מחצית השקל/אורח חיים/שמ

מחצית השקל ‏ אורח חיים שמ

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

(א) כ' מ"א החותך כו' כ"מ מפרש"י דתנן בשבת דף צ"ד ע"ב הנוטל צפרניו זב"ז או בשניו וכן שערו כו' ר"א מחייב וחכמים אוסרים משום שבות וקי"ל כרבנן ואתמר עלה א"ר אלעזר מחלוקת ביד אבל בכלי חייב ותו אמר ר"א מחלוקת לעצמו אבל לחבירו דברי הכל פטור ולכאורה ס"ד מאי דאמר אבל לחבירו ד"ה פטור ר"ל אפי' בכלי דמודו רבנן דחייב מ"מ חברו פטור דאי אמרי' מ"ש אבל לחברו ד"ה פטור ר"ל ביד דמחייב ר"א היינו לעצמו אבל לחבירו מודה ר"א דפטר א"כ דברי ר"א שאמר אבל לחברו כו' נאמרים שלא אליבי דהלכתא דהא קי"ל כרבנן אע"כ דקאי מ"ש אבל לחבירו פטור אפי' בכלי וא"כ דבריו אמורים גם אליבי' דהלכתא דהא בכלי מודו רבנן דחייב ע"ז כ' מ"א דלית' דבכלי אפי' לחברו חייב וא"כ לדידן דקי"ל כרבנן אין חילוק בין לו ובין לאחר דביד אפי' לעצמו פטור ובכלי אפי' לחברו חייב ונ"מ לענין חתיכת צפרנים לאשה לצורך טבילה כמ"ש מ"א אח"ז וע"ז הביא ראיה מדברי רש"י שכ' וז"ל מחלוקת לעצמו בהא מחייב ר"א שיכול לאמן ידו לעצמו לתקנו בלא כלי אבל לחברו א"י לאמן ידו ליטול יפה בלא כלי עכ"ל הרי מבואר להדי' כדברי מ"א:

וכ"מ במ"מ גבי יבלת ר"ל מדברי מ"מ מוכח דבכלי אפי' לחברו חייב אולם עיקר ראיית מ"א הוא מש"ס ערוכה סוף ערובין דף ק"ג א"ר אע"ג דס"ל לר' אליעזר בעלמא מכשירי מצוה דוחה שבת מ"מ כל כמה דאפשר לשנויי משנינן דתני' כהן שעלתה בו יבלת (והוא מום וכ"ז שהיבלת בו אסור לעבוד) חברו חותכה לו בשניו והאי ברייתא ע"כ כר"א אתי' דאי כרבנן למה קתני חברו חותכה לו בשניו ניהו דהא ל"ק דה"ל להתיר שאפי' הוא עצמו יחתכנה לעצמו די"ל דמיירי דעלתה לו היבלת בגבו ובין אצילי ידיו דא"א שיטלנו הוא בעצמו אלא הא קשיא למה לא הותר כי אם לטלו בשניו ה"ל למתני דמותר לטלו אפי' בידיו ותפשוט דר"א דאמר מחלוקת ביד אבל בכלי ד"ה חייב ופי' התו' דאי הוי קתני חותכה חברו ביד הוי אשמועי' תרתי חדא דמכשירי מצוה לא דחי אב מלאכה ועוד שמעי' דבכלי מודו דחייב חטאת אבל השתא לא מצינא למפשנו ולמידק דבכלי לא משום דאב מלאכ' הוא דהא ביד נמי שבות הוא ולא קא שרי עכ"ל התו' אלא ע"כ כר"א אתי' ולדידי' כיון דלדידי' קיל הדבר ומן הדין לצורך מכשירי מצוה אפי' בכלי שהוא אב מלאכה הותר אלא דחכמים אסרו משום דכל אפשר לשנויי משנינן אי הוי מתירים שבות חמיר ביד אתי להתיר אפי' בכלי אבל לרבנן דלא הותר כלל מלאכת דאוריי' לצורך מצוה ל"ל שמא יעשה בכלי עכת"ד הגמ' הרי מבואר מדאמר הש"ס דה"ל למיתני חברו מותר לטלו ביד ועי"ז הוי נפשט כר"א דבכלי מודים חכמים דחייב והא בריית' מיירי שנוטלו לחברו דהוי לאחרים ע"כ בכלי אפי' לאחרים אפי' לרבנן חייב וע"כ הא דאמר ר"א מחלוקת לעצמו אבל חברו ד"ה פטור לא קאי אלא אם נטלו ביד ואליבי' דר"א דמחייב גם ביד אבל לחברו מודה דביד פטור אבל בכלי אפי' לחברו ואפי' לרבנן חייב וא"כ לדידן דקי"ל כרבנן אין חילוק בין לעצמו ובין לאחרים דביד אפי' לעצמו פטור לרבנן ובכלי אפי' לאחרים חייב כמ"ש מ"א וכנ"ל אלא דראי' זו אינה מספק' דדלמ' יש לחלק בין יבלת לצפורן ודלמ' ציפורן קיל מיבל' לחברו אפי' בכלי פטור לזה הוצרך מ"א להביא ראי' מדברי מ"מ מ"ש ע"ד הרמב"ם גבי יבלת בפ"ט מה' שבת וז"ל החותך יבלת מגופו בין ביד בין בכלי בין לו בין לאחרים פטור וכ' מ"מ וז"ל הכלי שכ' רבינו הוא מתמי' אצלי כי לפי הסוגי' שבסוף עירובין נראה בביאור שהיבלת הלחה החותכ' ה"ה כחותך צפרניו בכלי שהו' חייב עכ"ל הרי דהשוה דין יבל' לדין צפורן ואדרבא יליף יבל' מצפורן אלא שמדברי המ"מ גריד' אין ראי' במה שתמה על הרמב"ם במה שפוטר אפי' בכלי דאכתי לא מוכח דבכלי אפי' לאחר חייב די"ל דלא תמה המ"מ על הרמב"ם דפוטר אפי' בכלי אפי' לעצמו ובזה ודאי חייב אפי' לרבנן לכן ע"כ ראי' מ"א מסוגי' דערובין דמוכח דביבלת אפי' לאחר כשהוא בכלי חייב כנ"ל והמ"מ משוה יבלת לצפורן א"כ ע"כ גם בצפורן חייב בכלי אפי' לאחרים כנ"ל וכ' הט"ז כו' דהא אפשר בניקור ר"ל דמצד הדין סגי בניקור הצואה שתחת הצפורן שחוצץ אלא שהחמירו כמ"ש הש"ך דא"א לנקרן יפה שלא ישאר מעט צואה כמבואר שם אין טעם זה כדאי להתיר אמירה לגוי לחתכ' וכמ"ש בי"ד סי קפ"א דגם הניקף שהקיפו ראשו וגלחו פאותיו חייב כמו המקיף והיינו אם הניקף מטה ראשו לצד המקיף דמסייע יש בו ממש:

דמסייע א"ב ממש ר"ל דדוק' ניקף קתני מתני' דחייב כמו המקיף מסי' משום דכ' לא תקיפו לשון רבים לכלול המקיף וגם הניקף אלא דפריך הש"ס ניהו דאסר רחמנ' גם לניקף מ"מ למה יתחייב הניקף הא לא עביד מידי והוי לאו שאין בו מעשה ועל זה משני הואיל וסייע בהטיית הראש מקרי יש בו מעשה והיינו דוקא גבי ניקף דכבר רבי' קרא לאיסור' מהני' הסיוע לחשבו לאו שי"ב מעשה אבל אי לא רבי' קרא לניקף מסבר' ל"ה אוסרי' לניקף כ"ש לחייבו אע"ג דמסייע אין בו ממש ולכן בחתיכ' צפורן בשבת דליכ' קרא אמרי' מסייע אין בו ממש:

כמ"ש התוס' שם (ד' צ"ד ע"ב) ד"ה אבל בכלי ד"ה חייב וז"ל התו' היינו כר"י דמחייב במלאכה שאין צ"ל עכ"ל התוס' וא"כ לפ"ז אפי עשאו ישראל לדעת הטור דפוסק כר"ש דמלאכה שאצ"ל פטור לא הוי רק שבות אם לא שצריך לצפורני' לדבר מה:

מ"מ אם אפשר ליטלו ביד ר"ל שהגוי יטלן ביד הוי שבות דשבות עדיף משיחתכ' הגוי בכלי:

ועמ"ש ס"ס ש"ג בשם הריב"ש אפשר כוון בזה לישב קושי' הנ"ה על הטור דפסק מלאכה שאצ"ל פטור ואפ"ה כ' בסי' שכ"ח סל"א צפורן שפרשה אבל לא רוב' נטלו ביד פטור אבל בכלי חייב ואמאי הא הוי מלאכה שאצ"ל ודוחק לו' דהטור חולק על התו' הנ"ל דהא דברי התוס' ברורי' והשכל מחייבן אע"כ דהטור בסי' שכ"א לא נחי' לענין מלאכה שאצ"ל ונ"מ דבכלי חייב אם היה צריך לצפורן דהוי מלאכה שצ"ל עכת"ד וכדי ליישב בזה כ' מ"א עמ"ש סי' ש"ג בשם הריב"ש דלדידיה משמע דבנטילת צפורן אפי' א"צ לצפורן מ"מ חייב אפי' לר"ש דפוטר במלאכה שאצ"ל דהא נטילת צפורני' הוי תולד' דגוזז ובגוזז חייב אפי' א"צ לצמר דהא כל מלאכות ממשכן ילפי' ובמשכן הוי גוזזים עורות תחשים אע"ג שלא היו צריכים לצמר כלל וא"כ י"ל דהטור חולק על התו' וס"ל כריב"ש אף שדברי התו' השכל מחייבן מ"מ גם דברי הריב"ש הם דברי טעם:

אבל שבות ממש ר"ל דהישראלי' עצמ' תטלן בידיה דלא הוי רק חד שבות אסור:

כמ"ש ס"ס שכ"ו דאסור לטבול כו' דהיינו המ"א הבי' בסי' שכ"ו סק"ח בשם הרב"י שכ' בשם הכלבו לאסור הטבילה בשבת משום סחיט' שער ואע"ג דקיי"ל אין סחיט' בשער וליכ' רק שבות אם יסחטן מ"מ אסור וניהו דלא קי"ל כוותי' בזה היינו משום דאינו ודאי שיסחט השער אלא יש לגזור שמא יסחטן אפי' יסחטן ליכ' רק שבות לכן מותר אבל אי הוי ידעינן דודאי יסחטן הוי אסור אע"ג דליכא רק שבות וה"מ מ"א להבי' ראי' מסי' ש"ז דאסור חד שבות אלא רצה להקשות מטביל' גופ'. ולומר לגוי לעשות דאוריית' דהיינו שהגוי יחתכם בכלי דמ"מ אינו אלא שבות דאמירה לגוי וניהו דכבר כ' דאין להתיר לישראל שבות דהיינו שהאשה תחתכם ותטלן בידיה היינו משום דהו' שבות חמור ונקט בש"ס שבות דאית בי' מעשה מ"מ ס"ד לומר לגוי שיעשה מלאכה דליכ' רק שבות דאמירה לגוי והוא שבות קל ונקר' בש"ס שבות דלית ביה מעשה זה הותר קמ"ל דגם זה אסור:

כמ"ש בי"ד סי' קצ"ז משום דקי"ל טבילה בזמנה לאו מצוה אלא משום מצות עונה ולכן בקל דחינן לה גם צ"ע אם יש להתיר בניקור מלבד שמא לא תנקרם יפה וישאר שם מעט טיט וצוא' גם יש לחוש לדברי הראב"ד שהביא הש"ך ביו"ד סי' קצ"ח ס"ק כ"ה שכ' שהצפורן גופיה חוצץ וז"ל צריכ' לחתוך צפורני ידיה ורגליה דכיון דעתיד' לטלן חייצי השתא עכ"ל:

להתיר בנקור מ"מ מותר לו' לגוי לחתכ' כצ"ל ור"ל ניהו דעד עתה כ' שהגוי תטלן ביד דהוי שבות דשבות וסוף דבריו כעת שוי' נפשי' הדרנ' ומסיק דאדרב' עדיף לו' לגוי לחתכם דהיינו בכלי. דהא כו' מלאכה שאצ"ל פטור וא"כ א"ת לגוי לחתכן בכלי הוה שבות דשבות וסומכים ג"כ ע"ד התו' דחולקים על הריב"ש דגם בגוזז בעינן צריכה לגופה:

ועבי"ד סי' ש"ץ דא"א כו' ר"ל בא לישב דברי עצמו שכ' דמותר לו' לגוי לחתכן בכלי ולסמוך ע"ד הטור והתו' דלדידהו הוי כה"ג שבות דשבות אדרב' אי נאמר לגוי ליטול בשיניה או בידי' עדיף טפי דזה ודאי הוי שבות דשבות לכ"ע לזה הביא ראיה מי"ד ס"ם ש"ץ דא"א ליטלן יפה בשני' גם מבואר שם דא"א ליטלן יפה בידיה לכן טוב יותר שיחתכן הגוי בסכין לסמוך ע"ד הטור בתוס' כנ"ל:

וגם בהל' שמחות כו' ע' בסי' קצ"ח בט"ז:

(ב) (ס"ק ב') שתי שערות כו' הע"ש כ' שני דינים כו' כ' בס' ת"ש בס"ס של"ט שדברים הללו הועתקו במ"א שלא במקומו וראוי להיות בס"ס של"ט דשם כ' בע"ש שני דינים א' בשם ריב"ש דאין לפדות הבן בשבת והוא מפורש בש"ע סי' של"ט סע"ד ודין שני בשם א"ז הבחורים המצפצפים בפיהם וקוראים לחבריהם מותר והוא מפורש בש"ע ר"ס של"ח וסיים וז"ל ומכאן מודעה רבה שיש במ"א ט"ס בהרבה מקומות כמ"ש בתשובת חות יאיר בצוואת ר"י חסיד מפראג כו' עכ"ל:

(ג) (ס"ק ג') לחתוך כו' אם היא לחה אבל אם היא יבשה מבואר בעירובין דף ק"ג דליכא איסור דאורייתא בכלי דאפרוכי מפריך ומ"מ אפי' ביבשה איכא איסור דרבנן אפי' ביד:

מן השלח ר"ל גוזז מן העור כשהי' מופשטת מן הבהמה וכ' הט"ז בסי' של"ז אם תלש אדם מעור אדם עצמו הוי כתולש מן הקרקע ע"ש בסי' של"ו דאין דרך גזיזה בכך ואין דרך ניפוץ בכך ואין דרך טויה בכך כצ"ל וכ"ה ברמב"ם וכ' המ"מ שהוא ממה דאי' במסכת שבת דף ע"ד ע"ב אר"י הטוה צמר מע"ג בהמה בשבת חייב ג' חטאות משום גוזז ומשום מנפץ ומשום טויה ר' כהנא אמר אין דרך טויה בכך ואין דרך ניפוץ בכך ואין דרך גזיזה בכך ופסק כרב כהנא:

ומשמע דתולש כו' מדנקט גבי בהמה גוזז ולא נקט גם תולש כמ"ש גבי עוף משמע דבבהמה פטור על התלישה וע"ז כ' ע' סי' תצ"ח שכ' בשם הרא"ש דמ"מ חייב בתולש מן הבהמה משום עוקר דבר מגדולו. ע"ש במ"א ס"ק כ"ג ובבכורות:

(ד) (ס"ק ד) שעוה ואפי' נטף כו' וכ' הב"ח אי מסלק השעוה מאות א' יש בו איסור דרבנן ואי מסלק משתי אותיות חייב דהסילוק מקרי כתיבה דהא כ"ז שלא סלקא א"א לקרות האות וכ' בתשו' מעיל צדקה סי' כ"ה שלפי דברי הב"ח אם נמצא כה"ג בס"ת אותיות מכוסים בשעוה שנטף עליהם אסור לקרות בה דהוי הס"ת חסר אותן האותיו' דהא חשיב סילק השעוה לכתיבה וע"כ ס"ל דקודם הסילוק הוי כאלו לא נכתב אותן האותיו' והמעיל צדקה כ' דאינו נראה בעיניו לחייבו כה"ג משום כות' דלא מצינו כה"ג במשכן האם נא' אם חלק מס"ת כרוך וקשר בקשר של קיימא ואפי' בשבת דאסור לפתוח ולהתיר הקשר האם נימא שאסור לקרות בחלק הס"ת במגולה משום דאותו שקשור הוי כמחוק או אם מתיר הקשר הלז בשבת ולא התרו בו משום התרת קשר אלא משום כות' אם נימא שיהי' חייב ודאי לא מסתבר מלתא וה"ה אם מסלק השעוה מהאותיות אין חייב משום כותב ועוד כ' דרוב ס"ת שלנו מלאים נטיפות שעוה ויהי' פסולין לקרות בהן אלא שדברי הב"ח נובעים מתוספתא שהביא הרא"ש פ' כלל גדול ובאמת אין פי' התוס' כמו שהבין הב"ח לכן גם הדין הנ"ל שהוציא משם ליתא. וזה לשון התוספ' נפל הדיו על הספ' ומחקו שעוה על הפנקס ומחקו אם יש במקומו כדי לכתוב שתי אותיות חייב עכ"ל והבין הב"ח דבשעוה על הפנקס הטעם משום כותב ובתשובת מעיל צדקה הנ"ל כ' דאין לשון התוספתא משמע כן ועוד למה חלק ספר ופנקס לערבינהו וליתנהו נפל דיו או שעוה על הספר או פנקס ומחקו כו' ועוד מהכרח סברות הנ"ל א"ו דאין זה כוונות הברייתא אלא מ"ש התוספתא שעוה ועל הפנקס (ר"ל כמ"ש רש"י על ב' דפי פנקס) שהיה להם לוחות ממורחים בשעוה והיה רושמים עליהם ולאחר שהי' כלו כתובה החליקו השעו' שעל הלוח וחזרו לכתוב עליו וחיובו משום ממרח שהוא תולדה דממחק ולא משום מוחק כדי לכתוב שתי אותיות:

ומ"מ (ר"ל אע"ג דחיובו משום ממרח ולא משום כותב) בעי' כשיעור ב' אותיות לחייבו חטאת דכל חיובי שבת בעי' מלאכה ראוי לדבר מה כו' אבל משום סילוק השעו' ועי"ז נמצא הכת' מתחתיו לא ולכן הכשיר אם נטף שעו' בס"ת על מקום שאינו מפ' השבוע אבל אם הנטיפ' היא על מקום שצריכי' לקרות אז א"א דהוי כקור' ע"פ ואם רשאי לסלקו זה תליא במחלוקותו עם הב"ח דלהב"ח אסור ולדעת תשובת מעיל צדקה מותר:

אעפ"כ נראה דלא מלאו לבו לסמוך על דעתו להתיר לסלקו (ואני לא הבנתי דאם חשש לדעת הב"ח א"כ אפי' הנטיפה שלא במקום הקריאה יש לפסול לקרות בה דהא לדעת הב"ח הוי כאלו נמחקו האותיות שתחת השעוה) וסיים עוד וז"ל ואפשר דרשאים לפספסו בקלף עד שיסתלק מע"ג כ' ובנייר יש להחמיר שמן הנייר מסתלק הכ' עם השעוה וה"ל מוחק ממש ואסור עכ"ל אח"ז ראיתי בש"ע עם באר היטב שכ' פה ובסי' קמ"ג הביא בשם תשו' שבות יעקב חלק ב' להקל בזה אבל אין התשוב' ת"י לעיין בו:

(ה) (ס"ק ה) אסור כו' ומותר ליתנו לתינוק כו' וז"ל המרדכי כי ליכא אסורא דאורייתא כו' מיהו איסורא דרבנן איכא ובתינוקת אין לחוש דקטן אוכל נבלות אין ב"ד מצוים להפרישו היכא דלא ספינן ליה בידים עכ"ל וא"כ לפימ"ש מ"א בסי' שמ"ג ס"ק ג' כה"ג מקרי ספינן ליה בידים ואסו'. וע' שם מ"ש מ"א בשם הר"ן והרשב"א:

(ו) (ס"ק ו) כמין אותיות כו' וכ' בתשובת רמ"א כו' מותר לפותחו כו' והביא ראיה מדאמרי' פ' הבונה הכותב על שני לוחי פנקס ונהגין זה עם זה חייב. ופרש"י החנוני' יש להם לוחות טוחי בשעוה ורושמים עליהם כנ"ל אם נהגין ונקרין זה עם זה כגון שכ' על שני שפתי הלוחות סמוכים זה לזה חייב:

ומעתה יש לדייק למה תני הכותב ליתני רבותא טפי אפי' היו כתובי' כבר על שפתי הלוחות אם פותח או נועל הפנקס חייב דהוי כותב או מוחק א"ו דאין זה קרוי כתיב' ולא מחיק' וא"ל ניהו דמוכח דלית בזה חיוב מן התורה אבל מ"מ איסור דרבנן איכא. דא"כ בסיפ' דקתני על שני דפי פנקס ואין נהגין זה עם זה פטור דהאי דינא דבאין נהגין שיהי' פטור אבל אסור כבר אשמעי' שם בברייתא בבא אחרת טפי ה"ל לאשמועי' אם הכתובים כבר על שפתי הלוחות אלא שרחוקים זה מזה והוא נועל ועי"ז מקרבן דפטור אבל אסור א"ו דכה"ג אפי' לכתחלה מותר ועוד הביא ראיה ממ"ש כ' אות א' בטבריא ואחד בצפורי הובא ראי' זו גם בט"ז ס"ק ב' וע' עוד שם שהאריך:

ובלבוש כ' שהוא קרוב כו' ולאו דוקא כשכתב עליהן אותיות ה"ה אם רשומים ציורים כמ"ש מ"א תחלת ס"ק זה:

(ז) (ס"ק ז) במשקין כו' הכותב על בשרו כו' דומה לכתב שנמחק ר"ל דהא מה שכותב על בשרו כותב על דבר המתקיים מצד עצמו דהא כותב ע"ג עור אע"פ שדבר אחר דהיינו החמימות גורם שאינו מתקיים מ"מ נקרא כותב ע"ג דבר המתקיים מידי דהוי אכותב על עור ממש שעכ"פ ברוב ימים ע"י יושנו יתמחק ואפ"ה חייב:

סקרא ע"ג דיו פטור דהוי מקלקל. אלא על הכתב. והא בכתב אין קלקל והוא כתיקונו:

חי"ת וכ' ב' זייני"ן כ' שתי אותיות כו' כצ"ל ותיבת חייב מ"ש אחר תיבת ב' זיינ"ן הוא טעות הדפוס וכה"ג פטור וכ"ה בהרמב"ם ע"ש. שנוטל גג החי"ת ונעשו ב' זייני"ן צ"ל דתחל' כ' שני זיינ"ן וכ' עליהן תגין כדין שעטנ"ז ג"ץ הצריכים תג"ן ואח"כ טעה וכ' עליו חטוטרת ונעש' חית א"כ כשנוטל החטוטרות נשאר שני זיינין עם התגין כדינן ולכן חייב. אבל אם כ' תחל' ב' הזייני"ן בלי תגין כדין ב' זיינין של חי"ת אע"פ שנטל אח"כ החטוטרת נשארו שני זייני"ן מ"מ פטור דהא חסרים התגין וכמ"ש מ"א ס"ק י':

(ח) (ס"ק ח) מותר כו' לראות אומנות בשבת כו' וכ"ה להדיא בגמ' דק"ג ע"א דא' רשב"ג המכה בקורנס על הסדין חייב ופריך מאי קעביד רבה ור"י דאמרו תרווייהו מפני שמאמן את ידו קשו בה בני רחבה אלא מעתה חזו אומנת' בשבת' וגמר ה"נ דמחייב אלא אביי ורבא דאמרי כו' ע"כ:

(י) (סק"י) שאין כו' וב"ח אוסר אפי' בקלף אף על גב דאיכא תרתי לריעותא חדא שאינו דבר המתקיים ועוד רושם אחד ליכא איסור תורה כמו כותב אות א' מ"מ אסור ועי' בט"ז:

משמע בגיטין אם תוחב (ע"כ ר"ל לא ע"י תפיר' אלא שמתוקן הבגד שאפשר לתחוב שם האותיות מה שקורין שרוי"ף כו') וא"כ אפשר דאסור. הקש' בספר ת"ש דאדרבא בגיטין משמע דלא הוי כ' דאי' שם אין העבד יוצא לחירות בכ' שע"ג כיפה ואנדוכתדי ופרש"י הם תכשיטים ואם רקמו עליהן אותיות גט שחרור אינו כ' לפי שאינו כתוב וקבוע אלא מוטל על הבגד ושני ראשיו תחובים עכ"ל הרי משמע דאינו כ' וכ' לתרץ דאפשר דמ"א מיירי דתחוב גם באמצע ולכן מיקרי כ' וסיים בספר ת"ש בעצמו על דברי מ"א וא"כ סתם במקום שה"ל לפרש עכ"ל ולענ"ד גם אין סברא לחלק בין תחוב משני צדדים או תחוב מג' צדדים דהיינו שתחוב גם באמצע ולענ"ד בלא"ה לק"מ דודאי אין ראיה משם להיפך ממ"ש מ"א דהא לענין עבד ל"מ כ' דהתם טעמ' אחריני איכא דאיתא התם האומר לאשתו ה"ז גיטך והנייר שלי אינ' מגורשת ופרש"י כיון דהנייר שלו לא נתן לה כלום דנמצאו אותיות פורחות באויר וה"ה בגט שחרור דהא דיניהם שוה ולפ"ז אם נתן לה גט וא"ל ע"מ שהנייר שלי אע"פ שנתן לה בשעת נתינת הגט חתיכת קלף גדול באורך ורוחב הגט מ"מ אינה מגורשת דמ"מ אותיות הגט פורחים באויר ובעינן וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה וזה כוונת רש"י במ"ש רש"י בכותב ע"ג אנדוכתרי לפי שאינו כתוב וקבוע כו' והוי כאלו אותיות פורחות באויר דלא מהני דהוי כאלו אמר ע"מ שהנייר שלי ונותן לו נייר אחר כנ"ל דמ"מ אותיות הגט פורחי' באויר והאי טעמא לא שייך לענין כתיבת שבת דעכ"פ דבר המתקיים הוא ובזה לא נסתפק מ"א מעולם דאין לדמות גט ושבת לענין זה ולא הוצרך מ"א לראיה כ"א דס"ד דלא מיקרי כ' אלא הרוש' בדיו וסממנים ורושם אותיות או צורה או רשמים אבל כשהאותיות הן של כסף וגם האות עשוי כבר אלא שהיא מחבר האותיות על דבר אחר כה"ג ס"ד דל"מ כ' לזה כ' דמשמע מגיטין דמקרי כ' והיינו מדהוצרך רש"י לתת טעם לפי שאינו כ' וקבוע כו' ת"ל דאינו כ' כלל כנ"ל אע"כ דעכ"פ כ' מיקרי אלא דהתם הוי כאלו האותיות פורחות באויר וזה לא שייך לענין שבת כנ"ל וא"ש ולפי שאין זה הכרח גמור דאפשר רש"י חד מתרי טעמי נקט לכן כ' מ"א וא"כ אפשר דאסור כו':

כ' בה"מ כו' וכ"מ מל' רמ"א שם דעל מ"ש בסי' ש"ו מותר לקנות בית בשבת מן הגוי בא"י וכתב בערכאות שלהן בשבת וכ' רמ"א ע"ז וז"ל בכ' שלהן דאינו אסור רק מדרבנן עכ"ל וע"כ ר"ל שכ' שלהן אפי' כתבו ישראל אינו רק מדרבנן ועכשיו כשיאמר לגוי ה"ל שבות דשבות דאי ס"ל דהכת' הוי דאורייתא ומ"ש דאינו אסור רק מדרבנן ר"ל דאמירה לגוי אפי' באיסור דאורייתא אינו אלא מדרבנן דא"כ למה התנה רמ"א שיהיה כ' שלהן דמה לי כ' שלהן או שלנו לענין אמירה לגוי:

פי' שאומר כו' זה קאי על דברי הגמ' דלעיל דמ"ש בכ' גלחות ואעפ"כ לא יכתב ישראל כ"א אומר לגוי לכתוב:

כדאמרי' בהבונה הא דבעי זיוני דאי' התם נתכוין לכתוב אות א' ועלה בידו שתים חייב ופריך והתנן נתכוין לכתוב חי"ת וכ' שני זייני"ן פטור ומשני הא דבעי זיוני הא דלא בעי זיוני ר"ל דבמשנה דקתני נתכוין לכתוב חי"ת ועלה בידו ב' זייני"ן דפטור משום דמחוסר זיון ותגין דהא תחלה כ' אשני זייני"ן כדי לכתוב חי"ת ושני זייני"ן של חי"ת אין צריכים זיון וע"כ כתבן בלי זיון ותגין לכן כשעלה בידו ב' זייני"ן דהיינו שלא עשה החטוטרת ע"ג ונשארו השני זייני"ן פטור דלא נחשב כותב שני אותיות דהא זיי"ן צריך תג דהוא משעטנ"ז ג"ץ והם חסרים תגין אבל בברייתא דתני חייב מיירי באותיות שאין צריך זיון כגון א' או ב' דהוויין אותיות גמורות ולכן חייב הרי מוכח דאותיות שעטנ"ז ג"ץ אם חסרים זיון לא מיקרי כ':

נלקח מכתב אשורית ע"ל בסי' שנ"ד במ"א ס"ק י"ז. בא"ע סי' קכ"ו וע"ש בב"ש:

ואפשר דפליג על הרמב"ם כי ר"ל הג"מ שהבי' לעיל דס"ל כ' גלחת או כתיבה דקה ל"מ כ' פליג על הרמב"ם דמחייב אפי' סממניות:

(יא) (סקי"א) חוט כשקשר כו' ר"ל ע"ג שני תפירות אף על גב דבלי קשירה לא היה חייב על התפירה דהוי דבר שאינו מתקיים ואינו מחייב על התפירה כ"א ע"י הקשירה מ"מ חייב על הקשירה ג"כ והיינו כדעת הר"ע מברטנורה:

דהר"ן כ' על מאי דמסיק הש"ס אהא דתנן התופר שני תפירות דחייב. והא אינו מתקיים ומשני כשקשר וכת' הר"ן דמזה הוכיח הרא"ם למה לא יתחייב התופר גם משום קושר אע"כ אינו חייב על קשירה כ"א בעשה שני קשרים זה ע"ג זה ובתופר שתי תפירות סגי בקשר א' עכת"ד אבל הר"ע מברטנורה כ' על התופר ב' תפירות וקשרן ומחייב תרתי משום קושר ומשום תופר אלא דבמשנה פ' כלל גדול דחשב ל"ט מלאכות ואתי מנינא לאשמועי' דאם עשו כלם בהעלם אחד חייב ל"ט חטאת אע"ג דבכללן הוי תופר וחייב עליה שתים מ"מ לא חשבה אלא חדא דהא כבר חשיב קשירה בפ"ע ועל שני קשירות בהעלם א' אינו חייב אלא אחת ולכן ליכא יותר מל"ט חטאות וע"ש בתי"ט פרק ז' משנה ג' ד"ה אבות מלאכות:

(יג) (סקי"ג) בעיגול ואז אפי' חוט כו' אולם משמע שם דוקא אם המחט מיוחד לכך ומניחה שם לעולם וז"ל וגם מפני המחט שהיא נקובה אין איסור כיון שהיא מחוברת בפתיל והפתיל בבגד ואין נפרד ממנו לעולם וסיים עוד הש"ל וז"ל ודוקא אם יש נקבים מותר אבל לתפור חוט א' בבתי ידיו וכשפושטו מרחיבו וכשלובשו מותחו ומהדק בתי ידיו תפירה היא זאת דמה לי תפירה יום א' ומ"ל תפירה עולמית עכ"ל וע' בד"מ מ"ש בשם הגהות מרדכי ע"ז:

(טו) (סקט"ו) שדומה כו' למה פסק כאביי דאיתא בשבת דף ע"ג אמר רבא האי מאן דמקבץ מלח ממלחתא (היינו באותו מקום שנעשה שם מי הים מלח) חייב משום מעמר אביי אמר אין עימור אלא בגידולי קרקע ופסקו כאביי אלא דהטור ס"ל דמודה אביי דמכל מקום אסורה איכא ולא פליג על רבא דאמר חייב. גרס רבה כו' דהא רבא גופיה כו' ואם כן יהיו דברי רבא סותרים זה את זה דס"ל למ"א דעימור ודישה חד דינא א"ל ורבא סבירא ליה אין דישה אלא בג"ק:

דאיתא דף ע"ה ת"ר הצד חלזון ופוצעו (פרש"י דחקו בידו שיצא דמו) אינו חייב אלא א' והיינו משום צידה ר"י מחייב שתים משום צידה ומשום פציעה שהיה ר"י אומר פציעה בכלל דישה א"ל אין פציעה בכלל דישה אמר רבא מאי טעמא דרבנן קסברי אין דישא אלא בגדולי קרקע וסתמא הלכה כרבנן נגד ר"י ומ"ש דרבא ס"ל אין דישה כו' היינו משום דרבא מפרש טעמייהו דרבנן משום אין דישה כו' ואביי אפשר סבירא ליה טעמא אחריני לרבנן. ולכן פסק כוותייה ר"ל ליישב קושית הע"ש הנ"ל למה פסק כאביי משום דאביי ורבא תרווייהו ס"ל אין עימור ודישה אלא בגידולי קרקע. אע"ג דרבה לא סבירא ליה הכי מ"מ כיון דאביי ורבא מסכימים. ה"ל רבה יחיד לגבייהו והלכה כרבים:

וכ' המ"מ גם כן כו' אינו מביא ראי' מהמ"מ כ"א שיש לגרוס רבה אבל מ"א כ' תירוץ אחר לקושית הע"ש הנ"ל ממ"ש המ"מ דהמ"מ כ' הטעם דפסק כאביי דאביי הוי בתרא נגד רבה והלכה כבתראי:

א' מסימני הלכות כו' דהע"ש ר"ל קו' עצמו הנ"ל למה פסק כאביי ולזה תי' דעימור הוא מסימני הנ"ל ר"ל דקי"ל ביע"ל קג"ם הלכה כאביי נגד רבא וס"ל דהעיי"ן מיע"ל קג"ם רומז לעימור וע"ז כ' מ"א ע' בב"ק כו ר"ל דשם מוכח דעיי"ן מיע"ל קג"ם רומז לעד זומם דפליגי שם בב"ק אביי ורבא אי נפסל למפרע ע"ש:

(טז) (סקט"ז) המקבץ כו' ודוקא כו' כדאמרי' בביצה כו' כ"ה לשון הכ"מ אבל לא הראה מקומו בביצה אולם התו' כ' בביצה דף ל"א אהא דתנן מביאים עצים מן השדה מן המכונס אבל לא מן המפוזר משום דהוי מוקצה ומן הקרפוף אפי' מן המפוזר דהוי מוכן וכתבו התוס' ד"ה מן הקרפוף וז"ל דלא שייך עימור אלא במקום שגדילי' שם כדמוכח פ' כלל גדול עכ"ל ואפשר ראייתם מדא"ר פ' כלל גדול האי מאן דמקבץ מלח ממלחת' כנ"ל ומדייק ממלחת' דהיינו מקום שנעשה המלח משמע דוקא באותו מקום דהוי מקום גדילתו אז חייב משום מעמר:

(יז) (סקי"ז) או שנקב כו' כמ"ש ס"ס שי"ט במ"א שם ס"ק י"ח בשם הרמב"ם:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.