מהר"ם שיף/בבא קמא/מט/א
| < עמוד קודם · עמוד הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
צור דיון על דף זה מפרשי הדף תוספות תוספות רי"ד שיטה מקובצת מהרש"ל מהר"ם חי' הלכות מהרש"א מהר"ם שיף פני יהושע אילת השחר |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
גמרא איידי דקבעי למתני כו'. קשה דלמא הדיוק בא דוקא לאשה פטור הא לשפחה אפילו [נתכוין] לחבירו חייב ז"א דע"כ לא אתי לאורויי דיוק בהא דנתכוין לחבירו שהיאך נדע יותר נאמר טעמא דלחבירו וכו' אלא איידי:
גמרא קשיא דרשב"ג אדרשב"ג. אע"ג דבברייתא הראשונה לא נזכר רשב"ג מ"מ (לרבא) [לרבה דמפרש לעיל רשב"ג דמתני'] קשה וגם מסתמא רשב"ג היא:
גמרא מיתיבי הכה את האשה כו'. לפי מ"ש רש"י לעיל דף מ"ג ע"א ומתו שניהם פטור מן הכל כו' אין כאן קושיא ויש ליישב בדוחק #(א) ודו"ק:
ברש"י בד"ה ה"נ קאמר כו' שמין את האשה כו' והדין קצוב בכתובות כו'. עיין באשר"י דלא פסק כן. ועיין בקיצור פסקי הרא"ש שפסק ב' פסקים נגד הרא"ש. הרא"ש פסק כר"ח [דלקמן גבי היתה שפחה] לפי שהיה גדול וכו' וגם מלתא דרבה אתיא כתנאי והוא פסק כרבה ולענין חבלה פסק כרש"י כדין שאר חבלות עיין ביש"ש שמאריך בדינים הללו:
בתוס' בד"ה חמרתא כו' אלא במקום שהולדות של בעל כו' אבל כו' וכדי שלא תימא א"כ מנ"ל דמשלם דמי ולדות [בשפחה] כיון שהתורה לא איירי בדמי ולדות כי האי דאי איירי גם היכא שהולדות של אדון א"כ נמעטי מאנשים לז"א ר"פ חמרתא בעלמא הוא דאזיק כו'. ומדברי האשר"י משמע שמטעמא דחמרתא הולדות של אדון שאינן מתיחסין אחר האב ע"ש:
נוסחא א
בתוס' בד"ה אטו ולדות כו' ודוקא גר אבל כו'. מאין הבעל נותן ליורשיו דקתני במתני' ובברייתא ודאי דליכא לאוכוחי מידי דאיירי שחבל בה בחיי הבעל ונתחייב בחיי הבעל כדקתני ונותן לבעל ואם אין בעל נותן ליורשיו וקושית ר"ח מברייתא דאיירי אף בנזק וצער ועל הכל קתני היתה שפחה כו' זכה בין בנזק וצער השייך לה זכה אם מתה וכן לדמי ולדות השייך לבעלה גר אם מת זכה וכי היכא דבנזק וצער ליכא לפלוגי בה בין חבל בה בחיי הגר או לאחר מיתה הכי נמי בדמי ולדות זכה בכל ענין וכמו שכתבו התוס' בסמוך:
נוסחא ב
בתוס' בד"ה אטו ולדות וכו' ועוד מדפריך לרבה כו' אבל כשאינו גר כו'. (ולא דייקו מברייתא גופא. הגה"ה מכבר) כדקתני ואם אין הבעל נותן ליורשיו. ז"א דדלמא ר"ח אפשר לאוקמי מתני' כפירוש ריב"א לעיל בתוס' פ' שור שנגח ד' וה' דף מ"ב ע"ב בד"ה היתה שפחה רק התוס' דחאו לרבה דלדידיה א"א לאוקמי בהכי דאיהי זכתה ביה אחר שחרור. וכ"ה ביש"ש ומוקי לה נמי כשחבל בה בחיי הבעל וכשחבל בחיי הגר ואינו מחולק עם רבה באוקימתא דמתני' רק עם הדין. לאפוקי מיתיבי לרבה דמשמע לר"ח מוקי לה שחבל לאחר מיתת הגר ואפילו הכי קתני ואם אין הבעל כו' #(ב):
בתוס' בד"ה ומי עדיף כו' משום דבהך ברייתא קתני נזק וצער כו'. נראה דמשמע להו דהיתה שפחה כו' זכה קאי אכולהו גם אנזק וצער דנותן לאשה אם היתה שפחה או גיורת ומתה זכה במה שבידו והיינו ע"כ בכל ענין בין שחבל בחיי הבעל או לאחר מיתת הבעל דומיא דהכי נמי לענין דמי ולדות אבל אין נראה לומר דדייק מהא דאין האשה נותן נזק וצער ליורשים דמיירי בכל ענין דא"כ לדייק מדמי ולדות גופיה אין האיש נותן ליורשיו דמיירי בכל ענין דמודה בה ר"ח כמ"ש התוס' בד"ה אטו ולדות:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |