כף החיים/אורח חיים/שמ

כף החיים ‏ אורח חיים שמ

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

א) [סעיף א'] אסור ליטול וכו'. הנוטל שערו או צפרניו ביד בין לעצמו בין לאחרים פטור אבל אסור ובכלי חייב חטאת וחייב על ב' שערות. טור. וכ"כ הרמב"ם פ"ט דין ח' ודין ט' ובכלי אפי' לחבירו חייב. ב"ח. וכ"כ מ"א ריש הסי' תו"ש או' א' וכ"כ הער"ה או' א' דלדידן דק"ל כרבנן אין חילוק בין חותך לעצמו או לחבירו דבכלי לעולם חייב וביד לעולם פטור אלא שכתב דבירושלמי פ' א"ד מוכח דנוטל לחבירו אף בכלי לכ"ע פטור יעו"ש. אמנם לענין דינא אנן ק"ל כש"ס דילן ונ"מ לענין תיקון. ומיהו עיין תו' שבת צ"ד ע"ב ד"ה אבל שכתבו דזהו אליבא דר' יהודה דמחייב במלאכה שא"צ לגופא. אבל לר"ש פטור וכתב העו"ש או' א' דכ"ה דעת הש"ע יעו"ש. אמנם דעת הריב"ש בסי' שצ"ד דבזה חייב אף דהוי מלאכה שא"צ לגופא דהא במשכן היו גוזזין עורות תחשין ולא היו צריכין אלא לעורות יעו"ש. והביאו התו"ש או' א' ובאו' ב' כתב דכ"ה דעת הש"ע כדעת הריב"ש דלא כתו' יעו"ש. וכ"כ בנ"א כלל כ"א או' ג' דדעת הטור כדעת הריב"ש יעו"ש. וכ"נ דעת הר"ז או' ב' וח"א שם או' ד' ועיין לקמן או' ו' ולעיל סי' רע"ח ודוק:

ב

ב) וכתב הט"ז ביו"ד סי' קצ"ח דאשה ששכחה ליטול הציפרנים מע"ש ובליל שבת הוא טבילתה לא תאמר לעכו"ם לחתכם דהא אפשר בניקור ולמה נתיר אמירה לעכו"ם ועוד דמ"מ מטה ידיה ומסייע וכמ"ש ביו"ד סי' קפ"א ולכן תנקרם היטב אבל הש"כ שם בספרו נה"כ האריך וכתב דשרי דמסייע אין בו ממש כמ"ש סי' שכ"ח ססעי' י"ז בהגה ועוד דהוי מלאכה שא"צ לגופא כמ"ש התו' ומ"מ אם אפשר ליטלו ביד מוטב ליטלו ביד עכ"ל ונ"ל דתאמר לעכו"ם ליטלן ביד משום דהוי שבות דשבות דשרי במקום מצוה כמ"ש סי' ש"ז סעי' ה' ואם א"א ביד מותר לחתכם בכלי. מ"א ריש הסי' יעו"ש. א"ר או' א' אמנם לפי מ"ש לעיל באו' הקודם דדעת הטור והש"ע כהריב"ש דחתיכת שער וצפורן בכלי יש בו חיוב דאו' אעפ"י שא"צ לגופא דהיינו לשער וצפורן א"כ אין להתיר ע"י נכרית רק לחתכם ביד או בשיניים דהו"ל שבות דשבות ובמקום מצוה שרי. וכ"ה דעת הר"ז או' ב' יעו"ש. ועיין בן א"ח פ' כי תשא או' ט"ז שכתב שנהגו בעירם להורות כהש"ך להסירם ע"י גויה ורק מלמדין את הגויה שהיא תמשוך ידי האשה כדי לקוץ ולא תקרב האשה את ידה אליה עכ"ל. וא"כ היכא דנהוג נהוג. ואם אין גויה נראה בשעת הדחק יש לסמוך על הניקור שתנקרם היטב ובצפרני הרגלים אפי' יש גויה יותר טוב לעשות ע"י ניקור. כ"כ האחרונים:

ג

ג) הגוזז צמר או שער בין מן הבהמה בין מן החיה בין מן החי בין מן המת באפי' מן השלח שלהן חייב. וכן התולש כנף מן העוף (בין חיה בין מתה, ח"א כלל כ"א או' ב') ה"ז תולדת גוזז. אבל הטווה את הצמר מן החי פטור שאין דרך גזיזת בכך, הרמב"ם פ"ט דין ז', ומשמע דתולש צמר מן הבהמה פטור שאין דרך גזיזה בכך. מ"א סק"ג. וכ"כ הר"ז או' א'. ומיהו הא"ר או' ד' לחלק יצא דהתולש מן בהמה חיה פטור לפי שדרכה בגזיזה אבל התולש מן המתה חייב. וכ"כ התו"ש או' ה' והוא ע"פ מ"ש הט"ז ססי' של"ו בשם הירושלמי יעו"ש. ואמנם כבר כתבנו שם או' ס"ז שהי"א הוכיח מש"ס דילן ומהרמב"ם פ"ט דלא כהירוש' וליכא חיוב חטאת אפי' בתולש מן המתה אלא רק איסור דרבנן יעו"ש. וכ"כ השש"א בסי' זה יעו"ש. ומיהו י"א דהתולש מהבהמה חייב משום עוקר דבר מגידולו כמ"ש בב"י סי' תצ"ח ומ"א שם ס"ק כ"ב וכ"ג יעו"ש. וכ"כ הא"א בסי' זה או' ג' יעו"ש. אבל ח"א כלל כ"א או' א' כתב דאין דרך קצירה בעור אלא דוקא בכלי יעו"ש. וכ"כ השש"א בשם חי' הרשב"א יעו"ש. וכ"ז בצריך לצמר או לשער אבל אם א"צ לצמר או לשער הויא מלאכה שא"צ לגופא. מ"א סק"ג. א"ר או' ד, ועיין לעיל או' א' שכתבנו דבגוזז י"א דאפי' א"צ לגופא חייב משום דבמשכן היו גוזזין עורות תחשים ואילים אעפ"י שלא היו צריכין לשערן ולצמרן יעו"ש ובדברינו לסי' ער"ח:

ד

ד) ושיעור החיוב הוא כדי לטוות ממנו כמלא רחב הסיט כפול כמ"ש בשבת ק"ה ע"ב אלא שרש"י פי' סיט הוא ההפסק שבין אצבע לאמה והרמב"ם בפ"ט שם פי' שהוא כדי למתוח מן בוהן של יד עד האצבע הראשונה כשיפתח ביניהן בכל כוחו. והוא קרוב לשני שלישי זרת ועיין במ"מ שם:

ה

ה) שם. בין ביד וכו'. והיינו ביד פטור אבל אסור ובכלי חייב על ב' שערות. כמ"ש לעיל או' א' וה"ה אם חתך בשיניו דפטור אבל אסור. כמ"ש בגמ' שם:

ו

ו) שם. וחייב על שתי שערות. ולמ"ד מלאכה שא"צ לגופא פטור מיירי שצריך לשערן. מ"א סק"א. ועיין לעיל או' א' שהבאנו פלוגתא בזה וי"א דאפי' א"צ לשערן חייב יעו"ש:

ז

ז) שם. וחייב על שתי שערות. היינו אם חתכן בכלי אבל ביד או בשינים פטור אבל אסור כמ"ש לעיל או' א' ואו' ו':

ח

ח) שם. וחייב על שתי שערות. דוקא שתי שערות אבל שער אחת אפי' איסורא ליכא וצ"ע לדינא. עי"ש או' א' אבל המ"א הק"ב חלק עליו וכתב דבאחד איכא איסור כמו כל חצי שיעור ודלא כעו"ש. וכ"כ א"ר או' ב' תו"ש או' ג' ר"ז או' א' ברכ"י או' א'. ומיהו עיין בער"ה או' ב' שהביא פלוגתא בזה אי חצי שיעור דאסור מה"ת אי דוקא באיסור אכילה או בכל האיסורים ושוב הביא ממהרי"ע בהגאות ארעא דרבנן או' מ"א שהאריך להוכיח מדברי הרמב"ם דאין חצי שיעור אסור מה"ת אלא באיסור אכילה ודומה לו יעו"ש. וכ"ז בחותך שערה א' בכלי אבל אם חותך שער א' בידיו או בשיניו ודאי דאין בו כ"א איסור דרבנן כיון דאפי' הרבה אינו אלא איסור דרבנן. וכ"כ בן א"ח פ' כי תשא או' י"ד:

ט

ט) ולכן יש ליזהר שלא יחכך הרבה בזקן ולא יתעסק שם שמא יתלש שער וכן הנשים שיש להם שערות הרבה בראשם לא יחככו הרבה בצפרנים שלהם דודאי יתלשו שערות ובתוך החוטם שכיח שערות ויזהר לקנח צואת החוטם שיבשה קצת בנחת שלא יעקור שערות וכן כשמקנח בעשיית צרכיו יזהר להרבות במים ויקנח ברפיון ידים שאם יהיו מים מועטים ויקנח בחוזק יתלשו נימין בודאי. בין א"ח שם. ועיין לעיל סי' ש"ג או' קכ"ז:

י

י) ומכאן תוכחת חיים על המגדלים שער ראשיהם כדי להדמות לגוים אפי' בחול אסור ויש בשבת איסור מוסיף שסורקים במסרק ותולשים שערות בשבת וגם סכין אותן בשמן וכדומה ואפי' אם עושה כן ע"י גוי אסור מדרבנן וחייב נידוי אלא דיש להקל עליו הנידוי אם יהיה בשוגג שלא ידע שהוא אסור אבל הא מיהא חייב להתענות ארבעים תעניות וכמ"ש מור"ם בהגה לעיל סי' של"ד וגדילה מזו כתב שם המ"א ס"ק ל"ג דאפי' בתחומין דרבנן יתענה ואפי' שוגג חייב להתענות כמ"ש הזר"א ח"ב חיו"ד סי' פ"ט יעו"ש. ומכאן אני מזהיר לאחרים כשאני רואה דמקנחין צואת האוזן וצואת החוטם בשבתא דתולש בזה שערות ואע"ג דדבר שאינו מתכוין מותר, היכא דפסיק רישיה יש להחמיר וצריך להזהר דלפעמים ג"כ אם הוא בסמרטוט איכא למיחש לסחיטה (היינו אם היא לחה) וכמו כן הרוחץ פניו דמעביר על זקנו ועל פאותיו ואוחז בהן א"א אם לא יהיה תולש וידוע מעשה האר"י זיע"א דבשגגה שם ידו בזקנו ולא הוציאה עד מו"ש ובעבור זאת דקדק לומר כל השומר שבת כהלכתו כלו' שלא יהיה מחלוקת בהלכה אלא מוסכם כהלכתו בלי שום פקפוק בהלכה רו"ח או' א':

יא

יא) שם. וחייב על שתי שערות. אבל בצפרנים חייב אפי' על צפורן א' א"ר או' ב' וכ"מ לעיל סי' שכ"ח סעי' ל"א יעו"ש והיינו אם נטלו בכלי כנז"ל:

יב

יב) שם. ומלקט לבנות וכו'. וה"ה המלקט שחורות מתוך לבנות. תוספתא פ"י דשבת:

יג

יג) שם. אפי' באחת חייב וכו'. כלומר בשבת חייב חטאת. והטעם פירש"י משום דאפי' באחד מקפיד שלא יהא נראה כזקן אבל בחול אין בו אלא איסור לאו משום לא ילבש וכו' עו"ש או' א':

יד

יד) שם. אפי' באחת חייב וכו'. ואפי' תלש ביד. ח"א כלל כ"א או' ו' וכ"כ הכלבו דף כ"ז. והביאו א"ר או' ג'. אלא שכתב אבל מהפו' ומש"ס משמע דביד פטור יעו"ש וכ"מ מפירש"י מכות ך' ע"ב יעו"ש. ועיין בתו' שם שכתבו בשם רשב"ם דזה אתיא דוקא כר' יהודה דאמר מלאכה שא"צ לגופא חייב עליה יעו"ש ומיהו כבר כתבנו לעיל או' א' דבגזיזה י"א דאפי' במלאכה שא"צ לגופא חייב יעו"ש ומ"מ י"ל דבתולש שער לבן בידו וגם א"צ לגופא י"ל דדי לו למי שעבר ורוצה לעשות תיקון לתקן איסור דרבנן וזה חוץ ממה שצריך לתקן הלאו דלא ילבש גבר וכו' דלא גרע מחול. ועיין ססי' של"ד שכתבנו שם קצת תיקונים

טו

טו) ועיין בשו"ת זית רענן ח"א סי' א' או' י"ב שכתב וז"ל הן דבר מצוי ונוגע בא' מאבות מלאכות בשבת החמורה מאד מאד ושכיח בשעתיה בבשר עוף מבושל שעודנו עליו נוצות קטנות שאסור לתלוש אותו והוא אב מלאכה כדאי' בבכורות דף כ"ה וכו' ולכן באתי כמזכיר בזה למי ששכיח אצלו לבל יהיה קל בעיניו כי בדבר קל יכנס חלילה בכלל מחללי שבתות יעו"ש, א"ח או' ג'. ועיין לעיל או' ג'.

טז

טז) [סעיף ב'] אסור לחתוך יבלת וכו'. כתב הרמב"ם החותך יבלת מגופו בין ביד בין בכלי פטור ע"כ. אבל המ"מ שם תמה עליו וכתב דאם היא לחה וחתכה בכלי חייב יעו"ש. והביאו ב"י. וכ"כ מ"א סק"ג. תו"ש או' ה' ר"ז או' ג' וכתב והיינו למחייבים משום גוזז אף אם א"צ למה שגזז, ועיין לעיל הו' א'

יז

טוב) ואם היא יבשה מבואר בעירובין ק"ג דליכא איסורא דאורייתא אפי' בכלי דאפרוכי מפריך ומ"מ אפי' ביבשה איכא אסיר דרבנן אפי' ביד מחה"ש:

יח

חי) שם. אסור לחתוך יבלת וכו'. וה"ה דאסור לתלוש ציצין שפירשו קצת מע"ג אצבעו. כמ"ש לעיל סי' של"ו או' ס"ח.

יט

יט) שם. בין ביד וכו'. וה"ה בשיניו. כן מוכח בעירובין ק"ג ע"ב. ועיין לעיל או' ה'

כ

ך) [סעיף ג'] המוחק דיו וכו'. והיינו טעמא כי פעמים כתב במשכן טעות על קרש אחד ומוחק כדי לכתוב אחרת במקומה ומן הדין היה ראוי לחייב אף מוחק אות אחת כדי לכתוב אות אחרת במקומה אלא שאינו ראוי לחייב על מחשבת כתיבה יותר מעל כתיבה עצמה ויראה שאין חייב על מחיקת דיו אפי' בכדי לכתוב כמה אותיות אלא כדי לכתוב במקומו ב"י בשם הרא"ש. והמוחק ע"מ לכתוב דחייב היינו אימת שירצה לכתוב וא"צ שיתכוין שיכתוב דוקא בשבת מש"ז או' א'

כא

כא) שם או שעוה שעל הפנקס. פי' דדרכן היה להביא לוחות חקוקין ולטוח אותם בשעוה ולכתוב על השעוה בעט ברזל וכשנגמר החשבון מוחקין האותיות מעל השעוה וחוזרין וכותבין וכן ע"ז הדרך חוזרין חלילה. ועיין מחה"ש סק"ד:

כב

כב) שם. או שעוה וכו'. ולכן צריך ליזהר כשנוטף שעוה על הספר שאין לסלקו ואפי' לא נטף אלא על אות אחת ואם נטף על שתים חייב חטאת. ב"ח ט"ז סק"א. אמנם הרב שבו"י ח"ב סי' ד' תמה ע"ז דמה ענין מחיקה שייך בזה כ"א ממחק דוקא ומכח זה כתב דדוקא בפנקס שיש בו קיבול בית שעוה הוא אסור אבל בקלף אין כאן חשש איסור אלא א"כ רוצה להסיר השעוה באצבע וצפרני ידיו דאית ביה משום ממרח אבל להסיר השעוה מן הקלף בענין שלא יגע בשעוה בידו או בצפרניו מותר יעו"ש והביאו י"א בהגב"י וכתב וכן דעתי נוטה. וכ"כ מעיל צדקה סי' כ"ה על דברו הב"ח הנז' דאין נראה בעליו לחייבו כה"ג משום כותב דלא מצינו כה"ג במשכן והביאו מחה"ש סק"ד יעו"ש. וכ"כ המש"ז או' א' יעו"ש. וכתב עו"ש המש"ז דאם יש עכו"ם והשעוה רק על אות א' אומר לעכו"ם לגרור כדי לקרות בס"ת יעו"ש. אמנם מ"ש שם המש"ז להתיר לקרות בס"ת בעוד השעוה על האותיות וכ"כ מקום שמואל סי' ג' המעיל צדקה שם אוסר אם הוא על המקום שצריכין לקרות יעו"ש. וכבר כתבנו על זה לעיל סי' קמ"ג או מ' יעו"ש.

כג

כג) שם. או שעוה וכו'. ואסור ליתן שעוה ע"ג הספר סי' במקום שרוצה לעיין בה למחר משום ממרח. ובס' הזכרונות כתב דאסור ליגע בשעוה שמא ימרח. שכנה"ג בהגה"ט או' ג' א"ר או' ה' ועיין לעיל סי' שי"ד סעי' י"א ובדברינו לשם בס"ד:

כד

כד) מי שנפל לו דיו או שום דבר לח על הספרים אל ילכחנו בלשון ואל ירחצנו במים מפני שמוחק. ס"א סי' תתצ"ו. א"ר שם:

כה

כה) מי שכתב על ידו בע"ש ושכח למחקם מותר לרחוץ ידיו בשבת לאכילה ובתנאי שישפוך עליהם רביעית בב"א או יטביל ידיו באופן שא"נ לנגבם. פרי הארץ ח"ב סי' ד' ברכ"י או' ב' מיהו הרב טל אורות דף ע' ע"ב כתב שיותר טוב שיכרוך על ידיו חתיכות בגד במקום האותיות יעו"ש. זכ"ל או' מ' ועיין לעיל סי' קנ"ח סעי' י"ג ובדברינו לשם שכתבנו דגם במטביל ושופך רביעית בב"א יש להחמיר ולנגב יעו"ש. וע"כ יש לכרוך עליהם חתיכת בגד או שינגבם בחמה או ברוח כדי שלא ימחקו האותיות בניגוב המטפחת ועיין לעיל סי' קס"א או כ"ז:

כו

כו) שם. כדי לכתוב ב' אותיות חייב, אבל על אות אחת פטור אבל אסור מה"ת כשאר חצי שיעור. ומד"ס אסור למחוק אפילו שלא ע"מ לכתוב. ר"ז או' ד'

כז

כז) והמוחק ע"מ לכתוב אות א' כדי להגיה הספר חייב, וכן המוחק וגורר כדי לכתוב אות א' להשלים הספר חייב עש"ז או' א'

כח

כח) הלוקח טבלא או קלף שאינו יפה לכתוב כך ומשחירו יפה או שחור ולבנו כדי שיהא ראוי לכתוב עליו בדיו אם יש במקומו לכתוב ב' אותיות חייב. מש"ז שם.

כט

כט) שם. הגה. אסור לשבור עוגה וכו'. ואינו אלא אסור דרבנן דאיסורא דאורייתא ליכא אלא במוחק ע"מ לכתוב ובתינוק אין לחוש דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו היכא דלא ספינן ליה בידים. ב"י בשם המרדכי ועיין מ"א סי' שמ"ג סק"ג שכתב דהיכא שנותן בידו הוי במאכילו בידים יעו"ש וא"כ מ"ש כאן המ"א סק"ה דמותר ליתני לתינוק הוא לאו דוקא אלא ר"ל דאין מוחין בידו מליקח ולאכול, ועיין מחה"ש:

ל

ל) שם בהגה. אסור לשבור עוגה וכו' כתב הלבוש דה"ה אותם ספרים שכותבין עליהם בראשי חודי הדפין למעלה או מצדדין אותיות או תיבות שאסור לפותחן בשבת משום מוחק ואסור לסוגרן משום כותב יעו"ש ונמשך אחריו המ"א סק"ו. אבל הט"ז סק"ב הרבה להשיב על דברי הלבוש הנזכר וכתב דאין בזה לא משום מוחק ולא משום כותב ואפי' איסורא דרבנן ליכא יעו"ש, וכ"כ בשו"ת הרמ"א סי' קי"ט והר"ש הלוי חא"ח סי' כ"ז. והב"ד כנה"ג בהגב"י ומ"א שם. וכתב שם הכנה"ג דכן המנהג פשוט בכל ישראל לפתוח ולסגור ששבת ספר שכתוב על דפיו מבחוץ ואלו ראה הלבוש תשו' רמ"א רבו אין ספק שהיה חוזר מסברתו יעו"ש. וכ"ה דעת חו"י סי' ט"ז להתיר. וכ"כ התו"ש או' ע' ח"מ או' ג' ברכ"י או' ה' ובשיו"ב או' א' ובספרו מחב"ר או' ז' ר"ז או' ד' ח"א כלל ל"ח או' ה' אלא שכתב שם ח"א דהיינו אם צריך לו הספר בשבת ואין לו אחר. וע"כ לכתחלה יש ליזהר מלכתוב על חודי הספרים מבחוץ תיבות או אותיות כדי שלא יכנס בפלוגתא כשפותחו בשבת או ביו"ט ועוד עיין לקמן או' מ"ד:

לא

לא) שם בהגה. שכתוב עליה כמין אותיות וכו'. וה"ה צורות. מ"א סק"ו. תו"ש או' ט'. והיינו אם הכתיבה על העוגה היא מדבר אחר אבל אם הכתיבה מהעוגה עצמה ע"י דפוס או ע"י ידים מותר. ומכאן נתפשט המנהג לאכול בשבת ויו"ט מרקחות העשויות מצוקר ועליהם כמה ציורים ממיני צורות עשויות בדפוס על המרקחת עצמו ולא חשו לאיסור מחיקה. הר"ש הלוי שם. כנה"ג שם. א"ר או' ו'. ומ"ש הרב קול אליהו סי' י"ט להשיג על דברי מהר"ש הלוי הנז' כתב עליו הרב חיים שאל סי' ע"ד סנ"א דאין שום השגה וכן התיר בפשיטות המו"ק ובתשו' שאלת יעב"ץ ח"ב סי' ק"מ יעו"ש. וכ"כ הדג"מ חמ"מ או' ד' ח"א שם או' ד' ומ"מ המחמיר תע"ב:

לב

לב) שם בהגה. שכתוב עליה כמין אותיות וכו'. האחרונים דאם הכתיבה היא מגוף העוגה שרי חילקו ועפ"ז נהגו לצייר במצות דמות אותיות לליל התקדש חג הפסח על דרך האמת. אמנם המסתכל יפה בלשון ס' הכוונות להאר"י זצ"ל בסדר שסידר מהר"ש ויטאל בן הרב מהרח"ו זלה"ה ישכיל שאין כוונת הרב שיצייר בפועל דמות צורות והיו לאותו"ת בגופן של המצות רק בכוונת הלב סגי ומסגי. וזה שנים רבות שנמנעו מלציירם ועתה ראיתי להרב המקובל מהר"י צמח בהג' כ"י שקרא תגר על המציירים וכתב שאין דברי הרב אמורים אלא לענין הכוונה והעד יעיד בנו שידע בבירור שהרב מהרח"ו זלה"ה לא היה מצייר על המצות ושלא ראה לחברים שנהגו כן זולת קצת חברים בעה"ק ירושת"ו ואין האמת כן עכ"ד. וכן עיקר. ברכ"י או' ד'. ועיין לקמן בדברינו לסי' תע"ג סעי' ו' בדין בציעת מצת האמצעית בס"ד

לג

לג) שם בהג"ה שכתוב עליה כמין אותיות וכו'. ואם העוגה כתובה במי פירות תרווייהו אין מתקימין וגם מוחק ע"מ לכתוב ליכא ויש כאן ג' שבותין ואפשר כולי האי לא גזרו בשובר ע"מ לאכול ואין כאן מתכוין למחוק א"א או' ה' ועיין לקמן או' מ"ד.

לד

לד) אסור לשבור קליפת ביצה צלויה שכתוב עליה מבחוץ אותיות לסימן דהגם חיוב חטאת ליכא איסורא מיהא איכא. לב חיים ח"ב סי' קע"ח ובספרו כף החיים סי' ל' או' קט"ו פתה"ד או' ד'. ורמונים העשוי פרקים אסור לחברם ומכ"ש אם יש בהם אותיות. כף החיים שם

לה

לה) סדור אותיות מדפוס ופירוק חיבורם חייב עליו משום כותב ובונה ומשום מוחק וסותר ואפשר משום מעמר למ"ד. מו"ק. מחב"ר או' ח'. מיהו בסי' תק"מה כתב המו"ק דאין חייבים עליהם בשבת ואפי' למ"ד יש עימור של קיימא בעי יעו"ש והביאו מחב"ר שם או' ג' וכתב עליו ויש ליישב. ונראה דמ"ש ויש ליישב ר"ל דמ"ש בסי' זה חייב הוא לא דוקא אלל איסורי דרבנן נינהו. ועיין לקמן או' ג"ן:

לו

לו) הרושם רשמים וצורות בכותל ובשער וכיוצא בהן כדרך שהציירין רושמין ה"ז חייב משום כותב וכן המוחק את הרשום לתקן ה"ז תולדות מוחק וחייב. המשרטט כדי לכתוב שתי אותיות תחת אותו שירטוט חייב. הרמב"ם פי"א דין י"ז:

לז

לז) הכותב בדיו על עלי ירקות ועל כל דבר שאינו עומד פטור עד שיכתוב דבר העומד על דבר העומד וכן המוחק. הכיתב על בשרו חייב מפני שהוא עור. ואעפ"י שחמימות בשרו מעברת הכתב לאחר זמן ה"ז דומה לכתב שנמחק אבל המשרט על בשרו צורת כתב פטור (ואם חקק בבשקו כעין כתיבת קעקע חייב. ח"א כלל ל"ז או' ב') הקורע על העור כתבנית כתב חייב והרושם על העור כתבנית כתב פטור. המעביר דיו ע"ג סיקרא חייב ב' משום כותב ומשום מוחק (אבל משום המעביר סיקרא ע"ג דיו פעור. מחה"ש) דיו ע"ג דיו או סיקרא ע"ג סיקרא פטור. הכותב ע"מ לקלקל העור חייב שאין חיובו על מקום הכתב אלא על הכתב אבל המוחק ע"מ לקלקל פטור. כתב אות א' סמוך לכתב או כתב כתב ע"ג כתב נתכוון לכתוב ח"ית וכתב ב' זיינין כתב ב' אותיות שאין נהגין זה עם זה פטור. כתב אות א' במגלה זו וכתב אות שניה במגלה אחרת חייב שבזמן שמקרבן נוהגין זה עם זה ואינן מחוסרין מעשה בקריבתן. כתב נוטריקון אות א' פטור. המגיה אות א' כגון שנטל גג החי"ת ונעשה ב' זיינין חייב (ואעפ"י שאין מתוייגין שכן אפסיקא הלכתא לעיל ססי' ל"ו דהתגין אין מעכבין וכן בגט אין עושין תגין ודוק) כתב בשמאלו או אטר שכתב בימינו פטור. השולט בשתי ידיו חייב בשתיהן. קטן אוחז בקולמוס וגדול אוחז בידו וכותב חייב. גדול אוחז בקולמוס וקטן אוחז בידו וכותב פטור. מ"א סק"ז והוא מדברי הרמב"ם פ' הנז' שוגג אוחז בקולמוס ומזיד אוחז בידו וכותב חייב. א"ר או' י"א בשם התוספתא פי"ב. ועיין עוד לקמן או' מ"ב.

לח

לח) המוחק ב' אותיות באיזה ענין שחייב הוא או חבירו חייב לו ורוצה למחוק זה חייב אעפ"י שאינו רוצה ע"מ לכתוב ב' אותיות. א"א או' ז'

לט

טל) ס"ת שנדבקו היריעות ע"י שהיה הדיו מלוכלכת אחר שכתב ונתייבש אם מותר לפתחו בשבת. עיין בשו"ת לב חיים ח"ג סי' פ"ב שכתב דאף בחול אסור לפתחו משום שמא יתקלקל האות ואפשר שיהיה מהשמות שאינם נמחקים ויבאו לידי מחיקה יעו"ש. ועוד עי"ש באחד שכתב ב' דפין בסדור התפלה ולאחר שנתייבש נדבקו הדפין זב"ז וכתב דאסור לפתוח בשבת דיש לחוש שמא יתקלקלו האותיות ואיכא משום מוחק יעו"ש:

מ

מ) [סעיף ד'] יש ליזהר שלא לכתוב וכו'. ואם כתב פטור מ"א סק"ז:

מא

מא) שם. שלא לכתוב באצבעו במשקה וכו'. היינו שטובל אצבעו במשקה וילחלחו ויכתוב על השלחן. פרישה:

מב

מב) שם. שלא לכתוב באצבעו וכו'. וכן אסור לכתוב באצבעו בתוך הדבש או בשומן שנקרש. פרישה ובתוספתא פי"ב מצאתי כתוב בקליפי אגוזים בקליפי רמונים בדם הקרוש בחלב הקרוש על עלה זית ועל עלי חרוב ועל עלה דלעת ועל כל דבר של קיימא חייב. על עלי חזרין ועל עלי כרשין ועל עלי בצלים ועל עלי ירקות ועל כל דבר שאינו של קיומא פטור. זה הכלל כתב דבר של קיימא על דבר שאין ש"ק או דבר שאין ש"ק ע"ד ש"ק פטור ואינו חייב עד שיכתוב דבר ש"ק על דבר ש"ק ע"כ. ופשוט שכן הדין במוחק ובהרמב"ם פי"א דין ט"ו כתב דעור וקלף ונייר ועץ וכיוצא בהן ש"ק הן. דיו ושחיר וסקרא וקומוס וקנקנתום וכיוצא בהן ש"ק הן. ובתה"ד סי' ס"ג כתב דמשקין ומי פירות ובעפר נגוב לאו ש"ק הן. ומ"מ לכתחילה אסור כיון שרישומו ניכר לפי שעה ואף בדבר שאין ש"ק על דבר שאין ש"ק איסורא מיהא איכא כמ"ש כנה"ג. א"ר או' י"א:

מג

מג) המצייר בקליפי פולין ובקליפי תרמוסין פטור. א"ר שם. אבל המצייר הקליפה עצמה כגון המצייר קליפת האבטחים שהם גדולים ועבים שעשאם צורת אדם או צורת בהמה נראה דחייב כיון דמתקיימים איזי זמן

מד

מד) כתב בשמאלו או לאחר ידו היינו שהפך גב ידו למטה ברגלו בפיו ובמרפקו פטור. הרמב"ם פי"א, ואפשר דה"ה למוחק. ולכן נ"ל דטוב לשבר העוגות הנ"ל בשמאלו וכן לפתוח הספרים הנ"ל. א"ר שם. ועיין לעיל או' ל' ואו' ל"א.

מה

מה) שם. או באפר. היינו לרשום באצבעו כמין אותיות באפר נגוב וה"ה לרשום בחול או בעפר נגוב דאסור אבל בלח משמע דחיובא נמי איכא:

מו

מו) שם. או באפר. וה"ה לרשום על החלון זכוכית בימי הקיר כשהם לחים מן הקור דאסור, מש"ז או' ג':

מז

מז) ואותן הכותבין דבר סתר בנייר עם חלב שנחלב ולא נתבשל עדיין ונבלע בנייר ואין רישומו ניכר וכשבא לחבירו נותן אותו אצל האש ושלהבת ומתחמה וניכר הכתב ההוא אם עשה כן בשבת י"ל דחיוב חטאת ליכא ומ"מ מדרבנן אסור דדומה לכותב וכ"ש במקום שיס"ב י"ל אפי' נייר חלק בלי שום משקה יש בו לחלוחית מים וכסיכתא לאתונא דמיא וחצי שיעור אסור מה"ת אם אין בו שיעור משקין בבישולו מש"ז שם:

מח

מח) שם הגה. אבל מותר לרשום באויר וכו'. ולא אמרינן דמאמן ידיו בכתיבה. וה"ה דמותר לראות אומנות בשבת אע"ג שלומדה. תה"ד סי' ס"ג. מ"א סק"ח. א"ר או' י"ב. תו"ש או' י"ג. ר"ז או' ו'. והא דמותר לראות אומנות היינו דוקא באקראי בעלמא שנזדמן לו לראות אבל לילך בשבת בכוון לבית עכו"ם לראות אסור משום ממצוא חפצך דלא גרע משטרי הדיוטות דאסור לעיין בהם כמ"ש לעיל סי' ש"ז סעי' י"ג יעו"ש. כ"כ האחרונים. ועיין לעיל הי' ש"ו או' ס"ח.

מט

מט) שם. בהגה. מותר לרשום באויר וכו'. והטעם בתה"ד שאין ניכר כמו במשקין ואפר. ולפ"ז לאו דוקא באויר מותר אלא ה"ה אם רושם על דף נגוב או שלחן נגוב צורת אותיות שרי דגם בזה אין רישומו ניכר כלל. ט"ז סק"ג א"ר שם. חו"ש שם. ר"ז שם. ואפי' אם רוצה לרמוז כדי שיבינו מה שהוא רוצה מותר לכתחלה. מש"ז או' ג'.

נ

נ) ובענין הטעליגרא"ף חלילה להתיר שהרי עושה סימונות חייב ורושם ג"כ חייב וכאן הוא סימן ויעשה אות מזה ולא גרע מנוטריקון. שו"ת שו"מ מ"ג ח"א סי' קצ"ד. פת"ע או' ח':

נא

נא) [סעיף ח'] מותר לרשום בצפורן וכו'. אבל לרשום בצפרניו כמין אותיות ודאי דאסור משום כתב אעפ"י שאינו מתקיים. לבוש. ט"ז סק"ד. מ"א סק"ט. אמנם בא"ז כתב דאפי' בלא אותיות אסור לרשום והביאו ד"מ או' א' יעו"ש. וכ"כ הסמ"ק. וכן הב"ח תמה על הוראה זו של הטור שהתיר לרשום ורש"ל כתב בשם חכם א' שהכריע לומר שזה שמותר לרשום בקלף הקשה שאיני מתקיים ובנייר שהוא רך אסור דמתקיים וכ"כ הט"ז שם אבל הב"ח כתב דאף בקלף שהוא קשה ואינו מתקיים ואינו אלא רשימה א' איכא איסורא דרבנן יעו"ש. והביאו מ"א סק"י. וכ"כ הברכ"י בשיו"ב או' ב' דהגם שהרב נחלת צבי והא"ר הליזו בעד הטור יש לחוש שלא לרשום בין בקלף בין בנייר וכן ראיתי להרב מהר"ל ואלי בהגהו' כ"י שנטה לאסור ודחה דברי הנ"ץ עכ"ל:

נב

בנ) וכתב המו"ק לרשום בגליון של ספר שיזכור על ידו דבר חדש שמצא שלא ישכחהו וכיוצא נ"ל להקל מפני הצורך. מחב"ר או' ט':

נג

נג) ומשמע בגיטין דף ך' שאף תוחב אותיות של כסף ע"ג בגד (והיינו אם תוחבן מב' צדדין ומאמצע. תו"ש או' י"ד) מקרי כתב יעו"ש. וא"כ אפשר דאסור לעשות בשבת. מ"א סק"י. א"ר או' י"ג. ר"ז או' יו"ד:

נד

דנ) אסור לחבר אותיות של כסף לפרוכת וכיוצא בו ונ"ל דיחברם ע"י מחט דרך ב' נקבים לבד דאז לא הוי חיבור דלא יתקיים שהרי יפול וגם זה יעשה ביד שמאל דהכותב בשמאל פטור דאין דרך כתיבה בשמאל ואם הוא איטר אזי שמאל שלו הוא כימין של כל אדם והשולט בב' ידיו חייב בשתיהם. ח"א כלל ל"ז או' ו' ועיין לקמן או' ולענין כתיבה עכו"ם או משיט"א אי הוו דאו' או דרבנן כבר כתבנו לעיל סי' ש"ו או' פ"ה קחנו משם

נה

הנ) [סעיף ו'] חוט של תפירה שנפתח וכו', פרש"י בגד התפור ועומד והניח החוט ארוך ונתפרדו ב' חתיכות הבגד זו מזו במקצת וחוטי התפירות נמשכין ומותח את ראשי החוט להדק ולחבר זו היא תפירתו וחייב עכ"ל. מיהו מדברי הגמ"ר פ"ז משמע דלא מחייב אלא א"כ קשרו בסופו דאם לא כן אינו עומד. ב"י. אמנם הא"ר או' ט"ו כתב דבהגמ"ר קאי על התופר ב' תפירות הוא דבעינן קשירה ודלא כב"י וכתב דכן מוכח מרמב"ם פ"י וסמ"ג ור"ן וברמזים פ' כלל גדול דאפי' בלא קשירה חייב במותח יעו"ש. וכ"כ הר"ז או' י"ג. וכתב והיינו אם נתחברו ג' תפירות ע"י אותה מתיחה ע"כ. והוא נלמד מדין תפירה דאינו חייב אלא בג' תפירות ואם קשר אפי' בב' תפירות כמ"ש לקמן או' ס"א יעו"ש. מיהו הא"א או' י"א כתב דאפי' לא מתח אלא ב' תפירות ולא קשר חייב משום דמתקיים ע"י השאר:

נו

ונ) ומשמע מדברי הרמב"ם פ"י דהמותח החוט שרוצה לתפור בו כדי שלא יהיה כויץ חייב חטאת לפי שדבר זה מצרכי התפירה. ב"י והביאו העו"ש או' ו' וכתב ויש להחמיר כדבריו. אמנם הנ"א כלל כ"ח או' ב' השיג על דברי ב"י בזה וכתב דאין בזה חיוב חטאת יעו"ש. ומ"מ איסורא מיהא איכא כמ"ש בת"א שם או' ג':

נז

זנ) שם. חוט של תפירה כנפתח וכו'. ונראה דה"ה בגד התפור והניח חוט ארוך והפריד ב' חתיכות הבגד זו מזו במקצת ועי"כ נמשכין חוטי התפירה מיקרי קורע. תו"ש או' ט"ו. והקורע ע"מ לתפור ב' תפירות חייב. שבת ע"ג ע"א. הרמב"ם פ"י דין יו"ד:

נח

חנ) מה שנוהגות קצת נשים שבהזדמן להם מלבוש שאינו מקומט מקמטין אותו בשבת ע"י מחט ארוך שמחברין צדי המלבוש ותוחבין בב' הצדדין המחט פעמים שלש אסור לעשות כן בשבת או ביו"ט ודוקא אם תוחבת שלש תחיבות אבל ב' תחיבות מותר. גו"ר חא"ח כלל ג' סי' י"ז י"ח י"ט. י"א בהגה"ט שע"ת או' י"א:

נט

נט) מי שנקרע לו הלבוש בשבת ואין לו אחר כדי שלא יראה קרוע יכול לתחוב בקצת הקרע מחט א' דבכה"ג לא מיקרי תפירה כלל כיון שאינו אלא ע"י תחיבת מחט והוא שלא יתחוב ג"פ. עיקרי הד"ט סי' י"ד או' ס"ה:

ס

ס) שם. אסור למתחו וכו'. ובענין הלוקט יבולות שע"ג בגדים והנוטל שלל שעושין החייטין עיין לעיל סי' ש"ב העי' ב' ובדברינו לשם או' י"ד ואו' ח"י וגם בענין מחט שנתעקמה דאסור לפושטא כתבנו שם או' ל"ד קחנו משם. ומזה למד הרב מלך שלם במי שהיה לו בתי עינים שנפתחו הרבה עד שאינו יכול לקרות בהם דאינו יכול לתקנן. זכ"ל או' ת':

סא

סא) התופר ב' תפירות חייב. והוא שקשר ראשי החוט מכאן ומכאן כדי שתעמוד התפירה ולא תשמט (או שקשר ב' ראשי החוט יחד ח"א כלל כ"ח או' א') אבל אם תפר יותר על ב' תפירות אע"פ שלא קשר חייב שהרי מתקיימת התפירה. הרמב"ם פ"י דין ט' מ"א ס"ק י"א. לדעת הר"ן אפי' לא קשר אלא קשר א' ולברטנורא (פ"ז שבת) דוקא בשני קשרים זה ע"ג זה ולדידיה חייב נמי משום קושר וכן הכריע תיו"ט, תו"ש או' ט"ו. ועיין נ"א כלל כ"ח או' א' ובדברינו לעיל סי' שי"ז או' א' ואו' ג' ודוק:

סב

סב) [סעיף ז'] אותם שמהדקין הבגדים וכו'. דתפירה היא זאת דמה לי תפירה ליום א' מה לי תפירה עולמית. ב"י בשם שה"ל:

סג

סג) שם. אלא א"כ יהיו הנקבים רחבים וכו'. ואז בין אם היה הפתיל מושם בנקבים מע"ש ומרווח ומהדקו בשבת בין אם הכניסו בנקבים בשבת אין בו משום תופר דתופר לא הוי אלא שרוצה בקיימו שיהא מהודק תמיד כי רפה החוט קשה לו הלכך כשמותחו חייב חטאת אבל זה שאינו רוצה בהדוקו אלא בשעה שלובשו ובשעה שפושטו מרפא אותו אין בו משום תופר ואינו דומה אלא למי שיש בבגדיו לולאות וקרסים ומחברם בשבת וגם מפני המחט שהיא נקובה ומחובר עם החוט אין לאוסרה כיון שמחוברת בפתיל והפתיל בבגד ואינו נפרד לעולה מותר וה"ה הפתיל העשוי למנעלים ב"י בשם הנ"ז:

סד

סד) שם. אלא א"כ יהיו הנקבים רחבים וכו'. ואם חבילי הדקי צואר רחבים שמוציאן בעודם מהודקין ונמלך לפעמים להניחן כך לעולם אסור להדקן בחוט של תפירה. ב"י בשם ס' יראים. א"ר או' ט"ז

סה

סה) וכן אותם שיש להם נקבים בבגד וע"י חוט או משיחה מכניס בהם ומחברם יחד חוששני לו מחטאת אפי' אם היה כבר המשיחה בו מע"ש ומהדקו בשבת עי"ז אבל דבר שדרכו בכך לעולם להדקו או לרפותו תמיד כשלובשו וכשפושטו כיון שיש בבגד נקבים רחבים קצת מותר אבל אם מניח לפעמים כך מהודק אסור. ח"א כלל כ"ח או' ב':

סו

סו) שם. ומתוקנים בתפירה ובעיגול. פי' נקבים עגולים דדומה לקרסים. א"א או' י"ג. ור"ל דהנקבים צריך להיות רחבים ועגולים ותפורים סביב הנקב שדומים לבתי קרסים ואז שרי לפותחן ולהדקן:

סז

סז) [סעיף ח'] מוכין שנפלו מן הכסת וכו'. וה"ה נוצות שנפלו מכרים מותר להחזירם. ח"א כלל כ"ח או' ד':

סח

סח) שם. אבל אסור ליתנם בתחלה וכו'. דהשתא עביד ליה מנא. רש"י. והרמב"ם (פכ"ב דין כ"ג) כתב גזירה שמא יתפור. מ"א ס"ק י"ד:

סט

סט) שם. אבל אסור ליתנם בתחלה וכו'. אפי' ביו"ט. טור. עו"ש או' ח':

ע

ע) שם. אבל אסור ליתנם וכו'. אפי' עמדו בתוך כר אחר אלא שלא עמדו בתוך כר זה יש בחזרתם משום עושה כלי. ריטב"א. פת"ע או' י"ג:

עא

עא) ויש ליזהר שלא להניח בגדים בתוך הכיס כדי שיהיה כמו כר לשכב עליו. בן א"ח פ' כי תשא או' יו"ד:

עב

עב) [סעיף ט'] אסור לקבץ מלח ממשרפות המלח. היינו ממקום שנמשך לתוכו מים מן הים והחמה שורפתן והן נעשין מלח. רש"י. וה"ה במקום שהארץ מלחה ומוציאה מלח על פניה שאסור לקבץ משם מלח:

עג

עג) שם. שדומה למעמר. אבל עימור ממש ליכא שאין עימור אלא בגידולי קרקע וה"ה דישה. מ"א ס"ק ט"ו. תו"ש או' ח"י. א"א או' ט"ו. ר"ז או' ט"ו:

עד

עד) שם. וכן אסור לקבץ כל דבר במקום גידולו. וכ"ה דעת רוב הפו' אבל מדברי הרמב"ם פכ"א מוכח דאפי' שלא במקום גידולן יש בו משום מעמר וכ"נ מדברי המרדכי פ' כלל גדול וכ"כ בהגמ"י. כ"כ הכנה"ג בהגה"ט אבל הא"ר או' ח"י כתב להשיג עליו דהא בהגמ"י (פכ"א) מסיק דאין איסור אלא במקום גידולו והביאו ב"י ססי' של"ה ועוד דבכ"מ פ"ח בשם הרמ"ך משמע דגם הרמב"ם ס"ל הכי וכ"כ בשה"ג והר"ן ס"פ המביא כדי יין יעו"ש. וכ"נ דעת האחרונים. ומ"מ יש ליזהר היכא דאפשר. ועיין לעיל סי' של"ה סעי' ה' ובדברינו לשם בנ"ד.

עה

עה) שם. במקום גידולו, ובמקום גידולו אם הוא גידולי קרקע חייב ואם אין גידולי קרקע כמו מלח איסורא איכא. א"ר שם:

עו

עו) שם. במקום גידולו. ואיסור זה אפילו אם כבר נפלו הפירות מבע"י ולכן שומרי גנות ופרדסים צריכין לתת דעתם מאד בזה כי איסור זה בדבר מועט כמ"ש הרמב"ם פ"ח דין ה' דאם הוא לאכילה שיעורו הוא כגרוגרת ואם לבהמה שיעורו כמלוא פי גדי ואם להסקה כדי לבשל בו כגרוגרת מביצה יעו"ש.

עז

עז) [סעיף יוד'] המקבץ דבילה וכו'. ודוקא שקבצם ממקום שנפלה מן האילן אבל אם קבצם בבית לא כדאמרינן בביצה דמעמיד ערימה לא הוי גמר מלאכה. כ"מ פ"ח דין ו' בשם הרמ"ך. והביאו מ"א ס"ק ט"ז. א"ר או' י"ט תו"ש או' י"ט. אמנם הרב מעשה רוקח על הרמב"ם שם כתב דהמקבץ דבילה וכו' אין חילוק אם עשאם בבית או בשדה יעו"ש. וכ"כ הר"ז או' ט"ו בשם י"א. וכ"כ ח"א כלל י"ג או' ג' וכתב שם הר"ז וצריך להחמיר כדבריהם:

עח

עח) שם. ועשה מהם עיגול וכו'. ושיעור החיוב משיעשה העיגול שבדעתו לעשות א"נ מה שדרך העולם לעשות ובנקב תאנים משמע דילפינן לה מדין אגודה דק"ל אין אגודה פחות מג'. מעש"ר שם.

עט

עט) שם. או שנקב תאנים וכו'. וצ"ע דלמה לא יתחייב בזה משום בונה כמ"ש סס"י שי"ט גבי המגבן וצ"ל דלא מיקרי בונה אלא כשמתכוין ליפותו ולהשוותו. מ"א ס"ק י"ז. תו"ש או' ך':

פ

פ) שם. הרי זה תולדת מעמר וכו'. וה"ה לקבץ ולהכניס בתוכו מרגליות וקרנאטן שגם הם גידולי קרקע, מאורי אור בחלק בן נון דף קנ"ו ע"א. א"ח או' י"ג:

פא

פא) [סעיף יא'] לא יחבצם בידו. עיין לעיל סי' שי"ט סעי' י"ז ובדברינו לשם או' קל"א:

פב

פב) [סעיף יב'] חייב משום לש וכו'. ונראה דוקא זרע קטן כי הני חייב משום לש משום דנתלין אהדדי כמו עיסה משא"כ בשורה חיטין ושעורין שאין נתלין אהדדי ומשו"ה כתב הרמב"ם והביאו ב"י לעיל סי' של"ו סעי' י"א דשורה חיטין ושעורין וכיוצא בהם חייב משום זורע. פרישה או' ב' א"ר או' ך' ועיין בדברינו לשם בס"ד.

פג

פג) שם. חייב משום לש וכו'. והשורה פשתן ליכא לחיובא משום זורע. פרישה שם, וכ"כ העו"ש בסי' של"ו או' ה' אבל הא"ר בסי' זה או' ך' חלק על דברי הפרישה הנז' וכתב דחייב נמי משום זורע יעו"ש. כ"כ התו"ש בסי' של"ו או' ך' וכ"כ בס' בני חיי סי' רנ"ב דף ך' ע"א ונכדו בספר מרכבת המשנה אשר לו על הרמב"ם פ"ח מה"ש בהגהות כ"ע יעו"ש. ונ"מ למי שעבר ורוצה לעשות תיקון:

פד

פד) שם. חייב משוה לש וכו'. מכאן נראה דיש ליזהר כשנופלין גרעינים של שומשמין בשלחן ורוצה לקבצם באצבעו שלא ילחלח האצבע במים או ברוק לקבצם דהוי כלש. רו"ח או' ג':

פה

פה) [סעיף יג'] אין שוברין החרס ואין קורעין הנייר וכו'. המותרים בטלטול כדי להשתמש בהם איזה תשמיש משום שהוא כמתקן כלי אבל משום קורע אין אסור אלא כשקורע ומפריד גופים רבים שנתתברו כגון קורע בגד הארוג מחוטין הרבה אבל הנייר שהוא גוף א' אין בפסיקתו וחיתוכו משום קורע ומטעם זה מותר לחתוך עור שע"פ חבית של יין כמ"ש סי' שי"ד (או' מ"א) מפני שהעור הוא גוף אחד ולא שייך בו איסור קריעה אלא איסור החיתוך אם מקפיד לחתכו במדה. ר"ז או' ח"י. והיינו איסור דאו' משום מתקן מנא ואינו חייב אלא א"כ מקפיד לחתכו במדה אבל איסורא דרבנן איכא אפי' אין מקפיד לחתכו במדה. ועיין לעיל סי' ש"ז או' ק"ד בענין אם מותר לומר לעכו"ם לפתוח האגרת הבא בשבת יעו"ש:

פו

פו) [סעיף יד'] הרי זה תולדת תופר וחייב, ומסתברא דשיעורו ג"כ כמו בתופר דהיינו שיעור ב' תפירות מ"ב או' מ"ב.

פז

פז) שם, וכן המפרק ניירות דבוקים וכו'. מי שנסתבכו בגדיו בקוצין מפרישן בצנעה ובנחת שלא יקרע ואם נקרע נקרע. וכן מותר ללבוש בגדים חדשים ואם נקרע נקרע שאינו מתכוין לקריעה. ופוצעין אגוזים במטלית ואינו חושש שמא תקרע כיון שאינו מתכוין הרמב"ם פכ"ב דין כ"ד. ח"א כלל כ"ט או' ג' בן א"ח פי כי תשא או' י"א ועיין לקמן סי' תק"ח סעי' ב':

פח

פח) שם. ולא נתכוין לקלקל וכו'. אלא לתקנו לאיזה תשמיש דבקורע עור ונייר לא בעינן ע"מ לתפור אלא רק אם מתקנו לאיזה תשמיש כמ"ש לעיל או' פ"ה אבל אם קורע לקלקל בלבד פטור אבל אסור הוא ככל איסורי שבת:

פט

טפ) שם. הרי זה תולדת קורע וכו'. ומכ"ש הקורע מתוך התפר. מיהו הקורע מתוך המלל או מתוך הסולמות אפשר דלא מקרי קורע כמ"ש ביו"ד סי' ש"מ סעי' ך' יעו"ש. תו"ש או' כ"ג:

צ

צ) שם. הרי זה תולדע קורע וכו'. ואם נדבקו הדפין להדדי ע"י שעוה או בשעת הקשירה מותר לפתחן כמ"ש סי' שי"ד סעי' יו"ד כיון שלא נעשה לקיום וכ"ש הכא דנעשה ממילא. מ"א ס"ק ח"י. א"ר או' כ"ב. תו"ש שם, ר"ז או' י"ז. ח"א כלל כ"ט או' ב'. אבל הקורע נייר ממש שלא נחתך חייב למ"ד (ר"ל לר' יהודה דמחייב אמלאכה שא"צ לגופה כמ"ש בשבת ק"ה ע"ב וכ"ה דעת הרמב"ם פ"י דין יו"ד) לא בעינן קורע ע"מ לתפור כקורע בחמתו דחייב (משום מתקן, הרמב"ם שם) ואפי' ע"י עכו"ם אסור לקרוע הדפין שלא נחתכו. א"א או' חי'. וע"כ יש ליזהר כשקונה ספר חדש או כרך הספר שיפריד הדפין מע"ש אם יודע שיצטרך לו הספר בשבת.

צא

צא) ואם נדבקו במקום הכתב ע"י שעוה כשפותח ומפריד י"ל דהוה בכלל כותב, מש"ז או' ב' ור"ל איסור דרבנן כמ"ש לעיל או' כ"ב יעו"ש:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---