מחצית השקל/אורח חיים/של

מחצית השקל ‏ אורח חיים של

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

(ב) (ס"ק ב) כו' ומ"מ צ"ע ל"ל כו' הלא צריכים כו' ר"ל דמה"ט דהיא לא מיתבא דעתה פן תצטרך לדבר מה ובחשכה לא תהיינה חברותיה יודעים מזה:

או שלא תהיה אפשר לעשות לה דבר הצריכה באפלה. מה"ט גופה אפילו הוא לא היתה חוששת לנר מ"מ תהיה מותר להדליק נר כדי שידעה מה צריכה ויהיו יכולים לעשות הדבר ההיא כראוי:

ואחרונים הביאו בשם הלבוש ליישב אפילו היא בענין שחברותיה יכולים לעשות כל הדברים המצטרכים לה בחשכה אפ"ה מותר דמ"מ היא לא מייתבא דעתה שחוששת שלא יעשו הדבר כהוגן בלי נר אף שאין האמת כן:

(ג) (ס"ק ג) משנין כו' ואם צריכה לשמן כו' דמוטב כו' דאם מביאה בכלי תלוי בשערה אין בזה תוספת הוצאה דהיינו הכלי דהא הכלי בטל לגבי שמן:

וכדאי' בשבת דף צ"ג ע"ב במשנה. וע' מ"ש מ"א סי' ש"ח ס"ק ע"א וכשתבי' בשערה יש איסור מוסיף הסחיטה מה שצריכה אח"כ לסחוט השמן מן השער אע"ג דקי"ל אין סחיטה בשער מ"מ אסור' דרבנן איכא כמ"ש הרב"י:

(ד) (ס"ק ד) ישמעאלים כו' אפי' ישמעאלים שאין עע"ז דסלקא דעתך הטעם משום דמילד בן שיעבוד ע"ז ומה"ט אפי' בחול אסור אא"כ משום איבה כמ"ש בי"ד סי' קנ"ד קמ"ל דאפי' אינה עע"ז אסור משום איסור שבת:

ומיהו לקראים מותר. כיון דמנטרי כו' נלע"ד היינו דוקא בדבר שאין בו חילול השבת כגון שכבר ישבה על המשבר דאז מתירים משום איב' דלדידהו ל"ל דמי שאינו משמר שבת אין מחללים כו' דהא שומרים שבת אבל דבר שיש בו חילול שבת דלא הותר משום איבה וכמ"ש התו' ודאי גם בקראים אסור וגם מה שמותר נלע"ד דאסור ליטול שכר דהוי שכר שבת וכ"כ בכ"ה לפי מאי דהוי ס"ד דמותר לילד למי שאינה עע"ז דעכ"פ לא תיטול שכר מה"ט אלא בהבלעה ע"ש:

(ו) (ס"ק ו) שאין כו' חייב משום עוקר אע"כ מיירי ביושבת על המשבר דאז כבר נעקר כדאי' בערכין דף ז':

ואנן לא בקיאים כו' וע' באה"ע סי' קנ"ו סעיף ד' בהג"ה ובב"ש ס"ק י"ד:

(ז) (ס"ק ז) ג' ימים ול"ח מעל"ע כיון שילדה ביום ד' שעה אחת קודם הלילה דלא שלמי ג' מעל"ע עד יום השבת שעה א' קודם הלילה מ"מ מיד כשנכנס ליל שבת מיקרי אחר ג"י שכבר נכנס יום רביעי.

(ט) (ס"ק ט) אין מחללין זה קאי על מג' ועד ז' אם אמרה א"צ אין מחללים וכצ"ל אע"פ שחברותיה אומרים שצריכה אבל כשחכמה ורופא אומרים שצריכה פשיטא דמחללים כמ"ש סי' תרי"ח וכן הגיה בס' ת"ש אלא שהוא כ' דקאי על מז' ועד שלשים והיא אמרה צריכה אני ולכן הגיה תחל' דברי מ"א אע"פ שחברותיה אומרת ג"כ כו':

(י) (ס"ק י) היושבת כו' איהו מיית ברישא כ"כ התו' בנדה דף מ"ד אהא דאמרי' שם תינוק בן יומו נוחל את אמו ומנחיל לאחיו מן האב כגון יעקב שנשא רחל ולאה וילדה רחל בן שמו ראובן ולאה ילדה שמעון ומת' לאה ושמעון בנה קיים אפי' לא חי שמעון אחר מיתת אמו כ"א יום א' וה"ה שעה א' הוא יורש את אמו (וכגון שמת יעקב דאל"כ הבעל יורש אתאשתו) וכשמת שמעון אחיו מן האב דהיינו ראובן יורשו אבל עובר אינו נוחל להנחיל לאחיו מן האב כגון שמת' לאה כשהיתה מעוברת א"כ מת ולדה תחלה אין אומרים שהולד בקבר תנחל האם וינחיל אח"ז לאחיו מן האב וע"ז כתבו התו' א"כ הא דאמר שמואל בערכין ד' ז' היושבת על המשבר בשבת מביאים סכין כו' שמא ימצא חי הא העובר מת קודם לאם אע"כ שמואל מיירי בישבה על המשבר דכבר נעקר הולד ואית לי' חיות בפני עצמו כה"ג אפשר דהאם מתה והולד קיים:

ואע"פ שמפרכס כו' הם דברי הש"ס בנדה ובמס' ב"ב וערכין אהא דאמרי' דעובר מיית ברישא פריך והא הוי עובד' ופרכס העובר אחר מיתת האם תלת פירכוסי ומשני מר בר ר"א מידי דהוי אזנב הלטאה ואין פירכוס זה סי' חיות. ובתשו' כו' דלעולם קורעים אפי' לא נעקר הולד דאע"ג דעובר מיית ברישא מ"מ לפעמים העובר חי אחר מיתת האם ולכן מחללים שבת מספקא ודייק כן מדברי רש"י וכמ"ש מ"א פה למטה וליישב דברי הש"ס אליביה צ"ל ג"כ כמ"ש מ"א למטה. אבל הרא"ש פסק כמ"ש. דהיינו דוקא בנעקר הולד קורעים ורמ"א בתשו' הנ"ל כ' וז"ל מ"מ גם תירץ של מהרא"ש הוא נכון ומוזכ' אותו חילוק בגמ' ערוכין דף ז' לענין דבר אחר עכ"ל. והיינו מדתנן האשה שיצאה ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד דחד גופ' היא עם האם אבל ישבה על המשבר ממתינים לה עד שתלד כיון דכבר נעקר הולד הוי גופא אחריני עכת"ד הגמ' וס"ל לרמ"א כיון דהוי גופא אחריתי א"ל גם חיותא בפני עצמו ואע"ג דמת' האם אפשר שהולד נשאר חי:

מיהו מדסתם הרמב"ם והמחבר כו' אע"ג דכ' היושבת על המשבר כיון דיושבת על המשבר ודאי נעקר הולד וא"צ שוב לפרש דוקא שנעקר הולד מ"מ כ' מ"א דסתמו ור"ל דה"ל לפ' הטעם מפני שכבר נעקר הולד דלא נטעה דנקט יושבת על המשבר משום דאורח' דמלת' כשמקש' בלידת' עד שמתה בלי ספק ישבה ע"ה אבל ה"ה אם לא ישבה ע"ה ולא נעקר הולד קורעים א"ו דבאמת ס"ל כן דאפי' לא נעקר קורעים ויושבת ע"ה אורחא דמלתא נקט:

משמע דס"ל כמ"ש רש"י כו' זהו דיוקו של רמ"א בתשו' הנ"ל מדכ' רש"י ע"ד שמואל היושבת ע"ה מביאין סכי' כו' וז"ל דזימנין דמיקרי דהיא מיית בריש' עכ"ל. ומשמע ליה לרמ"א מדכ' זימנין דמיקרי משמע דע"פ הרוב אינו כן והיינו ע"כ בלא נעקר עדיין. ובהכי מתרצים כל קושיות התוס' שהקשו אהא דאמרינן דעובר מיית בריש' והתנן השוחט את הבהמה ומצא בן תשעה חי אינו ניתר בשחיטת אמו והיכי משכחת לה שימצא עובר חי והא עובר מייתי בריש'. עוד הקשו מדאמרינן בחולין ס"פ השוחט שור כו' כי יולד והיה ז' ימים תחת אמו כי יולד פרט ליוצא דופן שפסול לקרבן תחת אמו פרט ליתום ופריך האי יתום ה"ד אילימ' דילדה ואח"כ מתה האם זה ע"כ לא מיקרי יתום וכי האם לעולם תחיה אלא דמתה ואח"כ ילדה א"כ א"א שתלד אחר מיתה כ"א ע"י קריעת דופן או בטן כבר ממועט מכי יולד ובזה ג"כ היכי משכחת לה דמתה ואח"כ ילדה הא העובר מת תחלה ותי' דוקא במתה ע"י מלאך המות אבל בנהרגה אפשר האם מתה תחלה כדאמרינן בערכין (והיינו דפריך התם אהא דאמר ר"י א"ש אשה היוצאת ליהרג (והיא מעוברת) מכין אותה נגד בית הריון כדי שימות הולד תחלה כדי שלא תבא לידי ניוול (פרש"י שאם יהי' חיות בולד יצא לאחר מיתת אמו וניוול הוא) והא תנן תינוק בן יומו נוחל כו' אבל עובר לא דעובר מיית ברישא ול"ל להכות נגד בית הריון ומשני ה"מ גבי מיתה איידי דולד זוטר חיותיה עיילי טיפי' דמלאך המות ומחתך לסימנים אבל נהרגה היא מתה ברישא עכ"ל הגמרא עוד תי' דמיירי שנעקר הולד דאז האם מתה תחלה והקשו לפ"ז אמאי תנן תינוק בן יום אחד נוחל כולי אבל עובר לא דעובר מיית בריש' הא משכחת לה דגם עובר נוחל כו' היכי דהאם מיית ברישא כגון נהרג' או נעקר הולד ותי' דהאמת כן הוא אלא דמשנה מלתא פסוק' נקטי' דתינוק ודאי נוחל כו' מה שאין כן עובר לפעמים אינו נוחל. וכן העתיק הסמ"ע בסימן רע"ו סעיף קטן זיי"ן אהא דכתב שם בשולחן ערוך דעובר אינו נוחל כו' דאם נעקר הולד או נהרגה האם נוחל כו' אבל מדסתמו הפוסקים בח"מ מסי' רע"ו משמע דס"ל דאין חילוק בין נהרגה או מתה או לנעקר הולד וס"ל כמ"ש מ"א כשיטת רש"י בעריכין דאפי לא נעקר הולד מ"מ לפעמים האם מתה תחלה ובזה נתיישבת קושית התו' מהאי דמצא בה בן ט' חי וכן מהא דפרט ליתום וכן מהאי דיושבת ע"ה דמביאין סכין כו' דהא לפעמים האם מתה תחלה:

כיון דהוי מעוטא דמעוטא אוקי הנחלה בחזקת יורשי האם כנ"ל וכמ"ש שם סי' ר"פ בזה בא ליישב א"א דאפי' לא נעקר מ"מ לפעמים מתה האם תחלה למה אין עובר מנחיל לזה אייתי ראיה כיון דספק מי מת תחלה הנכסים בחזקת יורשי האם דהנכסים באין מכוחן והו' דאי' סי' ר"פ נפל הבית על הבן ועל האם אחיו מן האב אומרים האם מת תחלה וירשה בנה והם יורשים אחיהם ויורשי האם אומרים הבן מת תחלה ואין הבן יורש בקבר להנחיל לאחיו מן האב מוקמי' הנכסים בחזקת יורשי האם ואין לאחיו כלום וא"כ ה"ה הכא עובר אינו נוחל כו' אע"ג דלפעמים האם מתה תחלה מ"מ מידי ספיקא לא נפקא ולכן הנכסים בחזקת יורשי האם דלמא עובר מת תחלה והא דהוצרך מ"א לומר דהוי מעוט' דמעוט' הא אפי' הוי ספק שקול כמו בהאי דסי' ר"פ מ"מ הנכסים בחזקת יורשי האם הייינו משום דקשי' ליה על דברי עצמו שכתב דאין חילוק בין נהרגה או מתה או נעקר הולד או לא הא בגמרא אמרי' דיש חילוק ודאי הא דהוכיח רמ"א בתשו' דיש חילוק בין נעקר הולד או לא מדאמרי' בישבה ע"ה דממתינין לה עד שתלד דכיון דישבה ע"ה נעקר הולד והוי גופא אחריתי מ"מ י"ל דאין זה הכרח דחי לאחר מיתת האם אבל דאין חילוק בין מתה לנהרג' לענין חיות הולד אחר האם זה מוכח בגמרא וכמ"ש גם התו' דהא מה"ט חילק הש"ס הא דאמר שמואל ביצאה ליהרג דמכין נגד בית הריון כיון שנהרגה האם מיית תחלה משמע אבל אי מתה העובר מת תחלה לזה הוצרך מ"א לומר דמתה ולא נעקר הולד הוי מעוטא דמעוטא שחי הולד אחר מיתת האם ולכן אי לאו דשאני נהרגה לא היינו אומרים להכותה נגד בית הריון דיסורי ההכאה הם ודאי וחשש דניוול שיצא הולד אחר מיתת האם הוי רק מעוט' דמעוט אבל בנהרג' וה"ה נעקר הולד דהוי ספק שקול או רק חדא מעוט' שפיר חוששים לספק ניוול ואין חוששים ליסורי ההכאה דיותר ניחא לה ביסורים מבזיונ' וניוולה לכן לענין שבת בכל ענין אפי' מתה וגם לא נעקר הולד כיון דעכ"פ מעוטא דמעוט' אפשר שהולד חי אחר מיתת האם בפיקוח נפש אין הולכים אחר הרוב ומפקחים על העובר וקורעים האם משא"כ לענין נחלה ול"מ במת' ולא נעקר הולד אלא אפי' נעקר הולד אי נהרג' מ"מ ספקא הוי ואין מוציאים הנכסים מחזקת יורשי האם ולכן עובר אינו נוחל כו' וא"כ מ"ש מ"א והוי מעוט' דמעוטא לא קאי כ"א על מתה והל' מגומגם במ"א:

ובזה א"ש מה שסתמו הפוסקים לענין נחלה דבכל ענין עובר אינו מנחיל וגם א"ש מה שסתמו לענין שבת דקורעים אפילו לא נעקר הולד מיהו עדיין י"ל וודאי הא ל"ק איך סתמו דעובר אינו נוחל הא משכחת לה דנוחל כו' כגון שקרע האם אחר מיתה ונמצא הולד חי ז"א דזה לא מיקרי עובר אלא ולד כיון דיצא לאויר העולם אך הא קשיא למה הוצרך הש"ס לומר בהאי עובדא דפרכס ג' פרכוסים מ"ד אזנב הלטאה הא משכחת לה מעוטא דמעוטא שחי אחר מיתת האם ודלמא הוי מן מעוטא דמעוטא וצ"ל דהש"ס האמת משני ונ"מ אי משכחת דהעובר מפרכס אחר מיתת האם אפי' הכי אינו נוחל להנחיל לאחיו מן האם דהפרכוס לאו כלום הוא:

(יא) (ס"ק י"א) דאין בקיאין כו' דשמא נתעלפ' כו' והקש' בספר תוס' שבת וז"ל וא"ל דאכתי ניחוש שמא נתעלפה עד עתה ועכשיו היא שמתה והולד עדיין חי ע"ש מ"ש. ולענ"ד י"ל כה"ג אין הולד חי אחר מיתת האם כיון שנחלשה האם כ"כ עד שנתעלפה בלי ס' גם אותה חולש' של האם גרמת גם חולשא לולד וכיון דע"י אותה חולשה נתמעט גם חיות הולד ואז א"א לולד לחיות אחר מיתת האם:

(יב) (ס"ק יב) כל כו' יש סכנה כו' ר"ל אע"ג דבסעיף ד' כתב שמז' עד שלשים ה"ה כשאר חולה שאין בו סכנה מ"מ לענין צינה ה"ה בכלל מסוכנת כל שלשים יותר מחולה אחר:

(יג) (ס"ק יג) כל צרכיו דבכלהו י"ל צער ר"ל אע"ג דאין בו סכנה מ"מ צער' איכא:

(טו) (ס"ק טו) או ספק כו' דלעיל מיירי שכלו ל"ח דהוי ודאי בן קיימא אלא דהוא ספק אי חי לאחר מיתת האם כה"ג מקילים משא"כ הכא דהוי ס' בן קיימא:

ונ"ל דזה תלי' בפלוגת' כו' ר"ל אי בעי' בהאי דיושבת ע"ה דידעינן דודאי כלו ל"ח או לא:

בעוברה שהריחה (ביה"כ) אי לא אכלה מתעקר' ולדה כו' ש"ד ליתן (ר"ל לאכל האם) זהו לשון בה"ג כתב עליו הרמב"ן הביאו הר"ן וז"ל מדקאמר משום סכנת ולד משמע דאפי' ל"ל לדידה מחללין. והיינו דגרסי' בשלהי פרק קמא דערכין אר"נ א"ש האשה היושבת ע"ה כו' ואע"ג דתנן האשה המקשה לילד מביאין סכין ומחתכים אותו אבר אבר כו' אלמא דלית ביה משום הצלת נפשות ותנן נמי גבי תינוק בן יום א' ההורגו חייב אבל עובר לא כו' אפ"ה לענין שמירת מצות אמרה תורה חלל עליו שבת א' שמא ישמור שבתות הרבה כו' ואיכא מ"ד אין מחללים משום נפלים אלא עובר שהריחה חששה דמיתה דידה היא כו' וטעמ' דיושבת על המשבר טעמ' אחריני הוה כיון שמתה ה"ה כילוד לא כירך אמו ולא בדידה תלי' אלא חי הוא ודלת ננעלה בפניו אלא דלא ה"ל חזקה דחיות עכ"ל הרמב"ן שהביא הר"ן משמע דלהרמב"ן כו' היינו איכ' מאן דאמר שהביא הרמב"ן דתחלת דברי הרמב"ן הם לפ' דברי בה"ג דהא מייתי ראיה מדמות' להרגו. ר"ל דהא ממה דמותר להרגו לעובר הקשה תחלה לבה"ג כנ"ל וכתב לחלק כנ"ל. וא"כ האי איכא מ"ד שחולק על בה"ג וס"ל דאין מחללים משום נפלים ע"כ טעמא דידי' מצד קו' רמב"ן מדמותר להרגו. ולכן אין ראוי לחלל שבת עבורו א"כ לאותו מ"ד זה תלוי בזה אי מותר להרגו ואין חייבים על הריגתו אז אין מחללים עבורו שבת א"כ אי לא ידעי' שכלו ל"ח ניהו דאין הורגים אותו לכתחלה באין צורך שמא בן קיימא אבל עכ"פ אם כבר הורגו אינו נהרג עליו מספק וא"כ בספק כהאי אין מחללים עליו א"ה. דהא גם ממה שאינו נהרג על העובר הקשה תחלה על בה"ג מדתנן תינוק בן יום א' ההורגו חייב על עובר לא א"כ זהו ודאי גם טעם איכא מ"ד דאין מחללים על נפלי' היא מדאין חייבים על הריגתו א"כ אם אינו ידוע שכלו ל"ח דמספקא אין חייבים על הריגתו ה"ה דאין מחללים עליו א"ה וע"כ צ"ל האי דיושבת ע"ה דמחללים מיירי בדידעי' דכלו ל"ח:

ע"ש בספר תה"א לא ראיתיו מימי ולא ידעתי מ"ש שם:

והכא כיון דאיכ' כו' נלע"ד דזה קאי לדעת בה"ג דס"ל דעל נפלים מחללים ואינו דומה להריגתו כמ"ש הרמב"ן א"כ לדידי' תיקשי הא דספק בן ז' או בן ח' דאין מחללים עליו א"ה והוא ברייתא ערוכה בשבת דף קל"ה ע"ז כ' מ"א דצ"ל דשאני הכא דאיכא ריעות' (דלא כהבנת ס' ת"ש) והא דכתב דלהרמב"ן היינו האיכ' מ"ד כו' האי דיושבת ע"ה ע"כ מיירי בדידעי' שכלו ל"ח הא דהוצרך הרמב"ן לו' הטעם כיון שמתה האם ה"ה כילוד כו' אפשר דס"ל באשה המקשה לילד אפי' ידעו דכלו ל"ח מ"מ מחתכים העובר אבר אבר:

(יז) (ס"ק יז) להוציא כי' מ"ד אמפיס מורסא כו' ולהרא"ש ודעימיה דס"ל במלאכה שאצ"ל פטור וליכא הכא כ"א איסור דרבנן שפי' י"ל דבמקום צערא ל"ג כמו במפיס מורס' אבל להרמב"ם דס"ל מלאכה שאצ"ל חייב ניהו דמפיס מורס' פסק דמותר היינו כמ"ש המ"מ הביאו מ"א בסי' שכ"ח ס"ק ל"ג כיון דהרמב"ם ס"ל הטעם במפיס מורס' לעשות לה פתח חייב משום מכה בפטיש דלא כרש"י שכתב דחייב משום בונה לכן אם כוונתו להוציא לחה אינו בכלל מכה בפטיש וא"א לבא לידי כך א"כ הכא בחולב דהאיסור משום סחיטה ניהו דהו. מלאכה שאצ"ל מ"מ לרמב"ם דס"ל דחייב עלי' למה הותר במקום צער וע"כ צ"ל דס"ל כמ"ש הרב"י בשם המרדכי דלא הותר לה לחלוב כ"א ע"ג קרקע ולא לתוך כלי. וא"כ א"ש דהוי משקה ההולך לאיבוד דליכא ביה איסור תורה (ואפי' אי אית ביה איסור דרבנן הביא מ"א בסי' ש"ך ס"ק כ"ג מחלוקת המ"מ והר"ן ע"ש) אבל הרב"י כ' וז"ל הרמב"ם אע"פ שפסק מלאכה שאצ"ל חייב פסק להאי דמפיס מורס' וטען ה"ה דכר' יודא (דס"ל מלאכה שאצ"ל חייב) נמי אתי וא"כ גם בזה יסבור דיכול' היא בעצמה להוצי' החלב בידה מ"ד אמפיס מורס' כו' עכ"ל הרב"י ובאמת אינו דומה לרמב"ם למפיס מורס' כנ"ל עכת"ד ס' ת"ש וע"ל סי' ש"ך ס"ק ל"ג במ"ש מ"א אי נמי הוי דבר שאינו מתכוין דנראה דזה טעם אחר ע"ש י"ל קצת:

(יט) (ס"ק יט) שלא כו' ליישר אבריו כולי ליישר אבריו לא ידעתי לחלק ואפשר דליישר היינו שכבר נתעקמו אבריו אפ"ה שרי ליישרן וליישב היינו שעדיין לא נתעקמו אלא נתפרקו שרי ליישרן אבל אם נתעקמו אפשר אסור ליישרן:

אסור. דלא הוי כמאכילו דהא אין כורכים אותו בחול:

שייך לסעיף ג' נקראת יולדת כו' כתב הט"ז היינו דוקא בדברים שאפשר לעשותן כאן בלי עיכוב אבל לענין קריאת חכמה כו' משעה שמרגשת קצת אפי' בספק מותר בקריאת' כנ"ל מסברא ואין צריך לראיה עכ"ל:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.