הון עשיר/פאה/ב: הבדלים בין גרסאות בדף

'''לכן'''  נלע"ד דהאי הפודה לאו דוקא פדאו קמה, אלא אפילו פדאו עומרים מחייב, דלא נפטרה בקצירת הקדש, דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, ואף אם אין שם פודה, פאה זו היא של עניים, אלא משום דא"א ליתנם לעניים מן ההקדש בלי פדייה, שהרי היא מעורבת בהקדש, קתני הפודה, אבל בעוללות הניכרים שייך למימר בהו העוללות לעניים, בלי שום פדיה.''' אבל'''  עדיין לא נתקררה דעתי בלשון המשנה, דמדלא קתני הפודה סתם אלא הפודה מיד הגזבר, נראה דדוקא הפודה מידו חייב, אבל אם הגזבר עצמו פדאו ממעות הקדש, כלומר שחללו על מעות האומנים {{ממ|עי' שקלים פ"ד ה-ו}}, שאינו חייב ליתן כלום לעניים, אלא יחללנו לכתחילה עד כדי שווי כל התבואה שבו, והאומנים המקבלים אותו מהגזבר בשכרם, אינם חייבים ליתן על הכל, ואם אמת היה הדבר שזה האיש לא היה יכול להקדישו מפני שאינו שלו, מה מועיל פדיון הגזבר להפקיעו מהעניים, הלא לא חל עליו שם הקדש, ואלו לא היה חובת הפאה בקמה, לא היה להם לעניים בקמת שדה זו, כי אם שעבוד, שהרי ממה שקצר יכול ליתן להם לכתחילה, וכל זמן שלא נתן, הנקצר והמחובר משועבד להם, וההקדש מוציא מידי שעבוד {{ממ|כתובות נט:}}, אבל אפילו אם יהיה כן למה לא יתחייב המקדיש לשלם ממה שקצר, ולמה יתפטר בפדיית הגזבר, או יתחייב הפודה מיד הגזבר לשלמו, וכ"ש שאין הדין כך אלא שחובת הפאה בקמה, ושאותה קמה ממש אשר הקדיש היא של עניים, דודאי לא הורע כח העניים בשביל ההקדש כלל, ותחזור הפאה להם כאשר יפדה בין ע"י אחר בין על יד הגזבר עצמו, כמו שאמרנו, ואם כן מאי קמל"ן תנא באמרו הפודה מיד הגזבר.''' והנה'''  ראיתי אחרי רואי, כי יש הפרש בין המקדיש חצי שדהו שבו הפאה, למקדיש כרמו שבו העוללות, שהעוללות מדאורייתא הם לעניים, ומשום הכי אין הקדש חל עליהם, אבל הפאה דמדאורייתא אין לה שיעור, שאפילו בשבלת אחת אשר אין בה שוה פרוטה נפטרת כל השדה, אלא דמדרבנן יש לה שיעור, כי הקדישה, ההקדש דאורייתא מוציאה מחיובא דרבנן, ועל אותה שבלת נמי חל ההקדש, שהרי כשלו היא חשובה, הואיל ואין בה משום גזל, אבל מ"מ עדיין הדבר קשה להולמו, דלמה יתחייב הפודה מיד הגזבר ליתן פאה על כל השדה, דהרי מה שנקצר קודם ההקדש כבר נפטר ע"י ההקדש, ועל השארית, אם קצרו ההקדש הרי הוא פטור מחמת קציר הקדש, ואם פדאו בעודו מחובר, למה יתחייב ליתן אף על מה שנקצר בתחילה שכבר נפטר, ועוד מאי שנא פדאו אדם אחר, אפילו פדאו הגזבר ונתנו לאומנים, אם נתנם להם בעודו מחובר, כשקוצרים אותו מחייבו בפאה הצריכה לאותו מחובר, כדין הקדיש קמה ופדה קמה דחייב {{ממ|לקמן פ"ד מ"ז}}, ועוד קשה דמכיון דקי"לן דאם קצר כל השדה חזרה פאה לעומרים, א"כ אעפ"י שחל ההקדש על אותו המחובר, אע"ג שמעורב בו הפאה ממש שהיא של עניים, מהטעם שכתבתי לעיל, מ"מ הוא לא מיפטר ממה שנתחייב ליתן לעניים משהתחיל לקצור, ואע"פי שקצרו ההקדש הרי חזרה פאה לעומרים, והוא חייב לשלמה מהקציר שקצר בתחילה, ולא דמי לקצר חציה וקצרו לסטים חציה דפטור, דהתם אנוס הוא ומאי הוה ליה למעבד.''' מכח'''  הדברים האלה נראה דהאמת כך הוא, דאם לא יצא מיד הגזבר אלא ע"י חילול ממעות הקדש אחר שנקצר ביד ההקדש, אין האומנים המקבלים אותו חייבים ליתן לעניים כלום, שהרי מכח ההקדש בא לידם, שאלו היה ההקדש מתחלל על המלאכה, היה בא לידם מההקדש בלי חילול, ובכי האי גוונא יתחייב המקדיש לשלם הוא פיאה השייכה לכל השדה לעניים, אבל אם יצא לחולין ע"י מעות חולין, דהיינו שפדאו אדם אחר מיד הגזבר, הוה ליה כאלו פדאו המקדישן עצמו, ואפילו פדאו אחר שנקצר ביד ההקדש, מתחייב בפאה השייכה לכל השדה, שהרי עיקר מצות פאה היא בסוף השדה, והרי מה שפדה הוא סוף השדה, ויפה כח העניים בו יותר מהנקצר בתחילה, ואע"פי שבהיותו ביד הקדש לא היו יכולים להשתלם ממנו כלל, שההקדש חל עליו מהטעם שכתבתי לעיל, מ"מ עתה אשר הוא ביד האדם שאין כחו כח הקדש, והרי כל הקציר לפנינו, מה שקצר המקדיש בתחילה ומה שפדה זה מן ההקדש שהוא סוף השדה, הנה המקדיש דוחה העניים אצל סוף השדה ששם עיקר מצות הפאה, כאלו קנאו זה הפודה מהמקדיש עצמו, דתנן קצר חציה ומכר חציה הלוקח נותן פאה לכל, ואע"ג דהקדיש קמה ופדה עומרים פטורה {{ממ|שם}} הכא חייבת, דקתני טעמא התם שבשעת חובתה היתה פטורה, אבל זאת בשעת חובתה היתה חייבת, שהרי משהתחיל לקצור תכף ומיד נתחייבה בפאה ועדיין לא הקדישה, משא"כ התם דתחילת הקצירה המחייבת בפאה נעשת מההקדש הפטור, אבל אם קבלוה האומנים מההקדש בעודה מחוברת, בעת קצירתה יתחייבו בפאה הראויה לה, דאע"ג דמכח הקדש ממש בא לידם כמו שאמרנו, דמשום הכי אין מגלגלין עליהם חיוב המקדיש על אותה תבואה, מ"מ בעת שקוצרים אותה שלהם היא, וחיוב הפאה מחדש חל עליהם, ודמיא הא לקצרוהו לסטים חציה וקצר הוא חציה שנותן פאה ממה שקצר, דלגבי דידהו אתחלתא דקצירה מקרי, אעפ"י שכבר נעשת אתחלתא דקצירה ע"י המקדיש, ובענין זה יתחייב המקדיש ליתן לעניים ממה שקצר, חצי פאה האחרת ככל העולה, משהתחיל לקצור נתחייב בפאת כל השדה, ואינו רשאי להפקיעה מהם בשום ענין, ואם עשה כן כגון בענין זה שהקדיש חצי שדהו האחרון, הוא חייב למלא חסרונם מהקציר שבידו מאותו שדה, ולא חש תנא דידן להורות דין זה כי מלתא דפשיטא הוא, אלא כוונת התנא הוא לאשמועינן רבותא דחיוב הפודה אפי' אחר שנקצר, דהפודה סתם בכל ענין משמע, ועוד לאשמועינן שיש חילוק בין הפודה מיד הגזבר, לגזבר עצמו המחללו על מעות האומנין כמו שאמרנו, וזה הורה לנו באמרו מיד הגזבר המיותר, זהו מה שחשבתי בעניות דעתי, בישוב לשון משנה זו, אחר הפלפול אשר עשיתי בה, וה' יצילני משגיאות: