מגיד משנה/מלווה ולווה/טז

מגיד משנה ‏ מלווה ולווה טז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

החוב באחריות הלוה עד וכו'. זה פשוט בכמה מקומות:

אמר לו המלוה זרוק לי חובי והפטר וכו'. בגיטין פרק הזורק (גיטין דף ע"ח ע"ב) אמר ר״י לגיטין [ולקידושין] אמרו ולא לדבר אחר פי' לגיטין [ולקידושין] אמרו שאם זרק קרוב לה מקודשת ומגורשת ולא לדבר אחר איתיביה ולענין החוב אמר לו זרוק לי חובי וזרק לו חובו קרוב למלוה זכה לוה קרוב ללוה לוה חייב מחצה על מחצה שניהם יחלוקו ותירצו הכא במאי עסקינן דאמר לו זרוק לי חובי והפטר והקשו אי הכי מאי למימרא ותירצו דא״ל זרוק לי בתורת גיטין והקשו ואכתי מאי למימרא ותירצו מהו דתימא מצי אמר ליה משטה אני בך קמ״ל ע״כ בגמרא והקשה הרשב״א ז״ל לאוקימתא דזרוק לי חובי והפטר א״כ קרוב ללוה אמאי חייב ותירץ דכי קאמר ליה זרוק לי חובי בתוך רשותי קאמר וכל שקרוב ללוה לא בא לרשות המלוה והכי איתא בירושלמי ואפשר שדעת רבינו ז״ל וכוונתו בשכתב וזרקו לו ואבד וכו' ר״ל וזרקו לרשותו:

אמר לו וכו'. כבר נתבאר זה ופירש הרשב"א ז"ל דבלשון הזה ממש קאמר ליה והיינו חידוש דאי מפרשי שאמר לו זרוק לי חובי בתורת גיטין שיהא דינך כדין זורק גיטין פשיטא מאי קמ"ל וזה דעת רבינו ז"ל ודין הגיטין מבואר בהלכות גירושין וכתב הרמב"ן ז"ל בתשובה דבר ברור הוא שהזורק חוב לחבירו אפילו בתוך חצי אמה שלו דלא הוי פרעון מיהו היכא דא"ל מעיקרא הילך מעותיך והלה מסרב בו ואמר איני רוצה לקבל בזה אני אומר שאין צריך להניח בב"ד אלא זורקו בחיקו או בפניו והולך לו דקי"ל נתינה בעל כרחו הויא נתינה עכ"ל:

ב

היה ראובן וכו'. פ"ק דגיטין (דף י"ד) מחלוקת רב ושמואל ופסק כרב דתניא כוותיה וכן דעת כל המפרשים ז"ל והטעם דבחוב הולך כזכה דמי:

החזיר לוי את המנה לראובן שניהם וכו'. מעובדא דרבי דוסתאי ברבי ינאי דהתם נלמד זה שכל שלא החזיר מאונס חייב השליח אבל אם היה אנוס ודאי פטור כדאיתא התם וכ"כ הרשב"א ז"ל וז"ל ואם החזיר השליח למשלח חייב לשלם ורצה בעל חוב גובה ממנו אא"כ אנסוהו והחזיר כעובדא דרבי דוסתאי בר' ינאי ואף ע"פ שלא אנסוהו עדיין אלא שמאיימין עליו ויש בידם לעשות ה"ז אונס מעתה ואם החזיר פטור אבל אם יכול לעמוד כנגד איומם חייב וכדגרסינן בירושלמי ע"כ. ובהשגות א"א אחריות לוי השליח וכו'. וכבר נתבאר הדבר וכן מצאתי כתוב תשובה לרב אלפסי ז"ל שאם העני הלוה השליח חייב וכן עיקר ששניהם חייבין באחריותו כדברי רבינו ז"ל:

ג

ראובן שהיה וכו'. ירושלמי הביאוהו בהלכות פרק המקבל:

טען לוי וכו'. נראה שדברי רבינו הם במחוייב לו שמעון ללוי בשטר ואז צריך להביא ראיה ברורה שפרעו ואם יש שם ספק בדבר על שמעון להביא ראיה כמ"ש הוא ז"ל דלא עדיף משובר שאומרים לו קיים שוברך והפטר אבל במלוה על פה אחר שהוא נאמן לומר פרעתי בשבועת היסת נראה ודאי שנאמן לומר עשיר היה והעני מדין מגו כל זמן שלא נדע היפך ובודאי המלוה על פה אם הביא שובר לב"ד אין אומרים לו קיים שוברך אא"כ רצה כדי להפטר משבועת היסת אבל אם רצה לישבע ודאי אין נזקקין לו ליותר מכך כך נראה לי:

ד

כבר בארנו וכו'. פרק ששי מהלכות מכירה נתבאר דין זה והוא בהלכות בהמקבל מהכרח שמועות:

ה

חנוני שהיה וכו'. משנה פרק כל הנשבעין (שבועות דף מ"ה) בשבועות ומבואר בגמרא במסקנא דהלכתא דשניהם נשבעין זה במעמד זה וכתבו דה״ה דכל שבועה שמן הדין הוא בפני הלה שכנגדו ומה שהוסיפו בכאן הוא שאע״פ שבין החנוני והפועלים אין שום תביעה בעולם נשבעים האחד במעמד חבירו כדי שיכלמו זה מזה לפי שהם יודעים האמת ובעל הבית אינו יודע בו דבר:

לפיכך אם וכו'. זה לא נתבאר בגמרא אבל הוא סברת רבינו וקצת מן הראשונים ז"ל והטעם לפי שאין בע"ה מפסיד כלום כמ"ש רבינו אבל קצת המפרשים ז"ל מודים בדין פועלים כשמת חנוני שנוטלים בלא שבועה והטעם לפי שבע"ה אצלם ברי בחיובם וספק בחזרה ר"ל אם נפרעו אם לאו ויתבאר פ"א מהלכות טוען ונטען שכל כיוצא בזה נוטל הלה בלא שבועה ובדין היה שיטלו בלא שבועה אלא מפני שבע"ה נפסד אמרו שישבעו לפיכך כל זמן שלא נפסד בעה"ב נעמידם על דינם ונחלקו בדין חנוני כשימותו פועלים ואמרו שאינו נוטל אלא בשבועה שהרי מן הדין היה שאפילו בשבועה לא יטול שהרי בעל הבית אצלו כאומר לו מנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם הלויתני אם לאו ותקנה הוא שתקנו להם לחנונים שיטלו בשבועה ולפיכך לעולם אינן נוטלים אלא בשבועה וזה דעת הרמב"ן ז"ל והרב רבינו מאיר הלוי ז"ל. עוד כתב הרמב"ן ז"ל שאפילו מתו פועלים יורשיו נשבעים שבועת היורשין שלא פקדם אבא ונוטלין וכל המפרשים ראיתי חלוקים בזה ואפשר שהטעם שלהם הוא לפי שאין זה מלוה בשטר אלא על פה ועד אחד מעיד שנתן והם שמא ואע"פ שהוא נוגע בדבר אינן נוטלין וצ"ע, ולמדו ממשנתנו שהאומר לחבירו תן מנה זו לפלוני שאני חייב לו אין הלה מחוייב ליתנו לו בעדים כיון שלא אמר תנם אליו בעדים ואם כפר בו המקבל אין השליח חייב לשלם שלא פשע בדבר וזה פשוט וכ"כ ז"ל ויש מי שכתב שדין משנתנו אינו אלא בחנוני בדוקא שתקנו לו שיהא נשבע ונוטל אבל בשאר שליחיות אם אמר תן לפלוני כך וכך מעות בשבילי ואמר נתתי אינו נשבע ונוטל אלא צריך להביא ראיה כיון שאנו מסופקים בעיקר הדבר אם עשאו אם לאו:

ו

החנוני אומר אתה אמרת וכו'. זה פשוט שכל שאין בעל הבית מודה שאמר לו נשבע היסת ונפטר ומבואר שם:

וכן אם וכו'. מפורש במשנה שם:

ז

ראובן שהוציא וכו'. דע שכוונת רבינו ז"ל היא במ"ש שגובה ואינו צריך להביא ראיה דוקא כשאין הלוה טוען מי יאמר לי שבעל דברים שלי כתב ומסר לך אבל אם הלוה טען כן טענתו טענה ומקבלין הימנו וכ"כ פ"ו מהלכות מכירה וז"ל אבל צריך עדים לענין תביעה שהרי הנתבע אומר מי יאמר לי שבעל דברים שלי כתב ומסר לך ע"כ ושם הארכתי בביאור דין זה וכתבתי שם שעיקר הדין הוא שצריך להביא ראיה קודם שיגבה בו שלא כדברי רבינו ורבו ז"ל וכן דעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל:

טען שמעון וכו'. זה נראה פשוט וכ"כ הר"ר יהודה אלברצלוני ז"ל וזה דעת הגאונים ואם יש ראיה שמכר לו ולא רצה לישבע אע"פ שלא הודה שנפרע חייב לשלם ללוקח וכ"כ בעיטור, עוד כתוב שם שאם מת מוכר יורשיו נשבעין שבועת היורשין ונוטל לוקח ואם לא רצו לישבע משלמין לו ללוקח:

הודה לו שפרע ישלם לוי לראובן. פי' דין זה הוא אפילו בשיש עדים לראובן מהקנייה שהרי היה לוי יכול למחול את החוב כמו שנתבאר פ"ו מהלכות מכירה ומגו דאי בעי מצי מחיל כי אמר שטרא פריעא הוא נאמן וכ"כ קצת מפרשים ז"ל ויש מי שכתב דכי אמר שטר פרוע הוא הרי הוא כמוחלו עכשיו ואין לך מחילה גדולה מזו:

טען לוי שלא וכו'. ממה שאמר רבינו ז"ל ולא נתן יראה לי שדעתו ז"ל שכשאמר לוי שפרוע הוא משלם לראובן כדין מוחל שנתבאר פ"ז מהלכות חובל ומזיק שמחוייב לשלם כל מה שבשטר ר"ל שאפי' מכרו במנה ושוה אלף מוציאין אלף מן המוחל וכמו שביארתי שם אף כאן כשאומר פרוע הוא משלם כל שווי השטר ואין אנו מאמינין אותו לומר פרוע היה קודם מכירה ולא ישלם אלא דמים שקיבל דנמצא מקח שאינו מקח ואע"פ שאנו מאמינין אותו לענין הלוה היינו משום דמצי מחיל אבל ודאי הוא חייב בתשלומים כמו שהיה מתחייב אם מחל שאם לא תאמר כן אפי' הודה לוי שנתן לא ישלם כלום אם אנו מאמינין אותו שכבר נפרע קודם נתינה דה"ל כנותן מה שאינו שלו ויש לדחות ולומר שכוונת רבינו היא באמרו ולא נתן לא נתן כך באחריות א"נ לא נתן ואח"כ נפרע מ"מ עיקר הדין נ"ל כמ"ש. ומ"ש רבינו נשבע היסת ונפטר הוא מפני שאע"פ שא"צ להביא ראיה ה"מ לענין גוף השטר אבל להוציא מתחת ידי המוכר ודאי צריך להביא ראיה:

ח

שטר שהיה וכו'. מעשה בסנהדרין פרק זה בורר (סנהדרין דף ל"א):

וכן אם מת השליש וכו'. זה נראה פשוט ואפשר שלמד זה רבינו מהמשנה סוף פרק קמא דמציעא (דף כ') דקתני ואם יש עמהן סמפון יעשה מה שבסמפון ופירש"י ז"ל מילתא באפי נפשה היא וקתני המוצא בין שטרותיו שובר שנכתב על אחד משטרותיו יעשה מה שבסמפון וכו' והוא כלל לכל כיוצא בזה וכיון שהשליש נאמן משניהם יעשה ככתבו וע"כ לא אוקימנא לה בנמצא בין שטרותיו פרועין אלא גבי מלוה אבל בשליש הכל כדבריו וככתבו וכן עיקר:

אבל כתב וכו'. מימרא שם פרק שנים אוחזין (בבא מציעא דף כ' ע"ב):

ט

היו עדים על וכו'. מבואר שם בגמרא דבשיש עדי קיום הרי הוא קיים:

ואם אין עליו עדי קיום וכו'. מפורש בסוגיא שם:

י

נמצא השטר בין שטרותיו פרועין וכו'. זהו דין המשנה שהזכרתי למעלה דאוקימנא לה בשנמצא בין שטרות פרועין:

וכן אם נמצא כתוב בגופו של שטר וכו'. שם בסוף הפרק:

יא

המוצא שטר בין שטרותיו וכו'. משנה כלשונה שם ופירש"י ז"ל מצא שטר [שאינו שלו] בין שטרותיו ואינו יודע מה טיבו אצלו אם הלוה הפקידו אצלו אם המלוה או שמא מקצתו פרוע ומסרו לו להיות שליש ביניהם ושכח. יהא בידו ולא יחזיר לא לזה ולא לזה עכ"ל. וכתב הרשב"א ז"ל אפילו שניהם מודים דומיא דנפילה ובתוס' מפורש דהוא הדין לשטרי מקח וממכר. וכתב הרשב"א ז"ל בתשובה דדוקא בשאין בהם קנין אבל יש בהם קנין יחזיר ללקוחות ואפילו מצאם בשוק דכל דליכא למיחש לפרעון ולהמלכה מחזיר וזה כפי שיטתו ושיטת הרמב"ן שכתבתי פי"ח מהלכות גזילה ואבידה דבשטרי אקניאתא לא בעינן מטא שטרא לידיה עוד כתב ומסתברא שאם מצא האב שטר של אחד מבניו בין שטרותיו ואינו יודע מה טיבו דלא אמרינן בכי הא יהא מונח וכן אם מצאו הבן בין שטרותיו והוא יוצא על שם אביו והוא שיהא הבן סמוך על שולחן אביו והרי זו כאותה ששנינו אין לאב חזקה בנכסי הבן ולא לבן בנכסי האב שכל אחד מהם כאפוטרופא ומפקח על נכסי השני והכל כאדם אחד וכן האשה בנכסי בעלה והאיש בשטרי אשתו דין אחד לכולם עכ"ל:

יב

האומר לבניו שטר וכו'. משנה פרק גט פשוט (בבא בתרא דף קע"ג) כלשונה ופירש״י ז״ל שטרות כולן פרועין חוץ מאותן שיאמרו עדיין לא פרענו עכ״ל והטעם שיד בעל השטר על התחתונה ומספקא לן בכל חד דילמא האי ניהו:

נמצא לאחד וכו'. שם במשנה ופירוש נמצא ללוה אחד שם בבית המת שני שטרות שלוה ממנו שתי הלואות הקטן אינו פרוע דשטר בין שטרותיו קאמר דמשמע אחד ולא שנים עכ"ל:

אמר לחבירו וכו'. מימרא שם ומכאן שיד בעל שובר על העליונה ושל בעל השטר על התחתונה והטעם לפי שהשטר בא להוציא והמוציא עליו הראיה והשובר בא להפטר, ומכאן ששובר שכתוב בו דינרין סתם מבטל כל חוב ויכול לטעון כל מה שירצה אבל אם היה כתוב בו סך ונמחק או שכתב בו תיבה שלא נתקיימה אין דנין בו אלא כפחות שבלשונות כדי שלא יבואו להערים ואין דנין נמחק אלא להורעת כחו של מוציא כך השיב הרמב"ן ז"ל:

חוב לך בידי פרוע וכו'. באותה מימרא שם ופי' אבן מיגש ז"ל לשון חוב משמע שטר אחד ומשמע נמי על כל שטר שיש לו עליו לפי שכולן חוב אחד מיקרי וכיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי יד בעל השטר על התחתונה וכל שטרות שיש לו נחזיק עליהן שהן פרועין עכ"ל ואף כאן ראיה גמורה שיד בעל השובר על העליונה:

מהדורה זמנית - הבהרה אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף