ליקוטי מוהר"ן/נד

ליקוטי מוהר"ן נד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

הגעתם לליקוטי מוהר"ן תורה נד. אם התכוונתם להגות בליקוטי מוהר"ן תניינא תורה נד, אנא ראו: ליקוטי מוהר"ן/ב/נד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חלם והנה עמד על היאר. והנה מן היאר עלת שבע פרות וכו': (בראשית מא א-ב)

יי אלקי גדלת מאד, הוד והדר לבשת. עטה אור כשלמה, נוטה שמים כיריעה: (תהילים קד א-ב)

א כי צריכין לשמר מאד את הזכרון, שלא יפל לשכחה, בחינת מיתת הלב. ועקר הזכרון הוא לזכר תמיד בעלמא דאתי, שלא יהיה בדעתו, חס ושלום, שאין עולם אלא אחד. ועל־ידי מה שמדבק מחשבתו בעלמא דאתי, על־ידי־זה נעשה יחוד ה' אלקי הנ"ל.

(כי ה' אלקים הוא בחינת שם מלא, שהוא בחינת עלמא דאתי, כמובא. וכן מבאר בסבא משפטים דף צח על פסוק זה: ה' אלקי – דא שרותא דמהמנותא, סליקו דמחשבה דעלמא דאתי):

ב

ב ובחינה זו, לזכר תמיד בעולם הבא, דהינו לאדבקא מחשבתה בעלמא דאתי, הוא בכלליות ובפרטיות. בכלליות – כך ראוי להיות מנהג יראי השם: תכף בבקר בהקיצו, קדם שיתחיל שום דבר, יזכר מיד בעלמא דאתי. ואחר־כך יעשה זאת בפרטיות,

כי כל העולם הזה, הוא התלבשות מדרגות התחתונות של הקדשה, הינו בחינת רגלין של הקדשה, בבחינת (ישעיה סו א): והארץ הדם רגלי. אף שגם מדרגות העליונות של הקדשה, יש מהם גם כן התגלות בעולם הזה, אך שאין ההתגלות מתלבש בעצם בזה העולם, כי אם הארה שמאיר בבחינת רגלין. אבל בחינת רגלין מתגלין בעצם בזה העולם.

וכל יום יש בו מחשבה דבור ומעשה, והקדוש־ ברוך־הוא מצמצם אלקותו מאין סוף עד אין תכלית, עד נקדת המרכז של עולם הגשמי שעומד עליו, ומזמין לו לכל אדם מחשבה דבור ומעשה, לפי היום ולפי האדם ולפי המקום, ומלביש לו בזאת המחשבה דבור ומעשה, שמזמין לו רמזים כדי לקרבו לעבודתו.

בכן צריך להעמיק מחשבתו בזה, ולהגדיל בינתו, ולהבין מהו הרמיזות בפרטיות, שמלבש בזאת המחשבה דבור ומעשה של זה היום, שהזמין לו השם יתברך, הן מלאכה או משא ומתן, וכל מה שמזמין לו השם יתברך בכל יום, צריך להעמיק ולהגדיל מחשבתו בזה, כדי להבין רמיזותיו של השם יתברך:

אך ההגדלות השכל בזה, צריך להיות במדה, שלא יצא מגבול הקדשה, רק לפי שכל אנושי שלו כן יגדיל המחשבה בזה. וכן לא יסתכל בזה למעלה ממדרגתו, כי במפלא ממך אל תדרש (חגיגה יג).

וזה: גדלת מאד, הוד והדר לבשת. הינו כשרוצה לקח דבר מזה העולם, שהוא בחינת הוד והדר לבשת, שהם בחינת רגלין המלבשין בזה העולם*, יהיה בבחינת גדלת מאד. הינו שההגדלת השכל, יהיה במדה ובצמצום. וזה מאד, שהוא סטרא דשמאלא, שממנו הצמצום. [כמו שכתוב בסבא שם: מאד, דא הוא סטרא דשמאלא]:

ואפלו מי שיודע ומבין בזה, הינו שזוכה להבין הרמזים שמרמז לו השם יתברך בכל דבר, ואם כן ירצה לעסק רק בזה, הינו שיעסק רק בעסקי העולם הזה, מאחר שהוא מבין הרמזים שהשם יתברך מרמז בהם. אך באמת אינו כן, כי צריך האדם שיהיה לו הסתפקות, להסתפק מזה העולם רק במה שצריך לו בהכרחיות מזה העולם.

וזה מחמת שני טעמים: א'. מחמת שזאת הקדשה המלבשת בעסקי העולם הזה, הוא בחינת רגלין, והיא קדשה נמוכה, בבחינת (תהילים מט ו): עון עקבי יסבני; שהקלפות מסבבין אותה תמיד, ורוצין לינק מהם, על כן הוא מקום מסכן, בכן צריך להסתפק רק בהכרחיות. ועוד, מחמת שיש עבודה גבוהה מזו, שהוא קדשה גבוהה ממנה, וצריך לעבד השם יתברך באותן העבודות והקדשות הגבוהות מזה.

[הינו, שאפלו הצדיק והחכם שיש לו מח גדול, עד שיכול להבין את הרמזים שהשם יתברך מרמז לו בכל דבר בכל יום, אפלו בעסקי חל, ועל־ידי־זה הוא יכול לעבד את השם יתברך בכל הדברים שבעולם, אפלו בעסקי חל. ואם כן ירצה, חס ושלום, לעסק רק בזה, דהינו בעסקי חל, מאחר שהוא יודע הרמזים שיש בהם, ויכול להתקרב לעבודת השם יתברך על ידם. אבל באמת אינו כן, כי אסור להרבות בעסקי העולם הזה, אפלו למי שיודע ומבין הרמזים הנ"ל, מחמת שני הטעמים הנ"ל: א', מחמת שזאת העבודה בעסקי העולם הזה הוא מקום מסכן מאד וכו' כנ"ל; והב'. מחמת שיש קדשה ועבודה גבוהה מזה, דהינו קדשת התורה והמצוות. ועל כן אפלו מי שיודע הרמזים הנ"ל, הוא צריך הסתפקות, להסתפק מזה העולם בהכרחיות לבד כנ"ל].

וההסתפקות הוא בחינת: עוטה אור כשלמה, הינו בחינת אור מלא. כי הרשעים שאין להם הסתפקות, בבחינת (משלי יג כה) ובטן רשעים תחסר; אצלם מארת חסר, בבחינת (שם ג) מארת ה' בבית רשע. אבל בצדיקים, שיש להם ההסתפקות, בבחינת: צדיק אכל לשבע נפשו (שם יג), אצלם הוא אור מלא. בבחינת (בראשית א ד) וירא אלקים את האור כי טוב – אין טוב אלא צדיק, שנאמר (ישעיה ג י): אמרו צדיק כי טוב (יומא לח:):

ואפלו מזה ההסתפקות גופה, צריך להפריש ממנו לצדקה, וזה בחינת: נוטה שמים כיריעה, כי ארון הברית, שהוא בחינת עני, היא תחת היריעה, והיריעה משפיע לארון הברית, וזה בחינת צדקה.

[פרוש, כי על־ידי צדקה שמשפיע הנותן להמקבל, על־ידי־זה נעשה יחוד צדיק וכנסת ישראל, שבחינת צדיק משפיע לכנסת ישראל, שזה בחינת השפעת היריעה לארון הברית, בחינת: נוטה שמים כיריעה, כנ"ל]:

ג

ג והמון עם, שאין להם זה השכל להעמיק בכל זה, להבין הרמזים כנ"ל, נעשה אצלם כל זה ממילא, על־ידי שנה, וציצית, ותפלין, ותורה, ותפלה, ומשא ומתן.

כי השנה היא בחינת לאדבקא מחשבתא בעלמא דאתי בכלליות כנ"ל, בחינת ה' אלקי הנ"ל. כי בשעת שנה, הנשמה עולה לעלמא דאתי.

וציצית ותפלין הם בחינת גדלת מאד. כי תפלין, הם בחינת הגדלת השכל הנ"ל. (כי תפלין הם בחינת מחין כידוע, הינו בחינת הגדלת השכל להבין כל הרמזים שמרמז לו השם יתברך בכל יום כנ"ל). וציצית הוא בחינת הצמצום הנ"ל, שהוא בחינת מאד הנ"ל, כי תכלת כרסיא דדינא (כמו שכתוב בזוהר שלח לך דף קעה), שהוא בחינת צמצום. ועל כן ציצית קודם לתפלין, בבחינת (שיר השירים ב ו): שמאלו תחת לראשי, ואחר־כך: וימינו תחבקני, [כי שמאל הוא בחינת דין, בחינת צמצום, שהוא בחינת ציצית כנ"ל. וימין הוא בחינת מחין, בחינת תפלין כנ"ל].

ותורה, הוא בחינת ההסתפקות הנ"ל, כי התורה היא בחינת עץ החיים, דמזון לכלא ביה, הינו שיש לכל אחד די ספוקו ממנה. נמצא שהיא בחינת הסתפקות. וגם בלמוד התורה בעצמה, יש בחינת הסתפקות, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (אבות פ"ב): לא עליך המלאכה לגמר; ועל כן, למוד התורה הוא בחינת ההסתפקות הנ"ל. ואפלו ההמון שאינם יכולים ללמד, הם מקימין עסק התורה במה שקורין קריאת־שמע, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (מנחות צט:).

ותפלה, הוא בחינת הוד והדר הנ"ל, כי תפלה היא חיי שעה (כשאחז"ל שבת י), הינו בחינת: הארץ הדם רגלי הנ"ל, הינו בחינת רגלי הקדשה המלבשין בזה העולם כנ"ל:

ומשא ומתן, היא בחינת: נוטה שמים כיריעה הנ"ל, הינו בחינת יחוד צדיק וכנסת ישראל הנ"ל. כי צדיק וכנסת ישראל, הם בחינת משא ומתן; הצדיק נקרא משא, כי הוא נושא את העולם, כאשר ישא האומן את היונק (במדבר יא יב), והוא נושא כל הברכות, כמו שכתוב (משלי י ו): וברכות לראש צדיק; כמו שכתוב (תהילים כד ה): ישא ברכה מאת ה'. והוא נושא הטפה זרעיית של כל הנשמות, בבחינת (שם קכו): נושא משך הזרע; ומשפיע לכנסת ישראל, והיא נותנת לכל העולם. ועל שם זה נקראת כנסת ישראל מתן, על שם (משלי לא טו): ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה.

ויחוד של צדיק וכנסת ישראל נעשה על ידי משא ומתן. כי כל דבר שבעולם יש בו ניצוצות הקדשה שנפלו בשעת שבירה, ושבירה הוא בחינת אותיות שנשברו ונפלו לכל דבר ודבר מזה העולם. וכל דבר יש לו שעה, וצריך לבוא בשעה זו לאדם זה, שהוא משרש אחד עם אותן הניצוצות שיש בזה הדבר.

וכשמגיע זה הדבר לאדם זה, והוא מקבל חיות מזה הדבר, הינו מהאותיות הנשברים שיש שם, על־ידי־זה נכללין האותיות הנשברים בזה האדם, בחיות שלו, ונעשה מהם קומה שלמה, ומתפשט בחיות של כל הגוף, ועל־ידי־זה נשלמין האותיות, ויש להם שלמות. וצריך לשהות הדבר אצל זה האדם להשתמש בו, עד שנפסקין האותיות והניצוצות השיכין לשרשו, ואחר־כך יוצא מרשותו לאדם אחר, שהגיע העת שיהיה עליה להאותיות הנשארים, שהם משרש אחד עם האדם האחר, ועל־כן יוצא לרשותו.

ולפעמים חוזר הדבר ובא לאותו האדם שהיה שלו מתחלה, כי מחמת שלא היה לו אז חלקי נפש רוח נשמה אלו, לא היה יכול אז להשלים האותיות אלו, עד עתה שהגיעו לו אלו חלקי נפש־רוח־נשמה, שעל ידם יכול להשלים אלו האותיות הנשארים. ובין כך, הכרח לשהות אצל אחר.

וכשמשלים האותיות אלו, נתוסף לו הארה בנפש־רוח־נשמה שלו, מחמת הארות אותיות אלו שהגיעו אליו ונשלמו אצלו, ועל־ידי הארה זו מאיר בשרש נפש־רוח־נשמה שלו, שהוא בצדיק וכנסת ישראל, שהם שרשי כל הנשמות כנ"ל. ועל־ידי ההתנוצצות הזאת, נתיחד צדיק וכנסת־ישראל, הנקראים משא ומתן כנ"ל. ועל שם זה נקרא מקח וממכר, וכל הדברים, וכל הלמוד – משא ומתן. כי על ידם נתיחד צדיק וכנסת ישראל, הנקראים משא ומתן כנ"ל:

ד

ד וכדי לשמר הזכרון הנ"ל צריך לשמר את עצמו שלא יפל לבחינת רע עין, לבחינת מיתת הלב. כי עקר הזכרון תולה בעין, בבחינת (שמות יג ט): ולזכרון בין עיניך; כי השכחה בא על־ידי רע עין, על־ידי מיתת הלב, בבחינת (תהילים לא יג) נשכחתי כמת מלב. כי רע עין ומיתת הלב הם בחינה אחת, כי שורינא דעינא בלבא תליא (כשרז"ל ע"ז כח:). ועל כן נבל שהיה רע עין, נאמר בו (שמואל־א כה): וימת לבו בקרבו.

ומיתת הלב היא בחינת שברי לוחות. לב, הוא בחינת לוחות, בבחינת (משלי ג ג): כתבם על לוח לבך; ושכחה היא על־ידי שברי לוחות, כמאמר חכמינו זכרונם לברכה (ערובין נד): אלמלא לא נשתברו לוחות הראשונות לא היתה שכחה בעולם. נמצא, שעקר השכחה, היא על־ידי רע עין, שהוא בחינת מיתת הלב, שהיא בחינת שברי לוחות, שמשם עקר השכחה כנ"ל:

ואבשלום, שהיה עינו רעה במלכות אביו, על־ידי־זה נאמר בו מיתת הלב, שנאמר (שמואל־ב יח): ויקח שלשה שבטים ויתקעם בלב אבשלום. ועל כן לא הניח בן זכר (שם ועיין סוטה יא), כי פגם בזכרון, על־ידי רע עין כנ"ל. ודוד המלך עליו השלום, ברח אז ממלכותו מפני אבשלום, וקלל אותו שמעי בן גרא, ואמר (שם טז): אולי יראה ה' בעיני. בעיני דיקא, כי מי שרואה שנופל לרע עין, אם אינו מרגיש בעצמו שיוכל לעמד בזה להנצל ממנו, צריך לברח ממנו.

אבל מי שיכול לתקן, אזי צריך לתקן. וצריך לראות מהות בחינת הרע עין, כדי לידע השרש שצריך לתקן על ידו, כי יש כמה בחינות רע עין. וכשנופל לרע עין של התנשאות, שעינו צרה בהתנשאות של חברו, צריך להכניע בהשרש של ההתנשאות, הינו בשרש המלכות, שהוא בחינת משיח, והוא שרש המלכות, בבחינת (שמואל־א ב): ויתן עז למלכו וירם קרן משיחו. והוא בחינת טוב עין, בבחינת (שם טז): יפה עינים וטוב ראי, הנאמר בדוד, שהוא משיח:

וזה שאמר אבא שאול:

קובר מתים הייתי. כי אבא שאול השתדל לתקן תמיד את הרע עין, הנקרא מיתה כנ"ל.

פעם אחת נפתחה מערה מתחתי. מערה – הינו בחינת דבקות, בחינת: כמער איש וליות (מלכים־א ז). מתחתי – הינו בחינת אמת. בבחינת (תהלים פה): אמת מארץ תצמח. כי טוב עין הוא יברך (משלי כב ט), והברכות הם בחינת אמת, כמו שכתוב (ישעיה סה טז): המתברך בארץ יתברך באלקי אמן;

וזה שאמר אבא שאול, שעל־ידי האמת שלו, נפתחה לו דבקות.

ועמדתי בגלגל עינו של מת עד חטמי – הינו מחמת הדבקות, העמדתי עצמי בסכנה לכנס בגלגל עינו של מת, הינו ברע עין, עד שהצרכתי להשתמש בבחינת משיח, כדי להכניע את הרע עין. וזה: עד חטמי, שהוא בחינת: רוח אפינו משיח ה' (איכה ד כ).

וכשחזרתי לאחורי, אמרו לי: עינו של אבשלום היתה – הינו שאבשלום נפל לבחינת הרע עין הזה. וזהו: כשחזרתי לאחורי, הינו אחר התקון, שחזרתי בחינת משיח למקומו, לבחינת אחורי,

כי שם שרש המלך המשיח, בבחינת (שיר השירים ז ו): מלך אסור ברהטים, ברהיטי מחין (תיקון ו דף כא).

אסור, הינו בחינת קשר של תפלין, שהיא בחינת אחורי, כמאמר חכמינו זכרונם לברכה (ברכות ז): וראית את אחורי – זה קשר של תפלין.

וזה (שמואל־א כה): והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים, הנאמר בדוד, הינו קשר של תפלין. כי תפלין הם בחינת חיים, כמאמר חכמינו זכרונם לברכה (מנחות מד): כל המניח תפלין זוכה לחיים, שנאמר: ה' עליהם יחיו.

ועל כן לא אמרו לו שעינו של אבשלום היתה, עד שחזר לאחוריו. כי אלו היה יודע מקדם מזה, אפשר לא היה מסכן עצמו כל־כך לכנס ברע עין כזה, כי הוא סכנה גדולה:

ה

ה וצריך לשמר את העין מכח המדמה, ואפלו מי שהוא טוב עין, צריך לשמר מזה, כמו שאנו רואים, כי אפלו מי שיש לו ראיה יפה יכול לטעות, על־ידי שרואה מרחוק, ונדמה לו להפך מן האמת. על כן צריך שמירה יתרה לזה.

והכח המדמה בא על־ידי לשון הרע, כי כח המדמה הוא כח הבהמיות, כי גם בהמה יש לה זה הכח המדמה. והמוציא דבה הוא נופל לבהמיות, ועל כן נתגבר עליו כח המדמה, שהוא כח הבהמיות. כי מוציא דבה הוא כסיל (משלי י יח),

וכשהדעת נסתלק ממנו, נופל מאהבת השם יתברך, ונופל לאהבת הבהמיות. בבחינת (הושע ד ו): כי אתה הדעת מאסת, ואמאסך מכהן לי. כהן, הינו בחינת (ישעיה מא ח): אברהם אוהבי. בחינת (תהילים קי ד): אתה כהן, בחינת: וקמץ הכהן (ויקרא ה יב). ואז מתגבר עליו כח המדמה, שהוא כח הבהמיות, בבחינת (שם בהושע): נדמו עמי מבלי הדעת. נדמו, הינו כח המדמה:

ו

ו וזה הכח המדמה הוא מבקש תמיד כלי לשכן שם, ועל־כן הוא מחזיר תמיד לשרות על־פי שונה הלכות. ועל־כן, אם הם מחדשים דבר בתורה, הוא חדוש נאה ומתקבל (בלשון אשכנז: גלייך), כי הוא בא מכח המדמה, שהוא מדמה מלתא למלתא, אך שהרע שבו הוא יותר מהטוב.

ואלו החדושים מזיקים לפרנסה, כי על־ידי חדושי תורה נבראים שמים וארץ, כמו שכתוב (ישעיה נא טז): ולאמר לציון עמי אתה – אל תקרי עמי אלא עמי; מה אנא עבדי שמיא וארעא במלולי וכו' (כ"ש בזוהר בהקדמה דף ה). ועל־ידי־זה באים כל ההשפעות והברכות לעולם, כמו שכתוב (דברים כח יב): יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים וכו'. אך כשהחדושים הם על־ידי כח המדמה, אזי נבראין רקיעין דשוא (בזוהר שם), ועל ידם בא רעב לעולם. ואף שיש בהם גם כן טוב, שהם דברי תורה, שהם בחינת שבע, אך מחמת שהרע יותר מהטוב, על כן הרע גובר, והטוב נתבטל, בבחינת: ולא נודע כי באו אל קרבנה (בראשית מא כא), שמתגבר, חס ושלום, בחינת שבע שני הרעב על בחינת שבע שני השבע, שהוא בחינת התגברות הרע על הטוב, עד שאין נכר הטוב מפני הרע, בבחינת: ולא נודע וכו' כנ"ל:

ומה שמחזר הכח המדמה לשרות על־פי שונה הלכות, הוא מפני שהוא נברא בערב־שבת בין השמשות, וקדש עליו היום, ולא נברא לו גוף, כמו שכתוב בזהר (בראשית דף מז ומח, ובפרשת תרומה דף קנה:) על פסוק: אשר ברא אלקים לעשות, שמבאר שם, שהקלפות שהם בחינת הכח המדמה, נבראו בערב־שבת בין השמשות, ובתוך כך קדש עליו היום, ונשארו רוח בלא גוף וכו' עין שם.

ועל כן זה הכח המדמה, שהוא בחינת הקלפות, שהוא רוח בלא גוף, הוא מבקש לעצמו גוף לשרות בו, והולך אצל השוני הלכות, כי הם בוראים הכל בדברי תורתם, על כן הוא הולך ושורה אצלם, כדי שיהיה נברא לו גוף להתלבש בו על ידם:

וזה שכתוב (שם בפרשה הנ"ל): ועל השנות החלום, הינו מה שהחלום שהוא בחינת כח המדמה, השתדלותו לשרות על השונה הלכות. כי נכון הדבר מעם האלהים, וממהר האלהים לעשותו. זה בחינת: אשר ברא אלקים לעשות הנ"ל, שהיה נכון הכל ערב שבת בין השמשות, וקדש היום, ומהר אלקים לעשותו בלא גוף, ומחמת זה הוא מחזיר תמיד לשרות על השונה הלכות כנ"ל:

וזה: חלום פרעה אחד הוא (שם), הינו חלום פרעה, שהוא בחינת כח המדמה, כח בטל, כמו שכתוב (שמות ה ד): תפריעו את העם; הוא בא מאחד, הינו מאהבה, (כי אחד הוא בחינת אהבה, כמבאר במקום אחר). הינו מאהבה נפולה כנ"ל, בחינת: נדמו עמי מבלי הדעת, כי אתה הדעת מאסת וכו', כנ"ל.

נמצא, על־ידי הסתלקות הדעת, שבא על־ידי לשון הרע, שהוא בחינת: מוציא דבה הוא כסיל, דהינו שנסתלק ממנו הדעת, על־ידי־זה נופל מאהבת השם יתברך, לאהבות הבהמיות, ואז מתגבר עליו כח המדמה, שהוא כח הבהמיות, ועל־ידי הכח המדמה, נפגם הזכרון ונופל לשכחה:

ועתה בוא וראה, מה טוב ומה נעים עתה קשר כל המקרא הזה: נדמו עמי וכו' הנ"ל.

וזהו: נדמו עמי מבלי הדעת – שעל ידי פגם הדעת, מתגבר כח המדמה כנ"ל.

וזהו: כי אתה הדעת מאסת ואמאסך מכהן לי – כי על־ידי פגם הדעת, נופל מאהבות דקדשה, שהם בחינת כהן כנ"ל, ואז מתגבר עליו הכח המדמה, בחינת נדמו עמי וכו' כנ"ל.

וזהו שסים שם בפסוק זה, ותשכח תורת אלקיך – ותשכח ודאי, כי על־ידי פגם הדעת, שעל־ידי־זה מתגבר הכח המדמה, על־ידי־זה נפגם הזכרון ובא לשכחה כנ"ל.

וזהו: אשכח בניך גם אני – כי על־ידי שפוגם בזכרון ונופל לשכחה, על־ידי־זה אין לו בן זכר, כמו שמובא לעיל לענין אבשלום, שלא זכה לבן זכר מחמת זה שפגם בזכרון כנ"ל, וזהו: אשכח בניך גם אני כנ"ל:

ועל כן גזר פרעה על הזכרים דיקא, כי פרעה הוא בחינת הכח המדמה, שהוא כח בטל כנ"ל, שהוא מתגבר על הזכרון, שהוא בחינת בן זכר כנ"ל. כי כח המדמה כשמתגבר, חס ושלום, הוא פוגם ומבטל, חס ושלום, את הזכרון כנ"ל.

וזהו, (שמות א כב): ויצו פרעה וכו' כל הבן הילוד היארה תשליכהו – היארה דיקא, כי יאור מצרים זה פישון (כמובא בפירש"י פ' בראשית), הינו בחינת פי שונה הלכות (זוהר בראשית כו: ובתיקון נה), ששם שורה הכח המדמה כנ"ל. הינו שרצה לפגם הזכרון, שהוא בחינת בן זכר, על ידי הכח המדמה, השורה על פי שונה הלכות כנ"ל:

ז

ולהכניע הכח המדמה הוא על־ידי בחינת יד, בחינת (הושע יב): ביד הנביאים אדמה. ויד הינו בחינת שמחה, בחינת (דברים יב): ושמחתם בכל משלח ידכם. וזה בחינת כלי זמר שמנגנין ביד, שעל־ידי־זה שורה הנבואה על הנביאים, כמו שכתוב (מלכים־ב ג): קחו לי מנגן וכו'.

כי הכלי הוא התאספות הרוח, והוא מערב טוב ורע. כי יש עצבות רוח, רוח נכאה, רוח רעה, כנאמר בשאול (שמואל־א טז): ובעתתו רוח רעה. ויש רוח טובה, כמו שכתוב (תהלים קמג): רוחך טובה תנחיני בארץ מישור; והוא בחינת רוח נבואה, רוח־הקדש.

אך כשהוא מערב טוב ורע, אינו יכול לקבל נבואות אמת. ועל כן כתוב בשאול (שמואל־א יא): ויתנבא וכו' ויפל ערם, ופרש רש"י: לשון משגע; כי היה מערב ברוח שטות, עצבות רוח.

וזה שמנגן ביד על הכלי, הוא מקבץ ומלקט ביד את הרוח טובה, רוח נבואה, מתוך עצבות רוח. וצריך להיות יודע נגן, שידע לקבץ וללקט ולמצא חלקי הרוח אחת לאחת, כדי לבנות הנגון, הינו השמחה, הינו לבנות הרוח טובה, רוח נבואה, שהוא הפך עצבות רוח. כי צריך לעלות ולירד בידו על הכלי שמנגן, כדי לכון לבנות השמחה בשלימות.

וכשהנביא שומע זה הנגון מהיודע נגן, אזי מקבל ממנו רוח נבואה, שקבץ זה בידו מתוך העצבות רוח. וזה: ונגן בידו וטוב לך (שם בשמואל־א יט) – וטוב לך דיקא, שמלקט ומצרף הטוב מתוך הרע.

ועקר התקבצות ובנין הרוח נבואה הוא על־ידי היד, כי שם פקדונות הרוחות, כמו שכתוב (תהילים לא ו): בידך אפקיד רוחי, וכמו שכתוב (איוב יב י): אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש. וזה (שם במלכים): והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה':

נמצא, על־ידי שמנגן ביד על הכלי זמר, על־ידי־זה מברר הרוח טובה מן הרוח רעה, שזהו בחינת רוח נבואה כנ"ל. וכל זה הוא בחינת הכנעת המדמה, שהוא בחינת הרוח רעה, רוח שטות, שרוצה לפגם ולבלבל את בחינת הרוח טובה, רוח נבואה, והוא נכנע ונתבטל על־ידי השמחה, הבאה על־ידי המנגן ביד כנ"ל. כי עקר התגברות המדמה הוא על־ידי עצבות, כי המדמה הוא בחינת עצבות רוח, רוח נכאה, רוח רעה, שהוא מבלבל את הרוח טובה, רוח נבואה, שהוא בחינת זכרון הנ"ל, בחינת לאדבקא מחשבתא בעלמא דאתי הנ"ל.

ועל כן אין יכולין לקבל רוח נבואה, רוח הקדש, כי־אם על־ידי שמחה, שהוא בחינת מנגן ביד, כמו שכתוב: והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה', בחינת: ונגן בידו וטוב לך וכו' כנ"ל:

וזה המנגן, צריך שיהיה יודע נגן כנ"ל. גם צריך שיהיה הכלי בשלמות, כדי שלא תצא כל הרוח המערב טוב ורע בבת אחת. ועל־כן צריך שיהיה יודע נגן, וגם שיהיה הכלי שמנגנין עליה שלם, כדי שיוכל לברר ולכון הנגון בשלמות כראוי, שהוא בחינת מה שמברר הרוח טובה, שהוא בחינת שמחה, בחינת רוח נבואה, מן העצבות רוח, שהוא רוח רעה כנ"ל. כי כשאין הכלי שלם, או שאינו יודע נגן, ואינו יודע לעלות ולירד בידו לברר הרוח טובה מן הרוח רעה, עליו נאמר (משלי כט יא): כל רוחו יוציא כסיל, דהינו שמוציא כל הרוח בבת אחת, ואזי בודאי אין נבנה הנגון.

כי עקר נעימת הנגון נעשה על־ידי ברור הרוח, (שהוא האויר, שמשם הקול, כידוע לחכמי הנגינה), הינו שעקר בחינת הנגון, הוא על־ידי ברור הרוח טובה מן הרוח רעה. וכשיוצא כל הרוח בבת אחת, יוצא כמו שהוא מערב טוב ורע, ואזי אין נבנה הנגון והשמחה, ואין נכנע המדמה.

וזה בחינת (תהילים קמו ד): תצא רוחו ישוב לאדמתו. לאדמתו, הינו בחינת המדמה. הינו כשיוצא כל הרוח, אזי חוזר ושב אל המדמה, כי לא נכנע המדמה, מאחר שאינו יכול ללקט ולברר הרוח טובה, ויוצא כל הרוח המערב טוב ורע.

אבל כשיש לו בחינת יד הנ"ל, המלקט ומברר בחינת הרוח טובה מן הרוח רעה, אזי מכניע המדמה, בבחינת: וביד הנביאים אדמה כנ"ל, כי עקר בחינת הנבואה, הוא מבחינת היד הנ"ל, שמברר הרוח טובה מן הרוח רעה, ועל־ידי־זה מכניע המדמה, שהוא בחינת רוח רעה המערב ברוח טובה כנ"ל:

וזה שכתוב (משלי ל): מי עלה שמים וירד, מי אסף רוח בחפניו, מי צרר מים בשמלה, מי הקים כל אפסי ארץ.

מי עלה שמים וירד – זה בחינת המנגן, כי זה המנגן, הוא עולה ויורד בנגינה, כי צריך לעלות ולירד במדת הנימין, כפי משקל השיר, כדי לקבץ הרוח: וזה:

מי אסף רוח בחפניו – בחפניו ממש, שהם הידים, כי שם שרש הרוח כנ"ל. שעקר בחינת הרוח הוא בידים, ששם פקדונות הרוחות כנ"ל. וזה:

מי צרר מים בשמלה – מים בחינת לב, כמו שכתוב (איכה ב יט): שפכי כמים לבך. הינו שעל־ידי־זה שמלקט הרוח, הוא צורר מים בשמלה, ששומר הלב שלא ישלט עליו המדמה. וזה:

מי הקים כל אפסי ארץ – שעל־ידי־זה הוא מקים בחינת רגלין המלבש בזה העולם. אפסי, בחינת רגלין, כמו שכתוב (יחזקאל מז): ויעברני מי אפסים.

כי על־ידי נגון ביד הנ"ל, על־ידי־זה נכנע המדמה, ואזי זוכה לזכרון הנ"ל, שהוא בחינת מה שיודע להבין כל הרמזים שיש בכל דבר שבעולם, שהם בחינת חיות אלקות, בחינת רגלי הקדשה, המלבשים בכל הדברים שבעולם כנ"ל. וזהו: מי הקים כל אפסי ארץ – שמעלה ומקים בחינת רגלי הקדשה המלבשין בזה העולם כנ"ל:

ח

וזהו: ויהי מקץ שנתים ימים. שנתים ימים הוא בחינת מוציאי דבה, הנאמר בהם (במדבר יד לד): יום לשנה יום לשנה; שעל ידם נתקלקל ונפגם בחינת אהבה דקדשה, שהוא בחינת: וקמץ הכהן כנ"ל. וזה: מקץ – שהוא בחינת פגם ה"קמץ".

ופרעה חלם – הינו הכח המדמה כנ"ל.

והנה עמד על היאר – היאר זה פישון, הינו בחינת פי שונה הלכות, שמתגבר עליהם הכח המדמה כנ"ל.

והנה מן היאר וכו' – הינו שעל ידם בא שבע שני שבע ושבע שני רעב, הינו טוב ורע כנ"ל. והרע מתרבה וגובר על הטוב, בבחינת: ולא נודע כי באו אל קרבנה.

ותקונו הוא יוסף, בבחינת (בראשית ל כג-כד): אסף אלקים את חרפתי; שהוא ממתיק את הרע, שהוא בחינת הרעב, בבחינת (יחזקאל לו ל): אשר לא תקחו עוד חרפת רעב בגוים. והוא בחינת: אסף רוח וכו', בחינת (בראשית מא לח): איש אשר רוח אלקים בו. וזה שנאמר בו, (שם מו): ויוסף ישית ידו על עיניך – שעל־ידי היד, נשמר העין מכח המדמה כנ"ל:

עין בסבא (משפטים דף צח.) מה שדרש על פסוק: ה' אלקי גדלת מאד וכו':

ט

וזה בחינת: (תהלים עז): אזכרה נגינתי בלילה עם לבבי אשיחה ויחפש רוחי. בלילה, שאז הוא פקדונות הרוחות, בחינת: בידך אפקיד רוחי הנ"ל, אזי הזמן לקבץ הרוח טובה מתוך הרוח רעה. הינו שאז עקר הזמן של ההתבודדות, להתבודד בינו לבין קונו, ולפרש שיחתו לפני השם יתברך, לשוח עם לבבו, ולחפש הרוח טובה, דהינו הנקדות טובות שיש בו עדין, לבררם מתוך הרוח רעה. שזהו בחינת נגון הנ"ל, שעל־ידי־זה נשמר הזכרון כנ"ל, דהינו שעל־ידי־זה זוכה לזכר תכליתו האחרון לעולם הבא, ולחשב תמיד על סופו ולאדבקא מחשבתה בעלמא דאתי תמיד, שכל זה הוא בחינת זכרון כנ"ל.

וזהו: אזכרה נגינתי בלילה, עם לבבי אשיחה, ויחפש רוחי. אם תדקדק במקרא הזה, תמצא שבכל המלות האלה בכלם מבאר כל ענין הנ"ל.

אזכרה, זה בחינת הזכרון הנ"ל, שצריכין לזכר תמיד בעלמא דאתי. וזה בחינת נגינתי, דהינו בחינת הנגון הנ"ל, שהוא בחינת ברור הטוב מן הרע כנ"ל. כי על־ידי בחינת נגון ושמחה, יכולין לזכר עצמו בעולם הבא. כי שמירת הזכרון הוא על־ידי נגון ביד, שהוא בחינת שמחה כנ"ל. וזהו:

בלילה, כי עקר ברור הרוח טובה הוא בלילה, שאז הוא פקדונות הרוחות כנ"ל. וזהו:

עם לבבי אשיחה – כי על־ידי בחינת נגון ושמחה הנ"ל, על־ידי־זה נשמר הלב מכח המדמה כנ"ל. ואז יכול לשפך לבו כמים לפני ה', שזהו בחינת: מי צרר מים בשמלה הנ"ל, בבחינת: שפכי כמים לבך נכח פני ה'. וזהו:

עם לבבי אשיחה ויחפש רוחי – שעל־ידי־זה נתעוררין לשוח עם לבבו מתכליתו הנצחי לעולם הבא, ולחפש ולבקש למצא הנקדות טובות, בחינת הרוח טובה שבקרבו, כדי לשוב להשם יתברך על־ידי־זה. כי עקר התשובה הוא, להכניע הרוח רעה, ולברר הרוח טובה, כידוע:

י

וזה בחינת קימה בחצות לילה, כי כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד, וכיון שהגיע חצות לילה היה מנגן מאליו (כשארז"ל ברכות ג:). הינו שבחצות לילה אז נתעורר בחינות הנגון דקדשה, הנמשך מכנור של דוד, שהוא בחינת ברור הרוח טובה וכו' כנ"ל. ועל־כן אז הזמן להתגבר בעבודת השם, לקום אז לעסק בעבודת השם, לפרש שיחתו לפניו יתברך, כי אז עקר הברור על־ידי בחינת נגון בכלי הנ"ל, שהוא בחינת כנור של דוד שמנגן אז כנ"ל. והבן היטב דברים אלו למעשה:

יא

זאת התורה נאמרה בשבת חנכה, ואחר שאמר התורה הזאת אמר: אני אמרתי עתה איך מדליקין נר חנכה, בחינת לאמשכא משח רבות קדשא ולאדלקא בוצינא (זוהר בראשית לא, ויקרא ז, שמיני לז, אמור פח, קד, בהעלותך קנד), שמן משחת קדש (שמות ל כה), שהוא הדעת, כידוע. הינו בחינת הגדלת הדעת הנ"ל שהוא בחינת זכרון הנ"ל; ולא באר יותר:

יב

שיך לעיל:

מי אסף רוח בחפניו מי צרר מים בשמלה וכו' כנ"ל. וזהו, (תהילים קמז יח): ישב רוחו יזלו מים. על־ידי ישב רוחו, שמלקט ומאסף הרוח בידו, על־ידי־זה יזלו מים, בחינת: מי צרר מים, שהוא בחינת הלב, בחינת: שפכי כמים לבך, כנ"ל, עין שם:

יג

כלל הענין הוא, מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (פסחים סו, נדה יט:): אין אדם דן גזרה שוה מעצמו, כי יכול להיות שהוא דן גזרה שוה מעצמו, והוא מכח המדמה, שמדמה מלתא למלתא כנ"ל, עין שם.

על כן אסור לדון גזרה שוה, הינו לדמות מלתא למלתא, מעצמו. אלא אם כן קבלה מרבו, ורבו מרבו, עד משה רבנו עליו השלום, מפי הגבורה, כדי להנצל מכח המדמה, והבן:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף