מגדל עוז/איסורי ביאה/א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מגדל עוז ‏ איסורי ביאה א

א

הבא על אחת מכל העריות עד האמורה בהן. הקדמה לסדר הדינין שעתיד לחבר כדרך המחברים ועיקר הדין פרק המניח את הכד (דף ל"ב) גמרא מתניתין דזה בא בחביתו:

ב

הבא על אחת מכל העריות עד האמורה בהן. הקדמה לסדר הדינין שעתיד לחבר כדרך המחברים ועיקר הדין פרק המניח את הכד (דף ל"ב) גמרא מתניתין דזה בא בחביתו:

ג

ואפילו היה העובר תלמיד חכם כו' עד אלא להבחין בין שוגג למזיד. סוף פ"ק דמסכת מכות (דף ו') ופרק בן סורר ומורה (דף ע"ב) משמע כן דאוקימנא לברייתא כר' יוסי ב"ר יהודה דאמר אינו צריך דהוא יחידאה ולית הלכתא כוותיה:

ד

העריות שיש בהן מיתת ב"ד עד בהמה עליה. פ' ד' מיתות (דף מ"ט) :

ה

ואלו הן העריות וכו' עד ועל בת בנו. בסנהדרין פרק אלו הן הנשרפין (דף ע"ה) ופ"ק דכריתות (דף ב') :

ו

אין לך ערוה בחנק כו' עד היא חנק. במסכת סנהדרין פרק נגמר הדין (דף נ"ג) ופרק ד' מיתות ופרק הנחנקין (דף פ"ד) ובמכילתא ובספרא:

ואם היתה בת כהן כו' עד הרי הן בסקילה. בסנהדרין פרק נגמר הדין ופ' ד' מיתות (דף נ') וסוף הנחנקין (דף צ')

 :

ז

שאר העריות כולן בכרת בלבד כו' עד שכל חייבי כריתות לוקין. פ"ק דכריתות (דף ב') ופרק אלו הן הלוקין (דף י"ג) :

ח

הבא על אחת מחייבי לאוין עד מחייבי עשה אינו לוקה. במסכת כריתות פרק ד' מחוסרי כפרה (דף י"א) ובסנהדרין פרק ד' מיתות (דף נ"ג) :

ואם הכו אותן ב"ד מכת מרדות כדי להרחיק מן העבירה הרשות בידם. בסנהדרין פרק נגמר הדין (דף מ"ו)

 :

ט

אנוס פטור מכלום מן המלקות ומקרבן ואין צריך לומר מן המיתה שנאמר ולנערה לא תעשה דבר בד"א בשנאנס הנבעל אבל הבועל אין לו אונס שאין קישוי אלא לדעת. פרק הבא על יבמתו (דף נ"ג) אמר רבא כו' אין קישוי אלא לדעת:
כתב הראב"ד ז"ל יש אונס שהוא פטור כגון שהוא מתכוין לאשתו ותקפתו אחת מן העריות והביאתו עליה או שדבקוהו עכו"ם עליה עכ"ל: ואני אומר הלכה זו ומחלוקתם פרק כל שעה (דף כ"ח) ובסנהדרין פרק בן סורר ומורה בשמעתין דבכל מתרפאין חוץ מעצי אשרה ואין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש חוץ מע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים עד דאמרינן כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה וכי מה למדנו מרוצח מעתה ה"ז בא ללמד ונמצא למד פירוש אף למד מה רוצח יהרג ואל יעבור אף נערה המאורסה וברוב הגירסאות גורס תהרג ואל תעבור וכן גורס ר"י אלפס ז"ל ובשיטתו הלך ר"מ ז"ל וגם ביאר כי הבועל אין לו אונס כמימרא דרבא דאמר ביבמות פרק הבא על יבמתו אין אונס לערוה שאין קישוי אלא לדעת וכן גורס ר"ת ז"ל ורבים מרבותינו בעלי התוס' ז"ל ומה שכתב הראב"ד ז"ל הוא בשיטת ר"י ב"ר מרדכי ומקצת רבותינו בעלי התוספות ז"ל שגורסים יהרג ואל יעבור שהיא אזהרה לבועל דעביד מעשה אבל הנבעלת שהיא קרקע עולם אין לה למסור עצמה על כך כדאמרינן פ"ק דמגילה גבי אסתר ובפרק בן סורר ובכמה מקומות ומקצת ספרים גורסי' כן ואפילו יגרוס תהרג מפרשי לה שתמסור עצמה למיתה קודם שתעשה מעשה להביא עליה את הערוה וכי הא דאסיקנא התם אנוס דמתני' היכי דמי כגון שנתכוון לאשתו ותקפתו יבמתו וכן פירשו מימרא דרבא במי שהביאוהו לכך שאי אפשר בלא שיתקשה ומאחר שאין קישוי אלא לדעת נחשב לו הקישוי כמעשה והסכימו שאם היה כבר מקושה ועומד ועכו"ם מביאין אותו על הערוה התם ודאי יש אונס וכדאמרינן התם שניהם אנוסין דאמרי דבי רבי חייא היכי דמי כגון שנתכוון לאשתו ותקפום עכו"ם ודבקום זה בזה וכזה כתב בעל המאור ז"ל ומ"מ יפה עשה ר"מ ז"ל שחייב אדם לומר כלשון רבו ורב רבו וגירסאות ספרדיות שלנו הדוקניות כך הן ופשט הכתוב מוכיח כן דהא בנערה קיימינן וטעמא דידה קא אמרינן ואין מקרא יוצא מידי פשוטו:

ואשה שתחלת ביאתה עד כופה אותה לרצות. גם זאת ההלכה שם פרק הבא על יבמתו (דף נ"ד) :

י

המכניס ראש העטרה כו' עד הוא הנקרא גומר. פרק הבא על יבמתו (דף נ"ה) ופרק ארוסה ושומרת יבם:

וכל הביאות האסורות כו' עד או מכת מרדות. פרק הבא על יבמתו (דף נ"ה) :

ואחד הבא על הערוה כדרכה כו' עד הוא החיוב. פ' ד' מיתות (דף נ"ד) ופרק הבא על יבמתו (דף נ"ו) :

יא

כל הבא ביאה אסורה כו' עד מכת מרדות. פ"ב דשבועות ופרק הבא על יבמתו (דף נ"ה) :

יב

הבא על ערוה מן העריות וכו' עד שיתיז את ראשה. כריתות פרק ספק אכל (דף י"א) ופ' ד' מיתות בסנהדרין (דף ס"ב) ופרק העור והרוטב (דף קכ"א) :
כתוב בספר הראב"ד ז"ל חייב קרבן והשיג הוא עליו לא ידעתי למה קרבן אין כאן: ואני אומר בספר שלנו בספרד בחבור ר"מ ז"ל לא נזכר ולא נכתב בו לשון קרבן אלא חייב בלבד כמו שנסחתי מלשונו וגם לאחר שבאתי בארץ הצבי בדקתי בספר שהוגה מספרו וחתם בו בחתימת ידו ומצאתיו כן שלא כתב בו מלת קרבן אלא חייב בלבד אז אמרתי בודאי הספר שהגיע ליד הראב"ד ז"ל טעות סופר היה כי ר"מ ז"ל נהג כמנהגו הטוב והישר לכתוב לשון הגמרא כמו שהודעתי כמה פעמים וגם בזה כן עשה והכי איתא במסכת כריתות פרק ספק אכל (דף י"א ע"ב) גמרא פיסקא דחלב ונותר אמר רב נחמן אמר שמואל המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה ופי' החיוב בכל דבר ודבר כדינו הידוע בו בכמה מקומות וחיבר פזור הדינין כסדרן כדאיתנהו התם ופ' ד' מיתות ונשרפין ונחנקין במס' סנהדרין ופרק הבא על יבמתו:

יג

כל אשה אסורה עד שניהם פטורין. במסכת סנהדרין פ' ד' מיתות (דף נ"ה) ובמסכת נדה פרק יוצא דופן (דף מ"ד) :

יד

הבא על הזכר כו' עד שהוא פחות מבן תשע. ביבמות פרק הבא על יבמתו (דף נ"ד) :

טו

אחד הבא על הזכר כו' עד או הביאה עליו. ביבמות פרק הערל (דף פ"ב) :

ואחד בהמה עד או שהערתה בו חייב. פרק שור שנגח את הפרה (דף נ"ד) :

טז

אחד הבא על הזכר כו' עד או הביאה עליו. ביבמות פרק הערל (דף פ"ב) :

ואחד בהמה עד או שהערתה בו חייב. פרק שור שנגח את הפרה (דף נ"ד) :

יז

קטן בן ט' כו' עד אין הבהמה נסקלת. פ' ד' מיתות (דף נ"ה) ובפרק הבא על יבמתו:

יח

וכן השוכב עם הבהמה עד שהן גדולים. פרק ד' מיתות (דף נ"ד) :

כל העריות כולן עד כמו שביארנו. במסכת כריתות פרק ד' מחוסרי כפרה (דף י"א) :

יט

אין העדים נזקקין עד שהערה. פ"ק דמסכת מכות (דף ז') :

כ

מי שהוחזק בשאר בשר וכו' עד כך שאר קרובים בחזקה. פרק עשרה יוחסין (דף פ') :

כב

האשה שהוחזקה נדה בשכונותיה. בכתובות פרק המדיר ובקידושין פרק עשרה יוחסין:

המקנא לאשתו ונסתרה עד הוחזקה כזונה. פרק הבא על יבמתו (דף ס"א) ובת"כ בפרשת אמור פרשה א':
כתב הראב"ד ז"ל אינו כן דאינו לוקה משום זונה אלא משום טומאה דכל אונס בעד אחד לא קרינא ביה זונה אלא משום טומאה והכי איתא ביבמות בלישנא בתרא דרבה עכ"ל: ואני אומר הא כדאיתא והא כדאיתא ואתה המעיין הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי והבין הראיות הברורות כי מה שהביא הראב"ד ז"ל הוא בפרק הבא על יבמתו (דף נ"ג ע"ב) גמרא מתניתין דוכן הבא על אחת מן העריות ולא נאמרה אלא לגבי אנוסה בלבד וה"ג לה התם אמר רבה אשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עליה משום זונה כו' עד א"ד אמר רבה אשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עליה משום טומאה וברירנא עלה לאותובי משום טומאה אין משום זונה לא אלמא [כל] באונס לא קרינן ביה זונה מתיב ר' זירא והיא לא נתפסה אסורה הא נתפסה מותרת ויש לך אחרת שאע"פ שנתפסה אסורה ואי זו זו אשת כהן ולאו הבא מכלל עשה עשה אמר רבא הכל היו בכלל אחרי אשר הוטמאה כשפרט לך הכתוב גבי אשת ישראל והיא לא נתפסה אסורה הא נתפסה מותרת מכלל דאשת כהן כדקיימא קיימא ע"כ. ועתה התבונן כי שם בלשון הגמרא לא הוזכר עד אחד ולא שייך כלל לגבי אנוסה והוא דין בפ"ע והלכה פסוקה כרבה וכא"ד ופסקה וכתבה ודרשה ר"מ ז"ל פרק י"ח מהלכות אלו ואתמהה מה ענין זה לגבי עד אחד אומר שנטמאה כי לד"ה היא אסורה הואיל וקדם הקינוי והטומאה לבעילתו אין ספק שבעל זונה הואיל והיתה אסורה עליו וזה מפורש פרק הבע"י גמרא מתני' דכהן גדול שמת אחיו וכו' וגם בתורת כהנים זונה כשמה פירוש שזינתה תחת בעלה דברי ר' אליעזר בן יעקב ר' עקיבא אומר זונה זו מופקרת רבי מתיא בן חרש אומר אפילו הלך בעלה להשקותה ובא עליה בדרך עשאה זונה ובת"כ גרסינן אפילו הלך בעלה לבית דין הגדול והוליך אותה להשקות פירוש המים המאררים אחר שקינא לה ונסתרה והיא אסורה כדתנן פ"ק דסוטה כיצד מקנא לה אומר לה בפני שנים אל תדברי כו' עד נכנסה עמו לבית הסתר אסורה לביתה כו' מעתה כשעבר ובא עליה עשאה זונה ואם מת אסורה לכהן אלמא לכ"ע הואיל ונבעלה בעילה האסורה נעשית זונה וכן כתבה ר"מ ז"ל פ' י"ח ועוד פרק י' יוחסין ובכמה מקומות בתלמוד אמרינן כיון שנבעלה לפסול לה פסלה פי' משום זונה והכין אסיקנא פ"ק דכתובות כדכתיבנא בסמוך וכל שכן בזאת שבא אחר הקינוי עד אחד שנטמאת שהיא אסורה לו אלא שאין מפסדת כתובתה בפחות משנים תדע דתנן בסוטה (דף ל"א) פרק מי שקינא לה ונסתרה כו' אמר עד אחד אני ראיתיה שנטמאת לא היתה שותה ולא עוד אלא אפילו עבד ואפילו שפחה הרי אלו נאמנין וכו' ולא לפסלה מכתובתה אלא שלא תשתה ע"כ. ומוכח בגמרא מקרא דועד אין בה שעד אחד נאמן בה עוד תנן התם עד אומר נטמאת ועד אומר לא נטמאת אשה אומרת נטמאת ואשה אומרת לא נטמאת היתה שותה ואמרינן עלה בגמרא טעמא דקא מכחיש ליה הא לא קא מכחיש ליה עד אחד מהימן מנא ה"מ וכו' ובקידושין פרק האומר (דף ס"ו) גמרא מתניתין דקדשתי בתך גרסינן איבעיא להו אשתו זינתה בעד אחד ושותק מהו אביי אמר נאמן ורבא אמר אינו נאמן הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים אמר אביי מנא אמינא לה דההוא סמיא דהוה מסדר מתנייתא קמיה דמר שמואל יומא חד נגה ליה ולא הוי קאתי שדר שליחא אבתריה אדאזיל שליח בחדא אורחא אתא איהו בחדא כי אתא שליח אמר [ליה] אשתו זינתה אתא לקמיה דמר שמואל אמר ליה אי מהימן לך זיל אפקה ואי לא לא תפקה מאי לאו אי מהימן עלך דלאו גזלנא הוא ורבא [אמר לא] אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה ואי לא לא תפקה ופסק ר"י אלפס כרבא וה"מ בדיני אדם אבל אם בא לצאת ידי שמים אי מהימן ליה כבי תרי מיחייב ליה לאפוקה ויהיב לה כתובתה וכן הדין דילפינן דבר דבר מממון וכתב עוד שם בהלכות מה דגרסי' בכתובות פ"ק אין האשה נאסרת על בעלה בעד אחד אלא בשני עדים וקינוי וסתירה אפילו בעד אחד נמי אלמא כל היכא דאיכא קינוי וסתירה כ"ש קינוי וטומאה אפילו בעד אחד מיתסרא ובהדיא אסיקנא פרק ב' דיבמות גמרא מתני' דהנטען על אשת איש אע"פ שכנס יוציא דהיכא דאיכא עידי טומאה אע"ג דאיכא כמה בנים תצא. ומעתה ראה גם ראה מה ענין זה שהשיב הראב"ד ז"ל על ר"מ ז"ל כי אותה דיבמות איירי באנוסה וזאת שכתב כאן מיירי בעד טומאה ואחר קינוי ועוד דאפילו מאותה דיבמות עצמה דקא מייתי קרא דוהיא לא נתפשה משמע בכל הגירסא וסוגיין נמי הכי משמע דכל באונס לא קרינן בה זונה הא מדעת כגון שהתרה בה בשעת קינוי והעד אומר שנטמאת ודאי קרינן בה זונה ועלו דברי ר"מ ז"ל נכונים:

כג

האב שאמר בתי עד סוף הפרק. בקידושין פרק האומר (דף ס"ו) :

· הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.