מהר"ם חלאווה/פסחים/לד/ב

מהר"ם חלאווה פסחים לד ב

דף ל"ד ע"ב

האי תנא דבי רבה בר אבוה הוא דאמר אפי' פגול טעון עיבור צורה וה"ה דהוה מצי למימר שנפסלו בדם ובבעלים אלא עדיפא מינה קא מתרץ ליה. אלא אי אמרת פסול הגוף הוי אמאי הורצ' דהא אמרן לעיל דציץ לא מרצה אלא עון טומאה ויוצא נמי פסול מחמת דבר אחר חשיב ליה כעין טומאה ולא פסול הגוף דהיינו פסול מחיצות כדאיתא במנחות וכדפירש"י ז"ל:

הכא נמי אין זריעה לתרומה. הלכך עדיין היא בטומאתה אלא דטהורה מלטמא אחרים. והא דמשמע הכא דגדולי תרומה תרומה איכא למידק דבמס' בתוספת' תני' הטבל והמדומע וגדולי תרומ' וגדולי מ"ש הרי הן כחולין. כבר תירצו אותה בירושלמי דהרי הן כחולין להתחייב בלקט שכחה ופאה דגרסי' התם במס' תרומות ר' זעירא בשם ר' חנינא תשלומי תרומה הרי הן כתרומה לכל דבר אלא שגדוליהן חולין גידולי תרומ' הרי הן כחולין לכל דבר אלא שאסורים לזרים. א"ר יוסי ואנן תנינן תרוייהו תשלומי תרומ' הרי הן כתרומ' לכל דבר דתניא אינו משלם אלא חולין מתוקנין וכו' אלא שגדוליהן חולין וחייבין בשכח' ופאה ועניי ישראל ועניי הכני' מלקטין:

ונתן קרי להו תלושין. ונתן קא דייק דמשמע דנותן מכלי אל כלי ואינו אלא ממלא מן המעיין:

עלה בידינו להלכה חמץ בפסח בזמנו במשהו שלא בזמנו מותר ובלבד שיהא בתערובות שאין בו כזית חמץ בכדי אכילת פרס שלא נתחייב לבערו. אבל כל חמץ שנתחייב לבערו ועבר עליו הפסח הרי זה אסור מדין קנס. וקדרות בפסח מותר לשהותן ולאחר הפסח עביד בהו בין במינן בין בשלא מינן. אין לשין את העיסה בחלב ואם לש כל הפת אסורה אא"כ עשה בה היכר כעין תורא כדלקמן ואין טשין את התנור באליה ואם טש כל הפת אסורה עד שיסיק את התנור. וקדרות בפסח אם החזירן לכבשונות מותר להשתמש בהן בפסח. אבל למלאן גחלים ולשורפן אסור שמא יחוס עליהן שלא ישתברו ולא ישרפם יפה אא"כ דרכו בכך כתנור וכוביא:

ולענין הגעלה דין החמץ כשאר האיסורין דדבר שתשמישו בחמין מגעילו בחמין ודבר שתשמישו באש מלבנו עד שיהא ניצוצות נתזות ממנו וסכינין מגעילן. ויותר חמור משאר איסורין שאין להגעיל כלי בשום פנים לאחר זמן איסורו משום דמשהו לא פגים. וכל הכלים של חרס שנשתמש בהן תחלת תשמישן חמץ בצונן מותר להשתמש בהן מצה בצונן, אבל חמץ בחמין או מצה בחמין אסור בכל ענין. אבל בית שאור ובית חרוסת הואיל וחמוצן קשה אפי' בצונן אסור ואפי' בשאר כלים אא"כ הכשירן כדינן. וכל כלי חרס אסורין ואין להן הכשר ואפי' דקוניא חיורי ואוכמי. וביתר דיני ההגעלה ולענין אכילת גבינה ובשר מליח שלא נעשה לשם פסח כבר הארכתי בהן ואין צורך לשנותם שנית:

עכו"ם שהלוה לישראל על חמצו לאחר הפסח מותר וישראל לעכו"ם אסור. וזה הכלל כל שהוא ברשות ישראל שקבל עליו אחריות או שקנאו מדין משכון או מדין גובה למפרע אסור. כיצד ישראל שהלוה לישראל על המשכון ואמר לו אם לא נתתי לך מכאן ועד יום פלוני הרי הוא שלך הרי זה קונה אותו מדר' יצחק והרי הוא ברשותו להתחיי' באונסיו אבל ישראל מעכו"ם ועכו"ם מישראל לא קני. אבל אם אמר לו אם לא נתתי מכאן ועד לאחר הפסח הרי הוא שלך מעכשיו והגיע זמן ולא נתן לו אפי' עכו"ם מישראל קנה למפרע דלמפרע קני ואם היה ברשות ישראל אסור לאחר הפסח ברשות עכו"ם מותר. וכן לענין הדין כל שקנה מדין משכון כגון ישראל מישראל והרהינו אצלו ולא אמר לו מעכשיו או מדין גבייה למפרע בשהרהינו אצלו ואמר לו מעכשיו אפי' ישראל מעכו"ם בין במטלטלי בין מקרקעי שירד בו בתורת משכונה והגיע זמן ולא נפדה למפרע הוא גובה ואי אקדיש מלוה וזבין מלוה קודם גבייה קנה למפרע אבל כל שלא הרהינו ובמעכשיו קיימ"ל כרבא דמכאן ולהבא הוא גובה. ואי אקדיש וזבין לאו כלום עביד מיהו מעות הדרי:

ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וזקפן עליו במלוה ומת ראובן ובא בעל חוב לטרוף שדה שמעון ועמד שמעון ונתן לו מעות המכר יכולי' היתומים לתובען משמעון ואינן חייבין מדין אחריות דמטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי ואיהו אפסיד אנפשי' ואי פקח שמעון מגבי להו ליתומים ההיא ארעא והדר וגבי לה מינייהו מדין אחריות דקיימ"ל יתומים שגבו קרקע בחובת אביהם בעל חוב חוזר וגובה אותה מהן משום דר' נתן דמוציאין מזה ונותנים לזה. ואי אקדיש לוה וזבין לוה אתי מלוה וטריף אתי מלוה ופריק. וכיצד פודה מוסיף עוד דינר ופודה כל הנכסים. כבר הארכתי בכל זה למעלה:

חנות של ישראל ומלאי של ישראל ופועלים עכו"ם נכנסים או להפך חמץ שנמצא שם אחר הפסח אסור בהנאה לחומרא בשניהם כמו שכתבתי ישראל ועכו"ם שהיו באין בספינה כבר כתבתי מה דינו. חמץ שנפלה עליו מפולת אם יש עליו יותר משלשה טפחי' עפר אינו חייב לבער אלא מבטלו בלבו ודיו פחות מכאן צריך לבער ותו לא מידי:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף