מהרש"א - חידושי אגדות/עירובין/כא/ב

מהרש"א - חידושי אגדות עירובין כא ב

הדודאים בחורי ישראל וגו'. לפי דרש זה יהיה פי' דודאים ממש מין עשב שיש לו ריח טוב כמפורש בפ' חלק ודימה שלא טעמו טעם חטא לריח הטוב דבהיפך לגבי יש חטא נאמר נרדי נתן ריחו:

ואמר ועל פתחינו וגו' שמגידות פתחיהן כו'. כפרש"י לענין דם נדה וגזרתי על עצמי ביותר כו' כמפורש במסכת נדה שגזרו בכמה ספקות וכחומרא דרבי זירא שאפילו רואות טפת דם כחרדל יושבות עליו ז' נקיים והיינו חדשים דברים שנתחדשו בדורות האחרונים להחמיר בהם ולכאורה הוה ליה למכתב ישנים גם חדשים שהחדשים נתוספו ונתרבו על הישנים. ולפי מה שאמרו לקמן שיש להזהר יותר בד"ס מבד"ת ניחא קצת דהניח הישנים בריבוי דגם לגבי החדשים לענין זהירות וק"ל:

חדשים גם ישנים כו' אלו מצות קלות כו'. לפום מאי דס"ד השתא נראה לפרש קלות וחמורות כמו ומודיעין לו קלות וחמורות כו' דפרק החולץ (יבמות מז:) דהיינו קלות שבחמורות כמו איסור תחום בשבת ואיסור ייחוד בעריות כמפורש בחידושינו שם (ד"ה א"ל אסיר לן) והיינו חדשים הם הקלות והישנים הם החמורות דוודאי איסורי דשבת והעריות גופייהו נתנו מקודם ואחר כך נתנו איסור תחום ואיסור יחוד וה"ל החמורות ישנים לגבי הקלות החדשים והכא פריך ליה כיון דכולם מן התורה מסיני נתנו לא שייך בהו חדשים וישנים וכי תורה פעמים כו' אלא הללו מדברי תורה והללו מדברי סופרים דשייך בהו שפיר חדשים וישנים וק"ל:

שד"ת יש בהן עשה ולא תעשה כו'. כפירש"י שאין בהן מיתה וכדאמרינן פרק יום הכיפורים (יומא פו.) כל העובר על מצות עשה ולא תעשה ועשה תשובה מוחלין לו. אבל העובר על ד"ס חייב מיתה. ונראה דהיינו בדבר שגזרו לעשות גדר על דבר עבירה שיש בגופה חיוב מיתה אבל גזרו בדבר שיש בו עשה ול"ת אינו דומה כעובר על גדרם שיהא חייב מיתה דלא יהא טפל חמור מן העיקר. ולכך נקט הזהר בהן טפי מעשה ול"ת אבל ליזהר בהן טפי מדבר שיש בגוף העבירה מן התורה חייב מיתה לא קאמר. והך דרבי עקיבא דמייתי בסמוך משום סרך תרומה נגעו בה שיש בה חיוב מיתה וק"ל:

והוא מבואר שגם תורה שבעל פה מסיני ניתנה אלא שתורה שבכתב לפי הדמיון יש לה קצבה תרי"ג ואינו כן שלא נתנה בכתב רק לפי המקבל לפי שעה שנתחדש ממנו בכל דור אבל לפי הנותן יתברך ב"ה שהוא בב"ת [-בלתי־בעל־תכלית] גם תורתו שנתן לנו בב"ת [-בלתי־בעלת־תכלית] כמ"ש ארוכה מארץ מדה גו' והיא תורה שבעל פה. וזה אמר לכך לא נכתבה כולה שאי אפשר, שאין לה קץ ותכלית מהנותן יתברך ברוך הוא. ולא נתנה כך בכתב אלא משום להג ויגיעת בשר דהיינו האדם המקבל שאינו בב"ת [-בלתי־בעל־תכלית]:

מי כתיב לעג להג כתיב כו'. בפרק הניזקין (גיטין נז.) לא פריך ליה ושם (ד"ה כל המלעיג) מפורש ע"ש:

כל ההוגה כו' טעם בשר כו'. המדקדק היטיב בטעם של דבר מקרי אכילת בשר וכפרש"י בפרק מרובה אהא דאמר התם לא אכלי בשרי דתורא לא דקדקתי כו' ע"ש:

היום מימיך מרובין כו'. צ"ל דע"כ הא דהיו מכניסין לו בכל יום מים במדה היינו כדי ליטול ידים וכדי לשתות דאל"כ למה לא הרגיש רבי עקיבא בדבר עד אותו יום ששפך השומר חציין. ואם כן הוא, צ"ל דבעלילה בא השומר לומר היום מימיך מרובין דהיינו מרובין אפילו מלשתות כדמסיק לשתות אין מגיעין כו' וק"ל:

ומה בבית האסורין כך כו'. אפשר דבבית האסורים היה פטור מנטילת־ידים דלא גרע מיוצא למלחמה במחנה דפטור מנטילת־ידים כמו ששנינו ספ"ק אלא שרבי עקיבא החמיר על עצמו וק"ל:

בשעה שתקן שלמה ערובין כו' יצתה בת קול ואמרה בני כו'. מפורש בפ"ק דשבת (יד: ד"ה יצתה):

מ"ד לכה דודי נצא השדה כו'. שייך לדרש אחר דלעיל הדודאים נתנו ריח אלו בחורי כו' דהאי קרא דנסמך ליה, מענינו משתעי, כדמסיים הכא שם אראך כו' שבח בני ובנותי דהיינו בחורי ישראל ובנות ישראל שהוזכרו לעיל שלא באו לידי דבר עבירה. ועיין פירוש דברי המאמר הזה בפרש"י בספר שיר השירים (ז יד):

נצא השדה אמרה כנסת ישראל כו' אל תדינני כו' נצא השדה בא ואראך ת"ח כו'. והוא כמו דרשה אחרת ובפרש"י שם חשיב להו דרשה אחת וע"ש:

נשכימה לכרמים אלו בתי כנסיות ובתי כו'. שהיו יושבים בו שורות ככרם הזה וכמ"ש בכרם ביבנה:

על כל דבר ודבר של תורה ג' אלפים משל כו'. הכי משמע ליה דבמילי דאורייתא קאמר דהיה לו כ"כ משל וכן שירו דאל"כ מאי רבותיה. ורש"י פי' משל טעם עכ"ל. ולא משמע כן דלא נקט טעמים אלא גבי שירו חמשה ואלף אבל גבי ג' אלפים משל ממש קאמר וכה"ג אמרינן פרק אחד דיני ממונות דג' מאות משלי שועלים היו לו לר"מ ואנו אין לנו רק ג' כו'. ונראה נמי דפי' מלת טעמיה לאו היינו טעם הענין אלא פיסוק טעמים כגון זרקא וסגול כו' שיש לנו היה לו לשלמה ה' ואלף פיסוק טעמים והיינו דכינה אותן שירו דפיסוק טעמים לפי התנועות של הפיסוק הוא ממש שיר ובנדרים מוכח שהן מן התורה מדכתיב ויבינו במקרא וגו' ודקאמר נמי בסמוך דאגמריה בסימני טעמים היינו נמי ע"י פיסוק טעמים ונקט ליה הכא גבי דברי סופרים לרבותא דאפילו בד"ס היה לו פיסוק טעמים וכל שכן בדברי תורה ודו"ק:

לימד דעת את העם דאגמריה כו'. מלת דעת מפורש במקום אחר ע"ש רה"ק והיינו היכא דכתיב גבי חכמה ובינה כפרש"י בחומש (שמות לא ג), אבל הכא לא כתיב גבי חכמה ובינה. גם דעת את העם דהיינו כלל ישראל לא שייך בהו שיבואו לידי רוח הקודש וע"כ אמרו דהיינו לימד דעת כלל העם דאגמריה בסימני טעמים שע"י פיסוק טעמים שלימד אותם ידעו ויבינו טפי לאסברה בדדמי ליה וק"ל:

דומה לכפיפה כו' עשה לה אזנים כו'. פ"ב דיבמות (כא. ד"ה ואיזן) מפורש מאין יוצא להם לדרוש כן:

על כל קוץ כו' תילי תילים של הלכות כו'. ר"ל מלבד סודות נסתרים של התורה שנרמז בהם יש לדרוש בהן תילי תילים של הלכות הנוגע בנגלה וההלכות שנתחדשו בכל דור ודור כבר נאמרו מסיני ברמיזה בקוצות של האותיות אלא שאין כל האדם יוכל לעמוד עליהן אלא במי אתה מוצאן כו' וק"ל:

---

---

שולי הגליון

---

---

< עמוד קודם · עמוד הבא >

מעבר לתחילת הדף