הון עשיר/פאה/ב

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הון עשירTriangleArrow-Left.png פאה TriangleArrow-Left.png ב

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


משנה


מפרשי הפרק
שנדפסו על הדף

רע"ב
תוספות יום טוב
תוספות רבי עקיבא איגר
תפארת ישראל - יכין
תפארת ישראל - בועז


מפרשי המשנה

פירוש המשנה לרמב"ם
ר"ש
מלאכת שלמה
הון עשיר
יש סדר למשנה
זרע יצחק
רש"ש


דפים מקושרים

ב[עריכה]

שאינה יכולה להקצר כאחת. לאשמועינן רבותא, דאע"פי שהקמה עולה מכאן ומכאן, בתוך האמה עצמה, כשהיא רחבה כל כך, הוי הפסק. קתני בלשון זה דקאי אאמה:

רבי יהודה אומר מפסקת. ופליג את"ק, דהכי אמרינן בירושלמי (ה"ב יב.) הוון בעו מימר ולא פליגין, אשכחת תני אמת המים הקבועה הרי זו מפסקת, ע"כ. ואין ספק דה"פ, דס"ד דבני הישיבה דלא פליגי, אשכחת תני אמת המים הקבועה הרי זו מפסקת, ולא חילק כלל בין יכולה להקצר כאחת או לא, כמו שחילק בין קבועה לאינה קבועה, שהרי באמרו קבועה, ש"מ דהבלתי קבועה אינה מפסקת, וש"מ דלא ס"ל חילוק זה של יכולה או אינה יכולה, ופליג אר"י. ולא הוכיח כן ממתניתין, משום דלא נזכר שום חילוק בה, אלא שלולית סתמא קתני. ואפשר דהוא הדין נמי דס"ל כר"י, אלא דלא נחית לפרושי הפרטים שבה, ומשום הכי סתם דבורו, אבל היכא דמצינו דקא נחית לפרושי ולא פירש האי חילוקא, ש"מ דלא ס"ל הכי ופליג. ותמהני מהכסף משנה דליתן טעם לפסק הרמב"ם (מתנות עניים פ"ג ה"ב) שפסק כר"י, כתב דס"ל דלא פליג. שהרי מפורש דפליג, ועל מה שפסק כותיה אין לתמוה, שהרי הלכה כמותו לגבי ר"מ, דהוא סתם משנה, והוי כאלו נזכר בפירוש ברישא דמתניתין דלעיל, כיון שנזכר מיד בסיפא, וכה"ג כתבו התוספות בברכות דף ט"ו ע"א ד"ה דילמא ר' יהודה היא. ואפשר דאהא סמיך רבי, ומשום הכי לא הזכירו ברישא בפירוש, וכדי שלא נטעה לומר דשלולית הוא סתם משנה כשאר כל הסתמים, ונפסוק הלכה כמותו לגבי ר' יהודה, לא שנה מיד אחר והשלולית בקיצור רי"א אם אינה יכולה וכו', אלא האריך בו ושנאו אחר ר"מ, דהלכה כר"י לגביה.

ואין להקשות דהואיל וס"ל להרמב"ם כפי האמת דר"י פליג את"ק, למה זכי שטרא אבי תרי, ופסק אף כת"ק דבעינן שתהא קבועה, שכתב בפ"ג מהלכות מתנות עניים ז"ל היתה שדהו זרועה כלה מין אחד, והיה נחל בתוך השדה אע"פי שאינו מושך, או אמת המים, שאינו יכול לקצור מה שבשתי צדדיה כאחת, והוא שתהיה מושכת וקבועה, הרי זו כשתי שדות, ונותן פאה מצד זה לעצמו ומצד זה לעצמו, עכ"ל. שהרי אף ר"י מודה לת"ק דבעינן קבועה, ואדברי ת"ק מוסיף וקאמר דבעינן נמי שלא תהיה יכולה להקצר כאחד, ואין לדקדק בדבריו כמו שדקדקנו לעיל לת"ק, ולומר דהואיל וקא נחית לפרושי חילוקא דאינה יכולה, ולא הזכיר חילוק הקביעות, דלא ס"ל הכי, אלא אפילו באינה קבועה מפסקת. דלא דמי הכא לדהתם, דהתם המזכיר הענין והפוסק הדין הוא אחד, ומשום הכי הואיל והזכיר בענין חילוק אחד, הוה ליה להזכיר ולפרט אף החילוק האחר, ומדלא הזכירו ש"מ דלא ס"ל אותו חילוק, אבל הכא המזכיר הענין הוא רבינו הקדוש, והפוסק הדין הוא ר' יהודה, דהרי תנן אמת המים שאינה יכולה להקצר כאחת רי"א מפסקת, ולא תנן רי"א אמת המים שאינה יכולה להקצר כאחת מפסקת, ומכיון שהמזכיר הענין הוא רבינו הקדוש, אינו מזכיר כי אם מה שצריך להורות, דהוא דברי ר"י לבד, והוא חילוק זה של אינה יכולה, דחילוק הקביעות אינם דברי ר"י לבד, כי כ"ע מודו ביה:

אע"פי שאין הבקר יכול לעבור בכליו הוא נותן פאה לכל. כתב התי"ט ז"ל דלא דמי לבור, דהכא איכא למימר שלא יניחנה כך בורה, אלא שלא היה יכול לחרוש עכשיו בבקרים ולמחר יחפור כמ"ש הר"ב, עכ"ל. ואמת הוא שלישב פי' הר"ב צריך ליתן טעם זה, אבל קשה דא"כ מאי אע"פי שאין הבקר וכו', אדרבא הואיל ואין הבקר הל"ל. ולכך הנכון בעיני הוא פי' הרמב"ם אשר פי' בדעתו הרחבה וגם פסקו בחיבורו (שם ה"ו), וזה הוא לשונו בפירושו, ואני אפרש בה פי' אחר ואומר, שזה המקום הנקרא מעדר אינו מקום מישור אלא הוא הרים וגבעות, והראיה על זה מה שאמר וכל ההרים אשר במעדר יעדרון, והוא אומר אע"פ שהיא עולה ויורדת, וא"א לחורש לבקוע אותה בכלי המחרישה במענה אחת, מפני שיש בה מקומות תלולות, ומקום אחד גבוה ואחד נמוך, אבל יחרוש אותה מקומות, ועל כן אין לחשב אותה נחלקת כדי שנוציא פאה מכל הר ומכל גבעה, אבל פאה אחת הוא נותן לכל, מפני שכל הזרע מחובר, עכ"ל. ועל פי דרכו נ"ל לישב יותר לישנא דמתניתין, ולומר וכל ההרים אשר במעדר יעדרון, שראוים להעדר במעדר, אע"פ שאין הבקר יכול לעבור בכליו, מפני אותם המקומות התלולות, ונמצא שאותו ההר חרוש וזרוע פסקי פסקי, מ"מ הוא נותן פאה לכל, אע"פ שמקום תלול אחד עובר על פני כל השדה, הואיל והוא ראוי להעדר במעדר, אבל אם אינו ראוי להעדר אפילו במעדר, אע"פ שאינו סלע ממש, דאילו לא היה מקום גבוה יכולה היתה המחרישה לבקעו, מ"מ הוי הפסק, כסלע העובר על פני השדה כלה, דאמרינן לקמן דמפסיק:

ג[עריכה]

לאילן. משום דלא בכל האילנות החייבים בפאה נאמר דין זה, לא קתני לאילנות לשון רבים, כמו לזרעים:

שער. נוף האילן הוא כשער בראש האדם:

ה[עריכה]

שהוא עושהו שתי גרנות. שלא כדרך כל הארץ. אבל בשני מינים בגרן אחת, מצינו לו חבר לפחות בשני מינים חיטים, משום הכי קתני שהוא עושהו, ולא קתני שעשהו, דומיא דסיפא דקתני שעשאן, משום דקרוב הוא לימלך:

ז[עריכה]

לסטים. ישראלים, משום הכי הפסיק ביניהם לכותים, בקצרוהו. ולפי זה הוי לא זו אף זו:

נמלים. לא שכיח שיקרסמו כל כך בשנה אחת, וכן רוח כזה אינו מצוי, וכן בהמה, ומשום הכי שנאם אחר כותים ולסטים. ועוד י"ל, דרצה להקדים מין האדם החשוב שבכלם:

בהמה. יש לבעלים הנאה במה שאכלה בשברה, שנשתמנה. משא"כ בנמלים ורוח דדומים לכותים ולסטים, שאין לבעלים הנאה בהיזקם, משום הכי לא הפסיק ביניהם ושנאה בסוף:

לסטים. כבר אמרנו שהם ישראלים, וחדא מיניהו נקט דאחריני אתי במכ"ש, וברישא רצה התנא להזכיר את כלם, לשנות כל צדדי הפטור, הנעשים מאיזה מין שיהיה, שיש יכולת בידו לעשות כן, והוא מין האדם ומין הבעל חי, והבלתי חי והוא הרוח, והוצרך להזכיר באדם שני מינים, ולא די לו באמרו לסטים לבד, משום דאפשר לטעות ולפרשם על הלסטים גויים לבד, וחס התנא לזרעא דישראל, ולא רצה לומר בפירוש לסטים ישראלים, להכי תני נמי כותים, לגלויי אלסטים, וכנגד שנים אלו, הזכיר שני מינים בבעל חי, נמלים, והם כנגד הלסטים ישראלים, דמצינו דקראו בעלי ארץ כנען למרגלים נמלים כדאיתא במדרש (סוטה לה. הו"ד רש"י במדבר יג, לג), ובהמה כנגד הכותים, שאינם נקראים אדם אלא בהמה, וכל אלו שכיחי שישברו, ובבלתי חי לא שכיח שיעשה כן, כי אם הרוח:

ח[עריכה]

לסטים. סירכא דסיפא דמתניתין דלעיל נקט:

נותן פאה למה שקצר. ועל מה שקצרו הלסטים פטור, אע"פ שברחו והניחוהו שם, כדלעיל:

קצר חציה וכו'. הפודה מיד הגזבר הוא נותן פאה לכל. אע"ג דמן ההקדש הפטור, ומפקיע המחוייב, באה לידו, הוא חייב ליתן פאה לכל כלוקח דרישא, כי אף מקצת הפאה שבשדה זו שכבר נפקעה חיובה, חזרה לחיובה הראשון בבואה לידו, כמו שהיתה בראשונה קודם שנפקעה, כך נראה לכאורה פשטא דמתניתין, וש"מ שאם לא פדאה שום אדם, אלא קצרה הגזבר, שנפטר גם חצי הראשון שקצר המקדיש מן הפאה. ואם כן הוא, צריכים אנו לידע, מאי שנא מהמקדיש כרמו משנודעו בו העוללות (לקמן פ"ז מ"ח) דקי"לן דהעוללות לעניים, משום דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו (ירושלמי ה"ז לד:), הלא הכא נמי משהתחיל לקצור נתחייב בפאת כל השדה וכן פסק הרמב"ם בפ"ג מה' [מתנות] עניים (הי"ח), וא"כ אפוא איך יכול להפקיע חיוב הפאה השייכה לכל השדה, ע"י ההקדש, הלא דבר שאינו שלו הוא. והנה ראיתי להרמב"ם שבפ"ב מה' מ"ע (ה"ה) העתיק המשנה כצורתה, וכתב אח"כ קצר חציה והקדישו, מניח מן הנשאר פאה הראויה לכל. ומדלא פירט ענין זה ש"מ דס"ל דהמשנה בדווקא מתנייא, דהפודה חייב, אבל אם אין שם פודה נפטר, ודבר זה א"א.

לכן נלע"ד דהאי הפודה לאו דוקא פדאו קמה, אלא אפילו פדאו עומרים מחייב, דלא נפטרה בקצירת הקדש, דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, ואף אם אין שם פודה, פאה זו היא של עניים, אלא משום דא"א ליתנם לעניים מן ההקדש בלי פדייה, שהרי היא מעורבת בהקדש, קתני הפודה, אבל בעוללות הניכרים שייך למימר בהו העוללות לעניים, בלי שום פדיה.

אבל עדיין לא נתקררה דעתי בלשון המשנה, דמדלא קתני הפודה סתם אלא הפודה מיד הגזבר, נראה דדוקא הפודה מידו חייב, אבל אם הגזבר עצמו פדאו ממעות הקדש, כלומר שחללו על מעות האומנים (עי' שקלים פ"ד ה-ו), שאינו חייב ליתן כלום לעניים, אלא יחללנו לכתחילה עד כדי שווי כל התבואה שבו, והאומנים המקבלים אותו מהגזבר בשכרם, אינם חייבים ליתן על הכל, ואם אמת היה הדבר שזה האיש לא היה יכול להקדישו מפני שאינו שלו, מה מועיל פדיון הגזבר להפקיעו מהעניים, הלא לא חל עליו שם הקדש, ואלו לא היה חובת הפאה בקמה, לא היה להם לעניים בקמת שדה זו, כי אם שעבוד, שהרי ממה שקצר יכול ליתן להם לכתחילה, וכל זמן שלא נתן, הנקצר והמחובר משועבד להם, וההקדש מוציא מידי שעבוד (כתובות נט:), אבל אפילו אם יהיה כן למה לא יתחייב המקדיש לשלם ממה שקצר, ולמה יתפטר בפדיית הגזבר, או יתחייב הפודה מיד הגזבר לשלמו, וכ"ש שאין הדין כך אלא שחובת הפאה בקמה, ושאותה קמה ממש אשר הקדיש היא של עניים, דודאי לא הורע כח העניים בשביל ההקדש כלל, ותחזור הפאה להם כאשר יפדה בין ע"י אחר בין על יד הגזבר עצמו, כמו שאמרנו, ואם כן מאי קמל"ן תנא באמרו הפודה מיד הגזבר.

והנה ראיתי אחרי רואי, כי יש הפרש בין המקדיש חצי שדהו שבו הפאה, למקדיש כרמו שבו העוללות, שהעוללות מדאורייתא הם לעניים, ומשום הכי אין הקדש חל עליהם, אבל הפאה דמדאורייתא אין לה שיעור, שאפילו בשבלת אחת אשר אין בה שוה פרוטה נפטרת כל השדה, אלא דמדרבנן יש לה שיעור, כי הקדישה, ההקדש דאורייתא מוציאה מחיובא דרבנן, ועל אותה שבלת נמי חל ההקדש, שהרי כשלו היא חשובה, הואיל ואין בה משום גזל, אבל מ"מ עדיין הדבר קשה להולמו, דלמה יתחייב הפודה מיד הגזבר ליתן פאה על כל השדה, דהרי מה שנקצר קודם ההקדש כבר נפטר ע"י ההקדש, ועל השארית, אם קצרו ההקדש הרי הוא פטור מחמת קציר הקדש, ואם פדאו בעודו מחובר, למה יתחייב ליתן אף על מה שנקצר בתחילה שכבר נפטר, ועוד מאי שנא פדאו אדם אחר, אפילו פדאו הגזבר ונתנו לאומנים, אם נתנם להם בעודו מחובר, כשקוצרים אותו מחייבו בפאה הצריכה לאותו מחובר, כדין הקדיש קמה ופדה קמה דחייב (לקמן פ"ד מ"ז), ועוד קשה דמכיון דקי"לן דאם קצר כל השדה חזרה פאה לעומרים, א"כ אעפ"י שחל ההקדש על אותו המחובר, אע"ג שמעורב בו הפאה ממש שהיא של עניים, מהטעם שכתבתי לעיל, מ"מ הוא לא מיפטר ממה שנתחייב ליתן לעניים משהתחיל לקצור, ואע"פי שקצרו ההקדש הרי חזרה פאה לעומרים, והוא חייב לשלמה מהקציר שקצר בתחילה, ולא דמי לקצר חציה וקצרו לסטים חציה דפטור, דהתם אנוס הוא ומאי הוה ליה למעבד.

מכח הדברים האלה נראה דהאמת כך הוא, דאם לא יצא מיד הגזבר אלא ע"י חילול ממעות הקדש אחר שנקצר ביד ההקדש, אין האומנים המקבלים אותו חייבים ליתן לעניים כלום, שהרי מכח ההקדש בא לידם, שאלו היה ההקדש מתחלל על המלאכה, היה בא לידם מההקדש בלי חילול, ובכי האי גוונא יתחייב המקדיש לשלם הוא פיאה השייכה לכל השדה לעניים, אבל אם יצא לחולין ע"י מעות חולין, דהיינו שפדאו אדם אחר מיד הגזבר, הוה ליה כאלו פדאו המקדישן עצמו, ואפילו פדאו אחר שנקצר ביד ההקדש, מתחייב בפאה השייכה לכל השדה, שהרי עיקר מצות פאה היא בסוף השדה, והרי מה שפדה הוא סוף השדה, ויפה כח העניים בו יותר מהנקצר בתחילה, ואע"פי שבהיותו ביד הקדש לא היו יכולים להשתלם ממנו כלל, שההקדש חל עליו מהטעם שכתבתי לעיל, מ"מ עתה אשר הוא ביד האדם שאין כחו כח הקדש, והרי כל הקציר לפנינו, מה שקצר המקדיש בתחילה ומה שפדה זה מן ההקדש שהוא סוף השדה, הנה המקדיש דוחה העניים אצל סוף השדה ששם עיקר מצות הפאה, כאלו קנאו זה הפודה מהמקדיש עצמו, דתנן קצר חציה ומכר חציה הלוקח נותן פאה לכל, ואע"ג דהקדיש קמה ופדה עומרים פטורה (שם) הכא חייבת, דקתני טעמא התם שבשעת חובתה היתה פטורה, אבל זאת בשעת חובתה היתה חייבת, שהרי משהתחיל לקצור תכף ומיד נתחייבה בפאה ועדיין לא הקדישה, משא"כ התם דתחילת הקצירה המחייבת בפאה נעשת מההקדש הפטור, אבל אם קבלוה האומנים מההקדש בעודה מחוברת, בעת קצירתה יתחייבו בפאה הראויה לה, דאע"ג דמכח הקדש ממש בא לידם כמו שאמרנו, דמשום הכי אין מגלגלין עליהם חיוב המקדיש על אותה תבואה, מ"מ בעת שקוצרים אותה שלהם היא, וחיוב הפאה מחדש חל עליהם, ודמיא הא לקצרוהו לסטים חציה וקצר הוא חציה שנותן פאה ממה שקצר, דלגבי דידהו אתחלתא דקצירה מקרי, אעפ"י שכבר נעשת אתחלתא דקצירה ע"י המקדיש, ובענין זה יתחייב המקדיש ליתן לעניים ממה שקצר, חצי פאה האחרת ככל העולה, משהתחיל לקצור נתחייב בפאת כל השדה, ואינו רשאי להפקיעה מהם בשום ענין, ואם עשה כן כגון בענין זה שהקדיש חצי שדהו האחרון, הוא חייב למלא חסרונם מהקציר שבידו מאותו שדה, ולא חש תנא דידן להורות דין זה כי מלתא דפשיטא הוא, אלא כוונת התנא הוא לאשמועינן רבותא דחיוב הפודה אפי' אחר שנקצר, דהפודה סתם בכל ענין משמע, ועוד לאשמועינן שיש חילוק בין הפודה מיד הגזבר, לגזבר עצמו המחללו על מעות האומנין כמו שאמרנו, וזה הורה לנו באמרו מיד הגזבר המיותר, זהו מה שחשבתי בעניות דעתי, בישוב לשון משנה זו, אחר הפלפול אשר עשיתי בה, וה' יצילני משגיאות:

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.