לחם משנה/מחוסרי כפרה/ד

לחם משנה ‏ מחוסרי כפרה ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

ומפני מה טובל בשמיני אחר שטבל מאמש וכו'. ביומא פ' אמר להם הממונה איפליגו ר' יהודה ורבנן דלרבנן מצורע טובל בשמיני משום דדייש בטומאה אבל כל אדם לא דיישי בטומאה כלומר שהורגל המצורע ליגע עד עכשיו בטומאה ור' יהודה סבר איפכא דמצורע אינו טובל מפני שכבר טבל מאמש ושאר כל אדם טובל כדי שיזכור טומאה ישנה שבידו ותנינן שם ואין אדם נכנס לעזרה ולעבודה אפילו טהור עד שיטבול. ולפי הנראה מן הסוגיא מתני' אתיא דלא כרבנן דלרבנן א"צ טבילה אלא המצורע משום דדייש ותימה דרבינו דפסק כאן כרבנן דדוקא מצורע משום שהורגל בטומאה הצריכו לו טבילה איך כתב בפ"ה מהל' ביאת מקדש וזה הכלל היה במקדש אין אדם נכנס לעזרה לעבודה אע"פ שהוא טהור עד שהוא טובל ע"כ והיינו מתני' דהתם וכבר נתבאר דשם משמע דאתיא כר' יהודה א"כ רבינו ז"ל מזכי שטרא לבי תרי, ועוד דשם נראה מדברי רבינו ז"ל דדוקא כשצריך לעבוד עבודה אז הצריכוהו לטבול אבל אם א"צ לעבוד עבודה א"צ לטבול וסובר דמ"ש במשנה ואין אדם נכנס לעזרה ולעבודה היינו לעבודה דוקא ודלא כתוס' ז"ל ורש"י ז"ל שכתבו דעבודה לאו דוקא, וקשה עליו דאמר שם א"ל אביי לרב יוסף נימא רבנן דפליגי עליה דר' יהודה כבן זומא ס"ל והאי דקתני מצורע להודיעך כחו דר' יהודה או דילמא שאני מצורע דדייש בטומאה וכו' והשתא כיון דרבינו ז"ל סובר דמתני' בדוקא נקט עבודה א"כ בן זומא לתת טעם למתני' הוא דאתא ולזה עשה הק"ו וא"כ איך אמר דכבן זומא ס"ל הא אינהו אמרי בכל אדם אפילו שאינו עובד עבודה ובן זומא לא אמר כל כך אלא דוקא לעבוד עבודה וא"כ היכי אמר' כדאמרינן דנקט מצורע להודיעך כחו דר' יהודה אבל הוא הדין דלמצורע נמי טובל אפילו שלא בשעת עבודה ואתו רבנן כבן זומא הא ליתא כדכתיבנא. ונ"ל לומר דרבינו הוקשה לו שתי קושיות שהקשו התוס' ז"ל חדא דמאי ק"ו עביד בן זומא מה להתם שכן ראוי לעבוד עבודה ועוד הוקשה להם היכי אמרינן כבן זומא ס"ל הא אפילו כר' יהודה אתי דהא לא פליגי בן זומא ור' יהודה אלא אי הטבילה דאורייתא או דרבנן לכך מפרש הוא ז"ל דמאי דנקט במתני' עבודה הוי דוקא דהטהור לעבוד עבודה דוקא צריך טבילה והשתא א"ש ק"ו דבן זומא דהיינו לענין עבודה דוקא וכן מה שאמרו כבן זומא ס"ל ה"פ דאית להו כבן זומא דטבילת כל אדם לעבודה הוי מן התורה והחמירו רבנן אפילו למי שאינו עובד עבודה שיהיה טובל גזירה שמא יעבוד וכדכתבו התוספות שם וכיון דהטבילה בעבודה יש לה שורש מן התורה עבוד רבנן הרחקה יתירתא והיינו טעמייהו דרבנן דהצריכו טבילה בכל אדם ובמצורע משום דיש לה עיקר מן התורה בעבודה ולכך גזרו רבנן בכל אדם שלא בעבודה אטו דעובד עבודה ולא חילקו בין שאר אדם למצורע דרצו להחמיר בה אבל לר' יהודה דלית ליה דטבילה בעבודה יש לה עיקר מן התורה לא גזרו רבנן במצורע אלא בשאר כל אדם דוקא אבל מצורע שאני שכבר טבל. וא"ת אמאי קאמר האי דנקט מצורע להודיעך כחו דר' יהודה לימא להודיעך כחן דרבנן דלא מבעיא בכל אדם דאפילו ר' יהודה מודה דטובל אלא אפילו במצורע דפליג ר' יהודה שכבר טבל קאמרי רבנן דצריך טבילה. וי"ל דמ"מ לרבנן סוף סוף הוי רבותא בכל אדם טפי דלא דיישי בטומאה מבמצורע דדייש בטומאה לכך קאמר להודיעך כחו של ר' יהודה ועל כרחין צריך אתה לתרץ כך קושיא זאת לכולהו פירושי ולפי מה שפירשנו בדעת רבינו לא איירי מתני' אלא בעבודה דוקא ועל דא קאי בן זומא ואתי שפיר טעמיה וכיון דאסיקו בגמרא דרבנן דר' יהודה אית להו דשאני מצורע משום דדייש בטומאה ולא גזרו בכל אדם פסק רבינו ז"ל כוותייהו וכסתם מתני' דדוקא לעבודה הצריכו טבילה בכל אדם מכח ק"ו דבן זומא ורבנן דר' יהודה לפי המסקנא מצו סברי כבן זומא ודוקא בעבודה צריך טבילה וכן במצורע משום דדייש ומ"מ בגמרא אמר או דילמא שאני מצורע דדייש לפי פירוש זה ר"ל או דילמא אפילו אית להו כבן זומא ויש לטבילה זו עיקר מן התורה מ"מ לא גזרו שלא בשעת עבודה אלא במצורע דוקא משום דדייש ופשיט ליה רב יוסף דטעמא דדייש עיקר ורבנן דר' יהודה אפילו ס"ל כבן זומא לא גזרו שלא בשעת עבודה אלא במצורע דוקא וכן פסק רבינו ז"ל ואם תאמר והא אמרינן התם בתר הכי איבעיא להו מהו שיעשה סכין ארוכה וכו' ע"כ לא קאמרי רבנן התם דלא קעביד עבודה אבל הכא דקא עביד עבודה לא או דילמא לא שנא ומאי קא מבעיא ליה הא ודאי יש לחלק בין עבודה לשאינה עבודה דהא אמרת במתניתין שאמרה דאין אדם נכנס לעבודה הוי אפילו כרבנן דפליגי עליה דר' יהודה וס"ל כבן זומא אלא שמחלקין בין היכא דעביד עבודה להיכא דלא קא עביד עבודה. וי"ל דמ"מ מבעיא ליה דדילמא שחיטה לאו עבודה היא כדאמרינן במנחות בפ"ק (דף ה') אימא הכי משמע עבודה שחיטה לאו עבודה היא ומשום הכי מספקא ליה לבעיין לומר לא שנא כלומר דהאי לאו עבודה היא. ומ"ש לפיכך טובל וכו' אע"פ שלא הסיח דעתו. שם מבואר כן שאמר שם שאם הסיח דעתו הזאה שלישי ושביעי בעי:

ב

נתאחר ולא גילח וכו'. בפ"ו מהלכות נזירות כתבתי מזה ע"ש:

ואח"כ מביא את האשם של מצורע עד הפתח כו'. בפ"ג דזבחים הקשו שם למ"ד ביאה במקצת לא שמה ביאה ליעייל ידיה ולסמוך ותירצו הא מני ר' יוסי בר ר' יהודה היא וקשה טובא בפשטא דשמעתא ואלא מאי ביאה במקצת שמה ביאה א"כ אימא רישא דתוספתא דקאמר המצורע מניח ידו תחת ידו של כבש והכהן מניח ידו על המצורע ומוליך ומביא וכו' ותנופה כתיב בה לפני ה' ובודאי דבעינן בעזרה במזרח וכדכתב רבינו ז"ל בפ"ט מהל' מעשה הקרבנות וא"כ ע"כ מכניס ידו בעזרה וכיון דביאה במקצת שמה ביאה היכי מכניס ידו ובדברי רבינו ז"ל קשיא טובא דבתוספתא משמע דהכהן והבעל יחד מניפין ורבינו כתב הכהן דוקא וכן קשה מה שהשיג עליו הר"א ז"ל. והר"י קורקוס תירץ לכל זה דמדמקשו בגמרא בפרק ג' דזבחים הכי משמע דס"ל דרישא לאו מתרצא דאל"כ תקשי ליה רישא כדכתיבנא ולכך רבינו ז"ל לא פסק כרישא דתוספתא ודחאה מהלכה אלא כתב שהכהן מניף לבדו וזה דוחק גדול. ולי נראה לתרץ דודאי התוספתא פליגא עם הברייתא דת"כ ואיתא במנחות פרק כל המנחות באות מצה (דף ס"א) דאמרינן התם ת"ר והקריב אותו לאשם ואת לוג השמן והניף אותם תנופה מלמד שטעונין וכו' לפני ה' במזרח משמע דאית לה להך ברייתא דלפני ה' דקאמר קרא הוי במזרח העזרה ולא דמי ללפני ה' פתח אהל מועד דקאמר בקרא דלעיל מיניה דהתם הוי בשער ניקנור כדאמרו שם בברייתא דת"כ גופא אבל הך לפני ה' ס"ל דהוי במזרח העזרה אבל התוספתא סבירא לה דהך לפני ה' דהך קרא סמיך אקרא דלעיל מיניה והוי בשער ניקנור ולא בעזרה גופא ולכך ס"ל לתוספתא דהך הנפה הוי בבעל וכהן כשאר כל התנופות דהוי יחד הבעל והכהן וכדכתב רבינו ז"ל בפ"ט מהל' מעשה הקרבנות משום דכיון דהך לפני ה' הוי בשער ניקנור א"כ הרי יכול המצורע להיות שם ומניף עמו, אבל הברייתא דתורת כהנים סבירא לה דהך לפני ה' הוי במזרח העזרה ולא דמי ללפני ה' האמור בקרא דלעיל מיניה דשאני התם דאמר פתח אהל מועד אבל הך הוי בעזרה גופא ולכך ע"כ צ"ל דהכהן לבדו הוא המניף דהמצורע אינו יכול להכנס בעזרה כיון דהוא מחוסר כפורים. ורבינו ז"ל פסק כברייתא דתורת כהנים משום דהובאה במנחות כדכתיבנא ולכך כתב דהתנופה הוי בכהן לבדו במזרח העזרה ומה שהקשו בפ"ג דזבחים מסיפא דהתוספתא דמשמע דביאה במקצת שמה ביאה לא קשיא ליה מרישא כלל דס"ל לתוספתא דלפני ה' דתנופת מצורע הוי דומיא דלפני ה' דלעיל מיניה דהוי בשער ניקנור ולכך אמר דהבעל והכהן מניף ואע"ג דבהא לית הלכתא כוותה משום דפליג עלה ברייתא דת"כ כדכתיבנא מ"מ מסיפא דתוספתא שמעינן מינה דביאה במקצת שמה ביאה ולהכי פריך התם. והשתא נמצאו התוספתא וגמרא דמנחות פליגי אהדדי ורבינו ז"ל פסק כגמרא דמנחות והראב"ד ז"ל השיגו מפני התוספתא דמשמע מינה דהתנופה היתה בשער ניקנור כדכתיבנא אבל טעמו של רבינו ז"ל ברור ונכון כדכתיבנא:

ומכניס שתי ידיו לעזרה וכו'. כתב הר"י קורקוס ז"ל משום דרבינו ז"ל כתב בפ"ה מהלכות בית הבחירה דמכותל האולם עד כותל מזרחי נקרא צפון לשחיטת קדשים וכ"כ בפ"ג מהל' ביאת מקדש דביאה במקצת לא שמה ביאה לכך כתב דמכניס שתי ידיו לעזרה וסומך דביאה במקצת לא שמה ביאה ולכך מכניס ידיו לאויר העזרה ממש וכיון דאצל הפתח הוא צפון והוא מקום ראוי לשחיטת קדשים שוחט שם מיד כי היכי דליהוי תיכף לסמיכה שחיטה ובאמת הדין עמו. אבל רבינו ז"ל שפסק כרבי דביאה במקצת לא שמה ביאה קשה דבריש פ"ג דזבחים הקשו על מה שאמרו דסמיכה בטהורים מאי שנא סמיכה וכו' סמיכה נמי אפשר דמעייל ידיה וסמיך ותירצו קא סבר ביאה במקצת שמה ביאה דמשמע דאי אית לן ביאה במקצת לא שמה ביאה אפשר לסמיכה בטמאין דמעייל ידיה וסמיך וא"כ רבינו ז"ל דפסק הכי איך כתב בפ"ג מהלכות מעשה הקרבנות ואין סומך אלא טהור ואם סמך הטמא סמך הא אפשר ליה למעיילי ידיה ולסמוך, ואין לומר דרבינו פסק כרב חסדא דאמר התם איפכא מה שחיטה בטהורים אף סמיכה בטהורים דההיא אתיא כשמעון התמני דסבר דצריך שיהא השוחט עצמו בעזרה ורבינו ז"ל פסק דלא כוותיה בפרק א' מהלכות פסולי המוקדשין שכתב שהטמא שפשט ידיו ושחט הוי שחיטה דאורייתא אלא דרבנן גזרו שמא יגע בבשר וכו' ונראה דכיון דגזרו בשחיטה דילמא אתי למינגע ה"ה דגזרינן בסמיכה דילמא אתי לאימשוכי כדאמרי' בפרק אמר להם הממונה גבי בעיא עשה סכין ארוכה ושחט מאבראי והגם כי לא מצינו בהדיא מפורש זה בגמרא סובר רבינו ז"ל דמשחיטה ילפינן לה ומש"ה כתב דבדיעבד אם סמך סמך ודוחק:

ואם הזה ולא כיון כנגד בית קה"ק כשרות וכו'. במנחות פ' הקומץ רבה (דף כ"ח) הקשו ב' ברייתות חדא אמרה הזאות שבמצורע שלא לשמן פסולות שלא מכוונות כשרות וחדא אמרה בין שלא לשמן בין שלא מכוונות כשרות ותירצו כאן להכשיר הקרבן כאן להרצות שלא עלו לבעלים לשם חובה והם דברי רבינו שכאן כתב אם הזה ולא כיון כשרות ובפרק שלאחר זה כתב נתן שבע המתנות שלא לשמן לא הורצה והוכשר המצורע ע"כ:

ג

שירי הלוג אינו נאכל אלא בעזרה וכו' שהרי הוקש לאשם וכו'. לא ידענא מנא ליה הא לרבינו ז"ל דבפ' הקומץ רבה משמע איפכא כדאמרינן התם גבי רומיא דהני ברייתות שהבאתי הא ר"א הא רבנן ר"א דמקיש אשם לחטאת מקיש נמי לוג לאשם רבנן דלא מקשי וכו' משמע דלרבנן דאית להו דשוחט אשם שלא לשמו כשר וכדפסק רבינו ז"ל בפ' שלאחר זה ולא מקשי ליה לחטאת ה"ה דלא מקשי לוג לאשם ואע"ג דהאי שינויא לא קאי הא דרבנן לא מקשי לוג לאשם לא אידחי לפי המסקנא ומנא ליה הא לרבינו ז"ל שכתב שהרי הוקש לאשם ואולי באי זה מקום מצאו ואנכי לא ידעתי:

ואסור לאכול מלוג השמן וכו'. בפ' ב"ש תניא לוג שמן של מצורע מועלין בו עד שיזרק הדם נזרק הדם לא נהנין ולא מועלין רבי אומר מועלין עד שיתן מתנותיו כלומר מתן שבע ושוין שאסור באכילה עד שיתן מתן שבע ומתן בהונות וכו' ע"כ. משמע דלרבנן לענין מעילה די בזריקת הדם לבד ולענין אכילה צריך שיתן שבע ומתן בהונות ורבינו ז"ל בפ"ב מהל' מעילה כתב נזרק דם האשם לא נהנין ולא מועלין עד שיתנו ממנו מתנותיו הותרו השירים ופשוט הוא דאותם המתנות שהזכיר שם הם מתן שבע ומתן בהונות ולא הוצרך להאריך שם דסמך על מ"ש כאן:

מהדורה זמנית - הבהרה אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף