידה ויעשה הרבעין גדושות ויהיה בהן חמשת רבעין במדה בינונית:
Segment 14


'''{{עוגן1|א"ר}} יוחנן דרך עיסה שנו.''' טעמא דמתני' מפרש דמפני מה אמרו אם ניטל מורסנן מתוכן וחזרו לתוכן שהיא פטורה לפי שדרך עיסה הוא ששנו דהכל מצטרף עמהן ואין זה דרך עיסה ליטול המורסן מתוכה ולהחזיר לתוכה:
<b>ר' יוסי וכו'.</b> חסר כאן וה"ג בנזיר שם ר' יוסי בשם ריב"ל בשם בר פדייה כל נותני טעמים אחד ממאה ר' חייא בר בא בשם ר' יהושע בן לוי בשם בר פדייה כל נותני טעמים אחד מששים:
<b>הא ר' יוסי פליג עלך.</b> ולא אמר כך בשם ריב"ל והא מתני' דלקמן בפ"ב פליגא על תרויכון דקתני כל המחמץ וכו' וע"כ דאפי' ביותר ממאתים דאין תימר וכו' כדלעיל וקס"ד דמה דקאמרי אינהו אף בתבלין קאמרי מדנקטי בלישנייהו כל נותני טעמים וקשיא מהאי מתני' דשמעינן דהתבלין אוסר אף ביותר מכשיעור וה"ה לכל איסורין שבתורה לפי השיעור שאמרו בהן:
<b>תיפתר בשר בבשר.</b> הא דקאמרי אינהו באחד ומאה ואחד בששים בבשר איסור שנתבשל עם בשר היתר קאמרי והאיסור נותן טעם בהיתר בהא הוא דאמרו לשיעורין הללו ומתני' בתבלין הוא דמיירי:
אמר רבי יוסי לאו מילתא היא דקאמרת אלא היא בשר בבשר היא שאר כל האיסורין דין אחד להן לר' יוחנן כדאמר ר' אבהו בשמיה לעיל בתרומות פרק עשירי הלכה א' כל האיסורין שבתורה שנתערבו מין במינו וליכא למיקם אטעמא משערין אותן כאלו כן כלומר כדקאמר התם כאילו הן בצל כאילו הן קפלוט וכך משערין את האיסור שאם היה נותן טעם בהיתר בשיעור שהוא לפנינו אוסרו ואם כן משמע מיהת דלר' יוחנן כל שאר איסורין משערין אותן כאילו הן תבלין דהרי בצל וקפלוט כמיני תבלין הן והשתא מתני' דפ"ב דלקמן פליגא:


'''{{עוגן1|דרשב"ג}} הוא.''' ר"ל מוקי לטעמא משום דכרשב"ג אתי' דתני בתוספת' ריש פ"ב ומייתי ליה לקמן בפ"ג בהלכה ו' בעושה עיסה מן החטין ומן האורז דתנן במתני' אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ורשב"ג בתוספתא פליג וס"ל דלעולם אינה חייבת בחלה עד שיהיה בה דגן כשיעור חיוב חלה וא"כ סתמא דמתני' דהכא רשב"ג הוא וכשניטל המורסן מתוכה שהיה עמה בתחלה לא נשאר בהעיסה דגן כשיעור והא דבתחילה מצטרף הכל לשיעור משום דכשלא ניטל עדיין דגן הוא דנחשב הכל אבל כשניטל אע"פ שחזר לתוכה ה"ז דומה לעושה עיסה מן החטין שהוא מין החיוב עם האורז שהוא מין הפטור שאינו דגן וצריך שיהא בה מן הדגן כשיעור ואז כולה חייבת בחלה:
Segment 15


'''{{עוגן1|תלמידוי}} דר"ח.''' פליגי אדר"ל ואמרו בשם ר' יהושע בן לוי דמתני' דהכא כדברי הכל מיתוקמא ואפי' כתנא דמתני' דפרק דלקמן דטעמא אחרינא איכא הכא וכהאי דאמר ר' מנא דאע"ג דלא שמע מר' יוסי רבו דאמר בהדיא כן כדריב"ל מ"מ אמר דכוותה דאמר בשם ר' יוחנן דטעמא דמתניתין משום דדרך העיסה שנו כאן וכו' כדלעיל וא"כ לר' יוחנן נמי כדברי הכל מיתוקמא וכדר' יהושע בן לוי:
<b>מאי כדון.</b> מילתא באנפי נפשה היא ואפלוגתייהו דהני אמוראי מהדר דאהן קאמר באחד ומאה ואהן קאמר באחד מששים ובמאי פליגי וקאמר דשניהם מאיל נזיר הוא דלמדו דכתיב ולקח הכהן את הזרוע בשלה מן האיל וגו' וקסברי דהזרוע נתבשל עם האיל והרי האיל ההיתר נתבשל עם הזרוע האסור להבעלים ואף על פי כן לא נאסר האיל:
<b>מ"ד נותן טעם א' מששים את עושה הזרוע אחד מששים באיל.</b> כדמפרש לקמיה דלהאי מאן דאמר אין את מוציא את העצמות מן הזרוע כלומר דלא משערינן הבשר בלבד בלא העצמות אלא בכוליה משערינן הבשר בהדי עצמות וקים להו לרבנן דששים איכא ואינה אוסרת את האיל ומאן דאמר אחד ממאה את עושה הזרוע אחד ממאה לאיל לפי שהוא סובר דמשערי' בבשר הזרוע לבד חוץ מן העצמות דאת מוציא את העצמות מהזרוע ואח"כ תשער לפי שהעצמות לא פלטי טעמא וכי משערת בשר הזרוע לבד להדי האיל איכא מאה ובהכי אינה אוסרת את האיל וילפינן מינה לכל שאר האיסורין:
<b>וכשם וכו'.</b> להאי מאן דאמר פריך דס"ל דמשערין בשר הזרוע בלא העצמות אם כן נימא דכשם שאתה מוציא את העצמות מן הזרוע כך אתה מוציא מן כל האיל את העצמות וליכא מאה ומאי חזית דמשער אתה להאיל בשר בהדי עצמות ולהזרוע מלבד העצמות:
<b>לית יכיל.</b> אי אתה יכול לומר כן דתני וכו' והובאה להך ברייתא לעיל בפ"ה דתרומות בהל"ט דאין טינופת והיא הפסולת וסובין של תרומה מצטרפת עם התרומה לאסור את החולין אבל טינופת של החולין מצטרפת עם החולין להיות כשיעור ולהעלות את התרומה באחד ומאה וה"נ כן דעצמות האיל מצטרפין עם הבשר לבטל טעם הזרוע אבל אין עצמות הזרוע מצטרפין עם בשרו לאסור את האיל:
<b>ר' ביבי בעי.</b> דהואיל דקאמרת דהפסולת של תרומה אינה מצטרפת לאיסור מהו שתיחשב כהיתר ולהצטרף עם החולין להעלות את התרומה ופשיט ליה מן מה דאמר רב הונא שם בתרומות ובסוף פ"י דקליפי האיסור וכן העצמות מצטרפין להעלות את ההיתר הדא אמרה דה"ה בפסולת של תרומה כן:


'''{{עוגן1|גמ'}} תני.''' בתוספתא פ"ק אמר ר' יהודה וכו' והגי' נסתרסה כאן וה"ג שם בעה"ב א' מכ"ד מפני שעינו יפה בעיסתו ונחתום א' ממ"ח מפני שעינו צרה בעיסתו וגי' זו נכונה כלומר הבעה"ב אינו מקפיד על כך לפיכך קבעו חכמים בו שיעור מרובה ונחתום עינו רעה ומקפוד על מעט עיסה קבעו בו שיעור א' ממ"ח שמן התורה אין שיעור לחלה ואפילו כל שהוא סגי וחכמים שנתנו שיעור והכל לפי מה שהוא אדם:
Segment 16


'''{{עוגן1|וחכ"א}} וכו'.''' כדפרישית במתני':
<b>כל מה שאסרתי לך במקום אחר התרתי לך כאן.</b> בזרוע בשלה כדמפרש ואזיל לפי שבכל מקום מאה אסור ומאה ועוד מותר כלומר בכל מקום דמשערת במאה צריך שיהא מאה מלבד האיסור ועם הכל יהא אחד ומאה כמו בתרומה וכיוצא בה ברם הכא אפי' מאה מותר דקים להו לרבנן דבזרוע בשלה אין כאן אלא מאה בין הכל ואפ"ה מותר:


'''{{עוגן1|והתנינן}} העושה וכו' ולמשתה בנו.''' והרי למשתה ודאי עושה עיסה מרובה ומשני שלא תחלוק בשיעור בעיסות בעה"ב:
Segment 17


'''{{עוגן1|והתנינן}} וכן האשה וכו'.''' וקס"ד דסתם אשה בביתה אינה עושה כ"א עיסה מעוטה ואמאי אמרו א' ממ"ח ומשני דבשעה שהיא עושה לביתה עינה רעה בעיסתה ואינה עושה אלא מעט אבל כשהיא עושה למכור בשוק עינה יפה ועושה עיסה מרובה שתרויח הרבה:
<b>ותוב אם הוסיף במאתים אסור.</b> אמתני' מהדר דקתני אם אחר שנפסקה שוב הוסיף מאתים אסור וכיצד משערין דבית ינאי וכו' כמו דאמרי לעיל בפ"ה דכלאים בהל"ו ושם תמצא מפורש הכל עד המתני':


'''{{עוגן1|אמר}} רבי מתניתא.''' דקתני גבי נטמאת עיסתה לחלק בין שוגגת למזידה דוקא בלימודת היא להפריש א' ממ"ח כגון שהיא עושה תמיד למכור בשוק וכיון שעכשיו טומאה העיסה מזידה קנסוה חכמים להפריש א' מכ"ד שלא יהא החוטא נשכר אבל בלימודה להיות מפרשת א' מכ"ד ועכשיו היא שעשתה למכור בשוק השיעור שאמרו בה הוא א' ממ"ח וא"כ בהא ניתני כדי שלא יהא החוטא נשכר בתמיה ואמאי נחמיר בה לא יהא אלא כמו שלמודה להפריש וכל זה לפי גי' הספר אלא שדוחק הוא ואיפכא מיסתברא ולפיכך נראה דנתהפכה הגי' וכצ"ל מתניתא בלימודה להיות מפרשת אחד מכ"ד כגון שאינה עושה אלא לביתה אלא שעכשיו עשתה למכור בשוק והקילו בה שתפריש א' ממ"ח וכיון שטומאה מזידה קנסוה להיות מפרשת כמו שלמודה להפריש א' מכ"ד כדי שלא יהא החוטא נשכר. אבל בלמודה להיות מפרשת א' ממ"ח. כגון שהיא עושה תמיד למכור בשוק א"כ קשיא בהא ניתני כדי שלא יהא החוטא נשכר הרי אינה נשכרת עכשיו יותר משארי פעמים שהרי תמיד למודה היא להפריש א' ממ"ת ואמאי ניקנסוה לא יהא אלא כמי שלמודה להפריש ולפי גי' זו מיתפרש יותר בפשיטות והוא הנכון:
Halakhah 4


'''{{עוגן1|גמ'}} ואין הבית מצטרף.''' בתמיה הא קי"ל דאפי' אם מונחין בבית א' מצרף אותן שיהא מן המוקף ותורם מזה על זה כדתנינן בתוספתא דתרומות פ"ג והבאתי לעיל בפ"ב דתרומות פירות המפוזרין בתוך הבית או שתי מגורות שבבית אחד תורם מאחת על הכל ולר"א דס"ל ניטלת מן הטהור על הטמא אמאי מהדר שיתן פחות מכביצה באמצע כדי שיטול מן המוקף הא אפילו בבית אחד הרי הוא מן המוקף ומשני דבר שהוא מקפיד על תערובתו אין הבית מצטרף אותן שיהא קרוי מן המוקף ושאין מקפיד וכו'. וכאן הואיל ואחת טמאה ואחת טהורה עשו אותו כדבר שהוא מקפיד על תערובתו ואין הבית מצרף שיהא מן המוקף:


'''{{עוגן1|ועיסה}} תחילה.''' כצ"ל כלומר דמפרש דמתני' בעיסה שהיא תחילה לטומאה מיירי והלכך צריך שיתן פחות מכביצה באמצע אבל בעיסה שניה לטומאה אין להשני מגע אצל הטבל כדפרישית במתני' שהרי כאן בטבול לחלה איירינן וחולין הוא ואין שני עושה שלישי בחולין ואפי' בכביצה באמצע לא תטמא לעיסה הטהורה:


'''{{עוגן1|תני}} ר' אלעי וכו'.''' תוספתא היא בתרומות פ"ג וכל הסוגיא עד סוף הפרק נשנית לעיל בפ"ב דתרומות בהלכה א' והתם הוא דשייכא והכא אגב גררא דר"א דמתני' נסבה ע"ש ותמצא באר היטב וכן הא דמסיים בהסוגי' דר' אימי אפי' כן לא הורו כר"א אר"א דהתם הוא דקאי:
Segment 1


{{מרכז|<big>'''הדרן עלך פירות חוצה לארץ'''</big>}}
מתני' <b>נטיעות של ערלה.</b> שנתערבו בנטיעות אחרות של היתר ואינן ניכרין:
תחילתדףכאן ג/א
<b>ושל כלאי הכרם.</b> בגמרא פריך וכי נטיעות כלאים הן בכרם ומשני כיני מתני' ה"ק וערוגה של כלאי הכרם שנתערבה בערוגות אחרות של היתר:
'''{{עוגן1|מתני'}} אוכלין עראי מן העיסה עד שתגלגל בחטים.''' גלגול הוא משיתערב כל הקמח כולו במים דאז הוי גמר מלאכתה לחיוב חלה ואסור לאכול אפילו אכילת עראי עד שיפריש ממנה החלה:
<b>הרי זה לא ילקוט.</b> לכתחילה מן הכל ואם לקט מהן יעלה באחד ומאתים שאם יש בנטיעה של ערלה אחד ומאתים עם הנטיעות וכן בערוגה של כלאים אחד ומאתים עם הערוגות הכל מותר:
<b>ובלבד שלא יתכוין.</b> ללקוט כדי שיעלו בא' ומאתים לפי שאין מבטלין איסור לכתחילה:
<b>ר' יוסי אומר אף מתכוין ללקוט וכו'.</b> דאע"ג דבעלמא אין מבטלין איסור דאורייתא לכתחילה שאני הכא דחזקה היא שאין אדם אוסר כרמו בנטיעה אחת ואם היה יודעה ומכירה היה מוציא אותה והלכך לא חיישינן דילמא אתי לערב אותן לכתחילה והלכה כר' יוסי:


'''{{עוגן1|ותטמטם}} בשעורין.''' עד שתעשה כולה גוף אחד לפי שאין קמח השעורין או שארי מינין מתערב יפה כמו קמח החטין וכשנילושה כולה ותעשה גוף אחד זהו נקרא טימטום:
Segment 2


'''{{עוגן1|האוכל}} ממנה.''' קודם הפרש חלה חייב מיתה מפני שהוא טבל:
גמ' <b>נטיעה וכו'.</b> ופריך והלא כל הנטיעות וכו' כדפרישית במתני':
<b>א"ר יוסי בר' בון.</b> דאפשר לאוקמי נמי בכה"ג כגון בשהעביר עציץ נקוב עם זרעים שבתוכו שהן כלאים בכרם והעבירו תחת הגפן אחת ואינו יודע תחת איזו גפן ואותה הגפן נאסרה כדתנן לעיל בסוף פ"ז דכלאים עציץ נקוב מקדש בכרם והוי שפיר השתא דנטיעה זו של כלאי הכרם נתערבה בנטיעות אחרות של היתר:


'''{{עוגן1|כיון}} שהיא נותנת את המים מגבהת חלתה.''' כלומר וזמן הפרשת חלה שיהא נקרא עליה שם חלה הוא מכיון שהיא נותנת את המים ויתערב מעט קמח בהמים מפרשת היא החלה מתחילת הדבר שנילוש כדקאמר בגמרא דזו היא ראשית עריסותיכם ובזה נפטר כל הקמח שיש שם בעריבה אבל גמר מלאכה לענין איסור אכילת עראי עד שיתערב כל הקמח במים דזהו גלגולו כדקתני ברישא:
Segment 3


'''{{עוגן1|ובלבד}} שיהא שם וכו'.''' ובפיסקא דגמרא גריס ובלבד שלא יהא שם ה' רבעים קמח וזהו נסחא הנכונה כלומר ובלבד שלא ישאר שם בעריבה קמח שלא נתערב במים שיעור חמשת רבעים דאם נשאר כל כך לא נפטרו בהחלה שהפריש מקודם שנתגלגל הכל ובגמרא אמרו שאם אומר הרי זו חלה על העיסה ועל השאור ועל הקמח שנשתייר בה או על איזה חתיכת עיסה שהיא תחתיה וכשתעשה כולה גוש אחד תתקדש זו שבידו לשם חלה ה"ז מותר וכן הוא נכון ללמד בתוך ביתו שיאמרו כן כשמפרישין החלה מיד אחר גלגול העיסה:
<b>לוקט שלשה אשכולות ומתיר.</b> כלומר שלוקט האשכולות משלשה מהן והן אסורות ובכך הוא מתיר את כל האחרות דתלינן האיסור באלו שלשה:
<b>מחלפה שיטתיה דרשב"ל.</b> דתמן לעיל בפ"ד דתרומות בהל"ח אמר בשם ר' הושעי' היו לפניו מאה וחמשים חביות והן סתומות ונתערבה חבית של תרומה סתומה ביניהן וקיי"ל דחביות סתומות אינן בטילות כדתנן לקמן בפ"ג ונתפתחו מאה מהן מותרות וכשנוטל מהן כדי דימוע חבית אחת והרי יש בהן כדי להעלות כדין מדומע של תרומה וחמשים נשארו אסורות דאפשר שנתערבה באלו החמשי' ואינה בטילה כדין חביות סתומות:
<b>והשאר.</b> כלומר ואותן שאר החמשים לכשיתפתחו מותרות ומשום דקשיא עלה היכי דמי אם אינו נוטל מהן כדי דימוע אמאי מותרות ואם נוטל מהן כדי דימוע פשיטא ומאי קמ"ל בזה דקאמר והשאר וכו' ומפרש לה ר"ז התם דלדיוקא הוא דנקיט לה דלא אמר אלא לכשיתפתחו מאליהן הא לכתחילה אסור לפתוח אותן שמעינן מיהת דלא סגי בהאי תקנתא דקאמר רשב"ל הכא וכן אסור לו לכתחילה לעשות כן והכא הוא אמר הכין דלוקט משלשה מהן להתיר האחרות וקשיא דרשב"ל אדרשב"ל:
<b>תמן הוא אמר בשם ר' הושעי' והכא אמר בשם חזקיה.</b> ואינהו הוא דפליגי אהדדי:
<b>ואמרין תמן וכו'.</b> כלומר ואיכא דאמרי נמי בדין דתמן בשם רשב"ל דפותח שלש חביות ומתיר והאי לישנא אתייא כדקאמר הכא בשם חזקיה:


'''{{עוגן1|גמ'}} לא שנו אלא עראי.''' דבאכילת עראי דוקא התירו אבל באכילת קבע אסור ואף ע"פ שעדיין לא נגמרה מלאכתו לחיוב חלה:
Segment 4


'''{{עוגן1|מפני}} שהוא מערים לפוטרה מן החלה.''' דילמא אתי לאיערומי ויאכל מעט מעט ממנה מקודם שתתגלגל כולה ונמצא פוטרה מן החלה:
<b>והא תנינן ה"ז לא ילקוט.</b> כלומר דהא מ"מ קשיא דמתיר הכא לכתחילה ללקוט שלשה והא אנן תנן לא ילקוט לכתחילה ומשני לשעבר כלומר האי לוקט שלשה דקאמר לאו דוקא אלא בדיעבד מיירי אם עבר וליקט משלשה מהן מתיר את האחרות ופריך והא אכתי קשיא דהא תנינן אם לקט יעלה בא' ומאתיס ואמאי מתיר בשלשה מהן ומשני ר' יוסי בר' בון דכאן בשלא ליקט אלא שלשה כבר מתיר הוא את האחרות וכאן במתני' מיירי בשליקט כולהון דאז מוקמינן אדינא וצריך אחד ומאתים שיעלו:


'''{{עוגן1|אי}} מן הדא לית ש"מ כלום.''' כלומר דר' יוסי פליג על טעמא דר' חגיי דאי משום הטעם הזה נאסר אכילת קבע דאתי לאיערומי ולפוטרה מן החלה א"כ אף אני אומר לך שאם עושה הוא כך מותר הוא שהרי אפילו הוא נוטל ממנה מקודם לכשתיעשה עיסה שתים ושלש מקרצות חתיכות חתיכות ומחזיר את המותר להעיסה פטור הוא דמכיון שהוא עתיד להחזיר לדבר שלא נגמר מלאכתו מותר:
Segment 5


'''{{עוגן1|דאמר}} ר' יוסי וכו'.''' כלומר ר' יוסי לטעמיה דאמר לעיל בפ"ד דמעשרות בהלכה ו' גבי שותין על הגת וכו' דאם נוטל בלגין מן הגת אף מה שבלגין לא נטבל למעשר מפני שמחזיר את המותר לגת וה"ז מחזיר לדבר שלא נגמר מלאכתו וכל היכא דמותרו חוזר אינו נקבע למעשר וה"נ כן לענין שלא נקבע לחלה ומעתה היאך תאמר דאכילת קבע נאסר משום דשמא יבוא להערים הלא אם מחזיר את המותר אפי' אם היה נוטל חתיכות חתיכות ממנה היה מותר:
<b>תני.</b> בברייתא רמוני בדן ששנינו בהן לקמן בפ"ג דהואיל וחשובין הן אינן עולות בא' ומאתים ושסיפקו מעלה וידיין אינו מעלה כלומר אם ודאי אסורין הן ונתערבו בהא הוא דתנינן אינן עולין אבל אם נסתפקו באיסור ואין איסורן אלא מספק מעלה אותן:
<b>אף בקרקע כן.</b> כלומר אי נימא דאף באיסור המחובר לקרקע כן דספק איסור קרקע מעלה וכדמפרש לקמיה וקאמר דלא דקרקע אינו מעלה אף בספק איסור:
<b>היך עבידא.</b> השתא מפרש לה ה"ד האי איסור קרקע דקאמרת כגון נטיעה של ערלה וכו' ומיבעיא ליה מעיקרא אם אפילו ספק קרקע מעלה ופשטינן בקרקע אינו מעלה:
<b>אף לענין נבילה כן.</b> כלומר אי נימא דאף בשאר איסורין כגון נבילה וכיוצא בה שנתערבו בהיתר ואם ספק נבילה היא נוטל אחת מהן ומתיר את האחרות וחזר ר' יודן ופשיט לנפשיה דלא דמיא לפי שנבילה אין לה עלייה כלומר דלא אשכחן בנבילה ובשאר איסורין כיוצא בה עלייה דאם אינו מכיר אותה אם יש כדי לבטל האיסור הכל מותר ואם אין כאן כדי לבטל הכל אסור אבל כאן באיסורי קרקע כגון נטיעות של ערלה ושל כלאי הכרם יש בהן דין עלייה דעולות הן בכשיעור שאמרו בהן חכמים:


'''{{עוגן1|והדא}} אמרה וכו'.''' כלומר ואלא דכך הוא הדבר כדשמעי' מהאי מתני' דפרק דלעיל בהל"ב דקתני מי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהר' יעשנ' קבין ואל יעשנ' בטומא' ודייקינן מפני שאינו יכול לעשותה בטהרה הוא שהתירו לו לעשות קב קב פחות מכשיעור הא אם היה יכול לעשותה בטהרה לא בדא התירו לו לעשות פחות פחות מכשיעור כדמסיים דהדא אמרה שאסור לאדם לעשות עיסתו קבין קבין כדי לפוטרה מן החלה והשתא ש"מ דלא חיישינן לאיערומי מפני שאסור לעשות כן דאם היינו חוששין לכך נימא נמי לאסור אף מי שאינו יכול לעשותה בטהרה דילמא אתי למיעבד הכי אפי' אם הוא יכול לעשות בטהרה אלא ודאי לא תששו לכך דאכילת קבע שאסרו כאן טעמו משום דאע"פ שלא נגמרה מלאכתה לענין חיוב מ"מ מכיון שחם הוא קורא שם חלה מיד כשנותנת המים הויא חלה כדתנן בסיפא הלכך נאס' אכילת קבע מיד וה"ז דומה למעשרו' שעד שלא נגמר מלאכתן של הפירות הותר אכילת עראי אבל לא אכיל' קבע מכיון שכבר הגיעו לעונת המעשרו' כדתנן בפ"ק דמעשרו':
Segment 6


'''{{עוגן1|ושאר}} כל הדברים.''' אהא דקתני במתני' קאי דגלגול בחטים וטימטום בשעורי' מחייב בחלה וקאמר הש"ס דשאר כל הדברי' שמתחייבין בחלה כגון כוסמין ושיפון ושבולת שועל את מהלך בהן אחר הטימטום כמו בשל שעורים:
<b>ר' יוסי אומר וכו'.</b> שכן דרך בני אדם להיות מידל בגפנים. אם הן רצופות ותכופות עוקרין מהן א' או שתים ומדלדל אותן כדי שאלו הנשארים יתגדלו ויתעבו כדתנן לעיל בפאה ובכמה מקומות המדל בגפני' והלכך ה"נ תלינן שדעתו בזה להיות מדל מהן ולא שיבטל האיסור:


וגרסינן הכא הפיסקא דלקמן משתגלגל בחטים ותטמטם בשעורים קודם להא דתני ר' הושעיה וכן יש כאן טעות דמוכח וכצ"ל אחר הפיסקא משתגלגל בחטים ותטמטם בשעורין עשה עיסה מן החטין ומן השעורי' אחר מי את מהלך ואורו הכתוב בספרים ט"ס הוא דאורז אינו מתחייב בחלה אלא על החטים והשעורים הוא דבעי הש"ס דאם עשה משתיהן אחר מי מהן אתה מהלך אם אחר החטים והגלגול מחייב בה או אחר השעורים וטמטום מחייב בה ולא איפשיטא הבעיא:
Segment 7


'''{{עוגן1|תני}} ר' הושעיה חלה כמין גבלול.''' חיוב חלה הוא אם העיסה עשויה כמין גבלול ומפרש לה ר' אליעזר משתעשה גבלולין גבלולין כמו גבנוניו' כלומר משיתערב הקמח יפה יפה ותעשה העיסה כמין גבנוניו' א"נ איפכא דר' הושעי' ס"ל דלא בעינן שיתערב כל הקמח כולו בהמים אלא משתעשה כמין גבנוניות בהמים:
<b>תמן תנינן.</b> לעיל בפ"ה דתרומות בהלכה ו' סאה תרומה וכו' וגרסינן לעיל שם עד סוף הלכה זו ושם תמצא מפורש:


'''{{עוגן1|מה}} ופליג.''' ושואל הש"ס מה דעתיה דר' הושעיה אם פליג הוא אמתני' ומהדר דלא פליג אלא כאן להלכה כאן לד"ת במתני' מן התורה קאמר דמשתגלגל חייבת בחלה ור' הושעיה להלכה מדבריהם קאמר דמשתעשה גבנוניות במים כבר חלה עליה חיוב חלה מדבריהם:
Halakhah 5


'''{{עוגן1|תני}}.''' בתוספתא סוף פ"ק ר' יהודה בן בתירה אומר משתעשה מקרצות משיכול ליטול הימנה חתיכות חתיכות ואין זה אלא משנילושה העיסה וכדמפרש טעמא דכתיב בחלה כתרומת גורן כן תרימו אותה הקישה הכתוב לתרומה שאינה ניטלת אלא מדבר הגמור:


'''{{עוגן1|מעתה}} לכשתאפה.''' א"כ נימא דאינה ניטלת אלא לכשתאפה דזהו הגמר מלאכה בפת ומשני ר' מתנייה דלא הקישה לתרומה אלא לענין מלאכת העירוס בלבד דמלאכת העירוס צריך שתגמור שהרי ברישא דקרא עריסותיכם כתיבא:


'''{{עוגן1|דר"ע}} היא.''' אהא דקתני במתני' כיון שנותנת את המים וכו' קאי ומוקי לה כר"ע דתנן לקמן בפ"ד הנוטל חלה מן הקב וכו' והלכך הכא נמי אע"פ שעדיין לא נתערב כל הקמח של החמשת רבעים מגבהת היא חלתה דלא יהא אלא שנוטל חלה מן הקב דהויא חלה לר"ע:
Segment 1


'''{{עוגן1|כלום}} אמר ר"ע אלא לשעבר שמא בתחילה.''' בתמיה דהרי הכי מוקמינן לה לעיל בפ"ב סוף הלכה ג' דלא אמר ר"ע דהויא חלה אלא בדיעבד דהנוטל קתני והכא הא בלכתחלה אנן קיימין דקתני מגבהת חלתה:
מתני' <b>העלין והלולבין.</b> הלולבים הם הענפים הרכים היוצאין מראשי הענפים הקשים ואוכלין אותם מפני שהן רכים מאוד:
<b>ומי גפנים.</b> המים היוצאין מן הגפנים כשחותכין אותן או את הזמורות בימי ניסן:
<b>והסמדר.</b> זהו הפרח שיוצא הבוסר ממנו אבל הבוסר לד"ה פרי הוי לענין ערלה:
<b>מותרין בערלה.</b> כדדריש בת"כ וערלתם ערלתו את פריו פרט לעלים ולולבים ומי גפנים וסמדר דאלו לאו פרי נינהו או יכול שאני מוציא את הענקוקלות ואת הבוסר ת"ל פרי פריו כלומר מדכתיב עוד ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש לרבות את אלו שהן פרי לענין ערלה וענקוקלות מפורש במתני' דלקמן:
<b>וברבעי.</b> שאין נוהג בהם דין רבעי דבשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש כתיב וילפינן קדש קדש ממעשר שני דנאכל בירושלים ואינו נאכל חוץ לירושלים אלא בפדיון אבל הני אין בהם דין רבעי מפני שזה הכלל כל שאין לו ערלה אין לו רבעי כדאמרינן לעיל בהלכה א':
<b>ובנזיר.</b> שמותר הנזיר לאכלן דלא יאכל כתיב גביה דוקא בדבר שהוא חשוב אכילה לכל אדם:
<b>ואסורין באשירה.</b> הוא אילן של ע"ז כדתנן בפ"ג דע"ז משום דכתיב גבי ע"ז ולא ידבק בידך מאומה מן החרם מכל שהוא של ע"ז:
<b>ר' יוסי אומר וכו' מפני שהוא פרי.</b> וערלה ורבעי נוהג בו וכן אסור לנזיר ואין הלכה כר' יוסי:
<b>המעמיד בשרף הערלה.</b> שהעמיד את הגבינה בהשרף גומא בלע"ז של אילן ערלה שנוטף ממנו אסור דס"ל דשרף פירא הוי:
<b>אמר רבי יהושע שמעתי בפירוש.</b> דאין שרף העלים והעיקרים חשוב פרי גבי ערלה והמעמיד בשרף שלהן מותר אבל בשרף הפגים הנוטף מן הפירות שלא בישלו כל צרכן ונקראים פגים אסור דשרף הזה פרי הוי לענין ערלה והלכה כר' יהושע:
מתני' <b>ענקוקלות.</b> בגמרא מפרש דלשון נוטריקון הוא ענבים דלקו תלתיהון כלומר שנלקו ונפסד השליש שלהן:
<b>והחרצנים.</b> הן הגרעינין שבתוך הענבים והזגין הן קליפתן החיצונה:
<b>והתמד שלהן.</b> שנתן מים ע"ג החרצנים והזגין לקלוט טעם היין:
<b>והנץ שלו.</b> זהו הפרח שע"ג הפיטמא שלו:
<b>והגרעינין.</b> גרעינין של הפרי כגון גרעיני תמרים והזיתים והתפוחים והאפרסקים וכיוצא בהן שהן נתרבו לאיסור ערלה ולאשרה ולנזיר אבל ברבעי מותרין משום דרבעי גמר קדש קדש ממעשר שני ואין מעשר שני אלא בדבר הראוי לאכילה:
<b>והנובלות.</b> הן פירות הנושרין מן האילן כולן אסורות כלומר אסורות בכולן בין בערלה ובין ברבעי ואשירה ונזיר:
מתני' <b>נוטעין יחור של ערלה.</b> שיכול לחתוך זמורה מן אילן ערלה וליטע אותו שאין העץ בכלל איסור ערלה אבל אין נוטעין אגוז של ערלה מפני שהוא פרי ואסור בהנאה וכן אין מרכיבין את הדקלים בכפניות של ערלה מפני שהן כפרי והלכה כר' יוסי בשתיהן ומודה ר' יוסי שאם נטע האגוז והרכיב בכפניות שהצומח אח"כ מותר מפני שזה וזה גורם הוא הפרי האסור והארץ המותרת וכל זה וזה גורם מותר:


'''{{עוגן1|ר'}} יונה וכו'.''' כלומר לא תימא דר"ל מוקי לה כר"ע אלא הכי הוא דקאמר ר"ל ירדו לה בשיטת ר"ע דחכמים ירדו בדינא דמתני' לומר כשיטתיה דר"ע דס"ל דבנוטל חלה מן הקב הויא חלה בדיעבד ואע"פ שאין כאן אלא קב אחד בלבד הלכך במתני' דיש כאן בין הכל שיעור חיוב חלה נוטלת חלה על הכל מיד כשהיא נותנת את המים:
Segment 2


'''{{עוגן1|א"ר}} יוחנן ד"ה היא.''' הכא דלא שייכא להפלוגתא דר"ע ורבנן כלל משום דכיון שהיא נותנת את המים לעשות העיסה זו היא. ראשית עריסותיכם דקרא שכשנוטל החלה מתחילת דבר הנילוש מקיים הוא ראשית עריסותיכם תרימו ופוטר כל הקמח שבעריבה:
גמ' <b>מתני' דלא כר' אליעזר.</b> מילתיה דר"א בפ"ו דנזיר היא שנויה דס"ל אף העלין והלולבין אסורין בנזיר דדריש מכל אשר יעשה מגפן וגו' לרבות את העלים ולולבים ורבנן דפליגי עליה התם קאמר טעמייהו דדרשי בכללי ופרטי מה הפרט מפורש חרצנים וזגין שהן פרי ופסולת פרי לאפוקי הני דלאו פרי ולאו פסולת פרי מיקרי:


'''{{עוגן1|דתני}} וכו'.''' לאו אדלעיל קאי אלא מילתא באנפי נפשה היא כלומר והא דתני בתוספתא דתרומות בפ"ה ומייתי להא דלעיל בפ"ז דדמאי בהלכה ז' קשיא מהא דהכא על ר"א בן ערך דהתם כדלקמן:
Segment 3


'''{{עוגן1|מעשר}} טבל.''' מעשר שהוא טבול לתרומת מעשר שבו שלא הופרש ממנו ונתערב בחטין ואוסר בכל שהוא כדין טבל. אם יש לו פרנסה ממקום אחר. שיש לו ממה להפריש על הטבל הזה ממקום אחר מוציא עליו לפי חשבון הטבל שנתערב:
<b>תני.</b> בתוספתא דנזיר ומייתי לה בהאי תלמודא בפ"ו דנזיר בהלכה ב' והכי גריס התם ר' יוסי אומר סמדר אסור בנזיר מפני שהוא פרי וכאן חסר תיבת בנזיר:
<b>וקשיא.</b> על הך לישנא דהברייתא אליבא דר' יוסי דאם אסור בנזיר למה לי פרי כלומר דאי טעמיה דר' יוסי משום דבנזיר מרבי ליה אפילו דבר שאינו פרי וס"ל כר"א דמכל אשר יעשה מגפן ריבויא הוא א"כ למה לי טעמא מפני שהוא פרי דקאמר:
<b>אם פרי הוא.</b> ואי טעמיה משום דס"ל דסמדר הוי פרי ולא משום דאתיא מרבויא דקרא דכתיב גבי נזיר א"כ יהא אסור בכל כלומר בכל אלו דחשיב הכא במתניתין בערלה וברבעי ג"כ כמו בנזיר ומאי שנא נזיר דנקט:
<b>מילתיה דר' יצחק אמרה.</b> ממילתיה דלקמן שמעינן שהוא אסור בכל לר' יוסי דר' יצחק שאל מאן תנא אין מרכיבין בכפניות של ערלה כמו דתנינן לקמן בסוף פרקין וכפניות הן תמרים שלא בישלו וכמו סמדר גבי ענבים ומאן תנא להא וקאמר ר' יוסי דמתני' א"כ ש"מ דלר' יוסי סמדר אסור אף בערלה וכן ברבעי והאי אסור אכולן קאי:


'''{{עוגן1|יקרא}} שם לתרומת מעשר שבו ויעלה באחד ומאה.''' כלומר אם נתערב במאה חולין קורא הוא שם לתרומת מעשר שבו ויעלה אותו באחד ומאה וס"ל לר"א בן ערך דאינו מפריש מן החולין כלום וכדפרישנא התם:
Segment 4


'''{{עוגן1|ממה}} שלימדו.''' חכמים את הכהנות העוסקות בבצק ומפרישין חלה ומשום שהכהנות רגילות לעשות בטהרה לימדו אותן כדלקמיה ומזה שמעינן דאין הלכה כר"א בן ערך דקאמר התרומת מעשר שבטבל עולה באחד ומאה ומפרש מה למדו אותן:
<b>תני.</b> בברייתא פרי גבי רבעי כתיב ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש ודריש פרי אתה פודה ובלא פדיון אסור כדלעיל אבל אין אתה צריך לפדות לא בוסר ולא פגים משום דלאו פרי נינהו:
<b>הורי ר' זבידא וכו' שיקברו.</b> דמכיון שאין להם פדיון סבור היה שטעונין קבורה דקס"ד דהאי תנא קאמר דלא מהני בהו פדיון הואיל דלאו פרי נינהו ור' יונה בעי עלה דאפילו להס"ד דידך אי אתה מודה שאם עבר ופדיו שמא אינו פדוי בתמיה דהא האי תנא לא קאמר אלא אין אתה פודה לכתחילה ואת אמר טעון קבורה בתמיה:


'''{{עוגן1|ה"ז}} חלה.''' שיאמרו על החלה שמפרישין ה"ז חלה על העיסה וכו' כדפרישית במתני':
Segment 5


'''{{עוגן1|חוץ}} מן הטמא שבה.''' כלומר ה"ז מועיל על הכל חוץ אם נתערב בה איזה טומאה וטומאת למקצת ממנה לא תחול שם חלה זו עליה שא"כ ניטלת היא מן הטהור על הטמא ולחכמים דסוף פרק דלעיל אסור:
<b>רבי פדת וכו'.</b> הך מילתא גרסי' לה לעיל בפ"ז דשביעית בהלכה ז' אהאי דתנינן התם ר"ש אומר אין לקטף שביעית וכו' ושם תמצא מפורש הכל עד סוף הלכה:


'''{{עוגן1|ואומר}} וכו'.''' השתא מסיק דש"מ מכאן דאין הלכה כר"א בן ערך דאל"כ ויאמר הוא והטמא שבה ויעלה באחד ומאה דהא הכא בטבול לחלה עסקינן ואמאי לא מהני להטמא שבה דכמו דס"ל לר"א בן ערך דטבל שנתערב יעלה התרומת מעשר שבו באחד ומאה ה"נ יקרא שם גם על הטמא שבה ויעלה בא' ומאה וקאמר ר' יונה וכו' דמהכא ליכא למישמע מידי:
Segment 6


'''{{עוגן1|וחד}} מן רבנין חד אמר.''' כלומר וחד מן רבנין לא אמר זה בשם ר' שמואל קפודקיא אלא סתם חד אמר דכאן בהא דר"א בן ערך מיירו בשיש בו כדי לעלות בא' ומאה וכאן בהא דאמרי' חוץ מן הטמא שבה בשאין בה כדי להעלות בא' ומאה:
גמ' ענקוקלות וכו' ענבים שלקו עד שלא הביאו שליש בישולן ור"ז וכו' בשם רב פליג שאפילו לקו משהביאו שליש וכן אמר ר' חייא בר אדא דענקוקלות מלשון נוטריקון הוא ענבים דלקו תלתיהון אלמא דהאי תלת אתלתיהון מיתפרשא שנפסד השליש שלהם ועל הפרי ולא על הזמן קאמר אלא אף לקו משהביאו שליש שלהן ונפסדו נמי בכלל ענקוקלות הוא ולענין שמותרין ברבעי:


'''{{עוגן1|מכיון}} שהוא זקוק לעלות וכו'.''' סיומא דמילתא הוא וכלומר דמשום הכי נמי קאמר ר"א בן ערך התם דמהני בקורא שם לתרומת מעשר ועולה הוא דמכיון שהוא זקוק לעלות שהרי כבר שם תרומת מעשר יש בהטבל א"כ הוי כמי שיש לו פרנסה ממקום אחר להפריש על הטבל שנתערב ולפיכך מעלהו להתרומת מעשר באחד ומאה שיש כאן וה"ז לתרומת מעשר ואינו מפסיד כלום:
Segment 7


'''{{עוגן1|נראין}} דברים.''' אעיקרא דמילתא דהאי תקנתא קאי שתיקנו לומר ה"ז חלה על העיסה ועל השאור וכו' ונראין הדברים שלא אמרו כן אלא בערבי שבתות שמתוך שהן טרודין שזה מביאה להעיסה לאפות וזה מביאה לאפות ואין פנאי להפריש חלה מהעיסה ומשאר הקמח שנתערב בה לפיכך תקנו שיאמר ה"ז חלה על העיסה ועל הכל ושפיר דמי דהוי כמפריש מן החיוב על החיוב לפי שהוא בהול להביא את העיסה לאפות הלכך לא חיישינן שיקרא שם חלה בתחילה על העיסה ואחר כך יאמר ועל זה ועל זה דלא ליהוי כמפריש מן הפטור על החיוב מפני שהעיסה עצמה כבר נפטרה והשאר עדיין חיוב חלה עליהן להא לא חיישינן דמתוך שהוא ממהר לעשותה לא יקרא שם חלה אלא אח"כ שתהא זו חלה על העיסה ועל הכל:
גמ' <b>אמר ר' יוחנן עבר ונטע מותר.</b> אבל אם עבר והרכיב אסור דס"ל דמחמרינן בהרכיב שניכר ביותר האיסור מבנוטע האגוז שכלה ואח"כ צומח ממנו האילן. אגוז של ערלה וכו' וכן ביצת ע"ז שנעשית אפרוח וכו' ולקמן מפרש לה וגרסי' לכולא סוגיא עד סוף הפרק לקמן בפ"ג דע"ז בהל"ה:


'''{{עוגן1|אבל}} בחול.''' דאינו ממהר לעשותה לא משום דמצינו דתקנו בחלה שתהא ניטלת מן הטהור על הטמא ושלא מן המוקף כדאשכחן לר"א בסוף פרק דלעיל דס"ל ניטלת מן הטהור על הטמא ואע"ג דלא קאמר שהיא ניטלת שלא מן המוקף. דהא אמר ונותן פחות מכביצה באמצע כדי שיטול מן המוקף מ"מ הא מיהת שלא מן המוקף ממש הוא דהרי א"א ליגע עיסה הטמאה בעיסה טהורה אלא דכל כמה דאפשר לאהדורי קאמר דמהדרינן ונותן פחות מכביצה באמצע כדי שיהא נראה כמי שניטלת מן המוקף והשתא נהי דלהא אשכחן שתיקנו שמא מן הפטור על החיוב בתמיה דכי היכן מצינו שתיקנו שתהא ניטלת מן הפטור על החיוב הלכך נראין הדברים דלא אמרו הא דלעיל אלא בערבי שבתות ולא בחול ומטעמא דאמרן:
Segment 8


'''{{עוגן1|א"ר}} יונה.''' דלא היא דאיפכא מסתברא דלא מסתברא דלא בחול כלומר דאדרבה דמסתברא דלא אמרו כך אלא בחול דהא אמרינן לעיל גבי האי תקנתא שאומר ה"ז חלה על העיסה וכו' חוץ מן הטמא שבה ואי אמרת בשלמא דבחול מיירי שפיר הוא דאיכא למימר דבחול מתוך שיש לו פנאי יפריש אח"כ גם על הטמא שבה בפ"ע ואין כאן טבל טמא מעורב בחלה אבל אי אמרת דבע"ש מיירי א"כ קשיא דמסתברא שצריכה לומר היא והטמא שבה שיהא מיהת הכל מתוקן כדמסיק ואזיל לטעמא:
<b>איתפלגון חזקיה וכהנא.</b> בהאי דינא:
<b>על דעתיה דחזקיה אין אפשר וכו'.</b> כלומר לחזקיה קשיא היך אפשר לביצת ע"ז שתעשה אפרוח דהיכי דמי ובמה אנן קיימין דמשכחת לה בביצה שנאסרה משום ע"ז ותעשה אפרוח דאם בשפחסה ושברה לפני ע"ז והרי יש כאן מעשה לאסרה א"כ אין כאן אפרוח דכששברה נתקלקלה ואפי' אם היה בה אפרוח נתקלקל עמה ואם בשהכניסה לפנים מן הקנקילון לתקרובת ע"ז קשיא איתא חמי בא וראה מאי קאמרת הרי אפי' השתחוה לה לא אסרה לחזקיה דהכי ס"ל התם לעיל דהשתחוה לביצה לא אסרה מפני שלא עשה בה מעשה ומפני שהכניסה לפנים מן הקנקילון אסרה משום תקרובת בלא מעשה בתמיה:
<b>אבוה דר' מתניה.</b> דלא קשיא דתיפתר שגדר בה ע"ז שהעמידה לפני ע"ז לגדר וכמעשה הויא והתם גריס שגירר בה לע"ז שגירר אותה לפני הע"ז ועביד בה מעשה:


'''{{עוגן1|למה}}.''' שהרי עד שלא תעשה העיסה גוש אחד הוא ניטלת עכשיו מה שהפריש לשם חלה ומשתעשה הכל גוש אחד ה"ז קדושה לשם חלה דהרי כך אומר הוא ה"ז חלה על העיסה וכו' לכשתעלה כולה גוש אחד וכו' ואם אומר את חוץ מן הטמא שבה והרי עכשיו הכל בגוש אחד ונמצא טבל טמא מעורב הוא בחלה שהטמא שבה לא ניתקן והרי זו אינה ראויה כלל דלאכלה אי אפשר מפני חלק הטמא שמעורב בה ולהסקה נמי אינה ראויה מפני הטבל שמעורב בה דאין מדליקין בטבל:
Segment 9


'''{{עוגן1|מתוך}} שאת אומר היא והטמא שבה חולין טמאין הן וכו'.''' כלומר אבל אם הוא אומר שתהא חלה גם על חלק הטמא שבה א"כ אין כאן מעורב בה חלה אלא חולין טמאין ונהי דלאכילה לא חזיא להסקה מיהת חזיא:
<b>ביצת הקדש וכו'.</b> ובע"ז גריס הכא הא דלעיל דמדמי אגוז של ערלה שנטעו וכן בביצת הקדש שנעשה אפרוח דאיתפלגון בהא כהנא ור' יוחנן:
<b>הא ר' יוחנן אמר מותרת וכו'.</b> כלומר הא לך דשמעת מינה דלר' יוחנן דס"ל האפרוח מותר דהויא ליה גידולי הקדש וחולין הוא א"כ אוף הוא פודה אותה בזמן זרעה כדתנן לעיל בפ"ט דתרומות גידולי הקדש ומעשר שני חולין ואע"פ כן פודה אותן מדבריהם וכשהוא פודה אותן מחשב כפי אשר היו שוין בזמן הזרע ואע"פ שנתרבו לאחר מכאן והשתא לר' יוחנן דמדמי לה לגידולי הקדש אף הוא פודה אותה בזמן זרעה כפי אשר היתה שוה קודם שנעשה ממנה האפרוח:
<b>ר' חנינא וכו'.</b> אמרו הכי בשם כהנא פודה אותה בזמן זרעה והאי משבשתא היא דהא כהנא אמר אסורה ולא מחשיב לה לגידולי הקדש אלא כגופה היא ולדידיה פודה אותה כמו שהאפרוח היא שוה עכשיו והלכך כי אתא ר' חנניה בשם ר' פנחס אמר מתקנתא מלתא כתיקנה דלכהנא דאומר אסורה פודה אותה כמות שהיא עכשיו ולר' יוחנן דאמר מותרת פודה אותה בזמן זרעה וכדר' זירא אליבא דר' יוחנן:
הדרן עלך הנוטע לסייג


