מחנה אפרים/נדרים/יח
|
< הקודם · הבא > |
כשמשמעות הלשון בלתי שום הוכחה מורה על דבר אחד דוקא אם איכא הוכחה שכוונתו על עניין אחר מהו הדין. גרסינן בפ"ז דנדרים גבי מתניתין דקונם צמר עולה עלי מותר להתכסות בגיזי צמר ר"י אומר הכל לפי הנודר טען והזיע אומר קונם צמר עולה עלי מותר להתכסות ואסור להפשיל לאחוריו תני כיצד אר"י הכל לפי הנודר היה לבוש צמר והצר ואמר קונם צמר עולה עלי אסור ללבוש וכו' וכתב הר"ן והרא"ש דכל היכא דליכא הוכח' לבישה משמע ולא טעינה ור"י מודה לזה ור"י דברייתא משמע דס"ל דכל היכא דליכא הוכחה אסור אפי' בטעינה עכ"ד וק"ל על פי' דאי לשון עולה עלי משמעותו ללבישה ולא לטעינה אם כן היכי קאמר ר"י עלה טען והזיע אמר קונם עולה עלי מותר להתכסות ואסור להפשיל לאחוריו נהי דההוכחה מהני למשרי ללבוש אבל להפשיל לאחוריו אמאי אסור משום הוכחה כיון דאין במשמעות הלשון שאמר עולה עלי אלא ללבישה בלחוד ולא לטעינה וגבי היה מסרב בחבירו שיאכל אצלו ואמר קונם לביתך שאיני נכנס טיפת צונן שאני טועם לך מותר ליכנס לביתו ולשתות ממנו טיפת צונן שלא נתכוון זה אלא לשם אכילה ושתייה מרובה וכתבו הר"ן והרא"ש ז"ל דגם באכילה ושתייה מרובה מותר כיון שלא הוציאם מפיו ובנדר בעינן שיוציא בשפתיו ול"ד להיה מסרב שישא בת אחותו ואמר קונם שהיא נהנית לי הרי אלו מותרות ליהנות שלא נתכוין זה אלא לשם אישות דהתם אישות בכלל הנאות איתיה עכ"ד:
איברא דבכרפ"ג תנן קונם שאני פוחת לך מן הסלע והלה אומר קונם שאני מוסיף לך על השקל שניהן רוצים בג' דינרים וכתב הר"ן ז"ל ומיהו אין המוכר רשאי ליתנו בשקל ולא הלוקח רשאי ליתן בו סלע שהרי עיקר משמעות נדרים אינו אלא לכך יע"ש והשתא צריך להבין מ"ש מהאומר טיפת צונן שאני טועם לך דעיקר משמעות נדרים אינו אלא לשתייה מרובה ואפי' הכי מותר בשתי' מרובה אלמא דאע"ג דהאומר טיפת צונן שאני טועם איתיה בכלל שתיה מרובה ודמי לאומר שאיני אוכל אחד דאסור לאכול שנים דכיון דאחד אינו אוכל שנים נמי אינו אוכל ואפ"ה כיון דאמר לשון פרטי שאיני אוכל אחד ובאחד שרי שאין כוונתו אלא לשנים לשנים נמי שרי וה"ט דכיון דבא' דקאמ' שרי אין סברא לאוסרו בב' במה שלא הוציא מפיו. האמנם ראיתי להרמב"ם ז"ל דבאכילה ושתיה מרובה אסור וכן פי' רש"י והכי איתא בתוספתא ולפי דבריהם אתו שפיר דברי הר"ן. ומ"מ אין ראיה מכאן לסברת הר"ן ז"ל דהכא היינו טעמא משום דדרך לשון בני אדם לקרות לאכילה מרובה מועטת:
ועוד קשה לפי' הרא"ש והר"ן דסתמא לבישה משמע אם כן אמאי קאמר ומותר לכסות בגיזי צמר אפילו בבגדי צמר יהא מותר דאין זה דרך לבישה ונראה דהיינו טעמ' דמתני' דלשון עולה עלי משמעותו הוי אפי' עולה למשא והכי אמרו גבי כלאים לא טלה יכול אפי' למשא וכו' אלא דכשאומרים אותו בני אדם משמעותו הוי ללבישה ומ"ה כל היכא דאיכא הוכחה דלטעינה קאמר אסור בטעינה דטעינה איתיה בכלל עליה ומ"ש הטור היה לבוש וכו' נראה דלאו דוקא תדע דהא מתני' לא איירי בלבוש והב"ח כתב דאם אינו לבוש אסור בשניהם ללבוש ולמטען עד שיפרש דלבישה דווקא קאמר ע"כ. וזה אינו דכל לשון שמשמעותו כלל אפי' אם לא היה בלבו כן אסור בכל כמ"ש הר"ן והרא"ש בפרק ג' דשבועות גבי היה בלבו להוציא פת חטים ודלא כמ"ש הש"ך ריש סימן רל"ו ס"ק א':
וראיתי שכתב הרשב"ץ על מי שנשבע שלא יעשה יין למכור מפני שהעלילו עליו שמכר לישמעאלים דאסור למכור יין העשוי כבר משום דאזלינן בתר דעת הנודר וכו' עכ"ד. אינם נראים לי דלא אזלינן בתר אומדנא לאסור מה שלא הוציא מפיו וכמו שכתבתי לעיל ובפ' ואלו נדרים תנן קונם שאני נהנה לבריות אינו יכול להפר ויכולה ליהנות בלקט שכחה ופיאה ודייק עלה בגמרא מכלל דבעל לאו בכלל בריות הוא מיתיבי ונטולה אני מן היהודים יפר חלקו ואי אמרת בעל לאו בכלל בריות הוי ל"ל הפרה כך גריס הרא"ש והר"ן ומשני שאני הכא דמוכחא מילתא דעל התירא קאסרה נפשה אלמא דאע"ג דבעל אינו בכלל משמעות הלשון היהודים מ"מ היכא דאיכא הוכחה אסור ובפ"ק דנדרים גבי מתני' דקונם שאיני אוכל לך כתבו התוס' יש גורסין שאיני ביו"ד וקשה דהא אין נדרים חלים על דבר שאין בו ממש ושמא מיירי במסרבין בו לאכול ואומר שאיני והוי כמי שאמר שאני ובפ"ב דנדרים גבי מתני' דשבועה שלא אוכל לך פריך עלה מכלל דהשבועה שאוכל לך דלא אכילנא משמע ורמינהי וכו' ואמר אביי מתני' במסרבין בו לאכול ואמר לא אכילנא לא אכילנא ואמר שבועה דאכילנא דלא אכילנא משמע (א"ה ע"כ מצאתי ונראה שיש חסרון לשון חבל על דאבדין):
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |