מגיני שלמה/פסחים/כז/ב

מגיני שלמה פסחים כז ב

דף כ"ז ע"ב

ד"ה מכלל דרבנן שרי עד אבל תימא למ"ד לוחשות אסור לר' וכו' ולעד"נ דהנאתן וביעורן פירשו שהוא נהנה ומבער ביחד שבהנאה זו הוא מבער גם כן והנאתן הוא בעורן כגון אכילה שעם האכילה שהוא נהנה בזה הוא מבער וכן עצים דמשחן בהדלקה שהוא נהנה ממנו להאיר לו בזה הוא מבער ונמצא ההנאה מבערתן וא"כ בכלל זה אימעט מי שאין ביעורו ע"י הנאתו כגון גחלים לוחשות שאין ביעורן ע"י הנאתו ע"י החמום שהוא ההנאה אלא שכבה והולך מעצמו ואין החמימו' מבערן וגבי עצים לא הוי מצי למימר שאין בעורן ע"י הנאתן דהוי משמע שהוא מתבער והולך מעצמו כאש. וזה אינו דממ"נ אם הנאת החמום כנגדו אי הבשול בשעת הדלקה טרם שנעשה גחלת וכמ"ש התוס' ז"ל שם בהא בעורן ע"י הנאה שהוא ההדלקה המחמם ומבשל ואם הנאת הגחלת לאפות בזה לא שייך לומר שמתבער מעצמו שהרי כבר מבוער הוא ולכן אמר הנאתן אחר בעורן ולעולם בכלל זה אימעט ג"כ מי שאין ההנאה מבערו:

שם ד"ה הקדש אפי' באלף לא בטל תימא מה חומר הוא זה כו' ולע"ד לא הבנתי דלמא אה"נ דפריך אהאי טעמא דפת שנאפה בעצי איסור ג"כ מטעם תערובות נגעו בה דהוי כמו שנתערב בו האיסור אלא דלרבנן כיון דאין האיסור בעין התירו וא"כ פריך רבא אם הקילו רבנן בערלה שגם בתערובות ממש לא החמירו וא"כ הכא דקלי איסורו התירו לגמרי כמ"ש רש"י ז"ל אבל בהקדש שהחמירו בתערובתם מטעם דבר שיש לו מתירין אימא גם היכא דקלי החמירו מהאי טעמא גופא כיון דאפשר ע"י חלול משהו דהקדש שוה מנה שחללו על ש"פ מחולל דהיינו טעמא דהוה דבר שיל"מ דהא דבר שיל"מ לא מקרי אי צריך להוציא עליו ממון כדכתבו הפוסקי' ואין כאן מקומו מ"מ אין צריך לפרש דברי רבא דפריך מטעם קולא וחומרא כ"א מהאי טעמא גופא ומ"ש רש"י ד"ה בטילה כו' הלכך לא חמירא אין פירושו שאין האיסור חמור דאפשר דערלה חמור איסורה יותר מהקדש אלא ר"ל שלא החמירו לאסור תערובתו משכלה האיסור:

שם חוץ מעצי אשירה תימא לרשב"א תיהוי כע"ג שנשתברה מאיליה וכו' ואני בע"ד אוסיף להפליא על קושיא זו דהתם מיירי ששרפה ישראל דהא קתני כל הנשרפים פי' שדינן בשריפה אפרן מותר חוץ מאשירה דאחר שריפתה אפרה אסור וא"כ אין כאן קושיא כלל דהא התם פרק כל הצלמים הקשה כמה קושיות כאלו ותירץ רבא דהיינו טעמא דאם שבר ישראל ע"ג לא הוי כע"ג שנשתברה מאליה גזירה דלמא מגבי לה והדר מבטל לה וה"ל ע"ג של ישראל וכו' ומקשי התם משוחק וזורה לרוח דאמרינן דאף הוא נעשה זבל והתורה אמרה לא ידבק בידך וגו' ואמאי ולהוי כע"ג שנשתברה מאליה ומשני התם נמי כרבא והיינו נדון דידן ממש דישראל שוחק עבודה זרה לבטלה ואסרי רבנן הזבל משום גזירה דרבא ה"נ ישראל השורף ע"ג אפרה אסור מהאי טעמא וא"כ תלמוד ערוך הוא ואין כאן קושיא ואין לתרץ דהתוס' מקשין לפי האמת דמשני רמי ב"ח כגון שנפלה דליקה בעצי הקדש וא"כ גם באשרה מיירי בהכי וא"כ קשיא שפיר דטעמא דרבא לא שייך כ"א בשכר ישראל וכמ"ש זה אינו דא"כ קשיא מאי דמפרש בתמורה דלהכי לא עריב ותני לה דאם שרפה עכו"ם דבטלה ואי ס"ד דאשרה מיירי דומיא דעצי הקדש דנשרפה מאיליה א"כ מאי אמרת דיש לה היתר אם שרפה כנעני הא גם הקדש יש לו היתר אם שרפו ישראל דמעל המסיק אלא מאי אית לי למימר דמ"מ מאיליה אין לו היתר א"כ גם ע"ג אין לי היתר מאיליה אלא ע"כ צ"ל דהא כדאיתא והא כדאיתא דאשירה אדרבא מותרת מאיליה דהוי ע"ג שנשתברה מאיליה ואין אסורה כ"א בשריפה בידי אדם ולכן לא קתני בה לעולם דבידי אדם יש לה היתר ע"י כותים אבל הקדש דאין אסורה אלא מאיליה דבידי אדם מעל המסיק ובמאיליה אין לה היתר עולמית א"כ בטלה הקושיא וכן נראה מלשון התוס' עצמם דכתבו תהוי כע"ג שנשתברה מאיליה ואי קושייתם אפרוקא דרמי ב"ח מאי לשון תהוי כע"ג היינו ע"ג שנשתברה מאיליה ממש:

ועוד אי קושייתם ארב"ח מאי קשיא מאן לימא לן דר' ב"ח כר"ל ס"ל דאדרבה לית הלכתא כוותיה אלא כר"י דאסורה אלא ש"מ קושי' התוס' מסתמא דברייתא מקשי דר"ל היכי מתרץ לברייתא ור"ל ס"ל כפירוקא דרב שמעי' ואשירה מיירי בידי ישראל וכמ"ש ור"י ס"ל כתרוייהו דלדידיה ל"ק מידי ולולי שהתוס' הזכירו דרבינו הגדול הרשב"א ז"ל הקשה קושיא זו הייתי אומר דלא יצאה קושיא זו מפיהם כלל וצ"ע:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף