מחצית השקל/אורח חיים/שכא

מחצית השקל ‏ אורח חיים שכא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

(ב) (ס"ק ב) ומולל מפרך השרביטים כו' ואע"ג דכתב רמ"א בסי' שי"ט סעיף ו' דטוב להחמיר שלא להתיר כ"א לרכך מכל מקום כאן בפואה דיש עוד סברא להקל דהיינו דעת הרז"ה דמחלק בין תבואה לפואה דאע"ג בתבואה אסור למלול אבל בפואה שרי לכן סמך רמ"א על עיקר הדין ולא הגיה כאן ע"ד המחבר להתיר בפואה אפי' למלול וכ"כ בס' ת"ש:

(ד) (ס"ק ד) מעט כו' משמע דלצורך סעודה אחרת אפי' מעט אסור אפי' נותן שמן אסור כן נ"ל וכ"מ סעיף ה' וכתב בס' ת"ש וז"ל והיינו כשנותן שמן אח"כ דזה לא מהני כיון דכבר עביד אסורא כו' קודם נתינת השמן כו' אבל אם נותן שמן קודם נתינת המלח או המים שרי דהא לר' יוסי אין חילוק בין רב למעט ואפ"ה שרי לדידיה כשנותן שמן תחלה ומיניה נלמד דגם לרבנן שרי כה"ג גם בהרבה וכ"כ בהגמ"י להדיא כו' עכ"ל והא דתנן דף ק"ח אין עושים מי מלח מרובים (אפי' דעתו ליתן לתוך התבשיל כיון שמרובים דרכן ליתן לתוך כבשים אסור מפני שנראה ככובש כבשים) אבל מותר לעשות מי מלח מעוטים ונותן לתוך התבשיל ר' יוסי אומר בין מרובים ובין מעוטים אסורים אא"כ נותן שמן ומלח או שמן ומים תחלה וקי"ל כרבנן והנה כוונת מ"א פה לאסור לצורך סעודה אחרת אפי' מעוטים אפי' נותן שמן ולפי הבנות ס' ת"ש ר"ל שאח"כ נותן שמן אבל אם נותן שמן תחלה מותר ואייתו ראיה דבנותן שמן תחילה אפי' מרובים מותר מדברי ר' יוסי וצ"ל דס"ל דכמו דמהני נתינת שמן תחלה אפי' במרובים ה"נ דמהני להתיר אפי' לצורך סעודה אחרת אבל לענ"ד אינו כן דאי כוונות מ"א במ"ש משמע דלצורך סעודה אחרת אסור אפילו נותן שמן דנותן השמן לבסוף פשיטא דאסור וזהו הילמי דהיינו מי מלח שהוזכר בש"ס דאסור וגם מה שסיים מ"א כן נ"ל משמע מסברא דנפשיה כתב כן והוא מלתא דפשיטא גם מה צריך לזה ראיה מסעיף ה' גם אין ראיה משם לכן נלעל"ד דיש ט"ס במ"א וכצ"ל משמע דלצורך סעודה אחרת אסור אפי' נותן שמן תחלה והשתא טובא קמ"ל אע"ג דכה"ג אפי' לר"י שרי וה"ה לרבנן מותר אפי' מרובים כמ"ש ספר ת"ש כנ"ל מ"מ מסעודה לסעודה אפי' מועטים אסור וע"ז מייתי ראיה מסעיף ה' דאוסר למלוח ביצה מבושלת להניחה אע"ג דבביצה ליכא משום כובש כבשים וגם לא הוי כמעבד כמו שכתב מ"א בסעיף קטן ה' ולכן מותר לאותה סעודה אפי' הכי לצורך סעודה אחרת אסור ועיין שם הטעם אם כן ה"ה בנותן שמן תחלה אע"ג דעל ידי זה שוב אינו נראה ככובש כבשים או כמעבד מ"מ מסעודה לסעודה אסור ומ"ש ת"ש ראיה מהגמ"י היינו דוקא להתיר אפי' מרובים אבל לסעודה אחרת לא שמענו ועיין במגן אברהם סק"ז שהביא אותה הגמ"י ושם יתבאר. ועסי' שי"ט ס"א מהו נקרא אותה סעודה:

(ה) (ס"ק ה) ביצים כו' וכ"ה בת"ה כו' על דגים בי"ט ר"ל דרצה לאסור בדגים המלוחים בי"ט אם נתקרעו מעי"ט הואיל והמלח משביח אותן ואייתי ראיה מר"נ וכאשר יתבאר משמע דאי לא היתה המליחה משביחן הי' מותר:

כ"מ בגמרא גבי צנון כו' דאמרי' דק"ח תניא ר"י ב"ח אין מולחין צנון בשבת א"ר נחמן מריש הוי מלחנא פוגלא (היינו צנון) אמינא מפסידנא ליה דצנון חורפי' מעליא לי' וע"י המליח' פג חורפי' כיון דשמענא דבמערב' מלחי כשרי כשרי (דהיינו תלי תלין הרבה) אלמא משבח ליה ממלח לא ממליחנא אבל מטבילנא הרי דלפי מאי דס"ד דמפסיד ע"י המליחה היה מתיר מליחת הצנון ע"כ היכי דמפסיד ל"ל דהוי ככובש כבשים או כמעבד ואע"ג דמ"א מתיר אפי' היכי דלא מפסיד אלא שאינו מתקן מ"מ מסברא ראוי לו' היכי דאינו מתקן לא הוי ככובש כבשים או מעבד דבהו מתקן אלא דס"ד דמ"מ ראוי לאסור משום לא פלוג לזה אייתי ראיה דהא ר"נ הוי ס"ד להתיר היכי דמפסיד וע"כ לא אסרי' משום לא פלוג א"כ ממילא היכי דאינו מתקן אינו אסור משום לא פלוג ודין מליחת דגים בי"ט יתבאר לקמן סי' ת"ק ס"ק י"א:

