לחם משנה/מאכלות אסורות/יא

לחם משנה ‏ מאכלות אסורות יא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

יין שנתנסך לעכו״ם וכו'. מה שקשה על רבינו ממ״ש רבינו פ' ז' מהל' ע״ז דכל הנהנה באחד מכל הדברים הנעשים בשביל ע״ז לוקה שתים אחת משום לא תביא ואחד משום לא ידבק בידך מאומה מן החרם וכאן לא כתב אלא לוקה דהיינו מלקות אחת דמשמע משום לא ידבק לבד, וכן קשה עוד על רבינו דלמה מנה בפתיחת ההלכות שתיית יין נסך לאו בפני עצמו כיון שהוא נכלל בכלל ולא ידבק בידך מאומה וכבר מנה הלאו בהלכות ע״ז. על כל זה עמד הרמב״ן בהשגותיו על רבינו בס״מ והרמב״ן ז״ל דסובר שהוא מקרא דואכלת וכו' משום דאע״ג דאמרו בפ' אלו הן הלוקין (מכות דף כ"ב) דבעצי אשרה לוקה משום לא ידבק בידך ומשום לא תביא לא אמרי כן אלא בעצי אשרה דוקא שהוא ע״ז גופה אבל תקרובת שלה לא. ועל מ״ש הרמב״ן והזבח והיין המתנסך לע״ז אחד הן כמו שאמר בכ״מ המזבח והמנסך קשה דהל״ל דהוי אחד משום היקשא דחלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם דהקיש היין לזבח ואולי דמ״ש דאמר כן בכ״מ הוא מטעם היקש זה:

יין שנתנסך לעכו"ם כו'. כתב הרב כ"מ והשותה ממנו כל שהוא לוקה בפ' ב' דע"ז מני יין נסך בהדי דברים שאסורים ואוסרין בכל שהן. ונראה כוונתו ממתני' (דף ע"ד) דואלו אסורין ואוסרין כל שהן ומהא לא איריא אלא לפי' הר"ן דפירש כל שהו ממש כפירוש ההלכות אבל לפירוש רש"י ז"ל שפירש דהוה חבית בין החביות משום דמתני' בכולה חשיב דבר שבמנין ואין ראיה מכאן אלא ממתני' לעיל מינה דאמר שם יי"נ אסור ואוסר בכ"ש היה לו א"כ להרב כ"מ להביא ההיא מתני' דהיא ראיה פשוטה אליבא דכ"ע:

יין שנתנסך לעכו״ם כו' שנא' אשר חלב זבחימו כו'. פ' אין מעמידין (עבודה זרה דף כ"ט:) על מתני' דאלו דברים של עכו״ם אסורים וכו' אמר יין מנלן אמר רבא מקרא אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם מה זבח אסור בהנאה אף יין נמי אסור בהנאה זבח גופיה מנלן דכתיב ויצמדו לבעל פעור וכו' מה מת אסור בהנאה אף זבח נמי אסור בהנאה ע״כ. וראיתי במנין מצות ל״ת שמנה רבינו מצוה כ״ה שלא ליהנות בע״ז ובכל משמשיה ובתקרובת שלה וביין שנתנסך לה שנאמר ולא תביא תועבה אל ביתך, ומצוה קס״ד מנה שלא לשתות יי״נ שנאמר אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם ע״כ. ובאמת הוא דבר תמוה בעיני שהרי המלקות שכתב כאן שלוקה ביי״נ אינו אלא מקרא דלא תביא תועבה אל ביתך וקרא דלא ידבק בידך מאומה מן החרם כמ״ש בהל' ע״ז פ״ז וא״כ ליכא שום קרא כלל דלא תעשה אלא הני תרי של לא תביא ושל לא ידבק וכבר מנאם רבינו שם במצוה כ״ד ומצוה כ״ה וא״כ איך מנה יין נסך הנכלל בלא תביא וכו' במצות לא תעשה בפני עצמה והביא ראיה מקרא דאשר חלב זבחימו וכו' דהך קרא אינו לא תעשה אלא גילוי הוא להורות שיין נסך בכלל לא תביא דאיתקש לזבח וגדולה מזו מנה רבינו בחדא כמבואר בריש פ״ק בהלכות תעניות שכתב שם ה״ה דמנה שם תרועת תעניות ותרועת הקרבנות באחת אע״ג דהם שתי מצות כמ״ש ה״ה משום דשם תרועה אחת היא וא״כ כ״ש כאן דהיה לו למנותם בחדא דאין כאן אלא מצוה אחת של ל״ת כדפרישית. וע״ק אם מנה יי״נ מצוה בפ״ע משום דאיצטריך קרא לגלויי דאסור בהנאה א״כ היה לו למנות ג״כ התקרובת דאיצטריך קרא לגלויי כדאמרו בגמרא מויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים מה מת אסור בהנאה אף זבח אסור בהנאה, מיהו לזה י״ל דהיכא דהמגלה הוא דבר תורה שהוא קרא דישתו יין נסיכם וכו' ראוי למנותם בתרתי משום דכיון דגלה לנו הכתוב עצמו שלא היה נכנס בקרא דלא תביא אם לא שהוא עצמו חזר לפרש ישתו יין נסיכם אע״ג דאחר הגילוי נכנס הוא וז״ש במצוה כ״ה דקרא דלא תביא תועבה הוא מרבה יי״נ כלומר אחר הריבוי של ישתו יין וכו' מ״מ כיון שהכתוב הודיענו שלא היה נכנס במשמעות דלא תביא אלא בתר דרבייה א״כ ראוי למנותם בתרתי אבל בזבח לית לן שום קרא לרבות שהודיענו שלא היה נכנס במשמעות לא תביא ואע״ג דקרא דויצמדו לבעל פעור וכו' הודיענו כן אין זה דבר תורה אלא דבר קבלה ואין לחייב מלקות בשביל גילוי הנביאים שכיון שהכתוב של תורה לא הוצרך לגלות דנכנס בקרא דלא תביא ואע״ג דדברי קבלה גלה לן לא איכפת לן מידי וא״כ בודאי הוא נכנס במשמעות הכתוב דולא תביא והכל חדא מילתא ומ״מ צ״ע: ומ״ש רבינו לוקה מן התורה ר״ל לוקה תרתי כמו שכתבתי שהוא מקרא דלא תביא תועבה וקרא דלא ידבק והגילוי הוא ישתו יין נסיכם וז״ש שנאמר אשר חלב זבחימו וכו' כלומר זהו הגילוי אבל הלאוין כבר ביארם רבינו פרק ז' מהלכות ע״ז, וא״ת לפי דעת רבינו שהוא סובר שאין ללקות תרתי מפני רבוי הלאוין אלא מפני הענינים החלוקים כמו שהניח בשרש המצות למה כאן לוקה תרתי משום שני לאוין של לא תביא ושל לא ידבק כיון שהכל ענין אחד. וי״ל דהם שני ענינים, האחד משום הע״ז עצמה והלאו לא תביא תועבה שהוא משמשיה ותקרובותיה, והשני מפני שהוא ממון עובדיה לא ידבק בידך מאומה מן החרם שפירש רבינו בממון עיר הנדחת וא״כ הם שני ענינים חלוקים לכך לקי תרתי. ומ״ש רבינו והשותה אסור, נראה ה״ה הנהנה כמ״ש בפרק ז' מהלכות ע״ז וסמך כאן על מ״ש שם:

ג

(ב-ג)

וכיון שאיסור זה משום עכו״ם וכו' סתם יינם וכו'. שם (דף ל':) אמר ר' אסי א״ר יוחנן משום ר' יהודה בן בתירא ג' יינות הן וכו' סתם יינן אסור בהנאה ומטמא טומאת משקין ברביעית וכו'. ומ״ש שהשותה רביעית מסתם יינם מכין אותו מכת מרדות קשה דמאין הוציא זה אם מפני שאמרו מטמא ברביעית זו אין ראיה דרביעית קאי אטומאה אבל איסוריה חמיר טפי ולא קאי רביעית אלא אטומאה כמו שהזכירו שם יין אסור בהנאה ומטמא טומאה חמורה בכזית וכי היכי דכזית דיין נסך לא קאי אלא אטומאה אבל איסורו בכל שהו ה״נ נימא בסתם יינם ונימא דחכמים תקנו דאסור בכל שהוא משום דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וכי היכי דבדאורייתא אפילו כ״ש הוא הדין בסתם יינם אפילו כל שהוא, ויש להביא ראיה לזה מריש פ' השוכר את הפועל (עבודה זרה דף ס"ב:) שאמרו איבעיא להו שכרו לסתם יינם מהו מי אמרינן כיון דאיסוריה חמיר כביין נסך שכרו נמי אסור או דילמא הואיל וטומאתו קיל אף שכרו נמי קיל. ואי איתא כדברי רבינו אמאי לא עביד הב' צדדים באיסור ולימא כיון דאיסוריה קיל שאינו אלא ברביעית ואינו כמו יי״נ שאיסורו בכ״ש אף שכרו נמי קיל. וי״ל לזה שלא ר״ל הקולא לענין השיעור לבד אלא רצה לומר הקולא אחרת יותר גדולה שהם שתי קולות הא' בענין השיעור והשנית בענין הטומאה של יי״נ שהיא בכזית והיא טומאה חמורה שהוא משא ואהל אבל הטומאה של סתם יינם היא קלה בשיעור שהוא ברביעית ובענין שהוא מטמא טומאת משקין היא קלה ולא חמורה. אבל מ״מ יש לתת טעם מאין הוציא רבינו זה אם לא שנאמר שרצה להקל בסתם יינם שהוא דרבנן וכיון שלא מצא לו שיעור מפורש בגמרא רצה לתת לו כשיעור הכולל בכל השתיות מהדברים האסורים שהחיוב הוא ברביעית או שנאמר שלענין מכת מרדות ס״ל לרבינו ז״ל דבעי רביעית אבל איסורא מיהא איכא אפי' בכל שהוא וזה מוכרח ממ״ש רבינו ז״ל בפ' ט״ז מהלכות אלו נתערב סתם יינם ביין הרי זה אסור בכל שהוא בשתיה הרי דהחמירו בסתם יינם בכל שהוא. ועדיין צ״ע מנ״ל לחלק בכך:

ד

וכל יין שיגע וכו'. זהו מחלוקת דרבנן ורבי יהודה בן בתירה הובא בפ' ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נ"ט ע"ב) דריב״ב סבר אחד שאין מנסכין יין אלא בפני ע״ז ואחד שאומר לו לא כל הימנך שתאסור וכו' והוא פסק כרבנן ודלא כריב״ב. וא״ת א״כ למה פסק לקמן פרק י״ג דהמפקיד יינו ביד עכו״ם בחותם אחד אסור בשתיה ומותר בהנאה דהא כתבו התוס' בפ' אין מעמידין דריב״ב דקאמר כן הוא דאזיל לטעמיה דס״ל דיין של ישראל שנגע בו העכו״ם מותר בהנאה אבל לרבנן ודאי דאסור אפי' בהנאה. ולכאורה נראה דרבינו א״א שיכחיש זה דהא מוכרח הוא מחמת הקושיא שהקשו שם דכמאן קא סבר אי כרבי אליעזר דהיכא שהפקידו בחותם אחד לא חייש לזיוף א״כ אפילו בשתיה מותר ואי כרבנן דחייש לזיוף אפילו בהנאה תאסר. וי״ל דרבינו יתרץ הקושיא באופן אחר ויאמר דהך דינא דהמפקיד יינו אצל עכו״ם הוי אפילו לרבנן דסבירא להו דיי״נ אסור בהנאה וס״ל לרבינו כרבנן דחייש לזיופא אפילו בחותם אחד ומ״מ שרינן ליה בהנאה דלענין ההנאה הוי ספק ספיקא ספק אם זייף ונגע ספק אם לא זייף ואת״ל שזייף ספק אם נגע בכוונה ואסור בהנאה כלומר בכוונת ניסוך או נגע שלא בכוונת ניסוך ומותר בהנאה ואע״ג דכל שאינו בכוונת ניסוך אסור אפילו בהנאה כמו שנבאר מ״מ התם היינו משום דאפילו שהוא שלא בכוונת ניסוך חייש דדילמא מנסך הוא ואנן לא ידעינן ליה אבל אי בודאי אינו מנסך פשיטא דמותר בהנאה תדע לך שכ״כ רבינו וכל יין שנגע בו העכו״ם הרי זה אסור שמא נסך אותו ואי איתא למה אמר שמא נסך בלא ניסוך נמי אסור בהנאה אלא טעמא ודאי דגזרינן שמא נסך ואנן לא ידעינן א״נ אטו דהיכא דנגע וניסך אבל מן הדין הוא מותר בהנאה היכא דלא נסך וא״כ חזר הדבר להיות ספק ספיקא ולכך שרינן ליה בהנאה אבל לענין השתיה שהוא חד ספיקא דבכל נגיעה הוא אסור בשתייה הוי אסור והיכא דליכא חותם כלל ונגע אסרינן ליה אפילו בהנאה משום דליכא אלא חדא ספיקא אם הוא בכוונה או אינו בכוונה. זה נ״ל לתרץ לדעת רבינו ולכך פסק כאן כרבנן ושם פסק דין המפקיד יינו וכו' כדפרישית:

ה

עכו״ם שנגע ביין וכו'. פ' ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נ"ז) ההוא עובדא דהוה בבי רב וכו' בהדי דקא נחית נגע ברישא דלולבא בחמרא שלא בכוונה שרייה רב לזבוני לעכו״ם ע״כ. ורבינו נראה שגורס גירסת התוספות דלא גריס ברישא דלולבא אלא נגע בחמרא ולכך כתב כאן עכו״ם שנגע ביין כלומר בידו ממש ולא ע״י דבר אחר דע״י ד״א שלא בכוונת מגע מותר אפילו בשתיה וכי אסרינן לקמן בפרק ב' מדדו בקנה שהוא ע״י ד״א אסור בשתייה היינו טעמא משום דהתם נתכוון ליגע ולא נתכוון לנסך אבל היכא דלא נתכוון אפילו ליגע והוא ע״י דבר אחר מותר אפילו בשתיה והך דשלא בכוונה שכתב כאן הוא שלא בכוונת מגע דאי שלא בכוונת ניסוך כיון שיודע שהוא יין אסור בהנאה כדכתב בפי״ב עכו״ם שנגע ביין ולא נתכוון לזה הרי זה מותר וכו' משמע דאם יודע שהוא יין אסור אפילו בהנאה אע״ג דלא נתכוון לנסך:

הלוקח עבדים וכו'. שם פסק כרב דאמר תינוק בן יומו עושה יי"נ כלומר לאסור בשתייה ומוקי ברייתא דקטנים אין עושים יי"נ בבני השפחות וכן קאי ארוקן ומדרסן כדאיתא שם ופסק כרב משום דהלכתא כוותיה באיסורי לגבי שמואל דפליג עליה שם:

ו

והקטנים אינם אוסרין וכו'. כתב הרב כ"מ דהיינו דמלו דוקא ועדיין לא טבלו אבל לא מלו אפילו קטנים עושים יי"נ דמשמע ליה לרבינו דמלו דנקט גבי בני השפחות משום גדולים וקטנים ולא משום גדולים בלחוד כשאר המפרשים. וקשה דלרב נחמן דמפרש ברייתא עבדים דומיא דבני השפחות מה בני השפחות גדולים הוא דעושין יי"נ קטנים אין עושין יי"נ אף עבדים נמי גדולים עושים יי"נ קטנים אין עושין יי"נ ואי איירי בקטנים דמלו דוקא גבי בני השפחות א"כ גבי עבדים נמי דמלו דוקא הוא דאין עושין יי"נ דלא מסתבר דעדיפי בני עבדים מבני השפחות דבבני השפחות לא מלו עושין יי"נ ובעבדים אפילו לא מלו אין עושין יי"נ ואי איירי בעבדים דמלו דוקא קשה דגבי עכו"ם אין לחלק בין מלו ללא מלו דמילה בלא טבילה לא מהניא וכדכתב הרב כ"מ עצמו לכך ודאי דלר"נ ע"כ צ"ל דנקט מלו גבי בני השפחות משום גדולים אבל קטנים אין עושין יי"נ אפילו לא מלו והשתא הוי דומיא עבדים דבני השפחות דבין מלו בין לא מלו אין עושין יי"נ ואע"ג דרבינו מפרש אליביה דמלו דנקט בבני השפחות משום גדולים וקטנים נקטיה היינו משום דמצינן לפרושי אליביה ברייתא כפשטה אבל לר"נ על כרחיך משום גדולים נקטיה ובקטנים בין מלו בין לא מלו אין עושין יי"נ:

ז

גר תושב והוא שקבל עליו שבע מצות וכו'. על מה שתירץ הרב כסף משנה לדעת רבינו דעכו״ם שהוא מאומה שאינו עובד ע״ז אינו אוסר בהנאה אבל אם הוא מאומה שעובד ע״ז בעינן שיקבל שבע מצות ובבר ששך דאמר רבא התם בפ' השוכר את הפועל (עבודה זרה דף ס"ה) ידענא ביה דלא פלח היינו שהוא מאומה שאינו עובד וה״ה גם ההיא דאבדרנא, קשה דא״כ מאי פריך ליה גמרא מההיא דגר תושב כל שקיבל עליו בפני שלשה חברים הא התם איירי על כרחיך מאומה שהוא עובד ע״ז דהתם קאמרי רבנן קבלת שבע מצות ובעכו״ם שאינו מאומה שעובד ע״ז לא בעינן קבלת שבע מצות והא דאבדרנא הוי מאומה שאינו עובד ע״ז. ואולי י״ל לדעתי דהכי פריך דמשמע ליה דההיא ברייתא לענין שלא תעשה יין נסך אתאמרה וכיון שכן כי היכי דאמרו דגר תושב לענין שאינו עושה נסך הוי בקבלת שבע מצות היה לו לבעל הברייתא לומר דאם הוא מאומה שאינו עובד ע״ז דינו כן הוא גם כן דאינו עושה יי״נ ותירץ המתרץ דההיא להחיותו איתמר ולהחיותו לא הוי אלא בקבלת שבע מצות לרבנן או לחד מהני תנאי כסברתיה מר כדאית ליה ומר כדאית ליה. ולי אני הצעיר נראה לומר דמאי דנקט רבינו ז״ל כאן שבע מצות משום דס״ל דדוקא בכי האי מיחדין אצלו יין דלמגע עכו״ם דאתי מעלמא בביתו לא חיישינן כיון דאין לו הנאה בכך אינו מניחו ליגע כדכתב רש״י ז״ל לרבינו ז״ל דכוותה בגר תושב מקילין בכי האי דלא מתכוון להעביר ישראל אבל בעכו״ם אינו עובד ע״ז חיישינן ליה למגע עכו״ם דמתכוון להעביר ישראל ולכך נקטיה בברייתא דין דמיחדין גבי גר תושב אבל לענין הניסוך באינו עובד ע״ז לחוד סגי דאינו מנסך:

ט

אין מתנסך לעכו״ם וכו'. המפרשים הקשו על רבינו דהרי יין מזוג דהוא פסול לגבי המזבח ויש בו משום נסך. ואני לא ראיתי בדברי רבינו בפ״ו מה' איסורי מזבח שהזכיר בכלל יינות הפסולין יין מזוג, לכן אני אומר דרבינו סובר דיין מזוג כשר לגבי מזבח משום דבפ' המוכר פירות (בבא בתרא דף צ"ז:) אמרו אי למעוטי מזוג עלויי עלייה ומפרש רבינו כך אי למעוטי מזוג דכיון דאינו קרב אין מקדשין עליו עלויי עלייה ואמאי אינו קרב כיון שהוא עילויא לו דכיון שהוא מעולה ראוי להכשירו לגבי המזבח ודלא כפירוש המפרשים שפירשו עלויי עלייה לענין קידוש אבל לענין מזבח לא דברייתא היא בספרי חי אתה מנסך ולא המזוג דרבינו משמע ליה דכיון דהוא מעולה לגבי מזבח נמי מעלי וברייתא דספרי דחינן לה מקמי גמרא דידן דלשון מעולה משמע חשוב לכל:

אבל יין מזוג וכו'. הר״ן כתב בשם אחרים דאפילו מזוג יותר משלשה חלקים מים אית ביה משום יין נסך ואע״ג דגבי שמרים אמרו דכשהוא יותר משלשה חלקי מים מברכין עליהם שהכל שאני שמרים דאינו אלא קיוהא בעלמא אבל יין לא, וקשה עלייהו דא״כ איך אמרו בפ' המוכר פירות (בבא בתרא דף צ"ו:) דכולי עלמא רמא תלתא ואתא ארבעה חמרא הוא רבא לטעמיה דאמר רבא כל חמרא דלא דארי על חד כו' היכי אזיל לטעמיה הא התם הוי יין ולכך אפילו באחד מד' מקרי יין אבל שמרים לא. וי״ל דלא אמר לטעמיה אלא בענין דשלשה חלקי מים דמשוי רבא השיעורים בשמרים וביין אבל לעולם דיש חילוק בין זה לזה אלא שרבא משוה התם לכך קאמר לטעמיה:

ויין שהתחיל להחמיץ וכו'. קשה על רבינו למה לא כתב שלשה ימים כמ"ש בגמ' (דף ל') (האי חמרא דאקרים עד תלתא יומי וכו') דרבא אזיל לטעמיה דריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא וכו' וכן כתב הר"ן. וע"ק למה כאן כתב ואפשר שישתה ובהלכות רוצח פי"א כתב ואפי' התחיל טעמו להשתנות לחומץ ולא כתב כמ"ש כאן. מיהו אין זו קושיא דדא ודא אחת היא אלא שכאן פירש יותר וסמך על מ"ש כאן. ולקושיא ראשונה י"ל דאית ליה כדעת המפרשים שכתבו שאין אנו בקיאין בחומץ בזמן הזה מה הוא ולכך לא תלה הדבר אלא בענין השתיה דאפשר שישתה:

יא

מאימתי יאסר יין העכו״ם. פ' ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נ"ה) אמר רב הונא יין כיון שהתחיל להמשך עושה יי״נ תנן לוקחין גת בעוטה וכו' (עיין בכ"מ) ופירש״י התחיל להמשך שהגת עשויה כמדרון ומשעה שהוא נמשך מצד העליון לצד התחתון קרוי יין והתוס' פירשו שם בשם ר״ת שהתחיל להמשך שהתחיל לקלח מן הגת ורבינו נראה שמפרש כפירוש רש״י ז״ל שכתב אע״פ שלא ירד לבור אלא עדיין הוא בגת ומדקאמר עדיין בגת משמע שהוא נוטה לפירוש רש״י ז״ל:

לפיכך אין דורכין עם העכו"ם כו'. שם במשנה ובגמ' (דף נ"ו:) ההוא ינוקא דתנא ע"ז בשית שני וכו' (עיין בכ"מ) וא"כ יש לתמוה על רבינו איך כתב דאפילו אם הוא כפות אין דורכין עמו הא אמרו בגמרא דציירנא להו לידיה דמשמע דהיכא דכפות דורכין וההגהות מיימוניות כתבו שמדברי רבינו נראה שטעה אותו התינוק ואין זה מספיק כלל דאע"פ שהוא ינוקא מנא ליה לרבינו דטעה כיון דגמ' שקיל וטרי במילתיה ועוד דבניסוך דרגל לא שמיה ניסוך פסק כוותיה שכ"כ שמא נגע בידו משמע דברגליו אין ניסוך כלל והרב"י סי' קכ"ד כתב שהרא"ש דחה דברי הינוקא מפני דמדמה ליה למדדו בין ביד בין ברגל דמותר בהנאה וכי היכי דמדדו ביד אמרינן דבעבידתיה טריד ה"נ אמרינן בעבידתיה טריד ואע"ג דלא צייר לידיה אבל לפי דעת רבינו א"א לומר כן שהוא סובר דמדדו ביד אסור וכמו שביאר שם הרב"י. ונ"ל לתרץ שרבינו הוקשה לו מה שהוקשה לבעלי התוספות שאם שאלה זו של ינוקא הוא כפי המשנה אחרונה כדפרש"י ז"ל א"כ היה לו לתרץ אין דורכין עם העכו"ם בגת דכפי משנה אחרונה דינא הכי הוי והם תירצו דעל ידי מעשה שאלו ורבינו לא רצה לפרש כן ולכך תירץ דכפי משנה ראשונה שאלו לו ולכך השיב להם דורכין והקשו לו דהא קא מנסך בידיה כלומר דאפילו לפי משנה ראשונה סובר רבינו שהטעם שאינו נעשה יין נסך עד שירד לבור משום דהיין והענבים הם מעורבים אבל אם הוא הבדיל היין מן הענבים ולקח כוס מלא ודאי דשייך ביה ניסוך וכמ"ש התוס' לפי משנה אחרונה בדבור אמר רב הונא דאם שולה יין מן החבית וכו' והכי דייק לישנא דמתני' דקאמרה אע"פ שנוטל בידו ונותן לתפוח כלומר שנוטל הענבים ומש"ה לא הוי יי"נ ר"ל דאינו נוטל יין מופרש ומובדל בלי ענבים דאלת"ה לישמעינן רבותא אפילו שנוטל היין בידו ומה הקשו בגמרא והא מנסך בידיה כלומר שיטול היין בידו וינסך שכיון שהיין מובדל ומופרש בין הענבים בידו שייך נסוך וא"כ אפשר שיטול מעט בידו לשתות לזה אמר דציירנא ליה לידיה וכל זה הוא לפי משנה ראשונה ועל דא קאמר דדורכין והברייתא קאמרה על זה דבראשונה היו אומרים שדורכין ואח"כ אמרו שאין דורכין וא"כ אפילו על דצייר ליה לידיה דקאמרה מעיקרא דדורכין קאמרי לבסוף דאין דורכין דאי לא צייר אפילו כפי משנה ראשונה אין דורכין אלא ודאי אפילו דצייר והטעם משום דיגע בידו ואע"פ שהיין מעורב עם הענבים הרי כיון שהתחיל לימשך נעשה יי"נ ולכך כתב רבינו שאפילו שהוא כפות אין דורכין. זה היה נראה ליישב דבריו אבל א"א לומר כן ממה שהקשו והא מנסך ברגל ולפי משנה ראשונה לית נסוך ברגל כלל וצ"ע:

ואין לוקחין ממנו גת דרוכה כו'. שם ואע"ג דאוקמוה בגמ' דמתני' בגת פקוקה וא"כ הי"ל לרבינו לבאר דהיכא שהיא מלאה מותר ליקח, תירץ הרב"י בסי' קכ"ג בשם הר"מ דכשתירצו בגמ' לא קשיא כאן במשנה ראשונה כאן וכו' הדר ביה משינויא קמא דגת פקוקה ומלאה וה"ק אלא מתני' היא כמשנה ראשונה ולכך קאמר לוקחין וכו' וזה אפשר שהוא דעת רבינו. או אפשר שטעמו משום מ"ש בירושלמי הובא בתוספתא דהיכא שהעלים ישראל עיניו ממנו אסור משום דגזרינן שמא התחיל לימשך ולכך סתם רבינו אין לוקחין דסתמא דמילתא דישראל לא ראהו דאסור וחיישינן שמא התחיל לימשך ביד העכו"ם ואח"כ מלאהו ענבים והראשון עיקר:

יב

עכו"ם שדרך היין ולא נגע בו וכו'. זה הוציא רבינו ממ"ש שם בעובדא דינוקא נסוך דרגל לא שמיה נסוך ואע"ג דאוקימנא ההוא במשנה ראשונה בהא קי"ל כוותיה דלא אשכחן פלוגתא בהא למשנה אחרונה וכתב רבינו שאסור משום דבגמ' לא שאלו אלא אם הוא מותר בהנאה אבל בשתיה פשיטא ליה דאסור משום דאל"כ הוה ליה למיבעי בגת של ישראל ולימא מהו לדרוך עכו"ם עם ישראל בגת וכמבואר שם בתוס' א"ו דפשיטא ליה מטעמא דניסוך ברגל דאסור בשתיה:

יג

החומץ של עכו״ם אסור וכו'. פ' אין מעמידין (עבודה זרה דף כ"ט:):

עכו״ם שהיה דורס ענבים וכו'. ברייתא פ' ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נ"ט) עכו״ם שהביא ענבים לגת בסלין ובדרדורין אע״פ שהיין מזליף עליהם מותר ופירש רבינו היה אוכל וכו' עיין בבית יוסף סי' קכ״ד:

יד

החרצנים והזגין של עכו״ם וכו'. בגמ' פ' אין מעמידין (עבודה זרה דף ל"ג) ת״ר נודות העכו״ם גרודים חדשים מותרים ישנים ומזופפים אסורים וכו' עוד שם ת״ר קנקנים של עכו״ם חדשים גרודים מותרים ישנים ומזופפים אסורים וכו' עכו״ם נותן לתוכן וכו'. ויש שם באלו הברייתות ג' פירושים. האחד פירוש רש״י ז״ל דנודות הוי אין מכניסן לקיום וקנקנים הוי מכניסם לקיום ובנודות של עור כשהם גרודים וחדשים שיש בהם תרתי כלומר שהם נגרדים מהזפת והם חדשים דאז ודאי מותרים אבל חסר אחד מהם שהם ישנים אע״פ שאין מזופפים או מזופפים אע״פ שהם חדשים אסורים וברייתא דקאמרה ישנים ומזופפים אסורים ר״ל או מזופפים וכן פירש בברייתא שניה אלא שפירש שיש הפרש בין חדשים דנודות לחדשים דקנקנים דחדשים שאמרו בנודות הוא אע״פ שכבר נתן בהם יין כיון שאין מכניסין לקיום מותרים וחדשים דקנקנים ר״ל חדשים ממש שהם שלא נתן בהם יין מעולם דאי נתן בהם יין אסורים מאחר שהם מכניסן לקיום. והתוס' הקשו על פירוש זה ופירשו עוד הפירוש השני בשם רבינו אליהו דקנקנים ונודות הוו מכניסן לקיום וחדשים בשתי הברייתות ר״ל חדשים שלא נתן בהן יין מעולם ותרתי בעינן להתיר גרודים וחדשים אבל חסר אחד מהם שהם ישנים או מזופפים אסורים. וגם הקשו על פירוש זה ופירשו עוד פירוש שלישי ושינו הגירסא אשר בגמרא והכי גריס ר״ת נודות העכו״ם גרודים מותרים חדשים זפותים אסורים ופירשו כשהם גרודים בכל אופן הם מותרים בין ישנים בין חדשים מפני שנודות אין מכניסן לקיום וחדשים זפותים אסורים וכ״ש ישנים באופן שהכל תלוי בענין הזפיתה ובברייתא השניה גריס כגירסתנו ופירשו דקנקנים מכניסן לקיום חדשים ממש וגרודים דאית בהו תרתי מותרים אבל חסר אחד מהן ישנים או מזופתים אסורים משום דמכניסן לקיום. זהו כלל הפירושים הנאמרים שם בתוס' בכללות. והשתא יש לתמוה על רבינו דכמאן מפרש להנהו ברייתות אי כרש״י ז״ל א״א דהוא ז״ל מפרש דבין בנודות בין בקנקנים מזופפים אסורים וצריכים עירוי אפילו הם חדשים משום דהוא מפרש ישנים או מזופפים ורבינו ז״ל כתב דחדשים ואינם מזופפים בהדחה בעלמא סגי להו א״כ הוא דלא כרש״י ז״ל וכ״ת לעולם כפירש״י ז״ל דישנים ומזופפים דברייתא ר״ל ישנים או מזופפים אבל הוא מפרש אסורים ר״ל דבהדחה סגי להו גם זה אי אפשר דהא בקנקנים אי אתה יכול לומר כן דע״כ קנקנים מכניסים לקיום דהכי אמרו בגמרא פרק השוכר את הפועל (עבודה זרה דף ע"ד:) תנו רבנן הגת והמחץ וכו' רבי מתיר בניגוב וחכמים אוסרים ומודה רבי בקנקנים של עכו״ם שהן אסורים ומה הפרש בין זה לזה זה מכניסו לקיום וזה אין מכניסו לקיום של עץ ושל אבן ינגב ואם היו מזופפים אסורות ע״כ. הרי שם דקנקנים מכניסם לקיום ואי אמרת דישנים או מזופפים אסורים דקאמר בברייתא בקנקנים ר״ל הדחה היכי בישנים ומכניסם לקיום סגי הדחה הא בברייתא בהשוכר קאמר דמודה רבי בקנקנים שהם אסורים ובעי עירוי וע״כ איירי בדאין מזופפין מדקאמרה סיפא ואם היו מזופפין וכו' כדכתב שם רש״י ז״ל וכן הוכיחו התוספות ז״ל בפרק אין מעמידין וכ״נ מדברי רבינו שכתב לקמן גבי כלי חרס ירוקים וכו' ונ״ל שאין הדבר אלא כשנכנסו וכו' משמע דכשנכנסו לקיום אסורים וא״כ ודאי דאסורים ע״כ צ״ל דבעי עירוי. וכ״ת עדיין אנו יכולים לדחוק ולומר דאסורים דברייתא קמייתא אין פירושו כמו אסורים דברייתא בתרייתא כמו שאנו דוחקים לפירש״י ז״ל דחדשים דברייתא קמייתא אין פירושו כחדשים דבתרייתא וא״כ נפרש ונאמר דאסורים דברייתא קמייתא ר״ל הדחה משום דאיירי בנודות שאין מכניסם לקיום ולהכי ישנים ומזופפים בהדחה בעלמא סגי ואסורין דבתרייתא ר״ל עירוי ומשום דהוי מכניסם לקיום בישנים או מזופפים צריך עירוי גם זה א״א שהרי סתם רבינו וכתב הלוקח כלים חדשים וכו' דמשמע בין נודות שאין מכניסן לקיום בין קנקנים שמכניסם לקיום וקאמר דאם היו מזופפין מדיחן משמע דמפרש ברייתא דקנקנים דישנים או מזופפים בהדחה בעלמא סגי להו דאי מפרש אסורים ובעי עירוי א״כ ישנים או מזופפים בעי עירוי כקנקנים וא״כ אמאי קאמר דבהדחה סגי א״ו דמפרש אסורים דר״ל הדחה וזה א״א לפרש כפירש״י א״כ קשיא. ואי מפרש כפירוש רבינו אליהו דנודות וקנקנים כולם מכניסם לקיום כ״ש שקשה יותר דמאי דהוה קשיא לן מקנקנים כד הוה אמרינן דמפרש כפירוש רש״י השתא קשה לו מתרתי שהוא מנודות וקנקנים וברור הוא. וכ״ת למה לא נעמיד דבריו בלוקח כלים חדשים דאיירי בנודות והוא מפרש כפירש״י ואסורים דברייתא חדא לא הוי כאסורים דברייתא אחריתי כדפירשתי, גם זה א״א לומר חדא דרבינו סתם דבריו כדפירש״י ולא חלק בין מכניס לקיום לאין מכניס והיל״ל דלוקח כלים חדשים שאין מכניסם וכו'. ועוד דבתר הכי קאמר וכן כלי שנתנו בו יי״נ ואין מכניסם לקיום משמע דעד השתא אפילו במכניסו לקיום עסקינן ולכך הוצרך כאן היכא דאין מכניסו לקיום דאי באין מכניסו לקיום דוקא איירי עד השתא א״כ למה הוצרך לפרש עתה שאין מכניסו לקיום הא בדידיה עסקינן א״ו דעד השתא בכל גוונא איירי בין מכניסו בין אינו מכניסו. ואי מפרש כפירוש ר״ת וגריס כגירסתו גם זה א״א דלר״ת ז״ל בנודות בין חדשים בין ישנים גרודים מותרים מזופפים אסורים והוא ז״ל כתב דמזופפים בלוקח כלים חדשים בהדחה בעלמא סגי להו וע״ק דבקנקנים שהם מכניסם לקיום קאמר ר״ת בפירוש הברייתא דמזופפים אסורים ובעי עירוי והוא ז״ל כתב סתם בכל כלים חדשים דמזופפים בהדחה סגי להו. והרב״י בסי' קל״ד כתב שהוא גריס כגירסת ר״ת אבל אינו מפרש כפירושו אלא הוא מפרש ברייתא דנודות גרודים מותרים ולא בעי שום הכשר ואפילו הדחה כיון דנודות אין מכניסן לקיום חדשים זפופים כלומר כשהם זפותים אע״פ שאסרו חדשים אסורים ר״ל דבעי הדחה ומ״מ קשה דברייתא דקנקנים א״א ליישב אסורים דרוצה לומר הדחה כדפרישית ואם נפרש דאסורים דחדא ברייתא לאו כאסורים דברייתא אחריתי כדפרישית לעיל גם זה אי אפשר לה שיאמר שמ״ש רבינו כלים חדשים איירי דווקא בנודות שאין מכניסם לקיום וזה א״א כדפרישית ועוד שמלשונו נראה שם שהוא מיישב דברי רבינו בין במכניסן לקיום בין שאין מכניסן לקיום וא״כ קשה עליו טובא מקנקנים כדפרישית. ואם נאמר דרבינו מפרש פירוש רביעי דחדשים וגרודים מותרים ר״ל חדשים או גרודים מותרים אבל ישנים ומזופפים כלומר היכא דליכא חד מינייהו דוקא אז ודאי אסורים כלומר בעינן עירוי אבל היכא דאית חד מינייהו לא בעינן עירוי אלא הדחה גם זה אי אפשר דבישנים בקנקנים ע״כ עירוי בעינן אפילו כשאינן מזופפים כדהוכחתי למעלה. על כן נ״ל לפרש דברי רבינו דהוא סובר כרבינו אליהו בנודות וקנקנים דכולהו הוו מכניסן לקיום והכי משמע לישניה דעריב להו בחדא וקאמר נודות העכו״ם וקנקניהם וכו' והוקשה לו בברייתא דקשיא דיוקא אדיוקא דברישא משמע דתרתי בעינן להתרה גרודים וחדשים אבל בחדא לא מהני אלא גרודים וישנים או מזופפים וחדשים אסורים ובסיפא משמע איפכא ישנים ומזופתים אסורים הא בחד מינייהו שהם ישנים וגרודים או מזופתים וחדשים מותרים ולא רצה לפרש דרישא דברייתא דקאמרה גרודים וחדשים ר״ל תרתי וסיפא דקאמרה ישנים ומזופתים ר״ל או מזופתים כשאר כל הפירושים דהא סיפא דומיא דרישא הוי וכי היכי דרישא וחדשים אינו ר״ל או חדשים אלא ר״ל זו עם זו ה״נ פירוש דסיפא ע״כ הכי הוי. על כן מפרש הוא ז״ל ליישב זה דיש בין ישנים לחדשים חלוקה אמצעית שהוא שאינם חדשים ממש ולא ישנים ממש אלא שנתן בו פעם אחת או שתים יין וכדכתב רש״י שיש שני מיני חדשים הא' חדשים ממש והשני שאינם חדשים כל כך וכיון שיש זו החלוקה האמצעית ניישב הברייתא כך גרודים וחדשים כלומר חדשים ממש שלא נתן בהם יין כלל דהכי משמע חדשים דרוצה לומר חדשים ממש והשני גרודים שאינן מזופתין אע״פ שאינן חדשים ממש אבל הם מקצת [חדשים] שנתן עליו פעם אחת וב' או חדשים ממש אע״פ שהם מזופתין מותרין ורישא הוי גרודים או חדשים וסיפא נמי הכי פירושה ישנים אע״פ שאינם מזופתין אלא ישנים לבד או מזופתין אע״פ שאינן ישנים אבל הם מקצת חדשים שר״ל שנתן עליו פעם אחת או שתים אז ודאי אסורים ובעינן עירוי ולפי זה רישא וסיפא הוו וכי אמרינן גרודים ולא חדשים אינו ר״ל אבל הם ישנים שהוא הקצה האחר אלא אבל הם מקצת חדשים שהיא החלוקה האמצעית וכן כדאמרינן ישנים ולא מזופתים או מזופתים ולא ישנים אינו ר״ל אבל הם חדשים ממש שהוא הקצה האחר שהוזכר לעיל בברייתא אלא ר״ל אבל הם מקצת חדשים אז ודאי אסורין וכן בברייתא דקנקנים נפרש כי האי גוונא דכולהו מכניסן לקיום. והשתא נתיישבו דברי רבינו מה שכתב נודות העכו״ם וקנקניהם שהכניסו אפילו פעם אחת או שתים ולכך לא הזכיר רבינו נודות העכו״ם וקנקניהם ישנים כמו שהוזכר בברייתא דכוונתו לומר דאע״פ שאינם ישנים אלא מקצת חדשים כיון שהם מזופתים ומכניסן לקיום אסור והיינו דאמרי' בברייתא מזופתים אע״פ שאינם ישנים כלומר אבל חדשים קצת. ומ״ש כלים חדשים שהם מזופתין הם מותרין היינו מפני שהם חדשים ממש והיינו דאמרינן ברישא חדשים כלומר אע״פ שאינם גרודים מותרין כיון שהם חדשים ממש ומ״מ אע״פ דברייתא קאמרה מותרים קאמר רבינו דבעי הדחה מסברא דלא גרע מנודות דבעי הדחה כשאין מכניסן לקיום וסברא טובה היא ודאי דבכל איסורין אמרינן לפחות הדחה בעי והשתא דברי רבינו מ״ש כלים חדשים בכל גוונא איירי בין נודות בין קנקנים דהכל הוא מכניסו לקיום ונתיישבו דברי הברייתא רישא דומיא דסיפא דכולהו מילתא או או קתני. זה נראה בדעתו ז״ל אלא שקשה דהיה לו לרבינו להזכיר דין גרודים ומקצת חדשים שמותרים ודין מזופתין ומקצת חדשים שאסורים שהוזכרו בברייתא מיהו דין מקצת חדשים במזופפין דאסורים אפשר דשמעינן ליה מדלא התיר במזופפין אלא חדשים גמורים וגם לשון שהכניסו דמשמע אפילו פעם אחת כדכתיבנא אבל דינא דגרודין ומקצת חדשים דמותרים לא שמעינן מדבריו:

טו

עד שיתרפה הזפת שעליהן וכו'. שם (דף ל"ג:) קנקנים של עכו"ם שהחזירן לכבשן האש כיון דנשרו זיפתן מהן מותרין אמר רב אשי לא תימא עד דנתרן אלא אפילו רפאי מירפא ולמעלה מזה החזירן לכבשן האש ונתלבנו מהו אמר ליה ציר שורף אור לא כ"ש אתמר נמי וכו'. ומ"ש רבינו או שיחמו הוא שנתלבנו שאמרו בגמרא וע"כ ירפה הזפת ויתלבנו חד שיעורא הוא שכך אמרו בגמרא איתמר נמי אמר רבי יוחנן וכו' משמע דכולהו חד שיעורא אלא דמאי דאמר דנשרו זיפתן ר"ל דכיון דנשרו זיפתן ודאי שנודע שנתלבנו ולזה דקדק רבינו בלשונו ולא כתב או עד שיחמו כמ"ש אח"כ או עד שיתן אלא דלג כאן מלת עד ואמר עד שיתרפה הזפת שעליהן או שיחמו כלומר כולא חדא מילתא היא אלא הכוונה לומר דבנשירת הזפת ניכר שנתלבן או אם ראית בפירוש שנתלבן אי אתה צריך לראות נשירת הזפת:

או עד שיתן לתוכו וכו'. שם (דף ל"ג):

ומערה המים וכו'. שם צריך לערן מעת לעת:

ואם נתן לתוכן יין וכו' אסור בשתיה. פסק כרבנן דמתניתין (דף כ"ט) שאמרו שם נודות העכו"ם וכו' וחכמים אומרים אין איסורן איסור הנאה:

טז

ומותר ליתן לתוכן שכר או ציר וכו'. שם פסק כרב דאמר ואינו צריך לכלום כלומר אין צריך שום הכשר קודם כדי לתת בתוכה שכר אבל אחרי כן עדיין צריך הכשר בשכר אבל במוריס וציר אין צריך עוד הכשר כדאמרו שם בברייתא וז"א ומותר ליתן היין וכו':

יז

הלוקח כלים חדשים וכו'. כבר נתבאר:

וכן כלי שנתנו בו יי״נ וכו'. פ' השוכר את הפועל (עבודה זרה דף ע"ד:) ת״ר הגת והמחץ והמשפך של עכו״ם רבי מתיר בניגוב וחכמים אוסרים ע״כ. וא״כ יש תימה בדברי רבינו איך כתב וכן כלי שנתנו בו יין נסך ואין מכניסו לקיום כגון כלי שחושף בו או המשפך וכיוצא בו משכשכו במים ודיו הא אמרו בגמרא בברייתא דשוה מחץ ומשפך לגת ולרבנן דפסק לקמן כוותייהו בעי עירוי ואפילו לרבי ניגוב בעינן. וכ״ת דהכא איירי במחץ ומשפך של ישראל שמודד העכו״ם וברייתא איירי בשל עכו״ם דבליע טובא וכמו שחילקו התוספות, זה א״א חדא דהכא בכלים הנלקחים מן העכו״ם עסקינן ועוד דא״כ גבי גת למה הצריך הכשר גדול הא בגמרא הושוה למשפך ואי גבי גת איירי רבינו לקמן בגת של עכו״ם א״כ אפילו משפך נמי גם כן וזה החילוק מגת למשפך מאין יצא לו. וי״ל דרבינו הוקשה לו דבפרק אין מעמידין (עבודה זרה דף ל"ג:) אמרו גבי פרזק רופילא אנס הני כובי מפומבדיתא רמא בהו חמרא וכו' אתו שיילוה לרב יהודה אמר דבר שאין מכניסו לקיום הוא משכשכן במים והם מותרין ע״כ. הרי דכל דבר שאין מכניסו לקיום בשכשוך סגי וה״ה למשפך ולמחץ. ולכך נ״ל לומר ודאי דאידחיא לה הך ברייתא גבי מחץ ומשפך משום דשם (דף ע"ה) בפרק השוכר אמרו בעו מיניה מרבי אבהו הני גורני דארמאי וכו' אמר להו רבי אבהו תניתוה הרי שהיו גיתיו וכו' הדפין והעדשין והלולבין מדיחן וכו' והביאה רבינו לקמן בפרק זה וסבור רבינו דמכח הך ברייתא דקאמר דכלי הגת בהדחה סגי אידחיה לה ההיא דקאמרה דמחץ ומשפך בעי ניגוב דהא כלי הגת הם ובשלמא גבי גת לא אידחיה לה דכיון דמצינו דמתניתין אמרה נמי בגת של אבן וכו' ושל חרס שהוא אסור אע״פ שקילף לית לן למידחיה לברייתא ולמתניתין מקמי הך דהכא וכמ״ש רש״י ז״ל דקמו רבנן בתראי ופשטו הלכתא כותיה דזה אין נראה לו לרבינו אלא נראה לו דגבי גת יש לחלק כמו שחילק הרא״ש ז״ל דכיון שהוא דורך בו נכנס היין הרבה מפני כובד הדריכה ולכך ודאי אסור משא״כ בשאר כלי הגת ומפרש עדשים כפי' ר״ת ולא כפי' רש״י ז״ל שפירש שהוא הגת ובכי הא הך ברייתא ומתניתין דגת של אבן א״ש אבל ברייתא גבי מחץ ומשפך אידחיה לו זה הכריחו לרבינו מפני הך ברייתא ועוד שראה דברי רב יהודה דאמר התם בפרק אין מעמידין שהבאתי. זה נ״ל לדעתו ז״ל:

יח

כוס של חרס ששתה בו העכו״ם וכו'. פרק אין מעמידין (עבודה זרה דף ל"ג:) כסי רב אסי אסר וכו' (עיין בכ"מ) איכא דאמרי פעם ראשון ושני כ״ע ל״פ דאסיר וכו' והלכתא פעם ראשון ושני אסור שלישי מותר ע״כ. ופרש״י ז״ל פעם ראשון דכ״ע לא פליגי דאסיר דאיידי דרכיכי בלעי ואסירי עד שימלאה מים שלשה ימים וכדאמרן ע״כ. וזהו פירוש הראב״ד ז״ל בהשגות וכבר דחו התוס' פירוש זה וכן רבינו ז״ל דחאו בתשובתו לחכמי לוני״ל ופירש הוא כך אי שתי בהו עכו״ם כמה פעמים והדיחו פעם ראשונה כ״ע לא פליגי דאסיר כ״פ בפעם וכו' ופסק כדפסקו בגמרא דתלתא זימני בעינן ובאמת שלשון אי שתי עכו״ם פעם ראשונה משמע דפעם ראשונה דבק עם השתים שהזכיר קודם והוא מחוור יותר לפי' רש״י ז״ל אבל רבינו אפשר דמפרידו ולא קאי אלא אהדחה שהיא בכח כדפרישית והראב״ד ז״ל בהשגות לא נראה לו שרבינו גורס כגירסתנו דכפי גירסתנו משמע ליה הפירוש פשוט כפרש״י אלא משמע ליה דגריס הכי אם הדיחו פעם אחת כ״ע ל״פ וכו' ולא גריס אי שתי עכו״ם והוזכרה ההדחה בגמרא בפירוש ומפני זה כתב אין זו הגירסא אצלנו וכו' וכבר יישבתי דעת רבינו וכן פירשו התוס' בשם ר״ת:

והוא שהיה מצופה באבר וכו' אבל של חרס צריך הדחה וכו'. כתב הראב"ד ז"ל בהשגות שבוש גדול הוא זה אטו מעיקרא לאו בהדחה קאמר ע"כ. ויש ליישב דברי רבינו דה"ק אבל של חרש א"צ אלא הדחה אחת דטפי בלע מצופה באבר יותר מהיכא שאינו מצופה. וא"ת הא רבינו כתב לקמן בהפך שהרי כתב כלי חרס השועים באבר וכו' ואם יש בהם מקום מגולה של חרס וכו' אסורים מפני שהם בולעים משמע דכשהוא של חרס הוא בולע יותר וכבר הוקשה זה בעיני הרב"י ותירץ דהתם מיירי כשהם מצופים באבר והוא חלק וז"ש שוע ולהכי בלע טפי כשהוא של חרס בלא אבר אבל הכא לא קאמר שוע אלא קאמר מצופה שר"ל שאינו חלק והיינו כעין מזופת שאמר אח"כ שהיא חפוי שאינו חלק. ולענ"ד בהא ודאי האבר הוא בולע פחות מהחרס דהוא דומה למתכת כדאמרו בגמרא דרצו להתיר מאני דקוניא בפסחא אע"פ שכלי חרס אסורים וא"כ ודאי שהאבר בולע פחות ממה שבולע החרס וא"כ מה לי שיהיה חלק או יהיה מחופה כעין הזפת. לכנ"ל לתרץ דשוע לא מיקרי אלא כשאין בו סדקים ובקעים כלומר מקום מגולה קצת שאינו מחופה דאז ודאי לא מיקרי שוע. וראיה לדבר דבגמרא שם אמר כי אית בהו קרטופני לא תיבעי לך דודאי בלעי ואסירי כי תבעי לך דשיעי. ורבינו נראה שמפרש קרטופני שר"ל מקום מגולה שיש בו בקעים שהם קצת מגולים ואינם מחופים ומדקאמר בגמרא כי תבעי לך דשועי משמע דהיכא דאית בהו קרטופני לא מיקרי שיעי ולכן כשכתב רבינו השועים ר"ל שאין בהם סדקים ובקעים ואין בהם מקום מגולה וכשיש בהם מקום מגולה לא מיקרי שיעי. וז"ש

רבינו ואם היה בהם מקום מגולה וכו'. והשתא א"ש מ"ש רבינו למעלה מצופה באבר ר"ל בלא שיע אלא הם מצופים ואית בהו סדקים ולכך ודאי הני בלעי טפי מחרס מפני שכיון שיש בהם סדקים מחמת הסדקים אשר בהם נכנס היין שם וקשה לצאת מהם ולכך ודאי בעי שלש הדחות. זה נ"ל ליישב דבריו ז"ל:

יט

אם היו לבנים וכו'. שם אמר רב זביד הני מאני דקוניא וכו' (עיין בכ"מ) ופי' רבינו קרטופני מקום מגולה ופסק כרב זביד לחומרא: כלי נתר אמרו בגמ' דאין בהם טהרה עולמית ונראה שרבינו סובר כהראב"ד דלא מהני יישנן י"ב חדש ולכך כיון שהזכיר ירוקין שיש בהן נתר כדאמרינן בגמרא דהן אסורין כ"ש היכא שכולן נתר דאסורין:

ויראה לי שאין הדבר אלא כשכנסו וכו'. כלומר בכלים העשויים להכניס בהם לקיום וכו'. ועיין בב"י ז"ל שפירש שם פירוש אחר:

כ

גת של אבן ושל עץ וכו'. פ' השוכר את הפועל (עבודה זרה דף ע"ד:) במשנה גת של אבן שזפתה עכו״ם וכו' (עיין בכ"מ) ובגמרא ת״ר וכו' עד אומרו ואם היו מזופתין אסורין והבאתיו למעלה והקשו והא תנן גת של אבן שזפתה עכו״ם מנגבה והיא טהורה ותירצו מתני' דלא דרך בה ברייתא דדרך בה ע״כ. והשתא מ״ש גת של אבן ושל עץ שדרך בה היינו ברייתא דשל אבן ושל עץ ינגב דאוקמוה דדרך בה או גת של אבן שזפתה היינו מתני' אבל בשל עץ שזפתה הלכה כחכמים דיקלוף את הזפת ובגת של אבן שזיפתה ודרך בה אסורה היינו ברייתא דקאמרה ואם היו מזופפין כו' אוקמוה דדרך בה וז״ש גת של אבן מזופפת וכו' או גת של עץ זפותה וכו':

ומ"ש ארבע פעמים. שם בגמרא אמרו בפומבדיתא מתנו בי רב אמרו משמיה דרב תלת ארבע ושמואל אמר ארבע חמש ולא פליגי כלומר רב ושמואל מר קא חשיב וכו' וז"ש רבינו ארבע פעמים כלומר ברטיבתא אבל ביבשתא כיון שכתב שהקדים מים תחלה ע"כ הם חמש ולא הוצרך להזכיר שהרי אם יטיל מים ואפר ואח"כ מים לבד הרי ג' א"ו צריך להטיל מים ואפר ומים ואפר וכיון שכן ע"כ לנקות האפר צריך להטיל מים אח"כ שהם מים ואפר ומים ואפר ומים ולכך בכתבו מקדים המים תחלה הרי הוזכר החמש פעמים. ודע שזה האיסור של הזפת כלומר גת שזפתה אין אנו יכולים לפרש בדברי רבינו שהוא כמו שפירש רש"י ז"ל שהוא משום דאורחא למיהב ביה חמרא פורתא לעבורי קוטרא דזיפתא דאם כן איך כתב רבינו למעלה דבכלים חדשים מזופתים דבהדחה בעלמא סגי להו הא אורחא למירמא בהו פורתא דחמרא ואם כן אמאי מותרים בהדחה הא הכי בעי ניגוב בגת של אבן ובשל עץ קליפה. לכך נראה דטעמא לא הוי אלא דילמא אחר שזפתה נשתמש בה והזפת בולע טובא וכיון שאינה חדשה לא מינכרא ולכך אסורה אבל כשהיא חדשה מינכרא שלא הטיל בה היין כלל ואי משום חמרא דזרק בזפת הא אמרי רב הונא דהוי כזורק מים לטיט. וא"ת אי חיישת משום דנשתמש בה אם כן מה לי של אבן מה לי של עץ בשלמא אי חיישת לחמרא דזיפתא הא יש חילוק שבשל עץ בעי זיפתא טובא ושדי חמרא טובא אבל אי אמרת משום דנשתמש אח"כ מאי שנא. וי"ל דשל עץ כיון דאיכא בה זפת טובא דהזפת הוא הבולע אבל של אבן כיון דליכא כ"כ זפת לא בלע כל כך ורש"י ז"ל שמפרש משום חמרא דזיפתא לא פליג אדרב הונא דאמר כזורק מים לטיט דאפשר דרב הונא נמי מודה הכא משום דאין ישראל עומד על גביו וכי קאמר הכי הוא בישראל עומד על גביו כדאמר התם אבל היכא דאין ישראל עומד יש לחוש דרמי חמרא טובא יותר ממה שצריך הזפת ולכך אסור. א"נ י"ל כמו שתירץ הר"ן בפ' אין מעמידין דאע"ג דדבר שאין מכניסו לקיום בשכשוך סגי מ"מ גת וכלי גת החמירו בהם שתשמישן בשפע וכמו שהאריך שם מיהו מחץ ומשפך כתב רבינו לעיל דבהדחה סגי מכח ההיא ברייתא שכתבתי לעיל אבל בגת לא מצינו שיחלוק הברייתא דעדשים אינו מפרש גת כפי' רש"י וכמ"ש לעיל:

כא

ואם יישנה י"ב חדש וכו' או נתן בה מים שלשה ימים מעת לעת וכו' לא נאמר יקלוף וכו'. בהשגות א"א אומר אני לג' ימים וכו'. ונראה שכוונתו להשיג על רבינו במ"ש דלא בעינן קליפה דאין הדין הוא כך אלא היכא דאיכא ג' ימים בעינן נמי קליפה קודם. וא"ת אי איכא קליפה למה בעינן ג' ימים הא אמרו במתני' יקלוף את הזפת דבהא לחוד סגי ולא היה לו להר"א ז"ל לומר אלא אומר שאין ג' ימים מועיל אלא קליפה ומדקאמר אומר אני לשלשה ימים וכו' משמע מלשונו דעם הקליפה בעינן ג' ימים. י"ל דאה"נ וטעמא משום דאיהו מפרש דמאי דקאמרי רבנן יקלוף את הזפת ר"ל ואח"כ ינגב כדפירש הרא"ש ז"ל ולכך כיון שצריך לעשות עכ"פ תיקון אחר הקליפה קאמר דעם הג' ימים בעינן קליפה כלומר אם רצה לעשות במקום הניגוב ג' ימים אינו מועיל לו אלא צריך עמו קליפה וה"ה אם עושה עמו נגוב דסגי. וביאור דבריו במ"ש שאין המים נכנסים ר"ל שטעם העירוי הוא שהמים נכנסים שם בכלי ומבטלים טעם היין אבל בשיש זפת אין נכנסין שם ואחר ג' ימים המים חוזרים כמו שהיו ולא נשאר בכלי מים כלל. ובספר אחר מצאתי בהשגת הראב"ד ז"ל שאין המים נכנסים ונבלעים שם אלא לאחר כמה ימים נמצאו ג' ימים חסרים. וביאור דבריו לפי זאת הנסחא הוא דכשלא יש זפת מיד נכנסים המים תוך הכלי והם ג' ימים שם ומפליטם אבל עתה אין נכנסים שם אלא אחר יום או חצי יום ונמצא שלא היו כל הג' ימים המים תוך הכלי אלא הם חסרים דהוי כהם שני ימים וחצי שהמים נבלעים בכלי וי"א אף לשנים עשר דהוי קטרי כלומר דהזפת הוא כמו קיטרי ולכך צריך להסירו:

כב

גת של חרס וכו'. בהשגות א"א זה שבוש כו'. דוק מה שהבין כ"מ הוא מחוור דאין לומר שבוש על מ"ש תחלה בהשגה ראשונה אומר אני וכו' דמשמע דאינו אלא סברא בעלמא. אבל נראה כוונתו להשיג על רבינו מ"ש אע"פ שקלף את הזפת וכו' עד שיחם דמשמע דאיירי אחר שנקלף הזפת דצריך שיחם עד שירפה הזפת דכן משמע מרהוט לשונו ועל זה השיג דכיון דכבר נקלף הזפת איך אמר עד שירפה הזפת הלא אין כאן זפת לכך אמר הר"א ז"ל דצריך לומר שיתרפה הזפת אם היה שם כלומר דאע"ג דאין שם זפת שכבר נקלף צריך שיכניס בו גחלים עד שאם היה שם הזפת היה מתרפה ומ"ש שיכניס בו גחלים רבותא אשמעינן דאע"ג דלעיל בפרק י"א משמע דלא סגי אלא שיחזיר לכבשן האש ולא סגי קינסא בגמרא הכא סגי בקינסא כיון שכבר נקלף הזפת. ועדיין קשה אמאי לא פריש הר"א ז"ל דברי רבינו דעד שירפה הזפת ר"ל קודם שיקלוף הזפת ונראה משום דמשמע שיחם האש שכתב רבינו דהיינו קינסא ולא הוי חזרה לכבשן האש מדלא קאמר שיחזור לכבשן האש וכיון דקינסא קאמר רבינו דשרי ודאי דאיירי אחר שנקלף הזפת:

כג

משמרת של יין וכו'. פ' השוכר את הפועל (עבודה זרה דף ע"ה) הני רווקי דארמאי וכו':

ואם היו אחוזות וכו'. זהו פירוש למה שאמרו שם בצבתא וכו' ורש"י ז"ל פירש מין גמי וכו':

כד

כלי הגת וכו'. שם ברייתא הרי שהיו גיתיו וכו' ופסק כרבנן דלא כרשב"ג דאמר מגת לגת וכן פסק כר"י וכרשב"ג בשם ר"י משום דמשמע ליה דלא פליג את"ק:

כה

בזמן שהיתה א״י וכו' בזה״ז אין לוקחין יין וכו'. פ' אין מעמידין (עבודה זרה דף ל"ט) ת״ר אין לוקחין ימ״ח מח״ג בסוריא וכו' וכולן אם נתארח אצל בעה״ב מותר וסובר רבינו דלא אמרו אלא למעוטי א״י אבל כ״ש ח״ל. אבל הראב״ד ז״ל בהשגות נראה שסובר דלא אמר סוריא אלא מפני שהיו חשודים אבל שאר המקומות שאינם חשודים לא ולכך כתב בהשגות א״א זו אינה משנה וכו':

מהדורה זמנית - הבהרה אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף