מבוא התלמוד/לב
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
טרם אכלה לדבר, אמרתי לבאר דרך נכון, לישב הסתירות, ולישר המעוקלות הנופלות בהשקפה ראשונה נדון ענין האגדות, כי ראינו המשפט אשר החריצו חז"ל על האגדות, היו פעם לטובה ופעם לרעה, פעם לטובה אמרו בספרי פ' עקב רצונך להכיר מי שאמר והיה העולם, למוד אגדה שמתוך כך אתה מכיר אותו, ופעם אמרו להיפך עקיבא מה לך אצל אגדה, כלך מדברותיך אצל נגעים ואהלות, (חגיגה י"ד ע"ב), ואמרו בירושלמי סוף פ"ד דמעשרות ר' זעירי צוה לאילין דאגדתא ספרי קוסמין ע"ש, ובפרט ראינו סתירה גדולה בענינו של ר' יהושיע בן לוי, בחריצת משפטו על תועלת האגדות, דפעם ראינוהו משבח אותם ודרש מה דכתיב כי לא יבינו אל פעולת ד' אלו האגדות (מדרש תילים פ' כ"ח), והיה מפואר גם כן בפי חז"ל לבעל אגדה, (ברכות י' ע"א ב"ק נ"ב ע"א) ולהיפך אמר ר' יהושיע בן לוי בירושלמי שבת פ' כל כתבי, הדא אגדתא הכותבה אין לו חלק, והדורשה מתחרך בה, והשומעה אין מקבל שכר והוסיף גם כן בזה"ל אנא מן יומא לא אסתכלית באגדה פעם אחת אסתכלית וכו' ואפילו הכי אתבעית בלילה, וכבר התעוררו גדולי המחברים על סתירות הללו, ה"ה הרב החסיד בעל מטה משה בהקדמה ספרו, והרב בעל מאור עינים פרק ט"ו מחלק אמרי בינה, וקודם להם עוד הרב הרדב"ז בתשובותיו, ואנכי בחידושי לב"ק הנספחות לש"ס ד' וויען, כתבתי בקצרה דריב"ל אף דשיבח מאוד את האגדות היינו ענינם ותוכן המאמרים, אבל בכל זאת לא היה נראה לו להתיר הכתיבה אצלם מפני דקי"ל (תמורה י"ד ע"ב גיטין ס' ע"ב) דברים שבע"פ אי אתה רשאי לאומרם בכתב, ומפני זה הכותבה אין לו חלק לעה"ב, והדורשה היינו שדורש האגדה מתוך הכתב, והשומעה היינו ג"כ שומע מן אגדה בכתב כמ"ש הרב בעל יפה מראה שם, ומפני זה אינו מקבל שכר, מפני שנכתבו באיסור שהתורה אסרה הכתיבה, לדברים אשר נאמרו בע"פ, אבל האגדות מצד עצמם, אשר נשארו בעל פה, לא לבד שלא גינה אותם ר"י בן לוי רק נהפוך כי החשיב אותם לריבוי התועלות, מפני דברים הנשגבים, אשר בהם כיון שאינם מתעסקים במצות הגוף ובחובות האברים לבד, רק בהשלמת הדיעות והמדות, ובכל זאת לא רצה ריב"ל לתת משפט הקדימה לאגדות על ההלכות, וכיון שנהגו אז איסור בכתיבת ההלכות, דאף בימי האמוראים לא התירו לכתוב הלכות קבועות ויסודות נטועות בעניני הוראה כמו שיבואר לקמן, וכן הי' אצלו משפט האגדות שלא יחוקו בספר רק ישארו בעל פה:
אכן העם לא נהגו כן דכבר בימי קדם, היו האגדות כתובים בספר, ע' (גיטין ס' ע"א) ר' יוחנן ור' לקיש עיינו בספרי דאגדתא בשבת משום עת לעשות לד' הפרו תורתך, ולא הצרכו לחקור שם, רק על העיון בהם בשבת שלא יהיה נראה כקורא בשטרי הדיוטות, אבל על הכתיבה עצמה לעניני אגדה, לא נשאו ונתנו בש"ס שם, מפני דעוד קודם ר"י ור"ל נהגו לכותבם, כמו שמצינו בירושלמי פרק תשיעי דכלאים ובירושלמי כתובות פרק הנושא, ובראשית רבה פרשה ל"ג, דר' חייא לא קם מן קמי' דרבינו הקדוש, מפני דהיה מסתכל בספר אגדת תילים ע"ש, הרי דבימי רבינו הקדוש ור' חייא היה כבר אגדה נחקק בספר, וכן מצינו (סנהדרין נ"ז ע"ב) ובבראשית רבה פ' בראשית אשכח ר' יעקב כתוב באגדתי' דבי רב, בן נח נהרג בעד אחד ובדיין אחד, ראינו דהי' אז אגדת דבי רב נכתב בספר, ותורת בני נח כיון שאינה לענין דינא חשבו לעניני אגדה, וכללו דינים אלו באגדת דבי רב:
ואראך עוד ענין חדש שמצינו בתלמוד ומדרשות שהביאו ראי' על שימוש הלשון ובאור המלות מן ספרי דאגדתא, כאלו הי' ספרים מפורסמים וידועים כמו שמצינו (שבת פ' ע"ב) ואיבעית אימא מאי אנדיפי אפותא, כי הא דדריש האי בר גלילא וכו' ונפק ערעיתא מן כותלא מחתי' באפותא ע"ש, והנה בתחלת השקפה דברי הגמרא שמה אין להם הבנה כלל, ועל כרחך צריכין להחליט דענין זה מדרשה דדריש האי בר גלילא, היתה אגדה כתובה ומפורסמת, ומייתי הש"ס ראי' לפרש תיבת אנדיפי מזה דראינו בספרי דאגדתא השתמשו גם כן במלה זו דאנדיפי, והכוונה על אפותא (וכמדומה לי שראי' זו שמעתי זה כמה מן חכם אחד), ועוד עוררני חכם אחד מדברי המדרש שמות פ' ג' כי הביאו שמה אגדה נכתבת בזה הלשון "כמו שנזכר במעשה דר' חנינא בן דוסא, ומכאן שאין הנחש ממית אלא החטא" ואף אם תמצא לומר דראיה זו איננה מוכרחת, דאולי כוונת המדרש על אגדה ידועה בפי כל בעל פה, היינו עובדא דערוד עם ר"ח בן דוסא היתה ידועה לכל, אשר נזכרה אצלנו (ברכות פ' אין עומדין בירושלמי בביאור ובבבלי בקצרה וע' רש"י וה"ג שמה) ובפרט ידענו דמדרש שמות אינו מן המדרשים המוקדמים רק מן המואחרים לכן בא ואראך ראי' היותר בכונה וברורה אמרינן במדרש רבה ויצא פרשת ע"ג, את צאן לבן הנותרות, ריש לקיש אמר מנהון בישין מנהון קוסרין כמא דאת אמרת ונתור פפא ושינא דקיסר, והך נתור שינא וככא היא אצלנו אגדה (חולין ס"א ע"ב), הרי דהמדרש מביא ראי' לפרש מלה הנותרות במקרא, ע"י מה שמצינו שנשתמשו חז"ל כתיבה זו במקום אחר באגדה, והיתה אגדה זו ידועה להם, עד שהיתה למקור הן לפני חכמי התלמוד בבלי, ולפני חכמי ארץ ישראל מחברי המדרש, עכ"פ נזכר במדרש על אגדה זו כמה דאת אמרת, אשר נהגו חז"ל בכ"מ היכי דמביאים פסוק אחד לראי' וז"נ: על כל פנים אנו רואים דכבר היתה אגדה נכתבת בימי החכמים הקדמונים:
ולפי זה יש לתמוה על מה שהקשו בש"ס (תמורה י"ד ע"ב) על ר' זירא דכתב אגרת מעניני הלכות, ומקשה דהרי כותבי הלכות כשורפי תורה ואלה אתה כותב ואי אתה כותב דברים שבעל פה ע"ש, והרי כבר התירו לכתוב ענינים שבע"פ, עוד איזהו דורות שקדמו לו, אלא ודאי דרק דברי אגדה היו כתובים בספר, משום חשש שכחה, משום דאמרו ירושלמי פרק אין עומדין, ברית כרותה הלומד אגדה מתוך ספר לא במהרה משכח, אבל כתיבת ההלכות נשארו באיסורם הראשון, ולא התעסקו רק בע"פ ובזמן אחרון נהגו לכתוב, ויוצדק קו' הש"ס בתמורה דבזמנם עדיין נהגו איסור בכתיבת ההלכות, והא דמצינו בהלכות גדולות ה' הספד דהביא שם ברייתא דר' יוסי הגלילי על קרא איה שוקל ואיה סופר, כלשון ארמית סופר כמו לומד כלשון עברית. בידוע אלו סופרי מדרש והלכות שבאין ונוטלין שכרן ע"ש, הרי דעדיין בזמן ר' יוסי הגלילי שקדם דור אחד לחתימת המשנה. ע"י רבינו הקדוש, ובכל זאת נאמר שמה סופרי הלכות, וצ"ל דכוונת ה"ג על אלו הלכות שנכתבו במגילות סתרים, ע' רש"ל (שבת ז' ע"ב ורש"י ב"מ צ"ב ע"א) ותמצא שהתנאים הי' כותבים איזהו הלכות רק היו מסתירים אותם, וכן הרבה חכמים כמו לוי, וזעירי, ואילפא, היו להם פינקסים שנכתבו בהם דינים קצרים, בין החשבונות שלהם מעניני מסחר, ע' (שבת קנ"ו ע"א, מנחות ע' ע"א), וביותר תראה כי ט"ס נפל בדברי ה"ג אשר לפנינו, כי ראיתי דבריו כאן נובעים מן מדרש משלי פ' ט"ז, ושמה הגירסא איה לומדי מדרש ואגדות, ולא בלשון ספרי אגדות והלכות כמו שהיא לפנינו:
עכ"פ העלינו דבימי רבינו הקדוש ור' חייא כבר התחילו לכתוב את האגדות על ספר, ור' יוחנן ור' לקיש יתרה עשו, מה שעיינו בהם בשבת, ולא היו נחשבים בעיניהם כשאר שטרי הדיוטות שאסור לעיין בהם בשבת, ואלו נחשבו ככתבי קודש, והא דמקשה הש"ס (גיטין ס' ע"א) והרי לא ניתן לכתוב, ולשיטתינו הרי כבר הנהיגו בכתיבת האגרות עוד קודם לזמניהם, יש לומר דקו' הש"ס לאו מצד איסור דברים שבע"פ אי אתה רשאי לאומרם בכתב היא דבודאי מצד זה אין אגדה בכלל, דאגדות אינם בכלל דברים שבעל פה, ועוד דהרי בפירוש אמרו אלה אתה כותב ואי אתה כותב הלכות, משמע דוקא הלכות אסור לכתוב ולא אגדות, ואולם עוד יש איסור מצד אחר, מפני דאין מצילין אותם מפני הדליקה נחשב כשורפי תורה, ומצד זה שייך איסור גם באגדות, וכיון דאסור לכותבם שוב אסור לעיין בהם בשבת ג"כ משום דנכתבו באיסור והוי כאלו לא נכתבו, ע' תוס' (שבת קט"ו ע"א) ד"ה לא ניתן לכתוב מה שכתבו בשם הר"ר פורת וכן ראינו דר' חייא עיין באגדת תהלים במרחץ משום דלא החשיבו לקדושה יתירה כיון שנכתב באיסור, מפני דאין מצילין אותן מן הדליקה, והוי כשורפי תורה, ור"י ור"ל עיינו בהם אפילו בשבת משום עת לעשות לד' הפרו דברית כרותה דאגדה נכתבת אינה משכח במהרה, אבל כתיבת ההלכות נשארו באיסור עדיין והיו נלמדים רק בעל פה, ומפ"ז מיושב הסתירה מן ר' יהושיע בן לוי והיינו אף דשיבח את ענין האגדות שמתוך כך אתה מכיר מי שאמר והיה העולם, בכל זאת לא היתה רוחו נכון בכתיבת אותו האגדות, וע"ז אמר הדא אגדתא הכותבה אין לו חלק והדורשה מתחרך בה, ג"כ נגד אלו הכותבים היה מתרעם ולא נחה דעהו במה שהתירו ר"י ור"ל הכתיבה, אבל עצם האגדות היו חשובים וספונים אצלו והאי דמצינו (שבת קנ"ו ע"א) כתיב אפינקסי' דריב"ל, זה אינו אפילו אגדה רק מענין התולדות ומותר לשורפה, ואין כאן איסור דשורפי תורה ונכון:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |