באר שבע/סוטה/לז/ב: הבדלים בין גרסאות בדף

קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הוסרו 21,084 בתים ,  21 בפברואר 2023
ע"פ הערת הרב מכון דעת מבינים
(לא יודע איך מעבירים, שמישהו יסדר את זה בבקשה)
(ע"פ הערת הרב מכון דעת מבינים)
תגית: החלפה
 
שורה 5: שורה 5:


נושאין את ידיהם כנגד כתפיהם. דבהכי הוי נשיאת ידים דכל הזרוע נקרא יד דכתיב וקשרתם לאות על ידך דהיינו זרוע ולמטה מן הכתפים לא מקרי נשיאת ידים דהיינו מקום היד ממש הלכך צריך להגביהה כנגד כתפיהם:
נושאין את ידיהם כנגד כתפיהם. דבהכי הוי נשיאת ידים דכל הזרוע נקרא יד דכתיב וקשרתם לאות על ידך דהיינו זרוע ולמטה מן הכתפים לא מקרי נשיאת ידים דהיינו מקום היד ממש הלכך צריך להגביהה כנגד כתפיהם:
{{מרכז|'''דף ל"ח ע"א'''}}
שאינו מגביה ידיו למעלה מן הציץ. וא"ת דהא בסוף פרק הקומץ אמרינן חייב אדם למשמש בתפלין בכל שעה קל וחומר מציץ ומה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת אמרה תורה והיה על מצחו תמיד שלא יסיח דעתו ממנו תפלין שיש בהן אזכרות הרבה עאכ"ו וא"כ נימא מכח האי ק"ו שיהא אסור אפילו לכהנים הדיוטים להגביה ידיהם על גבי ראשיהם מחמת התפלין שיש בראשיהם. וי"ל דאינו ק"ו גמור מדאורייתא אלא מדרבנן כמו שפירשו התוספות בפ"ק דיומא דהא איכא למיפרך מה לציץ שכן השם בגלוי תאמר בתפלין שהם מחופין עור ואין לתרץ דהכא נמי כתוב שדי בתפלין בקמטין חדא דאין זה כתב גמור דדוקא שי"ן של תפלין הלכה למשה מסיני אבל דל"ת יו"ד לא ועוד בציץ איכא שם המיוחד בן ד' אותיות דחמיר טפי ולפיכך אשכחן כמה דברים המותרין לעשות בזמן שיש תפלין בראשו כגון הנושא משא של ד' קבין בראשו ותפלין בראשו אם אינן רוצצות מפני המשוי מותר כדאיתא בריש פרק המקבל ועוד דבבית הכסא עראי מותר להשתין כשהן בראשו ואפילו בבית הכסא קבוע היינו מתירין אי לאו דחיישינן שמא יפנה כדאיתא בפרק מי שמתו וכהנה רבות וכל זה מפני שהם מחופים בעור והא דאמרינן ק"ו מציץ כו' ה"ק נהי נמי דאיכא חומרא טפי בציץ כדפירשתי מ"מ כיון דאיכא בתפלין צד חשיבות זה טפי שיש בהן אזכרות הרבה סברא הוא שמן הדין יש לחכמים לתקן למשמש בהן כל שעה:
ונאמר להלן אלה יעמדו לברך. תימה אדרבה אימא ונאמר להלן ואכלת ושבעת וברכת מה להלן בכל לשון כדאמר לעיל י"ל מסתברא ליה טפי למילף ברכת כהנים מברכת הר גרזים דשתיהן מפורשות בתורה הברכות עצמן אבל לשון ברכת המזון אינה מפורשת בתורה כך כתבו התוספות. וקשה לי טובא על דבריהם חדא שהרי הם בעצמן כתבו לעיל דשפיר גרסינן ברכת המזון מנלן דסלקא דעתך אמינא נילף ברכת המזון מברכת הר גרזים דכתיב בהו אלה יעמדו לברך מה להלן בלשון הקדש אף כאן נמצא שדבריהן סותרין זה את זה דכיון דאיצטריך קרא למילף דברכת המזון בכל לשון משום דאי לאו קרא הוה אמינא נילף ברכת המזון מברכת הר גרזים אלמא שאין לחלק ולומר דשאני ברכות הר גרזים שהם מפורשות בתורה אבל לשון ברכת המזון אינה מפורשת בתורה דא"כ קשה למה לי קרא דמהיכא תיתי דבעינן לשון הקדש. ואולי מהאי טעמא שיבש רש"י לעיל הגירסא מנלן והיאך כתבו כאן שיש לחלק הכי כנזכר לעיל ועוד שאין תירוץ זה מועיל בסמוך דיליף נמי מהך ג"ש בעמידה. לכן נ"ל דהקושיא מעיקרא ליתא מפני דלא שייך למילף ברכת כהנים מברכת המזון דשאני ברכת המזון מאחר שהברכה היא כלפי הקב"ה שהוא יודע ומכיר בכל לשון לאפוקי ברכת הכהנים הם כלפי ישראל שאינם יודעים ומכירים בכל לשון הלכך צריך למילף להו מברכת הר גרזים שהם ג"כ כלפי ישראל ובזה נתקיימו דברי רש"י לעיל ששיבש הגירסא מנלן גבי ברכת המזון ופירש משום דלא בעי קרא דמהיכא תיתי דליבעי לשון הקדש וזה משום דליכא לאפוקי אדעתין למילף ברכת המזון מברכות הר גרזים מהטעם שפירשתי. כן נראה לי:
ורבי יהודה אומר הרי הוא אומר כה אבל לרבנן לא משמע להו עיכובא כה אלא ככה. כך כתבו התוספות ואני שמעתי ולא אבין הלא לעיל במשנה גבי חליצה משמע בהדיא דלרבנן לא משמע להו עיכובא אפילו ככה בדבר התלוי בדיבור ועוד שהרי לעיל בגמרא אמרינן ורבנן כה ככה לא משמע להו אלמא שאין חילוק לרבנן בין כה לבין ככה. ושמא י"ל דוקא גבי חליצה לא משמע להו עיכובא אפילו ככה לענין לשון הקדש מדסמך ככה ליעשה לומר שהמעשה מעכב אבל בעלמא גם לרבנן משמע עיכובא ככה לענין לשון הקדש. כן נ"ל:
וכתיב כל הימים. כתבו התוספות תימה אכתי עבודת יחיד מהיכא איתרבי כו' עד אמת ויציב ועבודה וברכת כהנים כו'. מפשט דבריהם משמע דהאי וברכת כהנים ר"ל ברכת כהנים ממש עם נשיאות כפים והא ליתא שהרי לא היו עומדים לדוכן עד אחר גמר עבודת התמיד כדתנן בפרק בתרא דתמיד וברכו את העם ברכה אחת כו' ועוד שהרי אמרינן בתענית ג' פעמים ביום הכהנים נושאים כפיהם וכו' וא"כ ה"ל למיתני ד' פעמים אחת לפני הקטרה ואחת לאחר הקטרה וכבר הרגישו התוספות בזה בפ"ק דברכות ולכן פירשו דהאי וברכת כהנים בלא נשיאת כפים קאמר כמו שאנו אומרים עכשיו הפסוקים בלבד בלא נשיאת כפים ולכן לא ה"ל להתוס' שבכאן להביא ראיה אלא מן המשנה בפרק בתרא דתמיד שהבאתי. כן נ"ל:
ואיתקש ברכה לשרות. בפרק בתרא דתענית אמרינן שלא הוקשו כי אם לענין עמידה אבל לא לפסול בעל מום לדוכן וכן לענין מומר שעשה תשובה כמו שכתבו התוספות בשם רש"י בפרק בתרא דמנחות ומיהו אשכחן דאיתקש ברכה לשרות מה שרות ביום אף נשיאת כפים אינו אלא דוקא ביום כדאיתא בירושלמי פרק תפלת השחר וכתבוהו הרא"ש בסוף יומא והגהות מיימוני בפ"ג מהלכות תפלה והא דלא כתב שום אחד מן המפרשים והפוסקים בהלכות נשיאת כפים שאין נשיאת כפים בלילה היינו משום שלא הוצרכו לכתבו מפני שלא מצינו כלל נשיאת כפים בתפלה שזמנה בלילה שהרי זמן תפלת נעילה לא ידעינן שתהא דוקא ביום ולא בלילה אלא מנשיאת כפים שיש בה כדתנן בריש פרק שני דתענית כדאיתא בירושלמי שהבאתי לעיל. ומכאן קורא אני תגר על אותם שנהגו שנושאים כפיהם בנעילה אף אם היא נמשכת בלילה ואי איישר חילי אבטליניה:
גרים נשים ועבדים משוחררים מנלן ת"ל אמור להם כו'. אבל בספרי יליף להו מקרא ואני אברכם:
או אינו אלא בלחש ת"ל אמור להם כאדם שאומר לחבירו. קשה לי וכי אין אדם עשוי לומר לחבירו בלחש כמו בקול רם. לכן נ"ל דהאי כאדם שאומר לחבירו ט"ס הוא וצריך להגיה במקומו שיהיה כל הקהל שומע וכן הוא בספרי:
אמר אביי נקטינן לשנים קורא כהנים כו'. פרש"י כשיש שם שני כהנים לברך שליח צבור כשגמר ברכת הודאה קורא אותן כהנים כו' וכן פירש הר"ן בפרק הקורא עומד וכן כתבו בהדיא הרמב"ם והרבה מהמחברים דשליח צבור קורא כהנים וכן המנהג ואע"ג שהתוספות בפרק אין עומדים גבי העובר לפני התיבה לא יענה אמן אחר הכהנים מפני הטרוף כתבו בשם ר"ת שאין שליח צבור יכול לקראם כהנים וז"ל לא יענה אמן אחר הכהנים מפני הטרוף תימה תיפוק ליה דמפסיק בתפלה אם עונה אמן וי"ל מאחר שלא אמר האי טעמא ש"מ דעניית אמן לא חשיב ליה הפסקה מאחר שצורך תפלה הוא אבל לקרות כהנים לדוכן אומר ר"ת שאין ש"צ יכול לקראם דחשיב הפסקה בתפלה אם קוראם אלא אחד מבני הקהל קוראם. והא דאמרינן בסוטה פרק אלו נאמרין לשנים קורא כהנים וכו' לאו אש"צ קאי אלא אחזן כדתניא בספרי מנין שהחזן צריך לומר להם אמרו ת"ל אמור להם וחזן לאו היינו שליח צבור דחזן היינו המתעסק בצרכי צבור וכן משמע נמי בסוטה דלאו אש"צ קאי דמעיקרא קאמר אין הכהנים רשאין להתחיל בברכה עד שיכלה הדבור מפי הקורא פירוש הקורא כהנים ואח"כ אומר אין ש"צ רשאי כו' משמע דשנים הן. ויש שהיו רוצים לומר דכמו כן אין ש"צ רשאי להקרות יברכך לכהנים דכמו כן הוי הפסקה. אמנם רבינו יהודה פירש דבהדיא יש במדרש טעמי יתירות וחסירות אמור להם מלמד שש"צ אומר להם על כל דבור ודבור ע"כ מ"מ הם בעצמם מסקו דאפילו ש"ץ יכול לקוראם כהנים ולא חשיב הפסקה וז"ל ויש שרוצים להתיר לש"ץ עצמו לקרות כהנים אפילו לפי פירוש רבינו תם דמאי דפירש דהויא הפסקה היינו דוקא בימיהם דמיד כשסיימו ברכת הודאה לא היו אומרים אלהינו ואלהי אבותינו ברכנו בברכה כדמשמע בסוטה דקאמר אין הקורא רשאי לקרות כהנים עד שיכלה אמן מפי הצבור פי' אמן שעונין בסיום ברכת הודאה אלמא שלא היו אומרים אלא כהנים מיד אבל עכשיו שהורגלו לומר אלהינו בלשון ברכה ותפלה אין זו הפסקה דלא גרע מעניית אמן דהכא דלא חשיב הפסקה כדפירשתי עכ"ל התוספות. וכן כתבו הגהות מיימוני בפי"ד מהלכות תפלה והטור א"ח בשם ר"י וכתבו שכן נהג מהר"ם מרוטנבורג ז"ל כשהיה ש"ץ היה אומר אלהינו ואלהי אבותינו בלחש עד כהנים ואמר כהנים בקול רם כדי לקרות אותם אבל הרא"ש ז"ל בפרק אין עומדין פסק כר"ת שאסור לש"צ להפסיק לקרותם כהנים מכח הני טעמים שכתבו התוספות בשמו שהבאתי לעיל וכתב עוד ובערוך פירש חזן ש"ץ וטעות הוא דחזן הוא המתעסק בצרכי בית הכנסת וש"ץ הוא המוציא את הצבור ידי חובתן בתפלה כו' ואני נפלאתי הפלא ופלא עליו היאך חשד לבעל הערוך שטעה בדבר שהסכימו עליו אבות העולם שהם ר"ש והרמב"ם והר"ן והרבה מהמחברים שפירשו דש"ץ קורא כהנים אע"ג דבספרי תניא שהחזן קורא כהנים ממילא ידעינן שכולם פירשו כדפירש הערוך חזן ש"ץ הוא:
שוב עיינתי בערוך עצמו ומצאתי שפירש וז"ל בפ"ק דשבת באמת אמרו החזן רואה מהיכן תינוקות קורין פירוש הוא ש"ץ ותרגום רואה חוזה כו' ואם לזה כוון הרא"ש ז"ל שטעות הוא תמיה אני טובא עליו הלא גם רש"י פירש כן לחד לישנא ועוד שהרי תניא בתוספתא חזן העומד לקרות כו' וגרסינן נמי בירושלמי רב שמואל בר רב יצחק עאל לבי כנישתא וחזא חזנא דקרא כו' וכן אשכחן בדוכתי טובא דקאמר חזן ור"ל ש"ץ וגם ר"ת עצמו לא עלה על דעתו דחזן דבכולא גמרא היינו דוקא השמש המתעסק בצרכי בית הכנסת דזה ודאי אי אפשר אלא ר"ל דהאי חזן דקאמר בספרי שקורא כהנים אינו ש"ץ דכן אשכחן לפעמים דחזן לאו היינו ש"ץ אלא שמש ולא עוד אלא שהוא בעצמו קרא לש"ץ חזן בפסקיו ובתשובותיו בדוכתי טובא וגם על הר"ן תמיה אני שפירש בפרק הקורא עומד חזן הכנסת ש"ץ דא"כ מה הפרש יש בין חזן הכנסת לחזן סתם שהוא ש"ץ לכן נ"ל דחזן הכנסת היינו השמש המתעסק בצרכי בית הכנסת וכן פרש"י בהדיא לקמן ובפרק בתרא דסוכה ובשאר דוכתי טובא א"נ שליח ב"ד כמו וחזן הכנסת אוחז בבגדיו כו' בפרק בתרא דמכות:
אמר רב חסדא נקטינן כהן קורא כהנים כו'. תימה דהא בירושלמי פרק אין עומדין אמר רב חסדא להפך שצריך שיהא החזן ישראל וכתב הרמב"ם דטעמא משום דכתיב אמור להם מכלל שאין המקרא מהם א"כ קשיא דרב חסדא אדרב חסדא ושמא י"ל דתרי רב חסדא הוו ועוד י"ל שחזר בו רב חסדא ממה שאמר כאן מאחר דלית הלכתא הכי ומשמע מדברי הרמב"ם דהא דאמר רב חסדא צריך שיהא החזן ישראל היינו להשתדל אחריו אבל לא לעיכובא וטעמו דהא תנן בפרק אין עומדין ואם אין שם כהן אלא החזן לא ישא את כפיו וכו' אלמא יכול להיות החזן כהן:
כל כהן שאינו עולה לדוכן עובר כו'. דוקא כשקראו אותו הא לאו הכי אינו עובר כלום דכתיב אמור להם ומתרגמינן כד תימרון להון והיינו כשהוא בבית הכנסת אבל כשהוא בחוץ אינו עובר כדגרסינן בירושלמי סוף פרק אין עומדין רבי יהודה בן פזי אומר בשם רבי אלעזר כל כהן שהוא עומד בבית הכנסת ואינו נושא את כפיו עובר בעשה רבי שמעון בן פזי כד הוה תשיש והוה חזיק רישיה קאים ליה אחורא עמודא רבי אלעזר נפיק ליה לברא ע"כ. וכתוב בכתבים ובפסקים של מהר"ר ישראל סימן כ"ב דמשמע מדברי הרא"ש ז"ל שכשהכהנים אינן רוצים לעלות לדוכן אינם צריכים לשהות חוץ לבית הכנסת אלא בשעה שקורא החזן כהנים אבל אחר שקרא כהנים אין קפידא אם יהיו בבית הכנסת ומה שנהגו שאין נכנסין עד אחר גמר ברכת כהנים סלסול הוא שנהגו בעצמם כדי שלא יחשבו עליהם שהם פגומים ע"כ. וכתבו התוספות בפרק ראוהו ב"ד שאם עלה לדוכן פעם אחד ביום זה שוב אינו עובר אפילו אמרו לו עלה ולמדו כן מדקאמר התם אכהן שנשא כפיו ואתרמי ליה צבורא אחרינא אי בעי מברך אי לא בעי לא מברך וכתב הטור כתב הר"ר פרץ שאם אין בבית הכנסת אלא כהן אחד אינו עובר דילפינן ליה מאמור להם דמשמע דוקא לרבי' ואינו נראה דלהם על אהרן ובניו קאי ופירוש אמור להם לכל אחד מהם וא"ת דהא בשמעתין דלעיל אמר אביי נקטינן לשנים קורא כהנים ולאחד אינו קורא שנאמר אמור להם לשנים וזה סותר לכאורה דברי הטור. כבר תירץ מהרי"א ז"ל דאע"ג דדרשינן לעיל להם לשנים מ"מ לא נפיק קרא ממשמעותיה דלהם על אהרן ובניו קאי ואמור להם לכל אחד ואחד משמע וא"ת כיון דאינו קורא כהנים אלא לשנים וכל שאין קורין לכהן לעלות אינו עובר היאך אפשר לומר שאם אין שם אלא כהן אחד עובר. וי"ל שאע"פ שאם אין שם אלא כהן אחד אינו קורא אותו מ"מ אם עבר וקראו ולא עלה עובר. שוב מצאתי בתוספות בפרק הקומץ שכתבו בשם ר"ת דנהי שאין כהן אחד חייב מן התורה לעלות לדוכן מ"מ מדרבנן חייב לעלות לדוכן:
עובר בשלש עשה כה תברכו כו'. נראה דלאו דוקא עובר בשלש עשה קאמר אלא הרי זה כעובר בשלש עשה ומיהו לפי האמת לא ביטל רק מצות עשה אחת דהיינו כה תברכו משום דליכא בלשון צווי אלא כה תברכו בלבד ולפיכך כל מוני המצות לא הביאו במנין עשייה רק כה תברכו בלבד וכן משמע בהדיא בירושלמי פרק אין עומדין שהבאתי לעיל שאינו עובר אלא עשה אחת וכן משמע בהדיא מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב וז"ל כל כהן שאינו עולה לדוכן אע"פ שביטל מצות עשה אחת הרי זה כעובר על שלש עשין כו' אבל קשה לי למה כתב הרמב"ם בסוף פרק ד' דהלכות תפלין שכל שאינו מניח תפלין עובר בשמונה עשה ואלו בסוף הלכות ציצית כתב שאם נתכסה בטלית ד' כנפות בלא ציצית הרי ביטל מצות עשה ולא כתב עובר בחמשה עשין והלא כולהו איתנהו בהדי הדדי בפרק התכלת כל שאינו מניח תפלין עובר בשמונה עשה כל שאין לו ציצית בבגדו עובר בחמשה עשה כל כהן שאינו עולה לדוכן עובר בשלש עשה משמע דבחדא מחתא מחתינהו וצריך עיון:
כל כהן שאינו עולה בעבודה כו'. מהא משמע לכאורה דהא דאמרינן לעיל דש"צ קורא לכהנים דבתחלת עבודה קורא להם עד שלא יתחיל רצה דהא מאותה שעה צריכין לעלות אבל רש"י כתב שהם עוקרים רגליהם מאליהם בעבודה ולאחר ברכת הודאה קורא אותן ש"ץ כהנים כ"כ הר"ן בפרק הקורא עומד. ואני שמעתי ולא אבין מה ענין קריאת כהנים לענין עלייתם לדוכן שהרי מקרא דאמור להם לא נפקא לן שחזן מזהיר אותן שיעלו לדוכן דלא חזינן דקפיד קרא בהכי רק שיברכו את ישראל כדתניא בספרי ואזהרה זו אינה צריכה אלא לאחר שעלו לדוכן ופניהם כלפי ההיכל שיחזירו פניהם לברך את ישראל כדפרש"י בהדיא לעיל ולהכי כתבו הרמב"ם והסמ"ג וכל המחברים כמו שכתב הר"ן בשם רש"י וכן המנהג:
הא דלא אשתייר בי עשרה. מכאן היה נ"ל לפרש הא דתנן בפרק הקורא את המגלה עומד אין נושאין את כפיהם פחות מעשרה ר"ל מעשרה ישראל מלבד הכהנים אלא שהרמב"ם כתב שהכהנים מן המנין ואיני יודע מאי שנא אם כולם הם כהנים ואין ביניהם ישראלים דלא חשיבי לברכת כהנים לחודייהו לענות אמן אא"כ העונים הם עשרה ולמה לא יהיה הדין ג"כ אם העונים הם ישראלים וכ"ת דטעמא שהכהנים הם מן המנין משום דכהנים בכלל ברכה א"כ למה לא חשיבי לברכת כהנים לחודייהו לענות אמן אפילו אינם עשרה:
אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת וכו'. מיהו בירושלמי איתא שהשומע מביתו קדיש או קדושה אין לו לענות אם יש באמצע מקום מטונף ובשם רב אחאי מצאתי כתוב דהוא הדין אם כותי מפסיק באמצע:


<noinclude>{{דיקטה}}
<noinclude>{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>

תפריט ניווט