(ו) (ס"ק ו) יש מ"ש כו' וא' מהגדולים הורה כו' ר"ל קולא יותר ממ"ש פה בש"ע אבל בע"א שרי וסיים בת"ה לפי דעתו בדרך טיבול בכל ענין שרי ר"ל דהת"ה לא התיר כ"א כמ"ש בש"ע לטבל א' א' אבל אותו הגדול התיר אפי' לטבל הרבה חתיכות בפעם א' ולא אסור כ"א לפזר עליהם מלח דאין להקל אלא לטבל ר"ל א' א' וגם לדעת הת"ה אפי' טובל א' א' ומניחן לפניו צ"ל שכ"א לא יהיה נוגע בחברו אלא צ"ל נפרדים זה מזה וכ"כ הב"ח לדעת ת"ה אך לדעת הגדול ההוא אפי' נוגעים זה לזה שרי:

שכובש כבשים וטעם זה נתן הרמב"ם ואף בשנים יש להחמיר דהב"ח הקשה דברי רש"י אהדדי שפיר' אהא דתניא ר"י ב"ח אין מולחי' צנון בשבת אין מולחים ג' או ד' חתיכות יחד כו' משמע אבל שני' מותר ובדברי ר"נ פי' ממלח לא מלחנא שתים יחד טבולי בשעת אכילה מטבילנא ואכילנא הרי דפי' דלר"נ שתים יחד אסור לכן כתב דמשמע לרש"י לשון ר"נ שאמר מטבילנא דהיינו א' א' ואוכל מיד וא"א דכן הוא מצד הדין דשתים אסור ע"כ כן פי' ברייתא דר"י ב"ח וע"כ ר"נ היתרא אתי לאשמעינן דא' לבד מותר ולאוכלה מיד וא"כ תיקשי פשיטא דמותר א' לבד דהא א"א לאכול צנון בלי מלח אע"כ דשתים מן הדין מותר ואתי ר"נ לאשמעי' חומרא שהחמיר על עצמו ולא מלח אפי' שתי' יחד רק א' לבד:

עיין בש"ג כו' ט"ז בס"ק א' כ' דאם נותן השמן מיד אחר שמלחו על השלאטי"ן מותר כיון דאין מניחיס אותו להזיע לא דמי לעיבוד אבל כשמניחים השלאטי"ן וכן האיגרקי"ס במלח זמן מה עד שיזיע ואח"כ שופכים מי הזיעה ואח"כ נותנים עליו שמן וחומץ זה ודאי אסור ועיין מ"ש בדין אוגרקיס בסעיף קטן שאחר זה:

(ז) (סק"ז) להניחה משמע אפי' להניחה מסעודה כו' ר"ל לא מבעי' לצורך חול ודאי אסור אלא אפי' לצורך יו"ט כ"א מסעוד' לסעוד אסור דהא סתם וכ' להניחה משמע אפי' לבו ביום אסור:

אבל צנון כו' דהא בגמרא וכן בש"ע בסעיף ג' מחלק בין צנון וביצים דצנון אסור וביצה מותר והא ביצה אינה מותר כ"א לאותו סעודה ע"כ צ"ל צנון אפי' לאותו סעודה אסור:

דהא רגילים כו' ועוד דהמליחה כו' ר"ל בין לטעם הרמב"ם דהוי ככובש כבשים ובין לטעם רש"י דהוי כמעבד כיון דמתקן וכן בין לדברי הלבוש ובין לדברי מ"א בס"ק ה' גבי ביצים גבי אוגרקי"ס אסור:

ומותר כו' על נתחי העוף כו' ואח"כ נותן עליהם מים או יין וכ"כ בתוספות שבת דף ק"ח ע"א ד"ה אין עושין כו וז"ל ושרי לעשות מי מלח בשבת ליתן על עופות צלויים ואם נותן מלח על העופות ואח"כ נותן משקין עליהם שרי אפילו לר"י שהשמנונית ממתקת המלח כמו שמן עכ"ל וכ"כ התוספו' בעירובין דף י"ד ע"ב והוצרכו לטעם זה דהשמנונית ממתק כו' והוי כמו נותן שמן תחלה. משום דמיירי בעופות צלוים שהם יבשים ואפשר דבצלויים מועלת המליחה והיה ראוי לאסור לטעם רש"י לכן הוצרכו לטעם דהשמנונית ממתק ושרי אפי' לר"י ואם כן לדידן אפילו מרובים מותרים כנ"ל בס"ק ד' אבל בש"ע מיירי במבושל דבזה ל"ל כמ"ש התוספות דהא הבשר לח והוי כמו נותן מים ומלח תחלה דאסור ולכן הוצרך לטעם דמבושל אין המלח מועיל כמו בבצים:

