משתמש:עמד/ארגז חול: הבדלים בין גרסאות בדף

'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|הקלין}} שבדמאי.''' דמאי דא מאי מפני שהוא ספק וזהו התבואה והפירות הנקחים מעמי הארץ שאינם נאמנים על עשרות וחבר הלוקח מהם צריך להפריש תרומת מעשר ומעשר שני אם היא שנת מעשר שני אבל תרומה גדולה לא נחשדו עמי הארץ עליה לפי שהיא בעון מיתה וגם אין לה שיעור מן התורה שחטה אחת פוטרת כל הכרי והכל נזהרים בה ומעשר ראשון ומעשר עני צריך להפריש מן הדמאי שהמוציא מחבירו עליו להביא ראיה ויכול בעל הפירות לומר ללוי או לעני הבאים ליטול המעשרות הבא ראיה שאין פירות הללו מעושרין וטול אבל בתרומת מעשר ליכא למימר הכי שהאוכל טבל שלא הורמו ממנו מתנות כהונה חייב מיתה והלכך מפריש תרומת מעשר ויתננו לכהן ומעשר שני נמי כדי שלא לאכלו בטומאה או שלא לאכלו חוץ לירושלם בלא פדיון והשתא קאמר התנא הכא דיש שהקלו חכמים ולא גזרו עליהם דמאי ואלו הפירות דקחשיב להו במתני' לפי שחזקתן מן ההפקר הן דלא חשיבי והלכך פטורין הן מן הדמאי:

'''{{עוגן1|והחומץ}} שביהודה.''' בגמרא אמרינן שזהו בראשונה שלא היה היין שביהודה מחמיץ לפי שהיו מביאין ממנו נסכים וכן החומץ שביהודה לא היה בא אלא מן התמד לפיכך החומץ שביהודה פטור אבל לאחר שבטלו הנסכים והחומץ בא מן היין החומץ חייב בדמאי אף ביהודה כמו בשאר מקומות:

זרע גד תרגום ירושלמי כסבר קולייאנדרו בלע"ז:

'''{{עוגן1|שקמונה}}.''' שם מקום:

'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|לפי}} שרוב המינין הללו וכו'.''' לפיכך מנו אותן חכמים. וכלומר דלאו דוקא אלו אלא כל שחזקתן מן ההפקר פטור מן הדמאי ומפני שרוב מינין הללו מן ההפקר הן באין לפיכך מנו אותן חכמים:

'''{{עוגן1|וקשיא}} על דר' יוחנן לא שנו וכו'.''' כלו' הא לא תנינן במתני' אלא שבמינין הללו הקלו חכמים משום דמאי ומשמע הא ודאי חייבין:

'''{{עוגן1|מתני'}}.''' דלקמן בפרקין מסייע לר' יוחנן דלאו דוקא נקט דמאי דתנינן מכזיב ולהלן פטור מן הדמאי כזיב הוא סוף המקום שכבשו עולי. בבל ולא כבשו עולי מצרים וכי שנייא היא מכזיב ולהלן בין דמאי בין ודאי הא כל מקום שלא כבשו עולי בבל פטור מן המעשרות לגמרי ואפילו מודאי ולאו דוקא דמאי קתני אוף הכי לא שנייא בין דמאי בין ודאי פטורין הן:

'''{{עוגן1|פתר}} לה אחר רוב משמרין.''' כלומר לא תידוק מינה מדקתני אם היו משתמרין חייבין דש"מ דאם אינן משתמרין אמרינן דסתמן הפקר הן ואפילו מודאי פטורין דלא היא אלא כולה ברייתא בדמאי מיירי דאם הן משתמרין חייבין אפי' משום דמאי וכ"ת מאי קמ"ל פשיטא דחייבין הן אף בדמאי מכיון דמשתמרין הן ואינן הפקר הא קמ"ל דהולכין אחר רוב משמרין דאם רוב מן המינין האלו משומרין הן חייבין כולן בדמאי ולקמיה מתמה עלה מאי אתא לאפוקי:

'''{{עוגן1|מחצה}} על מחצה לית יכול.''' כלומר וכי תימא דלעולם לא דייקינן דאם אין רוב משומרין דפטורין הן אלא דלא אתי לאפוקי כי אם מחצה על מחצה והכי קאמר אם רוב משומרין הן חייבין אף בדמאי הא מחצה על מחצה פטורין מדמאי הא בודאי חייבין הן הא נמי לית את יכיל למידק הכי דהא אנן תנינן דכל היכא דאיכא מחצה על מחצה מחמרינן והוי דמאי ומשנה היא בפרק ב' דמכשירין המוצא פירות בדרך אם רוב מכניסי' לבתיה' פטור שעדיין לא נקבע למעשר ואם למכור בשוק חייב שרוב המוכרי' בשוק מן הבית הן מביאי' וכבר הוקבע למעשר מחצה למחצה דמאי אלמא דמחמרינן בדמאי במחצה על מחצה:

'''{{עוגן1|הבכורות}} והמסוייפות.''' תוספתא היא בפ"ק:

'''{{עוגן1|ובשומר}} הדבר תלוי.''' בתמיה ואם אינו מושיב שומר כלל מה דינן:

'''{{עוגן1|אלו}} הן המסוייפות.''' שאינן מתבשלות אלא בסוף:

'''{{עוגן1|הרי}} אלו חייבות.''' לעולם מפני שהן חביבות עליו והן בחזקת משתמרות:

'''{{עוגן1|נסתייפו}} התאנים.''' תוספתא היא במעשרות פ"ג:

'''{{עוגן1|אם}} נכנס הוא הפועל ובעל הבית מקפיד עליו.''' שלא יטול מן אלו התאנים או הענבים אסורות משום גזל וחייבין במעשרות ואם לאו פטורין דהפקר הן:

'''{{עוגן1|אמר}} ר' יונה יאות הוא מקשי.''' ר' יוחנן דמדהושיב שומר ודאי הבעלים מקפידין עליהם. והא מתניתא פליגא על ר' יוחנן. דתנינן לקמן בפרק ג' ממעשרות:

'''{{עוגן1|והאזוב}}.''' בערבי צעת"ר:

'''{{עוגן1|מה}}.''' ושואל הש"ס לדברי ר' יוסי בר' יהודה מה האי דקאמר נמכרות עם התמרים אם הן שתי קופות זו בצד זו ואחת של נובלות ואחת של תמרים חשובין ולפי שהן נמכרות כך מקפיד בעה"ב עליהן וקסבר ר' יוסי דאף הנובלות לא הוו הפקר. או דבעינן זו עג"ז ואז הנובלות נחשבות כתמרים הטובות ולא שנייא ופשיט לה דאין חילוק דהיא זו בצד זו והיא זו עג"ז בשתיהן לא מקרי נמכרות עם התמרים דבקופות בפ"ע הן אלא כי אנן קיימין אליבא דרבי יוסי בר"י במעורבות הנובלות עם התמרים בתוך קופה אחת ובהא הוא דקאמר הנמכרות עם התמרים וחייבות אף הנובלות בדמאי:

ר' מנא אמר מסתברא בשהטילו שאור אנן קיימין להא דר"י בר"י לקולא הוא דפליג:

'''{{עוגן1|לית}} יכיל.''' כלו' אין זו קושיא דלית יכיל אתה להכריח כן דהא אר"י לעיל מפני שרוב המינין וכו' וא"כ הואיל ונובלות הן חזקתן מן ההפקר ואע"פ שהטילו שאור לא מהני אליבא דר"י בר"י:

'''{{עוגן1|אם}} בשלא הטילו שאור אנן קיימין.''' א"כ אפילו במעורבות יהו פטורות ומ"ט דר"י בר"י:

'''{{עוגן1|ר'}} זעירא ור' הילא.''' פליגי נמי בפלוגתא דר' מנא ור' חנינא אליבא דר' יוסי בר' יהודה:

'''{{עוגן1|והגופנין}} שמירה.''' כך שמה בגליל כדלקמן:

'''{{עוגן1|מה}} בין וכו'.''' ומ"ט דכסבר דדוקא ביהודה פטורה:

'''{{עוגן1|תני}}.''' בתוספתא פ"ק. שהיו עושין יינן בטהרה. לנסכים ולפיכך הי' מגין עליהם שלא היה יינם מחמיץ והיו מביאין החומץ מן התמד ופטור ממעשר אבל עכשיו שבטלו הנסכים והיין שלהן ג"כ מחמיץ הרי הן ככל המקומות וחייב:

'''{{עוגן1|והכא}} הוא אומר הכן.''' דבראשונה שהיה החומץ מן התמד היה פטור וקשיא דידיה אדידיה:

'''{{עוגן1|לית}} הדא פליגא על ר"ש בן לקיש.''' על הא דקאמר ר' יהודה במתני' חוץ מרימי שקמה קאי דהא לר"ל הולכין בזה אחר הרוב כדאמר לעיל ומתרצינן התוספתא אליביה דאם רוב משמרין חייב בדמאי ואם רוב אין משמרין פטור וה"נ נימא וירבו כל הרימין על רימי שקמה ויהיו פטורין ומי לימא דהא דר' יהודה פליגא על סברת ר"ל:

'''{{עוגן1|ר'}} יוסי ב"ר בעי.''' עלה דמה בכך דבאותו מקום רוב משמרין הא אפ"ה וכי אין כל העולם כולו לפניו שאין משמרין את הרימין וא"כ וירבו כל הרימין על רימי שקמה ויהיו פטורין אלא ע"כ דהא דר"י פליגא על הא דר"ל:

תחילתדףכאן א/ב

'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|הדמאי}} אין לו חומש.''' הפודה מעשר שני של דמאי אינו צריך להוסיף החומש משום דרוב עמי הארץ מעשרין הן והלכך קרן דמעכב בדאורייתא איתא בדרבנן חומש דלא מעכב בדאורייתא ליתיה בדרבנן:

'''{{עוגן1|ונאכל}} לאונן.''' דמעשר שני של ודאי אסור לאונן דכתיב לא אכלתי באוני ממנו ומע"ש של דמאי לא גזרו בו:

'''{{עוגן1|ונחשת}} על הפירות.''' יכול לחלל של דמאי מעות נחשת על הפירות ובלבד שיהא דעתו לחזור ולפדות את הפירות על המעות דאז יכול לחזור לחלל עליהן ולהעלותן לירושלם דברי ר"מ וחכ"א יעלו אותן הפירות עצמן ויאכלו בירושלים והלכה כחכמים:

'''{{עוגן1|תני}} נאכל באנינה.''' מעשר שני של דמאי אבל אינו נאכל בטומאה כדמפרש טעמא מפני שהטומאה מצויה היא וגזרו בדמאי אטו מעשר של ודאי אבל אנינות אינה מצויה כמו טומאה ולא גזרו בשל דמאי:

'''{{עוגן1|תמן}} תנינן.''' בפ"ד דב"מ חמשה חומשין הן האוכל תרומה ותרומת מעשר ותרו"מ של דמאי והחלה והבכורים מוסיף חומש:

א"ר זעירא לא קשיא תמן הוא דתנינן תרומת מעשר של דמאי שכבר הפריש ממנו תרומת מעשר והרי הוא כשאר תרומת מעשר אבל הכא במע"ש של דמאי איירי ולא גזרו חומש בפדיונו:

'''{{עוגן1|מהו}} כדין.''' ואלא קשיא הני מתני' אהדדי:

'''{{עוגן1|ר'}} זעירא אמר בשם רבנין.''' דלא צריכין לדחוקי ולאוקמי מתני' דב"מ כר"מ אלא כד"ה אתיא וה"ט דבאמת בדין היה שלא יפריש חומש אם אכל תרומת מעשר של דמאי שאינו אלא מדבריהם ולמה אמרו שיפריש מפני הגדר שאם אתה פוטרה מן החומש אף הוא אינו נוהג בה בקדושה. שיאמר אין דין תרומת מעשר לזה וגזירה שמא לא יתננו לכהן:

'''{{עוגן1|א"ל}} ואינה מצוה להשיב אבידה.''' בתמיה וכי לא קאמר בברייתא דהיכא דאיכא פסידא דמוכחא כגון שחיה גוררתה וכיוצא בו שצריך להביאה מפני השבת אבידה ונוטל שכרה מן הכהן וה"נ מיירי במתני' דאיכא פסידא דמוכחא ולפיכך דוקא בדמאי ובדבר מועט הוא דלא חששו כדמסיק לקמיה:

'''{{עוגן1|דתנינן}} ומאבדין את מיעוטו בדרכים.''' כלומר והיינו דתנינן דבכה"ג דאמרן הוא דמיירי דאף במקום דאיכא פסידא דמוכחא בדרכים מאבדין את מיעוטו בתרומת מעשר דמאי:

'''{{עוגן1|דבי}} ר' ינאי אמרי.''' לפרש הא דקתני ומאבדין את מיעוטו קאי וכמה הוא מיעוט:

'''{{עוגן1|אבל}} בשלם עד כגרוגרת.''' ולא גרוגרות בכלל וכדמפרשינן לקמן מאי אבל דקאמר:

ומפרש ר' מנא דלא פליגין לא בשיעורא ולא במידי והכי קאמרי:

'''{{עוגן1|מהו}} להפריש כל שהוא ולאבד.''' כצ"ל וגי' הדפוס טעות דמוכח הוא כלומר אם מותר לכתחילה להפריש מעט למע"ש של דמאי ועל מנת לאבד ולא איפשטא הכא:

'''{{עוגן1|ולבהמה}}.''' שלקח מתחלה להאכיל לבהמה פטור מדמאי אבל לקח מתחלה לאדם ונמלך עלי' לבהמה חייב בדמאי:

'''{{עוגן1|ושמן}} ערב.''' שמן אפרסמון א"נ שמן זית מעורב עם בשמים:

'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|מכיון}} שלקחו לזרע לא שנייא היא דבר שזרעו כלה היא דבר שאין זרעו כלה.''' כלומר דאע"ג דבטבל של ודאי מחלקינן בין דבר שזרעו כלה לבין דבר שאין זרעו כלה כדתנן בפ"ט דתרומות לענין גידולי טבל אבל הכא בטבל של דמאי שלא גזרו בלוקחו לזריעה אין חילוק בין אם הוא דבר שזרעו כלה או לא דלעולם פטור מלעשר:

'''{{עוגן1|לקחן}} לזרע.''' ואח"כ נמלך וחישב עליהן לאכילה:

'''{{עוגן1|לקחן}} לאכילה.''' ואח"כ נמלך וחישב עליהן לזרע:

תני בתוספתא שם וה"ג התם אין זורעין את הטבל ואין מחפין את הטבל ואין עושין עם העכו"ם בטבל ישראל ששכח וזרע את הטבל עד שלא צימחה פטור שכבר אבד. ובספרי הדפוס נשתבשה ההעתקה כאן:

'''{{עוגן1|בדבר}} שאין דרכו להתלקט.''' הא דאמרינן דאם שכח וזרע טבל פטור מלעשר דוקא בדבר שא"א ללקט אותו אחר הזריעה כגון גרעיני תבואה וכיוצא בה:

'''{{עוגן1|בלא}} צמח.''' ודוקא שלא צמחו אחר ששתלן אבל אם כבר צמחו נעשה כדבר שאין דרכו להתלקט ופטור מלעשר:

'''{{עוגן1|דו}} חשש למשקין שיש בהן.''' כלומר הא דתיקן ר' יוחנן משום דהוא חשש להמשקין שנתבשלו בתוכן כגון ביין ושמן וכיוצא בהן ואם הן מדמאי היה מחמיר על עצמו לתקן אפי' הבשר והבצים שנתבשלו בהן:

'''{{עוגן1|בההיא}} שעתא אמרין.''' כשאירע הדבר הזה לר' זעירא אמרנו ואפילו לחמרי' של ר"פ בן יאיר לא נידמינו וכהאי עובדא דלקמיה שגנבוה לסטים בלילה והיתה טמונה אצליהם במערה ג' ימים ולא טעמה כלום ולסוף נמלכו להחזירה לאדונה שלא תמות ותסרח המערה ושלחוה וכשבאת על פתח השער התחילה לצעוק וא"ל ר' פנחס פתחו לה לעלובה זו שכבר יש ג' ימים שלא אכלה כלום ופתחו לה ואמר להם תתנו לה איזה דבר שתאכל ונתנו לה שעורים ולא אכלה וכשאמרו לו שאל אותן אם הם מתוקנים והשיבו הן לפי הדין שהיה דמאי ופטור ממעשר דמאי ושאל להם אם הרימותם בשביל דמאי וא"ל ולא כן למדתנו רבינו הלוקח לבהמה וכו' והשיב ומה אעשה לעלובה זו והיא מחמרת על עצמה הרבה ותקנו הדמאי ואז אכלה:

'''{{עוגן1|עכברייא}}.''' אוכלין תבואה שלנו ומה נעשה וגזר עליהם ונתאספו כל העכברים והתחילו להיות מצפצפין בקולם ואמר להאנשים יודעין אתם מה הן אומרין ואמרו לא ואמר להם אני אומר לכם מה הן מצפצפין לפי שהתבואה שלכם אינה מתוקנת ממעשרות לפיכך אוכלים אותה ואמרו לו עורבן תקבל עליך להיות מתקן לנו המעשר מל' התערב נא וקיבל ותיקנם:

'''{{עוגן1|מרגלוי}} מן דמלכא סריקיא.''' מרגלית אחת של המלך ישמעאל נפלה ובלעה עכבר אחד ובא אצל ר' פנחס בן יאיר ובקש ממנו להצילה ואמר לו ומה אני וכי חובר חבר נעשיתי וא"ל המלך לשמך הטוב שאתה גוזר ומתקיים באתי אצלך וגזר ונתאספו כל העכברים שבאותו מקום וראה א' מגבע ואתי הוא יותר גבוה מהאחרים מל' הר וגבעה ואמר אצל זה הוא המרגליות ולפיכך נראה יותר גבוה וגזר עליו ופלטה:

'''{{עוגן1|משגח}} רבי.''' אם רבי רוצה להשגיח עלינו ולאכול עמנו מעט עוף היום הזה:

'''{{עוגן1|א"ל}} אין.''' ומשירד ראה המוליות של רבי עומדין ואמר האם כל אלו היהודים זנין ומקיימין אותן והלא הן בריות מזיקין:

'''{{עוגן1|ולא}} קביל עלוי מתנחמה.''' לא רצה לקבל תנחומין:

'''{{עוגן1|יין}} למורייס.''' תוספתא היא בפ"ק הלוקח יין ליתן לתוך המורייס ויין לעשותו אלונתית. והוא עשוי ממים ויין ושמן אפרסמון. קטנית לעשותן טחינין ושם גריס וכרשינין לעשותן טחינין. והוא מאכל של גריסין ותבלין מעורבין בו חייבין בדמאי. אם ספק הוא כגון שלקחו מע"ה חייב לתקן דמאי הואיל ובאו לידו של חבר כשהן בעין ואצ"ל שיתקן בודאי אינם מעושרין:

'''{{עוגן1|מה}} אנן קיימין.''' ומפרש הש"ס אליבא דמאן אנן קיימי להא דקתני הן עצמן פטורין אי כרבי אפי' בדמאי יהו חייבין ואי כר' אליעזר בר"ש אפי' בודאי יהו פטורין ופלוגתא דרבי וראב"ש שם בתוספתא דגריס הלוקח יין ושמן ליתן ע"ג חטטין וכרשינין לעשות טחינין חייב בדמאי ור"א בר"ש פוטר ולגי' האי ש"ס בהאי ברייתא היה כתוב דברי רבי ור"א בר"ש פוטר ומסיים שם וכן היה ר"א בר"ש אומר הלוקח כרשינין לעשותן טחינין פטור מן הדמאי וזה טעות דמוכח הוא שהרי דין דכרשינין כבר שנוי הוא לר"א בר"ש דפוטר בדמאי וצ"ל וכן היה ר"א בר"ש אומר הלוקח וכו' פטור מן הודאי שמעינן מיהת דרבי מחמיר באלו הדברים אפילו בדמאי ור"א בר"ש מיקל אף בודאי וכמאן אתיא הא דקתני ברישא הן עצמן פטורין מן הדמאי:

'''{{עוגן1|בקלין}} שהקילו בדמאי.''' כלומר דזה הוא אחד מן הדברים שהקילו בדמאי ולא גזרו על התערובת שנתערב כשהוא ביד ע"ה ושאני הלוקח יין ליתן לתוך מורייס וכיוצא בו דהתם באו ליד חבר כשעודן בעין כדפרישית:

'''{{עוגן1|הכא}} את אמר פטורין מן הודאי והכא את אמר פטורין מן הדמאי.''' מ"ש ברישא דקתני הן עצמן פטורין מן הדמאי הא בודאי חייבין ומ"ש בסיפא דקתני הן עצמן פטורין אפי' מן הודאי:

'''{{עוגן1|כזיב}} עצמה מה היא.''' כלפנים או כלחוץ:

'''{{עוגן1|הלוקח}} מן החמרת בצור.''' מן חבורה של החמרים שהביאו תבואה בצור וחזקתן מן הארץ שהיא קרובה לה הן מביאין לפיכך חייב בדמאי:

'''{{עוגן1|הא}} מן המגורת בצור ומן החמרת בצידן פטור.''' לפי שצור אינה כ"כ קרובה להארץ ואין דרך בעלי האוצרות להיות אוצרין שם מפירות הארץ כ"א ממקום היותר קרוב להם והוא ח"ל והחמרים שמביאין ממקום יותר רחוק לפיכך בצידן פטור שאין דרכן להביא מהארץ שהיא יותר קרובה לה אלא מחו"ל הן מביאין ובצור חייבין כדאמרן שהיא אינה קרובה כ"כ ודרך החמרים להביא מן הארץ לשם:

'''{{עוגן1|ר'}} הושעיא.''' קאמר דטעמא הויא משום שאימת קדשים על ע"ה ואינו נותן לכהן דבר שאינו מתוקן ומפרש ואזיל לכל חד וחד לטעמיה דקאמר. וחלת עם הארץ. כלו' והשתא חלת ע"ה דקתני על דעתיה דר' השעיא מפרשינן דבחלת ע"ה ממש היא מתניתא שהפריש הוא החלה מעיסתו ונתנה לכהן אין הכהן חושש משום דמאי שמא החלה זו מעיסת תבואה שאינה מתוקנת לפי שאימת קדשים עליו ולא היה נותן לו דבר שאינו מתוקן ובודאי תיקן הכל בתחילה מחיוב המעשרות של תבואתו:

'''{{עוגן1|על}} דעתיה דר' יוחנן היא הדא היא הדא.''' אבל לדעתיה דר' יוחנן דקאמר דבדברים הללו לא גזרו דמאי א"כ הכל דין אחד להם ואף בחלת חבר שהפריש מהעיסה שלקח מעם הארץ פטור לתקן שיעור חלתו מדמאי דלא גזרו כלל בדברים הללו:

'''{{עוגן1|מאן}} נפק מביניהון.''' כלומר ומאי איכא עוד נ"מ מבינייהו והיכא מצינו איפכא דלפעמים לדברי ר' יוחנן חייב בדמאי ולדברי ר' הושעיא פטור:

'''{{עוגן1|ותני}}.''' כלומר והא דתני בתוספתא שם וכולן שאמרו במתני' שפטורין מדמאי אם קרא שם לתרומת מעשר ולמ"ש שלהן מה שעשה עשוי ודין תרומת מעשר ומ"ש של דמאי עליהן ובשלמא על דעתי' דר' יוחנן דאמר לא גזרו עליהן דמאי ניחא דלא גזרו לחייבו לתקן ואם הפריש מה שעשה עשוי אלא על דעתי' דר' הושעיא קשיא שהרי מתוקנין הן לדבריו דקאמר אימת קדשים עליו ומתקן אותן קודם שיתן לכהן ואת אמר הכן שאם קרא שם להן מה שעשה עשוי בתמיה וכי יש תרומת מעשר ומ"ש אחר שכבר נתקן הכל:

'''{{עוגן1|תני}} וכולן וכו' מפני אחד וכו'.''' כלומר דדחי לה הש"ס להאי שינויא אליבא דר' הושעיא ומתמה עלה דהא תנא תני וכולן א"כ על כל מה שנשנה במתניתין שפטורין מדמאי קאי ואת אמרת דטעמא מפני דגזרינן אטו אחד שאינו מתקן וכי האי טעמא שייכא לכולן דקחשיב הלקוח בכסף מעשר ושירי מנחות דלא מיירי שזה הע"ה בדוקא הוא המביא או שהוא יודע שזה החבר הלוקח ממנו לקח בכסף מעשר או שלוקח זה לצורך מנחות לשתאמר בהן הטעם מפני שאימת קדשים עליו ובדיעבד אם קרא שם למעשרות מה שעשה עשוי דחששו מפני אחד שאינו מתקן בתמיה דהא סתמא קתני הלוקח וכו' ואי אמרת דכל אלו על של ע"ה בעצמו הוא א"כ הכי הוה מיבעי ליה למיתני החלה והמדומע והלקוח בכסף מעשר ושירי מנחות מע"ה פטורין מדמאי ומדלא תני הכי ש"מ דמיהת הני תרתי בתרייתא לאו בע"ה עצמו דוקא הוא דאמרו אלא אף בחבר שלקח מע"ה התבואה בכסף מעשר וכן אם הביא מנחה ממה שלקח מע"ה פטורין הלקוח וכו' ושירי המנחה מדמאי והרי לא שייך כאן אימת קדשים עליו אלא דטעמא כר' יוחנן שלא גזרו כלל לדמאי בדברים הללו:

'''{{עוגן1|השאר}} במחלוקת.''' השאר דקחשיב להו במתני' חלה והמדומע והלקוח בכסף מעשר במחלוקת דר"מ ור"י דלקמן הן:

'''{{עוגן1|ואמרית}} ליה.''' מנין שמע רבי הדא מילתא דר"א דאמר ד"ה היא רישא דההיא מתני' ואמר לי מן ר' ירמי' שמע כן:

'''{{עוגן1|הוא}} דאמר במחלוקת.''' לפיכך קאמר רבי ירמיה דהשאר במחלוקת והיינו הלקוח בכסף מעשר דלר"מ דסבר ממון גבוה הוא ואינו חל עליו שם תרומת מעשר ומעשר שני ולר' יודה דקסבר התם ממון הדיוט הוא והלכך חל עליו אבל בשירי מנחות אפילו ר' יהודה מודה דלא חל עליהם דקדשים הן:

'''{{עוגן1|תני}}.''' בתוספתא שם:

'''{{עוגן1|מחייבין}} היו ב"ה בשמי ורד ורדינון.''' ורדינון ג"כ מיני ורדי קטנים וטעמא דהני לסיכה עבידי כדתנן בסוף פרק י"ד דשבת דקיי"ל סיכה כשתיה. וכדתנן לקמן בסוף פרקין שמן שהגרדי סך באצבעותיו חייב בדמאי:

תחילתדףכאן א/ד

'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|הדמאי}} מערבין בו.''' עירובי תחומין וחצירו':

'''{{עוגן1|מברכין}} עליו.''' ברכת המוציא ומזמנין עליו ואין כאן מצוה הבאה בעבירה משום דרוב ע"ה מעשרין הן:

'''{{עוגן1|בין}} השמשות.''' של ערב שבת כדתנן ספק חשיכה מעשרין את הדמאי ואין מעשרין את הודאי:

'''{{עוגן1|שמן}} שהגרדי.''' האורג סך באצבעותיו חייב בדמאי מפני שנבלע בגופו הוא וסיכה כשתיה:

'''{{עוגן1|כיצד}} הוא מברך.''' כשמחלל את הודאי וא"ל אם היו פירות ומחללן על הכסף מברך על פדיון מע"ש דגאולה כתיב ביה:

'''{{עוגן1|אם}} הקדים וכו' בשעבר.''' דוקא הא בתחלה לא יקדים אף בשל דמאי. ר' בא וכו'. דפליגי בה אם לכתחילה מותר להקדים שני לראשון בדמאי:

'''{{עוגן1|למקום}} אחר.''' למעשר הראשון שהפריש או לאיזה ראשון במקום אחר:

והא מתניתא דלקמן (בפ"ז) פליגא דתנינן היו לפניו שתי כלכלות של טבל ואמר מעשרות של כלכלה זו יהיו קבועים בזו הראשונה מעושרת ומפריש מן השניה המעשרות של שתיהן של זו בזו ושל זו בזו ג"כ הראשונה מעושרת אבל לא השנייה לפי שמיד שאמר של זו בזו נתקנה הראשונה ואין מפרישין ממנה שהיא פטורה עלי השניה שהיא חייבת שאין מפרישין מן הפטור על החיוב והלכך צריך שיפריש המעשרות מן השניה על שתיהן:

'''{{עוגן1|ועישורו}} של עישור.''' והוא לתרומת מעשר:

'''{{עוגן1|א"ר}} מנא ואין שני שבראשונה טבול לראשון שבשניה בתמיה.''' כלומר דשאני התם דהא לאחר שהפריש ממנה להשני שבשביל הראשונה אכתי טבול הוא לראשון שבשניה שהרי צריך להפריש מכלכלה השניה לראשון ולשני שבשביל הראשונה וכן לראשון ולשני שבשביל שנייה עצמה וא"כ אחר שהפריש השני בשביל הראשונה אינו יכול לעשותו לתרומת מעשר ואף לאחר פדייה שהרי צריך להפריש עוד להראשון בשביל השניה והלכך מפריש מהשניה לשתיהן וכסדר להראשון ושני בשביל הראשונה ואח"כ לראשון ושני בשביל השניה ואח"כ לתרומת מעשר מעישורן של המעשר ראשון:

'''{{עוגן1|זה}} על גב גופו בטל.''' כלומר שגופו נהנה ממנו שנבלע בגופו והלכך חייב בדמאי דסיכה כשתיה היא אבל זה שהסורק נותן בצמר על גב צמר הוא בטל ונבלע בו והוי כשמן לסוך בו את הכלים ופטור מן הדמאי:

'''{{עוגן1|והאורז}}.''' של הארץ שהוא ניכר לפי שהוא לבן ביותר:

'''{{עוגן1|והאורז}} שבחוץ לארץ כל המשתמש ממנו פטור.''' ואפילו בארץ ישראל משום דמנכר טפי ולא אתי לאחלופי בשל ארץ ישראל ושאר כל אלו הנזכרים במתני' יש מהן שדוגמתן בח"ל והא דחשיב להו שמתעשרין דמאי בכל מקום הוא מאותן החשובין שבמינים הללו שאין מצויין אלא בא"י ואותן הן שבידוע שמא"י באו:

לפי שהמינין אלו הן מדבריות וחזקתן מן ההפקר:

'''{{עוגן1|ע"י}} שיש כיוצא בהן בא"י צרכו חכמים ליתן להם סימן.''' ע"ש מקומן שלא להחליף באותן המינים המצויין בארץ:

'''{{עוגן1|אבתר}} הוא סימוק הוא.''' אבתר מל' אברא כלומר מראה עופרת יש לו או מראה אדום ואינו לבן כשל א"י:

עקום הוא ואינו ישר כשל א"י:

'''{{עוגן1|ר"א}} סבר מימר רוב א"י נתונה ביד עכו"ם.''' כלומר דהש"ס מפרש טעמיה דר' אלעזר דמוקי להמתני' דבלוקח מן העכו"ם מיירי משום דאיהו סבר דרוב א"י בידיהם הוא וסתם הלוקח מן העכו"ם שהן רב היושבים בה הוא לוקח והלכך מוקי להמתני' דבהכי איירי ומדייק הא בלוקח מהישראל מעשרן ודאי וכדאמרן אבל ר' יוחנן סבר דרוב א"י היא נתונה ביד ישראל ומסתמא משל ישראל הן וקתני דאינו מעשרן אלא דמאי והיינו נמי טעמיה דר' יוחנן בלוקח מן העכו"ם דג"כ צריך לעשר דמאי משום דכיון דאיכא רוב ישראל חיישינן שמא לקח העכו"ם מהישראל ומוכרן לו כדפרישית. ואפי' יסביר ר"א וכו'. כלומר ומאי דוחקא דמוקמית לה דפליגי בהא דאפי' תימא דר"א נמי סבר לה כר' יוחנן דרובה של א"י נתונה ביד ישראל מיתרצא שפיר מילתיה משום דר"א חייש למיעוט והלכך מוקי להמתני' בלוקח מן העכו"ם וטעמא דמעשרן דמאי משום דאיכא למתלי שמא משל עכו"ם הן ואף דמיעוט הן אזלינן נמי בתר מיעוטא:

'''{{עוגן1|ר'}} יוסי בעי.''' עלה דלאו מילתא היא והדא דבורכיא גופה איכא למיקשי עלה דאי חיישינן להכי א"כ מעתה ניחוש נמי בגר שבא להתגייר שמא מעמון ומואב הוא ונימא דאין מקבלין אותו ונעשה אותו הגר דספק הוא הוכיח לכל הגרים בתמיה והשתא לא יקבלו לשום גר מהאי חששא:

ועוד מן הדא ראיה דאיכא למ"ד דאין הדבר ברור אם רוב א"י ביד ישראל היא או לא:

'''{{עוגן1|מה}} אתון משערין בהון.''' מה אתם אומרים בהם אם תלינן דרוב מן העכו"ם הן באין שהן הרוב היושבין בארץ ישראל או רובן מישראל שישראל הן הרוב והשיב לו שאין אנו יכולין לשער בהן דמספקא לן מי הן הרוב היושבים בא"י אלמא דלאו כ"ע מודים דרוב א"י נתונה ביד ישראל משום דאין אנו יכולין לשער עכשיו הגבול של א"י ולידע מה רוב היושבים בה וא"כ מוקמינן טפי להא דר"א דאיהו ס"ל נמי שאין רוב א"י נתונה ביד ישראל ומהאי טעמא דאין אנו יכולין לשער בהון. וכל זה פירשתי לפי ההגה שהגהתי לעיל אבל נראה שצריך להגיה ביותר בדברי ר"א וכצ"ל ל"ש אלא הלוקח מישראל אבל הלוקח מן העכו"ם ודאי. דר"א מוקי להמתני' דאמרו דמעשרן דמאי בלוקח מישראל דוקא ומשום דאינו נאמן על המעשרות לפיכך הוא דמאי אבל בלוקח מן העכו"ם צריך לעשר ודאי משום דאין קנין לעכו"ם בא"י להפקיע ממעשרות והרי העכו"ם לא עישרן לפיכך הלוקח ממנו מעשרן ודאי ולא תלינן שמא העכו"ם מישראל הוא דלקחן להפירו' ושמא עישרן הישראל ולא יעשר אלא דמאי דר"א ס"ל דרוב א"י נתונה ביד עכו"ם והלכך אזלינן בתר רובא ואמרינן דהעכו"ם הזה מעכו"ם אחר הוא דלקחן ולפיכך מעשרן ודאי. ור' יוחנן קאמר דאין חילוק משום דאיהו ס"ל דרוב א"י נתונה בידי ישראל והלכך אף בלוקח מן העכו"ם תלינן דמן ישראל הוא דלקחן דאזלינן בתר רובא ואינו מעשרן אלא דמאי. וקאמר הש"ס דאפי' יסבור ר"א כר' יוחנן בזה דרוב א"י בידי ישראל היא שפיר נמי מיתרצא מילתי' משום דר"א חייש למיעוטא ושמא אותו העכו"ם מעכו"ם אחר הוא דלקחן והלכך צריך לעשר ודאי. ומייתי ראיה כהדא בורכיא שהיתה מסתפקת מן האיסור יום א' ועשו אותו היום הוכיח לכל הימים וגזרו עליהן וה"נ לר"א בלוקח מן העכו"ם דחיישינן למיעוטא דהעכו"ם שבא"י והקשה ר' יוסי על זה דמעתה לא נקבל גרים כלל דגר אחד שיש בו ספק שמא מעמון ומואב יעשה הוא הוכיח לכל הגרים אלא ודאי הא לאו מילתא היא ומחוורתא כדאמרינן מעיקרא דבהא פליגי דר"א סבר דרוב א"י בידי עכו"ם היא ור' יוחנן סבר דרובה בידי ישראל היא ולכ"ע אזלינן בתר רובא וכדאמרן. ומייתי השתא ראיה מן הדא דר' זעירא דשלח לשאול על הנקליבס מה הם אומרים בזה אם היא רובה מן העכו"ם או רובה מן ישראל והשיבו לו שאינן יכולין לשער בהם אלמא דלכ"ע בתר רובא הוא דאזלינן אלא שהם לא יכולין לשער והשתא מוקמינן נמי להך דר"א ור"י דתרווייהו ס"ל דבתר רובא אזלינן ובזה מתפרשת הסוגיא יותר נוחה וכפשטה ושייכא שפיר הא דבתרה דמתניתא מסייעא וכו' תניא כותיה דר"א ותניא כותיה דר' יוחנן כדמפרש ואזיל:

'''{{עוגן1|אימתי}} בזמן שרוב מכנסו ישראל.''' שהרוב שהוא מכניס לביתו למכור מישראל הוא שלקחן אבל אם היה הרוב שלוקח התגר הזה מן העכו"ם פירותיו ודאי ואינו נאמן לומר זה לקחתי מישראל ומתוקן הוא והיינו נמי דתנינן בתוספתא את שדרכו לימכר דמאי. שרוב מה שמכניס הוא לימכר מישראל הן נאמן לענין שא"צ לעשר פירותיו ודאי אלא דמאי והכי איתא נמי בתוספתא פ"ד כדמייתי הש"ס והאי ברייתא מסייעא לר"א דאם רוב מן העכו"ם מעשרן ודאי מתניתא מסייעא לר' יוחנן והאי ברייתא דתני ר' נחמיה כוותיה דרבי יוחנן היא:

'''{{עוגן1|והא}} מתניתא מסייעא לר' יוחנן.''' ואמאי לא אייתית סייעתא לר' יוחנן ממה דשנינו במשנה (פ' י"ז דמסכת כלים) דתנינן שם הרימון שאמרו לא קטן ולא גדול אלא בינוני ולמה הוזכרו רימוני בדאן שיהו מקדשין כל שהן דברי ר"מ וכו' אר"י לא הוזכרו רימוני בדן וחצירי גבע אלא שיהו מתעשרין ודאי בכל מקום:

'''{{עוגן1|מה}} אנן קיימין.''' והשתא במאי עסקינן הא דקתני מתעשרין ודאי בכל מקום דמשמע דאף שאינו לוקח מאותן המקומות עצמן אלא בכל מקום שהוא לוקח וניכרים הן שהן רמוני בדאן או חצירי גבע צריך לעשרן ודאי וממי לקחן זה הלוקח עכשיו:

'''{{עוגן1|אמר}} רב שמואל בר יצחק.''' לעולם בודאי ובלוקח מן ישראל אנן קיימין והא דקשיא אם בלוקח מישראל אמאי מעשרן ודאי תיפתר שהיה אגרונימוס גדול. השר של המדינה. ברבה ריש פ' ויקרא אגרונימון של המדינה. והיה בא לשם ודחק על המוכר שימכור בזול ומחמת כן התירו לו חכמים להיות מוכר טבלים שלא יצטרך ליטול מהן המעשר והלכך הלוקח בזה הזמן יחוש לעצמו וצריך לעשרן ודאי:

'''{{עוגן1|הביא}} ג' משואין כאחת.''' אם דיינינן ליה כתגר ופשיט לה הש"ס דאין זה תגר בזה אחר זה הוא דהוי תגר: