פני יהושע/פסחים/מג/ב

פני יהושע פסחים מג ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בתוספות בד"ה סד"א כו' יש מקשים למה נשים חייבים בציצית כו' כדדרשינן בערכין גבי כהנים כו' עכ"ל והניחו בקושי'. ולענ"ד יש ליישב לפמ"ש בכמה מקומות בש"ס והעיקר בקידושין דלעולם לא שייך למילף בהקישא או בג"ש אלא היכא שמפורש בא' מהם בפירוש שייך למילף אידך מיניה בהקישא או בג"ש משא"כ היכא דלא ידעינן לחד מינייהו אלא מסברא או מכללא תו לא שייך למילף אידך מיניה כיון דלא שייך האי סברא וכללא באידך קרא אם כן כל חדא תיקו אדוכתיה וכ"ש היכא דאיצטריך ההיקש או ג"ש בלא"ה לא שייך למימר בכה"ג אין היקש וג"ש למחצה לסתור הסברא או הכלל והוכחתי כן בראיות ברורות. ואם כן לפ"ז א"ש דכלאים וציצית דלא ידעינן נשים לחייבם בכלאים בפי' אלא מכללא דחייבים בכל מצות לא תעשה ואם כן כיון דבציצית לא שייך האי כללא ואדרבה איכא כללא להיפך דמ"ע שהזמן גרמא פטורין אם כן לא שייך הכא הקישא וכ"ש דהקישא לא מיותר דאיצטריך לכהנים ולכלאים בציצית משא"כ הכא שפיר קאמר דאי לאו דמרבינן מכל לחייבן בחמץ הו"א דאתי הקישא דחמץ למצה לפטורא כיון דבמצה מצינו מפורש לפטורי מג"ש דסוכה דכתיב האזרח והיינו כתירוץ השני שכ' בשם ר"י משום הכי איצטריך כל לרבות נשים לחיוב חמץ והשתא נמי ילפינן שפיר הקישא דמצה לחמץ כיון דבחמץ כתיב מפורש כנ"ל נכון. אח"ז ראיתי בלשון התוס' פ"ק דערכין שתירצו קושייתם דהכא והן הדברים שכתבתי וא"א לפרש דבריהם בענין אחר אלא על הדרך שכתבתי. ומה שהניחו כאן בקושיא היינו משום דבכמה דוכתי משמע להדיא דהתוס' לית להו האי כללא שכתבתי לענין ההיקש והג"ש כמבואר אצלינו במס' גיטין וקדושין לענין הקישא דויצאה והיתה וג"ש דלה לה מאשה ועיין בתוס' לעיל דף כ"ד ע"ב בד"ה אמרת ק"ו. והנלע"ד כתבתי ודו"ק:

בגמרא ומאי חזית דהאי כל לרבויי נשים ומפקת עירובו אימא לרבויי עירובו. ולכאורה יש לתמוה דמאי ס"ד לרבויי עירובו דליתא בכל התורה כולה כדאמרינן בסמוך טפי מנשים דאדרבה מסברא י"ל דמחייבו אי לאו הקישא ואהני כל לאקושי איפכא דהכי מיסתבר מיהו לפר"י דלא שייך לרבויי נשים לחיובא דאדרבה יש לפוטרן מאכילת מצה מהקישא דהאזרח אם כן א"ש וכמ"ש התוס' ג"כ בסמוך בד"ה מאן שמעת דאין סברא לרבויי נשים משום האי הקישא וא"כ טפי יש לרבות עירובו מכל כיון דהכא אליבא דר"א קיימינן דמרבה עירובו מכל לענין שאור בל תקטירו כדאיתא בסמוך ולפ"ז יש ליישב ג"כ קושיית מהרש"א ז"ל לעיל בשמעתין על שיטת בעל המאור והר"ן ז"ל דמיתורא דכי כל אוכל חמץ ממעטינן עירובו מכרת וא"כ מאי מקשה הכא מאי חזית. וכבר כתבתי לשיטת הראב"ד ז"ל שכתב דמדשני קרא ממחמצת לחמץ הוא דממעטינן עירובו מכרת אם כן לפירושו נמי שייכא קושיית מהרש"א ז"ל וכתבתי ג"כ דלשיטת מהרש"א גופא נמי קשה מאי מקשה ומאי חזית דלמא ר"א כר"י סבירא ליה דיליף בהדיא מדאפקה בל' מחמצת ושני ליה בין מחמצת לחמץ וע"כ למעט עירובו אתא דאל"כ כי כל אוכל חמץ ונכרתה ל"ל דבלא"ה מדאפקא בל' כי כל אוכל מחמצת ונכרתה נרבי נתחמץ מחמת ד"א לכרת ומכי כל עירובו לכרת אע"כ דכל חמץ למעוטי אתא אבל למאי דפרישית א"ש דכיון דר"א דריש כי כל דשאור בל תקטירו לעירובו הכי נמי האי כי כל דהכא הוה ליה לרבויי עירובו וממיעוטא דכל חמץ לא נמעט אלא נוקשה למאי דפרישית לעיל דהא דאמרינן דלר"א נוקשה לית ליה היינו למלקות אבל איסורא מיהא אית ליה ואם כן איצטריך קרא למעט וכ"ש למאי דפרישית באינך גווני דר"א לקושטא דמילתא אית ליה נוקשה כמו ר"מ כשיטת הטור. ועוד דבלא"ה מצינן למימר דקושיא דמאי חזית היינו לתנא דמתניתין דידן דממעט לתרווייהו מכרת אם כן מקשה שפיר דלמא לא ממעטינן אלא נוקשה ממיעוט דכל חמץ ומריבויא דכי כל אוכל מחמצת נרבי עירובו כן נראה לי נכון ותו לא מידי ודו"ק:

שם ור"א אומר כל לרבות את הנשים כי כל לרבות את עירובו. והקשה בעל המאור היאך אפשר לומר כן לרבות עירובו אפילו לענין כרת הא בהדיא ממעטינן לה מדכתיב כי כל אוכל חמץ ונכרתה דוקא על חמץ דגן גמור ענוש כרת וע"כ דמיתורא דקרא דריש והאריך בזה ע"ש וגם מהרש"א ז"ל האריך בזה לעיל בלשון רש"י בד"ה לענין כרת לא כתיב מחמצת ותוכן דבריו דלאו מיתורא דקרא קא דריש אלא מפשטא ע"ש באריכות. ולע"ד אין צורך לכל זה אלא דאפי' את"ל דמיתורא דקרא ממעט לה אפ"ה מקשה הכא שפיר דהא ע"כ דהא דקאמר ר"א על עירובו בלאו היינו תרי מיני עירובו עירובו דכותח הבבלי דהוי המל"א כדמשמע בסמוך ואיכא נמי עירובו דשכר המדי שהוא נימוח ומשום טעם כעיקר אתינן עלה לרבויי לענין פסח והא דמרבינן לתרווייהו מחד קרא ולר"מ אפילו נוקשה היינו משום דכל ריבוי גמור הוא וכמ"ש בעל המאור בעצמו והיינו נמי כדפרישית לעיל דשייך לרבויי כל מידי דאשכחן מיהא בעלמא היתר מצטרף לאיסור בחטאת או בשאור ובנזיר לר"א טעם כעיקר לרבנן בנזיר ולר"ע נמי בבשר בחלב ובגיעולי עכו"ם ונוקשה לר"מ במנחות כדפרישית לעיל בד"ה מאן תנא בתמיהא של ר"י ובתירוצו דאיכא במנחות שום קרא. נמצא דכ"ז היינו אי מצינן לאוקמי האי ריבוי' דכל לרבויי כל מילי משא"כ השתא נמי דאיכא קרא דכי כל אוכל חמץ דמיעוטא משמע כמ"ש בעל המאור א"כ מקשה הש"ס הכא שפיר אליבא דר"א דמנ"ל לאוקמי האי מיעוטא לתרי מיני עירובו דלפ"ז האי ריבוי דכי כל וריבויי דכל דכיילינהו קרא בחדא לצדדין ולאו בחד גוונא דריבויא דכי כל דמרבינן נשים היינו אף לכרת וריבוי דכל לעירובו היינו בלאו גרידא וכה"ג מקשה הש"ס בכמה דוכתי סכינא חריפא מפסקא קראי וכ"ש הכא דהוי לקולא לענין עירובו למעט מכרת ומה ראה ר"א לומר כן וטפי הוה ליה לאוקמי הנך תרי ריבויי דנשים ועירובו בחד גוונא ולחומרא אף לענין כרת ואי משום מיעוטא דכי כל אוכל חמץ איכא לאוקמי למעט היתר מצטרף לאיסור או איפכא כמו שאבאר בסוגיא דבסמוך דבכל חד מהנך תרי איכא חד למעליותא וחד לגריעותא כמ"ש רש"י והתוספות למר כדאית ליה וכו'. ועוד דאפילו את"ל דהנך תרי מיני עירובו שקולין הם לגמרי אפילו הכי הו"ל לר"א לרבויי תרווייהו לענין חמץ ואכתי מצי לאוקמי מיעוטא דחמץ דגן גמור למעט נוקשה מכרת או אפילו מלאו כי היכי דלא נילף לחומרא ממנחות והיינו לגמרי כדאשכחן לרבי יהודה אליבא דר"מ כנ"ל נכון בעז"ה:

וע"פ זה יש ליישב ג"כ שיטת הטור דמוקי למתניתין כר"א בין לענין נוקשה ובין לענין עירובו והקשה עליו מסוגיא דשמעתין דאמרינן לעיל תניא כוותיה דרבי יהודה דלר"א נוקשה לית ליה ולמאי דפרישית א"ש דנהי דלעיל בתחילת הסוגיא הוי משמע ליה דר"א נוקשה קיל מעירובו ואיפכא מדר"מ אפ"ה השתא לפי המסקנא דאסיקנא לר"א בקושיא ואפ"ה לא אידחי מימרא דידיה דסוגיית הש"ס בכל דוכתי דאפילו מימרא דאמורא לא דחינן משום קושיא מכ"ש לדר"א דתנא הוא אע"כ דהא דאסיקנא בקושיא היינו למידחי סייעתא דלעיל דע"כ שמעינן דלר"א נמי נוקשה חמיר מתערובת כמו לר"מ ואם כן ע"כ כיון דאיכא ריבויא ומיעוטא היינו לענין תרי מיני עירובו דשקולין הם והי מנייהו מפקת וע"כ מרבינן תרווייהו ללאו וממעטינן להו מכרת וממילא דכ"ש לנוקשה דחמיר כדאשכחן במנחות ואפ"ה מלתא דפשיטא דלית ביה כרת כפשטיה דקרא דדוקא בחמץ דגן גמור חייב כרת ובמנחות נמי ליכא כרת בנוקשה כלל ומכ"ש אם נאמר דנוקשה בריה הוי כדאיתא פ"ק דחולין ודוק היטב:

שם וכ"ת כי כל ר"א לא דריש והתניא שאור בל תקטירו אין לי אלא כולו מקצתו מניין כו' ופרש"י דמקצתו היינו חצי זית והקשו עליו בתוספות בסמוך בד"ה כמאן כר"א כו' ע"ש. ולע"ד נראה דמה שהכריחו לרש"י לפרש כן היינו משום דלישנא דתלמודא משמע ליה הכי מדאמר רבי אבהו משמיה דרבי יוחנן בסמוך כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר שהרי אמרה תורה משרת ולפ"ז ע"כ דהאי המל"א דר' יוחנן היינו שאין ההיתר והאיסור מעורבין לגמרי אלא כל אחד ניכר כגון פת ששרה ביין דהיינו משרת דקרא כדמשמע לקמן להדיא בכולה שמעתין דר' יוחנן כר"ע אמר למילתיה דדריש משרת בכה"ג ואם כן לפ"ז ממילא דהא דזעירי מוסיף אדר"י וקאמר אף שאור בל תקטירו המל"א ע"כ היינו נמי בכה"ג גופא שהאיסור וההיתר ניכר כל א' בפני עצמו והיינו כפירש"י דאי לפי' התוספות לא דמי כלל האי המל"א דשאור להמל"א דנזיר דאיירי בה ר"י ובזה נתיישב בפשיטות מה שהקשו התוס' בד"ה מאן תנא דדריש כל דר"ע וכמה תנאי אשכחן דדרשי כל ותירצו בדוחק גדול ולפמ"ש בשיטת רש"י א"ש טובא דהא דקאמר כמאן כר"א דדריש כל היינו בהך מילתא גופא דר"א יליף מריבויא דכל המל"א בחמץ כדאשכחן במתניתין ובבריי' ומשום הכי דריש נמי האי כל דשאור לריבויא מקצתו דהיינו המל"א ומה"ט גופא הוכרח רש"י לפרש כן ליישב קושיית התוס'. ואי תקשי דא"כ אדרבה מהכא מוכח דלא כפרש"י דהא לעיל בחמץ בפסח יליף ר"א מריבויא דכל בין להמל"א ובין לתערובת גמור מחד ריבויא אם כן אמאי איצטריך בשאור תרי ריבויי חד למקצת דהיינו המל"א וחד לעירובו ממש אלא דלק"מ דלעיל בחמץ ודאי סגי בחד קרא כדפרישית לעיל משום דשקולין הם המל"א ועירובו דלכל חד איכא חדא לחומרא בהמל"א משום שהאיסור ניכר בפני עצמו ולא שייך בו ביטול וכ"ש היכא דאיכא רוב איסור ועוד דחצי שיעור אסור מן התורה אלא דגזרת הכתוב הוא מהלכה למשה מסיני דבעינן כזית דסתם אכילה הוא בכזית משום הכי יש לחייבו כיון שהאיסור משלים לכשיעור אוכל משא"כ כשנתערב לגמרי ואפשר דבטל ברוב כמ"ש רש"י לקמן בסוף הסוגיא דהכי הלכתא וכ"כ הרמב"ם וכל הפוסקים ויש סברא אחרת להיפך דעירובו חמור טפי כיון שטעם האיסור מתפשט בכולה ואיכא למימר דטעמו לא בטיל ועוד דאדרבה כיון שאין כל א' ניכר אי אפשר להבדיל האיסור מההיתר משו"ה יש לאסור משא"כ בהמל"א היכא שכל א' ניכר בפני עצמו אפשר להבדילו אפילו בפת ויין אפשר לסוחטן כדאשכחן בחולין דאיכא למ"ד אפשר לסוחטו מותר. נמצא דלפי זה כיון דבכל חד מינייהו איכא צד לחומרא שקולין הם והי מינייהו מפקת משו"ה מרבינן תרווייהו מחד ריבוי דכל משא"כ לענין הקטרה שפיר מצינן למימר דהמל"א חמיר טפי כיון שהאיסור הוא מובדל ונקטר בפני עצמו משו"ה לא בטיל משא"כ בעירובו כשנתערב לגמרי א"כ לא דמיא להקטרת איסור כלל וטעם כעיקר הו"א דלא שייך בהקטרה דלאו בטעמא תליא מילתא משו"ה איצטריך ריבויא דכי כל לרבויי נמי עירובו לאיסורא כנ"ל נכון בעזה"י ליישב שיטת רש"י מכל מה שהקשו התוס' עליו בסמוך מסוגיא דשמעתין ומה שהקשו עליו מסוגיא דמנחות מאביי ורבא ע' בס' מג"ש למ"ז ז"ל ודוק היטב:

שם אמר רבי אבהו אר"י כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר כו'. והא דלא ילפינן כל איסורין מנזיר היינו כדאמרינן לקמן דהוי נזיר וחטאת שני כתובים והא דקאמר רבי יוחנן חוץ מנזיר אף על גב דאיכא חטאת משום דבקדשים לא קמיירי כמ"ש התוס' אלא דלפ"ז יש לדקדק בהא דקאמר זעירי אף שאור בל תקטירו דמשמע דמוסיף אדר"י ולמאי דפרישי' אפשר דר"י נמי מודה אלא דבקדשים לא קמיירי ונהי דלמסקנא דבסמוך זעירי בלא"ה לא אתי לאשמעינן אלא לאפוקי מדאביי אכתי קשיא למאי דס"ד מעיקרא אלא דלק"מ דהא ודאי למאי דס"ד מעיקרא נמי ע"כ דר"י לית ליה הא דזעירי דכיון דבשאור לא ילפינן היתר מצטרף לאיסור אלא מריבוי דכל כר"מ א"כ ע"כ ר"י לית ליה הא דר"א מדקאמר חוץ מאיסורי נזיר אלמא דבחמץ אין המל"א ודלא כר"א אלא כרבנן דפליגי עליה ולא דרשי כל ואע"ג דר"י אית ליה בכל דוכתי הלכה כסת"מ וסתם מתניתין דידן מוקמינן לעיל כר"א אפ"ה איכא למימר דר"י סבר דסיפא דמתניתין דקתני זה הכלל כו' הרי אלו באזהרה ר"א הוא דקאמר לה כמ"ש התוס' לעיל בד"ה למה מנו ולפ"ז מצינן למימר דהא דקתני ברישא אלו עוברין היינו כפרש"י דלענין ב"י ובל ימצא איירי וכמ"ש לעיל בחידושינו דלענין בל יראה יותר שייך לומר דעובר מבאכילה או כפי' ריב"א דעוברין מן העולם והיינו מדרבנן או אפילו לר"ת דעוברין מן השלחן נמי מצינו למימר דהיינו מדרבנן וכ"ש לענין המל"א דודאי מן התורה אסור בכל איסורין דהא קי"ל כרבי יוחנן דחצי שיעור אסור מן התורה וכ"ש דר"י גופא מצי לאוקמי מתניתין בהכי דהא ר"י ודאי לא איירי אלא לענין מלקות וא"כ לרבנן מלקות בחמץ ליכא דלגמרי מיעטו רחמנא מקרא דכי כל אוכל חמץ. ולכאורה אדרבה לפ"ז א"ש טובא דממתני' גופא מוכח דת"ק דאלו עוברין פליג לגמרי אדר"א דר"א לטעמיה דס"ל כל ריבויא הוא ומרבי כל מילי כמ"ש ג"כ בעל המאור ומשו"ה מרבי אף תכשיטי נשים דהוי נוקשה ועי"ת דמדאורייתא אין לחלק ורבנן לטעמייהו דלא דרשי כל ואדרבה מיעוטא דכי כל אוכל חמץ לגמרי משמע דאינו עובר אפילו בלאו אלא בחמץ גמור ומש"ה בנוקשה לחוד או עי"ת לחוד לחכמים אין אסור אלא מדבריהם כמ"ש הטור בשיטת הרי"ף ומה"ט גופא לא גזרו בתכשיטי נשים אפילו מדרבנן כיון דאיכא תרתי לריעותא נוקשה ועי"ת. ומעתה לפ"ז יש לי ליישב שיטת הרי"ף בפשיטות דמה"ט גופא פסק כחכמים כיון דרבי יוחנן ע"כ הכי ס"ל והיינו כדפרישית דמתניתין דאלו עוברין לא חשיב סתמא דאדרבא משמע להיפך דת"ק פליג אדר"א. ואף שהרא"ש ז"ל כתב בשיטת הרי"ף בענין אחר דטעמא דידיה משום דהוי סתם ואחר כך מחלוקת מהאי דשיאור ישרף דלקמן אלא דלע"ד נראה דוחק כיון דממתני' אדרבא משמע איפכא דמחמיר טפי אי לאו הך ברייתא דשיאור דהתם כמ"ש הרא"ש והרמב"ן ז"ל בעצמם ועוד דאכתי הא מצינן למימר דנהי דלענין שאור הוי דלא כר"א אפילו הכי לענין תערובת שפיר אית לן למימר דהלכה כוותיה דהא לאו הא בהא תליא כדמסיק הש"ס להדיא אליבא דר"י אמר רב בהא דתניא כוותיה דלר"א גופא נוקשה לית ליה משא"כ למאי דפרישית נתיישב' שיטת הרי"ף לנכון בלי גמגום. והנלע"ד כתבתי ודוק היטב ועיין עוד לקמן בסוף הסוגיא:

בפירש"י בד"ה אין היתר כו' וכל משרת לא גרסינן כו' עס"ה. עמ"ש לקמן בסוף הסוגיא בזה דאפשר דיש לקיים הגירסא:

בתוספות בד"ה כמאן כר"א נראה לר"י כו' ורש"י פי' כו' וקשה לן לפי' טובא כו' עס"ה. כבר כתבתי לעיל בסמוך בלשון הגמרא דקאמר וכ"ת כו' והתניא שאור דיש ליישב כל הקושיות שהקשו התוס' כאן על פירש"י וכאן אבא בקצרה דמ"ש דלפירושו הוי דזעירי לא כאביי ולא כרבא אין זה קושיא כ"כ כמ"ש ג"כ מ"ז ז"ל בס' מג"ש אלא דלמאי דפרישית בסמוך א"ש טפי דכיון דלאביי ורבא גופייהו משמע דסברי דלא כר"א דדריש כל לריבוי גמור והיינו כשיטת הרי"ף וסייעתו שפסקו כחכמים דמתניתין וכ"ש לרבא הא שמעינן ליה בהדיא בחולין ובזבחים דטעם כעיקר לאו דאורייתא. אם כן לפ"ז מכ"ש דלית להו המל"א ומשו"ה משמע להו לאוקמי הך ברייתא דשאור בפשיטות לאביי היינו חצי זית לחוד ולרבא לענין דלא בעינן הקטר שלם ולאו משום דהמל"א והא דקאמר עירובו מנין אפשר דלאביי ורבא היינו בדאית ביה כזית בכא"פ ואפ"ה איצטריך קרא בשאור היינו כדפרישית לעיל דאין לדמות הקטרה לאכילה כיון דלאו בטעמא תליא מילתא וכמ"ש מבואר להדיא בלשון רש"י דלעיל בד"ה מקצתו דמפרש חצי זית סתם ודוקא כאן אליבא דזעירי מפרש מקצתו להמל"א וכן משמע ג"כ במנחות (דף נ"ח ע"א) בהך דאביי ורבא דלא מייתי מילתא דרבי אליעזר כלל וע"כ היינו כדפרישית. וע"פ סברא זו ממילא נתיישבו ג"כ קושיא ב' וג' של תוס' שהקשו על פרש"י כיון דלמאי דפרישית לעולם בעינן לענין הקטרה תרי קראי דלא שייך לומר דשקולין הם וכתבתי ג"כ דלא פסיקא לן אי עירובו חמיר טפי או היתר מצטרף לאיסור חמיר טפי וכ"ש אליבא דרבנן וכמו שאבאר לקמן בסוף הסוגיא גבי חטאת ודו"ק:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.