לחם משנה/שכירות/ח

לחם משנה ‏ שכירות ח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ג

השוכר או המקבל שדה וכו'. כתב ה"ה והרמב"ן הקשה עליו ופירש וכו' ואי בקבלנות אמאי יזרענה פשתן כיון שקבלה לתבואה וכו' קשה דמנא ליה דקבלה לתבואה דילמא דקבלה סתם כמ"ש ה"ה בדיבור המתחיל שכרה או קבלה וכו'. ונראה לומר דאפילו קבלה סתם מ"מ דעתו שיזרע לו תבואה ולא פשתן שמכחיש הקרקע זהו לפי דעתו של הרמב"ן ז"ל:

השוכר או המקבל וכו'. כתב ה"ה ואפשר שהוא סובר דר"פ לאו לענין דינא ממש קאמר וכו' קשה טובא דהא לכ"ע מאי דקאמר ר"פ דאיתי' בחכירות וכו' ע"כ לאו לענין דינא קאמר אלא שיש מהן דלא אישתני ומשום דהוא פשוט לא איירי אלא בחד מינייהו דהא משנה דהחוכר שדה מחבירו בעשרה כורים חיטים ולקתה נותן לו מתוכה היו חיטים יפות וכו' ע"כ דהאי דינא בקבלנות נמי איתא אלא שכתב שם רש"י ז"ל דלא איירי בקבלנות משום דהוי פשיטא וכן משנה דהחוכר שדה מחבירו ולא רצה לנכש וכו' ע"כ האי דינא נמי בקבלנות אלא דהוא פשיטא דלא שייך התם לומר מאי איכפת לך כדכתב רש"י ז"ל שם וכן מוכרח הוא דכל המפרשים יפרשו כן ומדברי ה"ה שכתב כמו שפירש הרשב"א משמע דרש"י ושאר המפרשים לית להו הכי וזה א"א כדכתיבנא ותו קשיא דההיא דשביעית מן המנין או אין שביעית מן המנין ע"כ בחכירות וקבלנות איירי כדכתב ה"ה ז"ל ובודאי שהיא בין בחכירות בין בקבלנות וליתא שום חידוש בקבלנות יותר משכירות וא"כ קשיא לכולהו פירושי לרב פפא דהיכי קאמר דאיתי' בחכירות ליתי' בקבלנות הא ההיא איירי בתרוייהו. מיהו לזה י"ל דאותה היא אחרונה מכולהו ובההיא לא איירי ר"פ אבל הא דיזרענה פשתן או לא יזרענה היא מן האמצעיות וכיון דמאי דמתני בתר הכי איתא בהו לכללא דר"פ דמאי דאיתי' בחכירות ליתי' בקבלנות ומאי דאיתי' בקבלנות ליתי' בחכירות משום הכי קשה ליה לה"ה ז"ל על רבינו ז"ל דודאי דהאי מתני' נכנסת בכללא דר"פ כיון דהיא מן האמצעיות והוצרך לתרץ דסובר רבינו דאין החידוש אלא בקבלנות אליבא דרבינו דס"ד אמינא ברישא דמאי דבעי ליזרע א"נ איפכא דבסיפא לא יזרענה פשתן כיון דקבלה לתבואה כדכתב הרמב"ן אבל בחכירות לא איצטריך ומשום הכי אמר ר"פ דליתא בחכירות משום דלא איצטריך וכדפירש הרשב"א ז"ל. ועוד קשה כי היכי דתירץ הכא דר"פ לאו לענין דינא קאמר למה לא יתרץ כן גבי ההיא דאכלה חגב דכתב שם דאיירי בחכירות דוקא וכתב שהוא מוכרח מההיא דר"פ ודחק עצמו לומר דהמקבל דקאמר ר"ל בשכירות ומה הכרח יש לו שם מכאן כי היכי דכאן תירץ לדעת רבינו דלאו לענין דינא קאמר לישני התם נמי הכי דחידושא דמתני' לא אתא אלא לקבלנות. מיהו לזה י"ל דמסברא קשיא ליה דודאי דבקבלנות אין סברא שינכה דמה שימצאו יחלוקו אלא שאין הלשון מתיישב יפה שכתב ומוכרח מההיא דר"פ ומה הכרח הוא הא אפשר לדחותו כדכתיבנא אם לא שנאמר דמשמע ליה דלא מצי לשנויי דחידושא לא אתא אלא לקבלנות דבחכירות נמי איכא חידוש ועדיין צ"ע. ותו קשיא דהך חלוקה דפשתן דמיא לההיא שהביא לקמן החוכר שדה מחבירו לזורעה שעורים לא יזרענה חיטים וכו' תדע לך דהא רש"י ז"ל דאית ליה הכא דזורע פשתן וגבי קבלנות אית ליה נמי התם דזורע חיטים ולדעת הרמב"ן ז"ל שכתב כאן דבקבלנות אפילו בסיפא לא יזרע פשתן גם שם אית ליה דאפילו קבלה לחיטים לא יזרענה שעורים א"כ רבינו ז"ל דאית ליה דהכא איירי בין בחכירות בין בקבלנות דאין רשאי להכחיש הקרקע א"כ גם דינא דהתם צ"ל דאיירי בחכירות וקבלנות וא"כ למה כתב רבינו ז"ל לקמן גבי דינא דזריעת שעורים החוכר ולא כתב המקבל כי היכי דכתב גבי הנהו דאיתנהו בחכירות וקבלנות דמדלא כתב ההוא דינא אלא גבי חוכר משמע דבקבלנות ליתיה לההוא דינא ומאי שנא מהכא. וי"ל דשאני התם כיון דאין ההכחשה דקרקע כל כך אית ליה דגבי קבלנות כיון דבעל הקרקע נוטל חלק והוא נהנה שייך לומר ליכחוש ארעא ולא ליכחוש מרא ויזרע מאי דבעי אבל הכא דפשתן הוא מכחיש הקרקע הרבה אפילו בקבלנות אית ליה דלא מצי לזרוע פשתן כיון שהוא מכחיש כל כך. ולקושיא הראשונה י"ל דהנך משניות דכתב רש"י ז"ל דליתא בקבלנות משום דהוי פשיטא הרי המשנה עצמה מוכחת דלא איירי בקבלנות דלא שייך לומר מאי איכפת לך גבי חוכר שדה ולא רצה לנכש וגם בההיא דחיטים יפות לא יאמר לו הריני לוקח מן השוק ודאי דבמקבל ליתא הך טעמא דודאי המקבל נוטל החלק אבל המשניות דאין מוכיחות מתוכן כ"כ אי איירי בתרוייהו אי בחדא ע"כ היה נראה לומר דצריך ליישב דלא איירי אלא בחד גוונא לכך כתב שם בשם הרשב"א ז"ל דאפילו המשניות דאינם מוכיחות כל כך דאיירי בחד מינייהו מצינן למימר דדינא הוי בתרוייהו ולא איצטריך חידושא אלא לחד מינייהו:

שכרה או קבלה וכו'. כתב ה"ה ז"ל ובודאי שהיא בין בחכירות בין בקבלנות וכו' כלומר כיון דלשבוע אחד שביעית מן המנין בודאי שדין זה הוא בין במקבל בין בחוכר כיון דקבל או חכר לשבוע אחד שביעית מן המנין:

ד

החוכר או המקבל שדה מחבירו והיא בית השלחין וכו' ואם מכת מדינה היא וכו'. לכאורה משמע דקאי בין אחוכר בין אמקבל שהזכיר ברישא וא"כ קשה טובא דה"ה ז"ל כתב לקמן גבי אכלה חגב דבחכירות איירי דאי בקבלנות מאי מנכה איכא מה שימצאו יחלוקו וכתב שכן דעת רבינו ז"ל ודחק עצמו בלשון המקבל שכתב וא"כ לפי זה ע"כ הא לא איירי אלא בחוכר דוקא וכדכתב כאן ה"ה ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל לכך נראה לומר דהך ואם מכת מדינה דקאמר רבינו ז"ל לא קאי אלא אחוכר דוקא כדמשמע פשט לשונו מנכה לו מחכירו אע"פ שאינו מוכרח:

היה עומד בתוך וכו'. כתב ה"ה ז"ל בשם הרמב"ן והרשב"א ז"ל דיש חילוק לרבינא ג"כ בין אם אמר חוכר למחכיר להיכא דאמר מחכיר לחוכר ונמוקי יוסף ז"ל הכריח הדבר עוד דאל"כ אמאי הוצרך לדחוק רבינא במתני' ולומר דהאי חכור לי חכור ממני קאמר אי דינא ה"נ דהיכא דאמר חוכר למחכיר אמאי לא מוקי מתני' כפשטא ולימא דחכור לי אמר חוכר למחכיר א"ו דס"ל דבחוכר למחכיר אפילו בלא זו קפידא. ותמיהא לי טובא דעדיין קשה להרמב"ן והרשב"א ז"ל אמאי הוצרך רבינא לדחוק בהכי לוקי מתני' כפשטא דאע"ג דבלא זו הוי קפידא תרי מיני קפידא הוו דבלא זו הוי קפידא בחוכר למחכיר להעמיד לו אחר ולא כמו היכא דאמר מחכיר לחוכר דאינו חייב להעמיד לו אחר משום דשמא בעלמא הוא אבל היכא דאמר זו הוי קפידא טפי דמנכה לו מחכירו וא"כ נימא דמאי דנקט במתני' זו אע"פ דבלא זו הוי קפידא היכא דאמר חוכר למחכיר היינו קפידא דחייב להעמיד לו אחר אבל אינו מנכה לו מחכירו אבל היכא דאמר זו מנכה לו מחכירו ומתני' לפי זה הוי כפשטה דחכור לי חכור ממני קאמר. עוד תמיהא לי טובא דודאי מוכח בהדיא דהתוספתא הוי כדברי הרמב"ן והרשב"א ז"ל וכדכתב ה"ה ז"ל וא"כ הרא"ש ז"ל בפסקיו דאית ליה דלא כוותייהו איך כתב דינא דתוספתא דנראה דברים סותרים שכן כתב שם בפרק המקבל י"מ דדוקא קאמר רבינא בדא"ל מחכיר לחוכר כו' וליתא דהא מתני' בדא"ל חוכר למחכיר איירי כדאמר כו' וע"כ צריכנא למימר דאף בדא"ל חוכר למחכיר צריכנא ה"ט והא דלא אמר אידי ואידי בין א"ל חוכר למחכיר בין א"ל מחכיר לחוכר וכו' משום דשמואל וכו' ומשמע מדבריו דס"ל דאפילו אמר חוכר למחכיר בית השלחין בלא זו לא הוי קפידא כלל והוי שמא בעלמא מדקאמר דמצי לאוקומי ברייתא דבית כור דאפילו אמר חוכר למחכיר כלומר לוקח למוכר ואפ"ה קאמרה ברייתא דהוי שמא בעלמא משמע דאית ליה דהיכא דאמר ליה חוכר למחכיר בית השלחין בלא זו דלא הוי קפידא כלל והוי שמא בעלמא ואינו חייב להעמיד לו אחר דומיא דברייתא דבית כור דאינו חייב להעמיד לו בית כור דשמא בעלמא מכר לו. גם מדברי הטור בסי' שכ"א מוכח שכן דעת אביו ז"ל ודינא דתוספתא הוא בהיפך זה דהא קאמר דהיכא דאמר חוכר למחכיר בית השלחין בלא זו דחייב להעמיד לו בית השלחין אחר ולא אמרינן שמא בעלמא מכר ליה כדאמרינן גבי בית כור משמע דאית ליה לתוספתא חילוק בין חוכר למחכיר ובין מחכיר לחוכר והוא כדעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל והוא ז"ל כתב שם דינא דתוספתא שכתב והא דתנן מנכה לו מחכירו ואינו חייב להעמיד לו אחר משום דאמר לו בית השלחין זו אבל אם אמר חוכר למחכיר וכו' חייב להעמיד לו בית השלחין אחר וכו' והם נראים דברים סותרים. וראיתי מי שרצה לתרץ קושיא זאת ולומר דהא דקאמר רבינא אידי ואידי דא"ל חוכר למחכיר ר"ל בין רישא בין סיפא כדכתב הנמוקי אידי ואידי בין רישא דאמרה אינו מנכה בין סיפא דאמרה מנכה כו' ומשמע להו הא משום דברייתא לא איירי בחכירה אלא במכירה ולא היל"ל מחכיר לחוכר וא"כ לפי זה הרא"ש ז"ל אית ליה כדינא דהרמב"ן והרשב"א ז"ל והמפרשים שדחה הרא"ש ז"ל היו סוברים דבאמר חוכר למחכיר אפילו בלא זו הוי קפידא דמנכה לו מן חכירו והרא"ש ז"ל לית ליה דהוי קפידא להכי אלא חייב להעמיד לו אחר לבד וברייתא דבית כור ודאי דאיירי דאמר מוכר ללוקח דוקא אבל אמר לוקח למוכר חייב להעמיד לו בית כור ומאי דקאמר הרא"ש דהוה מצי למימר אידי ואידי וכו' הוא משום דמפרש דאידי ואידי דקאמר קאי ארישא וסיפא דמתני' כדמשמע מדברי הרב בעל נמוקי יוסף ז"ל ולהכי הוקשה לו דלפירושו דבלא זו לא הוי קפידא לנכות מן חכירו אפי' אמר חוכר למחכיר א"כ אמאי לא מוקמי מתניתין דא"ל חוכר למחכיר אבל ליש מפרשים דס"ל דבלא זו נמי הוי קפידא דמנכה לו מן חכירו ולא אמרינן חייב להעמיד לו אחר לא מצי לאוקמי בדא"ל חוכר למחכיר דבלא זו נמי דינא דמתני' דמנכה מן חכירו, ודרך זה נראה בעיני דאין לו שחר חדא דפשט אידי ואידי אברייתא קאי ונמוקי יוסף ז"ל שכתב בין רישא בין סיפא אפשר דאינו מפרש לשון אידי ואידי אברייתות אלא פירושא דנפשיה קאמר. זאת ועוד דלדברי הי"מ דאית להו דאפילו דיעמיד לו אחר לא סגי התוספתא הוי היפך דבריהם ואמאי לא הקשה עליהם הרא"ש מן התוספתא ועוד יש דוחקים בדרך זה א"ו הדרא קושיא לדוכתא והני קושיות צ"ע:

ה

השוכר או המקבל שדה מחבירו ואכלה חגב. כתב ה"ה וכתב רש"י ז"ל והא ליתא אלא בחכירות דאי בקבלנות וכו' ופשוט הוא ומוכרח מההיא דר"פ וכו' ותימה וכו'. מה שתמה ה"ה על רבינו לא תמה מההיא דר"פ דהרי זו כבר תירצה ה"ה ז"ל לדעת רבינו לעיל דהוא סובר כדעת הרשב"א ז"ל אלא מה שתמה הוא מכח הענין דאי אפשר בקבלנות דמאי מנכה כדכתב ה"ה וזהו שכתב ופשוט הוא. ומ"ש ומוכרח הוא מההיא דר"פ זה אינו אלא לפי דעתו של רש"י ז"ל שאין דעתו לפרש בההיא דר"פ כהרשב"א ושיעור לשונו כך כתב רש"י וכו' ולפי דבריו מוכרח הוא מההיא דר"פ:

השוכר או המקבל שדה מחבירו ואכלה חגב וכו'. כתב ה"ה ז"ל ואולי מפני שלשון המשנה הוא כך המקבל אחז לשון המשנה ופירושו מקבל בשכירות או בחכירות. קשה דהא אמר השוכר או המקבל והיכי אפשר למנקט במקבל שכירות וחכירות ואולי לא היה לו בדברי רבינו אלא המקבל לבד אי נמי עיקרה משום חכירות קאמר:

אם אירע דבר זה לרוב שדות העיר וכו'. פסק כר"י וכתב הרי"ף ז"ל משום דסוגיין כר"י ונראה דטעמו משום דבשאר בעיות הזכירו סברת ר"י שאמרו שם נשתדפו כל שדותיו של משכיר ולא אשתדוף רובא דבאגא עוד אמרו שם נשתדפו כל שדותיו של חוכר ואישתדוף רובא דבאגא וכו' אבל הטור ז"ל כתב בשם הראב"ד דפסק כעולא וטעמו משום דהני בעיי דבעו במערבא נשתדף תלם א' וכו' היינו אליבא דעולא משמע דהלכתא כוותיה. גרסי' בגמרא מיתיבי היתה שנת שדפון וכו' קתני שדפון וירקון דומיא דשנים כשני אליהו מה שני אליהו דלא הוי תבואה כלל אף ה"נ דלא הוי תבואה כלל אבל היכא דאיכא תבואה סלקא ליה א"כ משמע מהתם דגבי יובל בעינן שיהא שדפון וירקון בכל העולם א"כ קשה על רבינו דבפרק י"א מהלכות שמיטה ויובל כתב לפיכך אם היה אחד מב' שנים שביעית או ירקון או שדפון אינו עולה מן המנין ע"כ ולא הזכיר שיהא שדפון וירקון בכל העולם ואילו היה כותב שנים כשני אליהו כלשון הברייתא היינו יכולים לומר בדוחק דסמיך דהוי דומיא דשני אליהו כדסמיך הברייתא אע"פ שהוא דוחק בדבריו לומר כן לפי שהוא פוסק והיה לו לפרש אבל כיון דאפילו שני אליהו לא הזכיר קשה ואי משום דהזכיר שביעית הא בגמרא אמר אלא מעתה שביעית תעלה מן המנין דהא איכא תבואה בח"ל ותירצו שביעית אפקעתא דמלכא הוא משמע דשביעית לא מיקרי בכל העולם לומר דהוי דומיא דשביעית. איברא דהתוספות כתבו בריש פרק המוכר שדהו דשדפון הוי בכל העולם כדאיתא בהמקבל וכתבו שם דיקא נמי דקתני דומיא דשביעית דאסור לזרוע בכל העולם משמע דס"ל דשביעית מיקרי איסור זריעה בכל העולם. אלא שעל דבריהם ג"כ קשה דהא בפרק המקבל לא משמע הכי אלא דדייק בגמרא משני אליהו אבל שביעית הא מותר לזרוע בח"ל. ואולי שהם סוברים דכשתירצו בגמרא שביעית אפקעתא דמלכא וכתב שם רש"י דמלך ביטלו מלזרעה והוי כמי שאינה וא"כ מיקרי בכל העולם כיון דדין זה הוי בא"י ובא"י אין שם זריעה משום אפקעתא דמלכא הוי כמי שאינו בכל העולם וכל זה דוחק. ועם זה נתרץ בדוחק ג"כ דברי הרמב"ם ז"ל בהלכות שמיטה ויובל דדומיא דשביעית קתני ומ"מ סתם הדברים יותר מדאי ואין כל זה מספיק:

ועד אימתי חייב להטפל ולזרוע. כתב ה"ה ז"ל דרבינו והרי"ף ז"ל לא הביאו הברייתא וצ"ע ונראה לי לתרץ ולומר דאולי הם סוברים דהברייתא לא איירי היכא דאכלה חגב אלא היכא דזרעה ולא צמחה וקאמר דלרבי בעי תרי ולרשב"ג תלתא ואתא ר"ל ודחי לברייתות וקאמר דלא בעינן אלא כל זמן זריעה ולא שנו דר"ל קאי אמתני' וכדכתב הרא"ש בפסקיו כדעת הרי"ף ז"ל ולא כפירוש ה"ה דקאי אברייתות אלא הברייתות לית ליה משום דמשמע דלא מיתנו בי רבי חייא ור' אושעיא ולהכי לא פסקה לא הרי"ף ולא רבינו:

ז

או שזרעה מתחילה אספסתא וחרשה ואח"כ זרעה וכו'. נראה דהשינוי הוא דהוא לא חכרה אלא שיזרע אספסתא פעם אחת ולא כדמשמע מלשון הגמרא וכדפי' נמוקי יוסף דליזרע לה אספסתא כל השנה כל מאי דבעי כמה פעמים אלא פעם אחת לבד ולהכי כיון דזרע פעם אחרת הוי שינוי וגירסתו הפוכה מגירסתנו ופירושו מפירושנו כדכתב ה"ה ז"ל:

ח

החוכר שדה מחבירו וכו'. כתב ה"ה ז"ל ופי' במקום שאין מנהג ידוע שם לנכש ולא בעי לאוקמי שיש מנהג ידוע שם לנכש דהא ודאי פשיטא דהא אמר ברישא הכל כמנהג המדינה ואיירי בין בחכירות בין בקבלנות אלא הכא איירי שאפילו דהוי בסתמא דאין מנהג ידוע לנכש ינכש:

ט

קטנית לא יזרענה תבואה וכו'. לפי גירסת רש"י הנראה מפשט הגמרא משמע דלא חלקו בין בבל לא"י אלא בענין הקטניות אבל בענין חיטין ושעורין שוים הם דשעורים לא יזרענה חיטים אבל מדברי הטור לא משמע הכי שכתב בסי' שכ"ד אבל בבבל וכיוצא בו יכול לשנות מאיזה מין שירצה ע"כ ודברי רש"י ז"ל נוטין לזה שכתב בבבל קיימינן שהיא מצולה וטבועה בבצעי המים וליכא למיחש לכחשא דארעא משמע דאפילו לענין חיטין ושעורין יכול לשנות וקשה דא"כ ודאי דרב יהודה ברישא נמי הוה ליה לאתנויי שעורין יזרענה חיטין כיון דבבבל קאי ואי הוה מתני הכי אמאי לא הקשה לו מחלוקה דרישא ולימא והא אנן תנן שעורין לא יזרענה חיטים כי היכי דהקשה לו בסיפא ואולי דרב יהודה הכי הוה מתני ליה ועוד דגמר מתניתין ואקשי ליה למאי דסליק מיניה אבל אם היינו מפרשים דאין חילוק בין א"י לבבל אלא לענין הקטניות בלבד וכן מוכח מדברי ה"ה ז"ל אתי שפיר טובא:

מהדורה זמנית - הבהרה אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף