מגדל עוז/נזקי ממון/ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מגדל עוז ‏ נזקי ממון ד

א

הכונס צאן לדיר כו' עד בעל הצאן חייב. בב"ק ר"פ הכונס (דף נ"ה) :

היתה מחיצה בריאה כו' עד והזיקה הליסטים חייבין. פ' הכונס ופ"ק דב"ק:

ב

הפורץ גדר לפני בהמת חבירו עד וחייב בדיני שמים: כתב הראב"ד ז"ל לא ידענו מהו וכו': ואני אומר כמה פעמים כתבתי בחבור הזה כי ר"מ ז"ל מחזר לכתוב לשון התלמוד מכמה טעמים וכן עשה בזה דגרסינן לה ר"פ הכונס (דף נ"ה:) תניא גאמר ר' יהושע ד' דברים העושה אותן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ואלו הן הפורץ גדר בפני בהמת חבירו כו' ומהדרינן עלה היכי דמי אילימא בכותל בריא בדיני אדם נמי ליחייב אלא בכותל רעוע ע"כ. ויפה עשה שהרי לא בא הוא לפרש בחבור הזה אלא לחבר בקצרה אורך הגמרא ומה שיפרש כל אחד לשון הגמרא יפרש על לשונו אשר גם פעמים רבות ידע לבו כי הפירושים רבו והוא האמת כי רש"י ז"ל פירש הפורץ גדר וכו' ויצאה הבהמה וברחה בדיני אדם נמי ליחייב מיהא אכותל דהא בידים עבד ואבהמה ליכא למימר דהא תנן פרצוה ליסטים פטור עכ"ל. ומקצת רבותינו בעלי התוס' ז"ל פירשוה גם אבהמה והא דלא מיחייב במתני' אף בהוציאוה ליסטים אלא א"כ הכישוה כדמוקי לה בגמרא תירצו דהתם הוא להתחייב במה שהזיקה הבהמה לאחרים ביציאתה והכא בדר' יהושע במה שהזיקה בעצמה או שנאבדה דומיא דברחה שפי' רש"י ז"ל ומקצתם פירשו דבין אכותל בין אבהמה קאי וכל חד וחד אדשייך ביה ומש"ה סתמיה וה"נ גרסינן לה הפורץ גדר לפני בהמת חבירו אינו חייב לשלם מן הדין ואין מוחלים לו מן השמים עד שישלם ע"כ זה כלל כל הפירושין ורבו על זה הדקדוקין בשיטות ולכך תפס לשון הגמרא הכולל הכל ולכך אין להשיגו בזה אדרבה ראוי לשבחו ולומר יישר כחו וכח כחו שפירש מתני' דהוציאוה ליסטים אף בהוזקה ודר' יהושע הזיקה לאחרים וכן פי' הסוגיא שעמה בזה נסתלקה קושית הראב"ד ז"ל כי דייקת בה שפיר בלישני ומ"ש לפני בגז"ה משכחת לה קב ונקי.
שוב מצאתי לחכמי לוני"ל שהשיב להם על זאת וז"ל: תשובה על הנזקין אמרתי ולא על הכותל וכן אמרוה החכמים על הנזק שאילו היו דברי ר' יהושע בן לוי על הכותל כמו שעלה על דעת מי שראיתי פירושו לא היה אומר הפורץ גדר לפני בהמת חבירו אלא הפורץ גדר חבירו מה ענין בהמה הכא ועוד שהביא התלמוד דברים אלו על המשנה דהכונס צאן לדיר ועוד זה שהעמיד דברי התלמוד דברי ר' יהושע שאמר הפורץ גדר לפני בהמת חבירו פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים בכותל רעוע אם על הכותל אמר וכי פורץ גדר רעוע למה פטור מדיני אדם וכי יעלה על לב אדם בעולם שהשובר כלי שלם חייב והשובר כלי רעוע פטור אלא כך הדין השובר כלי שלם וחזק משלם דמי שלם והשובר כלי רעוע משלם דמי רעוע וכן הסותר כותל חבירו, ואם אכותל קאמר משלם דמי הכותל שהפסיד בין שלם בין רעוע וחייב בדיני אדם וא"ת כותל זה הרעוע עומד לסתירה הוא ומצוה קא עביד אמאי חייב בדיני שמים אלא ודאי כל המפרש כך נשתבש, ואין הדברים אמורים אלא לענין הבהמה שיצאה מפרצה והזיקה אם היה הגדר חזק ובריא הפורץ חייב בנזקיה בדיני אדם ואם היה הכותל רעוע שאינה משתמרת הפורץ פטור על זה הנזק שהזיקה הבהמה וחייב בדיני שמים שהרי גרם לבעלים לשלם הואיל והכותל רעוע כמו שביארנו שאפי' חתרוה או פרצוה לסטים בעל הצאן חייב ואם לא פרץ אפשר היה שלא תצא ולא תזיק ומפני זה חייב בדיני שמים. וזה שהקשיתם על דבר זה מן הליסטים שפרצו מחצית הדיר הבריאה שאין חייבין בנזקיה עד שיוציאוה אבל אם יצאה מעצמה פטורין ודאי קושיא היא זאת ושמא זאת הקושיא שיבש המפרש עד שהעמיד דבר זה בכותל עצמו וזהו פירוקה הפרש גדול יש בין ליסטים שפרצו הדיר ובין חבירו שפרץ לפני בהמתו שהליסטים כוונתם לגנוב הבהמה לפיכך כל זמן שלא הוציאוה מרשות הבעלים לא נתחייבו ולא נעשית ברשותם ובעת שיוציאוה נעשית ברשותם ונתחייב בנזקיה אבל אם הניחוה שם הרי לא עשו הנזק שנתכוונו לו שהיא הגניבה ולפיכך פטורין אבל הפורץ גדר חבירו אין כוונתו לגנוב ולא נתכוון אלא שתצא הבהמה ותזיק ויתחייבו הבעלים בנזקיה ולפיכך הוא חייב באותו נזק כדין כל מזיק וזהו הפרש בין ליסטים ובין פורץ בהמת חבירו והרי כל הדברים נכונין ויוצאין על עיקרי הדינין עכ"ל תשובתו אות באות:

וכן הנותן סם כו' עד בדיני שמים. עיקרה פ' שור שנגח את הפרה (דף נ"ז) ור"י אלפס ז"ל חברה כאן אגב אלו וגם ר"מ ז"ל עמד בשיטת רבותיו:

ג

המעמיד בהמת חבירו וכו' וכן אם הכישה כו' עד שהכישה חייב: כתב הראב"ד ז"ל וכ"ש קם לה באפה עכ"ל: ואני אומר זו תברא היא וגמרא דכי הכישה עשה בה מעשה וכי קם לה באפה גרמא בעלמא היא דהא כי תנן הוציאוה ליסטין חייבין שיילינן עלה בגמרא פשיטא כיון דאפקוה קמה להו ברשותייהו לכל מילי ומהדרינן לא צריכא דקמו להו באפה פי' לא הוה פשיטא ליה כי הא דאמר רבה אמר רב מתנה המעמיד בהמת חבירו על קמת חבירו חייב וכו' א"ל (אביי) לרב יוסף הכישה אמרת לן ולסטים נמי הכישוה. פירש"י ז"ל ואשמעינן מתני' בהכישה במקל זו היא משיכה אלא פשיטא דהכישה מיחייב בה טפי מקם לה באפה וכ"כ רבותינו בעלי התוס' ז"ל ואם הראב"ד ז"ל יש לו דעת אחרת צריך להביא ראיה ומדקאמרינן הכא לכל מילי מכלל דהנך לאו לכל מילי אלא כמ"ש לדעת ר"מ ז"ל:

ד

המוסר בהמתו לשומר חנם כו' אבל אם שמרוה כו' שמרוה שמירה פחותה עד חייבין: כתב הראב"ד ז"ל לא מתוקמא הא וכו': ואני אומר עיקר הלכה זו בב"ק ס"פ שור שנגח ד' וה' וכולה סוגיין כרבינו משה ז"ל אזלה גמרא דמתני' דמסרו לשומר כו' דגרסינן ת"ר ארבעה נכנסו תחת הבעלים ואלו הן שומר חנם והשואל נושא שכר והשוכר הרגו תמין נהרגין ופטורין מן הכופר מועדין נהרגין ומשלמין את הכופר וחייבין להחזיר דמי שור לבעליו חוץ משומר חנם ושיילינן עלה היכי דמי אי דנטריה אפי' כולהו נמי ליפטרו ואי דלא נטריה אפילו שומר חנם ניחייב ומהדרינן הב"ע דנטריה שמירה פחותה ולא נטריה שמירה מעולה שומר חנם כלתה לו שמירתו הנך לא כלתה שמירתן ע"כ. הנה למדנו ונראה בעינינו פשוט שאפי' שמירה פחותה מועלת לפטור שומר חנם. ומ"ש עוד שנפטרין השומרים בשמירה מעולה למדנוה ג"כ בפשוט מדקא מקשי תלמודא להדיא היכי דמי אי דנטריה אפי' כולהו נמי ליפטרו מכלל דפשיטא ליה לתלמודא שאין אחר שמירה מעולה כלום על השומרין כי בכך כלתה שמירתן שהרי שמר כדרך השומרין ומאי הוה ליה למיעבד וממילא שמעינן דדוקא השומרין הוא דמיפטרי אבל הבעלים מיהא אכתי חייבין שהרי לא כלתה בכך שמירתן דאע"ג דהוי שמירה לפטור השומרים לא סגי לפטור הבעלים עד שיתחזקו בשמירתן יפה וכדתנן שלהי פ' שור שנגח ד' וה' (דף מ"ה:) ומייתי לה פ' הגוזל עצים קשרו בעליו במוסרה ונעל בפניו כראוי (ויצא והזיק) אחד תם ואחד מועד חייב דברי ר"מ ר' יהודה אומר תם חייב ומועד פטור ולא ישמרנו בעליו ושמור הוא זה ר"מ אומר אין לו שמירה אלא סכין ע"כ. ומוקמינן פלוגתיה בקראי וכדפירש"י ז"ל דג' מחלוקות בדבר לר"מ בשמירה פחותה חייב (ובשמירה) מעולה פטור ולר' יהודה בפחותה נמי פטור ולר"א במעולה נמי חייב עכ"ל. ובשלהי גמרא פירקין (דף מ"ו) אמר אביי היינו טעמא דר"א כדתניא ר' נתן אומר מנין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו ולא יעמיד אדם סולם רעוע בתוך ביתו ת"ל ולא תשים דמים בביתך ע"כ. וכתב ר"י אלפס ז"ל דאע"ג דקי"ל כר' נתן לית הלכתא כר"א הלכך דל ר"א מהכא פשו להו ר"מ ור' יהודה הלכה כר' יהודה וכן פסק רבינו משה ז"ל לפנינו ריש פ"ז של הלכות אלו וכלשון המשנה אות באות ולפי ר"א לענין חיוב תשלומין קאמר דהוה דריש ולא ישמרנו אין לו שימור אלא סכין אף אם שמרו שמירה מעולה חייב ורבותינו בעלי התוס' ז"ל פירשו דאה"נ מעיקרא כי אמר הא מני ר"א היא הוה קאי לענין חיוב תשלומין אבל השתא דאוקימנא טעמא דר' נתן לא איירי לענין תשלומין אלא לענין איסורא בעלמא קאמר דאין לו דרך חסידות בשמירתו אלא סכין אבל אם שמרו שמירה מעולה ויצא והזיק פטור מיהו בשמירה פחותה לא סגי ליה וכנ"ל מן הירושלמי דגרסינן פ' שור שנגח ד' וה' אמר ר"א כל שמירה שאמרה תורה אפילו הקיפו חומת ברזל אין משערין אותו אלא בגופו לפיכך רואין אותו אם (היה) ראוי לשמירה פטור ואם לאו חייב ולפ"ז קאי ר"א כר' נתן לאיסורא ולענין תשלומין כר"י ולא נצטרך לדחות כדברי ר"י אלפס ז"ל ומ"מ לענין תשלומין מן הדין כולן שוין כדברי ר"מ ז"ל גם מורי הרשב"א ז"ל כן הסכים:

ה

הניחה בחמה וכו' עד ועושה כל שאפשר לה לעשות. בב"ק פ' הכונס:

ו

מסר בהמתו לחרש שוטה וקטן עד והזיקה הבעלים חייבין: כתב הראב"ד ז"ל חיי ראשי דבר זה לא מצאתי לו שורש וכו': ואני אומר עיקר הלכה זו פ"ק דב"ק גמרא מתני' דכל שחבתי בשמירתו כו' ת"ר כל שחבתי בשמירתו הכשרתי את נזקו כיצד שור ובור שמסרן לחש"ו (והזיקו) חייב (לשלם) משא"כ באש ושקלינן וטרינן עלה במאי עסקינן אילימא בשור קשור ובור מכוסה דכוותה גבי אש גחלת מ"ש הכא ומ"ש הכא אלא לאו בשור מותר ובור מגולה דכוותה גבי אש שלהבת משא"כ באש דפטור והאמר ר"ל משמיה דחזקיה לא שנו אלא שמסר לו גחלת וליבה אבל מסר לו שלהבת חייב מ"ט דהא ברי היזקה ואסיקנא לעול בשור קשור ובור מכוסה ודכוותה גבי אש גחלת ודקאמרת מ"ש הכא ומ"ש הכא שור דרכיה לנתוקי בור דרכיה לנתורי גחלת כמה דשביק לה מיעמא עמיא ואזלא ופירשוה רבותינו בעלי התוס' מדעת רש"י ז"ל בשור קשור כראוי ובור מכוסה כראוי דאי ס"ד בשלא כראוי א"כ מאי עבד ומאי אהנו מעשיו דליפטר ועוד מאי קא מתמה תלמודא דכוותה גבי אש שמסר לו גחלת דע"כ הכי פירושה מאי שנא הכא ומאי שנא הכא דבין הכא ובין הכא הוה לן למפטריה מדהדר לאוקומה בשור מותר ובור מגולה ודכוותה גבי אש שמסר לו שלהבת ומאי דמסיק טעמא משום דשור עביד לנתוקי כו' לא ממילא קאמר אלא על ידי חש"ו שמסרן להם והם מחוסר דעתם ממשמשין בהן ומיגרעא שמירתן מחמתייהו דאי לאו אינהו שפיר הוו מינטרי כ"כ מורי הרשב"א ז"ל וזהו כר"מ שכתב כאן בענין קשור וענין הבור שכתב רש"י ז"ל ואם הראב"ד ז"ל יש לו רוח אחרת מ"מ דברי הר"מ ז"ל נכונים:

ז

מסר שורו לחמשה עד הנשארין חייבין. בב"ק פ"ק:

ח

שאלו בחזקת תם ונמצא מועד כו' ואם לא ידע השואל שהוא נגחן עד נ"ש: כתב הראב"ד ז"ל הא דלאו כהלכתא וכו': ואני אומר תמה אני אם יצא דבר זה מפי קולמוסו דהא כי דייק בה בהא שמעתא פ' שור שנגח ד' וה' (דף מ') סוף גמרא מתני' דשור של פקח שנגח לשור חרש משכחת ברייתא מפורשת כלשון ר"מ ז"ל ת"ר שאלו בחזקת תם ונמצא מועד בעלים משלמין חצי נזק ושואל משלם חצי נזק וכו' והקשה תלמודא ואמאי כלומר אמאי משלם לימא ליה תורא שאילי אריא לא שאילי ומהדר רב הב"ע כגון שהכיר בו שהוא נגחן והדר מקשי ולימא ליה תם שאילי מועד לא שאילי ופריק משום דא"ל סוף סוף אי תם הוה (לאו) פלגא ניזקא בעית לשלומי השתא נמי זיל שלים פלגא ניזקא וזהו כדברי ר"מ ז"ל בעיקר הדין וכטעמו אות באות ומה שהקשו בשם הראב"ד ז"ל הם דקדוקי התלמוד דקאמר ולימא ליה אי תם הוה משתלם מגופו ומהדר משום דא"ל סוף סוף את לאו תורא בעית שלומי לדידי והדר בעי ולימא ליה אי תם הוה מודינא ומיפטרנא ואפילו למ"ד פלגא ניזקא ממונא לימא ליה אי תם הוה מעריקנא ליה לאגמא אלא הב"ע כגון דקדום בי דינא ותפסוה ומקשינן אי הכא בעלים אמאי משלמין חצי נזק נימא ליה (את) אתפסתיה לתוראי בידא מאן דלא מצינא לאשתעויי דינא בהדיה ומהדרינן משום דא"ל אי אהדרתיה ניהלך לאו מינך הוו שקלי ליה ומקשינן ונימא ליה אי אהדרתיה ניהלי הוה מעריקנא ליה לאגמא ומהדר משום דא"ל סוף סוף לאו מעלייה הוו משתלמי כלומר ומאי דנפקא לן מינה בשתפסוהו ב"ד הא לא מפסדת ולא מידי בהכי דאפילו לא תפסוהו נמי מיחייבת לשלומי מן העלייה ומקשינן הניחא היכא דאית ליה נכסי היכא דלית ליה נכסי מאי איכא למימר כלומר טענה דבעלים טענתא מעלייתא היא אי אהדרתיה ניהלי הוה מעריקנא ליה לאגמא והייתי נפטר וא"כ הדרא קושיין לדוכתא בעלים אמאי משלמין חצי נזק ופריק משום דא"ל כי היכי דמשתעבדנא (לך) לדידך ה"נ משתעבדנא להאיך כלומר לניזק שאתה חייב לו מפני נגיחת שורך מדר' נתן דא"ר נתן מניין לנושה בחבירו מנה וחבירו בחבירו שמוציאין מזה ונותנין לזה שנאמר ונתן לאשר אשם לו פירוש ומתרגמינן למאן דחב ליה כלומר וגם כי החזרתיו לו כאילו החזרתיו אליך ועכשיו שתפסוהו ב"ד אין לך עלי טענה לפטור עצמך מח"נ מאחר שלא הודעתני שהיה מועד דוק השתא מטעמא דבעלים לטעמא דשואל שהקשה דאי תם הוה מעריקנא ליה דלאו טעמא משום ב"ד וכ"ש לדעת רבותינו בעלי התוס' ז"ל שאמרו שזה הטעם אינו מועיל אלא להשמטה בעלמא מעתה מאי נפקא לן מינה לענין דינא בין תפסוהו ב"ד ללא תפסוהו ואפילו ההוא טעמא גופיה לא קאי אלא למ"ד פלגא ניזקא ממונא אבל למ"ד קנסא וקי"ל כוותיה פ"ק לא צריכין לאוקומה בשתפסוהו ב"ד דהא אית ליה טעמא אחרינא דקאמרת אי תם הוה מודינא ומיפטרנא וכפירוש רבותינו בעלי התוס' ז"ל הוה מודינא קודם שיבאו עדים. הנה זה פשוט ועיניך רואות ע"כ אמרתי כי לא יצא דבר זה מתחת קולמוסו אלא אחד מן התלמידים ותלה עצמו באילן גדול:

ט

נטלו כשהוא תם כו' עד שהרי החזירו. פ' שור שנגח ד' וה':

י

שומר שקבל עליו כו' שמירת נזקיה וכו' עד עושין דין המזיק: כתב הראב"ד ז"ל זה אינו מחוור דמתחזי מגמ' וכו': ואני אומר גם זה נ"ל שאינו לשונו הא מימרא בעיא היא מיפרשא בב"ק פ"ק ופ"ב ופ' שור שנגח ד' וה'. וגם לשון הרמב"ם ז"ל מובן לכל וזיל קרי בי רב הוא:

יא

מסר השומר לשומר וכו' עד שמסרת לו אתה: כתב הראב"'ד ז"ל כל זה אינו מחוור אלא הניזק גובה מן השני וכו': ואני אומר אחת לאחת למצוא חשבון מצאתי און לי מהא דתנן פ' שור שנגח ד' וה' (דף מ"ד:) מסרו לשומר חנם ולשואל ולנושא שכר ולשוכר (כולן) נכנסו תחת הבעלים כו' באשר כבר ביררתי למעלה בס"ד לדברי הכל מעתה השומר ראשון במקום בעלים קאי ובפ"ק דב"ק (דף ט':) גמרא מתני' חבתי בתשלומי נזקו כו' וקי"ל כרבה דפליג עליה דר"א ואמר שומר שמסר לשומר חייב ולא מיבעיא שומר שכר שמסר לש"ח דגרועי גרעה לשמירתו אלא אפילו ש"ח שמסר לשומר שכר דעלויי עלייה לשמירתו חייב מ"ט מצי א"ל את מהימנת לי בשבועה האיך לא מהימן לי בשבועה וכתבו רבותינו בעלי התוס' ז"ל שכשמשלם משלם לבעלים הראשונים כדאמרינן בהמפקיד דהלכה כר' יוסי דאמר אין הלה עושה סחורה בפרתו של זה וזהו פשוט. ועוד אני אומר דבמועד קא מיירי שמשלם מן העלייה ונפקא מינה לעידית של זה כבינונית של זה דאי בתם כיון דמגופו משתלם מאי נפקא ליה לניזק מינה וכי דייקת בה שפיר משכחת דדברים מתוקים הם ראויין למי שאמרן:

מסרה השומר לבנו או לבן ביתו עד וחייבין כו'. פ' הכונס (דף נ"ה:):

יב

כל שומר שנתחייב כו' עד לבעל הבהמה. הכי משמע פ' המניח את הכד (דף ל"ד:) גבי מתני' דשור שוה מאתים כו' דאוקמוה לדר' יהודה לענין שמירה ובשמעתין דלקמן אסיקנא לר' ישמעאל דבעל חוב הוי. שוב מצאתי בתוספתא מסרו לעבד ולאשה פטורין ומשלמין לאחר זמן כיצד עושין להן ב"ד כותבין עליהם שטרי חוב נתגרשה האשה ונשתחרר העבד חייבין לשלם ע"כ ועבד ואשה הם שומרין שאין להם ומכאן פסקה לפי דעתי:

יג

כל בהמה שהזיקה פירות כו' עד ואם סאתים דמי סאתים. פרק הכונס (דף נ"ה:) :

הרי שאכלה פירות דקל עד סוף הפרק. פרק הכונס ופרק שור שנגח את הפרה:

יד

כל בהמה שהזיקה פירות כו' עד ואם סאתים דמי סאתים. פרק הכונס (דף נ"ה:) :

הרי שאכלה פירות דקל עד סוף הפרק. פרק הכונס ופרק שור שנגח את הפרה:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.