מחצית השקל/אורח חיים/שכ

מחצית השקל ‏ אורח חיים שכ

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

(א) (ס"ק א) ובמקום כו' כדי לעמוד ע"ד מ"א יש צורך להציע דברי הש"ס והרב"י דף קמ"ד תניא סוחטים בפגעים ובעוזרדים אבל לא ברמונים ושל בית מנשיא היו סוחטים ברמונים פרש"י בית מנשיא היו דרכן לסחוט בחול רמונים אלמא איכא דסחיט להו (ולכן איכא על היוצא מהן שם משקה) ולכן בשבת אסור ואר"נ הלכה כהאי ברייתא דס"ל כשל בית מנשיא ופריך הש"ס וכי דבי מנשיא הוי רובא דעלמא ניהו דהם היו סוחטים נימא דבטלה דעתן אצל כל אדם ומשני לא אמרינן בטלה דעתן דתנן המקיים קוצים בכרם קידש דברי ר"א הואיל ובערבי שי"ל רוב גמלים מקיימים קוצים לצורך מאכל הגמלים כי הקוצים מאכלם וא"כ מיקרי מין זרע לכל העולם ודינו כדין המקיים זרעים בכרם דמקדש ואוסר וחכ"א אינו מקדש אלא דבר שכמוהו מקיימים ר"ל דוקא באותו מקום שמקיימים מקדש ופריך מידי אריא ערבי' אתרא לכן לא אמרינן בטלה דעתן אבל של בית מנשי' גברא נימא בטלה כו' אלא ה"ט כדרב חסדא דאמר ר"ח תרדין שסחטן ונתנן למקוה פוסלת המקוה בשינוי מראה (דשיעור ג' לוגין שאמרו לפסול המקוה הוא דוקא במים שאובים אבל שאר משקין פוסלים בשינוי מראה) והא לאו בני סחיטה נינהו ואין עליהם תורת משקה אלא מאי איכא למימר כיון דאחשבינהו וסחטן ה"ל משקה הכא נמי ברמונים כיון שסחטן ה"ל משקה ר"פ אמר ה"ט דר"ת ואפ"ת דלא איכפת לן במחשבתו ולא נעשה משקה ע"י מחשבתו מ"מ פוסל המקוה בשינוי מראה דכל דבר שאין עושים ממנו מקוה פוסל המקוה בשינוי מראה והקשו רש"י ותוספות לתי' קמא דהש"ס דמהאי טעמא אסור ברמונים משום דאחשבינהו ע"י סחיטתו א"כ אמאי שרי לסחוט פגעין ועוזרדין ותירץ דהשתא לא מיירי ברייתא בסחיטה ממש אלא סוחטים ר"ל שעושה למתק הפרי ולא לצורך המשקה דבזה אין איסור מצד עצמו אלא דיש לגזור שמא יסחוט לצורך משקה ולכן אסור ברמונים דהא חזינן דדרכן לסוחטן כהאי דבית מנשיא וכיון דמצינו רק חד גברא שוב יש לגזור על כ"א שמא יסחוט לצורך משקין אבל פגעין ועוזרדין דאין שום אדם סוחט לצורך משקה מותר לסוחטן למתק דליכ' למגזור שמא יסחוט לצורך משקה ולפ"ז אין שם היתר בשום פירי לסחוט לצורך משקה כיון דסוחט אחשבינהו ועביד ליה משקה ולא הותר כ"א למתק וכן הקשה הרב"י על הרי"ף ורמב"ם ורא"ש שכלם כתבו ששאר פירות חוץ מתותים ורמונים מותר לסחוט למשקה ותי' הרב"י דהם פסקו כר"פ דהוא בתרא דלא אזלינן בתר מחשבתו ומחשבתו לא משוי לי' ואי קשיא א"כ הדר' קו' הש"ס לדוכתי' מי דמי ערבי' אתרא כו' לזה כ' הרב"י דצ"ל לר"פ דבית מנשיא אתרא הוי לא כס"ד דגברא הוי ובזה א"ש דהתירו בפגעין וה"ה כל מיני פרי חוץ מתותים ורמונים ולכן כתב הרב"י ואם נודע לנו שבשום מקום כו':

אבל נ"ל דמשה אמת כו' ואנן קיי"ל כחכמים כו' אלא דלפי זה צ"ב מ"ט אסור תותים ורמונים בכל העולם ובש"ע יש לדחוק כיון דהרב"י כ' סתם ותותים ורמונים אסור לסוחטן ולא כ' בכל העולם א"כ יש לדחוק דר"ל במקום שדרכן לסחטן משא"כ שאר פירות לא ידעי' שיש מקו' שדרכן לסוחטן אע"פ שאין פי' זה אמת וכוונת הרב"י לאסור תותים ורמונים בכל מקום מ"מ כן דרכו של רמ"א כנודע דכה"ג אין רמ"א כותב בהג"ה בלשון י"א אך ברייתא קשיא לדידיה דקתני סוחטים בפגעין כו' אבל לא ברמונים וברייתא ודאי אוסרת רמונים לכל אדם לא לבית מנשיא לחוד ואמאי צ"ל דברייתא אתיא כר"א אע"ג שהתו' כתבו שם ד"ה מי דמי כו' המ"ל הניחא לר"א לרבנן מאי איכא למימר אלא פריך אפי' לר"א לא ניחא עכ"ל. הרי שהקשה ולא ניחא להו לאוקמי ברייתא כר"א היינו לתי' הש"ס הראשון דאמרה כדר"ח דאחשבינהו ובא הש"ס ליישב דברי ר"נ דפסק כההי' ברייתא לא ניחא להתוס' לומר דברייתא אתיא כר"א דהא קיי"ל כחכמים ואיך יפסק ר"נ כברייתא דאתי' כר"א אבל למסקנת ר"פ לפי פי' הרב"י הנ"ל י"ל דר"פ לא בא ליישב דברי רבי נחמן כ"א ברייתא גופה דאוסרת רמונים משום דבית מנשי':

ור"פ י"ל דמוקי לברייתא כר"א ובאמת לא קיי"ל כהאי ברייתא. בשבת דף צ"ב כו'. ר"ל אע"ג דהדין עם רמ"א דאינו אסור כ"א במקום שסוחטים מ"מ צריך עוד תנאי אחר וזולתו אפי באותו מקום מותר כמ"ש התוס':

בטלה דעתן ואמרינן דאין דרך הוצאה בכך ופטור:

גבי בשר. דקיי"ל שיעור עירוב מזון שתי סעודות:

ואם הוא לפתן סגי אי ראוי ללפת בו פת שתי סעודות אע"ג דהלפתן עצמו אין בו שיעור שני סעודות וקיי"ל בשר צלי מקרי לפתן ואמרי' בש"ס דף ך"ט ע"ב דאע"ג דפרסאי אוכלין בשר צלי לשם מאכל ולא לשם לפתן מ"מ כיון דפרסאי לאו רובא דעלמא בטלה דעתן:

ועז"כ התוס' ול"ד לקוצי' בערבי' כו' ור"ל דעל הוציא משא על ראשו קשה אפי' לרבנן דר"א בקוצים דעכ"פ מודים דבערבית דשם מקיימים קוצים מקדשין והא במוצי' משא על ראשו קאמר דאפי' הוציא א' מאנשי הוצל אמרי' בטלה דעתן ומבשר צלי באמת לרבנן לק"מ כ"א באו ליישב אפי' לר"א:

ולכן אי הוי בית מנשי' אתרא כו' ולפ"ז ה"ה בדינו של רמ"א אפילו נודע שבמקום א' סוחטין מין פרי א' אינו אסור אפי' באותו מקום אלא אם היה לכל העולם אותו מין פירות הרבה גם הם היו סוחטים:

ומ"מ בגמ' איתא כו' היינו קושית הרב"י הנ"ל:

ודוחק לו' כו' יהיו מחולקים כו' דהמקשן הוי ס"ד דבית מנשי' גברא ור"ש ס"ל דב"מ אתרא וכמ"ש הרב"י כנ"ל:

וז"ל הרמב"ם בא להוסיף ראיה דלא כהרב"י:

הואיל ומקצת ב"א סוחטים כו' הרי דנתן טעם הואיל ומקצת ב"א סוחטים ובזה סגי ואפי' אינו אתרא וכ"כ הרי"ף. אין רצונו שכ' כמ"ש הרמב"ם הואיל ומקצת ב"א דזה ליתא דלא הוזכר בזה כלל ברי"ף אלא ר"ל דגם הרי"ף כ"כ דבפגעין מותר לסחטן אפי' שלא למתק דלא כדעת רש"י. ולפ"ד הרב"י ע"כ צ"ל דגם הרי"ף פסק כר"פ א"כ למה הביא הרי"ף דברי ר"ח והטעם משום דאחשבינהו ע"ש (וראיה זו יש קצת לפקפק דהרי"ף כתב כן לדחות דברי האומרים דרמונים אפי' יצאו מעצמן אסורים וזה דחה דברייתא מיירי מסחיט' לכתחלה מדיהיב טעמא כדר"ח דאמר כו' ה"נ כיון דאחשבינהו ה"ל משקה ש"מ דאסחיטה קאי דלא מצי למימר אחשבינהו אלא היכי דסחטן עכ"ל הרי"ף א"כ י"ל ניהו דהרי"ף פסק כר"פ מ"מ הביא ראיה מתי' א' כדר"ח דלדידי' ע"כ מיירי מסחיטה לכתחל' ובזה לא מצינו שחולק ר"פ) תדע דאל"כ למה אמר' הבריי' ושל בית מנשי' כו' דבר זה צ"ב דהא גם לפירש"י ותוס' וכן לתי' הרב"י מודה דלתי' א' דמשני כדר"ח צ"ל כפירש"י ותו' וגם לדידי' א"ש מה דאמרה הבריי' של בית מנשיא ר"ל כיון דחזי' דמקצת ב"א סוחטים אותן לכן אפי' למתק אסור שמא יסחוט למשקה קצת יש לדחוק דמביא ראיה דסברת ר"ח לחוד לא מהני לאסור מה שאסרה הבריית' וגם לדעת התוס' ג"כ צ"ל כן אלא שהם מפרשים לשיטתייהו ומ"א מפרש לפי שיטתו דהשתא י"ל פשוט דאיצטריך לדבית מנשיא דטעמא דאחשבינהו גרידא לא מהני וא"כ בהאי תרדין שסחטן צ"ל ג"כ דיש מקצת בני אדם שסוחטים אותן אבל הב"ח כ' ג"כ כדברי מ"א וכ' דשאני תרדין דיש בו איסור תורה לכן סגי בחשבינהו לחוד אבל סחיט' רמוני' דאין בו רק איסור דרבנן דהא מתורה אינו חייב כ"א על דריכת זיתים וענבים לכן לא סגי סברת אחשבינהו ובעי ג"כ שמקצת ב"א סוחטין אותן:

ואפי' אינן עיר שלמה. דלא כהרב"י דבעי דוקא עיר שלמה וכ"ש דלא כרמ"א שאינו אוסר כ"א באותו מקום אלא אם רק מקצת ב"א סוחטים אסור לכל העולם:

ודוקא בענין שאם כו' הוא מדברי תו' דף צ"ב הנ"ל ואע"ג דהשתא אין הכרח די"ל בפירו' כיון דאיכא לצרף בהו סברת אחשבינהו עדיף מההיא דהוצל וכן קוצים דלא שייך סברת אחשבינהו אבל הכא משום דאחשבינהו סגי אם מקצת בני אדם סוחטים ואין צורך שאם היה לכל העולם כו' מ"מ הדין עם מ"א דהא לדעת תרצן א' דמשני מ"ד אקוצים ולא אסיק סברת אחשבינהו ע"כ צ"ל דכוונתו דגם ברמוני' בעי' דומיא דקוצים דאם הי' לכל העולם הרבה רמוני' היו סוחטי' כדמוכח מהאי דהוצל ואע"ג דמסיק משום דאחשבינהו וע"כ הפי' כמ"ש מ"א בצירף הואיל וקצת ב"א סוחטים ומסתמא נשאר בסברא ראשונ' דהאי דמקצת סוחטי' בעי נמי אם הי' לכל העולם רמוני' מרובי' כו' דהא לא חידש בזה דבר אלא לתרצן א' הוי סגי בזה לחוד דמקצת ב"א סוחטי' עד דדחי ערבי' אתר' ולתרצן הב' זה לחוד ל"מ אלא בצירוף אחשבינהו ואז דינו כאלו הוא אתרא אבל אם היה לכל העולם רמונים מרובים ואעפ"כ לא היו סוחטים ל"מ אפי' מקום א' שסחטן דהא ערבי' אתרא ואפ"ה בעי' דוקא שאם הי' לכל העולם גמלים כו':

שקורין בערניס ולענין תפוחים עיין בט"ז ס"ק ה':

וכ' הר"ש כו' לקיים זונין מפני שהוא מאכל יונים כו' אסור לקיימן ר"ל בכרם:

וא"כ ה"ה כאן אע"ג דלדעת מ"א אם רק מקצת ב"א סוחטים אסור אפי' אין מוליכין פירות אלו או המשקין למקום אחר היינו דוקא כמו שהתנה מ"א לעיל אם הי' לכל אדם אותם מין פירות מרובים היו ג"כ סוחטי' כנ"ל ואם הי' מוליכי' אותו מין ממקום למקום אע"ג שאם ה"ל הרבה מ"מ לא היו סוחטים אפ"ה אסור כמ"ש הר"ש גבי זונין ולא התנה דבעינן שאם היו לכל העולם זונים מרובים היו זורעין זונין אדרבא עינינו הרואות ההיפך דאפי' במקום שי"ל זונין הרבה אין זורעים זונין דלא כמ"ש בספר ת"ש ע"ש:

והב"ח כ' כו' וכ"כ סמ"ק. והוא שיטת רש"י ותוס' דלעיל כנ"ל:

(ב) (ס"ק ב) מותר כו' ואע"ג דאסור כו' אלא כשהוא גונח דהותר במקום צער:

(ד) (ס"ק ד') וי"א אפי' בש"ד מדכתב רמ"א לדעה קמייתא מותר כו' הענבים כ"ש בשאר דברים כו' משמע דבשאר דברים יש להקל יותר מבענבים. וס"ד מ"ש רמ"א ויש אוסרים כו' מענבים ר"ל דוקא ענבים אבל שאר דברים דקילי מודים דשרי לזה כ' מ"א דליתא דכן הוא להדיא שם בהג"מ דהם היש אוסרים ורמ"א צ"ל דלא דק בלשונו:

וב"ח כ' בשם רש"ל כו' ומ"מ מדברי רמ"א משמע דבשאר דברים קילי מדכ' לדעה א' מותר למצוץ ענבים כו' וכ"ש שאר דברי' כנ"ל:

וכ"כ רש"י גבי שלקות כו' דמה"ט למ"ד אפי' סחטן למימיהן פטור אבל חיובא ליכא לפי שאין המשק' גדל בתוכן ואסור משום גזרה אטו ענבי'. וכ"מ בכתובות דף ס' דהותר לגונח לינק מן הבהמה משום דהוי מפרק לאחר יד ובמקום צערא ל"ג וכ' רש"י דה"ט דהוי מפרק כלא"י לפי שאין דרך לינק כה"ג א"כ משמע מה שהוא דרך לעשות כן גרע ואיך התיר רש"ל למצוץ ענבים משום דכן דרך אכילתן אדרבא מהאי טעמא ראוי לאסור. ואפשר כיון דדרך אכילתן כו' דוקא מה שהוא דרך לצורך משקה אסור אבל מה שדרך אכילתו כך אדרבא קיל יותר:

(ה) (ס"ק ה) מתבטל כו' שלא הי' עליו שם יין ולכן אינו חשיב כ"כ לאסור משום דשיל"מ:

כ' הב"ת דמותר כו' וט"ז בס"ק ג' חולק עליו:

(ז) (ס"ק ז) ואינו ראוי כו' ולכן כ' רמ"א כו' דאין שיעור בזה בגדלות או בזמן דאין אנו בקיאי' בזה אלא תלה הדבר כ"ז שא"ר לאכילה ולא בקריאת שם בוסר והא דאסור משום דהוי כבורר כו' אע"ג דע"כ גם הבוסר מיקרי אוכל דהא מה"ט מבואר סי' ר"ב דעל הבוסר מברכים בפה"א ואם לא היה אוכל לא היו מברכים עליו או לכל היותר שהכל אלא שאין מברכים ב"פ העץ כיון דעדיין לא הוי גמר פרי מ"מ לענין ברירה מיקרי פסולת לגבי אוכל:כ' הע"ש כו' בסי' שיט. כיון דטעם האיסור משום בורר ובסי' שי"ט מבואר דביד מותר לצורך אותה סעודה. וכ"כ הש"ג על מ"ש הר"ן בשם הרשב"א להתיר לחתוך ירק דק דק לאכלו לאלתר אע"ג דכה"ג אסור משום טוחן מ"מ לאכלו לאלתר מותר כמו שהותר ברירה לצורך אותה סעודה והקשה עליו ש"ג וכי הותרה מלאכה אם יש בו צורך לאלתר וברירה שאני דדרך אכילה בכך ולא הוי בורר וכמ"ש מ"א:

וכן הטעם במחתך כו' ר"ל דקי"ל כרשב"א שהביא הר"ן ולענין קושי' ש"ג הנ"ל לזה כ' מ"א דגם בטוחן י"ל כן דכה"ג לא מקרי טוחן וכ"כ הרב"י שם לפי שדרך סלקא לחתכו דק דק בשעת בשולו כו' שרי שלא אסרו על האדם לאכול מאכלו בחתיכות גדולות או קטנות:

תדע דהא כ' הר"ן כו' אטו יהי' מותר כדי לאכול לאלתר דהא לא הותר לינק בפיו מן הבהמה כ"א גונח משום צער ובודאי מה שיונק בפיו לא גרע מסוחט לתוך אוכל וא"א דסוחט לאכול מיד מותר לתוך אוכל ולית ביה משום ברירה ה"ה דה"ל להתיר לינק בפיו מהבהמה דהא אכלו מיד ואפי' שלא במקום צער ה"ל להתיר אולם הט"ז הסכים עם הע"ש ע"ש:

(ח) (ס"ק ח) לימוני"ס כו' אפי' נוהגים לסוחטן תוך מים כו' דכה"ג אסור בכבשי' ושלקות דדוקא לתוך אוכל שרי אבל לא לתוך משקה וכמ"ש מ"א ס"ק י' מ"מ בלימוני"ס שרי כיון שאין דרך כו':

(ט) (ס"ק ט') כבשים כו' ול"ד לזתים וענבים דאפי' יצאו מעצמן אסורים והכא מתיר לסחוט לכתחלה:

ואם למימיהן אסור אע"ג דשאר כו' כצ"ל. דהיה שם משקה עליו מקודם לכן חמיר משאר פירות מ"מ אין בו רק איסור דרבנן אבל זיתים וענבים יש בהן איסור תורה כיון דרוב העולם סוחטים אותן והמשקה גדל בהן והתוס' כ' ה"ט דמן התורה אינו חייב כ"א על דריכת זיתים וענבים כמ"ש מ"א ר"ס זה:

(יב) (ס"ק יב) דג כו' וכן שלקות רש"י ר"ל דרש"י כ"כ לשניהם דהיינו לדג ושלקות חד טעמא דלאו משקה הוא אלא אוכל:

ורי"ו כ' כו' וצ"ע ליישב דבריו אין קושייתו על רי"ו מדברי רש"י אלא מדברי הש"ס דגם הש"ס שם דף קמ"ה ע"א מדמה דג לשלקות ע"ש:

(יג) (ס"ק יג) נותן כו' שמא יסחט פירות כו' לפי שהברד ושלג למימיהן הן עומדים עכ"ל הר"ן. וכיון שנתערב במים ל"ג אע"ג דבס"ק י' אוסר לתוך משקין צ"ל דברד ושלג עדיפא:

(טו) (ס"ק טו) לשבר כו' נ"ל דבנהר או באר אסור. ר"ל לפ"ד המרדכי דתלה ההיתר והביא ראיה משבירת חביות כמ"ש סי' שיד ושם סעיף ו'. ושם הטעם משום דאין בנין וסתירה בכלים לכן נהר ובאר דמחוברים לקרקע יש בו איסור סתירה וכמ"ש סי' שי"ד וה"ה מקוה וה"ה כלי המחזיק ארבעים סאה יצא מתורת כלי ואסור כמ"ש ר"ס שי"ד אבל בס' ת"ש חולק והביא ראיה מדברי הר"ן שכ' שמותר להניח שלג וברד נגד החום או מדורה להפשיר דהני גם בעודן קרושין שם משקה עליהן עכ"ל א"כ אין עליהן דין מחובר כלל גם מתשו' שב יעקב הביא ראיה וכתב שכן נוהגין הטובלין בשבת בימות החורף ומדברי מרדכי לא משמע כן דהא לא נתן טעם שאפי' כשהן קרושים שם משקין עליהן ול"ש בזה סתירה ומאי הוצרך לראיה משובר חביות א"ו דס"ל דיש בו משום סתירה רק הואיל דבכלי אין בו סתירה מותר:

(טז) (ס"ק טז) שלא יהא כו' ולפמ"ש ס"ט שרי ר"ל הרב"י לשיטתיה דס"ל בסעיף ט' דלרסק בידים אפי' לתוך מים אסור אבל לפמ"ש מ"א שם ס"ק י"ג בשם רמב"ן דלתוך מים אפי' לרסק בידים שרי וה"ה הכא דהא מתערב עם מי הנטילה:

(יז) (ס"ק יז) היה נזהר כו' ול"ד כו' לתוך המים והא גם כאן מתערב עם השתן. והכא איהו קעביד מעשה ולרסק בידים גם בסעיף ט' אסור וא"כ לדעת הרמב"ן שהביא מ"א ס"ג יג דאפי' לרסק בידים שרי לתוך המים גם כאן מותר. ומ"ש מ"א רס"ק זה בשם הטור כי ע"י השתן ודאי נימוח הם דברי הרא"ש לדחות ראיית מהר"ם שהתיר כמו דמותר לדרוס השלג ברגליו ועל זה כתב הרא"ש דאינו דומה לדריסה דע"י השתן ודאי נימוח משא"כ ע"י הדריסה ועמ"ש ט"ז ס"ק י"א בשם מהרש"ל ומ"ש עליו:

(יח) (ס"ק יח) משום כו' עמ"ש סי' שי"ט דבמים איכא משום מלבן א"כ היכי דאיכא פ"ר אפי' מיוחד לכך וגם המים הנסחטים הולכים לאיבוד אסור ובשאר משקין דליכא משום מלבן אלא משום מפרק דהוי תולדה דדש אי המשקין הנסחטים הולכים לאיבוד הוא מחלוקת הפוסקים שהביא מ"א סקכ"ג:

(יט) (סק"יט) גזירה כו' ועוד כו' אספוג והא דבר שאינו מתכוין הוא כצ"ל. והא דתנן דף קמג מטלטלין שער של אופנים מפני שהיא מאכל בהמה ספוג אם יש לו בית אחיזה מקנחים בו ואם לאו אין מקנחים בו ופריך הש"ס רישא דמתיר טלטול שער ש"א ע"כ כר"ש אתיא דל"ל מוקצה דאי לר"י הוי מוקצה דהוי כבהמה שמתה בשבת דהוי מוקצה כיון דאתמול לא היתה עומדת לכלבים וה"ה שער של אפונים כיון דאתמול היו מחוברים לאכול לא היה עומדים לבהמה וסיפא דאוסר ספוג שאין לו בית אחיזה ע"כ כר"י דלר"ש ה"ל להתיר דהא הסחיטה הוי דבר שאינו מתכוין ושרי לר"ש ומשני לעולם ר"ש ואפ"ה ספוג שאין לו בית אחיזה אסור דהוי פ"ר ומודה ר"ש. אבל הראב"ד כו' אבל כשאין לו ב"א אסור דאז אין עליו שם כלי:

(כ) (ס"ק כ) פ"ר כו' כתב הרא"ש כו' מ"מ בשאר אסורים מודה דאסור דדוקא בשבת מותר משום דבשבת בעינן מלאכת מחשבת ולכן היכי דלא ניחא ליה לא הוי מלאכת מחשבת משא"כ בשאר אסורים. מדפריך בזבחים דצ"א ע"ב אהא דאמר שמואל המתנדב יין מזלפו ע"ג האש של המערכה שע"ג המזבח ופריך והא כתיב לא תכבה וע"י הזילוף מכבה. ומשני כיבוי במקצת לא שמיה כיבוי א"נ כיבוי דמצוה שאני ופריך והתניא יין כדברי רבי עקיבא. לספלים כו' עוד תניא יין מנסך לספלים או אינו אלא לאישים ת"ל לא יכבה. ומשני ל"ק הא ר"י דס"ל דבר שאינו מתכוין אסור הא ר"ש דס"ל דבר שא"מ מותר והשתא דייק הרא"ש מהמקשן הראשון דפריך והא מכבה וכי לא אסיק דהוי דבר שאינו מתכוין ואי דאכתי אסור דהוי פ"ר. מ"מ הא הוי פ"ר דלא ניחא ליה א"ו דבשאר אסורים אפי' פ"ר דלא ניחא לי' אסור. דהא מסקי' דלר"ש שרי דהוי דבר שא"מ וע"כ צ"ל דגם בשאר אסורים ופ"ר דלא ניחא לי' מותר. וגם בפ' הבונה מייתי הרא"ש ראיה מזה כו' היינו למסקנת הש"ס דמוקי לה כר"ש דדבר שא"מ מותר ואע"ג דהוי פ"ר אע"כ כמ"ש הערוך דהיכא דלא ניחא ליה שרי הרי דאפי' בשאר אסורים ע"כ ס"ל להערוך דשרי דהא מייתי ראיה משאר אסורים. ע"ש מה שתירץ וכ' שני תירוצים והתירוץ אשר נראה לו עיקר הוא דמדברי המתרץ לק"מ להרא"ש דכונת המתרץ הא ר"ש דנשאר בתירץ הראשון דהוי כיבוי במקצת או כיבוי דמצוה אלא דהיתר זה גרידא ל"מ אלא בצירוף דר"ש ס"ל דבר שא"מ מותר ואע"ג דהוי פ"ר מ"מ לא ניחא ליה ואע"ג דבשאר אסורים אפי' לא ניחא ליה אסור מ"מ קליש אסורא ומהני סברת כיבוי במקצת או כיבוי דמצוה להתיר משא"כ לר"י דס"ל דבר שאינו מתכוין אסור סברת כיבוי במקצת או כיבוי דמצוה גרידא ל"מ להתיר אבל המקשן דלא אסיק אדעתי' כיבוי במקצת או כיבוי דמצו' שאני פריך והא מכבה אע"ג דודאי אסיק אדעתיה די"ל דשמואל כר"ש ס"ל דדבר שאינו מתכוין מותר אע"כ דהוי קשיא לי' דהוי פ"ר ואע"ג דלא ניחא לי' מ"מ בשאר אסורים אסור אלא בצירוף סברת כיבוי במקצת או כיבוי דמצוה וזה אכתי לא אסיק אדעתיה עכת"ד. ולענ"ד לא תירץ כלום דהא הרא"ש מייתי ראיה כו' דבשבת מותר פ"ר דלא ניחא לי' מדברי המתרץ כנ"ל ולפ"ד הבה"ז אדרבא משמע שם דאסור אלא בצירוף סבר' כיבוי במקצת או כיבוי דמצוה א"ו דלא ס"ל כהבה"ז ולא ס"ל לחלק בפ' הבונה בין שבת לשאר אסורים והדרא ק"ל. כמ"ש הרמב"ם כו' וכדמוכח במנחות ר"ל דהרא"ש בא להוכיח דהערוך מוד' בשאר אסורי' אין בנין ראייתו ע"ד הרמב"ם כי מאן לימא לן דהרמב"ם ס"ל כהערוך או הערוך ס"ל כהרמב"ם לכן כ' מ"א דדברי הרמב"ם דפסק דלא כשמואל מוכרחי' בגמ' במנחות וא"כ ודאי גם הערוך ס"ל בזה כהרמב"ם דלא קיימא לן כשמואל והראיה ממנחות כ' הכ"מ שם ס"פ ט"ז ממע"ק דסתם משנה במנחות דף עד ע"ב דתנן בזה יפה כח המזבח כו' מפקא מדשמואל וכדאי' בש"ס שם. ולכן שפיר מייתי ראי' מהמקשן דהא אנן קי"ל כהמקשן והא דאייתי ראיה בפ' הבונה ממסקנת הש"ס אע"ג דלא קי"ל כוותיה צ"ל דנודע דראוי למעט במחלוקת בין האמוראים וכיון דחזי' לשמואל דאפי' בשאר אסורים ס"ל פ"ר דלא ניחא ליה מותר ניהו דלא קיי"ל כותיה בשאר אסורים כדמוכח סתם משנה במנחות הנ"ל מ"מ למעט במחלוקת י"ל דעכ"פ בשבת גם המשנה מודה משום דבעי' מלאכת מחשבת ולדעת הפוסקים ר"ל החולקי' על הערוך וכמו שכתב הרא"ש בפ' הבונה דיש לדחו' ראייתו מהאי דשמואל די"ל דשם ליכא פ"ר דאפשר לזלף בטפין קטנים שאינו מכבה ואפי' מזלף בטפין גדולין תו לא הוי פ"ר וכ"כ רש"י בזבחים:

צ"ל כמ"ש הכ"מ ר"ל הא דסתמה המשנ' במנחות דלא כשמואל והא קיי"ל דבר שא"מ מותר כר"ש וכ' הכ"מ הטעם דהמשנה סתמה כר"ע דברייתא ואין טעמו של ר"ע משום איסור כיבוי אלא כך היה קבלה בידו דצריך לזלפו לספלים וכן ברייתא א' דקתני הטעם משום לא תכבה אין זה עיקר הטעם אלא קבלה היתה בידם ולכן בברייתא דר"ע לא הוזכר טעם דכתיב לא תכבה:

(כא) (ס"ק כא) דפ"ר כו' אבל חיובא ליכא וכ"מ מתוספ' שבת דף ק"ג ע"א דאי' התולש עולשין אם תלשן לאכילה שיעורו כגרוגרות אם לייפות הקרקע חייב בכל שהוא ופריך למה לקטן לאכילה בעי' כגרוגרות והא ממילא מיפה הקרקע דשעורו בכ"ש ואף ע"ג דאינו מתכוין מ"מ הוי פ"ר ומשני דעביד בארעא דחברי'. ומזה הביא הערוך ראיה לדבריו דמה בכך שהיא בארעא דחברי' מ"מ הוי פ"ר אלא משום דבארעא דחברי' לא ניחא ליה ושרי והתו' דחה ניהו דמוכח דפ"ר דלא ניחא ליה ליכא חיוב אבל מ"מ אסורא איכא וברייתא לענין חיוב מיירי ובהא בארעא דחברי' דלא ניחא ליה ליכא חיוב עכת"ד הרי מוכח דאפי' להחולקים על הערוך מ"מ ליכא חיוב:

(כב) (ס"ק כב) אספוג כו' וס"ל כו' בשם הראב"ד. דלרש"י ורמב"ם דטעם ההיתר בי"ל בית אחיז' דאז אפשר בלי סחיטה לא שייך כאן דהא כאן אפי' הברזא ארוכה מ"מ וודאי סוחט:

דבשלמא בספוג דהסחיטה נעשה בידו ע"י אחיזתו בספוג וכיון די"ל ב"א ואינו נוגע בספוג לא יבוא לידי סחיטה משא"כ דהסחיטה היא ע"י שתוחבו בחביות ומאי מהני במה שאינו אוחז בפקק מ"מ סוחט ע"י תחיבת הפקק בחביות ועל כרחך צ"ל כהראב"ד כיון דיש לו ב"א שם כלי עליה והוי כמריק מכלי ואפי' סוחט ל"ל בה וה"ה הכא וא"כ צ"ל מה שכתב הרב"י ולפי שאין טענה זו חזקה אין הפי' כמו שכתב הט"ז דוודאי סוחט דהא לראב"ד אפי' וודאי סוחט שרי. אלא צ"ל מה"ט אין טענה זו חזקה די"ל דהברזא לא מיקרי בית יד או לא רצה לסמוך על הראב"ד נגד רש"י ורמב"ם:

(כג) (ס"ק כג) שלא כו' והר"ן כו' דמ"מ אסור מדרבנן מ"מ אם אינו מניח כלי תחתיו יש להקל דאיכא ג' צדדי להתיר. א' דעת המ"מ והעומדים בשטתו. דבלא"ה כה"ג אפי' איסור דרבנן ליכא. גם להר"ן דמ"מ אסור מדרבנן יש סברא ב' לסמוך על הערוך כיון דאין כלי (וגם הוא בדופן דלמעלה בחביות אין המשקין הולכים לאיבוד וניחא ליה כ"כ הערוך) תחתיו והמים הולכים לאיבוד הוי פ"ר דלא ניחא ליה. ועוד סברא ג' דיש לסמוך על הראב"ד והוי כספוג שי"ל ב"א דאפי' סוחט שרי דהוי כמריק מכלי:

הסוחט השער כו' ומה"ט כתב בס"ח שם דהטובל בשבת יזהר שלא יסחוט שערו לנגבם כתב ע"ז בס' ת"ש וז"ל ולפ"ז גם אחר השתי' יש לזהר שלא יסחוט שער שעל שפמו ולא דמי לקינוח האף דשרי. משום כבוד הבריות (ר"ל דוחה איסור דרבנן) ואין נזהרים בכך ויש לסמוך על הרשב"א עכ"ל ולענ"ד לא ידעתי למה הקינוח אחר השתיה אפי' סוחט לא יהיה בו משום כ"ה וכי גרע מבשר שבין השני' דהתירו משום כ"ה לקצוץ בקיסם כמ"ש סי' שכ"ב ע"ש במ"א דלפעמים נראה הבשר שבין השני' בחוץ וגנאי הוא לו וכן השפה כשהיא לחה נראה לו גנאי ואפשר דיש לחלק:

כתב הרמב"ם שתי כו' ומחזיר הפקק כו' כתב הרב"י הטעם וז"ל כשמחזיר הפקק למקומו אין לחוש שידחק הפקק בנקב דאדרבא מחזירו בענין שלא ימלא כל הנקב דא"כ תפסק השקתן והיינו דקתני שהדי דעתו שיצאו המים עכ"ל:

ולפ"ז ע"כ אין הפי' במ"ש שתי מטהרות (היינו שני מקואות) כו' שא' הוא מים כשרי' והשני מים שאובין וע"י שמשיקין זה עם זה הוכשרו גם השאובין דאם כן מה זה שכתב הרב"י דאדרבה כו' דא"כ תפסק השקתן הא קיי"ל ביורה דעה סי' ר"א סעיף נ"ב. ולאחר שנתערב הפסול עם הכשר אפי' רגע אחת נשאר לעולם בהכשרו אפי' נסתם הנקב אחר כך (חוץ מרי"ו שהביא ש"כ שם שכתב שנסתפקו בזה) אע"כ מיירי ששני המטהרות הם מים כשרים אלא שאין בכ"א לבדו כשיעור ועל ידי חבורן הם כשיעור וכהאי גוונא קיי"ל שם בי"ד דצריך הנקב קיים ולא יוסתם דאם נסתם חוזר לפסולו. וכה"ג א"ש דברי הרב"י ואף על גב דבעי' שיהיה הנקב רחב כשפופרת הנוד. ודוחק לומר אע"ג שסותמו נשאר נקב רחב כ"כ ואפשר כיון דכה"ג מצטרפי' נקבים הרבה לשפופרת הנוד כדאי' שם בי"ד א"כ כשאינו סותם ומהדק הסתימה ונשאר אויר בכל צד יצטרף האויר לשפופרת הנוד:

אבל אין פוקקים את הביב כדי שירדו כו' ר"ל שאותו הביב עשוי להביא מים מן המעין לתוך הבור. ועתה כשניקב הביב יוצאים המים מן הביב למקום אחר דרך הנקב ואין יורדי' לבור לכך סותם הנקב כדי שירדו המים לבור:

וכתב הראב"ד כו' משמע שם דאפי' אינו שרוי במים אסור והוא דהראב"ד השיג על מה שנתן הרמב"ם טעם שמא יסחוט כו' שרוי במים וז"ל לא כוון יפה לטעם התוספ' אלא מפני שהוא מקפיד כו' ואם גם להראב"ד הטעם משום סחיטה ובשרוי במים דוקא במה השיג על הרמב"ם א"ו לראב"ד אפי' אינו שרוי במים אסו' הטעם אפשר דהוי כמתקן כמ"ש לעיל סי' שי"ד סעיף י"א:

אסור ליתן כו' ואם היה היין יוצא כו' אסור לסוחטו וכ' מ"א משו' דמחזי כמתקן:

(כד) (ס"ק כד) צריך כו' לכן אין להקל ועיין בס' א"ר היכי דלא אפשר:

(כה) (ס"ק כה) שלא יגע כו' ול"ד בסי' ש"ג דאשה אסורה לצבוע פני':

אבל צבע שאינו מתקיים כו' פטור כו' עסי' ש"מ דמ"מ אסור מדרבנן:

אבל הראב"ד כו' ר"ל דוקא שנגמר מלאכת הצביעה כגון שצובע הבגד או שרצונו שיהיה המים עצמם צבועים אבל צביעת מים הללו אינן לצורך עצמם כ"א לצבוע באותן המים דבר אחר א"כ עדיין לא נגמר הצביעה עד שיצבע בו אותו דבר אחר לכן פטור:

ונתינת דיו כו' ר"ל דלא תיקשי מהא דתנן ספ"ק דשבת בית שמאי אומרים אין נותנים דיו וסממני' אלא כדי שישורו מבע"י וס"ל לרמב"ם הטעם משום איסור צביעה שהמים נצבעים ע"י הדיו וסממנים ולהראב"ד צ"ל הטעם משום איסור לישה:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.