עס"ס ת"ק דמשמע אפילו במקום הפסד אסור דהרב"י כתב בשם ש"ל וז"ל בשר חי או דג חי אסור למלחו בשבת כדי שלא יסריח דבשבת לא שייך לאערומי כמו ביום טוב דהא לא ניתן לצלות ולבשל בשבת עד כאן לשונו ובי"ט דהותר ע"י הערמה מבואר סי' ת"ק ס"ה דדוקא במקום פסידא א"כ מוכח בשבת דל"ש הערמה אסור אפי' במקום פסידא דהא לא ס"ד להתיר בשבת כ"א ע"י הערמה כמו בי"ט וא"כ לא הוי ס"ד להתיר בשבת יותר מבי"ט היינו דוקא במקום פסידא וכיון דמסיק בשבת ל"ש הערמה ע"כ אפי' במקום פסידא אסור. והתוס' והרא"ש בחולין כו' דתנן שם השוחט בשבת ובי"כ אע"פ שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה ודייק הש"ס קתני שבת דומיא דיה"כ מה יה"כ ביומו אסור באכילה ה"ה בשבת ביומו אסור וע"כ צ"ל דאתי' כר"י דא"ל מוקצה והוכיחו התו' והרא"ש מזה דע"כ מותר לאכול בשר חי בלי מליחה דה"ל דם אברים שלא פי' ומותר דאלת"ה מנ"ל דאתיא כר"י ת"ל בלא"ה א"א לאכלו בשבת דהא אסור למלחו בשבת וכ"כ הר"ן כו' כדאמרי' גבי פוגלא כו' וכ"ש דאיכא למיסר כו' דהא מתקן לי' ר"ל גבי פוגלא דתחלה ס"ד דר"נ להתיר המליחה דמפסיד ליה דמפיג חורפיה עד דשמע דבמערבא מלחי לי' וע"כ מתקן לי' הדר ביה ואסר המליחה. וניהו דהוכיח מעובדא דמערבא דהמלח מתקן הצנון מ"מ הלא מפיג החריפות ובזה מפסידו ע"כ צ"ל דהתיקון שנעשה בו רבה על ההפסד ולכן אסר המליח' כ"ש במליחת בשר דליכא הפסד כלל ואינו אלא מתקן דראוי לאסור וכ"ש אי אסרת כו'. ר"ל דהא גם הר"ן בא להוכיח דמותר לאכול בשר חי בלי מליחה דאל"כ בלי איסור מוקצה אי אפשר לאכלו בשבת דהא צריך מליחה ואי דימלחנו בשבת הא לפי אותו ס"ד דגם בשר חי אסור לאכול בלי מליחה ודאי אסורה המליחה בשבת דהשתא הוי מתקן גמור דהא בלי מליחה אי אפשר לאכלו לפי אותו ס"ד:

וצ"ע דבגמ' משמע דהלכה כרבא דבדף ע"ה ע"ב אמר רבה ב"ר הונא האי מאן דמלח בשרא חייב משום מעבד רבא אמר אין עיבוד באוכלים א"ר אשי אפי' רבה בר ר"ה לא אמר אלא היכי דבעי ליה להצניע לדרך כו' משמע דרבא פליג ואמר א"ע באוכלין אפי' כה"ג דבעי לי' לדרך ליכא חיובא וכיון דרבא הוא יותר בתרא מרבה בר"ה וכ"נ מסידור דברי הש"ס דהזכיר דברי רבא אחר רבה בר"ה וא"כ ראוי לפסוק כרבא דפטור ועמ"ש התי"ט פי"ד משנה ב' ומ"ש ע"ד בס' ת"ש:

ונ"ל דמותר כו' כמ"ש בי"ד ס"ס ס"ז כשחולטו בחומץ א"צ חליטה לדעת הטור אפי' רוצה לבשלו. ולדעת הר"ן וש"ע שם דוקא לאכלו חי או למלחו אח"ז ולבשלו מותר לחלטו בשבת בחומץ ולא אמרינן בזה דהוה כמעבד וא"ל א"כ מאי הוכיחו הפוסקים הנ"ל דמותר לאכול בשר חי בלי מליחה דלמא אפשר לאכלו ע"י חליטה בחומץ דשרי בשבת ז"א דהא גם מה שמותר לאכלו ע"י חליטה בחומץ לכל מר כדא"ל ג"כ הטעם דהוי דם אברים שלא פי' וא"כ גם בשר חי בלי חליטה ע"כ שרי אולם לא ידעתי לאיזה צורך כ' מ"א כן דהא כ' רמ"א שם בי"ד דהמנהג להחמיר שלא להחליט קודם מליחה וע"כ צ"ל דכתב מ"א כן לדעת המחבר שם ובמקומות שנוהגים כהמחבר שם:

ומבואר מדבריהם כו' ר"ל מדברי התוס' והרא"ש דלעיל דניהו דבשר חי מותר לאכלו בלי מליחה דהוי דם אברים שלא פירש מ"מ הדחה בעי משום דם בעין שעליו אע"כ דהדחה זו מותרת:

ולא ראה מ"ש שם סעיף ח' כוס ששתה בו גוי יין ונאסר היין שנדבק בכוס מותר להדיחו כיון דגוף הכלי היתר הוא וכשמסיר היין שאסרו אינו מתקן הכלי אלא כמי שמסיר גרף של רעי וה"ה הכא בהדחה שמסיר הדם שע"פ הבשר יש להתיר מה"ט. דאפי' בפסח לא התירו כו' ר"ל כשחל ע"פ בשבת דהותר שחיטת הפסח בשבת מ"מ לא הותר הדחת קרביים בשבת כיון דא"א לאכלו ולצלותו עד הלילה ואין בו צורך היום דמתקן הבשר שתרכך ע"י המליחה אינו מתקן כלום. אלא מכוין שלא יכמשו ויפסדו דבשר חי אסור לטלטלה דוקא בשר דרכיך כגון בשר עוף אבל שאר בשר דלא חזי לאכלו חי אסור לטלטל ע"ש:

כגון להביא יין למ"ש. כמ"ש מ"א בשם מנהגים בסי' תרס"ז:

ואפי' ע"י גוי אין להקל ובספר א"ז כ' בשם זקנו הגאון מהר"ש שהתיר להדיא ע"י גוי כך כ' בשמו בס' ת"ש ואני לא מצאתי לא פה ולא בס"ס ת"ק:

ובמהרי"ל הל' פסח כו' דשרי להדיחם קאי על הנוהגים ללוש ביו"ט של פסח ונשאר דבוק בכלי הלישה בצק:

שלא יחמיץ ויפסיד ר"ל הכלי כיון שישאר עליו בצק מחומץ וא"א להדיחו יהיה צריך לבער הכלי מתוך ביתו שלא יעבור בב"י וב"י:

כגון כופין כו' כדאי' ר"ס שכ"ב:

(ח) (ס"ק ח) אין כו' ככובש כבשים. וה"ה דשייך טעם רש"י דהוי כמעבד:

(ט) (ס"ק ט) ובקערה. פי' או בקערה שידוכם בשולי כו' לאפוקי מדעת הרב"י בחבורו דס"ל דבעינן תרי שינוי בקתא וגם ידוך תוך קערה תמורת מכתשת אבל מ"א ס"ל דבחד שינוי סגי. ובקערה הפי' או ידוך בשולי קערה תמורת קתא:

דהוי שינוי גמור. ר"ל דהרב"י כ' בשם האגור שיש מקשים למה הותר ע"י שינוי ניהו דליכא איסור תורה מ"מ איסור דרבנן איכא ותי' דהיכי דאיכא שינוי גמור אפי' איסור דרבנן ליכא ומשמע דלחתכם כו' ועסי"ב דאסור משום טוחן:

(י) (ס"ק י) מותר כו' דהרי התוס' והרא"ש כו' דבדף ע"ד ע"ב אמר ר' פפא האי מאן דפריס (ר"ל חותכה דק דק) סלקא חייב משום טוחן. ויש בזה דעות מחולקים הרא"ש כ' בשם ר"ח דאין פי' פרוס חותך דק דק אלא שבדקלין יש בו כמו נימין וכשמפריד הנימין ומנפצן יוצא מהן כעין קמח בזה חייב דוקא משום טוחן והתוס' כתבו דוקא בחותך סלקא דק דק חייב ויש דס"ל דבכל ירק חייב משום טוחן אולם ס"ל דוקא גדולי קרקע אבל בשר דלא הוי ג"ק שרי והכי קי"ל. אבל בשר חי הואיל ואין ראוי לאכילה כך אלא לכוס אותו דלאו כאורחי' כצ"ל. ור"ל כהאי גוונא י"ל דמודים הפוסקים דס"ל אין טחינה אלא בג"ק מ"מ כהאי גוונא דאין ראוי לאכילה כ"א ע"י טחינה מודים דיש טחינה אפי' אינו ג"ק כ"ה שם בת"ה:

ותו דיש ליגע בו כו'. דבשבת דף קנה איכא פלוגתא רב הונא ס"ל מטרח באוכלא לבהמה דהיינו דבלאו אותה טרחא היה ראוי למאכל בהמה אלא שע"י אותו הטרחא תתאוה יותר לאכילה מותר לטרוח אבל לשוויא אוכלא דבלאו האי טרחא לא היה ראוי כלל למאכל בהמה וע"י הטרחא משוי ליה אוכל אסור ורב יודא ס"ל איפכא דלשוויא אוכלא מותר כיון דמזונותיהם עליו וא"א לאכלו בלא"ה אבל מטרח באוכלא אסור כיון דאפשר לאכלו בלא"ה וקי"ל כר"י לקמן סי' שכד. ובעל ת"ה לא מחית נפשיה לפלוגתא והביא שני דיעות וכוונתו דתליא באותה פלוגתא וא"כ למ"ד שוויא אוכלא גם כאן יש לאסור. ובש"ג כ' כו' כמ"ש התוס' דף עג ע"ב ד"ה מפרק וז"ל פירש"י מפרק הוי תולדה דדש וק' לר"ת דבדף צ"ה אמרי' דחולב חייב משום מפרק כו' דהא אמרי' אין דישה אלא בג"ק וא"ל כו'. אבל בחולב חייב דבהמה חשיבא ג"ק כדמוכח ר"פ בכל מערבין כו' עכ"ל:

(יא) (ס"ק יא) וע"ס שכ"ד סעי' ז' ובמ"ש שם ומוכח כו' דלא כע"ש דהנה הע"ש הבין דאסר רמ"א פה לחתוך בשר דק דק משום דקמשוי ליה אוכל והיינו דפסק כרב הונא דמשוי אוכלא אסור. ולכן הקשה הא לקמן סי' שנד אדרבא פסק כר"י דמשוי אוכלא מותר ומטרח באוכלא אסור וכן הקשה ט"ז בסי שכד והניח בקושיא וכן הבין בס' א"ר ובס' ת"ש והע"ש תי' הא דהתיר בסי' שכ"ד למשוי אוכלא היינו דוקא בראוי לאכילה קצת ע"י הדחק וכאן דאינו ראוי לאכילה כלל בלי חיתוך דק דק לכן גם לדידן דקי"ל כר"י מ"מ אסור וזה דחה מ"א דאדרבא מוכח דכל שהוא קשה ביותר וא"א לאכלו כלל בלי תיקון שרי טפי לר"י כיון שמזונותן עליו וא"א להם לאכול כ"א ע"י אותה הטרחא לכן כ' מ"א ברס"ק זה עסי' שכ"ד ס"ז ובמ"ש שם. ר"ל דע"י מ"ש מ"א בסי' שכד נתיישב קושית ע"ש וט"ז הנ"ל דהא בלא"ה א"ל על רמ"א כיון דבת"ה נתן ב' טעמים לאיסור א' כיון דאינו ראוי לאכילה בלאו הכי כה"ג מודים דיש בו משום טוחן אפי' להפוסקים דאין טחינה אלא בגידולי קרקע ולטעם זה יש בו איסור תורה. עוד הוסיף טעם שני משום משוי אוכלא ולטעם זה אין בו רק איסור דרבנן ולמה שביק רמ"א טעם א' דאית ביה משום לתא דאיסור תורה ונקט טעם ב' דאין בו רק איסור דרבנן:

גם מדברי ת"ה נראה דטעם שני לא עשאו אלא לסניף ושביק רמ"א טעם העיקר לכן י"ל דבאמת כן הוא כוונת רמ"א במ"ש דהואיל כו' קמשוי לי' אוכל ר"ל שעי"ז יש בו משום טוחן כטעם ראשון שכ' בת"ה אבל אי לא הוי איסור טוחן משום דמשוי אוכל הוי שרי לדידן ובזה א"ש האי דסי' שכד דשם מיירי דא"ח דק דק וליכא בו משום טוחן אלא משום משוי אוכל זה שרי לדידן דקי"ל כר"י וכ"נ להדיא מדברי מ"א בסי' שכד ס"ק ה' שהבין דהטעם רמ"א כאן משום טוחן שכ' וז"ל דק דק כו' דדבר שהוא מלאכה כגון טחינה כו':

(יב) (ס"ק יב) שקורין כו' תשובת הריב"ש אין ת"י רק מצאתי בס' ת"ש שהעתי' לשונו לאסור הגריר' בגבינ' וז"ל כהאי דאמרינן האי דפריס סלקא חייב משום טוחן ואף אם נא' דלאלתר שרי ואפילו בכלי היינו דוקא בכלי כעין סכין שאינו מיוחד לטחינה אבל מורג כו' שהוא מיוחד לטחינה ה"ה כמו נפה וכברה לבורר וכמו מכתשת לתבלין וכבר אסרו חז"ל אלא דוקא בקתא דסכינא דהוי שינוי גמור ועוד אפשר לאסור אפי' בי"ט לפי שהוא מיוחד לטחינה זו והוי כמו פלפלין ברחים שלהם דאסור אף בי"ט משום עובדא דחול כו' אלא דאפשר לחלק דשאני פלפלין ברחים שרגילים לשחוק מהן הרבה ביחד ודמי לעובדא דחול אבל בכלי זה אין דרך לגרר ממנו אלא מה שצריך לשעתו. ומ"מ נראה דצריך שנוי דומיא דמלח לפי שאין מפיג טעם כו' אבל בשבת נראה דאסור בלי ספק והקשה ע"ש דכאן פסק לאסור ובהלכות י"ט סי' תק"ד כתב רמ"א דמותר לגרר גבינה ע"י שינוי והנה מה שאסר המחבר פה הגרירה ע"כ צ"ל הטעם א' של הריב"ש משום טוחן דהא המחבר פסק דבהמה לא מיקרי ג"ק ולית ביה משום טוחן. וע"כ צ"ל דאסור משום עובדא דחול כטעם ב' של הריב"ש. ולפ"ז הקשה בספר ת"ש למה מתיר רמ"א ע"י שינוי בי"ט דהא לטעם זה כ' הריב"ש דאין חילוק בין שבת וי"ט גם מדברי מ"א נראה דס"ל דקי"ל כתי' שני של הריב"ש ולכן כ' דאפי' לאכלו מיד אסור וגם לחתכו דק דק שרי כמו בסעיף ט' דהיינו בשר מבושל ותי' בס' ת"ש דוקא בשבת אוסר הרב"י כיוו דאיכא מ"ד דבהמה מיקרי ג"ק אע"ג דהרב"י לא פסק כוותי' מ"מ מהני לצרכו לטעם עובדא דחול ואסור משא"כ בי"ט דליכא משום איסור טחינה אלא משום עובדא דחול. ומטעם זה גרידא לא רצה לאסור כיון דאינו נעשה לימים מרובים:

וה"ה דמותר כו' כדאי' פ' י"ז במשנה דף קכב ע"ב תנן נוטל כו' קורדם לחתוך בו את הדבלה מגירה לגרור בו את הגבינה:

דבר שאינו חפץ כו' כמ"ש דף קלא ברש"י דתנן עושין כ"צ מילה בשבת כו' וכמון אם לא שחק מע"ש (שדרכן היה ליתן כמון שחוק על המילה לרפואה) לועס בשניו ונותן ופירש רש"י כמה דאפשר לשנויי משנין משמע דס"ל דגם ע"י לעיסה יש בו משום טוחן אלא שהוא ע"י שינוי דאל"כ למה הוצרך לו' הטעם משום כמה דאפשר לשנויי:

(יד) (ס"ק יד) דאסור כו' מ"ש כאן בשם התוס' ר"ל שנרשם בש"ע ב"י בשם תוספתא. ומ"מ נ"ל שהדין דין אמת היינו מסברא:

כיון שהוא ג"ק כמ"ש בסעיף ח' דמותר לחתוך בשר מבושל או צלי לאדם אף ע"ג דשם מותר לחתוך אפי' למי שאינו יוכל ללעסו כמ"ש מ"א סק"י דאזלינן בתר רובא דעלמא היינו דוקא בשר דלדידן ל"מ ג"ק אבל גרוגרות וחרובין דהוי ג"ק בעינן דוקא שיהיה הוא יוכל ללעסו לא אזלינן בתר רובא וכ"כ בספר ת"ש:

(טו) (סקט"ו) לאכלו כו' ובש"ג מפקפק כו' הבאתי דבריו לעיל סי' ש"ך במ"א ס"ק ז' ע"ש. ויש להם על מה שיסמכו דהיינו הר"ן והרשב"א שכ' הר"ן בשמו ומה שפקפק בש"ג יישב מ"א בסי' ש"ך:

(טז) (ס"ק טז) נתלשו כו' משמע דבתלושי' ל"ב ריסוק ר"ל דל"ב ריסוק מע"ש דלכאורה נראה דנתלשו ונתרסקו דין א' להם כיון דכללם יחד. ולכן צ"ל דה"פ כו' ודין נתלשו ונתרסקו אינו שוה דבנתרסקו מותר הדבש שיצא מעצמו אבל לסחוט ודאי אסור כ"א לתוך האוכל וכיון דלא נתלשו ואסור ליקח החלות א"א לסוחטן לתוך אוכל. ובנתלשו ולא נתרסקו דאין בו איסור רדיה מותר לסוחטו לתוך אוכל כדלעיל סי' ש"ך סעיף ד' אבל דבש היוצא מעצמו אסור כדלעיל ר"ס ש"ך ולא הותר כי אם הדבש הדבוק ע"ג החלות. ועיין בתוס' דף מ"ג כו' אייתי ראיה דאפי' לא נתרסקו דדבש היוצא מעצמו אסור מ"מ דבש הדבוק ע"ג חלות שרי דשם מקשה הש"ס לר"י דס"ל אין כ"נ אלא צורך דבר הניטל מדתניא פורסין מחצלת ע"ג כורת דבורים בשבת בין בימות החמה ובין בימות הגשמים והא הדבורים אין ניטלי' ומשני דאית ביה דבש ובימות הגשמי' איכא נמי שתי חלות שמניחן בכוורת כדי שיתפרנסו מהן הדבורי' בימות הגשמי' ופריך אותן שתי חלות מוקצות הן דהא הניחן לצורך הדבורים. ומשני דמיירי שחישב עליהם מע"ש לאכלם ולאו מוקצה הן והקשו תוס' מה בכך הא אסור לרדות בשבת ותירץ דמיירי שהן רדויות א"נ דרגילות שיש דבש צף על גבי החלות דא"צ רדיה עכ"ל הרי לתי' השני מיירי באין רדויות ואפ"ה מותר הדבש הצף ע"ג ואמרי' בגמ' דף יט ע"ב ודף קמה ע"ב בעי לדמות כמו דחלות דבש שרסקן יצא מהן דבש מותר ה"ה זתים וענבים שרסקן מערב שבת ג"כ המשקים היוצאים מהן מותרים ודחי בשלמא דבש מעיקרא קודם שיצא הוי אוכל וכן כשיצא עדיין שם אוכל עליהם ולא שם משקים ופירש"י ול"ל שמא יסחוט דל"ש ביה סחיטה אבל זתים וענבים קודם שיצא יש עליו תורת אוכל ואחר שיצא יש עליו תורת משקים ושייך בהו סחיטה. וצ"ע למה יגרע כו'. ר"ל למה הצריכה המשנה ופוסקים בדבש דוקא נתרסק ודוקא משקה היוצא מעצמו. וכמ"ש סי' ש"כ ס"ב. ר"ל בוסר דאסור הסחיטה משום בורר:

(יז) (ס"ק יז) קמח כו' ובזה אפי' מעט כו'. דע דבדף קנה ע"ב תנן נותנין מים למורסן אבל לא גובלי' ואמר אביי אמרית קמיה דמר מתני' מני וא"ל רבי יוסי ב"י דתניא א' נותן את הקמח וא' נותן את המים האחרון חייב דברי רבי דס"ל נתינת מים הוי גיבולו וחייב משום לש ר"י ב"י אומר עד שיגבל אבל נתינת מים לחוד פטור דנתינ' מים לאו היינו גבולו ופריך ממאי דלמא ע"כ לא אמר ר"י בר"י עד שיגבל אלא בקמח דבר גבול הוא אבל מורס' דלאו בר גבול מודה דנתינת מים הוי גבולו ומשני לא ס"ד דתניא בהדיא אין נותנים מים למורסן דברי רבי ר"י בר"י אומר נותנים מים למורסן וקמח קלי דין מורסן יש לו דאי' שם ת"ר אין גובלים את הקלי וי"א גובלין ואמרינן מאן י"א ואר"ח ר"י בר"י היא ופרש"י דלרבי ניהו דקלי לאו בר גבול מ"מ חייב על נתינת המים אבל לר"י בר"י כיון דעל נתינת המים אינו חייב וגם הוא לאו בר גיבול ולכן תני גובלי' ויש בזה מחלוקת הפוסקים דיש פוסקים כר"י בר"י וכ"פ הרמב"ם וכ"פ בש"ע אבל י"פ כרבי. עוד יש מחלוקת בין הרמב"ם והראב"ד ותו' דבדף י"ח תנן בש"א אין שורין דיו וסממנים אלא כדי שישורו מבע"י ואמרינן מאן תנא נתינת מים לדיו זו הוא שריית' ופרש"י אף על פי שלא גיבל כו' וחייב משום לש דהא מתני' ליכא גיבול ואפלגו בה מבע"י מכלל דבשבת חייב חטאת א"ר יוסף רבי היא דתניא א' נותן את הקמח כו' ר"י בר"י אומר עד שיגבל א"ל אביי דלמא ע"כ לא קאמר ר"י בר"י אלא בקמח דבר גיבול אבל דיו דלאו בר גיבול מודה ר"י בר"י דנתינת מים הוי גבולו והשיב הא דתניא דגם באפר פליג ר"י בר"י והא אפר לאו בר גיבול ודחי דלמא ר"ל עפר דבר גיבול ונשאר סברת אביי דמידי דלאו בר גיבול מודה ר"י בר"י אמנם כיון דבדף קנ"ה דחי הש"ס האי סברא דמצינו דאפי' מורסן וקלי דלאו ב"ג פליג ר"י בר"י וסבירא ליה להרמב"ם דסוגיא דדף קנ"ה עיקר ולר"י בר"י אין חילוק ואפי' במידי דלאו ב"ג אבל התוס' ס"ל דשני הסוגיות אמיתים וג' ענינים יש קמח הוא ודאי בר גיבול ומורסן קלי נגד קמח הוי אינו בר גיבול אבל מ"מ בר גיבול הוא ובזה הוכיח הש"ס דף קנ"ה דגם במורסן וקלי פליג ר"י בר"י אבל דיו ואפר דלאו ב"ג כלל נשארה הסוגיא דדף י"ח דמודה ר"י בר"י וכ"ד הראב"ד ואמרי' שם דף קנ"ה דגם לר"י בר"י דס"ל גובלין דקלי מ"מ בעי שינוי ובזה יתבאר דברי ש"ע ומ"א ודברי הרב"י בחבורו הארוך מרפסן איגרא וכבר עמד עליהם ס' ת"ש. ובזה אפי' מעט אסור דהא ב"ג הוא ומה לי מעט או הרבה. ואעפ"כ בקלי סגי בשינוי שיגבל מעט ותו ל"ג אטו קמח כיון דא"ל הכירא דבעי שינוי זכור הוא ולא אתי להתיר בקמח וכהאי גוונא מצינו טובא ודלא כמ"ש בס' ת"ש:

(יח) (ס"ק יח) ומותר כו' דס"ל ר"ל דפוסק כר"י בר"י. ולפיכך הכי כי משנה כו' דאז ליכא למגזר אטו קמח:

(יט) (ס"ק יט) שהרי כו' הרמב"ם לשיטתיה אזיל ר"ל במה שתולה ההיתר שהוא דומה לחול ולא אתי לאחלופי בקמח משמע דבחול ג"כ מותר היינו לשיטתו דס"ל דאפי' מידי דלאו בר גיבל כלל פליג ר"י בר"י וכנ"ל:

המגבל בעפר (כצ"ל) ה"ז תולדת לש. ואין גיבל באפר:

והראב"ד חולק כו'. דס"ל מידי דלאו ב"ג כלל כמו אפר מודה ר"י בר"י כנ"ל. עס"ס תק"ז דמזה הביאו ראיה לדעת הרמב"ם דאמרינן בביצה והובא ס"ס תק"ז קטמא שרי פי רש"י מותר ליתן מים באפר ולגבלו ולטוח פי תנור שלא יצא החום והיינו כר"י בר"י דנתינת מים לאו היינו גבילו וכיון דאפר לאו בר גיבל שרי לגבלו. ולדעת הראב"ד דבמידי דלאו ב"ג מודה ר"י בר"י קשיא למה קטמא שרי ועיין בתוס' שבת דף י"ח דמה"ט פרשו האי דקטמא בענין אחר ועמ"ש מ"א בסי' תק"ו ליישב האי דקטמא להראב"ד. ונ"ל דאסור להשתין מים על טיט וטיט הוי בר גיבל. ולר"י בר"י ודאי שרי לכ"ע אלא דחשש לדעת הפוסקי' כרבי דאפי' במידי דבר גיבל נתינת מים זו הוא גבולו. הביא הרב"י דעתם בסעיף ט"ז ולפ"ז ה"ה באפר אסור דהא גם (אפר) עפר בר גיבל הוא. וכן העתיק בספר א"ר לשון מ"א ונ"ל דאסור להשתין על טיט או עפר:

עי' סי' ש"ך סעיף י"ד שמהר"ם התיר להשתין בשלג אע"פ שע"י השתן נימח השלג כיון דא"א בענין אחר כמו שמותר לדרוס ע"ג שלג. והרא"ש היה נזהר ע"ש טעם מחלוקתן. ואפשר כאן גם הרא"ש מודה כיון דכאן איכא עוד קולא לצרף דעת הפוסקים כר"י בר"י דנתינת מים לא זו הוא גבילו:

(כ) (ס"ק כ) שום כו'. וכתב המ"מ דמיירי במחוסר דיכה דאל"כ היה מותר לגמור דיכתן בשבת כמ"ש סי"ט:

או כו' מפני תערובת הגריסין ר"ל שהגריסין הם מחוסרין ריסוק ודיכא ולכן אסור:

(כא) (ס"ק כא) וי"א כו' ואפשר שגם ת"ה מודה לזה. ר"ל דגם ת"ה אוסר לערב בכף ולא הזכיר אם נתן המשקה מערב שבת דמותר לערב בכף מ"מ כיון דבמרדכי התיר כה"ג י"ל דגם ת"ה מודה לו בזה:

(כב) (ס"ק כב) בחרדל וה"ה בקמח קלי. דדעת האוסר בחרדל הוא דעת בעה"ת דפסק כרבי דנתינת מים ה"ז גבילו. וא"כ ה"ה בקמח קלי:

ועסי' שכ"ד סעיף ג' שהביא שם שני דעות אם מותר לתת מים למורסן ומורסן וקמח קלי דין אחד להם וכמבואר בש"ס שהבאתי לעיל:

(כג) (ס"ק כג) אסור כו' וגם בת"ה דה"ה שלאטי"ן כצ"ל וכ"ה בת"ה:

והוא מין טיבול. אבל שלאטי"ן אין שייך בו גיבול וכ"כ הט"ז סס"ק י"ב כיון דאין חותכים אותו דק דק ע"ש עכ"פ מביא מ"א ראיה מת"ה דלא כרש"ל דהא אוסר כל מיני טיבול אע"ג שאינו עב:

(כד) (ס"ק כד) דהוי כו' ולכן כתב רמ"א כו' בא ליישב קושית הב"ח דה"ל לרמ"א לבאר דבעבה אסור ולכן כתב מ"א דרמ"א רמזו במ"ש כמו בשתיתא ובשתיתא מבואר לעיל דאסור בעבה. והט"ז כ' בסקי"א דקמח העשוי ממצה אפויה אסור ליתן בשבת לתוך יין אפילו בלילתו רכה דהא בעי' שינוי ממה שעושה בחול. וכיון דבזה אינו ידוע דרכו בחול וא"א לשנות. ובספר חק יעקב סי' תע"ג ס"ת כ"ו כתב עליו וז"ל ואין דבריו מוכרחים גם אין העולם נזהרים בזה עכ"ל. ובס' א"ר פה וכן בספר ת"ש כתב שנעלם מט"ז דברי ת"ה סי' נ"ג שכתב וז"ל בדבר שאינו ידוע דרכו איך נעשה בחול. מכל מקום סגי בהך שינוי דמפרש תלמוד' שנותן המאכל תחלה:

עו"ש אסור לטרוף ביצים כו' רש"י דף ק"ט. באמת הם דברי הש"ס שם פעפוע ביעי אסור ופרש"י לטרוף ביצים מגולגלים. אלא שהתוספות מפרשים בענין אחר לכן כתב בשם רש"י משמע דכ"ד אסור דלא כמשמעות דברי רש"י דדוקא ביצים דמחזי כמאן דבעי למשדינהו בקדרה:

(כה) (סק"כה) יינומלין ומז"ה הוא ר"ת ומורינו זרחי' הלוי. והוא לשון ש"ג:

ומעט שרי לד"ה. ר"ל אפי' לדעת מהרי"ל שמדמהו להילמי. הא מבואר סעיף ב' דמעט לצורך אותה סעודה מותר לעשות מי מלח והיינו הילמי:

(כו) (ס"ק כו) מאתמול כו' דבלאו רפואה כו' וקי"ל לקמן סי' שכ"ח סעיף ל"ז כל אוכלים ומשקים שהן מאכל בריאים כו' אע"פ כו' ומוכחא מילתא דלרפואה עביד אפ"ה שרי:

(כח) (ס"ק כח) מותר כו' דאסור לטרוף והב"ח כ' דדברי הרב"י מ"ש בשם הרמב"ם היינו מ"ש הרמב"ם בתשו' ובחבורו באמת חזר בו וכ' ג"כ כמ"ש מ"א:

ועט"ז רנ"ג לענין הוספת מים שהתיר בתשו' הרמב"ם:

ועסי' שי"ח ס"ס י"ח דגם בהגסה יש להחמיר:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.