'''{{עוגן1|לא}} מוטב וכו'.''' כלומר ואי משום חששא דידך דקאמרת בחול מתוך שאינו ממהר לעשותה אתי לאפרושי מן הפטור על החיוב וכי לא מוטב להפריש מן הפטור על החיוב דאין איסור זה אלא מדבריהם ולא לומר דבע"ש מיירי שמתוך שאין לו פנאי יש לחוש שלא יבוא לידי כך שיהא טבל טמא מעורב בחלה דזה הוי כמטמא להחלה בידים ואיסור תורה הוא לטמא את הקודש לכתחלה הלכך נמי טפי עדיף מלאוקמי הך תקנתא בחול דיש לו פנאי להפריש אח"כ על הטמא בפני עצמו ולא יהא טבל טמא מעורב בחלה מלאוקמי בע"ש ולמיחש ולומר אבל בחול אתי לאפרושי מן הפטור על החיוב:
Chapter 2


'''{{עוגן1|א"ר}} שמואל בר אבדומא.''' דהאי חששא משום פטור על החיוב מעיקרא לאו חששא הוא ולא צריכין כלל להא דשקלית וטרית בהא וכי לא למפרע היא קדישה כלומר שהרי אין כאן קדושת חלה עליה אלא לאחר שתעשה גוש אחד מן הכל וא"כ אף שניטלת היא בתחילה ואומר ה"ז חלה מ"מ ליכא עליה שם חלה שתיפטר אפי' להעיסה בלבד עד לאח"כ וכיון שהיא אינה קדישה אלא למפרע א"כ כמפריש מחיוב על החיוב הוא דהויא דאין כאן שום פטור עד שתעשה גוש אחד ותקדש החלה ותפטור את הכל ביחד:


'''{{עוגן1|למה}} לי ובלבד שלא יהא שם וכו'.''' אמתני' הוא דמהדר דמכיון שלמדו את הכהנות לומר כן ה"ז חלה וכו' א"כ מאי האי דקתני ובלבד וכו' הרי אפי' יש שם ה' רבעים קמח נפטר הכל בחלה זו ומשני דמתני' מיירי מקודם עד שלא למדו את הכהנות לומר כן:
תחילתדףכאן ג/ב
'''{{עוגן1|מתני'}} נדמעה עיסתה וכו' שהמדומע פטור.''' כדתנן לעיל בפ"ק בהל' ד' וקמ"ל הכא דאם משגלגלה נדמעה חייבת לפי שכבר נתחייבה בחלה קודם הדימוע:


'''{{עוגן1|נולד}} לה ספק טומאה.''' אם עד שלא גלגלה אירע בה הספק יכול הוא לעשות אותה בטומאה לפי שעדיין אינה טבולה לחלה ומותר לגרום טומאה לחולין שבא"י ויפריש החלה ותשרף אבל אם אירע לה הספק טומאה משגלגלה וטבולה לחלה היא צריך לגומרה בטהרה ואע"ג דקי"ל חולין הטבולין לחלה לאו כחלה דמו מ"מ בטומאה בכה"ג שאלו היתה ודאי טומאה היתה מטמא את החולין וכל שודאה מטמא את החולין גזרו על הספק בחולין הטבולין לחלה שלא יטמא אותן בידים וחלתה תהיה תלויה לא נאכלת ולא נשרפת והכי מוכח ממה דמסיק להי בבבלי פ"ק דנדה דף ז':
Halakhah 1


'''{{עוגן1|גמ'}} תרתין מילין תני ר' חייה רובה.''' שמענו ממנו שני דברים ואינון פליגין וקשיא מחדא על חדא כדמפרש ואזיל מה הן השני דברים:


'''{{עוגן1|טבל}} מנינו בחולין.''' כלומר דתני חדא דהטבל מנינו הוא בחולין דנחשב הוא כדין חולין ותני חדא דכל הספק הפוסל את התרומה פוסל את החולין מלעשות תרומה כלומר אם נגעה ספק טומאה זו בחולין הטבולין לתרומה אינו יכול להפריש התרומה מהן אלמא חולין הטבולין לתרומה כתרומה דמו והן סותרין זה את זה כדמסיק וקאמר וקשיא וכו':


'''{{עוגן1|אם}} טבל מנינו בחולין למה לי פוסל את החולין וכו'.''' כלומר והשתא למאי תני להא דפוסל את החולין מלעשות תרומה דא"כ הא מנינו בתרומה דמהאי מילתא ש"מ דחולין הטבולין לתרומה כתרומה הוו וקשיין הני תרתי מילי דידיה אהדדי:
Segment 1


'''{{עוגן1|אמר}} ר' יוסי צ"ל.''' דר' יוסי הוא דאהדר ליה לר' יונה דמאי קשיא לך הני תרתי מילין דר' חייה הרי אוף אנן תנינן תרתיהון במתני' ואדרמית דר' חייה אהדדי טפי הוי לך למרמי הני מתני' אהדדי:
מתני' <b>התרומה ותרומת מעשר של דמאי.</b> כך הוא בכל הנוסחאות וכלומר אפי' בתרומת מעשר של דמאי הדין הוא שמדמע כתרומת מעשר של ודאי להעלות באחד ומאה דוקא ולפי שהדימוע עצמה אינה אלא מדבריהם דמדאורייתא חד בתרי בטל אלא שסמכו חכמים לומר דהתרומות עולין דוקא באחד ומאה מדכתיב גבי תרומת מעשר שהוא אחד ממאה את מקדשו ממנו ולמדו מכאן דכל דבר שאתה מרים ממנו אם חזר לתוכו מקדשו ועד שיהיה אחד ומאה ומכיון דגזרו על הדמאי משום ספק שיש לו עיקר מן התורה עשאוה כודאי לענין דימוע ולענין איסור אכילה לזרים אלא שאין לוקין על אכילת תרומת מעשר של דמאי לפי שאינה אלא מדבריהם:
החלה דתרומה כתיב בה תרימו תרומה:
והביכורים דכתיב לא תוכל לאכול בשעריך וגו' ותרומת ידך אלו הבכורים שטעונין הבאת מקום וקרוין תרומה:
<b>ומצטרפין זה עם זה.</b> אם נפלה סאה אחת מכולן לתוך מאה סאה של חולין ונתערב הכל מעלה סאה אחת כנגד סאה שנפלה והשאר מותר לכל אדם ואם נפלה לפחות ממאה נעשה הכל מדומע:
<b>וצריך להרים.</b> כדמפרש טעמא בגמרא מפני גזל השבט שהן ממון כהנים:
<b>הערלה וכלאי הכרם עולין באחד ומאתים.</b> מפרש בגמרא לטעמא דעולין הן דכתיב בכלאי הכרם פן תקדש המלאה וכתיב מלאה גבי תרומה מלאתך ודמעך לא תאחר וילפינן מלאה מלאה מה להלן עולה אף כאן עולה וילפינן ערלה מכלאי הכרם דתרווייהו איסורי הנאה נינהו ולענין שיעלו באחד ומאה לא ילפינן מתרומה מפני שהואיל וכפל הכתוב איסורן שאסורין בהנאה כפלו חכמים בשיעורן ולפיכך אינן בטלין עד אחד ומאתים:
<b>ומצטרפין זה עם זה.</b> כגון שנפלה רביעית יין מערלה ומכלאי הכרם לתוך מאתים רביעיות של יין מצטרפין הן וכיון שיש כאן אחד ומאתים עולין הן שמתבטלין והכל מותר ואינו צריך כאן להרים לפי שאין בהן גזל השבט ואם נפלה לפחות ממאתים הכל אסור בהנאה ולענין זה אמרו שמצטרפין לאסור עד אחד ומאתים:
<b>ר"ש אומר אינן מצטרפין.</b> מכיון דשתי שמות נינהו זה ערלה וזה כלאים וס"ל לר"ש דכל שני שמות אינן מצטרפין זה עם זה ור"א ס"ל דמצטרפין הן בנותן טעם ובגמרא מפרש דהאי צירוף בנותן טעם לענין היתר הוא וכגון שאחד מן האיסורי' הללו הוא מין בשאינו מינו עם ההיתר שנפל לתוכו שהדין בזה דהולכין אחר נתינת טעם שאם יש באיסו' בנ"ט אע"פ שיש כאן כדי לעלות אסור כדתנן לקמן בפרקין ואם האיסור השני הוא מין במינו עם ההיתר משנפל לתוכו מצטרף הוא כדי לבטל הנתינת טעם של האיסור הראשון דמכיון שנתרבה עכשיו בצירוף המין איסור השני אין בהאיסור הראשון כדי ליתן טעם בכולו ומותר וזהו דקאמר ר"א מצטרפין בנ"ט והיינו להיתר כדאמרן אבל לא לאסור אם הכל של מין אחד הן אין מצטרפין לענין איסור שיצטרף שיעור עלייה כנגד שתיהן דמכיון דהן שתי שמות אין מצטרפין לאסור ואין הלכה אלא כהת"ק:


'''{{עוגן1|טבל}} מנינו בחולין.''' שמעינן מהא דתנינן תמן בריש פ"ד דטבול יום אוכל מעשר שהוכשר במשקה וראוי לקבל טומאה ואותו מעשר לא הופרש ממנו התרומת מעשר ונגע בו טבול יום או ידים מסואבות שדין שני לטומאה להם מפרישין ממנו תרומת מעשר בטהרה לפי שהמעשר כחולין הוא ואין שני עושה שלישי בחולין ואע"ג דהמעשר טבול הוא לתרומת מעשר שבו א"כ הדא אמרה שהטבל מנינו הוא בחולין דלאו כתרומה חשיב. והאי מילתא אחריתא וכל הספק הפוסל וכו' דפוסל גם את החולין הטבולין לתרומה שמעינן מהא דתנינן תמן והיינו מתני' דהכא ואיידי דקאמר ברישא תמן קאמר נמי להא תמן דשנינו נולד לה ספק טומאה וכו' משגלגלה תעשה בטהרה ואסור לטמא אותה ביד משום דהוו חולין הטבולין לחלה דדין תרומה יש לה אלמא דחולין הטבולין לתרומה כתרומה דמו וא"כ תקשי לך הני מתני' אהדדי ועל כרחך לשנויי דבמתני' דהכח מיירי בספק טומאה דכה"ג שאלו היתה טומאה ודאית היתה מטמאה את החולין ובהא הוא דגזרו על ספקה בחולין הטבולין לחלה ולתרומה אבל מתני' דטבול יום בטומאה דאין ודאה מטמא את החולין מיירי דהא טבול יום וכן הידים מסואבות אינן מטמאין את החולין דאין שני עושה שלישי בחולין והלכך אינן מטמאין נמי את החולין הטבולין לתרומה דבטומאה דכה"ג אע"פ שהיא ודאית אמרינן חולין הטבולין לחלה ולתרומה לאו כחלה ותרומה דמו והשתא בהאי שינויא גופה ניחא לן נמי הני תרתין מילין דר"ח דהיינו הך:
Segment 2


'''{{עוגן1|אמר}} רב ששת דר"ע היא.''' ארישא דסיפא קאי דקתני עד שלא גלגלה תעשה בטומאה ובעי רב ששת לאוקמה כר"ע דאמר בפרק דלעיל בהלכה ג' מי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה וכו' רע"א יעשנה בטומאה ואל יעשנה קבין וה"נ מכיון דנולד לה ספק טומאה יעשנה בטומאה דאלו לת"ק. דהתם הא קאמר מוטב שיעשנה קבין ואל יעשנה בטומאה:
גמ' <b>למי נצרכה.</b> הא דקתני ברישא מצטרפין זע"ז לר"ש הוא דנצרכה דאלו לחכמים פשיטא דהרי אפי' בערלה וכלאי הכרם קאמרי בסיפא דמצטרפין ולמה לי דתני הכא דין הצירוף אלא אליבא דר"ש קמ"ל דאע"ג דפליג בסיפא וס"ל דהואיל ושני שמות הן אינן מצטרפין מודה הוא הכא דלא תימא דאלו נמי כשני שמות הן דזה נקרא תרומה וזה חלה או ביכורים הלכך אשמועינן דהואיל ותרומה קרייה רחמנא לכולן מצטרפין הן לכ"ע:


'''{{עוגן1|אמר}} ר"ז דברי הכל היא.''' הכא כלומר אף להת"ק אתיא דאיכא למימר לדידיה דמאי יעשנה בטומאה דקאמר הכא יעשנה קבין בספיקן כלומר לא שיעשנה בטומאה ממש ויפריש החלה טמאה אלא שישאיר אותה בספק טמאה כמות שהיא ויעשנה קבין קבין פחות מכשיעור ולא יצטרך להפריש חלה וכת"ק דהתם:
Segment 3


'''{{עוגן1|התיב}} ר' חייה.''' לפני ר"ז היאך מצית למימר הכי והתני אף בשאר המינין כן בתוספתא פ"ק היא דתני התם דינא דמתני' בחלה נולד לה ספק טומאה וכו' ונתחלפו התיבות בדפוס שם בטעות דגריס התם עד שלא גלגלה תעשה בטהרה וכו' וטעות דמוכח הוא וצ"ל כגי' המתני' ובתר הכי תני וכן פירות שנולד להן ספק טומאה עד שלא נגמרה מלאכתן יעשו בטומאה משנגמרה מלאכתן יעשו בטהרה מפני שחל עליהן חיוב תרומה ומעשרות קודם שנולד להן הספק טומאה ואית לך למימר יעשנה קבין בספיקן בתמיה מה שייך קבין לדין דפירות וע"כ יעשו בטומאה ממש קאמר וא"כ ה"ה לרישא לדין דחלה:
<b>מאן תנא תרומת מעשר של דמאי.</b> דמדמעת עד אחד ומאה וקאמר דר"מ הוא דאשכחן דמחמיר בדבריהם כדברי תורה:
<b>והיא אשכחן וכו'.</b> והי ר"מ וקאמר ר' חנינא הדא דתנינן תמן בפ"ו דנדה הרואה כתם ה"ז מקולקלת למנינה דאינה יודעת אם מימי נדה הוא או מימי זיבה וחוששת משום זוב אם עברו עליה שלשה ימים מימי זיבה משלבשה חלוק הזה ומצאה עליו כתם שהוא כשיעור ג' גריסין ועוד חוששת דילמא האי כתם מכל יומא ויומא הוא דקחזיא בכל חד וחד כשיעור גריס ועוד והויא לה זבה וחכ"א וכו' אלמא דרבי מאיר מחמיר בכתמים אף על פי שאינן אלא מדבריהם דדם יהיה זובה מבשרה כתיב דם ולא כתם אלא שחכמים הן שגזרו על הכתמים ולמה לא תנינן חלת דמאי שאם לקח עיסה מעם הארץ או ככר מהנחתום עם הארץ צריך הוא להפריש חלת דמאי מספק שמא לא הפריש עם הארץ את החלה דחשודין הן על החלה כמו על תרומת מעשר וכדתנן בפ"ה דדמאי הלוקח מן הנחתום וכו' וכן בפ"ד דחלה דקתני שחלת דמאי ניטלת מן הטהור על הטמא וכו' אלמא צריך להפריש חלה מספק במקום שהעיסה נתחייבה בחלה ביד עם הארץ ואמאי לא קחשיב מתני' נמי לחלת דמאי לענין דימוע ולענין צירוף:


'''{{עוגן1|ר'}} זבידא אמר אנא בעיתה.''' אני הייתי מקשה ג"כ כך לרבי זעירא מהאי תוספתא:
Segment 4


'''{{עוגן1|ר'}} יוסי וכו'.''' כלומר אלא היינו טעמא דמתני' כדרבי יוסי בשם ר' הילא. וגרסינן להא דר' יוסי בפ"ד דע"ז בסוף הלכה ט' בדין היה שיטמא אדם טבלו ד"ת. כלומר מן התורה מותר לטמאות בידים לטבל דכתיב ואני וכו' תרומה היא דצריכ' שימור מטומאה ואין הטבל צריך שימור:
<b>כמה דתנינן חלה לא ניתני חלת דמאי.</b> שינויא היא כלומר דמאחר דתנינן חלה לא מיבעי תו למיתני חלת דמאי דהכל בכלל חלה היא ופריך והתנינן תרומה וא"כ כל תרומה בכלל ואפ"ה תני תרומת מעשר של דמאי ולא משני מידי:
<b>דמאי צריך חלה.</b> מילתא באנפי נפשה היא ופליגי בהא דקאמר שמואל סתם דמאי צריך להפריש ממנו חלה וכדפרישית שבדמאי של עיסה או ככר מיירי שחל חיוב החלה אצל עם הארץ דאי בלוקח תבואה מעם הארץ ועושה עיסה ממנו מאי קמ"ל דפשיטא שצריך להפריש חלה שלא נתחייבה בחלה אלא אצלו בגלגול העיסה אלא כדאמרן ומשום דלא קאמר ר' חנניה אלא הדין הפרשת חלה מספק בשם שמואל הלכך קאמר לי' ר' חיי' בר לוליבא אמאי קאמרת סתמא דלדידי ס"ל שהוא נוטל דמיו מן השבט וכלומר דודאי הוא שצריך להפריש החלה מספק אבל כשהוא נותנה להכהן נוטל דמים ממנו שהרי מספק הוא והוי הכהן מוציא מן החבירו ועליו הראיה ואינו נוטל בלא דמים והשיב לו ר' חנניה דכן אמר שמואל בהדיא שהוא נוטל דמיו מן השבט אלא דלא אסקי למילתיה מעיקרא:
<b>ר' מנא בשם ר' יוסי.</b> פליג דאינו נוטל דמים מן השבט דאם לא כן למחר הוא מביא של ודאי להכהן ויאמר דמאי הוא כדי ליטול דמים לפיכך לא התקינו שיהא נוטל דמים בשל דמאי:


'''{{עוגן1|מה}} אני מקיים וכו'.''' כלומר אלא מהיכן למדו לומר דטבל דעלמא אסור לטמא אותו לכתחילה מכאן הוא דלמד ונתתם ממנו וגו' הכהן למה לי הכהן הלכך דרשינן עשה שינתן לאהרן הכהן בכהונתו שיהיה ראוי לו לאכול כשהוא בכהונתו ובימי טהרה וכאן בעיסה זו הואיל ואין את יכול ליתן לכהן בכהונתו שכבר נולד לה ספק טומאה רשאי את לטמאותו בטומאה ודאית ומשום הכי ברישא תעשה בטומאה ומשגלגלה דהוו חולין טבולין לחלה רבנן גזור בה שתעשה בטהרה כדפרישית טעמא במתני' והשתא מתני' ככ"ע אתיא:
Segment 5
תחילתדףכאן ג/ג
'''{{עוגן1|מתני'}} הקדישה עיסתה עד שלא גלגלה ופדייתה.''' מקודם הגלגול ולאח"כ גלגלה חייבת דהגלגול ברשותה היא ולא בשל הקדש וכן אם הקדישה משגלגלה ופדייתה חייבת:


'''{{עוגן1|הקדישה}} עד שלא גלגלה וגלגלה הגיזבר ואח"כ פדאתה פטורה.''' לפי שבשעת חובתה שהוא הגלגול היתה ברשות הקדש ופטורה דעריסותיכם כתיב ולא של הקדש:
<b>נהיגין אתון מפקין חלה מן דמאי.</b> אם אתם נוהגין כך וא"ל לא כן אמר שמואל אחוה דר' ברכיה לעיל בפ"ז דברכות על המתני' אכל דמאי וכו' דטעמא דמזמנין עליו מפני שבשעה שגזרו על הדמאי רוב העם מפרישין אותו לתוך בתיהן כלומר רואין אנו שרוב ע"ה מעשרין הן ומכניסין את התבואה לתוך בתיהן כדי שיתחייבו במעשרות והלכך הקילו בדמאי בכל מקום וא"כ ה"ה לענין חלה למה לא נסמוך על זה שרוב ע"ה מתקנין הן ונהי דלענין תרומת מעשר גזרו אעפ"כ ולא סמכינן על הרוב בחלה מיהת נסמוך על כך ובחלת א"י בזמן הזה הוא דמיירי דר' יוחנן אמר לגמליאל זוגא והשיב לו כן דרך שאלה ועל ששאל לו ר' יוחנן אם אתם נוהגין לעשו' כך ולקיים דברי חכמים שהדין הוא שצריך להפריש ואף במקום שהוא ספק שמא הופרש החלה:
<b>א"ר יוסי בר' בון.</b> נמי כר' יוחנן דצריך הוא להפריש אף במקום שהוא מספק דתנאי ב"ד שתהא חלתו בצפון צפונו כלומר שיקבע המקום להחלה כאן או כאן בדמאי כשם שקובע למעשר ולתרומת מעשר וכאותה ששנינו שם הלוקח מן הנחתום כיצד הוא מעשר וכו' והשאר חלה ואמרינן לעיל דקובע לה מקום ושמעינן מיהת דדין חלה כשאר חיובי חכמים ששנינו ואף במקום שהוא מספק וכדלעיל צריך להפריש חלת דמאי:


'''{{עוגן1|כיוצא}} בו וכו'.''' בבא זו נשנית לעיל בפ"ד דפאה:
Segment 6


'''{{עוגן1|עד}} שלא באו לעונת המעשרות.''' כפי דתנינן בפ"ק דמעשרות כל א' וא' כפי דינו:
<b>ועולין באחד ומאה.</b> קתני במתני' וצריך להרים ובעי הש"ס מה את עביד לה להך הרמה כלומר מה הדין שאתה עושה בה אם כתחילת הפרשה היא או לא שאינה אלא כסוף הפרשה מן התערובת שתקנו חכמים להפריש מפני גזל השבט וכדמפרש ואזיל לענין מאי הוא דמספקא ליה:
<b>אין תימר.</b> אם אתה אומר דכתחילת הפרשה דמיא א"כ אין הקטן מעלה אותה סאה שנפלה שהרי היא כתחילת הפרשת תרומה ואין הקטן תורם וכן אין אחר מעלה אותה שלא ברשות כדין התורם את שאינו שלו וכן אינה דוחה את השבת דאסור להפריש תרומות ומעשרות בשבת דהוי כמתקן אבל אם דינה כסוף ולא כתחילת הפרשה וא"כ אף הקטן מעלה וכו' ומייתי עלה הך מתני' דלקמיה דבעי לאוקמי הך מילתא כהני תנאי כדלקמן:
<b>תמן תנינן.</b> בפ' כ"א דשבת ר' יהודה אומר וכו' ותני עלה בתוספתא דשבת פט"ו דרשב"א פליג ואומר דאין לו להעלות את המדומע בשבת אלא אם רצה לאוכלו נותן עינו במקצתו של הכרי וחושב עליו שיהא זה לסאה המדומע שנפלה בו ואוכל את השאר:
<b>אמר ר' יונה וכו'.</b> דקס"ד דבהא פליגי דר' יודה עביד לה להעלאה זו כסוף הפרשה ולא כתחילת הפרשת התרומה ולפיכך מתיר להעלות את המדומע בשבת ורשב"א עביד להעלאת המדומע כתחילת הפרשת התרומה ואין מפרישין אותה בשבת ולפיכך אין לו תקנה אחרת אלא שנותן עינו במקצתו ויחשוב שיהא זה להמדומע ולהעלות אותו למחר:
<b>א"ר יוסי.</b> דלא היא אלא אף רשב"א עביד לה כסוף הפרשה שאם העלה את המדומע אינו עובר עליו משום שבות דמצוה כדתנינן גבי הפרשת תרומה בפ"ה דביצה דהגע עצמך וכי לא מודה רשב"א שאסור לעשות כן בודאי כלומר דאי ס"ד דטעמיה דרשב"א דאוסר בהעלאה משום דהויא כתחילת הפרשה ומתיר בתקנה זו שיהא נותן עינו וכו' משום דזה לא הוי כהפרשה א"כ יהא מותר לעשות כן אף בודאי טבל שיתן עינו במקצת ויחשוב שיהא זה לתרומה ויאכל את השאר ואנן לא שמעינן ליה לרשב"א דמתיר בתקנה זו אלא במדומע דוקא מפני שהוא ספק ואין איסורו אלא מדבריהם דהא מדאורייתא חד בתרי בטל אלא על כרחך דאף רשב"א ס"ל דכסוף הפרשה דמיא והלכך הוא דמתיר בתקנה זו גבי מדומע שיתן עינו במקצת:
<b>מאי כדון.</b> כלומר וכי תימא דאי הכי אמאי פליג אדר' יודה ואוסר להעלות המדומע להדיא היינו טעמא משום דס"ל דבלבד שלא יעשה בשבת כדרך שהוא עושה בחול דמיחזי כעובדא דחול ורבי יהודה לא חייש להכי ובהא בלחוד הוא דפליגי אבל לכ"ע העלאת המדומע אינו כתחילת הפרשה ונ"מ דבחול מותר אף הקטן להעלותו וכן אחר מעלה אף שלא ברשות:


'''{{עוגן1|ופדיין}} מקודם.''' שלא הגיעו לעונת המעשרות חייבין הן דבידו הוא שהגיעו וכן בהקדש משבאו ופדיין חייבין:
Segment 7


'''{{עוגן1|וגמרן}} הגיזבר.''' שנגמרו בעודן ביד הגיזבר ואח"כ פדיין פטורין שבשעת חובתן היו ברשות הקדש ופטורין דכתיב דגנך ולא של הקדש:
<b>תמן תנינן.</b> לעיל פ"ד דתרומות הל"ז ר"א אומר תרומה עולה וכו' כדפרישית שם:
<b>תמן אמר חזקיה.</b> הך דחזקיה לקמן הוא בפ"ג דפסחים ופ"ד דיבמות ובכמה מקומות דשנה זה הכלל בשם ר' אלעזר דכל מקום ששנה רבי מחלוקת במתני' ואח"כ מצינו שחזר ושנה באיזה מתני' סתם כאחד מהני תנאי דפליגי למעלה הלכה היא כהך סתמא ומייתי להא דחזקיה הכא משום דרצה להשמיענו דהלכה כר"א דתרומות הואיל וכאן סתם לנו רבי כדבריו וכדמסיק למילתא:
<b>מן מה דתנינן סאה תרומה וכו'.</b> כלומר וכן שמעינן מהכא מן מה דתנינן במתני' דלקמן כיצד סאה תרומה שנפלה למאה וא"ר אלעזר עלה בהלכה דלקמן דלית כאן לומר לתוך מאה כלומר דסמי מכאן לתוך מאה דאי אתה יכול לשנות כן דהרי אם נפלה סאה לתוך מאה חולין יש כאן אחד ומאה וא"צ צירוף של דבר אחר כדי להעלות אותה אלא כך צריך לשנות שנפלה לתוך צ"ט של חולין ועם אותה סאה של תרומה הוא דהוי מאה ולפיכך שייך למיתני כן וצריך צירוף כדי להעלות אותה:
<b>כמה דתנינן ר"א ור' יהושע.</b> כלומר והיינו כמה דתנינן בתרומות דר"א ור' יהושע פליגי בזה ולפיכך סתם לן רבי כאן שנפלה למאה והיינו כדמפרש ר"א אמורא שנפלה לתוך צ"ט וזהו כר"א דתרומות וכדמפרשינן לה במתני' דלקמן:


'''{{עוגן1|גמ'}} ולמה תנינתה תרין זימנין.''' להך סיפא כיוצא בו לעיל בפאה וכאן וגרסי' להאי סוגיא בפאה בפ"ד בהלכה ה' עד סוף הלכה ושם תמצא מפורש באר היטב בס"ד:
Segment 8
תחילתדףכאן ג/ד
'''{{עוגן1|מתני'}} נכרי שנתן לישראל עיסה לעשות לו.''' כלומר שנתן לו קמח לעשות לו עיסה פטורה מן החלה שהרי העיסה של נכרי היא ואין גלגול ישראל מחייב אותה וה"ה דאין גלגול נכרי פוטר את העיסה של ישראל:


'''{{עוגן1|נתנה}} לו הנכרי לישראל במתנה.''' אם עד שלא גלגל אותה הנכרי נתן לו במתנה חייבת דהגלגול ביד ישראל הוא ואם משגילגל פטורה:
<b>מנין שהן עולין.</b> השתא מהדר לפרושי פלוגתייהו דר"א ורבי יהושע וכדמפרש לה לעיל בתרומות והתם הגי' מנין שאין עולין וכדפרישית שם דהרי מיהת לכ"ע אם אין כאן אלא מאה בין הכל אין עולה וגי' דכאן יותר נכונה כלומר ורמז לכל א' וא' למאי דס"ל מנין:
<b>אמר רבי יונה כתיב.</b> גבי תרומת מעשר מכל חלבו את מקדשו ממנו ודרשינן דבר שאתה מרים ממנו מקדשו אם חזר ונפל לתוכו וכמה הוא אחד ממאה שכך הוא השיעור לתרומת מעשר שהעשרה ממאה מעשר ראשון הוא ומאותן עשרה מפריש הלוי א' מהן לתרומת מעשר ולמדנו שכל שיש לו שם תרומה אם נפלה לתוך החולין ואון כאן אלא מאה בלבד מקדש הכל וצריך שיהא בין הכל יותר ממאה וכמה הוא היותר בהא פליגי דלר"א מוסיף סאה שיהא בין הכל אחד ומאה ומעלה ולר' יהושע מוסיף כ"ש כלומר אפי' אין כאן אלא כל שהוא יותר ממאה בין הכל מעלה ור' יוסי בן משולם וכו' כדפרישית שם:


'''{{עוגן1|העושה}} עיסה עם הנכרי.''' בשותפות אם אין בשל חלק ישראל כשיעור חיוב חלה פטורה מן החלה דאין חלק הנכרי הפטור מצטרף לכשיעור:
Segment 9


'''{{עוגן1|מתני'}} גר שנתגייר והיתה לו עיסה.''' מקודם:
<b>תני ר"ש אומר וכו'.</b> הך דר' שמעון גריס בתוספתא דתרומות פ"ה ובלשון אחר וה"ג שם ר"ש אומר במאה קל וחומר מה מצינו בתרומת מעשר א' מעשרה אף זו אחד מעשרה אמרו לו לא אם אמרת בתרומ' מעשר שניטלה קדש מקדש ולא נקרא שם איסור עליה תאמר בזו שניטלה קודש מחול ונקרא שם איסור עליה והיינו הך דקאמר הכא דלר"ש תרומת מעש' נקרא איסור מתוך איסור דס"ל כמ"ד מעשר ראשון אסור לזרים ואם תרומת מעשר ניטלת א' מעשרה דהיינו א' ממאה כדלעיל ק"ו לתרומה שנפלה לתוך חולין שזהו איסור לתוך היתר שעולה במאה ופליג את"ק דהתם בתוספת' דס"ל בא' ומאה דוקא:
<b>תרומה אית תנויי תני איסור מתוך היתר ואית תנויי תני היתר מתוך היתר.</b> כצ"ל ומילתא באנפי נפשה היא דתני חדא דתרומ' שעולה מתוך החולין נקרא איסור מתוך היתר ותני אידך שנקרא היתר מתוך היתר ומפרש ואזיל דמ"ד דנקרא איסור מתוך היתר שכן תרומה אסורה לזרים ועולה מתוך החולין שהן מותרין לזרים ולמ"ד דנקרא היתר מתוך היתר משום דמיהת התרומה היתר לכהנים הוא ולא נקרא איסור אלא האסור לכל ובלישנא בעלמא פליגי:
<b>אית דפתר לה כולה לכהנים.</b> כלומר ואיכא דמפרשי להני תרתי ברייתות דהכל בענין איסור והיתר לאכילת כהנים קאי ולא פליגי כלל אלא דהברייתא דקאמרה איסור מתוך היתר במדומע בתרומה טמאה מיירי שנפלה סאה תרומה טמאה לתוך החולין דכשהיא עולה נקראת היא איסור מתוך היתר שהרי תרומה טמאה אסורה לכהנים ואידך ברייתא במדומע בסאה תרומה טהורה מיירי דהויא היתר מתוך היתר ואיידי דמייתי להאי דר"ש דקורא לתרומה העולה מן החולין איסור מתוך היתר מייתי נמי להני ברייתות דאשכחן דתני לה בשינוי הלשונות:


'''{{עוגן1|אם}} נעשית.''' כלומר שנתגלגלה עד שלא נתגייר פטור דבשעת הגלגול שהוא זמן לקביעות חיוב חלה לאו בר חיובא הוא ואם משנתגייר נתגלגלה חייבת:
Segment 10


'''{{עוגן1|ואם}} ספק הוא.''' חייב בחלה לפי שהוא עון מיתה וספק איסורא לחומרא ומפריש את החלה ונותנה לכהן:
<b>תני.</b> בתוספתא דתרומות סוף פ"ז ושם הגי' בהיפך וכך היא נשנית חתיכה של חטאת שנתערבה במאה חתיכות של חולין וכן פרוסה של לחם הפנים שנתערבה במאה פרוסות של חולין הרי אלו יעלו ר' יהודה אומר לא יעלו חתיכה של חטאת טמאה שנתערבה במאה חתיכות של חטאת טהורה וכן פרוסה של לחם הפנים טמא שנתערבה בק' פרוסות של לחם הפנים טהור הרי אלו יעלו ר' יהודה אומר לא יעלו והכא לא מייתי אלא הרישא וגריס לר' יהודה דס"ל יעלו:
<b>מ"ט דר' יודה.</b> משום דכתיב ביחזקאל ושה אחד מן הצאן מן המאתים ממשקה ישראל ומדכתיב מן המאתים משמע מהתערובות שנתערבו ומדכתיב ממשקה ישראל משמע מדבר שהוא מותר לישראל והיינו שנתערב בשל חולין ולמדנו שהוא עולה ולקמיה פריך הא ממאתים כתיב אלמא דלא מישתעי אלא בדבר שהוא צריך מאתים כגון ערלה וכלאי הכרם:
<b>וקשיא.</b> על הא דר' יהודה הא כתיב מאתים ואיהו יליף מכאן לדבר שיעלה במאה ועוד הא כתיב חיים כלומר דקרא בחיים מישתעי שה מן הצאן ואיהו יליף לשחוטין דחתיכה ממאה חתיכות הוא שעולה ולא משני מידי:
<b>מה בין חיים לשחוטין.</b> השתא מפרש ומאי שנא בין אלו לאלו וקאמר ר' חיננא משום שהחיין עשו אותן חכמים כדבר שדרכו להימנות דחשיבי ולא בטלו וכדתנן בזבחים בריש פ"ח וא"כ לא מצינן למימר דקרא מרמז על ביטול התערובות ושיעלה דהא בעלי חיים לא בטילי כלל:


'''{{עוגן1|ואין}} חייבין עליה חומש.''' לזר האוכלה בשגגה שזה הכלל כל שהוא מחמת ספק אין חייבין עליה חומש ולא בתרומה ולא בחלה כ"א הקרן בלבד משלם הוא מפני גזל השבט:
Segment 11


'''{{עוגן1|ר"ע}} אומר הכל הולך אחר הקרימה בתנור.''' ר"ע לטעמיה דאמר בריש מכילתין גמר מלאכה של הפת משקרמו פניה בתנור והכל הולך אחר גמר מלאכת הפת ואינו פטור מן החלה אלא דוקא אם קרמו פניה בתנור קודם שנתגייר ואין הלכה כר"ע:
<b>עד כדון וכו'.</b> על דינים שנשנו במתני' קאי דעד כאן לא שמענו אלא בדבר שהוא מעלה ומתיר להדיוט הוא כגון בתרומה שנפלה לתוך החולין שמעלה התרומה ואותן החולין ניתרין להדיוט וכן בערלה וכלאי הכרם שעולין הן ונשאר החולין שנפלו בהן מותר להדיוט אם יש בהן כשיעור הנשנה במתני':
<b>דבר שהוא מעלה ומתיר לגבוה.</b> מנין שג"כ צריך שיהיה בהן כשיעור כדי להתיר אותן שנשארו לגבוה וכגון שנתערב קדש בקדש מין בשאינו מינו כדלקמן:
<b>נשמעינה מן הדא.</b> ברייתא הנשנית בספרא פ' אמור:
<b>ואחר יאכל מן הקדשים כי לחמו הוא.</b> בטבול יום כתיב ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים וגו' ודרשינן מן הקדשים ולא כל הקדשים לפי שיש לך קדשים שאינו אוכל בהן פרט לעירובין לפחות ממאה כצ"ל וכך הוא נשנה בספרא. שאם נתערב בפחות ממאה מין בשאינו מינו לענין שינוי השם כגון שנתערבה תרומה בתרומת לחמי תודה דאע"ג ששניהן נקראו תרומה מ"מ זו היא תרומת הגורן וזו היא תרומת התודה ואם אין בתרומת לחמי התודה מאה כדי להעלות תרומת הגורן ממנה הרי דין הכל כדין תרומת לחמי תודה ואינה ניתרת לאכול בהערב שמש שהרי תרומת התודה קדש הוא ואם הוא מחוסר כפרה אינו אוכל עד שיביא כפרתו למחר:


'''{{עוגן1|גמ'}} מה בינה לעיסת ארנונא.''' ארנונא היא מס המלך שנוטל העישור מן התבואה ושמא אינה חייבת בחלה בתמיה הא בהדיא תנינן בתוספתא פ"ק עיסת ארנונא חייבת בחלה ואמאי ברישא דמתני' בנכרי שנתן לישראל עיסה לעשות לו פטורה הא כעיסת ארנונא היא שמטיל המלך עליו לעשותה וחייבת בחלה:
Segment 12


'''{{עוגן1|תמן}}.''' בעיסת ארנונא כל העיסה נחשבת ברשות ישראל מפני דשמא ימלך הנכרי ליטלה כלומר דשמא ימלך המלך ולא יטול ממנו עוסה זו אלא עיסה אחרת אבל הכא לדעתו של הנכרי היא תלויה דבודאי יטול את העיסה שלו ולא יניתנה אצלו ולפיכך היא פטורה:
<b>אין לי אלא אוכלי תרומה באוכלי תרומה.</b> כדפרישית שנתערבה תרומת הגורן בתרומת לחמי תודה:
<b>מנין אוכלי תרומה באוכלי חולין שנתערבו.</b> שאם אין כאן כשיעור העלאה שדין הכל כדין תרומה או אוכלי חולין באוכלי תרומה וכלומר שהחולין מועטין הן:
<b>אוכלי תרומה באוכלי קדש.</b> כגון שנתערבה תרומה בשל לחם הפנים או להפך או משקה תרומה וכו':
<b>משקה תרומה במשקה קדש וכו'.</b> לקמיה מפרש ופריך עלה ומשני:
<b>ת"ל מן הקדשים.</b> לשון רבים ריבה את כל אלו שאם אין בהן כשיעור מאה כדי להעלות את התערובות הרי הכל כדין החמור שבהן:
<b>תיפתר בלוג שמן של מצורע שנתערב במותר רקיקי מנחת נזיר.</b> על משקה קדש שנתערב במשקה תרומה קאי דמותר לוג שמן של מצורע קדש הוא ונאכל לכהנים בתורת קדשי קדשים כדין עשר מתנות כהונה הנוהגות במקדש ונתערב במשקה תרומה היינו עם השמן של רקיקי מנחת נזיר כדכתיב ורקיקי מצות משוחים בשמן ואותן עם מותר השמן שלהן דינן כמורם מהתודה ואיל נזיר שנאכלין לכהנים בירושלים והרי כאן ג"כ חמור וקל ואם נתערבו בפחות ממאה דינן כחמור שבהן:
<b>והתני משקה.</b> כלומר דפריך והתני נמי משקה קדש במשקה קדש ומאי קאמרת עלה ומשני שנים כלו' דמיירי בשל שנים שנתערב משקה קדש של זה במשקה קודש של זה שאם אין בהן כדי שיעור העלאה הרי דינן כדין קדשים מין במינן שנתערבו של זה בשל זה דכל א' קרב לשם מי שהוא כדתנינן בפ"ח דזבחים:
<b>הדא אמרה עולות בעולות.</b> על קדשים של זה בזה שנתערבו קאי דדוקא אם נתערבו עולות בעולות כל א' קרב לשם מי שהוא דכפרתן שוה וה"ה חטאת בחטאת וחדא מינייהו נקט אבל חטאת של זה שנתערבו בעולות של זה וכגון חטאת נשיא שהוא זכר הרי יש כאן ודאי בלא תעשה כלומר דאין כפרתן שוה דחטאת בא על הודאי ושיש בו כרת והעולה מכפרת על העשה ועל ל"ת שניתק לעשה והואיל ואין כפרתן שוה לא אמרינן דכל אחד קרב לשם מי שהוא:


'''{{עוגן1|תני}}.''' בתוספתא שם:
Segment 13


'''{{עוגן1|מלאי}} של ישראל.''' החנות שמוכרין את הפת והעיסות אע"פ שהפועלים נכרים עושין לתוכו חייב בחלה להקונה משם ואין תולין דשמא של הפועלין הוא ואם איפכא פטור דהכל הולך אחר מי שהמלאי שלו:
<b>היך סבר ר' יהודה.</b> על סיפא דהתוספתא שהבאתי לעיל קאי דאם נתערבה חתיכה של חטאת טמאה במאה של טהורות דפליג נמי ר' יהודה וס"ל דתעלה וכפי הגי' דהכא דלעיל ברישא דהתוספתא ושואל הש"ס דהיך ס"ל לר' יהודה בזה אם כר"א או כר' יהושע ופלוגתא דר"א ור' יהושע לעיל בפ"ה דתרומות היא בהלכה ב' גבי סאה תרומה טמאה שנפלה לתוך מאה חולין טהורין דר"א ס"ל תרום ותשרף שאני אומר אותה סאה שנפלה היא סאה שעלתה וחכמים אומרים תעלה ותאכל נקודים וכו' וחכמים היינו ר' יהושע בר פלוגתיה דר"א והשתא כמאן ס"ל לר' יהודה בדין חתיכת חטאת טמאה דקאמר שתעלה וה"ג כר"א מעלה ושורף כר' יהושע מעלה ואוכל ובספרי הדפוס נתחלפו התיבות בטעות ולא פשיט ליה מידי אליבא דר' יהודה:


'''{{עוגן1|אוף}} אנן נמי תנינן.''' דאין הולכין אחר הפועל אלא אחר מי שהעיסה שלו נכרי וכו':
Segment 14


'''{{עוגן1|ר'}} בון בר חייה בעא קומי ר"ז.''' על האי דקתני בסיפא אם אין בשל ישראל כשיעור וכו' אמאי והא אפי' אם יש בשל ישראל כשיעור יעשה זה כמי שהקב האחד של ישראל מכאן וקב השני מכאן וקב של הנכרי הוא באמצע ותהא פטורה כהאי דתנינן בפרק דלקמן שני קבין וקב אורז וקב תרומה באמצע אינן מצטרפין דדבר הפטור מן החלה שהוא באמצע מפסיק ביניהם שלא יצטרפו לשיעור חיוב חלה וה"נ נימא כן:
<b>מאן תנא מצטרפין זה עם זה.</b> כצ"ל דאלו אין מצטרפין תנינן בהדיא דר"ש הוא דס"ל הכי אלא את"ק דמתני' קאי דקאמר מצטרפין זה עם זה ומאן תנא וקאמר ר"מ הוא דהכי אמר ר' יוחנן דלדברי ר"מ כל האיסורין מצטרפין זע"ז ואפילו הן שני מיני איסורין מצטרפין ללקות עליהם בכזית משום דכולהו בכלל לא תאכל כל תועבה הן ולפיכך הערלה וכלאי הכרם מצטרפין זה עם זה לאסור כדפרישית במתני':


'''{{עוגן1|ואינו}} מעורב על ידי גוים.''' בתמיה כלומר דשאני התם דמיירי שהקב הפטור הוא באמצע ואינו מעורב עם של הצדדים והלכך אין הצדדים מצטרפין אבל הכא שהחלק שהוא ע"י נכרים מעורב הוא עם כל העיסה ביחד ומתערב הוא ג"כ החלק של ישראל זה עם זה ואין חלקו של נכרי מפסיק באמצע שלא יצטרף החלק של ישראל שבהעיסה והלכך אם יש בחלק ישראל כשיעור חייבת בחלה. ויש גורסין ואינו מעורב ע"י גידין כלומר שהגידין והחוטין הנמשכין מן העיסה מערב את הכל ביחד והיינו הך כדאמרן:
Segment 15


'''{{עוגן1|גמ'}} תמן תנינן.''' בפ"י דחולין גר שנתגייר וכו' נשחטה עד שלא נתגייר פטור מן המתנות זרוע ולחיים וקיבה ואם ספק פטור וכו' וקשיא תמן את אמר ספק פטור והכא במתני' את אמר ספק חייב:
<b>הכא את אמר צריך להרים.</b> גבי תרומה ותרומת מעשר וכו' והכא בערלה וכלאי הכרם את אמר אין צריך להרים אלא שאם יש בהן כדי שיעור העלאה בטלין הן והכל מותר ומאי טעמא:
<b>מפני גזל השבט.</b> כלומר דשאני גבי אלו דחשיב להו ברישא דמתני' דיש בהן משום גזל השבט ולפיכך צריך להרים וליתן אותם להכהן אבל ערלה וכלאי הכרם דלית בהו מפני גזל השבט א"צ להרים אותן:
<b>ותני כן.</b> בתוספתא דתרומות פ"ה היה ר' שמעון אומר כל תרומה שאין הכהנים מקפידין עליה וכו' דהני לא חשיבי להו א"צ להרים אלמא דטעמא מפני גזל השבט הויא והלכך דוקא בדברים שהכהנים מקפידין עליהן:


'''{{עוגן1|איתתבת}}.''' הקשיתי קושיא זו לפני ר' אמי ואמר מי יאמר לי שהוא נוטל דמיו מן השבט כלומר מי יאמר לי דהאי חייב דקתני הכא שחייב ליתן להשבט בלא דמים אני אומר שיתן החלה להשבט ונוטל הוא דמיו שהרי הכהן הוא מוציא ועליו הראיה שנתגלגלה העיסה לאחר שנתגייר וכן אמר ר' יעקב בר זבדי בשם ר"ח דאמר בשם ר' אלעזר דנוטל הוא דמיו מן השבט:
Segment 16


'''{{עוגן1|ויפריש}} תמן.''' א"כ התם נמי נימא הכי שיפריש המתנות ויתנם להשבט ויטול את דמיהן:
<b>הערלה וכו' מנין שהן עולין.</b> וקאמר כתיב מליאה מליאה גבי תרומה כתיב מלאתך ודמעך לא תאחר וגבי כלאי הכרם כתיב פן תקדש המלאה וגו' הכרם. מה התרומה עולה אף כאן עולה:
<b>אי מה כאן מאה.</b> כדילפינן לעיל אף כאן מאה ומשני לפי שכפל הכתוב איסורו דתרומה אינה אסורה אלא באכילה וכאן אסור גם בהנאה לפיכך שינו חכמים חיובו וכפלו גם בשיעור עלייתו:
<b>עד כדון כלאי הכרם.</b> דילפינן מליאה מליאה ערלה מנין וקאמר דילפינן במה מצינו מה זו איסור הנייה וכו' וילפינן עלייה גבי ערלה וכן שיעור עלייה מכלאי הכרם:


'''{{עוגן1|א"ר}} יוסי שאני חלה שהוא טבל ובעון מיתה.''' ולפיכך החמירו בספיקה ופריך א"כ יהא מפריש ולא יטול דמיו מן השבט ומשני ע"ש שהכהן מוציא הוא והמוציא מחבירו עליו הראיה הלכך צריך הכהן ליתן הדמים אבל התם דספק ממונא הוא בלבד שהרי אין במתנת קדושה אלא דין ממון וספקו לקולא וא"צ להפריש כלל משום המוציא מחבירו עליו הראיה:
Segment 17


'''{{עוגן1|שני}} גוים.''' שעשו עיסה אחת של שני קבין ויש בה כשיעור וחלקו אותה ביניהם מקודם שנתגיירו ולא היה ביד כאו"א שיעור חיוב חלה ומשנתגיירו הוסיפו כל א' וא' זה על שלו וזה על שלו והשלימו לכשיעור חייבין הן בחלה:
<b>עד כדון כר"ע.</b> זו דברי ר"ע אבל כר' ישמעאל קאמר ר' יוחנן דשמיע ליה דיליף עלייה בערלה מק"ו מה אם תרומה וכו':
<b>לכ"ש.</b> דמהני עלייה גבה ופריך לא אם אמרת וכו' וה"ה דמצי למפרך דאי מק"ו מתרומה א"כ מה להלן מאה אף כאן מאה אלא דעדיפא מינה פריך דאימא הואיל ואסורה בהנאה לא תיהני בה עלייה כלל ומשני דפרי פרי גמר לג"ש כתיב גבי תרומת מעשר מפרי הארץ וכתיב גבי ערלה וערלתם ערלתו את פריו מה להלן עולה אף כאן עולה והשתא דנפקא לן מג"ש דעולה הדרינן לטעמא לפי שכפול באיסורו כפלו בעלייתו:


'''{{עוגן1|שלא}} היה להן שעת חובה ונפטרו.''' כלומר שלא שייך לומר כאן שהיתה להן להעיסות שעת חובה בשעה עשו בתחילה ושוב נפטרו בשעה שחלקוה ומשנפטרו נפטרו ולא תהני השלמה בהו שהרי קודם שנתגיירו היה כל זה ומעולם לא היתה להן שעת חובה והלכך עכשיו שנתגיירו והשלים כאו"א לכשיעור נמצא חל חיובם וחיוב העיסה לחלה כאחד ולפיכך חייבין בחלה:
Segment 18


'''{{עוגן1|שני}} ישראל וכו'.''' כלומר אבל בשני ישראל אין הדין כן לפי שבשעה שעשאוה כאחד והיה כשיעור חלה היתה לה שעת חובה ושוב כשחלקוה נפטרו שאין ביד כל א' וא' כשיעור ומכיון שנפטרו נפטרו ולא מהני בהו השלמה שלאח"כ דהרי זה כמשלים מן החיוב להפטור שכבר נפטר ממה שהיה חייב בתחילה:
<b>מצטרפין זע"ז וכו'.</b> השתא מפרש לפלוגתייהו דתנאי במתני' ובמאי היא דפליגי דלת"ק והוא ר"מ כדקאמר לעיל מאן תנא דס"ל הערלה וכלאי הכרם מצטרפין זע"ז ר"מ וקאמר הכא דמצטרפין בין לאסור בין להתיר כדי ליתן טעם כלומר בין אם הצירוף הוא כדי לאסור כגון שבערלה בלבד היה כאן כדי שיעור להעלות שיש בין הכל אחד ומאתים ובהצטרפות הכלאי הכרם אין כאן כשיעור אחד ומאתים וזהו צירוף לאסור ובין להתיר כגון שנפל אחד מהן או הערלה או הכלאי הכרם לתוך שאינו מינו שהדין בזה שהוא אוסר בנתינת טעם ואע"פ שיש כאן כשיעור כדי להעלות וכדתנן לקמן גבי מין בשאינו מינו דבין שיש בו כדי להעלות ובין שאין בו כדי להעלות אם יש בו בנותן טעם הכל אסור והשתא אם נפלה הערלה לתוך שאינו מינו ויש בה כדי נותן טעם היה אסור ואע"פ שיש כאן כדי להעלות ואם אח"כ נפל לשם גם כלאי הכרם ואותו כלאי הכרם הוא מין אחד עם ההתר שנפלה בו הערלה ונמצא שעכשיו הואיל שנתרבה מין של ההיתר אין בהערלה כדי ליתן טעם בכולו ונשאר הדין שבין יש כאן כדי להעלות ובין שאין כאן כדי להעלות הכל מותר כדתנן לקמן בהסיפא דמתני' גבי מין בשאינו מינו אין בהן בנותן טעם בין שיש בהן לעלות בין שאין בהן לעלות מותר וזהו הצירוף להתיר והיינו דקאמר בין להתיר כדי ליתן טעם כלומר אם אחד מהן מין בשאינו מינו שהדין הוא שהולכין אחר נתינת טעם ואם היה באחד מהן כדי ליתן טעם היה אסור מצטרף האיסור השני עמו ונמצא שאין כאן בנותן טעם כדאמרן ומותר:
<b>ר"ש אומר אינן מצטרפין.</b> דס"ל ב' מיני איסורין אין מצטרפין לעולם בין לאיסור ובין להיתר:
<b>ר"א אומר מצטרפין בנותן טעם לא ליאסר.</b> כלומר אם הצירוף הוא להיתר כגון אם אחד מהן מין בשאינו מינו עם ההיתר ובהצטרפות השני לא יהיה כדי נתינת טעם כדפרישית אז מהני הצירוף כדי להתיר אבל במין במינו שיועיל הצירוף כדי לאסו' הואיל ואין בו כדי לעלות בזה ס"ל לר"א דאינן מצטרפין והשתא מפרש במאי הוא דפליגי ת"ק ור"א בהצירוף לאיסור כדקאמר אבתרה מה פליגין וכו' כדלקמן ובספרי הדפוס נמצא כתוב האי מה פליגין על ציון הלכה ב' וט"ס הוא ואין לסמוך על ציוני' שנמצאו בהעתקה ובדפוס דאין בהלכה ב' שום פלוגתא וכזה נמצא בהעתקת דהאי ש"ס בכמה וכמה מקומות לאין מספר:


'''{{עוגן1|ישראל}} וגוי שעשו שני קבין.''' בשותפות וחלקו אותה ואחר כך נתגייר הגוי והוסיפו כל אחד ואחד על חלק שלו לכשיעור:
Segment 19


'''{{עוגן1|ניחא}} חלקו של ישראל חייב.''' כלומר הא ודאי ניחא ופשיטא לן דחלקו של ישראל חייב כשהשלים שהרי בתחילה לא היתה שעת חובה על עיסת חלקו לומר בה היתה לה שעת חובה ונפטרה וכיון שנפטרה נפטרה דהא בשעה שהיה לו שותפות עם זה שהיה גוי לא נתתייב חלק של ישראל כלל שלא היה בחלקו כשיעור והלכך כשחלקו והוסיף הישראל על חלקו עד שהשלים לכשיעור בהא לא מספקא לן דחייבת בחלה:
<b>מה פליגין.</b> במאי הוא דפליגי אם מהני הצירוף לאיסור או לא דוקא בכה"ג שנפלו שלשת קבין ערלה ושלשת קבין של כלאי הכרם כלומר כגון שנפלו בתחילה ג' קבין ערלה לתוך מאה סאה של היתר ונמצא שהיה בכאן כדי לעלות שהרי יש כאן אחד ומאתים חצי סאה ואח"כ נפלו לשם ג' קבין של כלאי הכרם דהת"ק סבר הואיל ועכשיו נפל עוד חצי סאה של איסור אע"פ שהוא מין איסור אחר מצטרף הוא עם האיסור הראשון והרי אין כאן כדי לעלות דאין עכשיו אלא אחד ומאה בין הכל ואסור ור"א סבר דהואיל ונפל בתחילה איסור אחד והיה כאן כדי לעלות כבר נתבטל הוא ואין איסור השני שנפלה אח"כ מצטרף כדי לאסור:
<b>אבל אם נפלו שלשת קבין ועוד ערלה ושלשת של כלאי הכרם הותר הכרי.</b> כלומר אבל בצירוף של מין אחד של איסור כ"ע לא פליגי דאינן מצטרפין לאיסור וכגון שנפלו בתחילה שלשת קבין ערלה לתוך מאה של היתר ונמצא שהיו כאן כדי לעלות ואח"כ נפל ועוד של ערלה ג"כ לשם וכן בכלאי הכרם שנפלו בתחיל' ג' קבין של כלאי הכרם לתוך מאה ואח"כ נפל ועוד של כלאי הכרם ג"כ לשם והיינו דקאמר ושלשת של כלאי הכרם כלומר וכן הוא נמי בכלאי הכרם וקיצר הש"ס ולא נקט בהדיא ועוד גבי של כלאי הכרם דסמך עצמו על האי ועוד דנקט ברישא גבי ערלה כדרך הש"ס הזה והכוונה דה"ה בכלאי הכרם בכה"ג וקמ"ל דבכה"ג אמרינן דהותר הכרי לכ"ע דלא תימא דמכיון דס"ל לת"ק צירוף לאסור בשני מינין של איסור א"כ מכ"ש דמהני הצירוף בשל מין אחד לאסור ומכיון שנפל אח"כ האי ועוד של ערלה או של כלאי הכרם נמצא ניתוסף האיסור ואין כאן כדי לעלות שהרי בג' קבין ועוד של ערלה או בג' קבין ועוד של כלאי הכרם שנפלו לתוך מאה של היתר אין כאן אחד ומאתים הלכך קמ"ל דלא היא דבכה"ג כ"ע מודים דלא מהני הצירוף של ועוד שנפל אח"כ עם הג' קבין שנפלו בתחילה והותר הכרי וכדמפרש ואזיל לטעמא:
<b>למה.</b> וכלומר ולמה לא נאמר דמהני הצירוף של ועוד לאסור הא אדרבה איפכא מסתברא דבשל מין אחד פשיטא דליהני צירוף לאיסור וקאמר דהיינו טעמא משום דאמרינן האי ועוד שנפל אח"כ בטל הוא בהשלשת קבין שנפלו בתחילה והשלשת קבין כבר הן בטלין במאה וכלומר דהרי מכיון שנפלו הג' קבין שבתחילה לתוך המאה נתבטלו שהרי היה כאן אחד ומאתים וא"כ כשנפל אח"כ האי ועוד אע"פ שהוא מין אחד עם מין הג' קבין נתבטל האי ועוד בהן עצמן שהרי הג' קבין עצמן נעשו היתר אחר שנתבטלו במאה של ההיתר וא"כ האי משהו שנפל אח"כ מסתברא הוא שנתבטל אפי' באותן הג' קבין עצמן שהן של מינו והן כבר נעשו היתר ולרבותא הוא דנקט דהאי ועוד בטל בשלשת קבין כלומר אפי' בתוך הג' קבין עצמן שהן של מינו נתבטל וכדאמרן ולא תקשי דמאי שנא אם נפלו אח"כ ג' קבין של כלאי הכרם דאמרינן דלהת"ק מצטרפין לאיסור ולא אמרינן דכבר נתבטלו הג' קבין של ערלה שנפלו בתחילה לתוך המאה והכא אמרינן מטעמא דכבר נתבטל דלאו מילתא היא דהיא הנותנת דהתם אי אפשר לומר דהג' קבין של כלאי הכרם יתבטלו בתוך הג' קבין של ערלה שנפלו בתחלה חדא דאין כאן שיעור ביטול וטעמא אחרינא איכא נמי דהואיל ולג' קבין של כלאי הכרם צריך גם כן שיעור הזה של מאה היתר כדי לבטלן א"כ אמרינן דמאי חזית למימר לקולא דהג' קבין של כלאי הכרם יתבטלו עכשיו בתוך המאה והג' קבין שיש כאן אדרבה נימא לחומרא דמצטרפין הן עם הג' קבין של ערלה ואין כאן עכשיו כדי להעלות אבל בגוונא דנקטינן הכא שנפלו בתחילה ג' קבין של ערלה או ג' קבין של כלאי הכרם לתוך המאה ואח"כ נפל בהן האי ועוד או של ערלה אפי' אם הג' קבין היו ג"כ של ערלה או של כלאי הכרם אפילו הג' קבין היו ג"כ של כלאי הכרם אמרינן דמכיון דלעולם משהו אחד נתבטל אף בג' קבין דמסתמא יש בהן כדי להעלותו ולבטלו הותר הכרי ואינו מצטרף לאסור לכ"ע:
<b>נפלו שלשת קבין ערלה ושלשת קבין כאחד של כלאי הכרם.</b> כלו' שנפלו הג' קבין של ערלה ושל כלאי הכרם כאחד לתוך המאה מהו והאי בעיא אליבא דר"א הוא דקא מיבעיא ליה דלא ס"ל צירוף לאיסור ומי אמרינן דדוקא היכא דנפלו ג' קבין של איסור אחד בתחילה ואחר כך נפלו הג' קבין של איסור השני בהא הוא דפליג ר"א וס"ל דאין מצטרפין לאיסור וכטעמא דפרישית לעיל או אפילו בגוונא דנפלו אלו ב' מינין של איסור כאחת לתוך המאה נמי פליג ר"א וס"ל דאין מצטרפין וכדמסיים הש"ס להבעיא ובדרך את"ל מיתפרשא:
<b>כמו שנפלו שלשה ועוד ערלה ושלשת קבין של כלאי הכרם.</b> כלומר ואם תמצי לומר דלר"א לא מהני צירוף לאיסור אפילו היכא שנפלו ב' מיני האיסורין כאחת אכתי איכא למיבעי אי דטעמיה משום דמדמי לה דהויא כמו גוונא דנפלו ג' קבין של אחד מהן ואח"כ נפל האי ועוד מאותו המין של האיסור בעצמו וכעין דפרשינן לעיל בהאי גוונא גופה ודאמרינן דבהאי גוונא לכ"ע לא מהני צירוף לאיסור והותר הכרי וה"ה לר"א אפי' היכא שנפלו הג' קבין של זה ושל זה כאחת לית ליה צירוף כלל לאיסור:
<b>או כמו שנפלו שלשת קבין של כלאי הכרם ואח"כ נפלו שלשת קבין ערלה.</b> כלומר או דילמא דלאו מטעמא דמדמינן לה להאי גוונא לגוונא דועוד דאמרן אלא דהיכא שנפלו כאחת הוו כמו שנפלו בזה אחר זה של כלאי הכרם בתחילה ואח"כ של ערלה וה"ה איפכא וכלו' דאין חילוק בין בת אחת ובזה אחר זה דפליגי בה ת"ק ור"א אם מצטרף או לא. ועיקר הבעיא אליבא דר"א היא אי נימא דמטעמא דמדמי לה לגוונא דועוד או מטעמא דאין חילוק לדידיה בין שנפלו בבת אחת לבין שנפלו בזה אחר זה ונפקא מינה לענין צירוף להיתר בנותן טעם דס"ל לר"א גבי שנפלו בזה אחר זה דמצטרפין הן להיתר כדאמרינן לעיל וא"כ אי אמרינן דאין חילוק לדידיה בין שנפלו בזה אחר זה ובין שנפלו בבת אחת דין אחד להם דלעולם לאסור אין מצטרפין ולהיתר מצטרפין הן אבל אי אמרינן דטעמא דר"א היכא שנפלו בבת אחת משום דמדמי לה לדין דגוונא דועוד דלעיל אם כן מטעמא דביטול נגעו בה דכשנפלו בבת אחת ביטל זה את זה כמו בגוונא דועוד דאמרינן דהאי ועוד בטל בהג' קבין והג' קבין בטלו במאה ודוגמא דאמרינן לעיל בפ"ק דחלה בהלכה א' להאי מ"ד דשני איסורין בבת אחת מבטלין זה את זה והשתא אין מצטרפין כלל בין לאיסור ובין להיתר שהרי מבטלין הן זא"ז והיאך יצטרף אחד מהן להמין שנפלו בתוכו וכבר נתבטל ולא אפשיטא הך בעיא אליבא דר"א:


'''{{עוגן1|חלקו}} של גוי מהו.''' כי קא מיבעיא לן בחלקו של הגוי אי מהני ביה השלמה לאחר שנתגייר כמו דאמרינן גבי שני גוים שנתגיירו והשלים כל א' וא' חלקו לכשיעור דחייבין וה"נ כן או דילמא לא דמייא דהתם גברי לאו בר חיובי הוא וגם העיסה לא היתה בה שעת חיוב בתחלה שהרי חלקוה אבל הכא נהי דהאי גוי לאו בר חיובא הוה מ"מ היה להישראל חלק בעיסה אלא שלא היה לו בה חלק כשיעור ועכשיו כשהשלים נתחייב חלקו אבל חלק של הגוי שנתגייר אע"פ שהשלים לא נתחייב:
Segment 20


'''{{עוגן1|כלום}} חלקו של גוי חייב לא מחמת חלקו של ישראל.''' בתמיה כלומר דמתמה הש"ס ומאי תיבעי לך דהיכי סלקא אדעתך דחלקו של הגוי יתחייב דכלום תאמר דחלקו של גוי יהא חייב מחמת שהחלק של ישראל חייב והיינו דקאמר לא מחמת חלקו של ישראל דזהו הכל בתמיהא דלפי הס"ד דידך אין לך לומר הטעם בזה אלא דחלקו של גוי יתחייב מחמת חלקו של ישראל שחייב והא ודאי ליתא דמאי שייך חלקו של גוי דלא הוה בר חיובא לחלקו של ישראל דהוא בר חיובא והלכך ודאי מסתברא דחלקו של ישראל הוא שחייב וחלקו של גוי פטור דלא מהני ביה השלמה שהשלים אחר שנתגייר ולא דמיא לההיא דלעיל בשני גוים וכו' דהתם מעולם לא היה שעת חיוב לא עליהן ולא על העיסה וא"כ כשהשלים כל א' וא' חלקו לאחר שנתגיירו חל החיוב על תרווייהו דכי היכא דמחייבת ליה להאי בחלקו שהשלים עכשיו ה"נ מחייבת ליה להאי אבל בישראל וגוי דהישראל בר חיובא הוא ואף על גב דמהני ביה בשל ישראל השלמה משום דמיהת חלק העיסה שלו לא הוה בה שעת חיובא מכל מקום בחלקו של הגוי בדין הוא דלא תהני ביה השלמה מכיון דהיה לגברא בר חיובא חלק בהעיסה הויא ליה לגבי דהגוי כאלו היתה העיסה ראויה לחיובא משום הישראל דאלו היה רוצה היה משלים חלקו לכשיעור ושוב נפטרה בשעה שחלקוה וכיון דנפטר חלק הגוי נפטר ולא מהני ביה השלמה שהשלים אחר שנתגייר כדאמרן:
<b>פשיטא שידיעתו מתרתו.</b> מילתא באנפי נפשה היא ואליבא דת"ק דמתני' קאי. כלומר דודאי הא פשיטא לן דהיכא שנפל אחד מהן ונודע לו קודם שנפל האיסור השני דהידיעה שבינתיים מפסקת ביניהן ושוב אין מצטרפין זה עם זה לאסור וזהו כהאי דאמרינן לעיל בפ"ה דתרומות גבי סאה תרומה שנפלה למאה ולא הספיק להגביהה עד שנפלה אחרת ואליבא דר"ש דהתם דס"ל בזה דכשנודע לו בינתיים אין מצטרפות זו עם זו:
<b>ידיעת חבירו מהו שתתירו.</b> כי קא מיבעיא לן אם ידיעת חבירו אם מהני להפסיק ביניהן כדמפרש לה היך עבידא כגון שהוא לא ידע בה בנפילת מין האיסור הראשון וחבירו הוא שידע בה מהו:


'''{{עוגן1|ר"ע}} אומר וכו'.''' חברייא אמרו בשם ר"א דאע"ג דפליג ר"ע בעיסת נכרי שנתגייר דאין הגלגול טובל לחלה אלא הכל הולך אחר קרימה בתנור מודה הוא בעיסת הדיוט כלומר בשאר עיסה שהיא של הדיוט דגלגולה היא טיבולה לחלה ומשום דחברייא לא אמרו בהדיא מהו הדין בעיסת הקדש אליבא דר"ע בא ר' הילא ואמר אני שמעתי בשם ר"א בהדיא דמודה הוא גם בענין עיסת הקדש דהולכין אחר הגלגול ואם נתגלגלה העיסה ברשות הקדש אע"פ שפדאה אח"כ גלגולה פוטרה מן החלה:
Segment 21


'''{{עוגן1|כהנא}} אמר דברי ר"ע.''' ממה דשמעינן לדברי ר"ע דאמר במנחות פ' ר' ישמעאל דמותר מנחת העומר חייב בחלה ובמעשרות א"כ ש"מ דס"ל דמירוח הקדש אינו פוטר ממעשרות:
<b>ידיעת ספק וכו'.</b> וכן נמי מבעיא ליה אם ידיעת ספק מפסקת ומתיר כידיעת ודאי וכדמפרש ואזיל היך עבידא כגון שהיו לפניו שתי קופות אחת יש בה מאתים כלומר שיש בה מאתים בודאי ויש ספק שמא יש בה יותר ואחת אין בה מאתים ולא נודע לו באיזה מהן יש בה ובאיזו מהן אין בה ונפלה סאה תרומה לתוך אחת מהן ולא נודע לאיזה מהן נפלה ואח"כ נפלה בשנייה כלומר אף שנודע לו זה שבפעם השני נפלה לזו ואפשר שהיא שנייה לנפילה ומדדה ומצא בה מאתים ושתים והרי יש כאן ספק דשמא זו היא שהיה בה מאתים ואפי' נפלה בראשונה ג"כ לזו אכתי יש בה כדי להעלות דשתי סאין עולין הן במאתים גבי תרומה ואפשר שנפלו לאותה שלא היה בה מאתים ונמצא שאין כאן עלייה ואע"ג שמצא בזו מאתים ושתים מ"מ יש כאן ספק שמא היה בה כל כך בתחילה והרי הספק כאן גם בהאחרת שמא נפלו לזו שיש בה פחות ממאתים ונמצאו שתי סאין של תרומה מדמעין אותה או דילמא פעם הראשונה נפלה לזו שאין בה מאתים והרי יש כאן שיעור עלייה ובפעם השניה נפלה הסאה לשנייה ושתיהן מותרות דיש כאן כדי עלייה ומאי וכדמסיים ואזיל להבעיא:
<b>אין ידיעת ספק וכו'.</b> כלומר אם מחשבינן ידיעת ספק כידיעת ודאי א"כ עולה אבל אין תימר שאין ידיעת ספק כידיעת ודאי אין עולה:
<b>היתה קופה אחת וכו'.</b> וכן איכא למיבעי כעין זה בקופה אחת וספק אם יש בה מאתים או אין בה:
<b>נפלה סאה תרומה ואין ידוע אם נפלה לתוכה או לא נפלה.</b> כצ"ל כלו' שהיתה כאן סאה של תרומה ונפלה מן הכלי שהיתה מונחת בה ואין ידוע אם נפלה לתוך קופה זו או לא נפלה לתוכה כ"א למקום אחר ואח"כ נפלה עוד סאה שניה לתוכה והרי יש כאן ספק דשמא אין בקופה זו מאתים ואם נפלה גם הראשונה לתוכה נמצא אין כאן עלייה שהרי שתי סאין נפלו לפחות ממאתים או דילמא בפעם הראשונה לא נפלה לתוכה והרי יש כאן כדי עלייה ומאי וקאמר לסיים הבעיא דאין תימר דידיעת הספק וכו' כדלעיל ולא נפשטו הני בעיות:


'''{{עוגן1|הדא}} דכהנא.''' אליבא דר"ע פליגא על ר"א אליבא דר"ע דקס"ד דר' יונה דגלגול ומירוח דין אחד להם כדמסיים ואזיל מ"ד גילגול הקדש פוטר מן החלה מירוח הקדש ג"כ פוטר ממעשרות דאם עריסותיכם לאו דוקא ולא ממעטינן של הקדש א"כ דגנך נמי לאו דוקא ולא ממעטינן מירוח של הקדש ומ"ד אין גלגול הקדש פוטר ס"ל נמי דאין מירוח הקדש פוטר והשתא לר' אלעזר דאמר מודה ר"ע דגלגול הקדש פוטר א"כ לדידיה פוטר ר"ע גם במירוח הקדש וכהנא דאמר דר"ע ס"ל דאין מירוח הקדש פוטר פליג אדר"א אליבא דר"ע ולקמן מסיק לה דלא פליגא הדא דכהנא על הא דר' אלעזר:
Halakhah 2


'''{{עוגן1|ברם}} כרבנן דר"ע גלגול פוטר ברשות הגוי ואין המירוח פוטר ברשות הגוי.''' כצ"ל וחסר כאן תיבת ואין כדמוכח מדלקמיה. כלומר אבל לרבנן בענין זה שמעינן דלא מדמו גלגול ומירוח אהדדי דאע"ג דס"ל במתני' דגלגול הנכרי פוטר מן החלה מ"מ לענין מעשרות ס"ל דאין מירוח הגוי פוטר מן המעשרות:


'''{{עוגן1|וקשיא}} על דרבנן גלגול פוטר ברשות הגוי אין המירוח פוטר ברשות הגוי.''' בתמיה דמאי שנא דאם דגנך לאו דוקא ואפי' דיגון של נכרי חייב א"כ נימא נמי עריסותיכם לאו דוקא:


'''{{עוגן1|שנייא}} הוא.''' גבי מעשרות דהתורה ריבתה לדיגון נכרי מדכתיב וכל מעשר הארץ וגו' כל שהוא מזרע הארץ ואפי' מירחה הנכרי חייב במעשרות דאל"כ מזרע הארץ למה לי:
Segment 1


'''{{עוגן1|והכא}}.''' בחלה וכי לית כתיב מלחם הארץ ונימא נמי לרבות אף העיסה שגלגלה הנכרי ומשני מלחם כתיב ולא כל לחם פרט ללחם שגלגל הנכרי להעיסה וכאן לא אייתר הארץ דאתיא לדרשא כדאמרי' בריש פרק דלעיל אליבא דמ"ד לחם הארץ ולא לחם ח"ל:
מתני' <b>התרומה מעלה את הערלה והערלה את התרומה.</b> כלומר מצינו שלפעמים התרומה היא מסייעת לבטל הערלה וכן איפכא:
<b>כיצד סאה תרומה וכו'.</b> ומפרש התנא לחלוקה הראשונה וכפי הסדר כלומר כיצד הוא שהתרומה מעלה את הערלה כגון סאה תרומה שנפלה למאה ומפרש בגמרא דהאי למאה לאו דוקא דאי כשנפלה למאה א"כ יש כאן כדי להעלות את התרומה באחד ומאה ואין צורך להתרומה להעלאת הג' קבין של ערלה או של כלאי הכרם שנפלו אח"כ לשם שהרי בלאו התרומה יש כאן אחד ומאתים חצי סאה להעלות את חצי סאה של ערלה או של כלאי הכרם אלא דהאי למאה דקאמר היינו לתוך צ"ט ועם אותה הסאה תרומה שנפלה לתוכן יש כאן מאה ונמצא כשנפלו אח"כ הג' קבין של ערלה או של כלאי הכרם לתוכן מסייע סאה של התרומה לבטל את הערלה או את כלאי הכרם שבין הכל יש כאן אחד ומאתים חצי סאה:
<b>זו היא שהתרומה מעלה את הערלה.</b> כלומר זהו שאמרנו בהרישא שהתרומה היא תסייע לביטול הערלה וכן לכלאי הכרם שהרי יש במאה הסאין של חולין סאה אחת של התרומה ובין הכל מועיל לבטל הערלה או לכלאי הכרם מאיסור שלהן ואע"פ שעדיין הכל מדומע הוא בשביל הסאה של התרומה שהרי אין כאן בין הכל אלא מאה וחצי סאה ואנן אחד ומאה בעינן וכר"א דתרומות דהלכתא כוותיה וכדמסיק הש"ס בהלכה דלעיל מכל מקום איסור הנאה של הערלה או של כלאי הכרם נתבטל ואין כאן איסור לזרים אלא באכילה ולכהנים הכל מותר ואפילו באכילה ויכול למכור הכל לכהנים כדין המדומע שהרי אין כאן איסור הנאה:
<b>והערלה את התרומה.</b> זה לא קאי אהאי כיצד וכו' דנקט שהרי אין כאן כדי להעלות התרומה והכל מדומע הוא כמו שאמרנו אלא דה"ק וכן על זה הדרך בעצמו תמצא דלפעמים תסייע הערלה כדי להעלות התרומה וכגון שנפלה סך של ערלה לתוך הרבה של חולין היתר באופן שיהיה כדי להעלות את הערלה ולבטלה וכן באופן דיש איזה צד סברא לומר דיש לחוש שמא סך הערלה הוא בפני עצמו ונפלה תרומה לתוכו וקמ"ל התנא דלא חיישינן להכי וכדלקמן ונאמר דרך משל שאם נפלה סך ערלה לכרי שיש בו כמה וכמה אלפים של חולין ונתבטלה הערלה או הסאה כלאי הכרם שנפלה לתוכן ושוב נתחלק הכרי למאה מאה סאין ונפלה סאה של תרומה לתוך כל מאה ומאה מהן הרי הערלה או כלאי הכרם מסייעין להעלות התרומה שהרי יש בכל מאה ומאה מקצת מן הערלה או מכלאי הכרם וזו היא שהערלה או הכלאי הכרם מסייעין להעלות התרומה באחד ומאה ואין אתה יכול לפרש חלוקה זו כעין דמיון הראשון ממש וכעין סאה של ערלה או של כלאי הכרם שנפלה למאתים חולין ונחלקו למאה ומאה כל מאה בפני עצמו ושוב נפלה סאה של תרומה לתוך כל מאה שנמצא מסייע הערלה או כלאי הכרם שיש קצת מהן בכל מאה כדי להעלות התרומה דזה אינו דהגע עצמך דע"כ שתאמר שנפלה הערלה או הכלאי הכרם לתוך מאתים בלתי הערלה וכלאי הכרם כדי שיתבטלו באחד ומאתים דאל"כ הרי נאסר הכל משום ערלה או משום כלאי הכרם והאיך יעלו את התרומ' והלא לתוך איסור הנאה נפלה ונאסרה אלא ודאי שהיו מאתים מלבד הערלה או הכלאי הכרם וכיון שכן למה לנו סיוע הערלה או הכלאי כרם להעלות התרומה הלא בלאו הכי יש בכל מאה ומאה כדי להעלות התרומה ומכח קושיא זו אתה למד מעצמך שאי אפשר לפרש לחלוקה זו באופן אחר אא"כ תבוא לחשבון הזה שנאמר שיהיה כאן אח"כ איזה סך שקרוב לומר שהוא כולו ערלה או כלאי הכרם ואפ"ה אמרינן דלא חיישינן לכך ומעלה את התרומה. וזהו שנאמר שיהיה כאן לא פחות מסך מאה סאין של ערלה או של כלאי הכרם ונפלו לתוך כרי גדול שיש בו עשרים אלף של חולין ונמצא אותו המאה של הערלה או של כלאי הכרם נתבטלו שהרי יש בכרי הזה מאתים פעמים כפי הסך של הערלה או של כלאי הכרם ונתבטל כל סאה וסאה מהן באחד ומאתים ונמצא עכשיו שיש בין הכל עשרים אלף ומאה ושוב נתחלק הכרי למאה מאה סאין ונפלה סאה של תרומה לתוך כל מאה ומאה מהן והרי עכשיו בכל מאה ומאה מהן יש לומר שנתערבה סאה של ערלה או של כלאי הכרם בהן ויש לומר לחומרא ג"כ שכשנתחלק הכרי יש סברא לומר דרואין כאלו כל מאה ומאה כאלו בפני עצמו הוא ולא נתערבו ונמצא שיש לחוש שמא נפלה הסאה תרומה לתוך מאה האיסור ומתוך שאין אנו יודעין איזה מאה הוא יש לחוש לכל מאה ומאה מהן מספק ולפיכך קמ"ל התנא דלא חיישינן להחמיר בכה"ג אלא מכיון שנתערב הכל בתחילה נתבטל האיסור מכל וכל והרי כל מאה ומאה יש בו מקצת מן האיסור שנתבטל ומסייע לסאה התרומה שנפלה בכל אחד מהן כדי להעלותה וזו היא שאמרו והערלה את התרומה וכן הכלאי הכרם את התרומה:
<b>הערלה מעלה את הכלאים וכו' והערלה את הערלה כיצד וכו'.</b> כשנתבונן במה שאמרנו בהאי חלוקה דסיפא דרישא הערלה מעלה את התרומה תמצא דהך סיפא ג"כ א"א לפרש אלא כעין דרך הזה ונפרש בתחילה לפי לשון המשנה. כיצד סאה ערלה שנפלה למאתים. הך למאתים על כרחך א"א לפרש אלא שנפלה למאתים ממש דאל"כ הרי יש כאן איסור ערלה או כלאי הכרם והא דבגמ' אמרו ג"כ על הסיפא לית כאן לתוך מאתים אלא לתוך קצ"ט הכי פירושא דכשתחשוב אח"כ תמצא שבכל מאתים ומאתים מן הכרי לא נחשוב אלא קצ"ט של חולין ואחת של ערלה או של הכלאים ואעפ"כ הכל מותר ומעלות את הערלה ואת הכלאים שנפלו לתוכן. כיצד שהיו בכאן מאתים של חולין וסאה אחת של ערלה או כלאים שנפלו לתוכן ושוב נפלה סאה ועוד ערלה וכו'. כלומר שנתערב עוד כפי שיעור הראשון מאתים של חולין ואחת של איסור וכן עוד ועוד עד שיהא כאן ארבעים אלף של חולין והאיסור הנופל בהן מאתים והיינו דלא תטעה לומר שנפל האיסור בתחילה לתוך המאתים של החולין ואח"כ עוד כמו כן ועוד כמו כן דאם כן קשיא פשיטא ומאי קמ"ל התנא אלא שזה מתפרש כמו שאמרנו בבבא דסיפא דרישא שהיה כאן כרי של ארבעים אלף חולין ונפל לתוך הכרי הזה מאתים של איסור ונמצא שנתבטל והרי יש כאן בין הכל מ' אלף ומאתים ושוב נתחלק הכרי למאתים מאתים סאין ואח"כ נפל עוד מן האיסור סאה סאה ממנו לכל מאתים ומאתים ונמצא שיש כאן ג"כ סברא לכאן ולכאן כדלעיל דיש לחוש שמא מאתים של איסור בפני עצמן הן ומתוך שאין אנו יודעין איזו מאתים נחוש לכולן קמ"ל דלא חיישינן להא אלא דאמרינן דכבר נתבטל האיסור בנפילה הראשונה וכשנחלק הכרי אח"כ אמרינן דאין כאן מאתים של איסור בשום חלק וחלק מהמאתים אלא דהרי הן נחלקין מן התערובת ובכל מאתים ומאתים אע"פ שיש לחוש ולומר דרואין כאלו קצ"ט של חולין ואחת של ערלה או של כלאים בו אפ"ה כולן מותרין שהרי אין כאן שם איסור ודאי דכבר נתבטל בנפילה הראשונה וזהו דקאמר בגמרא לית כאן מאתים וכו' כלומר שעכשיו בנפילה אחרונה יש לך לומר דלית כאן מאתים של איסור בפני עצמו אלא כאלו קצ"ט וקצ"ט הן והסאה המשלמת לכל מאתים ומאתים היא עכשיו ג"כ של היתר שכבר נתבטל הכל ונמצא כשנפל אח"כ האיסור בפעם האחרונה לתוך מאתים של היתר נפל ומתבטל ג"כ ולפי הך פירושא מתפרש לישנא דהמתני' בסיפא הכי. כיצד סאה ערלה שנפלה למאתים ואח"כ נפלה סאה עוד כו' זה הכל קאי על נפילת האיסור בפעם הראשון זו היא שהערלה וכו' זה קאי על אח"כ שאם כשנתחלק הכרי נפל איסור לכל מאתים כמו שאמרנו זו היא שהערלה מסייעא להעלות את הכלאים וכן איפכא וכן הערלה את הערלה וכדאמרן:


'''{{עוגן1|מן}} הדא דרבנין.''' דסברי לחלק בין דין דגלגול לבין דין דמירוח א"כ מעתה אנן ילפין דלית הדא דכהנא דלעיל פליגא על ר"א אליבא דר"ע דכמו דלרבנן לא דמי גלגול למירוח דגלגול הנכרי פוטר בחלה ואין המירוח של הגוי פוטר במעשרות א"כ ה"ה לר"ע כן אין גלגול וכו' כלומר דנהי דשמעינן לר"ע דמתני' דס"ל דאין גלגול הנכרי פוטר בחלה ושמעינן נמי לדידיה בהאי דמנחות דאין מירוח ההקדש פוטר במעשר וכדקאמר כהנא דהיינו טעמיה דר"ע דמנחות מ"מ איכא למימר דבענין גלגול ההקדש דמודה ר"ע דפוטר בחלה משום דלא דמי דין דגלגול לדין דמירוח וא"כ הדא דכהנא לא פליגא על דר"א ולא כדס"ד דר' יונה:
Segment 2
תחילתדףכאן ג/ה
'''{{עוגן1|מתני'}} העושה עיסה מן החטים ומן האורז.''' ואורז אינו מתחייב בחלה דלאו מין דגן הוא הולכין בעיסה זו אחר הטעם אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ויוצא בה אדם י"ח בפסח משום מצה בלילה הראשונה ואע"פ שאין בהחיטים כשיעור חיוב חלה ודוקא בחטים עם האורז הוא דאמרו כן וכדאמרינן לעיל בפ"ק בהלכה א' לא שנינו אלא העושה עיסה מן החטים ומן האורז ואינו נגרר אלא עם החטים בלבד והכי הויא המסקנא:


'''{{עוגן1|מתני'}} הנוטל שאור מעיסה שלא הורמה חלתה.''' והיא טבולה לחלה ונתן אותו לתוך עיסה שהורמה חלתה ומעכשיו הטבל מעורב בה:
גמ' <b>אמר רבי קורייס.</b> כך שמו:
<b>לא שהתרומה מעלה את הערלה אלא שהתרומה מצטרפת עם החולין להעלות.</b> כלומר לא שהתרומה לבדה היא מעלה את הערלה אלא שמצטרפת היא עם החולין כדי להעלות את הערלה כדפרישית במתניתין בחלוקה דרישא וכדקתני במתני' כיצד סאה תרומה וכו' ואח"כ נפלו ג' קבין ערלה שבהצטרפות סאה תרומה עם החולין יש כאן אחד ומאתים חצי סאין עם חצי סאה של האיסור כמבואר במתני' וקמ"ל דלא תטעה לפרש להאי כיצד דמתני' על חלוקה השנייה אלא על חלוקה הראשונה קאי וכדאמרן:
<b>את התרומה.</b> ציונא דמתני' היא דקתני והערלה את התרומה ופריך ניחא בחלוקה דרישא שהתרומה מעלה את הערלה שכן מצינו שהטהורה מעלה את הטמאה וכדתנן לעיל בפ"ה דתרומות סאה תרומה טמאה שנפלה למאה סאה תרומה טהורה דב"ה מתירין ואבדה במיעוטה ומותר הכל לכהנים וה"ה הכא כשהתרומה מצטרפת עם החולין להעלות את הערלה מותר הכל מיהת לכהנים שהרי איסור ערלה נתבטל ומדומע הוא ולכהנים מותר כדפרישי' במתני' אלא איפכא קשיא דקתני והערלה מעלה את התרומה וכלום מצינו כה"ג שהטמאה מעלה את הטהורה:
<b>לא אצל הזרים טמא אצל הכהנים.</b> בתמיה וסיומא דקושיא היא כלומר וכ"ת דהא מצינו שהטמאה מעלה את הטהורה כדתנן לעיל בתרומות בפרק הנזכר סאה תרומה טהורה שנפלה למאה חולין טמאין תעלה וכו' לא דמיא דהא מיהת לא מצינו שתרומה טמאה תעלה את התרומה טהורה ותהא מותרת לכהנים. א"נ דה"ק לא אצל הזרים כלומר וכ"ת דהא ודאי גבי חולין טמאין שנפל לתוכן חולין טהורין הכל מותר לאכול בטומאה וא"כ מאי קשיא לך דה"נ מתבטלת התרומה אפי' ע"י ערלה החמורה ממנה להכי מסיים וקאמר לא אצל הזרים כלומר ואי משכחת לה לא תמצא אלא לענין אכילת זרים דמתבטל הקל בחמור ונאכל בתורת החמור אבל שמא אצל הכהנים בתמיה וכי מצינו שתרומה טהורה שנפלה לתוך מאה תרומה טמאה שתעלה הטהורה ותהא נאכלת לכהנים וה"נ לא תעלה הערלה החמורה את התרומה הקלה ממנה:
<b>והתנינן הערלה וכו'.</b> כלומר דהדר ומתמה הש"ס על האי קושיא ומאי קשיא לך הכא והתנינן בסיפא הערלה מעלה את הכלאים וכו' וכי שנייא היא תמן בין אצל הזרים ובין אצל הכהנים בתמיה הלא איסור ערלה וכלאים הכל שוה בו ואפ"ה קתני דזה מועיל לבטל את זה וזה לבטל זה ומותר לכל הוא וכדפרישנא במתני' ה"נ כן הוא דאין כאן חילוק בין דין זרים לבין דין כהנים דכשהיא מתבטלת מותר הכל והתרומה תעלה בא' ומאה ונאכלת לכהנים:


'''{{עוגן1|אם}} יש לו פרנסה ממקום אחר.''' שיש לו עוד עיסה במקום אחר ולא יש בה שיעור חיוב חלה מביא אותה ומצרף אותה עם השאור הזה ומוציא לפי חשבון והיינו שאם יש בעיסה שניה זו שהביא עם צירוף אותו השאור כדי שיעור חיוב חלה נותן את העיסה השניה זו לתוך העיסה שהורמה חלתה כדי שיטול מן המוקף ומפריש מהעיסה השניה שיעור חלה עליה ועל השאור:
Segment 3


'''{{עוגן1|ואם}} לאו.''' שאין לו עיסה שניה במקום אחר הרי זו העיסה שהורמה חלתה נעשית כולה טבל בשביל השאור שנתן לתוכה שהטבל אוסר בכל שהוא ומפריש חלה אחת על הכל:
<b>סאה תרומה וכו'.</b> אמר רבי אלעזר לית כאן וכו' בסיפא דקתני למאתים לית כאן לתוך מאתים וכו' והכל כדפרישנא במתני':


'''{{עוגן1|כיוצא}} בו זיתי מסיק.''' והוא של הבעה"ב המסיק ומלקט את זיתיו וחייבין בתרומה ומעשרות שנתערבו עם זיתי ניקוף והן של עניים המלקטים הגרגרים שנופלים ומלשון כנוקף זית שנים ושלשה גרגרים והן פטורין מתרומה ומעשרות וכן עינבי בציר והן של הבעה"ב עם ענבי עוללות שהן של עניים:
Halakhah 3


'''{{עוגן1|אם}} יש לו פרנסה ממקום אחר.''' שיש לו מאותן פירות במקום אחר וטבולין למעשרות מוציא מהן על אותו טבל שנתערב בו מן החיוב ומן הפטור לפי החשבון של החיוב שבו:


'''{{עוגן1|ואם}} לאו.''' שאין לו פירות טבולין מאותו המין במקום אחר רואין את המעורב הזה כאלו כולו טבל לפי שהוא מין במינו ואוסר הטבל בו בכל שהוא והדין בהם כך הוא שמוציא ממנו התרומה ותרומת מעשר על הכל דכולו טבל הוא:


והשאר מעשר ומעשר שני לפי חשבון כלומר שהרי צריך הוא להפריש בתחילה המעשר ראשון כדי לידע כמה התרומת מעשר שבו וכשמפריש המעשר וכן המעשר שני אחריו מחשב הוא המעשר ראשון לפי חשבון החיוב שבאותו טבל המעורב וזה נותנו להלוי והשאר מעכב לעצמו וכן אם שנת מעשר שני הוא מפריש המעשר שני לפי חשבון החיוב שבו ואם שנת מעשר עני הוא מפריש מעשר עני לפי חשבון החיוב שבו ונותנו לעניים והשאר מעכב לעצמו אלא שהתרומה ותרומת מעשר יש בהן עון מיתה זה הוא שצריך להפריש על הכל לפי שנעשה כולו טבל לכך ונותן אותם להכהן:
Segment 1


'''{{עוגן1|הנוטל}} שאור מעיסת אחיטים.''' והיא טבולה לחלה ונותן לתוך עיסת האורז הדין הוא בזה שהולכין בה אחר הטעם דאם יש בה טעם דגן חייבת כולה בחלה מפני השאור שהוא טבל המעורב בה ואם אין בה טעם דגן הרי היא עיסת האורז ופטורה מן החלה:
מתני' <b>כל המחמץ והמתבל והמדמע.</b> כלומר דכאן בא להשמיענו דהני שיעורין שאמרו חכמים בנתערב איסור בהיתר מין במינו דבתרומה השיעור באחד ומאה ובערלה ובכלאי הכרם באחד ומאתים כל זה דוקא בשלא היה האיסור דבר שהוא מחמץ או מתבל או דבר חשוב ולא נתערב ונדמע בתוך ההיתר אלא עומד כמות שהוא אבל אם זה האיסור דבר שהוא מחמץ או מתבל או אם הוא דבר חשוב ונדמע בתוך ההיתר כל זה בין בתרומה ובין בערלה וכלאי הכרם אסור בכל שהן ואע"פ שיש בההיתר כשיעור וזהו במין במינו אבל במין בשאינו מינו הכל בנותן טעם הוא כדמפרש לה במתני' דלקמן:
<b>בית שמאי אומרים אף מטמא.</b> אם הוא דבר המחמץ או מתבל והוא טמא אעפ"י שאין בו כביצה שהוא שיעור טומאת אוכלין לטמא אחרים מכיון שהוא מחמץ או מתבל מטמא אף בפחות מכשיעור:
<b>ובית הלל אומרים לעולם אינו מטמא האוכל לאחרים עד שיהא בו כביצה.</b> ואין חילוק בין אם הוא דבר המחמץ ומתבל או לא:
<b>שאלתי את שמאי הזקן.</b> מה הוא אומר בדבר זה והודה ואמר לעולם אינו מטמא עד שיהא בו כביצה וכב"ה:
מתני' <b>ולמה אמרו וכו'.</b> השתא מפרש להא דשנה במתני' דלעיל וכלומר לענין מה אמרו דכל המחמץ והמתבל והמדמע הולכין בו להחמיר דאוסר אפילו יש כאן כשיעור וקאמר במין במינו דוקא הוא שאמרו כך אם האיסור וההיתר מין במינו הוא אז הוא אוסר אף בכשיעור ואם אין כאן כשיעור אפי' אינו מחמץ או מתבל או שנדמע ונתערב אע"פ כן אוסר דלעולם הולכין כאן להחמיר וכדמפרש לקמן:
<b>להקל ולהחמיר מין בשאינו מינו.</b> כלומר אבל במין בשאינו מינו הולכין בו לפעמים להקל ולפעמים להחמיר וכדמפרש ואזיל:
<b>כיצד.</b> הולכין לעולם להחמיר במין במינו כגון שאור של תרומת חטים שנפל לתוך עיסת חטים חולין ויש בה שאור כדי לחמץ בין שיש בו לעלות באחד ומאה וכו' כלומר אע"פ שיש כאן כשיעור אוסר כמו שאמרנו דדבר המחמץ או מתבל או מדמע אוסר לעולם אף בכשיעור:
<b>אין בו לעלות וכו'.</b> דהואיל ואין כאן כשיעור לעולם אסור דהולכין במין במינו להחמיר עד כשיעור שאמרו חכמים כדאמרן דא"א לילך אחר נתינת טעם הואיל ומין במינו הוא:
<b>להקל ולהחמיר מין בשאינו מינו כיצד.</b> ומפרש כגון גריסין של איסור שנתבשלו עם עדשים של היתר דהואיל ומין בשאינו מינו הוא הולכין בו אחר נתינת טעם דאם יש בהאיסור בנותן טעם אע"פ שיש כאן כשיעור כדי להעלותו אסור ואם אין בו בנותן טעם אפי' אין כאן כשיעור מותר:


'''{{עוגן1|אם}} כן למה אמרו הטבל אוסר בכל שהוא.''' כמו ששנינו ברישא דמתני' שאם אין לו פרנסה ממקום אחר נעשית כולה טבל ומוציא חלה אחת על הכל היינו מין במינו אבל מין שלא במינו כדאיירי הכא אין הטבל אוסר אלא בנותן טעם דהא טעמא דאמרינן הטבל אוסר בכל שהוא משום דהוי דבר שיש לו מתירין שהרי יכול הוא לתקנו ולא בטל וזה דוקא במין במינו אבל מין בשאינו מינו אפי' דבר שיש לו מתירין בטל הוא ושיעורו הוא בנותן טעם:
Segment 2


'''{{עוגן1|גמ'}} מתניתא דלא כרבן שמעון בן גמליאל.''' כצ"ל וכך היא בכל הגירסות הישנות וגי' הספר ט"ס הוא והא דרשב"ג בתוספתא ריש פ"ב מיתניא דס"ל דאין הולכין אחר הטעם ולעולם אינה חייבת עיסת דגן העשויה עם האורז עד שיהא בהדגן כשיעור חיוב חלה בלבד:
גמ' <b>כתפוח עושין אותו ב"ש.</b> תפוח ששנינו לעיל בפרק י' דתרומות בהלכה ב' תפוח שריסקו ונתנו לתוך עיסה וחימצה הרי זו אסורה וכלומר כמו כאן כך הוא בתפוח דכמו דאמרו ב"ש כאן דכל שהוא אוסר בחימוץ אף בפחות מכשיעור כך הוא מטמא אפי' פחות מכשיעור כן נמי סברי בתפוח שאם הוא טמא מטמא אף בפחות מכשיעור וקמ"ל דאע"ג דחימוץ דתפוח אינו כ"כ כמו חימוץ דשאור וכה"ג דהא אשכחן דפליג ר' יוסי לעיל שם בתפוח ומתיר במחמץ במימיו אפי' הכי לב"ש דמחמרי בדבר המחמץ אף לענין טומאה מחמירי נמו כמו כן בתפוח:


'''{{עוגן1|בין}} כרבנין.''' בין לרבנן דהכא ובין רבנן דבבל סבירא להו בדינא דמתני' עד שיהא בהעיסה רובה דגן וטעם דגן ורב הונא פליג על דר' הילא וס"ל דטעמה דגן בלחוד סגי ואע"פ שאין בה רובה דגן:
Segment 3


'''{{עוגן1|מתניתא}}.''' ברייתא חדא דאשכחן פליגא על דרב הונא דקתני בהדיא עירב בהעיסה של דגן משאר המינין אינה מתחייבת עד שיהא בה רובה דגן וטעמה דגן ומשני פתר לה רב הונא להאי ברייתא דמיירי שנתערב בה ממינין אחרים שאינן מין דגן ולאו דאורז דהא דתנינן במתני' דהולכין בה אחר טעם דגן בלבד דוקא בנתערב חטים עם האורז הוא דשנינו וכדאמרינן בריש מכלתין דלא שנינו אלא חטים עם האורז בדוקא:
<b>תמן תנינן.</b> בפרק ז' דמקואות ר' יוסי אומר מי הצבע פוסלין את המקוה בג' לוגין כשאר מים ואין פוסלין אותו בשינוי מראה שאעפ"י שנשתנה מראית המים מחמת הצבע אם אין בהן ג' לוגין אינן פוסלין ור' מאיר בתוספתא שם פליג עליה וס"ל דפוסלין בשינוי מראה וכדמפרש אבא בריה דרב נחמן לטעמיה דר"מ דס"ל משום שאיבה ניכרת דהואיל והשינוי מראה ניכר פוסל בשאיבה אפי' אין בהם ג' לוגין שהוא שיעור הפוסל בשאיבה:
<b>אתיא דר"מ כב"ש.</b> דהכא דכמה דב"ש אמרי משום חימוץ מחמיץ כלומר הואיל והוא דבר שהוא של חימוץ ומחמיץ לאחרים כך הוא מטמא לאחרים אפי' פחות מכשיעור דשינוי טעם מלתא היא כן נמי ר"מ דס"ל דפוסל משום שאיבה ניכרת משום דשינוי מראה מילתא היא דכל שנשתנה מחמתו או בטעם או במראה לא נתנו בו כשיעור:


'''{{עוגן1|מתני'}} פליגא על ר' הילא.''' מתני' דסוף פירקין קשיא לר' הילא דקתני הנוטל שאור מעיסת חטים וכו' וסתם שאור של עיסה הניתן לתוך עיסה אחרת אין בה רוב של העיסה אלמא דאין הולכין אלא אחר הטעם בלבד דאי לא תימא הכי אלא דמפרשת גם להאי מתני' דהטעם דגן דקתני לאו דוקא הוא אלא עד שיהא בה גם רובה דגן כדמפרשת למתני' דהכא א"כ קשיא הא תו למה לי ומשני בגין ניתני דבתרה הטבל אוסר בכל שהוא וכו' כלומר לעולם דעד שיהא בה גם רובה דגן וכגון דהשאור של עיסת החטים היא מרובה מכל עיסת האורז ודקשיא לך הא תו למה לי הא שמעי' להא ממתני' דהכא למאי דמפרש לה ר' הילא הא לא קשיא דלא תני להאי מתני' דלקמן אלא בגין דהסיפא דבעי למיתני אבתרה דהטבל דאוסר בכל שהוא במין במינו דוקא ושלא במינו הוא בנותן טעם והיינו אפי' במקום דרוב מן הטבל הוא בעינן נמי עד שיהא בו בנותן טעם והלכך הוא דהדר תני לה גבי עיסת האורז שנתן לתוכה משאור של עיסת חיטים לאשמועינן דלעולם בעינן עד שיהא בה רובה דגן וגם טעמה דגן הואיל ומין בשאינו מינו הוא:
Segment 4


'''{{עוגן1|ר'}} יוסי הוה מסמך לר"ז.''' שהיה מכתף עליו ובעוד שהלכו שמע ר"ז קליה דר' הילא שהיה יושב ושונה בשם ר' יוחנן דבטעמה דגן בלחוד סגי והיה אומר דגם זה דר' יוסי בשם ר' יוחנן אמר דתרתי בעינן רובה דגן וטעמה דגן ואמר ר' זעירא על הא דר' הילא דמחלפא היא בידיה במה ששונה דר' יוסי בשם ר' יוחנן קאמר הכי ואין זה אלא לחזק דבריו דלעיל דקאמר משמייהו דכולהו רבנין דתרתי בעינן אבל מחליף הוא דברי רבי יוסי משום דסימן הוה לי דרבי יוסי כרב הונא דלעיל ס"ל דבטעמה דגן לחוד הוא דסגי ואלו הוה שמיע ליה לר' יוסי מר' יוחנן כדקאמר ר' הילא לא הוה רבי יוסי פליג על ר' יוחנן רביה:
<b>עד כדון דבר שיש בו איסור וטומאה.</b> לב"ש הוא דמיבעיא להו דעד כאן לא אמרו שהוא מטמא בפחות מכשיעור אלא הואיל והוא דבר שיש בו איסור וטומאה וכדקאמר ר' חונא אליבייהו דמכיון שהוא חימוץ מחמיץ מטמא הוא ג"כ אלמא דאית ביה תרווייהו איסור וטומאה:
<b>יש בו טומאה ואין בו איסור מהו.</b> מי אמרינן דדוקא קאמר משום חימוץ מחמיץ דכשהוא מחמיץ ואוסר לדבר אחר אז הוא מטמא ג"כ או דילמא דה"ק דמכיון שאם הוא אסור ויש בו חימוץ מחמיץ ואוסר הוא לדבר אחר כך אם הוא טמא מטמא לדבר אחר ואעפ"י שאין בו איסור ולא נפשטה הבעיא לב"ש:


'''{{עוגן1|גמ'}} מנחה שנתערבה בחולין.''' לאחר שקדשה בכלי לשם מנחה ונפלה לתוך החולין מהו שיהא קומץ מן התערובות ולהתיר את השיריים לאכילה דקורא אני עליה והנותרת ממנה וגו' או דילמא חוששין אנו שמא הקומץ מן החולין הוא ואינו מתיר לשיריים מן המנחה:
Segment 5


'''{{עוגן1|אמר}} ליה.''' מאי תיבעי לך אם מתיר הוא את השיריי' תיפוק לך דאינו יכול לקמוץ מן התערובות וכי טבל שנתערב בחולין קורא אני עליה ונתתם ממנו את תרומת ה' וגו' הלא יש כאן ספק דשמא מן החולין הפטורים הוא מפריש ואין לו תקנה אלא שיפריש ממקום אחר על הטבל הזה שנתערב וא"כ ה"נ במנחה כן שהרי מנחה זו עדיין לא הופרש הקומץ ממנה וכשנתערבה בחולין אינו יכול לקמוץ כלל דשמא מן החולין שאינן קודש הוא קומץ:
<b>חימץ ממנו למקום אחר וכו'.</b> כלומר הא ודאי פשיטא לן דאם נתחמץ הדבר אחר מחמתו ושוב ניטל האיסור המחמיץ מהמקום אחר שניהן אסורין הן זה שהיה כבר אסור וזה שנתחמץ ממנו ואעפ"י שעכשיו ניטל ממנו ומשום הסיפא דלקמן נקט לה:
<b>ריבה על הראשון וביטלו.</b> אם אחר שניטל דבר המחמיץ מהמקום אחר ריבה דבר היתר עליו וביטלו שעכשיו אין בהאיסור כדי לחמץ נעשה העיקר טפילה וטפילה עיקר כלומר העיקר והוא הראשון נעשה עכשיו טפילה להשני שנתחמץ מחמתו והשני שהיה טפילה לו נעשה עיקר שאם עכשיו חוזר ונותנו בהראשון ויש בו כדי לחמצו אוסרו:
<b>שאור של תרומה שנפל לתוך העיסה.</b> של חולין וכל זמן שהיה בתוכה עדיין העיסה לא נתחמצה והגביהו להשאור ממנה ואחר כך נתחמצה מחמת שקלטה הטעם בתחילה ה"ז מותרת דהואיל ואין גוף האיסור בתוכו בשעה שנתחמצה אינה נאסר' בשביל הטעם שנשאר בה:
<b>ודכוותה.</b> ושואל הש"ס אי אמרינן נמי דכוותה בתאנה של תרומה שנפלה לתוך מאה והאי מאה לאו דוקא דא"כ עולה באחד ומאה אלא כהאי דאמרינן בהלכה דלעיל שנפלה לתוך צ"ט ובין הכל הוא מאה וא"כ נאסר הכל משום מדומע והגביהה לאחת מהן ואח"כ הוכרה התאנה של תרומה וא"כ נוטל את התרומה והשאר מותר הכל אלא שהתאנה הראשונה שהוגבהה מקודם קא מיבעיא לן אם הותרה גם היא דדמיא להך דשאור שניכר איסור החימוץ אחר שהגביהו ואינו אוסר וה"נ כן או דילמא לא דמיא ליה וכדפשט ליה מיפשט:
<b>תמן וכו'.</b> כלומר לא דמיא להך דשאור דתמן לא הוכח האיסור דכל זמן שהשאור היה בתוכה לא נתחמצה וכשהגביהו נתחמצה ואינו כלום כדאמרן אבל הכא הוכח האיסור מקודם שהוגבהה התאנה דלא היתה ניכרת התרומה וכבר נאסרה ואע"פ שאח"כ ניכרה התרומה מכיון שהוכח בה האיסור ונאסרה נאסרה:


'''{{עוגן1|אמר}} ליה.''' ר' בון וכי אמרית הוא לך שאינו מוציא ממנו עליו ולא ממנו למקום אחר בתמיה כלומר וכי האי מילתא אמורה וברורה לך בטבל שנתערב בחולין דאין תקנה כלל להפריש מהתערובות בעצמו לפי שאינו מוציא ממנו עליו כשם שלא יכול להוציא ממנו למקום אחר:
Segment 6


'''{{עוגן1|אין}} תפשיטא לך וכו'.''' מסקנת דברי ר' בון הם דאם זה פשיטא לך שאינו מוציא ממנו על מקום אחר א"כ סלקא אדעתך דאפי' ממנו עליו אינו מוציא בתמיה דילמא ממנו על מקום אחר הוא דאינו יכול להפריש דחיישינן שמא מן הפטור הוא מפריש אבל ממנו עליו בעצמו איכא למימר דמכיון שנתערב החיוב עם הפטור כשמפריש מיניה וביה מן החיוב על החיוב ומן הפטור על הפטור הוא מפריש וכדאמרי' לקמן לטעמא דתלינן להקל במפריש ממנו עליו ולא תלינן להקל במפריש ממנו למקום אחר:
גמ' <b>ולמה לא תנינן גריסין שנתבשלו עם האורז.</b> כצ"ל. כלומר מפני מה הקפיד התנא לשנות גריסין עם עדשים ולא שנה סתם כגון גריסין שנתבשלו עם שאינן מינן ואורז וכיוצא בו ג"כ בכלל:
<b>אלא וכו'.</b> כלומר מי נימא דהיינו טעמיה דס"ל כמ"ד נותני טעם לפגם מותר וגריסין באורז נותן טעם לפגם הוא והלכך לא קתני אלא גריסין עם עדשים דלאו לפגם הן ופלוגתא היא בהלכה דלקמן ודחי לה הש"ס דלא היא אלא דמתני' חדא מגווני נקט ואפי' כמ"ד נותן טעם לפגם מותר מודה הוא הכא שהוא אסור ומטעמא דמפרשינן לקמן:


'''{{עוגן1|מתניתא}} אמרה.''' והכי שמעינן נמי ממתני' דידן שיכול להוציא ממנו עליו דהא תנינן ואם אין לו פרנסה ממקום אחר מוציא חלה אחת מעיסה זו על הכל והרי כאן טבל שנתערב בחולין הוא דהשאור טבול לחלה הוא ונתערב בעיסה שהורמה חלתה ואפ"ה מוציא החלה מעיסה זו ופוטר את שאור הטבל:
Segment 7


'''{{עוגן1|אמרין}}.''' בני הישיבה דלית הדא דר"ז תתיבה על ר' בון בר חייה. שאין תשובת ר"ז שהשיב לו כלום דהא שמעינן ממתני' בהדיא שיכול להפריש ממנו עליו בעצמו:
<b>גריסין של תרומה שנפלו וכו'.</b> כלומר שלא נתבשלו עמהן אלא שנפלו ונתערבו עם עדשים של חולין ויש בהן נותן טעם שכשיתבשלו ביחד יש בגריסין של תרומה כדי ליתן טעם בעדשים:
<b>ריבה עליהן.</b> אם אח"כ ריבה עליהן [עדשים] של חולין מותר לבשלן ועד כמה ירבה ויהא מותר לבשלן וקאמר דשמעינן דתנאי פליגי בהכי רבי ור' ישמעאל בר' יוסי לדעתיה דרבי דהוא אומר עד שירבה על כולהון על כל התערובות ולדעתיה דר' ישמעאל בר' יוסי שהוא אומר דא"צ אלא עד שירבה על איסור הנופל בהן וכלומר דבשיעור שירבה פליגי דלמר צריך שירבה כל כך עד שידע שבודאי לא יתנו הגריסין טעם בהעדשים מאחר שריבה עליהן ביותר ולמר ס"ל דאם הוסיף על כנגד האיסור שנפל אמרינן מסתמא לא יהיה כאן כדי ליתן טעם לפי מה ששיערנו בתחלה קודם שריבה. ולכ"ע הך ריבה עליהן אם ריבה קאמר שהרי אין מבטלין איסור של תורה לכתחלה:
<b>ריבה עליהן גריסין של חולין וכו'.</b> בעיא היא אם לאחר שנתבשלו לא היה בהן בהגריסין של תרומה בנותן טעם אלא שלאח"כ ריבה עליהן גריסין של חולין אם מחמרינן בכה"ג דהואיל והגריסין מין במינו הוא עם של תרומה אפשר דמין מעורר את מינו לאסור ואם אח"כ יתבשל עוד עם הכל אפשר שיהיה כאן בנותן טעם של הגריסין:
<b>לא תהא גדולה מיי"נ.</b> כלומר דהדר פשיט לה דלא חיישינן לכך דלא תהא זו גדולה מאיסור יי"נ דחמיר וכמה דתימר לקמן בהלכה ז' גבי יי"נ שנתערב מין במינו ובשאינו מינו דאת רואה את מין ההיתר כמי שאינו ואותו האיסור ממינו משערין בו בלבדו שאם יש בו כדי נותן טעם בשאינו מינו אסור ואם לאו מותר והכא נמי כן הוא את רואה את גריסין של היתר כמי שאינו וכו':
<b>הדא אמרה.</b> שנפשטה הבעיא ואם ריבה עליהן גריסין של תרומה מותר הוא:


מה בין וכו' והשתא מפרש הש"ס טעמא דמאי שנא דתלינן להקל בשמוציא ממנו עליו ולא כן בשמוציא ממנו למקום אחר וקאמר דהיינו טעמא:
Halakhah 4


'''{{עוגן1|בשעה}} שהוא מוציא ממנו עליו הואיל ואין אותו הטבל ראוי להיעשות תרומה כיוצא בו חולין שבו מבטלין אותו.''' כלומר דלענין שמוציא ממנו עליו אמרינן דיכול הוא להוציא משום דהואיל ואין אותו הטבל והיינו מה שעכשיו נעשה טבל כולו בשביל אותו הטבל המועט שנתערב בו אין ראוי להיעשות תרומה כיוצא בו של הטבל המועט וכגוונא דמתני' שהשאור הטבל הזה ראוי להעשות חלה ונתערב בהעיסה שהורמה חלתה ואין כל העיסה ראויה להיעשות חלה שהרי כבר נפטרה וזהו דקאמר אין אותו הטבל ראוי להיעשות תרומה כיוצא בו מפני שעכשיו כל העיסה קרויה טבל אבל עכ"פ העיסה לא היתה ראויה להיעשות חלה והלכך כשנפל השאור הטבל לתוכה אמרינן דהחולין שבהעיסה מבטלין את השאור לענין דהוי מין בשאינו מינו בשביל שהחולין והוא המבטל אי אפשר להיות כמוהו של בטל והוא השאור ונמצא שהיה בדין שיתבטל אותו השאור ממש והוא טבל המועט אלא דמשום חומרא דחלה שהוא עון מיתה אמרינן דלענין שצריך להפריש חלה מעיסה זו כולה לענין זה דוקא דיינינן לה דהוי מין במינו ולא בטל וצריך להפריש חלה על הכל משום דנעשית כולה טבל אבל לענין שיכול להפריש אותה החלה מהעיסה זו בעצמה אמרינן דהואיל שלא היתה העיסה זו ראויה להעשות חלה כיוצא בו של השאור א"כ בדין הוא שהחולין של העיסה מבטלין אותו וכיון שכן הוא די בזה שמחמירין עליו להפריש חלה ומפריש ממנה בעצמה על הכל דמהיכי תיתי נחמיר עליו שלא יהיה תקנה כלל להפריש ממנה בעצמה מאחר דמדינא השאור נתבטל ממש ברוב החולין שאי אפשר לרוב החולין להיות כמוהו של השאור המועט והוא בטל וממנו אתה דן גם כן לשאר טבל מועט שנתערב בחולין מרובין וכדאמרן והיותר נכון לומר דהא דכתיב כאן בגי' הספרים הואיל ואין אותו הטבל ראוי להיעשות תרומה כיוצא בו ט"ס הוא ואגב שיטפא דלקמן בהא דר' יוסי הועתק ג"כ תרומה אלא כצ"ל הואיל ואין אותה חולין ראוי להיעשות טבל כיוצא בו חולין מבטלין אותו דכללא דמילתא דבתר מבטל אזלינן והחולין אי איפשר לחזור לטבל הלכך החולין מבטלין אותו וכדפרישית:


'''{{עוגן1|בשעה}} שהוא מוציא ממנו למקום אחר וכו' לא בטל.''' בתמיה כלומר והשתא ממילא ידעינן האי טעמא דאין יכול להוציא ממנו למקום אחר דמה תאמר בשעה שאתה רוצה להוציא ממנו למקום אחר דהואיל ואותו הטבל ראוי להיעשות חולין כיוצא בו שהרי אתה יכול לתקנו א"כ הוי מין במינו ולא בטל ויכול להפריש ממנו למקום אחר דמן הטבל החיוב הוא מפריש בתמיה דהא ודאי ליתא דלא אזלינן בתר בטל אלא בתר המבטל והואיל ואין אותן החולין ראוין להעשות טבל כיוצא בו שהרי כבר מתוקנין הן א"כ הוי מין בשאינו מינו ונתבטל הטבל בהחולין והוי ליה כולו מין פטור ואין יכול להוציא ממנו על מקום אחר דהוי מן הפטור על החיוב ולא דמי למוציא ממנו עליו דממ"נ מפריש הוא מיניה וביה דאם החולין ביטלו את הטבל א"כ אפי' תיקון א"צ כלל אלא דאנן לענין איסור אזלינן לחומרא ואמרינן דטבל אוסר בכל שהוא משום דמיהת לענין זה מין במינו הוי:


'''{{עוגן1|הדא}} אמרה.''' מהא דאמרינן ש"מ דטבל שנתערב בו תרומה מועטת הואיל ואותו הטבל ראוי להעשות כתרומה כיוצא בו שהרי היה יכול לקרוא עליו שם תרומה לא בטל התרומה בטבל וצריך להעלות אותה אם שייך בה עלייה דכל כה"ג בתר מבטל אזלינן והוי מין במינו ולא בטיל:
Segment 1


'''{{עוגן1|ולית}} הדא דר' בון בר חייה תתיבה על דר"ז.''' השתא קאמר הש"ס דאע"ג דאמרינן לעיל דמאי דהשיב ר"ז לר' בון בענין טבל שנתערב בחולין לאו תשובה היא מכל מקום עיקר השאלה דר' בון בר חייה לר' זעירא בענין מנחה שנתערבה בחולין ורצה ר' בון לדמות דין הזה לדין טבל שנתערב בחולין וכמו שהשיב לר' זעירא האי תשובה דר' בון ג"כ לאו תשובה היא דמעיקרא לא דמיא דין דמנחה לדין טבל שנתערב בחולין כדמסיק ואזיל:
מתני' <b>שאור של חולין שנפל לתוך עיסה ויש בו כדי לחמץ.</b> להעיסה ואח"כ נפל וכו' אסור ובגמ' פליגי אמוראי דאיכא למ"ד דאף הרישא במחלוקת היא שנויה ולר"ש מותר:
<b>שאור של חולין וכו' ר"ש מתיר.</b> שהרי כבר נתחמצה בשאור של היתר וא"כ כי הדר נפל של איסור אינו אלא פוגם. ולת"ק איצטריך האי סיפא דס"ל אסור אף בכה"ג שאע"פ שנפגמה מחמת שאור של האיסור מ"מ כאן הואיל וראויה עיסה זו לחמץ כמה עיסות אחרות לא מיקרי פגם והלכה כת"ק ומכ"ש בגוונא דרישא דאסור:


'''{{עוגן1|מה}} נפשך וכו'.''' כלומר דממ"נ היאך תאמר בזה בענין הבעיא שלך אם דמחשבינן דמה שלמעלה בטל הוא כלומר שנתבטלה המנחה בתוך החולין הואיל ומין במינו הוא וס"ל כמ"ד מין במינו בטל אף בכה"ג א"כ בטל הוא בהכל ואף במה שלמטה והיאך יקמוץ מן החולין:
Segment 2


'''{{עוגן1|אם}} שלמטן לא בטל וכו'.''' כלומר ואי דאמרת דלא נתבטלה המנחה משום שכבר קדשתה אותה והוי כמין בשאינו מינו עם החולין ולא בטל א"כ בכל מקום שהיא לא נתבטלה ומאי תיבעי ליה ומאי האי דבעי לדמות דין דמנחה בחולין לדין טבל שנתערב בחולין:
גמ' <b>אף הראשונה במחלוקת.</b> דלא תימא הואיל וברישא אכתי לא נתחמצה מחמת שאור של היתר וא"כ מהני בה השאור של האיסור למהר להחמיץ מודה בה ר"ש שאסור קמ"ל דחולק היה ר"ש אף ברישא ומשום דבלאו שאור של האיסור יש כאן כדי לחמץ את העיס' מחמת שאור של היתר ואין שאור של האיסור אלא לפגם:
<b>א"ר יונה הוינן סברינן מימר.</b> שבני הישיבה היו רוצין לפרש דבמה פליגין בגוונא דהסיפא הוא דפליגי בשחימץ זה כל כחו וכן זה כלומר שנשתהה השאור של ההיתר וכן של האיסור שנפל אח"כ עד שיחמיץ כל כחו ושנפלו השאור של חולין תחלה דבהא הוא דפליג ר"ש וס"ל דמותר שהרי כבר נתחמצה לגמרי מחמת השאור של היתר וכשבא אח"כ השאור של איסור לתוכה אינו אלא פוגם להעיסה:
<b>אבל אם נפל שאור של תרומה תחילה.</b> לתוכה כבר נתחמצה בשל התרומה וה"ה בשל כלאי הכרם ואע"ג שאח"כ נפל לתוכה שאור של היתר אסור לכ"ע דאף ר"ש מודה בכה"ג שהרי יש כאן השביח מחמת האיסור לבדו וכן ברישא לא פליג ר"ש שהרי אין כאן חימץ זה וזה כל כחו:


'''{{עוגן1|ואם}} לאו מביא ד' רבעין ומשיך.''' אדינא דמתני' קא מהדר דהכי תני בתוספתא פ"ב בדינא דמתני' מביא קמח ממקום אחר ומצרפו לחמשת רבעים והיינו דקאמר הכא שאם אין לו ממקום אחר כדי שיעור חיוב חלה ויש בה שאור רובע אחד מביא ד' רבעים ומשיך אותם להשאור שיהיו נדבקין זע"ז עד שישוכו זה מזה ומצרפן לשיעור חיוב חלה ומפריש החלה:
Segment 3


'''{{עוגן1|זאת}} אומרת רובע שאור שנטבל במקומו וכו'.''' כלומר דקמ"ל דאע"ג דאותן ד' רבעים שבמקום אחר אין בהן שיעור חיוב חלה וסד"א דכי קאמרינן דשני קבין שנגעו זה בזה עד שישוכו מצטרפין לחיוב חלה כדתנן בפ' דלעיל בהלכה ד' הני מילי שנגעו מעצמן עד שישוכו אבל להביא לכתחלה פחות משיעור חלה ולצרפו לאחר שיהא בו כשיעור לא הלכך קאמר זאת אומרת מהא דלעיל דאפי' אותו רובע השאור הוא בפני עצמו ונטבל במקומו הוא נעשה כאלו הוא טובל לד' הרובעין שבמקום אחר לענין שמצטרפין עמו לשיעור חיוב חלה:
<b>כל נותני טעמים בין לפגם בין לשבח וכו'.</b> תוספתא היא בפ"ח דתרומות והובא' לעיל בפ"י דתרומות בהלכה ב':
<b>רשב"ל אמר מה פליגין וכו'.</b> כלומר ריש לקיש ס"ל דלא פליג ר"מ בפוגם בתחלה אלא דוקא אם יש כאן השביח בתחלה מחמת האיסור ואע"פ שאח"כ הוא פוגם בהא הוא דפליגי וס"ל לר"מ דאסור אבל אם פגם בתחלה ואף שהשביח אח"כ אף ר"מ מודה שמותר שהכל הולך אחר בתחלה:
<b>ר' יוחנן אמר לא שניא וכו'.</b> כלומר בין שהשבח בתחלה בין בסוף אלא שאפי' יש כאן ג"כ פגם בהא נמי המחלוקת ולר"מ אסור ולקמן מסיק אליבא דר"מ דאפי' פוגם מתחלתו עד סופו פליג ר"מ דס"ל דנותן טעם לפגם אסור:
<b>תמן תנינן.</b> בתרומות שם:
<b>שעורים.</b> של תרומה שנפלו לתוך הבור של מים אף על פי שהבאישו המים מחמת השעורים מותרין הם דנותן טעם לפגם הוא:
<b>והדא מתני' מה היא.</b> כלומר דמספקא ליה להש"ס להאי דר' יוחנן אליבא דר"מ היכי קאמר אי נימא דלא פליג אדר"ל אליבא דר"מ אלא בפוגם בתחלה ולבסוף השביח דר"ל ס"ל אליבא דר"מ דמודה דמותר ור' יוחנן ס"ל דאף בהא פליג ר"מ דמכיון דיש כאן השביח מחמת האיסור לא איכפת ליה בין אם הוא בתחלה או בסוף ואסור אבל היכא דאין כאן שבח כלל וכמו הדא מתני' דתרומות שהשעורים פוגמין את המים מתחלה ועד סוף אפשר דאף ר' יוחנן ס"ל אליבא דר"מ דמותר או דילמא דלר' יוחנן פליג ר"מ בכל מקום ואפילו בפוגם מתחלה ועד סוף ס"ל דאסור והיינו דבעי האי מתני' דתרומות אליבא דמאן היא:
<b>ר' יוחנן אמר במחלוקת.</b> כלומר דהדר פשיט לה דודאי הכי הוא דלר' יוחנן אליבא דר"מ אפי' בפוגם מתחלה ועד סוף ס"ל לאיסור ולדידיה הך מתני' דתרומות במחלוקת היא דלא אתיא כר"מ אלא כר"ש אבל לר"ש בן לקיש מתני' דתרומו' דברי הכל היא שהרי אפי' בפוגם מתחלה והשביח לבסוף ס"ל לר"ל אליבא דר' מאיר דמותר ומכ"ש בפוגם מתחלה ועד סוף:
<b>ר' יוסי ב"ר בון וכו'.</b> כלו' וכן פי' רבי יוסי בר' בון לשמועתא זו דאמוראי דלר' יוחנן בכל מקום הוא דפליג ר"מ ומתני' דתרומות מוקי לה במחלוקת ורשב"ל מוקי לה כדברי הכל. עד כאן מה דגרסינן לעיל בתרומות שם:


'''{{עוגן1|הדא}} אמרה שהנשוך תורה.''' שבכל מקום שאמרו דנשוך חיבור הוא מן התורה הוא דהוי חיבור שהרי כאן מצטרף הוא לחיוב חלה שהוא מן התורה:
Segment 4


'''{{עוגן1|איתפלגון}} ר' יוחנן ורשב"ל.''' בהאי דינא דנשוך:
<b>א"ר יונה צורכה להדא דרשב"ל.</b> כלומר צריך לדקדק אחריו דקשיא לן על הדא דקאמר דבשהשביח האוסר בתחלה ואח"כ הוא דפגם בהא הוא דפליג ר"מ וא"כ לא זה כדסברוה בני הישיבה לפרש הפלוגתא דמתני' דידן דהא לא כן סברינן מימר מה פליגין וכו' כדלעיל דמוקי לפלוגתייהו במתני' הכא בשנפל שאור של חולין תחלה בדוקא והשתא קשיא לריש לקיש כדמסיק ואזיל:
<b>ואפי' נפל שאור של חולין תחלה נעשה כמי שהשביח מעיקרו ואח"כ פגם.</b> בתמיה דהיאך נעשה כאן כמי שהשביח האיסור מעיקרו ואח"כ הוא דפגם הרי כשנפל השאור חולין תחלה ונתחמצה העיסה א"כ בשנפל האיסור אח"כ הוה ליה פוגם מעיקרו שאחר שהעיסה נתחמצה כל שאתה מוסיף אח"כ בשאור אתה פוגמה ואפ"ה פליג הת"ק דר"ש דהוא ר"מ וס"ל דאסור והא לר"ל מודה הוא ר"מ בפוגם ואח"כ השביח ומכ"ש כאן דאין האיסור משביח אלא פוגם:
<b>חזר ר' יונה ואמר.</b> דהא לא קשיא לריש לקיש דאיכא למימר דהיינו טעמא דר"מ דהוא הת"ק דמתני' לפי שהאשה הזאת אין דרכה להיות מחמצת כל צרכה בתחלה אלא שמשיירת היא כל שהוא שלא תתחמץ דחוששת היא שמא תתחמץ יותר מדאי והלכך כשנפל השאור של חולין בתחלה אמרינן דמסתמא לא הניחה האשה להחמיץ את כל העיסה ושיירה כל שהוא והשתא אותו כל שהוא יעשה כמי שהשביח ולבסוף פוגם וכלומר דכשנפל אח"כ שאור של האיסור לתוך העיסה משביח האיסור לאותו כל שהוא שלא נתחמץ מעיקרו ועכשיו הוא שמתחמץ מחמת האיסור והוי כמו שהשביח ולבסוף פוגם ולפיכך אוסר ר"מ:
<b>וקשיא.</b> חוזר הש"ס ואומר דמ"מ קשיא לריש לקיש:
<b>אלו השביח ולא פגם שמא כלום הוא.</b> בתמיה כלומר דהאיך מצית לאוקמי המתני' בכה"ג דבשעה שנפל השאור חולין בתחלה שיירה כל שהוא ולא נתחמצה כל צורכה ובנפילת השאור של האיסור אח"כ הוא שנתחמץ אותו כל שהוא דא"כ הרי כאן כמו שהשביח אותו כל שהוא ולא פגם כלל וכלל דהא מעיקרא לא נתחמץ והשתא מחמת האיסור נתחמץ הוא ושמא כלום הוא האי אוקימתא דהא מכיון שאין כאן פגם לאותו כל שהוא אלא שבח בלבד מכח האיסור כלום איצטריך למיתני דאסור ועוד וכי היאך פליג ר"ש במתני' וס"ל דמותר הא מיהת באותו כל שהוא אין כאן נותן טעם לפגם כלל ואמאי מתיר אלא ודאי לא מיתוקמא מתני' בכה"ג כלל וקשיא לריש לקיש:


'''{{עוגן1|מחליף}} שמועתא.''' דר' יוחנן לדר"ל ודר"ל לר' יוחנן:
Segment 5


'''{{עוגן1|את}} מה שמעית מר' יוחנן.''' מפני שר' יוסי תלמיד מובהק דר' יוחנן הוה כמו דאשכחן בכמה דוכתי וזהו ר' יוסי בר פלוגתיה דר' יונה בכל מקום והוא רביה דר' מנא כדאמרי' בפ' דלעיל בהלכה ג' דאמר ר' מנא אע"ג דלא אמר ר' יוסי רבי הדא מילתא וכן בהרבה מקומות ור' מנא בנו של ר' יונה היה כדאשכחן בברכות ובשבת ובכמה דוכתי:
<b>ר' יונה בעי מה בין שבח מזה ומזה כו'.</b> השתא מהדר לפרושי טעמא להא דקאמר לעיל הוינן סברין מימר דמה פליגין ת"ק ור"ש בגוונא דסיפא הוא דפליגי ובשחימץ זה וזה כל כחו וכו' כדפרישית לעיל דלר"ש הויא הך סיפא כמו שפוגם מזה ומזה שהרי נתחמצה יותר מדאי מחמת שאור ההיתר והאיסור אבל ברישא דאכתי לא חימץ ההיתר אלא שיש בההיתר כדי לחמץ ובהאיסור כדי לחמץ והיינו שבח מזה ומזה ולפיכך בעי ר' יונה מה בין גוונא דרישא לגוונא דסיפא דסברוה למימר דר"ש בהסיפא דוקא הוא דפליג ולא בהרישא ומאי שנא אם הפגם בא גם מהאיסור כמו מן ההיתר לבין השבח בא גם מההיתר כמו מן האיסור הרי בין כך ובין כך לא נגמר הדבר אלא מכח שניהן:
<b>אמר רבי מנא שאני ושאני היא.</b> דברישא שהשבח מזה ומזה היינו טעמא דאף ר' שמעון מודה בה לאיסור לפי שאת רואה כמי שאינו ואותו האיסור אם יש בו כדי לאסור כלומר דאמרי' את רואה לההיתר כמי שאינו שהרי עדיין לא חימץ כלום אלא שיש בו כדי לחמץ ואזלינן לחומרא ורואין את ההיתר כמי שאינו ומשערין באותו השאור האיסור שאם יש בו כדי לחמץ ולאסור אסור:
<b>פגם מזה ומזה אתה רואה וכו'.</b> כלומר אבל בסיפא דכבר נתחמצה העיסה מההיתר לבדו וכשנפל אח"כ האיסור לתוכה אע"ג דהפגם בא גם מההיתר שבתחלה מ"מ מותר לר"ש:
<b>את רואה את ההיתר כמי שאינו.</b> אותו האיסור אין בו כדי לאסור. כלומר דאין מקום לומר גם כאן דאת רואה את ההיתר כמי שאינו ונשער בהאיסור לבדו דהא לאו מילתא היא שהרי כבר נתחמצה מכח ההיתר ואם כן אפי' את רואה עכשיו את ההיתר כמי שאינו מ"מ שוב אין באותו האיסור כדי לאסור לפי שההיתר כבר עשה הפעולה שלו ואין האיסור בא אלא לפגם והיינו טעמא דר"ש:


'''{{עוגן1|אמר}} לון.''' ר' יוסי אנא לא שמעית כלום בהדיא מן ר' יוחנן מה דעתו ולא ידענא אם ר' יוחנן הוא דאמר הנשוך תורה כדר' אימי או ר"ל הוא דסבירא ליה הכי כר' חייה בר' בא אלא דנפרש מיליהון דרבנן והיינו ר"י ור"ל מן מיליהון דאמרי בעלמא ומהתם נלמד דעתיה דכל חד וחד כדאית ליה:
Halakhah 5


'''{{עוגן1|דתמן}} תנינן.''' בריש מס' טבול יום המכנס חלות ע"מ להפריש שעושה הרבה חלות ומניחן זו על זו ודעתו ע"מ להפריש אותן זו מזו ונשכו שנתדבקו כל כך עד כשבא להפרידן נושכות זו מזו:


'''{{עוגן1|ב"ש}} אומרים חיבור בטבול יום.''' שאם נגע טבול יום בחלה אחת כולן פסולות שהטבול יום פוסל את התרומה וכן בחלה והרי הן כולן כגוף אחד וב"ה אומרים אינו חיבור:


'''{{עוגן1|ארשב"ל}}.''' ואמר ר"ל עלה ממה דתנינן לב"ה אינו חיבור סתם ולא קאמרי בהדיא אינו חיבור בטבול יום כדקאמרי ב"ש א"כ ש"מ דלא פליגי אלא דוקא לענין נגיעת טבול יום דלב"ש כולן פסולות ואם אכלן הטבול יום להאחרות אין כאן משום טמא אוכל טהור ועלה קאמרי ב"ה דאינו חיבור לענין נגיעה דלא מחשבי כאלו נגע גם בהאחרות אבל לענין אכילה לא פליגי ב"ה דלקולא מודו דהוי חיבור וכדמסיים וקאמר הדא אמרה שאין חייבין עליו משום טמא אוכל טהור כלומר דאפי' לב"ה אם אכל הטבול יום את החלות האחרות אין חייב עליו משום טמא אוכל טהור דטבול יום אסור לאכול בתרומה ומשום דלענין הקולא דאכילה מודו ב"ה דהוי חיבור:
Segment 1


'''{{עוגן1|וא"ל}} ר' יוחנן.''' דלא היא אלא לגמרי קאמרי בית הלל דאינו חיבור משום דשאני טבול יום דקלישא טומאתו שכן מצינו דכתיב ביה טהור ורחץ בשרו במים וטהר וכתיב ביה טמא ובא השמש וטהר אלמא דמעיקרא טמא הוא הא כיצד טהור לחולין. וכן למעשר מבעוד יום ולתרומה טמא הוא עד משתחשך וא"כ נגיעת הטבול יום באחת מהן אינו פוסל כלל להאחרות ואם אכלן אח"כ להאחרות חייב עליהן משום טמא אוכל תרומה טהורה דהחלות אחרות טהורות הן מן התורה:
מתני' <b>תבלין שנים שלשה שמות ממין אחד.</b> כגון פלפל ארוך ופלפל שחור ופלפל לבן שיש בהן שלשה שמות וכולן מין אחד וכן כיוצא בזה משאר תבלין כגון השומין או הבצלים וכיוצא בהן שכל העשוי לתבל את הקדרה וליתן טעם בכלל תבלין היא ויש שהן ממין אחד ושמות הרבה להן:
<b>או משלשה.</b> כלומר או איפכא שהן משלשה מינין וכולן משם אחד כגון הכרפס שיש בו מינין הרבה וכולן על שם כרפס נקראין או כל כיוצא בו:
<b>אסור ומצטרפין.</b> כלומר אם הן איסור אוסרין ומצטרפין הן לאסור את שנתבל מהן:
<b>ר"ש אומר וכו'.</b> ואין הלכה כר' שמעון:


'''{{עוגן1|הוי}}.''' השתא ש"מ דר' יוחנן דהוא אמר דבר שאינו חיבור בטבול יום תורה היא כלומר דהוי טהור מן התורה:
Segment 2


'''{{עוגן1|דהוא}} אמר הנשוך תורה.''' כלומר וממילא שמעינן דר' יוחנן הוא דס"ל דבעלמא דבר הנשוך חיבור הוא מן התורה דאל"כ מאי האי דקאמר שנייא היא בטבול יום הא אין כאן אלא נשוך ובלאו הכי אינו חיבור מן התורה אלא ודאי דס"ל דבעלמא נשוך דבר תורה ור"ל דהוא אמר התם דאינו תורה כלומר שאותן החלות אחרות אינם טהורות מן התורה ולפיכך איהו דקאמר דלב"ה אין חייב על האחרות משום טמא אוכל טהור א"כ ש"מ דהוא אמר אין הנשוך דבר תורה דהא לדידיה אין חילוק בין טבול יום לשאר טמא לענין אכילת האחרות ואי ס"ד דס"ל לר"ל דבעלמא נשוך מן התורה הוי חיבור מאי האי דקאמר לב"ה הדא אמרה שאין חייבין וכו' ואי דהוי חיבור מן התורה בעלמא פשיטא דאין חייבין על אכילות אחרות משום טמא אוכל טהור דהא מיהת נפסלו כולן ומאי קמ"ל אלא ודאי דס"ל לר"ל דבעלמא אין הנשוך תורה והלכך איצטריך ליה לאשמועינן דלב"ה מיהת חיבור הוי לקולא לענין אכילות אחרות שאין חייבין עליהן משום טמא אוכל טהור:
גמ' <b>ניחא שני שמות ממין אחד.</b> מסתברא שהן מצטרפין לאסור הואיל ומין אחד הן אלא משני מינין משם אחד בתמיה אמאי מצטרפין הא מסתמא שני מינין יש להן טעם משונה זה מזה והיאך יהיו מצטרפין כדי לתבל וליתן טעם:
<b>במיני מתיקה שנו.</b> כלומר היינו טעמא דמצטרפין הן דהכא במאי עסקינן שהן כולן מיני מתיקה ואע"פ שטעם זה אינו כטעם זה מכל מקום כולן ראוין הן למתק את הקדירה ולפיכך מצטרפין הן:


'''{{עוגן1|והתנינן}}.''' בהאי תוספתא דלעיל ואם לאו וכו' אלמא דנשוך דבר תורה ומשני ר' הושעיא תיפתר שבאו הד' רבעין מעיסת הנשוך כלומר שכבר היו בהעיסה שהיה בה כשיעור חיוב חלה והפריד ממנה אותן הד' רבעים לצרפן לרובע השאור הזה ולפיכך מהני כאן הנשיכה א"נ שבא מעיסת הנשוך אשאור קאי וכלומר דהאי דתנינן שאור שנטל מהעיסה שלא הורמה חלתה מיירי בעיסה שלא נתחייבה בחלה אלא מחמת הנשיכה והלכך הוא דמהני ביה השתא נשיכה דאע"ג דאין הנשוך ד"ת הרי כל אותו חיוב החלה שעל השאור ג"כ מעיסת הנשוך הוא ואם זה אינו מן התורה אף חיובו שבתחלתו אינו מן התורה ועיקר:
Segment 3


'''{{עוגן1|ר'}} זעירא בעי או מה פליגין וכו'.''' כלומר או דילמא דנימא דבמה פליגי ר"י ור"ל בנשוך מאליו כהאי דתנינן העושה שני קבין וכו' דלר"ל אין חיוב חלה שבא מחמת הנשוך מן התורה אבל אם השיכו בידו כהאי דאיירינן הכא אפשר דכ"ע מודים שהנשוך חיבור מן התורה הוא מכיון שעשאו בידים:
<b>שלשה נותני טעמים הם.</b> כלומר שלשה דינין חלוקין הן בנותני טעמים שיש שאפי' נותן טעם הוא לשבח אעפ"כ מותר ויש שאע"פ שנותן הוא טעם לפגם אסור הוא ויש שאם נותן טעם לפגם מותר הוא כדמפרש ואזיל:
<b>כל שהדיוט טועמו.</b> שאינו אומן ובקי בנתינת טעמים לידע טעם פלוני ופלוני ראוי הוא לקדירה זו וזה ראוי לזה ואם הוא טועמו לאותה קדירה ואומר קדירה זו אינה חסירה כלום ואינה צריכה תבלין:
<b>ונפל.</b> תבלין אחד של איסור לתוך הקדירה זו הוא נותן טעם לשבח מותר כלומר כגון זה אע"פ שנותן טעם לשבח הוא אפ"ה מותר דמכיון שאף הדיוט כשטועם את הקדירה אומר שאינה צריכה תבלין א"כ הטעם שנותן התבלין הזה בה אינו כלום שאינה צריכה ואנן דאסרינן נותן טעם לשבח היינו אם משביח הוא את הקדירה מכח זה ובלא התבלין לא היה בה טעם ראוי לאכילה דזהו נותן טעם לשבח שאסור:
<b>ואפי' אמר תבלין פלוני יש בקדירה זו וכו'.</b> האי ואפי' אמר אהדיוט קאי וחלוקה שניה היא וכלומר שגם בחלוקה זו והיא החלוקה של נותן טעם לפגם המותר סמכינן אהדיוט שאם אומר אני מרגיש בטעם תבלין פלוני שכבר ניתן בקדירה זו ותבלין זה פוגם הוא את הקדירה סמכינן עליה וזו היא שאמרו נותן טעם לפגם מותר שמכיון שנודע לכל הוא שתבלין זה פוגם ואפי' ההדיוט מרגיש בו אף אם התבלין של איסור מותר לפי שנותן טעם לפגם הוא:
<b>וכל שהאומן טועמו וכו'.</b> כלומר ויש שאע"פ שהוא נותן טעם לפגם אסור הוא וזהו כגון שצריך אומן להרגיש בטעם התבלין הזה ואם דווקא האומן שטועמו ואומר תבלין זה הוא בקדירה זו ופוגמה זהו שאמרו שאע"פ שהוא נותן טעם לפגם אפ"ה אסור מכיון שאינו מרגיש בהפגם אלא האומן וחיישינן דלמא אתי למיטעי בפעם אחרת שלא ימצא האומן לטועמו ויאמר על שאינו פגום שהוא פגום ולפיכך אמרו שכל שההדיוט מרגיש בה שהוא לפגם זהו הנותן טעם לפגם שמותר:


'''{{עוגן1|אפי'}} תימר וכו'.''' ודחי לה הש"ס דאפ"ת דגם בהשיכו בידו הוא המחלוקת ולר"ל אין הנשוך תורה ואפ"ה לא קשיא לר"ל דנאמר רשב"ל כדעתיה דאמר בשם תזקיה דטבל דכה"ג דאיירי במתני' בטל ברוב ור' יוסי וכו' והאי פלוגתא דחזקיה ור' יוחנן הוזכרה לעיל בכמה מקומות ועיקרה בריש פ"ד דתרומות וכדפרישית שם דבטבל שלא הוברר פליגי דאי בטבל ממש לא פליגי בהא דתני בהדיא בסתם מתני' דהכא דהטבל אוסר בכל שהוא במין במינו והכא נמי כגון שהשאור שהוא טבל בא מעיסת הנשוך שלא הוברר לשם טבל וכדאוקי רב אושעי' אלא דמפסיק בהא דבעי ר"ז ודחי לה דלעולם פליג ר"ל אף בהשיכו בידו וס"ל דאין הנשוך תורה והא דמהני הכא לענין חיוב חלה היינו טעמא אליבא דר"ל משום דס"ל טבל דכה"ג בטל ברוב הוא וא"כ כשנתערב בה עיסה שהורמה חלתה מן הדין פטור הוא מן החלה שנתבטל בתוך העיסה אלא מדרבנן הוא שהצריכו להפריש החלה בשיצטרף עמו ד' רבעים והלכך הוא דמהני ביה נשיכה ולקמן מקשי על דר"ל ממתני' ומפרק לה:
Segment 4


'''{{עוגן1|אעלין}} עובדא קומי ר' יסא.''' היאך לפסוק להלכה דאע"ג דהלכתא כוותיה דר' יוחנן לגבי דר"ל משום דסברין מימר שנים רבין על אחד דחזקיה ור' יוסי בר' נהוראי קסברי בטל ברוב והן רבין על רבי יוחנן אבל לא שמיעין להו הא דאמר ר' סימון בשם ריב"ל דסבירא ליה כוותיה דר' יוחנן דאין הטבל בטל ברוב:
<b>כל האיסורין.</b> שנתבשלו עם ההיתר מין במינו שאי אפשר למיקם אטעמא משערין את האיסור כאלו הוא בצל וקפלוט ואם היה נותן טעם בשיעור ההיתר שהוא לפנינו אסור וגרסינן להא לעיל בריש פרק י' דתרומות ובפ"ו דנזיר בהלכה א':
<b>עד כדון וכו'.</b> עד כאן לא שמענו אלא בדבר שדרכו להשתער בבצל וקפלוט כלומר שרגילין ליתן לדבר הזה לתוך הקדירה כפי השיעור שנותנין בצל וקפלוט לתוכה וזהו דרכו להשתער כמוהו אבל דבר שאין דרכו להשתער בבצל וקפלוט לפי שנותנין ממנו לקדירה או פחות או יותר ממה שנותנין הבצל והקפלוט לתוכה והלכך אין אתה יכול לשערו בבצל וקפלוט ובמה אתה משערו:
<b>הכמון.</b> זרע כמון כמוזכר בהכתוב כמון וקצח ואם נתערב האיסור ממנו לתוך היתר במה אתה משערו שודאי אין לשערו לזרע כמון כאלו הוא בצל וקפלוט:


'''{{עוגן1|והתנינן}} ואם לאו מוציא חלה אחת על הכל.''' ואם שאור הטבל בטל ברוב אמאי צריך להפריש חלה וקשיא לריש לקיש:
Segment 5


'''{{עוגן1|כל}} עמא מודיי הוא שמפריש.''' אף ר"ל מודה שצריך להפריש חלה כדפרישית לעיל ובמה פליגין אם יש לחוש להפרשה שנייה כלומר בפעם שנייה כדמפרש ואזיל דמ"ד אין הטבל בטל ברוב והויא העיסה כולה טבל ומתחייב בחלה מדינא אם ארימת שהפריש החלה והדר נפלה לאתר חורן למקום אחר חושש הוא להפרשה שנייה כלומר דנעשה זה. מדומע וצריך להפריש גם ממנו אבל למ"ד הטבל בטל ברוב מפריש הוא החלה ואם לאחר שהפרישה נפלה למקום אחר אינו חושש להפרשה שנייה דמה שהפריש בתחילה אינו אלא מצד חומרא בעלמא דמן הדין הטבל בטל ברוב:
<b>אמר רבי יודן.</b> דאיכא למיפשט להא מהאי דלעיל דכי לא כן אמר רבי אבהו לפרש המתני' דבמיני מתיקה שנו ולפיכך אף שני מינין מצטרפין הן והואיל וכולן ראויין למתק את הקדרה ואם כן מסתברא היא דאלו מיני מתיקה משתערין הן כאלו הן בצל וקפלוט שהרי דרכו ליתנו לתוך הקדירה ולמתק את התבשיל כמו דרך בצל וקפלוט ומדמוקי להמתני' במיני מתיקה דוקא שמעינן דלטעמא משום דהואיל והן כבצל וקפלוט ואתה יכול לשער אותן כשיעורן הלכך מצטרפין אפי' הן שני מינין משום דשיעור אחד להן והשתא דייקינן הא שאר כל איסורין שאין דרכן להשתער בבצל וקפלוט לפי שאין שיעור נתינתן לתוך הקדירה שוין לנתינת בצל וקפלוט לתוכה וממילא אי אפשר לשער בהן ומשערין אותן במינן כמה דרכן להנתן בקדירה לפי אותו המין ומהאי טעמא נמי לא מצי לאוקי להמתניתין בשאר מיני איסורין משום דכל חד וחד במינו דוקא הוא שמשתער וא"א לשני מינין מהן להצטרף יחד דאי אתה יודע לשער אותן ושמעינן מיהת דשאר איסורין במינו הוא שמשערין אותן וכן הכמון משערין אותן במינו:


'''{{עוגן1|א"ר}} בא מה פליגין וכו'.''' גרסי' להא לעיל בפ"ה דמעשרות בהלכה ב' דבעי למימר דלא פליגי ר"י ור"ל אלא בטבל שהוא דבר תורה אבל בטבל שנטבל מדבריהן כגון שזרע בעציץ שאינו נקוב וכיוצא בזה שאין בו חיוב תרומה ומעשרות אלא מדבריהם כ"ע מודים שהטבל כזה בטל ברוב:
Segment 6


'''{{עוגן1|התיב}} ר' בא בר כהנא.''' על זה לפני ר' יוסי דהא תנינן במתני' כיוצא בו זיתי מסיק וכו' שאם אין לו פרנסה ממקום אחר מוציא מהן תרומה ותרומת מעשר על הכל וכי טבל דכה"ג לא טבל שנטבל מדבריהן הוא שהרי סתם זיתים להוציא שמן מהן עומדים וכן הענבים להוציא מהן יין ומתני' סתמא קתני ומשמע דאף בזיתים וענבים כגון אלו הדין כן והרי עדיין לא נגמר מלאכתן וא"כ אין הטבל אלא מדבריהם ואפילו הכי קתני דרואין אותן כאלו כולן טבל:
<b>ר' מנא לא אמר כן.</b> כהאי דר' יודן דבעי למיפשט מההיא דר' אבהו בשם ר' אלעזר דלעיל דגם הכמון משערין אותו במינו אלא כך הוא דשאר כל האיסורין בודאי אתה יכול לפשוט דלא כן אמר ר' אבהו וכו' וכלומר דהיינו טעמא דמיני מתיקה מצטרפין בשני מינין מפני שטעמן שוה והשתא הכי הוא דדייקינן לענין השיעור במיני מתיקה הואיל וטעמן שוה ואתה יכול לעמוד על שיעורן שתוכל לשער אותן כאלו הן בצל וקפלוט ולפיכך אמרינן נמי דמצטרפין הן ומשערין אותן בכך אבל שאר כל האיסורין שאין טעמן שוה וא"א לעמוד על שיעורן ואין אתה יכול לשער אותן בבצל וקפלוט והלכך נמי אין מצטרפין אלא כל אחד ואחד בלבדו ומשתער הוא לפי טעמו אם היה מתערב בשאינו מינו:
<b>הכמון צריכה.</b> והשתא לא נפשט מהאי דלעיל אלא שאר כל האיסורין וכדאמרן אבל הכמון אכתי צריכה למיבעי לן ולפי שאין הכמון לנתינת טעם ואין מדרך להשתמש בו כשאר התבלין לתוך הקדירה אלא שנותנין ומפזרין אותו על הלחם או על שאר דבר היבש ולריחא בעלמא כמו הקצח ואנן לא פשטינן אלא דבר שהוא לנתינת טעם בשאר כל האיסורין וכדפרישית וא"כ אם נתערב כמון של איסור בשל היתר במין במינו איכא לספוקי כיצד משערין אותו אם שיעורו כשאר כל האיסורין או לא:


'''{{עוגן1|א"ר}} מנא קיימתיה.''' להמתני' דבשמן של זיתי מסיק שנתערב עם שמן זיתי ניקוף מיירי וכן בענבים שנתערב היין של זה עם היין של זה דכבר נגמרה מלאכתן והטבל מדבר תורה הוא:
Segment 7


'''{{עוגן1|והתנינן}}.''' בפרק דלקמן בהלכה ו' נוטל אדם כדי חלה מעיסה שלא הורמה חלתה וכו' שעושה עיסה טהורה ואינו מפריש חלתה ומניחה להיות מפריש ממנה והולך שיהו חלות על עיסות אחרות ואפי' נטמאו העיסות אחרות ובלבד שיהו דמאי כדמסיים שם במתני' והיינו שיהיו ספק אם הורמה חלתן או לא מפני שחלת דמאי כזה ניטלת מן הטהור על הטמא ושלא מן המוקף קתני מיהת שמפריש עליה והולך ומשמע עד שתהא עיסה זו כולה לשם חלות על אלו עיסות האחרות והשתא קשיא דלדידך דקאמרת הטבל בטל ברוב אמאי צריך שתהיה כולה לשם חלה הא מכיון שקידש רובה לשם חלה תיבטל המיעוט הנשאר ברוב ויתן אותה בעיסה אחת להתבטל:
<b>ר' אבהו בשם ר' יוחנן כל נותני טעמים אין לוקין עליהן וכו'.</b> כשיחנני ה' ברוב רחמיו ורוב חסדיו להדפיס חיבור הלזה צריך להעתיק כל זה במסכת נזיר וכן בהלכה דלקמן ממסכת ע"ז ולהעתיק כל אחד ואחד במקומו מפני שהוא חיבור אחר ולמען לא יחסר המזג. סוגיא זו עד סוף הלכה תמצא מבואר בחיבורי על סדר נשים בפ"ו דנזיר בהלכה א' בדף יד ע"א ע"ש:


'''{{עוגן1|אמרי}} ברושם.''' הכא במאי עסקינן ברושם כל חלה וחלה בעיסה זו עד כאן לשם חלה אחת ועד כאן לשם חלה שנייה וכן כולה דהשתא מכיון דקרא שם חלה על כולה אינה בטלה כלל ואפי' המיעוט הנשאר ממנה דחלה אינה בטילה ברוב דדינה כתרומה:
Halakhah 6


'''{{עוגן1|תדע}} לך שהוא כן.''' דבמסיים. המקום מהני שלא יבטל ברוב דתנינן תמן לעיל בפ"ה דדמאי בהלכה ב' הרוצה להפריש תרומה ותרומת מעשר כאחת נוטל א' מל"ג ושליש וכו' הרי זה בצד זה מעשר וכו' כדפרישית שם ולאיזה דבר הוא מסיים המקום לכל אחד וא' כדתנינן שם לא כדי שלא יבטל ברוב. כצ"ל:


'''{{עוגן1|א"ר}} יצחק בר' אלעזר.''' מהתם לאו ראיה דאיכא למימר מטעמא אחרינא הוא דהויא שלא יהא אומר תרומת הכרי הזה וזה בזה כלומר שלא יהא זה כאומר על שני כריים שהן לפניו לתרום ואומר על אחד תרומת הכרי הזה יהיה בצפונו או בדרומו כחכמים דפליגי על ר"ש לעיל פ"ג דתרומות בהלכה ה' דסבירא להו שצריך לקבוע המקום להתרומה ואח"כ חזר ואמר על הכרי השני ותרומה של זה יהיה ג"כ בזה ולא פירש היכן דאיכא דס"ל בתרומות שם דכה"ג לא מיקרי קביעת מקום לתרומת כרי השני משום דאמר סתם ושל זה בזה והיינו נמי טעמא דמתניתין דדמאי דאם אינו אומר הרי זה בצד זה הרי הוא כאומר וזה בזה דלא הוי קביעת מקום ולא מטעמ' דביטול ברוב נגעו בה:


'''{{עוגן1|חזר}} ר' יצחק.''' מדבריו ואמר לא אמרנא כלום למידחי בהא להאי טעמא דר"ל דכי לא ר' יוחנן הוא דמקשי הכא לר"ל ממתני' דפ' דלקמן ושני ליה ר"ל ברושם ומייתי ראיה ממתני' דדמאי והשתא היכי מצינא למידחי לטעמ' דר"ל ולמימר דטעמא דהתם שלא יהא כאומר תרומת הכרי הזה וזה בזה הא לר' יוחנן כי אמר כן מהני דהא בהדיא אמר ר' יוחנן בתרומות שם דשפיר מיקרי קביעת מקום אף לתרומת כרי השני כדאמר התם טעמא משום דכיון שציין תרומת כרי הראשון בו אמרינן דמקום שנתרמה וכו' כלומר מקום המסויים שנסתיימה תרומת הראשון שם ג"כ נסתיימה תרומתו של כרי השני לפי שדעתו היה שאצל תרומת הראשון תהיה תרומת השני וה"ז כמי שקבע מקום גם לתרומת השני:
Segment 1


'''{{עוגן1|לקט}} דלעת וכו'.''' תוספתא היא בריש פ"ה דתרומות ומשום דאיירי בקביעות מקום תרומה וברושם מייתי לה ומשום הך פלוגתא דלעיל כדלקמן:
מתני' <b>שאור של חולין ושל תרומה וכו' לא בזה כדי לחמץ וכו'.</b> אלא ע"י צירוף שניהם נתחמצה ר"א ס"ל דאחר האחרון אני בא ואם החולין נפל באחרונה מותר והיינו כשקדם וסילק את השאור של תרומה קודם שנפל של חולין שאעפ"י שהתחילה העיסה להחמיץ קצת מחמת השאור של תרומה מ"מ הואיל וסילקו נתבטל טעמו אבל אם לא קדם וסילקו ונתחמצה ע"י שניהם ס"ל לר"א דזה וזה גורם אסור וחכמים אומרים בין כך ובין כך לעולם אינו אוסר עד שיהא בהאיסור לבד כדי לחמץ אבל אם ההיתר ג"כ מועיל הו"ל זה וזה גורם ומותר וכן העיד יועזר איש הבירה וכו' וכן הלכה וכדקיי"ל בעלמא דכל זה וזה גורם מותר הוא:


'''{{עוגן1|לקט}} דלעת להיות מפריש עליה והולך.''' שהניחה להיות מפריש עליה וממנה תרומה לשארי דלועין שילקטם ה"ז לוקט ובא ורושם וכו' כלומר שכשלוקט דלעת זו להיות מפריש עליה תרומה לכל מה שילקט אח"כ צריך שיהא רושם בה עד כאן תרומה בשביל כך ועד כאן תרומה בשביל כך וכן כולה דברי ר' רשב"ג אומר א"צ שירשום אלא תורם ומחשב כמות שהוא למוד לתרום בעין יפה או בבינונית:
Segment 2


'''{{עוגן1|הוון}} בני הישיבה בעיי מימר.''' דהך פלוגתא דתנאי תליא נמי בהא דפליגי ר"י ור"ל לעיל דמ"ד צריך שירשום עד כאן וכו' משום דס"ל טבל בטל ברוב ואם לא ירשום התרומה אפשר אחר שיטול ממנה הרוב לתרומה ויתערב המיעוט שישאר בה באחרים שכבר נתרמו יתבטל הטבל המועט ברוב לפיכך רושם הוא לכל חלק וחלק תרומה שיש בה על האחרות שלא תתבטל ברוב ומ"ד לוקט ותורם ומחשב וכו' לא חייש כלל לזה משום דבלא"ה אין הטבל בטל ברוב כך היה סלקא אדעתייהו למימר הכי:
גמ' <b>תמן תנינן וכו'.</b> בפ"ה דע"ז בהלכה י"א ושם תמצא כל הסוגיא זו עד סוף הלכה ובארתי שמה:


'''{{עוגן1|א"ר}} בא.''' דלא היא דלאו היינו טעמא דפלוגתייהו דתנאי בתוספתא אלא כדי שיהא זקוק ליתן לשבט ביניהון כלומר דהא איכא בינייהו ובהא הוא דפליגי דמ"ד רושם הוא עד כאן תרומה וכן כולה משום דס"ל משהיה דעתו ללקוט דלעת זו להניחה מפריש ממנה תרומה כבר זקוק הוא ליתן אותה להכהן בשביל תרומה הלכך צריך הוא שירשום עד כאן לתרומה בשביל אלו ועד כאן תרומה בשביל אלו כדי שתנתן כולה להכהן לשם תרומה כמו שהיתה דעתו בשעת לקיטתה ומ"ד דא"צ שירשום משום דס"ל דאע"פ שהיתה מחשבתו בתחילה להניחה כולה בשביל תרומה אפ"ה אינו זקוק לכך דיכול להפריש ממנה תרומה אחת או שתים על איזה שירצה ואח"כ יכול להפריש עליה ממנה גופה או ממקום אחר עליה והיינו דקאמר תורם ומחשב וכו' כלו' כמות שהוא למוד לתרום בכל פעם ומאיזה שירצה:
Halakhah 7


'''{{עוגן1|היה}} צריך לתרום וכו'.''' סיפא דהתוספתא דהתם היא מי שהיו לו חביות של יין בבור והיה צריך להפריש עליה' תרומה ד' או ה' חביות כפי שהוח רגיל לתרום ובתוספתא שם גריס היה צריך להפריש מעשר או מחמש עשרה וכו' והיינו הך שצריך להפריש לפי מה שיש לו. מעלה את הראשונה וכו' דברי רשב"ג דס"ל דיכול להפריש מקצת מקצת תרומה עד שישלים שיעורה ורבי אומר שצריך להעלות את כולן לפי מה שצריך להפריש וקורא עליהן שם תרומה ביחד דס"ל דאינו יכול להפריש תרומה במקצת מקצת:


'''{{עוגן1|הוון}}.''' בני הישיבה בעיי מימר גם על הך סיפא דפליגי בהאי פלוגתא דר"י ודר"ל דלעיל דמ"ד דמעלה אחת אחת וקורא לשם תרומה לזו אחר זו משום דס"ל דטבל בטל ברוב והלכך אם לא נקרא שם תרומה עד שיעלה את כולן מה שצריך לתרום חוששין אנו שמא אחר שיפריש הרוב מהן לתרומה יניח המועט הנשאר בהן שיתבטלו ברוב ואידך לא חייש להכי וכו'. ומיהו נראה דאיפכא צריך להיות לפי הך דלעיל בדלעת ונתחלף הגי' וה"ג דמ"ד מעלה את כולן על פי הבור הטבל בטל ברוב ומ"ד מעלה את הראשונה על פי הבור אין הטבל בטל ברוב. דלמ"ד מעלה את כולן משום דחייש דאם לא יעלה את כולן אפשר אחר שיעלה הרוב מהן לשם תרומה ישאר המיעוט מהן בבור והן טבל שיתבטלו ברוב החביות של חולין בבור אבל משיעלה כולן הראוין לתרומה ויקרא עליהן שם תרומה אין תרומה בטלה ברוב וליכא למיחש להכי ואידך ס"ל דמעלה אחת אחת וקורא שם תרומה דלא חייש שישאר המיעוט בבור להתבטל דאין הטבל בטל ברוב וגי' זו עיקרית למאי דס"ד דהוון בעיי מימר וקאמר ר' אבוהו בשם רבו יוחנן דלא היא אלא היקף ביניהון אם מעכב הוא מה שאמרו חכמים שצריך לתרום מן המוקף או לא דמ"ד מעלה כולן על פי הבור תורם מן המוקף כלומר דה"ק אינו קורא שם תרומה על אחת אחת שמעלה אותה שתהא תרומה על אותן שבבור דזה לא הוי מן המוקף הלכך צריך שיעלה את כולן מה שיש בבור ותורם עליהם כדי שיהא תורם מן המוקף ומ"ד מעלה את הראשון מן הבור ס"ל דאין תורם מן המוקף כלומר דלא אמרו מן המוקף אלא למצוה בעלמא והלכך אפי' לא העלה אלא אחת מהן וקרא עליה שם תרומה אין בכך כלום:


'''{{עוגן1|ר'}} שמואל.''' קיבל מר' אבוהו בשם ר' יוחנן דמחליף את הדבר ואיפכא הויא בענין דאוקי פלוגתייהו והכי פליגי דמ"ד מעלה את הראשונה על פי הבור תורם מן המוקף כלומר דס"ל דזה הוי כמו דתורם מן המוקף משום דסתם חביות שמעלין אותם מן הבור עדיין פתוחות הן ואין מדרך לסתום אותם אלא למעלה והלכך ס"ל דהוי כתפוסה אחת ואע"פ שאין כולן למעלה וכהאי דתנינן לעיל במעשר שני ותורם מאחת על הכל ואידך דקאמר מעלה כולן על פי הבור אין תורם מן המוקף כלומר דס"ל דאי לאו הכי אלא שתורם עד שלא יעלה את כולן נמצא אין זה תורם מן המוקף דהוי כזה בבית וזה בעליה דלא הוי מן המוקף:
Segment 1


'''{{עוגן1|א"ל}} ר' זעירא ואינו מעורב ע"י גידין.''' הך דר"ז לעיל היא שנויה בהל"ד דר' בון הקשה לו בהאי דהתם דאם יש בשל ישראל כשיעור וכו' והשיב לו כן ולא שייך מילתיה לכאן ואפשר דהש"ס מייתי ליה הכא לסייוע להאי מ"ד דסובר דהוי כמן המוקף הואיל ופתוחות הן וזה הוא כסברא דר"ז דלעיל דהשיב כך לר' בון דהלא מעורב הוא ע"י גידין וחוטין הנמשכין ממנה וה"נ מכיון דפתוחות הן מסתמא נמשך חוט הקילוח מהן כשמעלה אותן מן הבור והוי כמחוברין כולן זע"ז וה"ז כתורם מן המוקף:
מתני' <b>כלים שסכן בשמן טמא וכו' ר"א אומר אחר הראשון אני בא.</b> ומפרש בגמרא טעמיה דר"א משום דקסבר הראשון מוציא את האחרון כלומר כשסך הכלי בשמן וחוזר וסך הראשון הוא שנפלט ויוצא לחוץ ומוציא גם האחרון עמו לפי שכשסך בפעם שנייה נבלע זה בהסיכה הראשונה והלכך כשהראשון הוא שמן טמא הוא שנפלט וסיכה שניה שהוא של שמן טהור נטמא מפני שנבלע בשמן הטמא ונפלטת עמו ומטמא את הנוגע כדין טומאת משקין ואם הראשון הוא הטהור נבלע סיכה שניה של שמן טמא בהראשון ונתבטל וחכמים ס"ל דאחר אחרון אני בא שאחרון אחרון הוא שנפלט והראשון הוא שנתבטל בו והולכין אחר האחרון אם הוא טמא או טהור ומתני' איירי בכלים שאינן מקבלין טומאה כגון כלי גללים וכלי אבנים ואדמה וכיוצא בהן אבל אם היו הכלים מקבלים טומאה א"כ כשסכן בשמן טמא נטמאו הכל וכשחוזר וסכן נטמא שמן הטהור מחמת הכלי לכ"ע:


{{מרכז|<big>'''הדרן עלך אוכלין עראי'''</big>}}
Segment 2
תחילתדףכאן ד/א
'''{{עוגן1|}} שתי נשים שעשו שני קבין ונגעו זה בזה.''' אפי' הן נושכות זו מזו אין מצטרפין ואפי' הן ממין אחד ומפני שסתם נשים מקפידות זו על זו להכי נקט נשים וה"ה בשני אנשים אם הן מקפידין זה על זה אין מצטרפין וכן אם ידוע הוא שאינן מקפידות אף בשל שתי נשים מצטרפות הכי קאמר בגמרא והא דקתני הכא שני קבין זהו אליבא דהילל פ"ק דעדיות דאמר מקביים לחלה אבל הלכה כחכמים דאמרי חמשת רבעים קמח חייבין בחלה וכסתמא דמתני' דלעיל בפ"ק ובזמן שהן של אשה אחת וה"ה של איש אחד דמסתמא אין מקפיד על שלו שלא יגעו זה בזה וחייב במין במינו כדמפרש במתני' דלקמן וכן אם ידוע שמקפיד שלא יגעו העיסות זו בזו אפי' של חלה אחת או של איש אחד אינן מצטרפות ואפי' במין במינו:


'''{{עוגן1|מתני'}} איזהו מין במינו.''' שאמרנו במתני' דלעיל דאם העיסות נוגעות ונושכות זו מזו מצטרפין. הן במין במינו:
גמ' <b>מה טעמא דר"א וכו'.</b> כדפרישית במתני':


'''{{עוגן1|החטין}} אינם מצטרפות עם הכל.''' לא בשעורין ולא בשבולת ושיפון שהן מין שעורין ואין החטים מצטרפות אלא עם הכוסמין בלבד שהכוסמין מין חטים הן ואף מין שעורין לענין שמצטרפין הכוסמין גם עם השעורין ושבולת שועל ושיפון וכדמסיים ואזיל שהשעורין מצטרפות עם הכל חוץ מן החטים משום שהחטין בעצמן עם השעורין בעצמן ודאי שני מינין הם:
Segment 3


'''{{עוגן1|ר'}} יוחנן בן נורי אומר שאר המינין מצטרפין זה עם זה.''' ר"י בן נורי לאיפלוגי אתא את"ק בהא דקאמר שהחטין אין מצטרפות עם הכל אלא עם הכוסמין וא"כ לדידך השיפון ושבולת שועל אין מצטרפות עם החטים ועלה הוא דפליג וקאמר שאר המינים והן כוסמין ושבולת שועל ושיפון מצטרפות זע"ז דכמין אחד חשובין וא"כ כמו דהכוסמין מצטרפות עם החטים כדקאמרת ה"ה נמי אלו שאר המינין והן שיפון ושבולת שועל מצטרפות הן עם החטים דהרי אלו הג' מין אחד הן חשובין וכשם שהכוסמין מצטרפות עם החטים כך השיפון ושבולת שועל מצטרפות עם החטים מלבד החטים והשעורים בעצמם בהא מודינא לך דודאי שני מינין הן והלכה כת"ק:
<b>דתנינן תמן.</b> בריש פ' י"ב דפרה צלוחיתו של מי חטאת שפיה צר וכשטובל האזוב בה כדי להזות צריך לדחוק ולהוציאו טובל ומעלה כדרכו ומזה ממנה פעם ראשונה ושניה ולא חיישינן שמא מתוך דוחק הכלי נשארו מקצת מי חטאת שטבל בהן או בצידי הכלי או בפי הכלי ונמצא כשטובל עוד בפעם שניה להזות אין זו טבילה דהמים שהן על האזוב לא באו אלא מן צידי הכלי או מפיו קמ"ל דלא חיישינן להא ור' יהודה אומר הזייה הראשונה הוא שמזה ממנה אבל כשחוזר וטובל בה את האזוב כדי להזות בשניה אמרינן שמא במה שנשאר מהזייה הראשונה בצדי הכלי או בפיו הוא טובל ואינה טבילה והיינו דקאמר רבי יהודה ור"א שניהם אמרו דבר אחד דכמו דר' יהודה ס"ל שהראשון מוציא את האחרון וכלומר שהזייה בפעם אחרונה היא באה מטבילת הזייה הראשונה וכן הכא ר"א ס"ל דשמן שסך בראשון הוא מוציא את האחרון דכשסך באחרונה נגע בסיכה הראשונה שנשארת על הכלי וזהו כהאי דרבי יהודה דהתם ולפיכך ס"ל נמי דבדינא דמתני' הולכין אחר הראשון דכשנפלט הוא נפלט השני עמו שהוא בטל בהראשון:


'''{{עוגן1|גמ'}} אמר ר' יוחנן סתם אשה אחת וכו'.''' כדפרישית במתני':
Segment 4


'''{{עוגן1|אם}} אינה מקפדת.''' לדידך דאמרת דאשה אחת שהיא מקפדת עשו אותה כשתי נשים ומתני' באשה אחת שאינה מקפדת על העיסות אם נוגעות זו בזו מיירי ואם אינה מקפדת למה היא עושה אותה בשני מקומות ולא הכל בעיסה אחת:
<b>עד כדון בשסך מכאן וכו'.</b> כלומר דמצינן למימר דלא אמר ר"א אלא בשסך מצד הפנימי של הכלי ומצא שנפלט מצד החיצון שכנגדו או איפכא דבהא שייך לומר דמכיון דלדידיה הראשון הוא העיקר והוא שנפלט ומפליט להאחרון עמו הולכין אחריו:
<b>סך מכאן ומצא מכאן מה אמר בה ר"א.</b> אלא אם סך מצד הכלי הזה ומצא שנפלט מצדו השני ולא כנגדו בהא איכא לספוקי מה אמר בה ר"א דבכה"ג יש לומר שהראשון נבלע הוא בהכלי ולפיכך לא נפלט בהצד שכנגד הסיכה וכשחזר וסך באחרונה אפשר שזה לא נבלע בהראשון אלא שיצא ונפלט במקום האחר של הכלי ואחר מה הולכין לר"א בכה"ג:
<b>נשמעינה מן הדא.</b> דאמר ר' יוחנן אליבא דרבי יהודה דלא סוף דבר בצלוחית פליג ר' יודה אלא אפי' בספל שהוא רחב ס"ל נמי לר' יהודה דחיישינן שמא בטבילה להזייה שנייה נגע במה שנשאר מטבילת הזייה הראשונה על צדדי הכלי והא דקתני התם צלוחית לאשמעינן רבותא אליבא דרבנן דאפי' בצלוחית שפיה צר לא חיישי:
<b>ואמר רבי יוחנן.</b> גופיה לעיל דר' יהודה ור"א שניהן אמרו דבר אחד והשתא וכי אית לך למימר תמן בשסך מכאן ומצא בצד השני בתמיה. וכלומר וכי יש לך לומר דשם מיירי כגוונא דמתני' לפי הס"ד דידך דכאן בשנפלט מצד שכנגדו הוא דמיירי דוקא והתם נמי בשהטבילה של הזייה שניה הוא בצד הכלי של טבילת הזאה ראשונה בדווקא הא ודאי לא שהרי אפי' בספל קאמר ר' יוחנן דפליג ר' יהודה וחייש וא"כ ע"כ וכי לא בשסך מכאן ומצא מכאן הוא דמיירי התם וכלומר כעין גוונא דסיכה מכאן ומוצא מכאן שאפי' אם טבילת הזייה שנייה היא לא שכנגד טבילת הזאה ראשונה חייש ר' יהודה. וא"כ אוף הכא לר"א בשסך מכאן ומצא מכאן ג"כ ס"ל דהולכין אחר הראשון דלעולם תלינן דהראשון הוא שנפלט ואפי' שלא כנגד הסיכה ומפליט את האחרון עמו לפי שנבלע בו כדאמרן:


'''{{עוגן1|בשאין}} לה מקום ללוש.''' את כל השיעור כאחד:
Halakhah 8


'''{{עוגן1|מילתיה}} דר' יונה אמר.''' כלומר ש"מ ממילתיה דר' יונה דמוקי לה בשאין לה מקום ללוש אם כן אם היה לה מקום ללוש את כל השיעור כאחד ואעפ"כ היא עושה אותן בשני מקומות מסתמא מקפדת היא שלא יגעו העיסות זו בזו וקמ"ל דסמכינן אהאי מילתא לדון אותה דמסתמא מקפדת היא:


'''{{עוגן1|נקי}} וקיבר מקפדת היא.''' כלומר אפי' באשה אחת במין אחד אם עיסה אחת מפת נקי והשנייה מפת קיבר מסתמא מקפדת היא ואפי' בשאין לה מקום ללוש את שתיהן כאחת:


'''{{עוגן1|שתי}} דיעות עשו אותן כשתי נשים.''' כלומר ונשים דתנינן לאו דוקא אלא ה"ה בשני אנשים והם שתי דיעות שידוע הוא שדיעות מחולקות להם אין מצטרפין וכדפרישית במתני' ומשום דר' יוחנן לא פירש לזה בהדיא להכי מפרש לה ר' אלעזר:
Segment 1


'''{{עוגן1|שמואל}} בר אבא בעי אפי' רוצות.''' כלומר הא דאמרינן דבשתי נשים שמקפידות הן אינן מצטרפות אי נימא אפי' רוצות הן עכשיו שיתערבו העיסות ביחד לא מהני משום דבתחלת עשייתן מסתמא היו מקפידות או דילמא מכיון שהן רוצות עכשיו שיתערבו מהני ומצטרפות הן ולא איפשיטא:
מתני' <b>שאור של תרומה ושל כלאי הכרם וכו' אסור לזרים.</b> משום דנתחמצה בצירוף אלו ששניהם אסורין להם אבל מותר לכהנים שהרי התרומה מותרת להם ובשל כלאי הכרם לבד לא היה כדי לחמץ:
<b>ר"ש מתיר לזרים ולכהנים.</b> לטעמיה הוא דאזיל דס"ל שני שמות מהאיסור אין מצטרפין:
<b>תבלין של תרומה וכו'.</b> כלומר דכך פליגי נמי בתבלין וקמ"ל דבין בשאור שהוא שם אחד מב' איסורין ובין בתבלין שיש בהן הרבה שמות של תבלין פליגי ר"ש ורבנן והלכה כחכמים:


'''{{עוגן1|יש}} דברים שהן חיבור בחלה.''' לענין חיוב חלה חיבור הן ואין נידונין כחיבור לענין נגיעת טבול יום וכדמפרש ואזיל ויש דברים שהן בהפך:
Segment 2


'''{{עוגן1|חיבור}} בחלה.''' היינו כדתנינן הכא דבשל אשה אחת ומין במינו הוי חיבור ואינן חיבור בטבול יום כדתנינן תמן בריש מס' טבול יום המכניס חלות שעשה מעיסה אחת ומניחן זו על זו ועל מנת להפרישן ולהבדילן אח"כ ונשכו זו מזו ב"ש אומרים וכו' וב"ה אומרים אינן חיבור ומתני' סתמא קתני דמשמע אפי' הן של אשה אחת ומין אחד אינן חיבור לב"ה שאם נגע טבול יום באחת מהן לא נפסלו האחרות:
גמ' <b>שאור של תרומה ושל שביעית וכו'.</b> תוספתא היא בפרק ח' דתרומות:
רבי אליעזר בר' שמעון מתיר לזרים ולכהנים כצ"ל וכן הוא בתוספתא ושם גריס גם ברישא ר"א בר"ש וגי' דהכא נראית מרבנן דקסרין דלקמן :


'''{{עוגן1|בטבול}} יום.''' כלומר ויש דברים שהן נחשבין חיבור לענין נגיעת טבול יום ואינן חיבור לחיוב חלה כדתנינן תמן בפ' שני דטבול יום בשר הקודש שקרם עליו הקיפה והן המרק והתבלין והשומן שקפאו עליו ונעשו כמין קרום ונגע טבול יום בקיפה חתיכות מותרות דאין הקרום חיבור לחתיכות ומדקתני חתיכות מותרות משמע הא שאר כל הקיפה חיבור הוא ואע"פ שלא נגע אלא במקצת ואמאי ואין סופו לחתכו בתמיה א"נ מסיפא דהתם מדייק דקתני נגע בחתיכה חתיכה וכל העולין עמה חבור זה לזה ואמאי וכי אין סופו להפרידן וכן הוא בשאר כל הקיפה והיינו הך ואפילו הכי חיבור הן בטבול יום משום דמיהת עכשיו הן כגוש אחד ואלו בחלה בכה"ג לא הוי חיבור ואינן חייבין בחלה כדאמר ר' יוחנן לעיל בפ"ק בהל"ח העושה עיסה על מנת לחלקה בצק אח"כ בפחות פחות מכשיעור פטורה מן החלה ואע"ג דבתחילה היה כשיעור בהעיסה וש"מ דיש בזה מה שאין בזה:
Segment 3


'''{{עוגן1|גמ'}} מהו שיירתה.''' לת"ק דמתני' בעי שלא הזכיר אלא חטים וכוסמין ושעורין ומהו הדין אליבא דהת"ק בשאר המינין ששייר ולא קתני והן שיפון ושבולת שועל אם מצטרפות הן עם החטים או לא ומשום דקשיא ליה לישנא דהת"ק דבתחיל' קאמר החטים אין מצטרפות אלא עם הכוסמין ולא עם השיפון ושבולת שועל אלמא דשיפון וכוסמין שני מינים הן וכן שבולת שועל וכוסמין והדר קתני השעורין מצטרפות עם הכל והיינו עם הכוסמין ושיפון ושבולת שועל אלמא דכוסמין ושיפון ושבולת שועל כמין אחד הן חשובין וקשיא מילתיה דת"ק אהדדי:
<b>רבי יוחנן בעי.</b> עלה מה בין תרומה אצל הזרים ומה בין שביעית אצל הכהנים תרומה וכו' שביעית אצל הכהנים מותרת בתמיה ובשלמא ברישא דאין בכל אחד כדי לחמץ טעמיה דר"ש דסבירא ליה דשני שמות מהאיסורין אין מצטרפין לאסור אבל בסיפא קשיא וכי שביעית אינה אסורה לכהנים כמו לישראל והרי יש בשאור של שביעית לבדו כדי לחמץ:
<b>חזר ואמר ר' יוחנן.</b> דלא קשיא דתפתר שנפל שאור של תרומה תחילה וחימצה ואח"כ נפל שאור של שביעית דלא באת עכשיו של שביעית אלא לפגום ור"א בר"ש בשיטת אביו קאי וכדמפרש ואזיל מהו בשיטת אביו וכו' כדקאמר לעיל בהל"ה דכל נותן טעם לפגם מותר:


'''{{עוגן1|אמר}} רב הונא אם אומר את וכו' מצטרף עם החטים.''' בתמיה כלומר ומאי קשיא לך דהיכי ס"ד דאם אומר את דהשיפון מין כוסמין הן כדמשמע מסוף מילתיה דהת"ק ותאמר דג"כ עם החטים מצטרף השיפון כמו דמצטרף עם הכוסמין הא ודאי ליתא דלא קאמר הת"ק שהכוסמין אינן אלא מין החטין אלא אף מין חטים קאמר ומצטרפות הכוסמין עם החטים וכן עם השיפון ושבולת שועל שהן מין שעורין מצטרף ג"כ הכוסמין עמהם שאף ממין שעורין הן אבל לא בשביל כך יצטרף השיפון עם החטים כמו שמצטרף הכוסמין עם החטים דלא דמו אהדדי לפי שהכוסמין נמשכות הן לדמיון החטים וכן לדמיון השעורין אבל לא שאר מינין כך:
Segment 4


'''{{עוגן1|שבולת}} שועל וכו'.''' כלומר וכן שבולת שועל ודאי מין שעורין הוא ואינו מצרף עם החטים וכך הן השיפון שהן נחשבות מין שעורים ואינן מצטרפות עם החטים אלא שהכוסמין שהן נחשבות למין חטים ומין שעורין והלכך הן בלבד מצטרפות עם החטים וכן מצטרפות הן עם השעורין ושיפון ושבולת שועל וכן אלו הג' מינין מצטרפות הן ביחד כללא דמילתא שאין לך מין שנמשך לכאן ולכאן אלא הכוסמין בלבד שנחשב כמין חטים וכמין שעורין ומצטרף עם החטים וכן מצטרף הוא עם השעורין ושיפון ושבולת שועל אבל אין אחד מאלו הג' מינין שיצטרף עם החטים להת"ק כדאמרן:
<b>ר' אבא מרי.</b> קאמר דהיינו בשיטת אביו דר"ש ס"ל לעיל בריש פ"ט דשביעית כל הספיחין מותרין כן ר"א בר"ש וכו' והכא בשאור של ספיחי שביעית מיירי ופריך כלום אמר ר"ש לעיל אלא בספיחי ירק דס"ל דלא גזרו חכמים עליהן משום ספיחין בשביעית דילמא בספיחי זרעים בתמיה והרי שאור בא מספיחי זרעים:
<b>וקמת.</b> כלומר וקמה מילתא והמסקנא אליבא דר"ש דהיא ספיחי ירק היא ספיחי זרעים דאין חילוק לדידיה דבתרווייהו ס"ל דלא גזרו עליהן משום ספיחין:


'''{{עוגן1|ר"י}} בן נורי וכו'.''' אית תניי תני אליבא דריב"נ דס"ל דכל המינין מצטרפין זע"ז ואפי' החטים עם השעורין בעצמם ופריך דעל דעתיה דהאי תנא ברא א"כ מה בין נשוך לבלול דהא אמרינן לעיל בפ"ק בהל"א אהא דרמי מתני' אהדדי דלעיל תנינן בריש מכלתין דכל חמשת מינין מצטרפין זע"ז והכא תנינן דדוקא מין במינו ושנינן לעיל כאן בנשוך מתני' דהכא והלכך דוקא במין במינו הוא דמצטרף וכאן בריש מכלתין בבלול בתחילה הקמח ועשה עיסה מכולן ביחד וכל החמשת מינין מצטרפין זע"ז והשתא אליבא דהאי תנא ברא דשני בדריב"ן דכאן ג"כ כל המינין מצטרפין וכי לא מחלק ריב"ן בין נשוך לבין בלול:
Segment 5


'''{{עוגן1|א"ר}} יודן.''' דהא איכא בינייהו להאי תנא ברא אליבא דריב"ן בשחלקן והוסיף עליהן והיינו למאי דאמרינן בפ' דלעיל בהלכה ה' גבי שני ישראל שעשו עיסה משני קבין בשותפות וחלקו והוסיף אח"כ כל א' וא' על חלקו עד שיהא בו כשיעור דלא מהני כלום ופטורין הן מן החלה לפי שכבר היה להן שעת חובה קודם שחלקו ונפטרו כשחלקו וכיון דנפטרו נפטרו דמכיון דאידחי עיסה זו מחיוב חלה אידחי ולא מהני בה השלמה וכדפרישנא התם לטעמא והשתא קאמר הכא דהאי גוונא הוא דאיכא בין נשוך לבלול להאי תנא ברא אליבא דריב"ן דא עשו בתחילה עיסה מן החטים ומן השעורים בשותפות וכגון שהיו נשוכין שלא עשו העיסה מעורסת ובלולה ביחד אלא שזה עשה קב חטים וזה קב שעורין ונגעו זה בזה עד שישוכו ושוב חלקו והוסיפו כל א' וא' על חלקו לכשיעור דנמצא שהן עכשיו חייבין בחלה דלא קאמר ריב"ן אליבא דהאי תנא ברא דאף חטים ושעורין מצטרפין אפי' בנשוך אלא בזמן שהן של איש אחד כדתנינן לעיל ועלה דמתני' דלעיל הוא דקאי אהאי מתני' איזהו מין במינו שמצטרף בשל איש אחד בנשוך וא"כ כאן דבשל שני אנשים הן אפי' להאי תנא ברא אליבא דריב"ן מודה הוא דלא חל עליהן שעת חובה בתחילה דמכיון דהן שני מינין חלוקין לא נתחייבו בתחילה בנשוך לפי שהן משל שני אנשים והלכך כי חלקו והוסיפו אח"כ כל א' וא' על חלקו לכשיעור חייבין הן בחלה דמעולם לא היתה שעת חובה עליהן בתחילה אבל אם היו בלולין בתחילה ובזה לכ"ע כל המינין מצטרפין הן ואפי' משל שני אנשים וא"כ היה עליהן שעת חובה בתחילה וכשחלקו נפטרו ומכיון שנפטרו נפטרו ואע"פ שהוסיפו אח"כ עליהן פטורין מן החלה:
<b>רבנן דקסרין אמרין אחת וכו'.</b> כלומר אף למאי דאמרי לעיל דקם בשיטת אביו היינו באחת הוא כשיטת אביו בנותן טעם לפגם אבל על כרחך דבאחת הוא כשיטת חכמים וס"ל דשני שמות מצטרפין דאם לא כן אמאי לא פליג ברישא:
תחילתדףכאן ד/ב
'''{{עוגן1|מתני'}} שני קבין.''' מן הצדדים וקב של אורז או של תרומה באמצע אין הצדדים מצטרפין לשיעור חלה לפי שמפסיק דבר שאינו חייב בחלה ביניהן אבל אם דבר שניטלה חלתו הוא באמצע מצטרפין הצדדין שזה האמצעי כבר נתחייב מיהת בחלה ולפיכך לא חשיב הפסק לענין צירוף הצדדין:


'''{{עוגן1|מתני'}} קב חדש וכו'.''' ר' ישמעאל אומר נוטל החלה מן האמצע והוי ליה כתורם משתיהן וחכמים אוסרין כדקאמר טעמא בגמרא דאי אמרת דהוי חלה אתי למימר נמי גם לענין תרומות ומעשרות כן ויהיו תורמין ומעשרין מן החדש על הישן ואסור כדתנן לעיל בפ"ק דתרומות:
Halakhah 9


'''{{עוגן1|הנוטל}} חלה מן הקב ר"ע אומר חלה.''' לכשישלים אח"כ לכשיעור הוי חלה למפרע וחכמים אומרים אינה חלה דבשעת הפרשה לא היה כאן שיעור חיוב חלה:


'''{{עוגן1|שני}} קבין וכו'.''' וחזר ועשאן עיסה אחת ר"ע פוטר מלהפריש עכשיו לפי שכבר הפריש החלה מכל אחת בפני עצמה והשתא הויא חלה הראשונה למפרע חלה וחכמים מחייבין דחלה ראשונה לאו כלום היא:


'''{{עוגן1|נמצא}} חומרו של ר"ע.''' דמחמיר בנוטל חלה מן הקב וקאמר דהוי חלה הוא קולו כאן דבשביל כך פוטר הוא מלהפריש בחזר ועשאן עיסה אחת והלכה כחכמים דר' ישמעאל וכחכמים דר"ע:
Segment 1


'''{{עוגן1|גמ'}} ניתני אורז וכו'.''' ולמה לי למיתני תרווייהו הרי חדא טעמא אית להו וקאמר דצריכי דאלו תני אורז לחוד ה"א משום שאין במינו חיוב בחלה אבל תרומה שהיא ג"כ מחמשת המינין והואיל ויש במינה חיוב חלה לא הויא הפסק לפיכך צריך למיתני תרומה או אי הוה תני לתרומה בלחוד ה"א תרומה ע"י שלא מצינו שתהא נגררת להשלים להעיסה לשיעור חיוב חלה אבל אורז ע"י שמצינו שהוא נגרר עם החטים לשיעור חיוב חלה אם יש בו טעם דגן כדתנינן בפ' דלעיל בהל"ו העושה עיסה מן החטים ומן האורז וכו' סד"א דקב אורז באמצע לא הוי הפסק הלכך אצטריך למתני תרווייהו:
מתני' <b>חתיכה של קדשי קדשים וכו'.</b> או או קתני שאם נתבשלה חתיכה של קדשי קדשים או חתיכה של פיגול או של נותר עם חתיכות של חולין והוציא את החתיכה של קדשי קדשים או של פיגול או של נותר מתוכן הרי אלו חתיכות של חולין אסור לזרים ומותר לכהנים ואע"ג שהפיגול והנותר אסור הוא גם לכהנים מ"מ אין איסורן חמור כל כך אצל הכהנים כמו שאיסורן וכן איסור קדשי קדשים חמור הוא לזרים לפי שהקדשי קדשים אין להן שעת הכושר כלל אצל הזרים דאינן נאכלין אלא לזכרי כהונה אבל הפיגול והנותר אע"פ שעכשיו אסורין הן לכהנים מ"מ היו ראוין לכהנים מקודם שנעשו פיגול או נותר ולפיכך אותן חתיכות חולין נאסרו לזרים מפני שנתבשלו עם האיסור החמור להן אבל לכהנים מותרין דאם נתבשלו עם בשר קדשי קדשים פשוט הוא דמותר הכל לכהנים ומשום פיגול ונותר נקט דאף שהן אסורין לכהנים הואיל ואין איסורן חמור אצלם לא נאסרו להם אותן חתיכות חולין שנתבשלו עמהם ומיירי שלא היו באותן של פיגול ונותר כדי נתינת טעם בחתיכות של חולין והלכך כשהוציא אותן נשארו אלו חתיכות של חולין מותר לכהנים אבל לזרים לעולם אסור מטעמא דאמרן ובשר קדשי קדשים דנקט משום זרים הוא דנקט וקמ"ל דאע"פ שלא נתנה החתיכה של קדשי קדשים טעם בחתיכות של חולין מ"מ אסורין הן לזרים הואיל ונתבשלו עם איסור החמור להן ופיגול ונותר נקט להשמיענו היתירא דכהנים באותן חתיכות חולין:
<b>ר"ש מתיר לזרים ולכהנים.</b> דס"ל מכיון דעל כרחך בשלא נתן טעם באותן החתיכות חולין הוא דמיירי דאל"כ הרי הפיגול והנותר אוסרין להכהנים כמו להזרים והואיל ואין כאן בנותן טעם הרי אלו מותרין לזרים כמו לכהנים ואין הלכה כר"ש:
מתני' <b>בשר קדשי קדשים ובשר קדשי קלים שנתבשלו עם בשר תאוה.</b> הכא נמי או או קתני או זה או זה שנתבשלו עם בשר תאוה והוא חולין והאי דתני קדשי קלים והן נאכלין לזרים ולטהורים תני בשר תאוה שהן נאכלין אף לטמאין הרי הבשר התאוה זה אסור לזרים טמאים שנאסר מחמת הקדשי קדשים או הקדשי קלים שנתבשלו עמו לפי שהן אסורין לטמאים:
<b>ומותר לטהורים.</b> והיינו אם נתבשל עם הקדשי קדשים מותר לכהנים טהורים ואסור אפי' לכהנים טמאים ואם נתבשל עם קדשי קלים מותר לזרים טהורים ואסור לזרים טמאים וקמ"ל דלפעמים משכחת לה דאסור לטמאים ומותר לטהורים בין שנתבשל עם קדשי קדשים ובין שנתבשל עם קדשי קלים וכל חד וחד כדינו וכדאמרן:


'''{{עוגן1|קב}} אורז וכו'.''' פיסקי הלכות הן בתוספתא פ"ב ולפי הכלל שכל שאין בו חיוב חלה הוי הפסק והלכך קב מין אחר מהעיסות והוא מחמשת המינין וכן משל אשה אחרת או של חדש או שניטלה חלתו אע"פ שכל אלו הן בעצמם אינן מצטרפין להשלים לשיעור חיוב חלה מ"מ הואיל ויש בהן חיוב חלה לא הוו הפסק ומצטרף עיסות הצדדין לחיוב חלה:
Segment 2


'''{{עוגן1|קב}} חלה.''' בעצמה באמצע מהו שיצטרפו עיסות הצדדין. ופשיט ליה מהברייתא דתני וכו' וכדמפרש מה בין וכו' משום דהקדש שראוי הוא לפדותו קודם שתתגלגל העיסה ברשות הקדש אם פודה הוא מתחייב בחלה אבל חלה עצמה אי את משכחת שתצא לחולין ע"י פדיון דקודם שתתגלגל העיסה לא הויא חלה ומשתתגלגל וקרא עליה שם חלה שוב אינו ראוי לפדותה ולחייבה כלומר דתו לא שייך לומר בה שתתחייב ע"י פדיון שכבר חלה היא ואינה נפדית:
גמ' <b>תני.</b> בחדא ברייתא דגריס הכי חתיכה של פיגול ושל נותר ושל קדשים קלים שנתבשלו עם החתיכות אסור לזרים ומותר לכהנים ומשום דקשיא עלה דהרי קדשים קלים נאכלין הם לזרים לאחר זריקת הדם הלכך פליגי בה ר' יונה ורבי יוסי דלקמיה:


'''{{עוגן1|חצי}} קב חטים וכו'.''' בתוספתא שם ולא איירי הכא לענין הפסק ולצירוף הצדדין דהא חטים ושעורין אינן מצטרפין בנשוך כדתנינן במתני' דלעיל אלא לענין שתורם מכל אחד וא' לפי מה שהוא כדתני בסיפא דמייתי הכא קב חטים וכו' ושם היא שנויה מקודם חלוקה זו דחצי קב וכו' וכלומר דקמ"ל דאע"פ שיש כאן חטים ושעורין דאינן מצטרפין זע"ז בנשוך לא נתבטל הפחות מכשיעור של כל א' וא' מהן אלא תורם מכל אחד ואחד לפי מה שהוא והיינו לאחר שיצטרף כל א' וא' עם דבר שהוא מיד ומצטרף עמו לכשיעור בעלמא ובחצי קב חטים וחצי קב שעורים וחצי קב כוסמין קמ"ל נמי דלא נתבטל הכוסמין שבהן אע"פ שאין החטים והשעורין ראויין להצטרף זע"ז בנשוך ונוטל מן הכוסמין לפי מה שהן וכלומר דגם כן כאן לאחר שיצטרף לכשיעור או עם החטים או עם השעורין שהכוסמין מצטרף עם כל א' וא' מהן כדתנינן לעיל והיינו דמדייק הש"ס לקמיה:
Segment 3


'''{{עוגן1|לא}} אמר אלא קב וכו'.''' כלומר לא אמר אלא לענין שהוא תורם מכל א' וא' לפי מה שהוא ולאחר שיצטרף כל א' וא' מהן עם מינו הראוי לו להצטרף הא בכה"ג דקב חטים וקב שעורים הם בהצדדים וקב כוסמין הוא באמצע לא בדא אמר שמצטרפין הן וקאמר ר' בון דחברין דרבנן בעו על זה וכי מה בין כוסמין באמצע ומה בין שעורין באמצע כלומר דהרי אם היה כאן קב חטים מצד אחד וקב כוסמין מצד אחד וקב שעורין באמצע בודאי לא הוו השעורין הפסק ביניהם דאע"פ שהשעורין אינם ראוין להצטרף עם של החטים מ"מ הואיל והחטים והכוסמין שבהצדדים ראוין הן להצטרף זע"ז לא הוו השעורין הפסק כדאמרי' לעיל דקב מין אחר באמצע אינו מפסיק והשתא נימא נמי בקב חטיס מכאן וקב שעורים מכאן וקב כוסמין מכאן דהכוסמין שבאמצע יצטרפו או עם החטים או עם השעורים שהרי הכוסמין ראוין הן להצטרף עם החטים וכן עם השעורין כדתנינן לעיל ומדמדייק התנא דהתוספתא למיתני בגוונא אחריתא ולא תני בהאי גוונא דאם הכוסמין באמצע מצטרפין הן עם כל א' וא' מן הצדדין ש"מ דס"ל דבכה"ג אינן מצטרפין ומאי טעמא וקאמר ר' כהן בשם רבנן דקסרין דהיינו טעמא לפי שאין הכוסמין מצטרפין עם החטים מחמת שהוא במינו לגמרי עם החטים הא ודאי ליתא אלא דטעמא שמצטרפין לפי שהוא מדמה לו באיזה דמיון כל דהוא לחטים והלכך לא מצטרף הכוסמין עם החטים אלא בקרוב לו והיינו שעשה קב חטים וקב כוסמין ונשכן זו בזו בכה"ג הוא דאמרו שמצטרפין אבל כאן שהכוסמין באמצע אינו מצטרף עם כל אחד ואחד מהן ומפני שכיון שהוא רחוק ממנו אינו מדמה לו כלומר שהרי אינו קרוב להחטים יותר ממה שהוא קרוב להשעורים וכן איפכא והלכך אמרינן הכא שדי להכוסמין לכאן ולכאן ולחומרא דאם באת לצרפו עם החטים אמרינן מאי חזית דליצרפיה בהדי חטים תצרפיה בהדי שעורים וכן איפכא והרי זה כרחוק מכל א' ואחד דכל חד וחד מן הצדדין מדחי ליה לאידך:
<b>אמר ר' יונה לא אמר אלא קדשים קלים.</b> בתמיה הוא וכלומר וכי לא אתינן למיתני בהאי דינא אלא קדשים קלים הא מותרין הן לזרים לאחר זריקה והלכך האי ברייתא משבשתא היא דלא מצינן לפרושי דבלפני זריקה מיירי ומשום דהזריקה הוא שמתירן אבל לפני זריקה אסורין הן הא נמי לא מצית אמרת כדמסיק ואזיל:
<b>פיגול ונותר לאחר זריקה לא כלפני זריקה הן.</b> כלומר שהרי פיגול ונותר וכי לאחר זריקה לאו כלפני זריקה לענין איסור הוא הרי הזריקה היא שקובעת לפגול. וא"כ אין אתה יכול לומר לא בפיגול ולא בנותר דמיירי לפני זריקה:
<b>לא אמר אלא פיגול ונותר דבר שאין זריקה מתרתו.</b> כלומר והשתא למדין אנו מדשנה הכא פיגול ונותר להשמיענו דלא מיירי אלא בדבר שאין זריקה מתירתו וכמו הפיגול והנותר דאין חילוק בהן שאין הזריקה מתרת אותן:
<b>בקדשי קדשים.</b> כלומר וכיון שכן אין אתה יכול לשנות דין הזה אלא בקדשי קדשים דוקא כדתנינן במתני':
<b>הא בקדשים קלים.</b> לא מצית אמרת ולאוקמי בלפני זריקה דלאו מילתא היא דהואיל והן מותרין אחר זריקה לזרים אפי' לפני זריקה אין לוקין עליהן משום זרות והא גופא אשמועינן התנא בהא דשנה פיגול ונותר לומר דכמו דפיגול ונותר אין חילוק בין לפני זריקה ובין אחר זריקה כך לא מצינן למיתני כאן אלא בקדשי קדשים ולא תטעה לומר שהרי גם בקדשים קלים אשכחן בלפני זריקה שנתבשלו עם החולין ואוסרין לזרים ומשום דלפני זריקה אסורין הקדשי קלין להן דהא ליתא דנהי דאסור לזרים לפני זריקה מ"מ מלקות ליכא לזרים בלפני זריקה וא"כ אין איסורן חמור לאסור החתיכות חולין בלא נותן טעם והלכך האי ברייתא שבשתא היא דאי אפשר לאוקמה כלל ולא מצינן למיתני כאן אלא קדשי קדשים בדווקא וכדתנינן במתני':
<b>אמר ר' יוסי לא אמרו אלא קדשים קלים וכו'.</b> כלומר דר' יוסי פליג אדר' יונה בעיקרא דדינא וס"ל כמ"ד קדשי קלים לפני זריקה לוקין עליהן משום זרות והלכך מתרץ להך ברייתא ומוקי לה בלפני זריקה והיינו דקאמר לא אמרו אלא קדשים קלים כלומר לא כמו דאתה סבור למחוק קדשי קלים מהברייתא ולמיתני קדשי קדשים כדתנינן במתני' אלא קדשים קלים שפיר מיתנייה ולא אמרו כן אלא לאשמעינן הך מילתא וכדמסיק ואזיל:
<b>פיגול ונותר לאחר זריקה וכו'.</b> כלומר ודאי בפיגול ונותר אין חילוק ולאחר זריקה אסור כמו לפני זריקה:
<b>לאיזה דבר נאמר פיגול ונותר להוציא קדשים קלים לאחר זריקה.</b> כלומר והשתא אמינא איפכא ממאי דקאמרת דתני פיגול ונותר לאשמעינן דבדבר שאין הזריקה מתירתו הוא דמיירי דלא היא אלא לאיזה דבר נשנה פיגול ונותר כאן להוציא הקדשי קלים לאחר זריקה והיינו דכמו דלא מצית אמרת בפיגול ונותר דלאחר זריקה קאי שהרי אין חילוק בהן בין לפני זריקה ובין לאחר זריקה כך לא תאמר דכאן בקדשי קלים לאחר זריקה הוא דקאמר דלכאחר זריקה הוא דלא מצינו למיתני קדשי קלים לפי שמותרין הן לזרים הא לפני זריקה שפיר מצינן לאוקמי דהואיל והן אסורין בקדשי קלים לפני זריקה לוקין ג"כ עליהן משום זרות והשתא הואיל ואיסורן חמור לזרים אוסרין החתיכות חולין שנתבשלו עמהן לזרים ולא תשבש הך ברייתא דמצינן לאוקמי בלפני זריקה כדאמרן:
<b>לישן מתניתא מסייעא לר' יוסי.</b> לישנא דהברייתא הנישנית בספרי מסייעא לר' יוסי דקדשי קלים לפני זריקה לוקין עליהן משום זרות דהכי תנינן בספרי פ' ראה בפסוק לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וגו' וכל נדריך אשר תדור ונדבותיך ותרומת ידך ודריש התם לכולא דקרא ונדבותיך דריש זו תודה ושלמים וכי מה בא ללמדינו אם לאוכל תודה ושלמים חוץ לחומה ק"ו ממעשר ומה מעשר שאין חייבין עליו משום פיגול ונותר וטמא האוכל ממנו חוץ לחומה עובר בלא תעשה תודה ושלמים שחייבין עליהם משום פיגול ונותר וטמא האוכל מהם חוץ לחומה אינו דין שהוא עובר בל"ת הא לא בא הכתוב ללמדך אלא לאוכל תודה ושלמים לפני זריקת הדם שהוא עובר בלא תעשה וזהו כר' יוסי דלוקין עליהן משום זרות לפני זריקה:


'''{{עוגן1|ר'}} יונה בעי אף לענין מעשר בהמה כן.''' אהא דקתני במתני' דבר שניטלה חלתו באמצע מצטרפין הצדדין הוא דקאי ואמאי לא נימא אף לענין צירוף מעשר בהמה כן דכמה דתימר תמן בתוספתא דבכורות פ"ב אהא דתנינן במתני' פ"ט דבכורות מעשר בהמה מצטרף כמלא רגל בהמה רועה וכמה הוא רגל בהמה ששה עשר מיל היה בין אלו לאלו ל"ב מיל אין מצטרפין היה לו באמצע מביא ומעשרן באמצע וכלומר לפי שהאמצעיות מצרפות את הצדדין ותני עלה שם היו לו חמש בכפר חנניה וחמש בכפר עותני והן רחוקין זה מזה ל"ב מיל אין מצטרפין עד שיהא לו בציפורי שהוא באמצע ביניהן ואם היו לו חמש של חיוב בכפר חנניה וחמש בכפר עותני והחמש של הציפורי שבאמצע הן של פטור שכבר נתעשרו אין אותן שבצדדין מצטרפין ואמאי ונימא דכמה דתימר תמן בחלה במתני' דדבר שניטל חלתו באמצע לא הוי הפסק ומצטרפין הצדדין אוף הכא נמי במעשר בהמה כן דיצטרפו אותן שבצדדין לחיוב ע"י האמצעים ואע"פ שהן של פטור:
Segment 4


'''{{עוגן1|אין}} תימר וכו'.''' סיומא דהקושיא הוא כלומר וכי תימא שנייא היא בחלה שהוא נשוך שהעיסות שמכאן ומכאן נוגעות בשל האמצעית ונושכות זו מזו והאמצעית לא הוי הפסק והוו להו הצדדין כאלו גם הם נושכות זו מזו אבל ההן ששה עשר מיל של מעשר בהמה הא לאו כנשוך הוא דתימר דליצטרפו אותן שבצדדין ע"י האמצעים של פטור אפי' אי בעית למימר הכי לאו מילתא הוא דאיכא למימר נמי דטפי מסתברא דליצטרפו גבי מעשר בהמה מדאמרת להאי דינא דצירוף גבי חלה לפי שמצינו חלה מהלכה בתמיה וכי מצית לומר דחלה מהלכת בעצמה אם לא ע"י שמקרב אותן האדם להעיסות זו אצל זו אבל התם וכי לא מצינו דהבהמה מהלכת בעצמה זו אצל זו ויכולין הן להתקרב בעצמן אותן שבהצדדין וא"כ אי אמרינן דהאמצעי של הפטור בחלה מצרף לאותן שבצדדין מכ"ש דנימא ה"נ גבי מעשר בהמה ולא משני מידי:
גמ' <b>רשב"ל אמר במחלוקת.</b> הך מתניתין לא אתיא כד"ה אלא במחלוקת היא שנויה ור"ש פליג עלה כדמפרש לה לקמן ור' יוחנן קאמר דד"ה היא:
<b>וקשיא על דרשב"ל לא כן וכו'.</b> כלומר דאפי' נאמר דאיהו מפרש להמתני' דלענין צירוף מיתנייא וה"ק דקדשי קדשים וקדשי קלים שנתבשלו וכו' ולר"ש אין מצטרפין לאסור הואיל ושני שמות הן אכתי קשיא וכי לא סברינן מימר בריש פרקין התרומה ותרומת מעשר וכו' מצטרפין זה עם זה ורבי שמעון מודה בה לפי שכולהון לשון תרומה הן וא"כ הכא נמי הרי כולן לשון טומאה ולשון זרות כלומר שהרי קדשי קלים אסור לזרים טמאים כמו שקדשי קדשים אסור לזרים טהורים וא"כ מאי שנא האסור משום לשון טומאה או משום לשון זרות ואמאי לא מצטרפי קדשי קדשים עם קדשי קלים לאסור לטמאים הא מיהת כולם אסורים להם:
<b>סבר רשב"ל כהדא דתני בר קפרא וכו'.</b> כלומר לעולם כדאמרינן דרשב"ל מפרש להמתניתין דמשום צירוף קתני ודקשיא לך א"כ מ"ט דר"ש הכא לר"ל לא קשיא משום דסבירא ליה כהדא דתני בר קפרא בברייתא דיליה לדינא דמתניתין דלעיל חתיכה של קדש ושל פיגול וכו' ולא תני קדשי קדשים כדתני במתניתין אלא קדש סתם ואפי' בשל קדשי קלים מיתפרשא כדמייתי לה להך ברייתא בהלכה דלעיל והרי דאע"ג דקדשי קלים מותרין לזרים על כרחך דטעמא דחכמים אוסרים לזרי' משום דצירוף דפיגול ונותר מהני לאסור ור"ש דמתיר משום דס"ל דהואיל ושני שמות הן אינן מצטרפין והשתא ה"ה במתני' דהכא שאע"ג דזה וזה אסור לטמאים אפ"ה הואיל ושני שמות הן אינן מצטרפין לר"ש ושאני ההיא דריש פרקין דכולן אסורין לזרים משום תרומה ושם האיסור חד הוא אבל הכא זה משום טומאה וזה משום זרות אינן מצטרפין זהו טעמא דר"ל אליבא דר"ש והלכך מוקי להך מתני' ג"כ במחלוקת כהאי מתני' דלעיל אבל ר' יוחנן לא ס"ל הכי אלא כהאי דתנינן במתניתין דלעיל חתיכה של קדשי קדשים וכו' וטעמא לא משום צירוף הוא דהויא אלא כדפרישית לעיל וכן מתני' דהכא לאו משום צירוף קתני אלא כדפרישית במתני' וכולא עלמא מודים בה:
הדרן עלך התרומה ותרומת מעשר


'''{{עוגן1|גמ'}} יאות אמר ר' ישמעאל.''' דהא ק"ו הוא מה אם החטים וכוסמין שני מינין הן נחשבין לכל דבר אלא בחלה הוא שאמרו דע"י שהוא דומה לחטים מהני לענין צירוף בנשוך ומצטרף לחטים חדש וישן שהן מין אחד ממש מכ"ש דתהני בנוטל מהן חלה מן האמצע ומאי טעמייהו דרבנן:
Chapter 3


'''{{עוגן1|טעמא}} דרבנן.''' דמשם ראיה לדבריהם דהואיל וכוסמין וחטים שני מינין הן לא אתו למיטעי ולומר דגם בתרומות ומעשרות תורמין ומעשרין זע"ז דאין תורמין ממין על שאינו מינו וכדתנן בפ"ב דתרומות אבל חדש וישן הואיל ומין אחד אי שרית בחלה ליטול מן האמצע אתו למיטעי ולומר שאף תורמין ומעשרין זע"ז:


'''{{עוגן1|ר"ע}} מדמי לה וכו'.''' כלומר מעיקרא סברוה למימר דהיינו טעם פלוגתייהו דר"ע ורבנן משום דר"ע מדמי לה דין חלה דקב לפירות שלא נגמרה מלאכתן שאם תרם מהן תרומתו תרומה ופוטרת אותן וה"נ בחלה כן ורבנן מדמין לה וכו' כלומר דסברוה נמי מעיקרא לומר דרבנן דהכא היינו ר"א דפ"ק דס"ל תבואה שלא הביאה שליש פטורה מן החלה וה"נ כלא הביא שליש דמיא שאין בקב שיעור חיוב חלה:


'''{{עוגן1|חזרו}} לומר.''' דלא היא דאין דומה לא לפירות שלא נגמרה מלאכתן דהתם מיהת הגיעו לעונת המעשרות הן אלא שעדיין מותרין באכילת עראי עד שתגמר מלאכתן והכא שיעור קב לא כלום הוא לענין חיוב חלה ולא דמי נמי לתבואה שלא הביאה שליש דטעמיה דר"א דלאו בת חיובא דחלה היא כלל אבל הכא העיסה בת חיובא דחלה היא אלא שאין בה שיעור חיובא והלכך לא דחקינן נמי לאוקמימילתייהו דרבנן כר"א דפ"ק אלא רבנן דהכא הן רבנן דהתם אלא היינו טעמייהו דר"ע מדמי לה דין דהנוטל חלה מן הקב לדין האומר הרי פירות מחוברין אלו תרומה על פירות תלושין האלו לכשיתלשו ונתלשו דדבריו קיימין דכשנתלשו הויא תרומה למפרע וה"נ בחלה כן לכשישלים השיעור הויא החלה מן הקב חלה למפרע ופוטרת את העיסה שהשלים ורבנן מדמין לה לאומר לכשיתלשו אבל עדיין לא נתלשו ולא אמר כלום דהוי מקדיש דבר שלא בא לעולם וה"נ בחלה מכיון דהשתא לית בה שיעור חלה לא חל עליה שם חלה:
Halakhah 1


'''{{עוגן1|הוון}}.''' הבני ישיבה בעיין מימר דלא אמר ר"ע דהויא חלה אלא מהלכה מדבריהם דהחמירו בה הואיל ונקרא עליה שם חלה אבל מדחזו ממה דאמר ר"ע שאם חזר ועשאן עיסה אחת שהוא פטור משום דחלה הראשונה מן הקב פוטרתה א"כ הדא אמרה דאפי' מד"ת קאמר ר"ע דחלת הקב הויא חלה לכשישלים את העיסה לכשיעור:


'''{{עוגן1|נמצא}} חומרו קולו.''' ואית תנא תני וגריס במתני' נמצא קולו חומרו מ"ד חומרו קולו על ר"ע קאי כדפרישית במתני' ומ"ד קולו חומרו לרבנן הוא דקאי דקולא דאקילו בה בתחילה ואמרו דלא הויא חלה ומותרת לזרים היא חומרו דמשום הכי מחייבי בחזר ועשאן עיסה אחת דחלה הראשונה לאו כלום היא:
תחילתדףכאן ד/ג
'''{{עוגן1|מתני'}} נוטל אדם כדי חלה וכו'.''' שעושה עיסה אחת בטהרה ומניח אותה או מקצתה שתהא זו בשביל שיהא מפריש ממנה לחלות על עיסות אחרות שיעשה ואפי' יטמאו אותן עיסות האחרות מותר להיות מפריש עליה והולך כדמסיים ואזיל. חלת דמאי. כלומר ודוקא אם אותן עיסות האחרות החלות שלהן מספק אם הופרשה החלה מהן או לא לפי שחלת דמאי הקילו בה וניטלת מטהור על הטמא ושלא מן המוקף ודוקא עד שלא תסרח אותה העיסה שהניחה להיות מפריש ממנה החלות דמאי אבל משתסרח ותפסל מאכילת אדם אינו מפריש ממנה. וחלת דמאי שאמרו היינו בלוקח מנחתום עם הארץ וכהאי דתנינן לעיל בריש פ"ה דדמאי הלוקח מן הנחתום וכו' אלמא שחייבת בחלה משום ספק שמא לא הפריש הנחתום חלה וכן שנינו שם בהל"ג הלוקח מן הנחתום מעשר מן החמה על הצוננת וכו' ר"ש אוסר בתרומת מעשר ומתיר בחלה הרי בהדיא דהלוקח ככר מנחתום עם הארץ צריך להפריש חלה מספק והא דשנינו בתוספתא ומייתי לה הכא בהלכה דלקמן דחכמים ס"ל הלוקח מן הנחתום בסוריא אינו צריך להפריש חלת דמאי ומפרש בגמ' לפי שכשם שלא נחשדו ישראל על תרומה בארץ כך לא נחשדו על חלה בסוריא אל תטעה לומר דא"כ מכ"ש שלא נחשדו על החלה בארץ דלא היא אלא דוקא בסוריא הוא דאמרו כך דלאו משום חומרא דחלה נשנה זה כי היכי דתידוק דא"כ כ"ש בארץ אלא דטעמא לפי שהיו יודעין שלא נחשדו שם על החלה כשם שהיו יודעין שלא נחשדו על התרומה גדולה בארץ והכי מוכרח נמי בגמרא מהתוספתא דמייתי לה ג"כ בהלכה דלקמן דקתני הלוקח מן הנחתום ומן האשה שהיא עושה למכור בשוק צריך להפריש חלת דמאי מבעל הבית ומתארח אצלו א"צ להפריש חלת דמאי ומסיק בהסוגיא דבח"ל מיירי אבל בארץ אין חילוק בין נחתום לבעל הבית הרי דבארץ ובשאר מקומות דשייכא בהו גזירת דמאי נחשדו על החלה כשם שנחשדו על תרומת מעשר ולא אמרו דלא נחשדו על החלה אלא בסוריא דוקא שהיו יודעים בהם שאף הנחתומים עמי הארץ מפרישין חלה:


'''{{עוגן1|גמ'}} מהו עד שתסרח.''' אם כשתסרח מאוכל אדם או עד שחפסל מאכילת כלב:
Segment 1


'''{{עוגן1|נשמעינה}} מן הדא.''' דתני בברייתא עלה נסרחה מטמאה טומאת אוכלין. כצ"ל ותיבת מאוכל אדם הכתוב כאן ט"ס ואגב שיטפא דלעיל הוא דאם תני הכי בהדיא למה ליה לאהדורי בתר דיוקא דלקמיה:
מתני' <b>בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק.</b> בת"כ דריש לה אין לי אלא שלא יאכל מנין שלא יצבע בו ושלא יהנה בו ת"ל וערלתם ערלתו ערלים לרבות את כולן ואם צבעו אפי' בקליפין כגון של אגוזים או רימונים וכיוצא בהן אסור בהנאה דדרשינן את פריו את הטפל לפריו וישרף הבגד:
<b>נתערב.</b> הבגד באחרים כולן ידלקו דברי ר"מ דס"ל את שדרכו למנות מקדש כדתנינן לקמן בפרקין וחכמים אומרים יעלה באחד ומאתים וכדס"ל לקמן דאינו מקדש אלא ששה דברים בלבד ולר"ע שבעה וכן הלכה:


'''{{עוגן1|ושורפין}} אותה בטומאה.''' מפני שנקרא עליה שם חלה ונשרפת כחלה טמאה:
Segment 2


'''{{עוגן1|מטמא}} טומאת אוכלין וכו'.''' כלומר אלמא מדקתני מטמא טומאת אוכלין והיכי מצית אמרת דהאי נסרחה דתני מאכילת כלב הוא הא קי"ל דכל שנפסל מאכילת כלב שוב אינו מטמא טומאת אוכלין אלא ודאי נסרחה מאוכל אדם הוא דקאמר ואינו מפריש חלה ממנה אבל מטמא טומאת אוכלין עד שתיפסל מאכילת כלב כדתנן לעיל בפ"ק גבי עיסת הכלבים:
גמ' <b>כתיב וערלתם וגו' אית תניי תני.</b> לרבות הקליפה מדכתיב את פריו בסמוך לפריו הוא כפריו ואית תניי תני בעורל את פריו כלומר דהאי' תנא לישנא דערלתו דריש כמו רעלתו מלשון והרעלות שבמקרא ובלשון משנה ערביות יוצאות רעולות לפי שהקליפה עוטף ומכסה את הפרי ומהכא מרבינן את הקליפה ומפרש הש"ס הנ"מ בין הני תנאי:
<b>מאן דאמר בעורל את פריו קליפין במשמע ולא גרעינין ומ"ד בסמוך לפריו קליפין וגרעינין במשמע.</b> כצ"ל ובספרי העתקה והדפוס נתחלפו התיבות דלמאן דדריש בסמוך א"כ הגרעינין סמוך להפרי מבפנים כמו הקליפה מבחוץ ומאן דדריש בעורל אין במשמע אלא הקליפה שהיא מכסה את הפרי:
<b>וגרעינין מנין.</b>להאי מ"ד:
<b>הוי סופך מימר את פריו בסמוך לפריו.</b> כלומר הוי דעל כרחך אתינן להאי דרשה דאת פריו בסמוך לפריו ומרבינן גם הסמוך מבפנים. ובספרי הדפוס כתיב את את וט"ס הוא:
<b>אית דבעי נשמעינה מן הדא וערלתם וכו'.</b> כלומר ואית דבעי מימר דאף להאי מ"ד דדריש בעורל שמעינן נמי לרבות אף הגרעינין והכי הוא דריש דבר שהוא עורל את פריו וזו היא הקליפה ופריו עורלו ומכסהו וזהו הגרעין ומדכתיב ערלתו את פריו ולא כתיב את פרי ערלתו הוא דדריש הכי דמשמע דערלתו אתרוייהו קאי:


'''{{עוגן1|הדא}} אמרה וכו'.''' ש"מ נמי ממתני' דבדמאי הקילו להיות תורם מן הרע על היפה דהא מיהת עד שתסרח מפרישין ממנה חלת דמאי ואע"פ שנתיישנה והוי מן הרע על היפה:
Segment 3


'''{{עוגן1|ואתיא}} כדאי דאמר ר' שמואל וכו'.''' שתורמין דמאי מעלי אסתפניני על האיסתפניני בעצמן במקוס שאוכלין אותן העלין ואע"פ שהוא מן הרע על היפה. איסתפניני הן המוסתפות שנשנו בריש דמאי ור' יהודה מחמיר בהן ונשנה בתוספתא ומייתי לה לעיל שם בפ"ק בהל"א גבי דקתני דיש מקומות שגזרו עליהן דמאי ויש שלא גזרו וקאמר והאיסתפניני לעולם נוהג דמאי בהן באותן המקומות:
<b>ר' אבהו בשם ר' אלעזר כל מקום שנא' לא תאכל וכו'.</b> סוגיא זו גרסינן לקמן בריש פרק כל שעה עד והדא מסייעא לר' יוחנן:
<b>לא תאכלו וכו'.</b> בין שכתוב לא תאכל לא תאכלו או לא יאכל בכולם איסור הנאה ג"כ במשמע:
<b>כשם שפירש לך באבר מן החי ובנבילה.</b> שפרט הכתוב בהן היתר הנאה כדמפרש ואזיל:
<b>ובשר בשדה טרפה לא תאכלו.</b> ודרשינן מהאי קרא לאיסור אבר מן החי וכתיב ביה לכלב תשליכון אותו ובנבילה דכתיב לגר וגו':
<b>תני חזקיה ופליג.</b> אהאי דר' אלעזר וכי מי אסרו לכלב בהני איסורין דכתיב לא תאכל לא תאכלו ואע"פ שלא פרט הכתוב בהדיא מי אסרו הלא לא כתיב אלא לא תאכל אתה ואין כאן איסור הנאה בכלל:


'''{{עוגן1|אינשי}} מתקנא.''' שכח מלתקן דמאי להאיסתפניני שלו ומכיון כך שאל לר' יוחנן וא"ל אם יש שם שיור הקניבות מן הפסולת שקנבו אותן תפריש מאותן קנובתה עליהן שבדמאי הקילו לתרום מן הרע על היפה:
Segment 4


'''{{עוגן1|תני}} תרומת מעשר של דמאי.''' קיצר הש"ס ולא הביא כל התוספתא מענין זה וכך היה דרכם שהיו סומכין על שהיו בקיאין במשניות ובברייתות וכלומר מה דתני בתוספתא גבי תרומה של דמאי איכא למידק ולמיקשי עלה כדלקמיה. והך תוספתא שנויה היא בסוף דמאי והובאה לעיל ג"כ בסוף דמאי והכי היא שנויה שם מי שהיה לו שתי חביות אחת של מעשר טבל טמא ואחת של מעשר טבל טהור מביא שני לוגין וממלא מזה תרומת מעשר על שניהן ומזה כדי תרומת מעשר על שניהן הולך אצל. הראשון ואומר אם זה מין טמא אין בדברי כלום ואם זה מין טהור ה"ז עשוי כדי תרומת מעשר על שתיהן והולך אצל השני ואומר כן אם זה וכו' נמצא חביות מתוקנות. שמעינן מהאי ברייתא מדלא קתני דתורם מכל אחד ואחד עליו בעצמו דהא לכ"ע תורמין מן הטמא על הטמא ומן הטהור על הטהור ולמה לו לתנאי הזה אלא ודאי דהא קמ"ל דאע"ג דאין תורמין תרומה גדולה מן הטהור על הטמא אבל תורמין מן הטהור על הטמא בתרומת מעשר של דמאי לפיכך הוצרך לתנאי הזה וקס"ד ע"כ בטבל דמאי הוא דאיירי מדלא קתני אלא תרומת מעשר וזהו כדין דמאי והיינו דמתמה הש"ס עלה איתא חמי בא וראה הא קי"ל דאפי' תרומת מעשר של ודאי ניטלת מן הטהור על הטמא כדתנן לקמן בפ"ב דבכורים ודריש לה מקרא לעיל בריש פ"ב דתרומות תרומת מעשר של דמאי לכ"ש ומאי קמ"ל פשיטא דניטלת מן הטהור על הטמא אפילו לכתחילה:
<b>והא כתיב כל חלב וכו'.</b> לר' אלעזר הוא דפריך וכי מעתה אתה תופס איסור הנאה לאיסור אכילה ותאסר החלב בהנאה כמו האכילה בתמיה:
<b>שנייא היא.</b> גבי חלב דכתיב בהדיא וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלוהו ופרט בו הכתוב בהדיא להיתר הנאה:
<b>והכתיב רק את הדם לא תאכלו מעתה וכו'.</b> ומשני שאני היא דכתיב ביה על הארץ תשפכנו כמים מה מים וכו':
<b>והכתיב על כן לא יאכלו וגו'.</b> ומעתה תאסור גיד הנשה בהנאה:
<b>א"ר אבהו קיימתיה בגיד הנשה של נבילה.</b> כלומר קיימתיה להכתוב הזה דוקא באכילה הוא דאסור ולא בהנאה ובמה קיימת לזה מכח גיד הנשה של נבילה דכשהותרה הנבילה היא וגידה הותרה:
<b>והכתיב גבי חדש ולחם וגו'.</b> ומעתה יהא אסור בהנאה ומשני שאני היא גבי חדש שקבע לו הכתוב זמן עד אחר הקרבת העומר והואיל ואין איסורו איסור עולם לא נאסר הנאה גביה דאנן לא אמרינן הכלל דאיסור הנאה אלא בדבר שאיסורו איסור עולם:
<b>והכתיב גבי שרצים לא תאכלום וגו'.</b> ומותרים הן בהנאה:
<b>א"ר מנא.</b> מיעט הכתוב איסור הנאה שבו מדכתיב שקץ הם לכם ודרשינן לכם להיתר הנאה:


'''{{עוגן1|א"ר}} יוסי.''' האי מעשר טבל דקתני התם איירי ביש בהטבל הזה ג"כ ספק אם הפריש ממנו תרומה גדולה או לא והאי דלא קתני אלא תרומת מעשר משום דזה הוא בריא לו שלא הפריש אותו ולאו בטבל של דמאי איירי כדס"ד אלא בודאי שלו מיירי ויש בו גם הספק אם הופרשה ממנה תרומה גדולה או לא והשתא הא קמ"ל דאע"ג דבודאי טבל הטבול לתרומה גדולה אין תורמין מן הטהור על הטמא הכא דספק הוא אם הופרשה או לא אמרינן מיגו דמהני התנאי הזה לתרומת מעשר שבו לפי שניטלת מן הטהור על הטמא מהני נמי להתרומה גדולה מכיון שאינה אלא מספק ובכה"ג אף היא ניטלת מן הטהור על הטמא ש"מ מיהת דספק דימוע צריך לתקנו ולהפרישו והיינו דמקשי עלה לקמיה כמה דתימר תמן וכו'. ואמרו אף מן הדמאי על הדמאי כן. גם בכאן קיצר הש"ס וסמך על שהיו יודעין לקושיא זו ולפירוקה דאיתמר לעיל בסוף פ"ה דדמאי. וכלומר דהשתא לדידך הדרא קושיין לדוכתה מה דאקשינן לעיל בדמאי שם על המתני' תרם מן הודאי על הדמאי תרומה ולא תאכל עד שיוציא עליה תרומות ומעשרות מן הדמאי על הדמאי תרומה ויחזור ויתרום. וכדפרישנא שם טעמא משום דמודאי על הדמאי התרומה אינה תרומה אלא לענין שצריך ליתנה לכהן והואיל דהיא מן החיוב על הפטור וטבל דאורייתא קא אתייא לא תאכל התרומה עד שיוציא עליה תרומות ומעשרות וכן בכל כה"ג בתורם מן החיוב על הפטור אבל בדמאי על הודאי דהוי מן הפטור על החיוב תרומה ויחזור ויתרום וכן בדמאי על הדמאי דשניהן או חיוב או פטור הן תרומה ויחזור ויתרום וא"צ להוציא על התרומה כלום ופרכינן התם ואמאי ונימא גם בדמאי על הדמאי כן דתרומה היא ולא תאכל וגו' דשמא זה אינו מתוקן וזה מתוקן והוי מן החיוב על הפטור ולמה לא חששו חכמים להחמיר כמו בודאי על הדמאי ומפרקינן שם זאת אומרת ספק דמוע כספק תרומת מעשר של דמאי פטור מן הודאי כלומר כדין ספק דמוע שנסתפק לו אם נפלה לתוכו סאה של תרומה או לא אינו צריך לתקנו כ"א נאכל בתורת דמוע שמוכרו להכהן בדמי תרומה חוץ מדמי אותה סאה כדין הדמוע והכי אמרינן בהדיא בתוספתא פ"ק דמכלתין ומייתי לה לעיל בפ"ק וכך היא בתרומת מעשר של דמאי שאין מפרישו אלא מספק ואם תרם מדמאי על הדמאי א"צ לחזור ולתקן התרומה בתורת ודאי עד כאן הקושיא והפירוקא דלעיל שם והיינו דמקשי הכא דלדידך דמוקמית להאי תוספתא דמעשר טבל בגוונא שיש בו ספק תרומה גדולה וה"ז ספק דמוע ומדחזינן דאחמירו בו שצריך לתקנו אלא שהוא מפריש מן הטהור על הטמא בתנאי הזה כדלעיל אלמא דחמירא ספק דמוע דהרי בתרומת מעשר של דמאי שהפריש על הדמאי אחר הקילו וא"צ לתקן הספק תרומת מעשר בעצמה ואי הכי הדרא קושיין דלעיל בדמאי לדוכתה ואמאי לא חששו חכמים גם בתורם דמאי על הדמאי שלא תאכל התרומה עד שיוציא עליה תרומות ומעשרות:
Segment 5


'''{{עוגן1|אר"ש}} בר ביסנא כאן ברוצה לאוכלה כאן ברוצה לשורפה.''' כלומר לעולם כדאמרינן דספק דמוע וספק תרומת מעשר שצריך להפריש מדמאי דין אחד להם ודקשיא לך האי דמעשר טבל לפי האי שינויא דר' יוסי ל"ק דכאן בהאי דאמרינן לעיל בפ"ה דדמאי דהשוו ספק דמוע לתרומת מעשר של דמאי ברוצה לאכלה להספק דמוע דהדין בו דנאכל בתורת דמוע כדלעיל וא"צ לתקנו ודאי וכך הוא בתרומת מעשר של דמאי וכאן הא דמעשר טבל דהברייתא דמוקמינן שיש בו ספק דמוע מתרומה גדולה מיירי בשרוצה לשרוף את הטבל טמא וקי"ל דאין מדליקין בטבל טמא אלא שצריך לתקנו וליתן להכהן להתרומה טמאה דשלו היא להסקה והלכך מכיון דיש כאן ספק דמוע של תרומה גדולה ובכה"ג צריך הוא לתקנו קמ"ל נמי דאע"ג דאין תרומה גדולה ניטלת מן הטהור על הטמא הכא הואיל דמתנה משום תרומת מעשר מהני נמי ג"כ על התרומה גדולה וניטלת מטהור על הטמא מכיון דכל עצמה שמפרישה אינה אלא מספק כדאמרן:
<b>ר' אבהו בשם ר' יוחנן העושה איספלנית.</b> רטיה משור הנסקל מחלבו או מחמץ שעבר עליו הפסח אינו לוקה לפי שאין הל"ת שלו מחוור כלומר לענין איסור הנאה לא מחוור דלא כתוב בהו בהדיא לרבות לאיסור הנאה והאי פליגא על הא דאמר ר' אבהו לעיל וכדקאמר לקמן:
תחילתדףכאן ד/ד
<b>בכלאי הכרם לוקה אף על הנאה.</b> כדאמר ר' חנינא דגילה ביה קרא בהדיא פן תקדש ודרשינן פן תוקד אש כדאמרינן לעיל בריש פ"ח דכלאים דצריך שריפה לפי שאסור בהנאה:
'''{{עוגן1|מתני'}} ישראל שהיו אריסין לגוים בסוריא.''' סוריא זכרנו בכמה מקומות היא הארצות שכבש דוד ויש דינים שנוהגין בה כמו בא"י אלא שהן מד"ס ויש שהיא כח"ל ומפני מה אין בה קדושת א"י והרי כיבשן מלך ישראל ועל פי ב"ד הגדול היה עושה וכיבוש זה כיבוש רבים הוא אלא משום שכיבש אותן קודם שכבש כל א"י ונשארו עדיין בה מז' עממין ואלו היה כובש בתחילה כל א"י לגבולותיה ואח"כ היה כובש ארצות אחרות היה כבושו בהן כא"י לכל דבר הכי מייתי לה לעיל בפ"ב בהלכה ב' מדרשת הספרי:
<b>מערלה צריכה.</b> אלא דאיסור הנאה מערלה צריכה היא למיבעי' אם לוקה הוא על הנאה ואע"ג דמרבינן לעיל להנאה היינו לאיסור אבל לענין מלקות מספקא לן הואיל ולא ריבה הכתוב אלא גבי העשה ולא גבי הל"ת כדמסיק ואזיל להבעיא:
<b>עשה לרחקו כתיב.</b> כלומר להרחיק מהנאה בערלה לא מצינו דכתיב אלא בעשה כדדריש בת"כ והבאתי במתני' וערלתם ערלתו ערלים לרבות לאיסור הנייה ואין במשמע זה אלא לרבות לאיסור עשה:
<b>לא תעשה.</b> לאכלו הוא דכתיב לא יאכל אבל לא תעשה לרחקו אף מהנאה לית כתיב בה בהדיא לרבות:


'''{{עוגן1|ר"א}} מחייב פירותיהן וכו'.''' אע"פ שאין לאריס בגוף הקרקע כלום ס"ל לר"א דה"ז כישראל הקונה קרקע בסוריא דחייבת במעשרות ובשביעית מדבריהם דמוהו יש לו שותפות בקרקע ור"ג פוטר הואיל ואין להאריס בגוף הקרקע כלום וקרקע של הנכרי בסוריא פטורה דיש קנין לנכרי בסוריא להפקיע ממעשרות ומשביעית:
Segment 6


'''{{עוגן1|שתי}} חלות בסוריא.''' כהאי דתני במתני' דלקמן שהארצות שהן מאמנה ולחוץ וסוריא הוא בכלל שתי חלות אחת לאור מפני שעפרה טמא כארץ העממים ואחת לכהן של אור אין לה שיעור ושל כהן יש לה שיעור:
<b>מתני'.</b> הך ברייתא דלקמיה פליגא על ר' יוחנן דדריש גבי שור הנסקל ממשמע שנא' וכו' אלמא דרבי ביה קרא בהדיא לאיסור הנאה:
<b>מה עבד לה ר' יוחנן.</b> להאי קרא ומשני פתר לה דלהכי איצטריך האי קרא בשקדמו הבעלים ושחטוהו עד שלא נגמר דינו דה"א דמותר באכילה לפיכך כתיב לא יאכל את בשרו אבל איסור הנאה לא ילפינן מהאי קרא בהדיא ואין הל"ת שלו מחוור בפירוש לענין הנאה והלכך קאמר דאינו לוקה:


'''{{עוגן1|ור"א}} אומר חלה אחת.''' דס"ל עפרה טהור כא"י ומפריש חלה אחת ותנתן לכהן:
Segment 7


'''{{עוגן1|אחזו}} בתחלה כקולו של ר"ג.''' בענין אריס לנכרי בסוריא וקולו של ר"א דאין מפרישין בה אלא אחת ואח"כ חזרו בהן והתחילו לנהוג כדברי ר"ג בשתי דרכים דאין קרקע של נכרי בסוריא חייבת במעשרות ובשביעית וישראל האריס בה פטור מכלום לפי שאין להישראל חלק בגוף הקרקע וכן לענין חלה כר"ג ומפרישין שתי חלות בסוריא והלכה כר"ג בשתיהן:
<b>הכא את אמר הכין והכא את אמר הכין.</b> דלעיל קאמרת דהכלל הוא לאיסור הנאה בכל מקום שנאמר לא תאכל וכו' והכא קאמרת דהל"ת לענין הנאה גבי שור הנסקל וחמץ אינו מחוור לענין מלקות:
<b>א"ל הדא.</b> דקאמינא לעיל בשם ר' אלעזר הוא דאמרי והדא בשם ר' יוחנן:


'''{{עוגן1|מתני'}} ר"ג אומר שלש ארצות לחלה.''' שלש ארצות חלוקין הן לענין דין חלה:
Segment 8


'''{{עוגן1|מא"י}} ועד כזיב.''' שהן מקומות שהחזיקו בהן עולי בישל כדתנינן לעיל בריש פ"ו דשביעית לפי שיש הרבה כרכים שכיבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל ובאותן שכבשו עולי בבל עד כזיב שהוא סוף אלו המקומות נוהגת חלה אחת שמפרישין בהן כשיעור חלה אחת והיא נאכלת לכהני' ובזמן שהיה להן אפר פרה קאמר שלא היו טמאי מתים:
<b>רבנן דקסרין.</b> אמרי בלישנא אחרינא להא דר' אבהו בשם ר' יוחנן דללישנא קמא לא אמר אלא שאינו לוקה על הנאה היכא שאין הל"ת מפורש בהדיא ולהאי לישנא ס"ל לר' יוחנן דלא תאכלו לא משמע אלא איסור אכילה בלבד ואין אתה תופס איסור הנאה כאיסור אכילה דאפי' איסור הנאה לית ביה במקום שאינו מפורש בהדיא:
<b>בנין אב שבכולן.</b> חסר כאן ה"ג בפסחים לא תאכל לא יאכל את תופש איסור הנייה באיסור אכילה בנין אב שבכולן וכו'. כלומר כל היכא שאתה קורא לא תאכל או לא יאכל בציר"י שם אתה תופס גם איסור הנאה בכלל איסור אכילה ובנין אב שבכולן שממנו אתה למד זה מחטאת הוא דכתיב וכל חטאת וגו' לא תאכל באש תשרף אלמא כל לא תאכל או לא יאכל בציר"י אסור בהנאה וטעון שריפה:
<b>תני חזקיה.</b> לברייתא דלקמי' והיא מסייעא לר' יוחנן כדמייתי ואזיל לכל הני דכתיב בהו היתר וללמודא אחרינא הוא דאצטריך ולא להיתר הנייה גופיה משום דבלאו הכי אין איסור הנאה בכלל לא תאכל ולא תאכלו:
<b>בא להודיעך אפי' למלאכת הגבוה.</b> מותר דה"א דלא הוכשר למלאכת השמים אלא דבר המותר באכילה קמ"ל וכן גבי דם אצטריך כמים ללמד שהוא מכשיר לקבל טומאה כמים דכתיב בהו הכשר בהדיא וכי יותן מים וגו' וגבי נבילה אצטריך לגר וגו' ללמד שגר תושב אוכל נבילות כלומר שאתה מותר ליתן לו נבילה לפי שאינו מצווה על כך וכן גבי ובשר בשדה וגו' איצטריך ההיתר דניכתוב ביה אותו למעט חולין שנשחטו בעזרה מהיתר הנאה ולגופי' לא אצטריך:


'''{{עוגן1|מכזיב}} ועד הנהר ועד אמנם.''' כלומר מכזיב ועד הנהר ומכזיב ועד אמנם והכי מפרש בגמרא שאלו הן המקומות שהחזיקו בהן עולי מצרים ולא החזיקו בהן עולי בבל שהן מכזיב ולחוץ לצד אחד עד הנהר והוא של מצרים ומכזיב ולחוץ לצד השני ועד אמנם והוא הר ההר המוזכר בגבולי הארץ ות"י טורי אמנום מפרישין בהן שתי חלות אחת לאור שהיא נשרפת ואחת לכהן ונאכלת ומפני שאותן המקומות לא נתקדשו בקדושת הארץ בימי עזרא שהוא עיקר הקדושה בא"י שקדשה גם לעתיד לבוא אבל קדושה הראשונה שקדשו עולי מצרים משגלו בטלה קדושתם וא"כ החלה שמפרישין בהן טמאה היא מחמת שאין עפר הארץ ההיא נקדש כקדושת א"י ממש ובדין שתהא נשרפת אלא דמיהת אותן המקומות מא"י הן לפיכך אמרו שמפרישין בהן שתי חלות והאחת שנשרפת יש לה שיעור והוא אחד ממ"ח דמצינו לשיעור הזה שהוא שיעור הנחתום כדתנינן לעיל בפ"ב ודי בשיעור הזה וא"צ לשיעור אחד מכ"ד כשיעור מעיסת בעה"ב שהרי נשרפת היא והשיעור שאמרו בה אינו אלא מפני דמיהת מקומות הללו מא"י הן והשניה מפריש אותה לכהן לאכילה וכדי שלא יאמרו ראינו תרומה טהורה נשרפת שהרי לא נטמאת הראשונה טומאה ידועה והלכך מפרישין עוד להשניה לאכילה לכהן ומפני שהיא אינה אלא מטעם חששא בעלמא לפיכך אין לה שיעור אלא כל שהוא רוצה להפריש מפריש הוא:
Segment 9


'''{{עוגן1|מהנהר}} ומאמנום לפנים.''' וזהו לחוץ מגבול א"י וכדפרישית לעיל בשביעית דהאי לפנים מלשון ולפנים בישראל הוא כלומר שממקום הקודם מהן לצד חוץ ונכלל בזה סוריא ושאר הארצות מפרישין בהן שתי חלות ג"כ אחת לאור ואחת לכהן אלא מפני שאותן המקומות אינם מא"י כלל ושתי החלות אינן אלא מדבריהם ממש ולפיכך הראשונה שהיא נשרפת אין לה שיעור כלל והשניה שהיא לכהן לאכילה יש לה שיעור והוא שיעור הנחתום א' ממ"ח דהואיל וזו וזו מדבריהם הן מוטב לרבות בהנאכלת מבהנשרפת והטעם בכאן לשתי החלות שהאחת נשרפת שלא יאמרו ראינו תרומה טמאה נאכלת והאחת שהיא לאכיל' כדי שלא תשתכח תורת חלה שניתנת לכהן:
<b>מתניתא מסייע לדין ומתניתא מסייע לדין.</b> שנינו חדא ברייתא דפליגי בה תנאי בהא והאי ברייתא גופה מסייעא לזה ולזה דחד ס"ל כר' אלעזר וחד ס"ל כר' יוחנן כדמפרש ואזיל:
<b>מתניתא מסייע' לר' אלעזר.</b> כצ"ל כאן וכך הוא בפסחים דת"ק דברייתא לר' אלעזר הוא דמסייע ליה דדריש לא יאכל דגבי חמץ לחייב את המאכיל כאוכל דלא יאכל ע"י אחרים משמע ולהזהיר אף להמאכיל דאלו לאיסור הנאה לא אצטריך דמלא תאכל נפקא והיינו כר' אלעזר דיש בכלל לא תאכל אף איסור הנאה:
<b>ר' יצחק אומר אינו צריך.</b> גבי חמץ לרבות להמאכיל כאוכל דק"ו משרצים הקלין שאין בהן כרת ועשה בהן המאכיל כאוכל כדדרשינן לא תאכלום כי שקץ הם קרי ביה לא תאכילום להזהיר הגדולים על הקטנים חמץ חמור שיש בו כרת לכ"ש שעשה בו המאכיל כאוכל הא מה ת"ל לא יאכל חמץ דלא בא הכתוב אלא לאוסרו בהנאה:
<b>בגין דכתיב.</b> וטעמו בשביל דכתיב לא יאכל שמעינן לאיסור הנאה הא מלא תאכל לא הוה שמעינן כלום דאין איסור הנאה בכלל לא תאכל וא"כ הדא דר' יצחק מסייעא לר' יוחנן:


'''{{עוגן1|וטבול}} יום אוכלה.''' דהואיל וחלה זו שהיא מדבריהם ואינה אסורה אלא לטמאים ממש ואם טבלו אע"פ שלא העריב שמשן מותרין הן לאוכלה:
Segment 10


'''{{עוגן1|ר'}} יוסי אומר א"צ טבילה.''' דקסבר דלחלה מדרבנן א"צ אפי' טבילה:
<b>פשיטא שאין קרקע נאסר.</b> לדינא דמתני' מהדר דהאי פשיטא לן שאם צבע בערלה להקרקע שאינו כלום שאין קרקע עולם נאסר ואם צר צורה בקרקע הא נמי פשיטא דהצורה נאסר שהיא על גבי הקרקע וצריך לקלקלה ולהפסידה:
<b>צבע דבר שיש בו רוח חיים.</b> כגון לבהמה וכיוצא בה הא קא מיבעיא לן אם נאסר או לא ופשיט לה דהאי נמי לית לן למיבעי מידי שהרי אלו השתחווה לו לא אסרו דקיי"ל דבר שיש בו רוח חיים לא נאסר משום ע"ז להדיוט כדאמרינן בפ"ג דע"ז ומפני שצבעו אסרו בתמיה:
<b>מיכן.</b> כמו מוכין שצבעו האי הוא דצריכה למיבעיא לן אם אסרו כמו להבגד או דילמא מפני שהמוכין הן חתיכות חתיכות מפורדות ולא אהני בהו הצביעה כמו בבגד לא אסר אותן. משכב וסיפות תרגום מיככין שדרך להשים המוכין של צמר בתוך השק לשכיבה:


'''{{עוגן1|ואסורה}} לזבין ולזבות לנדות וליולדות.''' בגמרא קאמר דדברי ר' יוסי הן דבטומאה שיוצאת מגופו מודה ר' יוסי דאסורה וצריך טבילה:
Segment 11


'''{{עוגן1|ונאכלת}} עם הזר על השלחן.''' לפי שאינה מדמעת ואפי' אם נתערבה שוה בשוה שאינה אלא מדבריהם:
<b>א"נ דהאי בעיא דמוכין היינו כדמסיים ואזיל.</b> בגד גדול שצבעו בערלה על מנת לחתכו ולעשות ממנו מוכין מה את עביד ליה במוסגר או במוחלט משום דתנינן בספי"א דנגעים בגד המוסגר שנתערב באחרים וכגון שצבעו ואינו ניכר כולם טהורי' קצצו ועשאו מוכין טהור ומותר בהנייתו והמוחלט שנתערב באחרים כלם טמאים קצצו ועשאו מוכין טמא ואסור בהנייתו והשתא מיבעיא ליה אם צבע להבגד גדול מהערלה וחתכו ועשאו מוכין למאי את מדמי ליה לדין דבגד מוסגר וכדמסיים ואזיל דאם תעבדיניה כמוסגר מותר בהנאה הואיל וקצצו ואם את מדמי לדין דערלה כדין המוחלט אסור אף לאחר שקצצו. ולא איפשטא:


'''{{עוגן1|וניתנת}} לכל כהן.''' ואפי' לכהן עם הארץ שאינו עושה בטהרה לפי שבלאו הכי היא טמאה מאויר ארץ העמים:
Segment 12


'''{{עוגן1|מתני'}} אלו ניתנין לכל כהן החרמים וכו'.''' טעמא דאלו שבעה הראשונים שהן ניתנין לכל כהן דלא איכפת בהו אם הוא נזהר בטהרה או לא לפיכך ניתנין אף לכהן שאינו ידוע אם משמר אותן בטהרה. וטעמא דקדשי המקדש והבכורים משום דמכיון שמביאין אותן בפנים לעזרה מסתמא מזהר זהיר ועושה אותן בטהרה:
<b>צבעו וחזר וצבעו והקדיח מחמת כן.</b> שנשרף ונשחת מהו ופשיט ליה דנאמר בזה שאם היה הבגד צריך לצביעה הראשונה כדי ליפותו ולתקנו כבר נאסר אע"פ שאח"כ הקדיח ואם לאו מותר שאין כאן הנאה כלל:
<b>מאן דאמר נ"ט לפגם מותר.</b> כדפליגי בזה בפרק דלעיל בהל"ה אוף הכא מותר דהשתא הצביעה של ערלה פוגם בו ולמ"ד אסור אוף הכא אסור. נראה דאיפכא גרסינן צבעו בקליפי אגוז של חולין וחזר וצבעו בקליפי אגוז של ערלה דהצביעה של ערלה היא פוגמת בו שכבר נצבע בשל חולין ומה שחוזר וצובעו מפסידו דמחמת זה נשחת ונקרע. וגי' זו מוכרחת היא מדלקמן דבעי להאי גוונא:
<b>וחזר וצבעו בקליפי רימון של חולין.</b> מהו. והך בעיא אם הצביעה השנייה של חולין מבטלת להצביעה הראשונה של ערלה או לא וקאמר דיבוא האי דינא כהדא דתנינן לעיל בתרומות פ"ד במתני' דהל"ח עיגולי דבלה הגדולים וכו' ואמר התם רב הונא עלה כיני מתניתא וכו' וכדפרישית שם דרב הונא קמ"ל דהולכין להקל וא"כ כשמשערין להגדולים במשקל ולהקטנים במנין יהיה אחד ומאה כדי להעלות התרומה והכא נמי מועיל צביעה זו לבטל צביעה הראשונה ודחי לה הש"ס דלא דמיא דתמן מין במינו הוא אלא שאלו גדולים ואלו קטנים לפיכך מעלין זה את זה אבל הכא מין בשאינו מינו הוא שזה של אגוז וזה של רימון:
<b>צבעו בקליפי אגוז של ערלה וחזר וצבעו בקליפי חולין מין אחד.</b> כלומר מאותו המין בעצמו ולעיל בעי אם צבעו בקליפי אגוז של חולין בתחילה ואח"כ חזר וצבעו בקליפי אגוז של ערלה ולענין נ"ט לפגם וכדפרישי' שגי' זו היא הנכונה וכאן הוא דבעי אם הצביעה של חולין היא לאחר צביעה של ערלה ואין כאן לפגם בצביעת האיסור שהיא בתחילה אלא דלענין אם הצביעה של חולין מבטלת לאותה של ערלה או לא הוא דקא מיבעיא ליה:
<b>ייבא כהדא וכו'.</b> ובעי למיפשט מרישא דהאי מתני' דתרומות ור' יהושע הוא דקאמר לה התם לכולה וס"ל דהשחורות מעלות את הלבנות וכו' דהואיל ומין אחד הן מעלות זו את זו וא"כ ה"נ לרבי יהושע מעלה ומבטל זו את זו ודחי לה הש"ס דלא דמיא דתמן הוא ראוי לחתכן לחתיכות קטנות ולא יהו ניכרין אם שחורות אם לבנות הן ולפיכך מעלות זו את זו אבל הכא אינו ראוי לחתכו שסתם הצובע להבגד אינו צובעו על מנת לחתכו ואיכא למימר דמאחר שצבעו בתחילה בקליפי האיסור שוב אין הצביעה של היתר שלאחריה מבטלת אותה:
<b>מה דמי לה גזים גזיזות.</b> כלומר ואם אתה מדמה לה לצביעה דאיירינן הכא לההיא דתרומות האי הוא דאתה יכול לדמות כגון שצבע לגיזי צמר גדולות ומדרך לעשותן אח"כ ולחלקן לגזיזות גזיזות קטנות דבכה"ג אם צבע בתחילה בשל איסור ואח"כ בשל היתר איכא לדמוייא להא דהתם דמכיון שדרך לחלקן אפשר דמבטלות ומעלות זו את זו כהאי דהתם לר' יהושע:
<b>ר' יוסי בר' בון.</b> קאמר דמשכחת לה לדמויי להך דתרומות אף בצביעות הבגד כגון שצבעו על מנת לחתכו מיעבדיניה דורדסין לעשות מהחתיכות לדריסת הרגל תחת הסנדל כדרך שעושין מחתיכות של בגד לסנדלי ומנעלים של יה"כ והאי נמי אתה יכול לדמות להאי דר' יהושע דתרומות וכדאמרן:


'''{{עוגן1|החרמים}}.''' כדכתיב כל חרם בישראל לך יהיה וכן להשאר דקחשיב שהן מכ"ד של מתנות כהונה:
Segment 13


'''{{עוגן1|והבכורות}}.''' אם בכור תם הוא ה"ז בכלל קדשי המקדש לטעמא דאית בהו ואם בעל מום הוא וצריך ליתנו לכהן כדדרשינן ובשרם יהיה לך אחד תם ואחד בעל מום וכתיב בבכור בעל מום וכיוצא בו הטמא והטהור יאכלנו:
<b>סממנין של איסור שנתערבו בסממנין של היתר בטלין במאתים.</b> כלומר באחד ומאתים כדין ערלה לפי שהן ניכרין וצריך א' ומאתים לבטל האיסור אבל מי צבעים של איסור שנתערבו בשל היתר הואיל ואינו ניכר בהן בטלין ברוב:


'''{{עוגן1|ושמן}} שריפה.''' שמן של תרומה שנטמא ואינו עומד אלא לשריפה אבל שאר מתנות כהונה שבגבולין כגון תרומה ותרומת מעשר והחלה שצריכין טהרה אינן ניתנין אלא להכהן הנזהר בטהרה:
Segment 14


'''{{עוגן1|ר'}} יהודה אוסר בבכורים.''' ליתנן לכל כהן וקאמר בגמרא דר' יהודה לטעמיה דאמר בסוף בכורים שאין נותנין אותן אלא לחבר בטובה ולא לכל כהן דמכיון דלא עבדי בהו עבודה דלמא לא מזהר זהיר בהו והלכה כחכמים:
<b>הניית ערלה בטילה ברוב כצ"ל.</b> ובספרי הדפוס כתוב בטיבריא וט"ס הוא. ולקמן מפרש לה להאי דר' בא בר ממל:
<b>מתני' פליגא על ר' בא בר ממל.</b> דקס"ד דה"ק הנאה של ערלה כגון הנאה שאינה ניכרת לאחר זמן שבישל בעצי ערלה ונתערב דאלו הנאה ממש הניכרת ונתערב הרי תנינן דלר"מ ידלק הכל ולחכמים יעלה באחד ומאתים אלא בכגון הנאה זו הוא דקאמר ומ"מ קשיא עליה מהאי מתניתין דלקמן תבשיל שבשלו בקליפי ערלה ידלק נתערב באחרים יעלה באחד ומאתים אלמא דהנאה הניכרת הוא דחשבינן לה:
<b>פתר לה קדירה בקדירות.</b> כצ"ל. כלומר הא דרבי בא בר ממל מיירי שהקדירה שנתבשלה בעצי ערלה כדרך היוצר שמבשל הקדירות והכלים של חרס כדי לחזקן נתערבה בקדירות של היתר דמתני' לא אמרה אלא אם התבשיל שנתבשל באיסור נתערב באחרות וצריך אחד ומאתים אבל קדירה שנתבשלה אצל היוצר בעצי ערלה והיא אסורה בהנאה אם נתערבה באחרות בטילה ברוב:
<b>מיסבור סבור וכו'.</b> לר' יוסי היה נראה דר' בא בר ממל ס"ל דאף לכתחלה מותר לעשות כן ולערבה לבטלה ברוב ולא לשעבר דוקא וכלומר בדיעבד אלא אפי' לכתחלה וכדמפרש לטעמא:
<b>מאי כדון.</b> ומ"ט דמותר זה אפי' לכתחלה ואע"ג דבעלמא אין מבטלין איסור לכתחלה וקאמר אם יש בו כדי לצבע וכו'. וכלומר הרי זה דומה למי צבעים שנתערבו דאמרינן דבטלין ברוב לפי שאין האיסור ניכר והלכך אמרינן אם יש בו בהאיסור כדי לצבוע בו בהא את רואה את ההיתר שנתערב בו כמי שאינו ומשערין באותו האיסור שבו ויש בו כדי לאסור ואסור ואם אין בהאיסור כדי לצבוע בו לפי שהוא דבר מועט ובטל ברוב א"כ אפי' את רואה את ההיתר כמי שאינו הרי אותו האיסור אין בו כדי לאסור ואינו אוסר וכלומר דמהאי טעמא הוא דאמרינן גבי מי צבעים שהן בטלין ברוב משום דמסתמא אין בהאיסור כדי לצבוע בו מאחר שהוא מועט ואינו ניכר והשתא האי טעמא גופיה איכא נמי בקדירה שנגמר בישול שלה ע"י עצי האיסור ונתערבה בקדירות אחרות שבטילה ברוב לפי שאין בהאיסור שבה כדי ליתן טעם בהיתר וכן אין האיסור ניכרת בה וכגון זה ס"ל לר' בא בר ממל דמבטלין אפי' לכתחלה:


'''{{עוגן1|כרשיני}} תרומה ר' עקיבא מתיר.''' ליתנו לכל כהן וקאמר בגמרא דר"ע נמי לטעמיה דאמר לעיל בפ"ב דמעשר שני דכל מעשיהן בטומאה הואיל ואינן נאכלין אלא ע"י הדחק לא הוו כשאר תרומה וחכמים אוסרין דמיהת אוכל בשני רעבון הן והלכה כחכמים:
Segment 15


'''{{עוגן1|גמ'}} אלא בחכירי אבות.''' כגון הללו דבית רבי שיש להן אריסין מאבותיהם וכן בניהן אחריהן והואיל והן אריסין קבועין נראה כמי שיש להן חלק בקרקע:
<b>תמן תנינן.</b> בפ"ב דע"ז בהלכה ג' אלו דברים וכו':
<b>ר"מ היא דתני וכו'.</b> וזהו לר"מ דהכי ס"ל בתוספתא דע"ז פ"ה והכי גריס נמי שם וסתים לן רבי במתני' כר"מ:
<b>מה אנן קיימין.</b> פלוגתייהו דפליגי עליה בתוספתא שם בחרס הדרייני:
<b>אם בשנתנו בתבשיל ד"ה אסור.</b> שהרי נותן טעם הוא ואם בשמכרו לנכרי חוץ מדמי יין נסך שבו ד"ה מותר כדאמרי' התם:
<b>אלא כי אנן קיימין.</b> פלוגתייהו בשנתנו על גבי הקדירה של תבשיל דר"מ מחמיר בו וס"ל דאפילו בכה"ג נ"ט הוא בתבשיל:


'''{{עוגן1|קנס}} קנסו ר"א.''' טעמא משום קנס הוא שנעשה אריס להנכרי וקנסו אותו כדי שלא ימצא הנכרי אריס לשדותיו וימכרם לישראל:
Segment 16


'''{{עוגן1|מה}} נפק מביניהון.''' מהני טעמא וקאמר אריס לפי שעה איכא בינייהו דלמ"ד משום קנס אף אריס לשעה חייב אבל לאידך מ"ד דלא ס"ל טעמא דקנס ומוקי להא דר"א בחכירי בתי אבות א"כ אריס לשעה פטור אף לר"א:
<b>מהו לסמוך בו כרעי המטה.</b> בחרס הדרייני שהרי זה נראה כרוצה בקיומו:
<b>ההן בגד.</b> דתנינן הכא בערלה בגד שצבעו וכו' מהו לסמוך בו את המטה ואם פליגי ביה כדרך דפליגי בחרס הדרייני ואיקפד ר' זעירא לקבליה על שרצה לדמות בגד דהכא לדין חרס הדרייני אלא דאפי' למ"ד תמן מותר שאין איסורו ניכר שהרי היין נבלע בחרס אבל הכא בבגד שצבעו איסורו ניכר ואסור לדברי הכל והתם בע"ז גריס דר' ירמיה הוא דבעי מיניה דר"ז הכי:


'''{{עוגן1|הלוקח}} מן הנחתום בסוריא כו'.''' תוספתא היא בפרק ב':
Segment 17


'''{{עוגן1|ויאות}} אמר ר"ג.''' שפיר קאמר משום שיש לחוש שמא לא הפריש הנחתום חלה וכהאי דתנינן לעיל בפרק ה' דדמאי הלוקח מן הנחתום עם הארץ צריך להפריש חלה מספק ומ"ט דרבנן דפטרי בסוריא:
<b>אמר ר' חגיי וכו'.</b> גרסינן הא בפ"ג דע"ז על מתני' נטל הימנה כרכר והוא עץ של האורגים אסור בהנאה וכו' ואמר ר' חגיי כשירדתי מהספינה מצאתי לר' יעקב ושמעתי קולו שהיה יושב ושונה לאלו המשניות בגד שצבעו וכו' והקשה לו דתנינן נמי נטל הימנה כרכר וכו' והא תנינן שם בפ"ה יי"נ שנפל לבור וכו' דלרשב"ג והלכתא כוותיה ימכר כולו לנכרים חוץ מדמי יי"נ שבו ואמאי לא אמרינן נמי גבי בגד שנתערב דימכר הכל לנכרי חוץ מדמי אותו האיסור שבבגד ויוליך הנאה זו לים המלח:
<b>חגיי קשיתה וחגיי קיימה.</b> אתה בעצמך שהקשיתה את תקיימה ותפרק לה:
<b>מאי כדון.</b> ומאי טעמא וקאמר דהיינו טעמא דלא דמיא הא לדין יי"נ שנפל לבור דתמן ימכר כולו לנכרי לפי שאין דרך בני אדם ליקח יין מן הנכרי וליכא למיחש שמא ימכרנו לישראל אבל הכא דרך בני אדם ליקח בגד מן הנכרי והלכך לא ימכרנו לו שמא יחזור וימכרנו לישראל:


'''{{עוגן1|א"ל}}.''' ר' מנא מפני שהיה ידוע להם שכשם שלא נחשדו ישראל על תרומה בארץ כדאמרינן ששלח יוחנן כ"ג בכל גבול ישראל וראה שהיו מפרישין תרומה גדולה והלכך לא גזור בדמאי אלא בתרומת מעשר כך היו יודעין שלא נחשדו על החלה בסוריא ומתני' דפ"ה דדמאי מיתוקמא בארץ ישראל ובשארי מקומות באותן שגזרו על הדמאי שם היו נחשדין על החלה כשם שהיו נחשדין על תרומת מעשר:
Halakhah 2


'''{{עוגן1|כמה}} דאת אמר שתי חלות בסוריא.''' מטעמא דס"ל עפרה טמא כארץ העמים והלכך צריך שתי חלות אחת לשריפה שלא יאמרו ראינו חלה טמאה נאכלת ואחת לאכילה כדי שלא תשתכח תורת חלה מישראל א"כ נימא ודכוותה שתי תרומות בסוריא ואמאי לא גזרו בתרומה נמי כן אחת לשריפה ואחת לאכילה:


'''{{עוגן1|א"ר}} חגיי.''' לא דמייא שהרי אין זה אלא משום חששא בעלמא מטעמא דאמרן הלכך גבי חלה הוא דחששו לכך לפי שאין אחריה כלום לתקן איזה דבר שהיא האחרונה שבמתנות אבל תרומה יש אחריה כלום שצריך להפריש אחריה המעשרות ותרומת מעשר ואם אומר את כן לגזור להפריש תרומה שנייה נמצאת אותה תרומה שנייה תהא טבולה למעשרות שהרי מן התורה כבר נפטר בתרומה ראשונה והשנייה אינה אלא משום חששא ויצטרך להפריש ממנה המעשרות וכולי האי לא חששו חכמים:


'''{{עוגן1|ביקש}} ר"ג ברבי להנהיג את הדמאי בסוריא.''' לפי שלא גזרו בתחילה דמאי על פירות שבסוריא כדתנן לעיל בפ"ק דדמאי מכזיב ולהלן פטור מן הדמאי וביקש ר"ג לגזור עליהן דמאי לפי שראה שחשודין הן על המעשרות ולא הניח לו ר' הושעיא משום שאמר לו שאם אתה עושה כן מעתה יחושו הכהנים על חלתן שנותנין להם שם שמא הפרישו חלה מעיסה שאינה מתוקנת מן המעשרות ויצטרכו הכהנים לתקן אותם ואין לנו לחדש דבר על מה שלא גזרו חכמים בתחילת גזירתם על הדמאי שבמקום שלא גזרו לא גזרו:
Segment 1


'''{{עוגן1|מחלפה}} שיטתיה דר' הושעיה.''' קשיא דידיה אדידיה דתמן אמר בפ"ק דדמאי בהלכה ג' על הא דתנינן חלת עם הארץ פטורה מן הדמאי ומפרש התם ר' הושעיה לטעמא מפני שאימת קדשים עליהם על עמי הארץ ואינו נותן לכהן החלה שהיא קדש מדבר שאינו מתוקן והכא הוא אומר הכן בתמיה שיחושו הכהנים על חלתן והלא החלה היא פטורה מדמאי שמסתמא נותנה לכהן מדבר המתוקן:
מתני' <b>הצובע מלא הסיט בקליפי ערלה וכו'.</b> הסיט הוא מלא ההרחק שיש בין האמה לאצבע והסיט כפול הוא כמלא ההרחק שיש בין האצבע להגודל:
<b>ר' מאיר אומר ידלק הבגד וחכמים אומרים וכו'.</b> כי היכי דפליגי במתני' דלעיל בגד שצבעו ונתערב באחרים ואשמעינן לעיל רבותא אליבא דחכמים שאפי' בבגד שנצבע כולו בערלה ונתערב יעלה באחד ומאתים והכא אשמעינן רבותא אליבא דר"מ שאפי' חוט אחד מלא הסיט שנתערב באריגת הבגד ידלק כולו והלכה כחכמים:
<b>האורג מלא הסיט מצמר הבכור בבגד.</b> בצמר הבכור שנגזז מחיים איירי ואסור הוא בהנאה כדכתיב ולא תגוז בכור צאנך ובין בכור תם ובין בעל מום שאם ארג ממנו מלא הסיט בבגד ידלק הבגד לפי שהבכור אין לו מתירין שאין לו פדיון ולפיכך אינו מקדש בכל שהוא כמו המוקדשין דקתני בסיפא:
<b>משער הנזיר ומפטר חמור.</b> שאלו ג"כ אסורין בהנאה ואם ארג מהן מלא הסיט בשק שכל הארוג מן השער נקרא שק וידלק השק:
<b>ובמוקדשין.</b> אם הצמר או השער של מוקדשין מקדשין הן בכל שהן אפילו בפחות ממלא הסיט לפי שקדשים יש להן מתירין שיש להן פדיון ואפילו באלף לא בטיל:


'''{{עוגן1|א"ר}} בון בר חייה אני אומר אחת של אור נתן לו.''' כלו' ה"ק ר' הושעיה שעל החלה של אור שנותן לו יש לחוש שהרי בסוריא מפרישין שתי חלות לדברי ר"ג ועל אותה חלה הוא דקאמר שמעתה יחושו הכהנים על חלה זו שמא היא מדבר שאינו מתוקן ואין כאן אימת קדשים עליו מכיון שחלה זו לא ניתנה לאכילה:
Segment 2


א"ל ר' מנא לר' בון האי לאו מילתא היא לשנויי הכי להא דר' הושעיה שהרי לא תני ר' הושעיה בדבריו אלא מעתה יחושו הכהנים על חלתן ומשמע על החלה שלהן שניתן להן לאכילה ואי בחלה של אור מאי חלתן דקאמר ועוד דלא שייך כלל לומר יחושו וכי מה איכפת לכהן בחלה של אור והלכך קשיא הא דר' הושעיה עליה דידיה גופיה:
גמ' <b>מאן תני סיט ר' מאיר.</b> אצמר בכור ואינך דקתני בסיפא קאי וכהאי אית תני דלקמן הוא דאתיא דתני להך סיפא נמי בשם ר"מ דלדידיה הוא דס"ל ידלק והלכך שיעורא דמלא הסיט מיהת בעי ברם כרבנן דסבירא להו דאף כאן יעלה באחד ומאתים א"כ לדידהו הוא סיט הוא פחות מסיט כלו' דין אחד להם דכמו דפחות מסיט יעלה כך אף הסיט יעלה ואיכא דתני לקמן דהך סיפא כרבנן נמי אתיא:


'''{{עוגן1|הלוקח}} מן הנחתום וכו'.''' תוספתא היא בפ"ק דמכלתין:
Segment 3


'''{{עוגן1|מבעל}} הבית והמתארח אצלו.''' כלומר שלקח מן הבעה"ב או מן המתארח אצלו והכי הוא בהדיא בתוספתא מן הבעה"ב ומן המתארחין אצלו א"צ להפריש חלת דמאי ולפי הגי' דהכא יש לפרש והמתארח אצלו הרי הוא כמו הלוקח ממנו ואין צריך המתארח להפריש חלת דמאי וכן נראה מהא דלקמן וקמ"ל דאע"ג שאין מתארחין אצל עם הארץ כדתנן בפ"ב דדמאי המקבל עליו להיות נאמן וכו' ואינו מתארח אצל עם הארץ אפלו הכי בחלה אין חוששין שלא חששו אלא בנחתום שעושה להשתכר ואפשר שהוא חס מלמעט בהעיסה ואינו מפריש חלה אבל הבעה"ב אע"פ שהוא עם הארץ מ"מ על החלה חושש הוא ומפריש ולקמן מוקי להברייתא דוקא בח"ל שהיא מדרבנן והלכך תלינן לקולא גבי בעה"ב דהואיל ואינו מפריש אלא חלה אחת לאור ובכל שהוא מיפטר מסתמא לא יאכל הוא עצמו אם לא הפריש החלה אבל לא בא"י כדלקמן:
<b>ר' יוסי בר' בון כו'.</b> וכן אמר ר' ייסא בשם ר' יוחנן צמר בכור שטרפו ועירבו בצמר אחר בטל ברוב וגרסינן מקצת מזה שילהי פ"ו דכתובות ועיקרא דהך מילתא בפ"ה דע"ז בסוף הי"ב:
<b>אייתי ר' חייא ציפוראה קומי ר' אימי ליטרא בשמונה ולא הורי ליה דאמר ר' יוסי ולאו מתני' היא וכו'.</b> כך היא הגירסא בכתובות שם והיא הנסחא נכונה שהביא שאלה זו לפני ר' אימי שנתערב לו ליטרא אחת של צמר בכור בשמנה ליטרות אחרים ואפ"ה לא רצה להורות לו היתר ומטעמא דר' יוסא הקשה עלה דאמרו בשם ר' יוחנן וכי לא תנינן במתני' בהדיא דאפי' במלא הסיט שנתערב בבגד ידלק הבגד וזהו כהאי תנא דלקמן דתני להך בשם כ"ע דמודו בה:
<b>א"ל אלו איתותבת תמן אית הוות יאות.</b> הך מילתא היא נשנית בע"ז שם דגריס לעיל מיניה דבעי ר' יוסי בר' חנינא איסורי הנאה מהו שיבטלו בצירוף כלומר אם עירבן וצירפן באחרים של היתר אם בטלין ברוב והתנינן שור הנסקל כלומר דבעי למיפשט מדתני התם דשור הנסקל מקדש ואוסר בכל שהוא ודחי לה וקאמר תיפתר בחתיכות דמיירי בחתיכה של שור הנסקל שנתערב בחתיכות דחתיכה דבר חשוב הוי ולא בטלה. והתנינן צפורי מצורע תיפתר ציפור בציפורין. שנתערב בדבר חשוב הוא ולא בטל. והתנינן שיער הנזיר אית לך למימר ציפור בציפורין בתמיה. כלומר וכי בשיער נזיר מוקמית לה נמי בדבר חשוב ממנו שנתערב וכגון שעשה ממנו צורת ציפור בשק דחשוב הוא והא שיער נזיר סתמא קתני. כד מטין לערלה התיב ר' יעקב קומי ר' יוסי והתנינן האורג מלא הסיט מצמר הבכור וכו' כדאיתא. כלומר כשהגיעו לשנות מסכתא ערלה אז השיב ר' יעקב לר' יוסי דמאי תבעי לך השתא הא תנינן בהדיא גבי צמר בכור דכמלא הסיט ידלק וה"ה בשער נזיר נמי כמלא הסיט וכי איכא מלא הסיט לא בטיל. א"ל אלו איתותבת תמן אית הוות יאות. כלומר אלו השבת אותי ממתני' זו בהיותינו עוסקים במסכת ע"ז ושאלתי להבעיא דלעיל שפיר הוה אבל השתא מאי רבותא היא ממך שהרי אנו עוסקים במסכתא זו ואתה לא נזכרת מהאי מתני' עד שבאנו לשנותה במקומה. ע"כ בע"ז שם ומייתי לה הכא במקומה ובקצרה:


'''{{עוגן1|במתארח}} אצלו לעיסתו.''' כלומר שאוכל עם הבעה"ב בעיסתו של הבעה"ב שהוא אוכל בעצמו ובהא הוא דלא חששו שמא לא הפריש חלה מכיון שהבעה"ב בעצמו אוכל מזה ומטעמא דאמרן ולאפוקי אם המתארח נותן לו משלו לתקן המאכל בשבילו דשמא לא יחוש מלהפריש חלה דלא איכפת ליה בשביל אחרים ור' יונה דידיה מפרש לה וקאמר והן דוקא שראו אותו להבעה"ב מגבל העיסה אצל אחר בהא הוא דחיישינן אם המתארח אוכל משלו דכיון שהוא שלא בפני המתארח אפשר שלא יחוש להפריש חלה בשביל זה אבל אם הוא מגבל בביתו לא חיישינן גם בכה"ג לפי שמתירא שהמתארח יראה שאינו מפריש החלה:
Segment 4


'''{{עוגן1|חזקת}} בעלי הבתים בסוריא וכו'.''' כדאמרינן לעיל שלא נחשדו בסוריא על החלה והא דמייתי לה הדר בכאן לאשמועינן דהך דינא דברייתא וכדמפרש ר' יונה גם בסוריא הוא כן ומשום הסיפא דמסיק נקיט לה:
<b>תמן תנינן.</b> בסוף מסכתא תמורה אלו הן הנשרפין חמץ בפסח וכו' ותנינן התם אלו הן הנקברין קדשים שהפילו וכו' ושער נזיר ופטר חמור וכו' וקשיא דהכא במתני' את אמר ישרפו כדקתני ידלק והכא בתמורה את חשיב להו בין הנקברין:
<b>כאן בשק.</b> מתני' דהכא מיירי שארגו בשק והלכך ישרף כדמפרש טעמא דשק מצוי לחטט אחריו דאם יקברו אותו מצוי הוא שיכול לחטט אחריו לפי שאינו כלה מהר ואתי לאיתהנויי ביה אבל כאן בתמורה מיירי בשיער עצמו שלא נארג וזה כלה מהר ולא חיישינן למידי והלכך יקבר:
<b>כאן במקדש כאן בגבולין.</b> הא דתנינן ישרף אם גילח במקדש איירי דמצותו בתחילה בשריפה כדכתיב וכדתנינן בפ"ז דנזיר היה נוטל שער ראש נזרו ומשלח תחת הדוד ואם גילח במדינה לא היה משלח תחת הדוד והלכך בנתערב נמי מחלקינן בין מקדש ובין גבולין ומתני' דתמורה בגבולין איירי:
<b>כאן בנזיר טהור.</b> דביה כתיבא שריפה וכאן בנזיר טמא דלא כתיב בגילוחו שריפה:
<b>והתנינן פטר חמור.</b> כלומר דהא פטר חמור נמי קשיא אהדדי וכי אית לך מימר גביה כאן במקדש וכו' או כאן בטהור וכו' בתמיה אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא כאן בשק וכאן בשיער:
<b>אמר ר' יוסי בר' בון הן דתימר וכו'.</b> כלומר לעולם כדשנינן וכדקאמר ר' יוסי בר' חנינא כאן בנזיר טהור כאן בנזיר טמא ודקשיא לך פטר חמור אפטר חמור נמי לא קשיא דהן דתימר הכא ישרף בשערו קאמר והן דתימר בתמורה יקבר בגופו של פטר חמור איירי וכדתנן בפ"ק דבכורות לא רצה לפדותו עורפו בקופיץ מאחוריו וקוברו:


'''{{עוגן1|אם}} יודע שרוב מכנסו משלו וכו'.''' כלומר והא דמוקמינן אחזקת בעה"ב בסוריא דוקא אם א' אוכל אצל הבעה"ב משל הבעה"ב אבל אם יודע זה שמה שהבעה"ב עושה בשבילו הוא מרוב מה שהוא הכניס לו משלו בהא חיישינן שמא לא תיקן הבעה"ב בשל זה המתארח וצריך הוא להפריש חלת דמאי וקמ"ל דאפי' בסוריא חילקו בכך בדין המתארח כמו דמחלק ר' יונה בהא דתנינן בהתוספתא:
Segment 5


'''{{עוגן1|ר'}} בון בר חייה בעי לית הדא פליגא על ר' הושעיה.''' על הברייתא קאי דקס"ד דבא"י מיירי וא"כ נימא דמהאי ברייתא נמי קשיא על הא דרבי הושעיה דפ"ק דדמאי דמפרש לטעמא דאמרו שם חלת ע"ה פטור מן הדמאי לפי שאימת קדשים עליו כדלעיל וקס"ד נמי דלהאי טעמא דר' הושעי' הוא הדין בחלה עצמה אמרו כן דכמו שא"צ לתקן החלה של ע"ה מדמאי לפי שבודאי נותן להכהן מדבר המתוקן כך אמרינן לענין החלה עצמה שאימת קדשים עליו ובודאי הפריש חלה והשתא למאי דקא מפרש ר' יונה להברייתא בדין המתארח דלא אמרו אלא במתארח אצלו לעיסתו של הבעה"ב אבל אם המתארח נתן לו לתקן המאכל משלו חוששין שמא לא הפריש החלה והא לר' הושעיה לעולם אימת קדשים עליו גם לענין החלה עצמה שמסתמא הוא מפריש ומי נימא דהך בריייתא ולטעמי' דר' יונה פליגא נמי אהא דר' הושעיה. א"ר מנא דלא היא. דמהך ברייתא בלא"ה לא קשה לר' הושעיה דכאן בארץ הא דלעיל בפ"ק דדמאי בארץ מיירי ובהא הוא דאיכא למימר דחימת קדשים עליו הואיל והחלה היא מדאורייתא וכאן בברייתא דמחלק בין נחתום לבעה"ב בח"ל הוא דמיירי והשתא דאתינן להכי הא דקאמר ר' יונה לחלק בדין המתארח נמי ליתא דבחלת ח"ל לעולם לא חששו בבעה"ב לא בלוקח ממנו ולא להמתארח אצלו דתלינן לקולא גבי בעה"ב כ"א בנחתום הוא דחששו מפני שהוא עושה להשתכר וכדפרישנא לעיל:
<b>ובמוקדשין וכו' הדא דתימר בקדשים שיש להן מתירין.</b> דוקא כלומר בשער ובצמר שנתלש ונגזז מהן כשהן עדיין חיים שיש להן מתירין ע"י פדיון ודבר שיש לו מתירין אפי' כל שהוא באלף לא בטיל אבל בקדשים שאין להן מתירין כגון שנשחטו ושוב אין להן פדיון ואם נתערב הגיזה שנגזז מהם כשהן חיין דינן ג"כ שצריכין מלא הסיט מהן כמו בבכור ופריך והא מתני' פליגא האורג מלא הסיט מצמר הבכור וכו' ובכור לא כקדשים שיש להן מתירין הוא בתמיה דהא משכחת לה נמי גביה שיש לו מתירין דאע"ג דפדיון אין לו מ"מ בגיזה שנשר ממנו בחיים ואח"כ שחטו דזה מותר הוא אף להחכמים דפליגי על עקביא בסוף פ"ג מבכורות וכדר' יוסי דהתם דקאמר לא בזה התיר עקביא וכו' כדמפרש התם דלא בזה התיר עקביא וחכמים אוסרין אלא בנשר ואח"כ שחטו לדברי הכל שרי וכי פליגי בנשר ממנו ואח"כ מת:


'''{{עוגן1|גמ'}} כיני מתניתא וכו'.''' כלומר דכן צריך לפרש מכזיב וכו' כדפרישית במתני' וגרסי' לכל הא דלקמן לעיל בפ"ו דשביעית בסוף הלכה א' עד תשורי מראש אמנה וע"ש:
Segment 6


'''{{עוגן1|אית}} תניי תני הירדן מא"י.''' הירדן עצמו מא"י הוא נחשב ונ"מ להאיים אשר בתוכו דין א"י להם ואיכא דתני דמח"ל הוא דנחשב ואיכא דתני הירדן גבול בפ"ע כלומר אינו נחשב לגמרי לכאן או לכאן אלא כל שהוא כנגד א"י הוא א"י וכל שהוא כנגד ח"ל כח"ל הוא ומפרש ואזיל במאי פליגי:
<b>אית דתני לה בשם ר"מ.</b> להך דצמר בכור דמתני' וכדאמר לעיל מאן תנא סיט ר"מ אבל לרבנן אין חילוק ומקדש ואוסר בכל שהוא. ולהך תנא ל"ק נמי הא דהקשה ר' יוסי דלרבנן אין הכי נמי דאפי' בכל שהוא ישרף:
<b>אית דלא תני לה בשם ר"מ.</b> אלא לרבנן נמי בצמר בכור מלא הסיט בעינן ואינו אוסר בכל שהוא ומשום דהך תנא לא ס"ל כהאי דר' יוסי בבכורות דחכמים מודו לעקביא בנשר ואח"כ סחטו אלא כר' יהודה דהתם דאף בשחטו אח"כ פליגי רבנן ואסרי כמו במת וא"כ לא משכחת לה יש לו מתירין בבכור כלל והשתא שפיר דמחלקינן בין בכור למוקדשין:
<b>מאן דתני לה בשם ר"מ וכו'.</b> משום דלקמן בהל"ה איכא למ"ד דלר"מ עשרה דברים מקדשין בכל שהן וא"כ למ"ד דהך דבכור לר"מ הוא דנשנה אבל לחכמים יעלה באחד ומאתים כדלעיל שפיר דהוו עשרה דברים לר"מ ערלה וצמר בכור ושער נזיר ופטר חמור בחדא חשיב להו משום דתרווייהו שייכי לשק וחבילי תלתן של כלאי הכרם דקתני בהדיא לר"מ דמקדשין בכל שהן הרי ארבעה והני ששה דברים דקחשיב להו במתני' דלקמן בהל"ה דלרבנן ג"כ מקדשי בכל שהן אבל למאן דלא תני לה בשם ר"מ להך דצמר בכור א"כ חסר ליה חד לר"מ ומנן אית ליה להאי מ"ד דלקמן עשרה דברים מקדשין לר"מ וקאמר דלהאי תנא אמרינן דר"מ כר"ע דלקמן ס"ל נמי דמוסיף הוא אף לככרות של בעל הבית והוו להו שבעה ועם הנך שלשה הוו להו עשרה:


'''{{עוגן1|מ"ד}} הירדן מא"י.''' יליף לה מהאי קרא דכתיב ביהושע אצל הגבולין והערבה והירדן וגבול כלשון הזר לא נמצא במקרא אלא בגבול למטה בני ראובן כתיב ויהי גבול בני ראובן הירדן וגבול וגו' וכן לקמן הירדן וגבול עד קצה ים כנרת וגו' וכן בגורל למטה בני יהודה כתיב וגבול קדמה וגו' וממה דכתיב בגורל בני ראובן משמע יותר דהירדן נחשב בתוך הגבול מ"ד הירדן מח"ל יליף מדכתיב בגורל מטה בני בנימין והירדן יגבול אותו לפאת קדמה משמע שהירדן יגבול אותו אבל הוא אינו נחשב בתוך הגבול:
Halakhah 3


'''{{עוגן1|ומ"ד}} הירדן גבול בפ"ע והוא שיהא במקום אחד.''' כלומר דודאי טעמיה מדמשמע מקרא הכי ומשמע הכי א"כ דיינינן ליה כגבול בפ"ע אבל דוקא שיהא במקום אחד וכדפרישית דאם האי שבתוכו במקום אחד הוא נחשב כאותו המקום שכנגדו אם הוא כנגד א"י כא"י הוא ואם כנגד ח"ל כח"ל הוא ולאפוקי מהא דלקמיה:


'''{{עוגן1|עשה}} ירדן שנטל מזה ונתן לזה.''' כלומר אבל אם עשה הירדן כמי שנטל מזה ונתן לזה והיינו שעקר ממקום זה ונתנו למקום אחר:


'''{{עוגן1|מה}} שנטל נטל וכו'.''' כלומר דיינין לזה כהאי דאמרינן בתוספתא דב"מ לענין ייאוש הירדן שנטל מזה ונתן לזה מה שנטל נטל ומה שנתן נתן ואין להבעלים כלום דמסתמא יאושי אתייאש ליה וה"נ לענין דין ארץ ישראל וח"ל שאם נטל מכאן ונתן לכאן הרי הוא כמקום שנתנו לשם וכדמפרש לקמיה לענין מאי הוא:
Segment 1


'''{{עוגן1|ומה}} אנן קיימין.''' ולענין מאי עסקינן לזה אם במקום שהיה א"י ונעשה כסוריא כלומר אם ניטל המקום שבירדן שהיה בא"י ושטפו והלך לו בסוריא ובעינן למימר שנעשה אותו המקום כדין סוריא ולא כדין א"י קשיא ואמאי והרי הוא בחזקתו למעשרות ולשביעית שהרי אותו המקום הוא מכנגד א"י ושם נתחייב במעשרות ובשביעית מן התורה כדקאמרת שהוא גבול בפני עצמו ונחשב הוא כדין אותו המקום שהוא כנגדו ואמאי תחשביה עכשיו כסוריא ולפוטרו ממעשרות ושביעית מן התורה אלא כדין סוריא שאין שם החיוב אלא מדבריהם ולמה לא נימא לחומרא דבחזקתו הוא כפי אותו המקום שהיה שם בתחילה ושאני גבי הא דאמרי' לענין מציאה דהתם משום ייאוש בעלים נגעו בה וקאמר ר' ירמיה וכו' דלא איתמר האי מילתא אלא לענין חזקות כהאי דאמרי' בפ' חזקת הבתים שלש ארצות לחזקה יהודה ועבר הירדן והגליל ואם נעקר המקום שהיה כנגד עבר הירדן ובא לו כנגד ארץ אחרת הרי הוא כאותה הארץ שהוא עכשיו כנגדה לענין חזקה וכן לענין ביעור כדתנן לעיל בפ"ט דשביעית שלש ארצות לביעור יהודה ועבר הירדן והגליל וכדאמרן וכן לענין מעשר בהמה כדתנן בפ"ט דבכורות הירדן מפסיק למעשר בהמה לר"מ שלא יצטרפו אלו שבעבר זה עם אלו שבעבר הזה וכלומר דלענין זה נמי קאמר דהירדן גבול בפני עצמו דמפסיק הוא למעשר בהמה כדאמרינן התם דטעמיה דר"מ מהכא דכתיב והירדן יגבול אותו וכו' ולעיל מינה קאמר דאיכא מ"ד והיינו ר' אמי דהכא דס"ל אליבא דר"מ דאם יש שם גשר הגשר מצרפן ולאו טעמיה דיליף מקרא והיינו נמי דקאמר הכא לענין שאם יש באותו מקום שניתן הוא עכשיו לצרפן הרי הוא מצרפן דהולכין בתר השתא ולא אחר המקום שהיה בתחלה אבל לענין מעשרות ושביעית אזלינן לחומרא אם המקום שהיה בתחילה מקום חיוב הוא:
מתני' <b>תבשיל שבישלו בקליפי ערלה ידלק.</b> מפני שהנאת האיסור ניכרת בו ואם נתערב התבשיל באחרים יעלה בא' ומאתים וכן הדין בפת שאפאה על האסור בהנאה:
<b>תנור שהסיקו בקליפי ערלה ואפה בו את הפת.</b> קודם שיוצן התנור תדלק הפת שאסור בהנאה ואם נתערבה וכו' אבל אם הצין את התנור אין חילוק בין אם הוא חדש או ישן והסיק אח"כ בעצי היתר אע"פ שהיה התנור חדש בשעה שהסיקו בעצי איסור אפ"ה מותר הפת דהוי זה וזה גורם ומותר:


'''{{עוגן1|והוא}} שמשך עפר.''' הא דאמרינן שאם ניטל ממקום זה ובא לו למקום אחר דיינינן לחומרא למעשרות ולשביעית ואחר מקומו שבתחילה אם היה בא"י ובא לו מח"ל או כיוצא בו דוקא שמשך עפר מאותו המקום שבתחילה ונתיישב במקום אחר דיינינן ליה כאותו עפר של מקור חיוב אבל אם שטף הפירות ממקום החיוב למקום הפטור (אלא) הדין בהם כדאמרינן לעיל בריש פ"ב פירות א"י שיצאו לח"ל הרי הן פטורין מן הכל וכר"ע:
Segment 2


'''{{עוגן1|של}} אור יש לה שיעור.''' אותן המקומות שהן מכזיב עד הנהר ועד אמנום דתנינן דשל אור יש לה שיעור לפי שהוא דבר תורה כלומר דמכל מקום מא"י היא שיש בה חיוב מד"ת וכדפרישית במתני' ושל כהן אין לה שיעור לפי שאינה אלא מטעם חששא בעלמא מדבריהם וכדמסיק ואזיל. ויפריש לאור ולא יפריש לכהן. כלומר דהרי למה הצריכו אותו להפריש עוד השניה לכהן הוא מטעם שלא יהו אומרים ראינו תרומה טהורה נשרפת והיא החלה הראשונה וא"כ השניה אינה אלא מדבריהם ולפיכך אין לה שיעור:
גמ' <b>גחלי ערלה שעיממו.</b> שנכבו ואינן בוערות הרי אלו מותרות שכבר כלה האיסור:
<b>ולאו מתניתא היא.</b> ומאי קמ"ל דהא תנינן הכי בפ"ג דע"ז גבי עצי ע"ז נטל ממנה עצים אסורין בהנאה הסיק בהן את התנור אם חדש יותץ דהאי תנא ס"ל כמ"ד זה וזה גורם אסור והלכך לא מהני יוצן אצל חדש ושיסיקו אח"כ בעצי היתר ויאפה בו לפי שהתנור נתקן הוא באיסור הנאה ואם ישן יוצן ויסיקו בעצי היתר ויאפה שמעינן מיהת דהיכא דכלה האיסור שוב אינו אוסר הפת:
<b>ר' חנניה אומר לית כאן.</b> כלומר אין כאן מקום לתרץ להא דאקשינן ומשנה שאינה צריכה היא ור' מנא אמר אית כאן וצריכה היא והכא במאי עסקינן שהביא עצים לחים שאינן ראוין להסקה ונגב אותם בקליפי ערלה ובכה"ג הוא קאמר דאותן גחלים מאלו העצים שעיממו מותרות דמהו דתימא הואיל ואלו העצים נתקנו מחמת קליפי ערלה הוו כמו התנור חדש שנתקן בעצי איסור ויותץ וה"נ כן קמ"ל דהואיל שנכבו הגחלים ואין האיסור ניכר בעין הרי אלו מותרות:


'''{{עוגן1|ויפריש}} לכהן.''' אבבא דבתרה במתני' קאי מהנהר ומאמנום לפנים ב' חלות א' לאור וא' לכהן. ואמאי הצריכו שתי חלות לא יפריש אלא לכהן שלא תשתכח תורת חלה לכהן ואל יפריש לאור וקאמר דטעמא שלא יהו אומרים ראינו תרומה טמאה נאכלת שהרי טמאה היא מאויר ארץ העממים ולפיכך הצריכו ב' חלות לפי שמתוך שהוא מפריש שתיהן לכשבא לכאן לפני החכמים הוא נשאל מפני מה הוא כך ואומרים לו:
Segment 3


'''{{עוגן1|וזו}} וזו מדבריהם היא.''' כלומר והואיל ושתיהן מדבריהם הן לפיכך אמרו כאן של אור אין לה שיעור ושל כהן יש לה שיעור כדי לרבות בנאכלת ולא בנשרפת כדפרישית במתני':
<b>אבנים מנוגעות.</b> שהן טמאות ואסורין בהנאה שעשאן סיד שכתשן לסיד פליגי בה אם עלו מטומאתן או לא ובעי הש"ס למימר מעיקרא דה"ה לענין איסור הנאה תליא בפלוגתייהו ולמאן דאמר עלו מטומאתן מותרות נמי בהנאה ולמ"ד לא עלו אסורות ודחי לה דלאו מילתא היא אלא אפילו כמ"ד דמטומאתן עלו שאין ניכר בהן מאחר שכתשן אבל לענין הנאה אעפ"כ אסורו' דכתיב צרעת ממארת תן בו מאירה ואל יהנה ממנו לעולם:
<b>כל הנשרפין אפרן מותר.</b> כדקי"ל דאפר של איסורי הנאה הנשרפין מותר חוץ מאפר הבא מחמת ע"ז כגון אפר אשירה שנשרפת היא:
<b>הרי אפר הבית המנוגע הרי זה אינו בא מחמת ע"ז ואת אמרת אסור.</b> אפי' כתשן לסיד ולאפר:
<b>א"ל שנייא הוא.</b> באבנים מבית המנוגע דילפינן נתיצה נתיצה דכתיב כאן ונתץ את הבית וגו' וכתיב בע"ז ונתצתם את מצבותם וא"כ בכלל ע"ז ודינם כמו ע"ז הן:


'''{{עוגן1|אוף}} ר' יוסי מודה בה כצ"ל.''' ואסיפא ואסורה לזבין וכו' קאי דבהא אוף ר' יוסי מודה דכל זמן שלא טבלו אסורין בה ולפי שחומר הוא בדבר שהטומאה יוצאה מגופו ולא פליג ר' יוסי אלא בשאר טמאים שטומאתן ממגע טומאה היא:
Halakhah 4


'''{{עוגן1|הורי}} ר' אבוהו בבוצרה.''' שהיא חוץ לארץ שהחלה שם צריכה רוב לבטלה אם נתערבה וקאמר ר' יונה דמלמדינו בזה שהיא עולה בפחות ממאה ואינה נאסרת באחד ומאה כלומר שאינה נאסרת התערובת עד שיהא מאה ואחד אלא אפי' בפחות ממאה עולה היא ומיהת רובא צריכה לבטלה:


'''{{עוגן1|אמר}} ר"ז ופליג.''' דממתני' שמעינן שאינה מדמעת כלל ואפי' בשוה אחד באחד דהא תנינן ונאכלת עם הזר על שולחן אחד אלמא שאפי' אין בה אלא כדי החולין שאוכל הזר אינה מדמעת:


'''{{עוגן1|היו}} מפרישין תרומות ומעשרות.''' בגולה:
Segment 1


'''{{עוגן1|תורגמונייא}}.''' הן המתרגמים האחרונים ובני ר' חייא נקראים כן:
מתני' <b>מי שהיו לו חבילי תלתן.</b> תלתן פינגרי"גו בלע"ז ודרכן לאגדן חבילות ואגודות:
<b>וחכמים אומרים יעלו באחד ומאתים.</b> דאע"ג שדרכן למנות עולין הן בשיעורן והלכה כחכמים:
מתני' <b>שהיה ר' מאיר אומר את שדרכו להימנות מקדש.</b> את שדרך למכור אותן במנין כגון חבילה דלעיל וכיוצא בה מקדש ואוסר בכל שהוא בתערובתן:


'''{{עוגן1|אוכל}}.''' על סמך שיפריש אח"כ. לא חששו בח"ל אלא לתרומת דגן תירוש ויצהר ורבי הילא מוסיף דלא חשו אלא לתרומה גדולה בלבד ולא לשאר מעשרות:
Segment 2


'''{{עוגן1|אבל}} לירקות או.''' יאמרו בהן דאף לתרומה גדולה לא חשו וכהדא דתני וכו' לעיל בריש מעשרות דאף בא"י אינם אלא מדבריהם:
גמ' <b>וכמה היא חבילה עשרים וחמשה זירין.</b> קנים:
<b>ארבע מינהון מיטה.</b> כלומר שלכל הפחות שיהו ראוין ארבעה מהן לארוכות המיטה וה"נ אמר בהאי תלמודא לעיל בפ"י דתרומות בהלכה ו' ועוד בכמה מקומות:


'''{{עוגן1|תני}}.''' בתוספתא חלת הגוי וכו' שא"צ ואוכל אותה אף הזר:
Halakhah 5


'''{{עוגן1|וניתנת}} לכל כהן וכו'.''' אמתני' קאי וכדפרישית במתני':


'''{{עוגן1|גמ'}} יש מהן נותנין לאנשי משמר.''' כלומר אף ע"ג דקחשיב להני כולהו דבמתני' דניתנין הן לכל כהן היינו דלא צריכין לידע אם נזהר הוא בטהרה או לא אבל לא ליתן את כולן דקחשיב לכל כהן שירצה ואפי' אינו של המשמר שבאותו שבוע אלא יש מהן מהני דמתניתין שהן ניתנין לאנשי המשמר של אותו שבוע והן מחלקין ביניהן ויש מהן שהבעלים נותנין לכל כהן שירצו ואפי' אינו מאותו המשמר כדמפרש ואזיל הבכורות וכו' ובחרמים מפרש לקמיה:


'''{{עוגן1|מנין}}.''' שאף החרמים לאנשי משמר הן ניתנין:
Segment 1


'''{{עוגן1|אמר}} ליה כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו.''' כתיב גבי מקדיש שדה אחוזה והיה השדה בצאתו ביובל קדש לה' כשדה החרם וגו' הקיש הכתוב שדה החרם לאחוזה שנותנן לאנשי המשמר שפגע בהן היובל:
<b>ואלו הן.</b> הששה דברים אגוזי פרך ורמוני בדן פרך ובדן מקומות הן ואלו הבאים משם חשיבי ולא בטלי:
<b>חביות סתומות.</b> שנתערבה חבית סתומה של איסור בחביות סתומות של היתר:
<b>וחילפות תרדין.</b> מה שמחליפין אחר שמניחין השרשים שלהן בקרקע וחוזרות וצומחות והני חשיבי:
<b>וקלחי כרוב.</b> הקלחין חשיבי ולא העלין:
<b>ודלעת יונית.</b> שעליה גדולין ורחבין וחשובה:
<b>ר"ע מוסיף אף ככרות של בעל הבית.</b> שהן גדולים וחשיבי והלכה כר"ע:
<b>הראוי לערלה ערלה.</b> מאלו שנמנו ושייכין הן לערלה כגון אגוזים ורמונים וחביות סתומות שערלה נוהגת בהן הן נמנין מאיסורי ערלה והשאר שייכין הן לאיסור כלאי הכרם דאין ערלה אלא באילן:


'''{{עוגן1|אחוזה}} עצמה מהו שתהא לאנשי משמר בגין דכתיב וכו'.''' וכלומר ושדה אחוזה גופה מנא לך שהיא לאנשי משמר דילפת חרם מינה בשביל דכתיב לכהן תהיה אחוזתו ואחוזה עצמה מניין:
Segment 2


'''{{עוגן1|והכתיב}} וכו'.''' סיומא דקושיא דר' ירמיה היא דלדידך דאמרת דילפינן חרמים משדה אחוזה ופשיטא לך דשדה אחוזה ניתנת לאנשי משמר מדכתיב כשדה החרם לכהן וגו' וא"כ לכהן דכתיב מפשט פשיט לך דלאו לכהן יחיד אמר קרא אלא לכהנים של המשמר וא"כ הא דכתיב ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה מעתה תאמר ג"כ שינתן לאנשי משמר בתמיה הא ודאי מתנות אלו ניתנין לכל כהן שירצה והשתא נימא נמי לכהן דכתיב גבי שדה אחוזה דניתנת לכל כהן שירצה דהא לא כתיב לכהנים אלא לכהן כמו בהזרוע ולחיים וקבה:
גמ' <b>חד אמר דברי ר"מ עשרה דברים מקדשין.</b> כדפרישית לעיל בהלכה ב' וזהו כהאי מ"ד דאמר התם דלא תני למתני' דצמר בכור אלא אליבא דרבי מאיר ומאן דתני לה ככ"ע מתרץ לה דלדידיה ר"מ כר"ע וחרנה אמר ואידך מינייהו הוא דאמר דברי ר"מ כל הדברים מקדשין כלומר מה דנשנה בפרקין מהדברי' המקדשין בכל שהן כולהו אליבא דר"מ א"נ דכל הדברים הנשנו בפרקין לדברי ר"מ מקדשין הן וא"כ אף ממתני' דתבשיל ותנור שהסיקוהו וכו' דתנינן בהו יעלה באחד ומאתים היינו לרבנן אבל לר"מ מקדשין הן בכל שהוא:
<b>אמר שמועתא.</b> כלומר שאמר זה מפי השמועה סתם דמתני' דכלים פליגא על האי מ"ד דלר"מ עשרה דברים בדוקא הן דתנינן תמן בכלים פ' י"ז הרימון שאמרו לא קטון ולא גדול אלא בינוני ולמה הוזכרו רימוני בדן שיהו מקדשין כל שהן דברי ר"מ וגריס שם דר' יהודה אמר לא הוזכרו רימוני בדן וחצירי צבע אלא שיהו מתעשרין ודאי בכל מקום מפני שאלו המקומות של כותים הן והן חשידי דלא מעשרי מאי דמזבני דלא חיישי אלפני עור לא תתן מכשול ואלו הפירות ניכרין הן שהם מאלו המקומות וצריך לעשרן ודאי בכל מקום שהן נמכרים ומדקאמר רבי יהודא לא הוזכרו רימוני בדן וכו' ש"מ דאפילו לר"מ הוא דקאמר דלא כהת"ק דגריס משמיה דהן מקדשין בכל שהן אלא דלא הוזכרו בבית המדרש לענין זה כלל אלא לענין שיהו מתעשרין ודאי ושמעינן מיהת דלר"מ לאו דוקא עשרה דברים נשנו כאן שהן מקדשין בכל שהן דהא להאי תנא חסר רימוני בדן דמתני' וזה פליגא על האי מ"ד דנקט חושבנא דעשרה דברים אליבא דר"מ:
<b>ושאר כל הרימונין וכו'.</b> אמתני' פריך ומאי שנא רימוני בדן דנקט וכי שאר כל הרימונין אין דרכן להמכר במנין ומשני אין דדוקא רמוני בדן על ידי שהן חביבין וחשובין דרכן להימנות אבל שאר כל הרמונים אינם חביבין כל כך ולפעמים אין דרכן להימנות:
<b>ר' יונה בעי.</b> על הא דחשיב במתני' אגוזי פרך ומשמע הא שקידי פרך לא ומאי שנא ולא משני מידי:


'''{{עוגן1|רבי}} אחא וכו'.''' כלומר אלא מהכא כדר' יוחנן דילפינן מדכתיב כל חרם קדש קדשים הוא לה' מה קדשי קדשים לאנשי משמר דכתיב בהו לבד ממכריו על האבות וכדדרשינן מה מכרו זה לזה וכו' אף החרמים לאנשי משמר הן ניתנין:
Segment 3


'''{{עוגן1|מעתה}} אף המטלטלין.''' אי מהאי קרא ילפת לה נימא דגם חרמי המטלטלין ניתנין לאנשי המשמר דבהאי קרא כתיב אך כל חרם אשר יחרם איש לה' מכל אשר לו מאדם ובהמה ומשדה אחוזתו וגו' קדש קדשים וגו' וא"כ הוא קשיא על הא דתני בתוספתא דערכין מה בין הקרקעו' למטלטלין בחרמים אלא שהקרקעות הן לאנשי משמר והמטלטלין ניתנין לכל כהן שירצה:
<b>מתניתא בסתומה בין הסתומות.</b> הא דקתני חביות סתומות שנתערבה חבית סתומה של איסור בין חביות סתומות של היתר והן נשארו כולן סתומות ולאפוקי להא דמסיים ואזיל:
<b>אבל סתומה בין הפתוחות ונפתחה הסתומה או איפכא פתוחה וכו' צריכות שיעור אחר.</b> כלומר דלאחר שנפתחה השיעור בה לפי מה שהיא אם היא של תרומה נוטל מאחד ומאה ממנה ושותה ואם של ערלה או כלאי הכרם אחד ומאתים וכן בפתוחה בין הסתומות וכו' דהעיקר אחר שעת התערובות הוא ולקמי' פריך על גוונא דהסיפא:
<b>היך אפשר לפתוחה אצל הסתומות.</b> לומר שנתערבו הרי ניכרת היא ביניהן דבשלמא ברישא סתומה בין הפתוחות ונפתח' איכא למימר דהכי קאמר שלאחר שנתערבה נפתחה מאיליה ושוב אינה ניכרת איזו היא של איסור וקמ"ל דאע"פ שבשעה שנתערבה סתומה היתה מ"מ כשנפתחה הלך חשיבותה והדין בזה שנוטל כדי דימועה ושותה השאר וכן כל חבית וחבית שהן בספק אלא דפתוחה בין הסתומות היך אפשר שנתערבה דאם סתמה אח"כ הרי ידע איזו היא:
<b>תיפתר בפתוחה אצל החנוני שהיא כסתומה אצל הבעל הבית.</b> לפי שדרך הבעל הבית כשממלא הרבה חביות סותם אותן דרך עראי בסתימה כל שהוא למסור להחנווני למכרן והחנווני הוא סותמן בסתימה יפה לפי שדרכו למכור מעט מעט וסותמן היטיב שלא יתקלקל היין בחביות והכא מיירי שאותה חבית של איסור אצל החנווני היא שנתערבה והיינו לאחר שסתם לשארי חביות שהיו לו בחנות בסתימה יפה כדרכו הניח לחבית אחת בסתימת בעל הבית ולא סתמה כמו שארי חביות וזהו כפתוחה שנתערבה בין הסתומות אלא שאינה ניכרת איזו היא של איסור משום שאח"כ סתם החנווני את כולן והשתא הא קמ"ל דאע"ג שעכשיו כולן סתומות הן מ"מ כיון שבשעה שנתערבה היתה פתוחה דהסתימה של בעל הבית לאו סתימה היא אצל החנווני ולא נקראת אצלו אלא כפתוחה ולפיכך אין לה דין חבית סתומה שנתערבה בין הסתומות:
<b>והתני ונסתמה.</b> מאי האי ונסתמה דקאמר דהא אמרת שאע"פ שנסתמה אח"כ אצל החנווני לאו כלום היא הואיל ובשעה שנתערבה לא היתה נקראת סתומה אלא פתוחה ומכיון דלא מצית לפרושי להא אלא בהאי גוונא דאמרן א"כ מאי האי דהדר תני ונסתמה הרי זה בכלל שאמרנו ומשני תפתר שחזר בעלה ונטלה כלומר מילתא אחריתא אשמעינן בהא שאע"פ שאח"כ חזר בעל הבית ונטל אותן מהחנוני ונטלה לחבית של איסור ג"כ עמהן לא אמרינן דהשתא כסתומה בין הסתומות היא שהרי אצל בעל הבית נחשבו כולן כסתומות וטעמא משום דהואיל ואצל החנוני נתערבה ואצלו כפתוחה בין הסתומות היא שוב אינה אוסרת בכל שהוא:


'''{{עוגן1|ר'}} יוסי בר' בון וכו'.''' קאמר דהיינו טעמא דמחלק בין קרקעות למטלטלין משום דגלי לן קרא אחרינא דכתיב לא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל אשי ה' ונחלתו יאכלון למדך אותו הכתוב להקיש הנחלה לאשים שהן לאנשי משמר אבל לא המטלטלין ותו לא קשיא מידי:
Segment 4


'''{{עוגן1|עשרים}} וארבעה מתנות וכו'.''' תוספתא היא במכלתין פ"ב:
<b>כל אילין קרייא וכו'.</b> גרסינן להא בפ"ז דנדרים בהלכה א' לענין הנודר מן הירק דפליגי התם במתני' אם מותר בדלועים או לאו קאמר התם בגמראדלא פליגי אלא בדלעת מצרית אבל בדלעת יונית כ"ע מודים שהוא כירק ועלה קאמר שם ר' קריספא בשם ר' יוחנן דכל הני קרי וכרובייתא דאנן אכלין להון בכלל דלעת יונית אינון ולד"ה הנודר מן הירק אסור בהן ואיידי דאיירי במתני' בדלעת יונית מייתי לה הכא:


'''{{עוגן1|הבכורות}}.''' בכור תם והבשר נאכל בירושלים והבכורים דכתיב לא תאכל בשעריך וגו' ותרומת ידך ואלו הבכורים:
Segment 5


'''{{עוגן1|והמורם}} מתודה ואיל נזיר.''' לחזה ושוק מן התודה וחזה ושוק דשלמים נמי בכלל והא דקאמר מורם מתודה משום דאית ביה מורם אחרינא הד' חלות מלחמי התודה והמורם מאיל נזיר הוא הזרוע בשלה וחלה והרקיק וכל הני לחדא חשיב להו דשם מורם לכולן וקדשים קלים הן:
<b>ולמה לית אנן אמרין.</b> במתני' נמי להראוי לתרומה תרומה שהרי נוהגות הן ג"כ בתרומה ואם נתערבה מהן אינה עולה בא' ומאה ואמאי לא תני אלא הראוי לערלה וכו' והוה ליה למיתני ג"כ הראוי לתרומה תרומה:
<b>א"ל ר' יוסי.</b> דמהאי טעמא גופה לא שייך הכא למיתני הראוי לתרומה תרומה שהרי תרומה נוהגת בכל אלו המינין דקחשיב במתני' ובין בירקות ובין בפירות אילן והאיך ליתני הראוי לתרומה הלא כולן ראוין הן:
<b>ערלה אינה נוהגת בכל.</b> דלא שייכא אלא באילן והלכך תני לה הראוי לערלה ממה דמצינו כאן לערלה הוא והשאר לכלאי הכרם ודוקא השאר לפי שהאגוזים והרימונים אינם שייכים כלל לכלאי הכרם כ"א לערלה אבל בתרומה לא מצי למיתני הראוי וכו' כלל אלא דהכל נוהגות בה:


'''{{עוגן1|ועורות}} המוקדשים.''' של עולה וחטאת ואשם כדתנינן בפ' י"ב דזבחים עורות ק"ק לכהנים ק"ו מעולה וכו':
Halakhah 6


'''{{עוגן1|וגזל}} הגר.''' האשם המושב לה' והממון כדכתיב גבי גזל הגר שנשבע לו לשקר והודה אח"כ לאחר מיתת הגר:


'''{{עוגן1|ר'}} יודה אוסר בבכורים וכו'.''' כדפרישית במתני' וכן להא דר"ע כדעתיה וכו' ור' יוסי פליג אדר' יונה בהא דמוקי לר"ע דהכא כהאי דס"ל התם לענין טומאה דלא הוא דאפ"ת דמחלפא שיטתיה כלומר דלא דמי הא דהכא להא דהתם דשאני היא בטומאה שאין אדם מצוי לטמא אפי' מה שאינו אלא למאכל בהמתו וא"כ אף למאי דס"ל ר"ע הכא דכרשיני תרומה ניתנין לכל כהן הואיל ומסתמא אינן אלא לבהמה ולא חשיבו ולא חששו בהן מ"מ לכתחילה אין לטמא אותן בידים והשתא הא דקאמר ר"ע התם כל מעשיהן בטומאה ומשמע דאף לטמאותן בידים לא חששו האי מילתא לא דמיא לשיטתיה דהכא:


'''{{עוגן1|מפני}} מה לא גזרו על הבקייה.''' בקייה מין ירק הוא ומוזכר בתוספת' דסוף מעשרות וכן הובא לעיל בסוף מעשרות דחשיב לה בין אלו דמני התם שפטורין מן המעשרות ונלקחין מכל אדם בשביעית ואיידי דנקט הכא כרשינין שגזרו עליהן מעשרות מפרש לטעמא דלא גזרו גם על הבקייה דגם כן מאכל אדם ע"י הדחק הוא וקאמר דטעמא מפני שבמנעליהן יצאת עמהן מאלכסנדריא כלומר דשם היא שכיחא ולא היה נחשב להם ותחת רגליהם. היתה נגררת עמהן משם והפקר הויא ולפיכך לא גזרו עליה וכהני דחשיב התם שום בעל בכי וכו' דמסתמא הפקר הן ופטורין מן המעשרות ונלקחין מכל אדם בשביעית:
Segment 1


'''{{עוגן1|בימי}} רעבון.''' שהיה נחשב להם ואכלו אותן ע"י הדחק וגזרו תרומות ומעשרות עליהן:
מתני' <b>נתפצעו האגוזים וכו'.</b> כלומר הא דאמרנו במתני' דלעיל דאלו מקדשין בכל שהן דווקא כשהן שלימין אבל אם נתפצעו האגוזים וכו' הלך מהן החשיבות וכן אם נתפרסו הככרות לר"ע ויעלו בא' ומאתים:


'''{{עוגן1|אמרין}}.''' דלא פליגי אלא היא הדא היא הדא ובימי רעבון שהיה בימי דוד כדכתיב ויהי רעב שלש שנים גזרו עליהן:
Segment 2
תחילתדףכאן ד/ה
'''{{עוגן1|מתני'}} ניתאי איש תקוע.''' תקוע הוא מא"י והביא החלות מביתר ואין זה כרך ביתר שהחריבה אנדריינוס שחיק טמיא אלא מקום בח"ל ונקרא על שם ביתר ולא קבלו ממנו וכן מאנשי אלכסנדריא של מצרים ומפרש בגמרא לפי שלאוכלן א"א שנטמאו בארץ העמים ולשורפן אי אפשר שלא יאמרו ראינו תרומה טהורה נשרפת ולהחזירה למקומה נמי א"א שלא יאמרו ראינו תרומה יוצאת מהארץ לח"ל הא כיצד מניחה עד ערב הפסח ושורפה כשאר תרומת חמץ:


'''{{עוגן1|הביאו}} בכורים קודם לעצרת ולא קבלו מהם וכו'.''' שמטעם זה אין מביאין בכורים קודם לעצרת לפי ששתי הלחם שנקראו בכורים צריכין להיות קרבין בתחילה והן שמתירין את החדש במקדש והדין בבכורים שאם הביאו אותן קודם לעצרת אין מקבלין אותן אלא יניחם שם עד שתבוא העצרת ויקרא עליהן:
גמ' <b>נפלו ואח"כ נתפצעו וכו'.</b> תוספתא היא בפ"ה דתרומות שאם כבר נפלו ונתערבו בהיתר ואח"כ נתפצעו לר"מ בין בשוגג ובין במזיד לא יעלו כדמפרש טעמיה דס"ל קנסו שוגג אטו מזיד:
<b>מ"ט דר' יודה.</b> במזיד וקאמר משום שכבר קנסו בידו כלומר שכבר קילקל הוא אותן בעצמו ולא קנסו במזיד אלא במקום שהוא רוצה לבטל האיסור כמות שהוא:
<b>מה טעמא דר' יוסי.</b> דלא קניס שוגג אטו מזיד וכר' יהודה לא ס"ל דהא במזיד מיהא קניס וקאמר דטעמיה דס"ל כהאי דתנינן לעיל בסוף פ"ה דתרומות גבי תרומה שנפלה לפחות ממאה חולין וכו'. וקאמר התם עלה ר' אבהו בשם ר' יוחנן דה"ה כל איסורין שריבה עליהן לבטלן בשוגג מותר במזיד אסור:


'''{{עוגן1|בן}} אנטינוס.''' ולפי הגי' דהכא היה בקרא בן אטיטס העלה בכורות מבבל ולא קיבלו ממנו לפי שאין מביאין בכורות מח"ל לארץ כשם שאין מביאין תרומה ומעשרות מח"ל לארץ:
Segment 3


'''{{עוגן1|הביא}} בכורי יין ושמן ולא קיבלו ממנו.''' לפי שאין מביאין בכורים משקין אלא פרי דכתיב מפרי האדמה ולא משקה והאי תנא ס"ל דאף משקה זיתים וענבים אין מביאין ואין הלכה כן אלא כהאי דתנן לעיל בפ' י"א דתרומות אין מביאין בכורים משקין אלא היוצא מן הזיתים ומן הענבים:
<b>ר' שמעון בן לקיש בשם ר' הושעיה היו לפניו וכו'.</b> זה כתוב לעיל בפ"ד דתרומות בהל"ח עד הא לפתוח לכתחילה אסור ושם תמצא מפורש:


'''{{עוגן1|שלא}} יקבע הדבר חובה.''' שלא יאמרו בניו הקטנים חובה עליהן הפסח שני:
Segment 4


'''{{עוגן1|מאפמיא}}.''' שם מקום בסוריא:
<b>דבי ר' ינאי שאלין.</b> שאלה זו דלעת שלקה בבית אביה כלומר ששלקה בעודה מחוברת באיביה ולהכי נקטי דלעת מפני שדרכה להתגדל ולהתפשט ובעודה מחוברת יכולין להטות ולבשל מקצתה:
<b>מהו שתטבול למעשרות.</b> משום דקי"ל דהאש קובעת למעשרות כדתנינן לעיל בריש פ"ד דמעשרות הכובש והשולק והמולח חייב ומיבעיא להו אם אף בעודו מחובר מהני להיותה טבל וקבוע למעשרות שלא יאכל ממנה אפילו עראי עד שיעשר:
<b>לוי שאל.</b> עוד שאלה אחרת באותה דלעת ששלקה במחובר מהו שתטמא טומאת אוכלין לפי שאין טומאת אוכלין במחובר אלא בתלוש ולאחר הכשר בתלוש וזו ששלקה אם כמחובר היא או מכיון ששלקה אין שם מחובר עליה:
<b>שלקה כמחותכת היא.</b> כלומר דהדר פשטי להו דמכיון ששלקה כמחותכת חשיבא בין לענין קביעות מעשר ובין לטמא טומאת אוכלין:
<b>מילתיה דשמואל אמר.</b> וכן שמעינן ממילתיה דשמואל מה שאמר דס"ל מטמאה היא טומאת אוכלין דאמר ר' יוסי בר' בון בשם שמואל תאנים וענבים שצמקו באביהן לא חשיבי כמחובר ומטמאין טומאת אוכלין וא"כ ה"ה נמי בדלעת ששלקה באביה דלא חשיבא כמחובר דלא יהא אלא כצמקה דשוב אינה מתגדלת וכתלושה חשיבא:
<b>והרודה מהן בשבת חייב משום קוצר.</b> דנהי דלענין טומאת אוכלין כתלוש חשיבא משום שאינן ראוין להתגדל עוד מ"מ לענין שבת מכיון שלא נתלשו ממש כמחובר הן וחייב משום קוצר ואיידי דתני במתניתין נחתכו הדלועין מייתי להאי נמי הכא:


'''{{עוגן1|מפני}} שאמרו הקונה בסוריא.''' כלומר הקונה קרקע בסוריא כקונה בפרוור ירושלים פרוור הוא המגרש וכפרים שסביבותיה תרגום ומגרשיה פרוודהא והיינו לענין שיהא חייב בתרומות ומעשרות מדבריהם והם עשו לזה כמי שקונה בסביבות ירושלים ולפיכך מה שהוא מסוריא יש עליו חיוב מדבריהם ודין הבכורים שוה לענין זה שמביאין מסוריא הבכורים מדבריהם:
Segment 5


'''{{עוגן1|גמ'}} תני ר' חייא גזרו עליהן.''' על שהביאו חלה מח"ל והחזירו למקומן ור' בא בר זבדא פליג עלה כדקאמר דאי אפשר לאוכלה וכו'. וכן להחזירה למקומה אין את יכול וכו' כדפרישית במתני':
<b>נתפרסו הככרות.</b> וקאמר הש"ס מתני' דר"ע דאיהו ס"ל דאף ככרות של בעה"ב מקדשין בכל שהן ולדידי' הוא דאיצטריך למיתני דאם נתפרסו יעלו וקמ"ל דסתם לן התנא כר"ע דלעיל:


'''{{עוגן1|אמר}} רשב"ג וכו'.''' תוספתא היא:
Halakhah 7


'''{{עוגן1|שותה}} יין של תרומה בעכו שאמר זה הובא מקילקיה.''' שם מקום בח"ל ועכו היא חצייה בא"י וחצייה בח"ל כדאמר לעיל בפ"ו דשביעית והיה דעתו להביא באותו חלק של ח"ל וגזריו עליו ושתיו בספינה שלא ישתה בעכו עצמה כדמפרש לקמיה:


'''{{עוגן1|ואין}} בני אדם טועין וכו'.''' כלומר דפריך הא אכתי בני אדם יהיו טועין לומר שמביאין תרומה מח"ל לארץ שהרי היין בא בספינה מח"ל והוא בא לעכו וחצייה של א"י היא ומאי מהני שאמרו לו שיחזור להספינה וישתה אותו הא כבר היה בעכו ואיכא למיטעי משום החלק הב' שהוא של א"י ומשני דנאמר שכך היה שהוא לא ירד לעכו אלא שביקש לירד מהספינה ולשתותו וגזרו עליו שלא יצא מהספינה אם רוצה לשתותו אלא שישתה שם:


'''{{עוגן1|ואיכן}} שתייו.''' כלומר והספינה באיזה מקום היתה עכשיו אם מן החוט ולחוץ או מלפנים דאמרינן לעיל בהל"ה הנסין שבים וכו' מהחוט ולפנים א"י מהחוט ולחוץ ח"ל וא"כ מחוט ולפנים אסור שנראה כמביא תרומה מח"ל לארץ וקאמר הש"ס דנימר מן החוט ולחוץ היתה הספינה באותה שעה שהוא ח"ל:
Segment 1


'''{{עוגן1|א"ר}} יונה דלא היא.''' דאפ"ת מן החוט ולפנים היתה הרי אין כאן אלא מפני מראית העין שלא יאמרו מביא תרומה מח"ל לארץ ולא חששו חכמים לדבר שהוא מפני מראית העין לאסרו בספינה שאין שם הכל רואין:
מתני' <b>ספק ערלה.</b> כדמפרש בגמ' כגון שיש כאן כרם של ערלה וענבים נמכרות חוצה לו ספק מן זה הכרם הוא ספק מכרם אחר אם הוא בא"י אסור ובסוריא מותר:
<b>ובח"ל יורד ולוקח.</b> כלומר אפי' רואה הוא שענבים אלו יוצאות מהכרם הזה לוקח הוא מהן ובלבד שלא יראנו לוקט ביד מן הערלה:
<b>כרם שהוא נטוע ירק.</b> ויש בו כלאים מפני הכרם וירק נמכר חוצה לו ספק אם הירק מהכרם הזה או לא בא"י אסור ובסוריא מותר ובח"ל יורד ולוקט כלומר אפי' רואהו לוקט מותר ליקח ממנו ובלבד שלא ילקט האוכל בעצמו בידו:
<b>החדש אסור מן התורה בכל מקום.</b> אפי' בח"ל:
<b>והערלה הלכה.</b> מהלכה למשה מסיני נאסרה הערלה בח"ל ודוקא בודאה אבל בספקה בח"ל מותר שכך נאמרה הלכה:
<b>והכלאים מדברי סופרים.</b> בח"ל ודוקא כלאי הכרם דחמירי דאסירי בהנאה בא"י והלכך גזרו בהו רבנן בח"ל אבל בכלאי זרעים דאף בא"י אינן אסורין אלא בזריעה אבל באכילה ובהנאה שרו לא גזרו בהו רבנן בח"ל. והרכבת האילן בכל מקום אסור מן התורה דכתיב בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה ומה בהמתך בין בארץ ובין בח"ל אף שדך בהרכבה בין בארץ בין בח"ל:


'''{{עוגן1|אימת}} היה שמעון בר כהנא בימי ר' אליעזר.''' כדמייתי האי עובדא דהוה מסמך לר"א שהיה נשען עליו ועברו על חד סייג וכו' כדגריס להא לעיל בפ"ג דדמאי בהל"ב עד מילין דיצרן שמע לן נעבדינן ושם מפורש הוא ולהכי קאמר אימתי היה שמעון בר כהנא וכו' ומר"א למד להחמיר על עצמו אף בדבר שאין בו איסור מצד הדין כהאי דר"א שהחמיר על עצמו להרחיק מזה אע"פ שאין בו איסור גזל שלא יראו אחרים ויעשו כן:
Segment 2


'''{{עוגן1|אנשי}} אלכסנדריאה וכו'.''' ולא ר"ח רבה הוא. דקאמר לעיל דגזרו עליהן והחזירום למקומן ואם ה"נ כך היה מאי טעמא מחלק התנא לתרי בבי ה"ל למיתני האי ולא קיבלו מהן אחר הני תרתי עובדי ניתאי איש תקוע הביא וכו' אנשי אלכסנדריאה וכו' ולא קיבלו מהן ומי נימא דהאי ולא קיבלו לא דמי ללא קיבלו דרישא אליבא דר"ח רבה וקאמר הש"ס דלא היא אלא עוד הוא אית ליה כלומר דגם בההיא אנשי אלכסנדריאה אית ליה לר"ח שגזרו עליהן והחזירום למקומן דחד טעמא אית להו אליבא דר"ח רבה והא דנקט התנא בתרי בבי משום דהואיל ומשני מקומות הוו הני עובדי נקטינהו לכל חדא וחדא באנפי נפשה:
גמ' <b>איזהו ספק ערלה וכו'.</b> תוספתא היא במכילתן וכדפרישית במתני':
<b>אמר רבי יודן.</b> הוא רבי יהודה התנא דפליג בהתוספתא וס"ל דספק זה אף בסוריא אסור ואיזהו ספק המותר בסוריא כרם וכו' דמכיון שיש כאן כרם אחר היתר נטועה בצדו תלינן לקולא בסוריא:
<b>אמר רבי יהודא אף זה אסור בסוריא.</b> זה קאי אסיפא כרם נטוע ירק וכך היא בתוספתא דלהת"ק ספקו בסוריא מותר אפילו אין כאן אלא הכרם נטוע ירק וירק נמכר חוצה לו ורבי יהודא פליג דזה אסור אף בסוריא ואיזהו ספק המותר בסוריא כרם נטוע ירק ושדה ירק אחר בצידו וכו':


'''{{עוגן1|אנשי}} הר צבועים וכו'.''' תנינן תמן בפי"א דתרומות גרסי' להא דר' הילא וכו' הכל שם עד וכאן לא לקטן משעה ראשונה ע"מ כן ושם פירשתי ע"ש:
Segment 3


'''{{עוגן1|ואתיא}} כמ"ד פסחן של נשים רשות.''' הא דתנינן גבי יוסף הכהן אף הוא העלה את בניו וכו' והחזירוהו אתייא הא כמ"ד לקמן פסחן של נשים והיינו פסח הראשון רשות הוא ולא חובה והלכך בפסח שני החזירוהו משום דלהאי מ"ד נשים בפסח שני אין עושין כל עיקר וכדלקמן וגרסינן להא לקמן בפסחים פ"ח ובפ"ק דקידושין בסוף הלכה ז':
<b>ובח"ל יורד ולוקט וכו' אמר ר' יודן עוד היא בקדמייתא וכו'.</b> כלומר דר' יודן תני גם בסיפא יורד ולוקח וכו' כמו בהקדמייתא ברישא:


'''{{עוגן1|תני}} וכו'.''' כלומר דתנינן בתוספתא דפסחים פ"ח דפליגי תנאי בהא:
Segment 4


'''{{עוגן1|לעצמה}}.''' דקסבר נשים בפסח הראשון חובה ובפסח שני עושה היא טפילה לאחרים אם יש אחרים שעושין אבל לעצמה לא דנשים בפסח שני רשות:
<b>החדש וכו'.</b> מתני' דר"א בפ"ק דקדושין כדתנינן תמן כל מצוה וכו':
<b>בכל מושבותיכם.</b> בכל מקום שאתם יושבין משמע אפי' בח"ל:
<b>מה מקיימין רבנן טעמא דר"א בכל מושבותיכם בחדש שכאן ויצא בחוץ.</b> ובקדושין שם בהל"ח בחדש שבו שיצא לח"ל והיינו הך. כלומר דלדידהו קרא אתי לרבות על חדש של א"י שיצא לח"ל שבזה אתה נוהג איסור בכל מקום מושבותיכם אבל לא בחדש של ח"ל גופה:


'''{{עוגן1|ר'}} יוסי אומר האשה עושה פסח שני לעצמה אפי' בשבת.''' דקסבר בפסח שני הן חובה וא"צ לומר בהראשון. ובקידושין לא גרס אפי' בשבת:
Segment 5


'''{{עוגן1|ר"ש}} בן אלעזר וכו'.''' קסבר נשים בראשון רשות אבל בפסח שני אין עושה כל עיקר וא"כ מתני' כר"ש בן אלעזר היא דאתייא ולקמן דחי לה:
<b>ולמה לא תנינן.</b> לר"א אף החלה עמהן שנוהגת בכל מקום:
<b>א"ל לא אתינן מיתני אלא דבר שהוא נוהג בין בישראל ובין בגוים.</b> כמו החדש למאי דס"ל לדידי לר"א וכן הערלה והכלאים להת"ק דהתם אבל החלה אינה נוהגת אלא בשל ישראל לכ"ע:


'''{{עוגן1|מ"ט}} דר"מ.''' דכתיב איש שה לבית אבות וכתיב שה לבית ודרש הכי שה לבית אבות ואם רצו שה לבית כלומר בית זו אשה שאם רצתה לעשות לעצמה עושה היא דאף אשה בראשון חובה:
Segment 6


'''{{עוגן1|מ"ט}} דר' יוסי.''' קסבר דמדכתיב איש שה לבית אבות א"כ כ"ש לבית ושה לבית למה לי אלא דלפסח שני הוא דאתא שלעולם היא עושה פסח אף לעצמה ואפי' בשני:
<b>והערלה הלכה.</b> ופליגי שמואל ור' יוחנן מאי הלכה שמואל אמר כהלכות מדינה שמעצמן הנהיגו עליהם להלכה זו ולאסור הערלה בח"ל:
<b>הלכה למשה מסיני ואת אמר הכין.</b> בתמיה כלומר לדידך דאמרת הלכה למשה מסיני היא בח"ל ואת אמרת דספיקה מותר כדתנינן במתני' ואמר לו בשעה שניתנה הלכה זו כך נאמרה דודאה אסור בח"ל וספיקה מותר:
<b>אמר ר' יסא אילו לא סלקית לא"י וכו'.</b> דר' יסא מח"ל הוה ועלה לא"י ללמוד תורה מר' יוחנן:


'''{{עוגן1|ר"ש}} ב"א.''' דסבר דאיש דווקא ולא אשה אלא דאיתרבו לטפילה לראשון מדכתיב במכסת נפשות ובפסח שני אינה עושה כל עיקר ורבנן דרשי איש פרט לקטן ומתני' כר"ש ב"א דאלו למ"ד נשים בראשון חובה אמאי החזירוהו עם כולן הא מיהת האשה עושה טפילה לאחרים בשני:
Segment 7


'''{{עוגן1|אמר}} ר' יונה דלא היא.''' ואפי' כמ"ד חובה בראשון ובשני רשות אתייא המתני' דשאני היא הכא שהדבר מסוים כלו' הרי טעמו בצדו שמא יקבע הדבר חובה שהרואה שעושין פסח שני מיסבר סבר שחובה הן בשני ויקבע הדבר לחובה וכדמייתי ראיה נמי מרישא ששנינו שאנשי הר צבועים הביאו בכורים קודם לעצרת ולא קבלו מהם ואמאי וכי לא כן סברינן מימר דלכתחלה דוקא הוא דאין מביאין וכדתנן במנחות פרק ר' ישמעאל אין מביאין מנחות ובכורים ומנחת בהמה קודם לעומר ואם הביא פסול קודם לשתי הלחם לא יביא ואם הביא כשר ואמאי לא קבלו הא בדיעבד כשר אלא ודאי דשנייא היא הכא שהדבר מסוים דהיינו נמי טעמא דתני הכא לבסוף וקאי אכולהו דחששו שמא יקבע הדבר חובה:
שמואל אמר בכלאי הכרם הוא דאסור מד"ס בח"ל הא בכלאי זרעים מותר כדפרישית במתני' ור' יוחנן אמר איפכא ובכלאי זרעים אסור מן התורה:
<b>כד נחתין מערביא דתמן.</b> כשירדו אלו התלמידים שלמדו בא"י ובאו לבבל ואמרו להא בשם ר' יוחנן וקיימונה לטעמא דידיה דאמאי החמיר בכלאי זרעים טפי מכלאי הכרם ואמרו דהיינו טעמיה דכתיב את חוקותי תשמרו וגו' ובגד כלאים וגו' ומדכתב לכולהו בחד קרא והטיל לכלאי זרעים בין כלאי בהמה לכלאי בגדים ש"מ להיקישא הוא דאתא דהקיש כלאי זרעים וכו' ולומר לך שאע"פ שהן תלוין בחובת הקרקע נוהגין בארץ ובח"ל:


'''{{עוגן1|ולא}} כן תנינן וכו'.''' כלומר וכן האי דבן אטיטס דמתני' שהעלה בכורות מבבל ולא קבלו ממנו ואמאי וכי לא תנינן בסוף פ"ג דתמורה שאין מביאין בכור ומעשר מח"ל לארץ ואם באו תמימים יקרבו ואם בעלי מומין יאכלו במומן לבעלים אלא דנמי טעמא דשנייא היא הכא שהדבר מסויים הוא בטעמו שמא יקבע הדבר חובה וכי תנן אם באו תמימים יקרבו במקום דליכא למיחש שיקבע הדבר חובה כגון באקראי בעלמא אבל הכא מיירי שאלו היו רוצין לנהוג כן מכיון שבדיעבד כשר ולא קבלו שלא יקבע הדבר חובה ויעשו לעולם כן:
Segment 8


'''{{עוגן1|אריסטון}} וכו' תמן תנינן.''' לעיל בסוף פ"ו דשביעית אין מביאין תרומה מח"ל לארץ וכדמפרש התם טעמא שלא יהו הכהנים מרדפין אחריה לח"ל וחכמים גזרו טומאה על ארץ העמים וגרסינן להא דלקמן נמי שם:
<b>חד ב"נ זרע חקלייה.</b> לשדה שלו שעורין ולפת בערבוביא ובח"ל היה דהא אתא עובדא קומי שמואל:
<b>עבר שם חנין גוביתא.</b> ממקום גוביתא היה וראה כלאים הללו ועקר אותן:
<b>אתא עובדא קומי שמואל וקנסיה.</b> לחנן גוביתא שלא היה לו לעקור אותן שלא ברשות הבעלים כדשמעינן מהאי ברייתא דלקמי':
<b>דתני.</b> בתוספתא סוף פ"ב דכלאים אין עושין עם ישראל בכלאים ובח"ל קאי אבל עוקרין עמו בכלאים וכו' ולמאי איצטריך למיתני האי אבל עוקרין עמו וכי היתירא דעוקרין אשמועינן אלא שמע מינה דלדיוקא איצטריך דעמו הוא דעוקרין אם נותן רשות לעקור אותן אבל בלאו הכי אין לו לעקור למאי שכבר נזרע דמכיון שכבר עבר זה וזרע מה שעבר עבר והואיל ומותרין באכילה הן למה יעקור דלא גזרו על המקיים כלאים בח"ל אפי' למאן דאוסר והלכך קנסיה שמואל:


'''{{עוגן1|ויביאו}} תרומה כצ"ל.''' וכך הוא בשביעי' שם דעל האי מתני' הוא דפריך דקתני שקבלו ממנו הבכורים שהביא מסוריא א"כ ויביאו נמי תרומה משם ואמאי פליג התם הת"ק אדר"ש דאיהו ס"ל שמביא מסוריא ולהת"ק אף מסוריא אין מביאין ומשני ר' הושעיה דשאני בכורים שהן באחריות הבעלים כלומר שהבעלים צריכין הן בעצמן להביאן לירושלים וחייבין הן באחריותן עד שיביאו להר הבית כדתנן לקמן בפ"ק דבכורים אבל תרומה אינה באחריות הבעלים שאין הבעלים מחזרין אחר הכהן אלא הכהן הוא שמחזר אחר הבעלים שיתנו לו ואם אומר אתה כן שיביאו מסוריא אף הן הכהנים מרדפין אחריה לשם וחכמים גזרו גם על הסוריא שעפרה טמא וכדפרישית שם דבהא פליגי ר"ש והת"ק דר"ש סבר הואיל דלא גזרו על סוריא כ"א על עפרה ועל אוירה לא גזרו הרי יכול הוא ליכנס בשידה תיבה ומגדל והת"ק ס"ל דאעפ"כ חששו חכמים שלא יבואו ליכנס לתוכה בעצמה:
Segment 9


{{מרכז|<big>'''הדרן עלך שתי נשים וסליקא לה מסכת חלה:'''</big>{{ש}}בריך רחמנא דסייען מריש ועד כען}}
<b>תני.</b> סיפא דהתוספתא היא בכלאים שם:
<b>אין עושין עם הגוי בכלאים.</b> בא"י מיירי כדמסיים אבל עיירות המובלעות בא"י וכו' ומכ"ש בח"ל דשרי לסייע את הגוי בשדה שלו:
<b>כשם שכלאים בארץ וכו'.</b> וקאמר הש"ס דשמואל ור' יוחנן כל חד וחד מפרש להא לטעמיה למאי דאמרו לעיל דשמואל פתר להאי ברייתא אין עושין וכו' ובסיפא דקתני כשם וכו' אדין כלאים לישראל קאי והיינו כלאי הכרם דוקא דבהן גזרו בח"ל הא כלאי זרעים מותר לזרוע בח"ל כדקאמר לעיל:
<b>ר' יוחנן פתר להאי מתניתא אין עושין וכו'.</b> כלומר ברישא מפרש לה כדשמואל דבהתוספתא לא גריס אלא אין עושין עם הגוי בכלאים סתמא ומפרשי לה דבין בכלאי הכרם ובין בכלאי זרעים אין עושין עמו אבל להאי כשם שכלאים בארץ וכו' דהסיפא מפרש ר' יוחנן לטעמיה:
<b>בכלאי כרם הא בכלאי זרעים.</b> כלומר הא דקאמר כשם שכלאים בארץ בכלאי הכרם נמי מיתפרשא דשתיהן אסורין הן בארץ אבל הא דמסיים כך כלאים בח"ל בכלאי זרעים הוא דמתפרשא דכלאי זרעים הוא דאיתרבו מהיקישא דלעיל לר' יוחנן דשדך לא תזרע כתיבא התם אבל כלאי הכרם ס"ל דלא איתסרו בחוצה לארץ:
הדרן עלך בגד שצבעו וסליקא לה מסכתא ערלה בריך רחמנא דסייען מריש ועד כען
אוחזר מתוך "http://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/מיוחד:השוואה_ניידת/445639"

תפריט ניווט