מהר"ם חלאווה/פסחים/מג/ב

מהר"ם חלאווה פסחים מג ב

דף מ"ג ע"ב

חלב בעלי מומין מניין ת"ל כי כל אוכל חלב חלב חולין מניין ת"ל כי כל כך היא גרסת הספרי' ואע"ג דאמרי' בסמוך מאן שמעת ליה דדריש כל ר' אליעזר וקא דריש כי כל ומייתי מבריית' דשאור בל תקטירו ואם איתא לייתי מברייתא דחלב לפי' יש לפרש דחלב בעלי מומין מחלב קא דריש ליה דחלב סתמ' כתיב וכל בהמה שהיתה לה שעת הכושר לקרבן במשמ' וחלב חולין מכל אבל כי לחודיה לא שמעינן ליה דדריש:

ורבנן דלא דרשי כל נשים מנא להו ואע"ג דשמעינן בכוליה תלמודא דדרשי כל רבויא הוא ה"מ לרבות במה שנדרש מן הכתוב אבל לרבות דבר חדש שאינו במשמעות הכתוב זו לא שמענו:

ולענין פסק הלכה הרב אלפסי ז"ל פסק כרבנן דאמרי על ערובו ולא כלום ומילקי הוא דלא לקי הא איסורא מיהא איכא ואי אכיל כזית בכדי אכילת פרס מילקי נמי לא לקי ומשמע דכל שכן נוקשא בעין דלא לקי דטפי עדיף חמץ דגן גמור על ידי תערובות מנוקשא בעין כדמשמע בכולה שמעתין והר' בעל המאור ז"ל הקש' עליו דודאי כסתמא דמתניתין קיימ"ל דאוקמא רב יהודא כר"מ דהו"ל סתם במתני' ומחלוקת בברייתא וקיימא לן כסתם מתני' ועוד קשיא דידיה אדידיה שהוא ז"ל פסק לקמן כר"מ דאמר שיאור ישרף והאוכלו בלאו והוא חמץ נוקשא ואם כן כל שכן דגן גמור על ידי תערובות הלכך לית הלכתא כרבנן ולית הלכתא נמי כר' יוחנן דאמר אין היתר מצטרף לאיסור מאחר דקיימ"ל כר"מ דמחייב חמץ דגן גמור על ידי תערובות אע"ג דליכא כזית בכדי א"פ דס"ל היתר מצטרף לאיסור ודברי ר' אליעזר בכלל דברי ר' מאיר הן אלו דבריו. ואין זה נכון דאי מתני' סתם חשבי' ליה קשיא דר' יוחנן אדר' יוחנן דפסיק הלכתא כסתם משנה ואיהו אמר כל איסורין שבתור' אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסור נזיר ואע"ג דאמוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן הו"ל לאקשויי ולפרוקי כדק' עביד בכל דוכתי אלא דכיון דקתני במתני' ר' אליעזר מוסיף לא חשיבא סתמא ועוד דהא מדר' אליעזר דהיתר מצטרף לאיסור משום דדריש כל אפי' בכל התורה כולה נמי נימ' היתר מצטרף לאיסור דהכי אמרי' בנזיר פ' שלשה מינין וזעירא כמאן כר' אליעזר דדריש כל מאי איריא האי אפי' בכל התורה כולה נמי דגמר מחמץ. ואנן קיימ"ל בכל התורה כולה אין היתר מצטרף לאיסור אא"כ יש בו כזית בכא"פ ועוד דלא אשכחן אמורא דפליג עלה דר' יוחנן דאמר אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסור נזיר ואדרבא אשכחן לר' אלעזר התם במס' נזיר דלית ליה דר"א דאר"א כל רביעית שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסור נזיר הלכך כר' יוחנן קיימ' לן בעירוב ובנוקשא נמי לא קשיא דרב אדרב דאיהו ז"ל לא פסק כר' מאיר דלקי על שיאור דהכסיפו פניו אלא דחייב כרת כקרני חגבים משום דחמוץ גמור הוי ורבא מפרש טעמא דאין לך כל סדק וסדק מלמעלה שאין לו כמה סדקין מלמטה תדע לך שכן כתיב בהלכותיו הא דתנן וחכ"א זה וזה האוכלו חייב כרת תני לה בתוספתא בשם ר' מאיר ואעפ"כ הלכה כותיה משום דתנינן לה במתני' בלשון חכמים אמר רבא מ"ט דר' מאיר אין לך כל סדק וסדק מלמעלה שאין לו כמה סדקין מלמט' ע"כ. וזה מוכיח שלא פסק כמותו אלא במה שמחייב כרת וכן דעת הר"מ במז"ל והראב"ד ז"ל כן פסק ואעפ"י שלא מן הטעם הזה הלכך ארבעה מיני מדינה ושלשת מיני אומנות מתבערין ואסורין באכילה אבל אין לוקין על אכילתן אא"כ אכל מן התערובת כזית חמץ בכדי א"פ אמר ר' אבהו א"ר יוחנן כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר שהרי אמרה תורה משרת וכל משרת. תחלת כל דבר יש לנו לפרש שלש לשונות שבאין בשמועה זו מה הן ומה דינן ודין היתר מצטרף לאיסור וטעם כעיקר וכזית בכדי אכילת פרס היתר מצטרף לאיסור הוא שיאכל בין היתר ואיסור כזית בין שהאיסור חצי זית בין פחות מכן כל שהוא כל כך שיתן טעם במה שאוכל הרי זה מצטרף וחשוב כאלו אכל כזית מן האיסור ושלא כדברי הראב"ד ז"ל שפי' דוקא חצי איסור וחצי היתר וכמו שאנו עתידין לבאר מן הירושלמי ומן הגמרא. וטעמא דמלתא דלעולם אינו חייב אלא כשנהנה גרונו בכזית הלכך אם אכל פחות מכזית איסור לבדו אינו חייב וכן אם אכל כזית בין איסור והיתר ואין טעם האיסור ניכר בכולו לא מחייב שלא נהנה גרונו בכזית איסור אבל כשאכל כזית וטעם האיסור ניכר בכולו הרי נהנה גרונו בכזית ונהנה מן האיסור וטעם כעיקר הוא כל שנתערב כזית איסור בהיתר ונתן טעם האיסור בהיתר ואין בו ממשו של איסור כלל אלא טעמו לבד שההיתר קלט טעם האיסור כעין ריח והיינו נזיר ששרה ענביו במים והמים קלטו טעם הענבים בלא תערובות ממשן זהו טעם כעיקר האמיתי שאין למטה ממנו אבל כל שנתערב פליטת האיסור ממשו הוא חשוב וכל שכן שיש בכללו טעם כעיקר וכזית בכדי אכילת פרס הוא שיאכל כזית מן האיסור בין שאכלו בפני עצמו בין שאכלו ע"י תערובות היתר אלא שלא אכלו בבת אחת ושהה בצירוף הכזית עד כדי שיוכל לאכול פרס והוא ד' בצים שיעור סעודה אחת כדאמרינן בעירובין דמערבין עירובי תחומין בככר של מזון שתי סעודות והוא שמונה בצים ואמרו חציה לבית המנוגע כלומר אם שהה בבית המנוגע כדי אכילת ארבעה בצים מטמא בגדים משום דקשו קראי אהדדי דכתיב והבא אל הבית והאוכל הבית ואם על בא חייב על אוכל לא כל שכן. אלא ביא' כשיעור אכילה קאמר והלכה למשה מסיני שהוא שיעור ד' בצים מדאפקיה קרא בלשון אוכל סתם וקיימ"ל בכל מקום דשיעור אכילה בכזית. ש"מ דה"ק אכילה דהיינו כזית אם אכלה תוך שיעור אכילת פרס אכילה מקרי ופרס נקרא על שם חצי ככר לשון פרוסה ואמרינן התם חצי חציה לפסול את הגויה כהן שאכל אוכלין טמאים בכשתי בצים חצי חצי חציה לטומאת אוכלין. ושלשת דינין אלו מתחלפין מפני חילוף המינים דקיימ"ל מין במינו בטל ברוב דאורייתא בין יבש ביבש בין בבלול. תדע לך דאמרי' במס' זבחים אמר רבה אמור רבנן בטעמא אמור רבנן ברובא מין במינו ברובא מין בשאינו מינו בטעמא וההיא ודאי יבש ביבש היא דאלו בלח היכא שרו רבנן ברובא והא קיימ"ל כל איסורין שבתורה בין במינן בין בשלא מינן בנותן טעם אלא ודאי ביבש הוא אלמא יבש ביבש מדאורייתא בטל ברוב ואפי' מדרבנן וליכא למימר דההי' בלח ובטל ברוב מדאורייתא קאמר דא"כ מין בשאינו מינו אינו בטעמא אלא בכזית בכדי א"פ ועוד דהא אמר אמור רבנן. ולא עוד אלא דאפי' ר' יהודה דאית ליה מין במינו במשהו לא אמר אלא בבלול אבל ביבש שזה לעצמו וזה לעצמו מודה דבטל ברוב לפי דינו דאי לא תימא הכי תרומה מין במינו אינו עולה לר' יהודה כלל ואנן תנן א"ר יהודה מעלין את התרומה באחד ומאה והיינו ודאי חטים בחטים דאי חטים בשעורים אפילו תרומה עולה בששים וכדתנן במסכת ערלה ומייתינן לה בפרק גיד הנשה גריסין שנתבשלו עם העדשים אין בהן בנותן טעם אפי' אין בהן להעלות באחד ומאה מותר ועוד דאמרי' בפר' הנזקין גבי קנסי' שוגג אטו מזיד ורמי דר' יהודה אדר' יהודה דתניא ואח"כ נתפצעו בין בשוגג בין במזיד לא יעלו ד"ר מאיר ור' יהודה ר' יוסי ור' שמעון אומרי' במזיד לא יעלו בשוגג יעלו והא הכא דמדאוריית' חד בתרי בטיל ורבנן הוא דגזור וקא קניס שוגג אטו מזיד והתם ודאי מין במינו הוא דאי בשאינו מינו אעפ"י שנתפצעו הרי ניכרין שם וכל שהאיסור ניכר אינו בטל לעולם אלא ודאי לכ"ע מין במינו יבש שעומד בפני עצמו בטל ברוב וכן יבש נבלל לרבנן דאמרי' בפ' התערוב' אמר ר"ל הפגול והנותר והטמא שבללן זה עם זה ואכלן פטור:

ש"מ תלת ש"מ מין במינו בטל ברוב. וש"מ איסורין מעלין זה את זה. וש"מ התראת ספק לא שמה התראה וכן בלח בלול דפלוגתייהו דרבנן ור' יהודה בדם פר ודם שעיר הוא וכיון דבכל מין במינו אמרינן בטל ברוב דאורייתא ליכא למימר ביה טעם כעיקר כלל וההיא דגרסינן בפרק גיד הנשה גבי כל איסורין שבתור' בששים דיליף לה מזרוע בשלה ופריך והתנן זהו היתר הבא מכלל איסור זהו למעוטי מאי לאו למעוטי שאר איסורי' שבתורה אמר אביי לא צריכא לר' יהודה דאמר מין במינו לא בטיל והכא בטיל ולגמר מינה גלי רחמנא מדם הפר ומדם השעיר ומאי חזית דגמרי' מהאי ליגמר מהאי קולא וחומרא לחומרא גמרינן לקולא לא גמרי' אי הכי ששים ומאה לרבנן לא לגמר אטו אנן לקולא קא גמרי' לחומרא גמרי' דמדאוריית' חד בתרי בטיל רבא אמר לא נצרכה לטעם כעיקר דבקדשים אסור והכא שרי. ולגמר מינה גלי רחמנא גבי חטאת יקדש להיות כמוהו. והא זרוע בשלה מין במינו הוא ואפי"ה הוה ס"ד דבשאר איסורין יהא אסור התם ה"ק זהו היתר הבא מכלל איסו' לרבנן זהו למעוטי שאר איסורין דמדרבנן אינן בטלין בין במינו בין בשלא במינו ופריק דלר' יהודה איצטרך ומדאורייתא והיינו דקא פריק דלדידן חומרא הוא כי ילפי' מיניה דמדאורייתא חד בתרי בטיל ורבא אמר לא נצרכה אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור והכא שרי ולאו טעם כעיקר ממש קאמר דהא פרישית דלא מקרי הכי אלא בשאין בו ממש כלל. ועוד דאם כן דיש בו טעם ממש אף בחולין נמי וכדבעינן מימר ועוד דמייתי ליה מחטאת וההוא קרא מוקמינן ליה לקמן להיתר מצטרף לאיסור ועוד דהא אנן ילפי' מזרוע בשלה ששים ומאה וא"כ היכי אית ביה נותן טעם אלא ה"פ לא נצרכ' אלא לטעם כעיקר בטעם כל שהוא דאע"ג דאין בו בנותן טעם גמור אי אפשר שלא יהא בו איסור משהו שיהא נותן טעם בכזית ממנו ובקדשים מיהו אסור. ופריך וליגמר מינה ופריק גלי רחמנא בחטאת יקדש להיות כמוה שאם נבלע זה בזה כלל הרי הוא כמוה כדבעי' למכתב ועל כרחין לאו משום נותן טעם דהא סתמא כתיב קרא ומשמע דאפי' בכל דהו אלא דטעמא משום דהיתר מצטרף לאיסור. וכיון דאית ביה איסור כלל אי אכיל מיניה כזית והאיסור בכלל הוה ליה כאוכל כזית איסור וכיון דאשכחן היתר מצטרף לאיסור בקדשים ואפי' בכל דהו אע"ג דאשכחן ביה נמי מין במינו בטל ברוב אזלינן לחומרא ומקיימין היתר מצטרף לאיסור ואפי' ע"י טעם מעט. וכל הני דאשכחן בקדשים במין במינו בטל ברוב דתנן התם בזבחים קדשים וחולין או קדשים וקדשי' קלים בנותן טעם. ובמסכת מנחות שתי מנחות שלא נקמצו ונתערבו בטל ברובה לרבנן. וכן ההיא דהפגול והנותר וכו' כולהו בשלא נתבשל שלא קבל טעם זה מזה אלא זה עומד לעצמו וזה לעצמו ואפי' בשנבלל דטעם כעיקר ליכא למימ' ביה והיתר מצטרף לאיסו' ליכא למימר אלא כשאותו חזי' לטעם מחמת האיסור שבו וכדכתיבנ' ויבש ביבש אינו מטעים ההיתר ואעפ"י שיש בכולו כזית איסור ושמא יאכל אותו כזית ואינו צריך לצירוף כיון דאיכא רובא היתר בתר רובא אזלינן אבל בשנתבשל כיון דכזית מן ההיתר קבל טעם מן האיסור וקרוב הדבר שהטעם היה ניכר במחציתו שוב אין להתיר דאין כאן רוב להיתר. אבל ודאי בתולין אפי' נתבשל בטל ברוב כיון דלא אמרי' ביה היתר מצטרף לאיסור והא דאמרי' בפרק גיד הנשה בבי רב מרי בר רחל דאמלחא ליה בשר שחוטה עם בשר נבלה ואסרי' ליה משום דכתיב הטמאין לאסור צירן ורוטבן דאלמא אפי' מין במינו בחולין לא בטיל ברוב דאורייתא. ה"ק כיון דצירן בפני עצמו אסור דאורייתא אף תערובתו אוסר בששים מדרבנן ועלה לנו דלא אמרי' טעם כעיקר במין במינו כלל אלא בנתבשל בקדשי' ומדין היתר מצטרף לאיסור. והיתר מצטרף לאיסור ליכא למימר במין במינו ביבש בקדשים אא"כ ההיתר והאיסור מחצה על מחצה שלא נתבטל ברוב ואעפ"י שאכל חצי זית היתר וחצי זית איסור וכזית בכדי אכילת פרס מין במינו לא משתכח לה כזית איסור שאכל בתערוב' פרס דהא אבטיל ברובא אא"כ אכל האיסור בלבד בשהוי אכיל' פרס ואקשי לך דאמרינן לקמן שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה ולפניהן שתי סאין אחת של חולין וא' של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו מותרין שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו ותרומה לתוך תרומה ואי אמרת כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אמאי אמרי' שאני אומר וההיא ודאי מין במינו הוא דאי בשאינו מינו הרי ניכר זה לתוך זה יסלקם. התם הא פרישו לה דכותי' בעלי התוספות ז"ל דכיון דמין בשאינו מינו בענין זה אסור דאורייתא אף במין ומינו לא הוה לן למימר שאני אומר מדרבנן ולקמן נאריך בה:

מין ושאינו מינו לא אשכחן ליה בטול גמור דאוריית' אלא אדרבת' איסור ביתר מרוב דהיינו כזית בכדי א"פ כדילפינן לה מקרא דהאוכל בבית וכיון שכן שפיר איכא למימר ביה טעם כעיקר אפי' בחולין והית' מצטרף לאיסור בכל שהוא וכזית בכדי אכילת פרס נמי להתיר שאם אכל כזית מאי זה איסור שיהיה בשיהוי או בתערובת אכילת פרס מצטרף ובאלו השלשה מינין פליגי ר"ע ורבנן ור' אליעזר ואמוראי ר' יוחנן ואביי ורבא. כזית בכדי אכילת פרס לא אשכחן מאן דפליגי בה אלא אביי דסבר לאו דאוריית' ואנן קיימ"ל כסוגיין בכולה תלמודא כזית בכדי אכילת פרס ולמלקות אמרו תדע דקתני במתני' הרי אלו באזהרה ואין בהן משום כרת ועד כאן לא פליגי רבנן עליה דר"א אלא משום דלא משכחת ביה כזית בכדי אכילת פרס כדבעי' מימר התם מצטרף לאיסור ר"א סבר בכל התורה כולה אמרי' הכי דגמרינן מחמץ בפסח וכן אביי ר' יוחנן אליבא דר' עקיבא לית ליה הכי אלא בנזיר וקדשים משום דהוי להו שני כתובין הבאין כא' ורבנן לית להו הכי אלא בקדשים וכן רבא כדאמרן לעיל וחולין מקדשים לא ילפינן. וקיימ"ל כרבא ואליב' דרבנן ולמלקות פליגי כדאמרי' שאם שרה פתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית חייב הלכך מילקי הוא דלא לקי בשאר איסורין אבל איסורא מיהת איכא מדי דהוה אחצי שיעו' דאסור מן התורה. וטעם כעיקר כולי עלמא מודו ביה אביי אמר לה בהדיא בפרק גיד הנשה טעמו ולא ממשו אסור דאורייתא ומייתי לה מבשר וחלב ורבא דקא דחי לה התם היינו דמההיא לא נשמיענה דחדוש הוא אבל בדינא לא פליגי והכא נמי בין לרבנן בין לר' עקיבא אית להו הכי בכל התורה כולה ר' עקיבא יליף לה מבשר בחלב וחטאת ונזיר להיתר מצטרף לאיסור ורבנן סברי בשר בחלב חדוש הוא אבל ילפינן לה מנזיר וחטאת להיתר מצטרף לאיסור בקדשים. וקיימ"ל כרבנן מיהו בנזיר דכתיב ביה לקי עליה אבל בשאר איסורין לא דאין מלקין על ההיקשות וכדמשמע בירושלמי דבעי' למכתב. והיינו דא"ר יוחנן כל איסורין שבתורה טעמו וממשו אסור ולוקין עליו וכן נמי בהיתר מצטר' לאיסור אין לוקין עליו אלא בחטאת דאיכתבה. אבל כזית בכדי אכילת פרס הא איכא כזית איסור מיה' ובכל האיסורין לוקה. ובירושלמי בנזיר פ"ג מינין ר' אבהו בשם ר' יוחנן כל נותני טעמים אין לוקין עליהם עד שיטעום טעם ממשו של איסור. ואמר ר' זעירא כל נותני טעמים אין לוקין עליהן חוץ מנותני טעם של נזיר ונזיר אפי' לא טעם ממשו של איסור אמר ר' אבא בר ממל כל נותני טעמים אין היתר מצטרף לאיסור ונזיר איסור והיתר מצטרפין:

מתניתא מסייע לדין ומתניתא מסייע לדין. מתניתא מסייע לר' זעירא כזית יין שנפל לקדרה ואכל ממנה כזית פטור עד שיאכל כולה. על דעתיה דר' אבא בר ממל מכיון שאכל ממנה כזית יהא חייב מתניתא מסייע לר' אבא בר ממל ממשמע שנ' וכל משר' ענבים לא ישתה וכי מה הניח הכתוב שלא אמרו אלא לפי' שנאמר מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג לא יאכל וכתיב מיין ושכר יזיר מה ת"ל וכל משרת ענבים לא ישתה אלא שאם שרה ענבים במים ושרה בהן פתו ויש בהן כדי לצרף כזית חייב ומכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה ע"כ ולמדנו ממנו מה שכתבנו ועוד למאן דאית ליה היתר מצטרף לאיסור לא סוף דבר כשנתערב ממשו של איסור אלא כשנתערב הטעם בלבד שנאסר ואעפ"י שאמרנו דבטעם כעיקר אינו לוקה בנזי' מיהא לוקה כמו שכתבנו:

הלכך כיון דקיימ"ל טעם כעיקר דאורייתא במין שאינו מינו כל שנתבשל מין בשאינו מינו ונשפך מן הרוטב ולא נודע אם יש בו ששים או לא הוה ליה ספיקא דאורייתא ואזלינן לחומרא. אבל מין במינו אזלינן לקולא דטעם כעיקר במין במינו לאו דאורייתא ואם נתערב בו ממשו של איסור כל שאינה חתיכ' הראוי' להתכבד בה בפני האורחין ונשפך מקצתו ולא נודע אם היה בו ששים כל שנודע שהיה בו רוב היתר אזלי' לקול' דמדאורייתא חד בתרי בטיל. אבל בשאינו מינו אפילו נודע שהיה בו יתר היתר מכזית בכדי אכילת פרס אין הולכין בו להקל דמ"מ כל שנתבשל הרי טעמו ניכר וטעמ' לא בטיל דטעם כעיקר דאורייתא:

מיהו ה"מ כשנשפך אבל אם בא לפנינו ונסתפקנו בשיעורו אין הולכין בו להקל אפי' בדרבנן דכל שאפשר לעמוד על שיעורו אין מתירין אותו עד שנעמוד עליו דהא כחל דרבנן דחלב שחוטה הוא ואמרי' דבכולי' משערינן דאי במאי דנפיק מנא ידעי' כך נראה לי שיט' שמועה זו ויש בה פירושים ושיטות אחרות אך לעיקר הפסק כן דעת הראב"ד ז"ל והרב בעל הלכות והאחרוני' ז"ל שלא כדעת רש"י ז"ל שפסק דטעם כעיקר לאו דאורייתא ומעתה אפרש סוגיית ההלכה איש איש על מקומו בע"ה:

חוץ מאיסור נזיר. וא"ת כיון דאוקימנא ר' יוחנן כר' עקיבא ליחשוב נמי חטאת. א"ל בחולין קא מיירי בקדשים לא קא מיירי. וא"ת זעירי דמיירי בקדשים ליחשביה. א"ל דזעירי לא אתא לאוסופי אלא מאי דהוי לאפוקי דאביי וכדאמרי' בהדיא. שהרי אמרה תורה משרת וכל משרת כך גרסת הספרים. ורש"י ז"ל גריס שהרי אמרה תורה וכל משרת ענבים ופי' דממשרת קא דייק דאי מכל רבנן לא דרשי ליה ואפילו תימא כל לא דרשי וכל דרשי א"כ כי אקשי' לקמן האי לטעם כעיקר הוא דאתא לימא ליה אנא תרוייהו יליפנא וכל להיתר מצטרף ומשרת לטעם כעיקר אלא ודאי וכל לא דריש וכן עיקר אלא שיש לקיים גרסת הספרים דגלויי מילתא בעלמא הוא למאן דדריש כל דדריש לי' הכי בשאר דוכתי כמאן כר' אליעזר דדריש כל כלומר דדריש כל למקצת קומץ ומייתר ליה כי כל לעירוב והיינו ודאי להיתר מצטרף דאי לא בפחות מכזית לא מחייביה:

אי הכי חמץ בפסח נמי. משום דאיירי ביה לעיל אמר הכי וה"ה לשאר איסורין שבתורה דכתיב בהו כל.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף