חידושי רבנו חיים הלוי/איסורי ביאה/א

חידושי רבנו חיים הלוי ‏ איסורי ביאה א

הלכות איסורי ביאה
פ"א הכ"ב

המקנא לאשתו ונסתרה ובא ע"א והעיד שנטמאה והי' בעלה כהן ובא עליה אח"כ ה"ז לוקה עליה משום זונה. אע"פ שעיקר העדות בעד אחד כבר הוחזקה בו זונה. עכ"ל. ובהשגות ז"ל אינו כן דאינו לוקה משום זונה אלא משום טומאה דכל אונס בע"א לא קרינן בי' זונה אלא משום טומאה וכו'. עכ"ל.

ובאמת דמדברי הרמב"ם בפי"ח מהל' איסורי ביאה הי"ב מבואר כדעת הראב"ד שכתב שם וז"ל כל אשה שקנא לה בעלה ונסתרה ולא שתת מי סוטה אסורה לכהן מפני שהיא ספק זונה, בין שלא רצת היא לשתות וכו' בין שהיתה שם עדות שמונעה מלשתות וכו' הואיל ולא שתת מכל מקום ה"ז אסורה לכהונה מספק. עכ"ל. הרי להדיא דגם היכא שאינה שותה מפני עדות, דהיינו שיש עדות טומאה, ג"כ איסורה לכהונה הוא רק מספיקא, וכדין כל הנשים שאינן שותות. אלא דצ"ע סתירת דברי הרמב"ם, דהרי הכא פסק להדיא דלוקה עלי' משום זונה, וצ"ע.

והנראה לומר, דבאמת גם דעת הרמב"ם כדעת הראב"ד, דאין ע"א המעיד בטומאה מועיל לענין זונה, והטעם בזה משום דהרי בכ"מ אין דבר שבערוה פחות משנים ואינו נאמן לומר כלל שזינתה ונטמאה, ורק דכן הוא גזה"כ דבמקום קינוי וסתירה ע"א נאמן, וא"כ כל זה הוא לענין איסור טומאה דהוא איסורא של קינוי וסתירה, משא"כ לענין איסור זונה לא מהניא כלל קו"ס, וע"כ ממילא דלענין זונה הדר דינא דאין דבר שבערוה פחות משנים ואין ע"א נאמן לומר שזינתה, והא דפסק הרמב"ם הכא דלוקה משום זונה, הוא משום דכיון דאסירא לי' מיהא משום איסור טומאה שע"ז ע"א נאמן, א"כ ממילא דכשבא עליה נעשית זונה בביאתו זו גופה, וכמו שפסק הרמב"ם בפי"ח שם דכל שנבעלה למי שאסורה להנשא לו נעשית זונה, וע"כ שפיר לוקה משום זונה על ביאה זו, כיון דנעשית בה זונה והויא ביאתו ביאה של זונה.

ולפ"ז הרי ניחא גם הא דפסק הרמב"ם דלוקה רק משום זונה ולא משום טומאה, ומשום דנראה דהרמב"ם ס"ל דגם לענין טומאה דמהני לזה דין קינוי וסתירה וע"א נאמן לומר שנטמאה, מ"מ כל זה הוא לענין דין טומאה של ונטמאה הנאמר בקינא לה ונסתרה ובזה הוא דמהני דין קו"ס, אבל לא לענין שם טומאה הנאמר בזינתה ודאי, וכמו דלא מהניא דין קו"ס לענין דין זונה כמו"כ לא מהניא גם לענין שם טומאה שנאמר בנטמאה ודאי, רק לענין שם טומאה שנאמר בקו"ס עצמה. ויסוד לזה מהא דפסק הרמב"ם בפ"ו מה' יבום וחליצה הי"ט דצרת סוטה שקנא לה ונסתרה מתיבמת, ובזינתה ודאי פסק דצרתה פטורה מן החליצה ומן היבום, ובע"כ דקו"ס לא מועיל רק לענין שם טומאה הנאמר בקו"ס, אבל לא על שם טומאה הנאמר בזינתה, ולית בה גם דין ספק זינתה וצרתה מתיבמת. ולפ"ז נראה דס"ל להרמב"ם דגם דין נאמנותא דע"א הוא רק לענין הך איסורא דונטמאה הבא מכח דין קו"ס, משא"כ לענין דין הלאו של טומאה שנאמר בזינתה, כיון דהקו"ס לא מועיל לאשווי' ספיקא, ממילא דאין מועיל ע"ז גם נאמנותו של הע"א, אשר ע"כ שפיר ס"ל להרמב"ם דאינו לוקה רק משום זונה ולא משום טומאה, כיון דלענין הדין טומאה שנאמר בו הלאו אין ע"א נאמן בי', ומשום זונה היינו טעמא דלוקה כמש"כ משום דנעשית זונה בביאה זו גופה, דלא שאני איסור טומאה של קו"ס משארי איסורים דנעשית על ידם זונה לדעת הרמב"ם בפי"ח שם, משא"כ לענין טומאה דלא שייך זאת, והאיסור טומאה צריך לחול בה רק עי"ז שנאמין להע"א על עיקר המעשה שזינתה, בזה ס"ל להרמב"ם דליתא זאת בע"א וכש"נ, וע"כ אינו לוקה רק משום זונה ולא משום טומאה. ולפי המבואר כל ע"א בקו"ס המעיד שנטמאה, לדעת הראב"ד דינו חלוק, דנאמן לענין הלאו של טומאה הנאמר בזינתה ודאי ולא לענין זונה, ולדעת הרמב"ם גם לענין הלאו של טומאה אינו נאמן וכל נאמנותו הוא רק לענין איסור טומאה של קינוי וסתירה.

והנה דברי הראב"ד שכתב וז"ל דכל אונס בע"א לא קרינן בי' זונה אלא משום טומאה והכי איתא ביבמות בלישנא בתרא דרבה עכ"ל, לכאורה תמוהין ואין להם שום מובן, דמאי שיאטי' דדין אונס לע"א, ואם איכא פלוגתא ביבמות דף נ"ו באשת כהן שנאנסה אם בעלה לוקה עליה משום זונה או רק משום טומאה מאי שייכות הוא לדין ע"א לאחר קו"ס וצ"ע. והנראה לומר בדעת הראב"ד, דהנה כבר הקשו הראשונים בסוגיא דיבמות דף נ"ו שם ללישנא בתרא דרבה דאשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עליה משום טומאה, אבל משום זונה לא דבאונס לא קרינן בי' זונה, והרי להדיא תנן בכתובות דף י"ד בתינוקת שירדה למלאות מים מן העין ונאנסה דאם רוב פסולין אסורה לכהונה, הרי להדיא דגם באונס נעשית זונה, ועיי"ש בבעהמ"א שתירץ דבכל העריות ונבעלה לפסול לה אה"נ דנעשית זונה אף באונס, אבל בא"א שאני דגלי בה רחמנא דנתפשה מותרת עיי"ש בדבריו, ולכאורה צ"ע דמאי שיאטי' דאונס דשרי בטומאה לענין דין זונה שבה, וצ"ע. והנראה לומר בזה, דבאמת בכל א"א שזינתה שנעשית זונה ופסולה לכהונה הוא מתרי דיני, חדא משום דלא גריעא א"א משארי עריות וכל הני דאסורה להנשא לו דנעשית זונה, ועוד איכא דין מסויים בא"א מדין טומאה של א"א דחל בה שם זונה לכהונה, וזה נילף מהא דדרשינן ונטמאה ונטמאה ונטמאה אחד לבעל ואחד לבועל ואחד לתרומה, הרי דאיכא דין טומאה בזנות דא"א לפסלה מן הכהונה, א"כ ממילא דנעשית גם זונה ואסורה לכהן משום זונה. ולפי"ז הרי י"ל דגם לענין דין אונס דינה חלוק, דאם באנו לדון בה דין זונה משום דהרי היא כשארי עריות דנבעלה בעילת זנות בזה באמת דינה כשארי עריות דנעשית זונה אף באונס ולא שייך ע"ז הדין דנתפשה מותרת כיון דאין זה מדיני טומאה דא"א ורק מדין ערוה וביאת איסור שבזה, משא"כ אם באנו לדון בה דין זונה מכח דין זנות דא"א, א"כ הרי חלות דין זונה שבה הוא זה מדיני הטומאה שנאמר בא"א שזינתה, בזה שפיר יש לחלק בין אונס לרצון, ואונס דרחמנא שריי' להפקיע מינה דין טומאה לית בה גם דין זונה הבאה מחמתה. ובזה יש מקום לומר, דהא דרב עמרם ביבמות דף נ"ו שם דאשת ישראל שנאנסה אסורה לכהונה והא דאמר רבה דבאונס לא הויא זונה לא פליגי אהדדי, דבאמת א"א שנאנסה ג"כ הויא זונה ופסולה לכהונה, ומשום דלא שניא א"א משארי עריות ופסולין שנעשית זונה על ידם, וזהו מימרא דרב עמרם דאשת ישראל שנאנסה אסורה לכהונה ומשום זונה כיון דנבעלה לפסול לה, ומימרא דרבה דבאונס לא הויא זונה קיימא על דין זונה הנאמר בא"א במסויים משום דין טומאה שבה, בזה הוא דס"ל דבאונס לא מיקריא זונה, וכדילפינן לה מקרא דוהיא לא נתפשה הא נתפשה מותרת וכמבואר בסוגיא שם. אלא דבאמת הרי אין מקום לכל מש"כ, דאיזו נ"מ יש לנו בזה אם דין זונה הבא מכח טומאה דא"א איתי' גם באונס אם לא, כיון דעכ"פ היא זונה לעולם משום דין נבעלה לפסול לה וכש"נ. אכן נראה, דזהו שחידש הראב"ד דהנך תרי לישני דרבה קיימי במקום קו"ס וע"א, וס"ל להראב"ד דע"א שנאמן במקום קו"ס נאמן לכל מילי, בין לענין איסור טומאה ובין לענין איסור זונה, אלא דכ"ז לענין דין זונה הבא מכח דין טומאה של א"א, משא"כ אם באנו לדון בה דין זונה משום דין בעילת זנות של כל העריות, א"כ הוא דבר בפ"ע שאינו מענינא דקו"ס כלל, כיון דאין זה מדיני טומאה של א"א, ושם אחר הוא דקגרים לה, דין נבעלה בעילת זנות של ערוה, על כן ממילא דאין מועיל לזה קו"ס כלל, וממילא דאין ע"א נאמן בזה, והסוגיא דקיימא במקום קו"ס וע"א הא נמצא דאין כאן כלל דין זונה של נבעלה לפסול לה האמור בכל העריות כיון דאין הע"א נאמן בה, ואין בה רק פסול זונה הבא מכח טומאה דא"א דרחמנא רביי' שבמקום קו"ס יהא ע"א נאמן בה, וע"כ זהו דקאמר רבה דכל באונס לא הויא זונה, ומשום דכיון דיסוד דין זונה שבה בא מכח דין טומאה האמור בא"א ע"כ ליתי' באונס דרחמנא שריי' מקרא דוהיא לא נתפשה, וזהו שכתב הראב"ד דכל אונס בע"א לא קרינן בי' זונה, כיון דכל הך דינא דבאונס לא מקריא זונה הוא זה רק בזינתה עפ"י ע"א דפקע מינה דין זונה של נבעלה לפסול לה, אבל בנבעלה עפ"י שני עדים כיון דהיא זונה מדין נבעלה לפסול לה א"כ ממילא דהויא זונה גם באונס. ולפי המבואר הא נמצינו למדין מהסוגיא דיבמות דע"א בקו"ס נאמן בין לענין לאו דטומאה ובין לענין לאו דזונה, וכמבואר בסוגיין דלכו"ע לוקה משום זונה ומשום טומאה, ורק באונס הוא דפליגי הנך תרי לישני אי הויא זונה אי לא, וסוגיא זו הא קיימא בקו"ס וע"א וכש"נ. אשר ע"כ זהו שהשיג הראב"ד על הרמב"ם מסוגיא דיבמות דנאמר שם דע"א נאמן לענין טומאה לעולם ולענין זונה דוקא ברצון ולא באונס ולדעת הרמב"ם צ"ל דס"ל כשיטת יתר הראשונים דהסוגיא קיימא בזינתה בשני עדים, אבל אה"נ דע"א בקו"ס אינו נאמן רק לענין איסור עשה של קו"ס ולא לענין לאו דטומאה, וכש"נ.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

· מעבר לתחילת הדף