לב שמח/שורש/ח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

לב שמח ‏ שורש ח

השרש השמיני כתב הרב שאין למנות שלילת החיוב עם האזהרות פירוש כי המצוה היא למצוה שיעשה דבר או לא יעשהו, והנה כי כן עשה ולא תעשה שניהם צווי גמור הם דברים צונו הוא יתברך לעשותם ודברים הזהירנו מעשותם, אבל שלילת החיוב אין בה מענין הצווי כלל אלא שתשלול נושא מנושא במלת לא או במלת אין כענין לא אכל פלוני או אינו אוכל וכיוצא שאלו כלם שלילת האכילה ותפול על העבר ועל העתיד ועל ההווה, והצווי לא יתכן על העבר בשום צד, ואחרי שזה כן הנה אין ראוי שהלאוין שהם שלילה יהיו נמנין במצות ל"ת מפני שאינם צווי ובה"ג טעה בזה שמנה לא תצא כצאת העבדים והיא אינה אזהרה אלא שלילה וזה כי האל ית' דן במי שיכה את עבדו או את אמתו הכנעני ויחסרהו באחד מאיבריו שהוא יצא לחירות ויחשוב חושב שכ"ש באמה העבריה שתצא לחירות בראשי איברים בא הכתוב ושלל ממנה זה הדין לא תצא כצאת העבדים וזו שלילה לא אזהרה וכן אמרו במכילתא לא תצא כצאת העבדים אינה יוצאה בראשי איברים כדרך העבדים ואין הפרש בין לא תצא כצאת העבדים לאמרו לא יבקר הכהן לשער הצהוב טמא הוא שפירושו אין צריך עם הסימן הזה ההסגר ולא יסופק בו כי ודאי טמא הוא והנה היא שלילה לא אזהרה וכן לא יומתו כי לא חופשה שלילה פירוש לא תתחייב להם המות אחר שלא נשלם לה החירות ודומה זה לאין לנערה חטא מות ששלל ממנה חיוב ההריגה בשביל האונס, וכן כאן שלל מהם חיוב ההריגה בשביל העבדות והרי הוא כאלו אמר אין להם חטא מות, וכן ולא יהיה כקרח וכעדתו ביארו חז"ל שהוא שלילה פירוש לא תחול בו הבליעה והשריפה כקרח וכעדתו אבל יהיה ענשו הצרעת כאשר דבר ה' ביד משה לו שאמר לו ה' הבא נא ידך בחיקך כו' ואף שבמסכת סנהדרין אמרו כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו שנאמר ולא יהיה כקרח כו' זה על צד האסמכתא. וכבר מצאנו להם ז"ל מחלוקת בלאו מן הלאוין אם הוא שלילה או אזהרה, והיא בחטאת העוף ומלק את ראשו ממול ערפו ולא יבדיל כי תנא דידן אמר אם הבדיל פסל ולפי דעתו זאת היא מל"ת ור"א סבר שזה הלאו שלילה ר"ל אינו צריך להבדיל ואם הבדיל כשר ומכלל לאוי השלילה כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה ולשון המשנה הגוסס והיוצא ליהרג לא נידר ולא נערך ולשון מכילתא חייבי מיתות ב"ד אין להם פדיון שנאמר כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה והתבונן איך ביארו שזה הלאו שלילה לא אזהרה באמרם אין להם פדיון ולא אמרו אין פודין אותם, וכן ביארו בספרא מנין למחוייב מיתת ב"ד ואמר אחד ערכו עלי שלא אמר כלום ת"ל לא יפדה כלומר מנין שאינו חייב ערך ע"כ:

והרמב"ן כתב לדעת רבותיו אין בתורה דבר נאמר בלשון לאו או בלשון עשה שיהיה שלילת מצוה או שלילת דין אא"כ היה הכתוב צריך לשלילה ההיא וכן אמרו באותה המחלוקת לדעת האומר בלא יבדיל שהוא שלילה מכדי כתיב והקריבו חלק הכתוב בין חטאת העוף לעולת העוף לא יבדיל למה לי ש"מ אין צריך להבדיל, והביא עוד דמיונות אחרים לזה ובסופן כתב הרי כלן מודין בשלילה במקום שצריך הכתוב לשלילה כלומר שצריך להתיר לנו דבר ולתת לנו רשות בו כו' וכיון שהענין כן ראוי לומר בלא תצא כצאת העבדים שהיא מניעה לא שישלול ממנה הדין הנאמר בעבד העברי לפי שלא היה הכתוב צריך לשלילה ההיא שאין העברי נלמד מן הכנעני בדין, וזה שאמר הרב אם עבד כנעני יוצא בהם אמה העבריה לא כ"ש ולפיכך יצטרך לשלול ממנה זה הדין ואמר לא תצא כצאת העבדים, אינו נכון לפי שיציאת עבד כנעני בראשי איברים קנס ואין למדין מן הקנסות לומר אם קנס הכתוב בכנעני כ"ש שנקנוס בעברי שאין דנין בקנס בשום מקום זולתי במקומות שקנסה בהם התורה כמ"ש בתלמוד וכ"ת נילף מקנסא ממונא מקנסא לא ילפינן, ועוד אמרו חדוש הוא שחדשה תורה בקנס כו' ואמרו במכות מה למוציא שם רע שכן קנס והיא פירכא שלא נלמוד ממנו דבר אפי' דין שאינו קנס בו כ"ש שלא נאמר כיון שקנסה תורה במקום פלוני שתקנוס במקום אחר, זה דעתו של בה"ג שלא הוצרך הכתוב הזה לשלול דין ראשי איברים מן העבריה אלא לעשות מל"ת ע"כ:

אא"א הרב עצמו זכר הענין הזה האמור שם בגמ' במחלוקת לא יבדיל וכל הסוגיא ההיא וממנה עצמה הביא ראיה לדבריו ככתוב לעיל, ולא ידעתי למה הרמב"ן ז"ל הטריח קולמוסו לכתוב כל מה שהרב כבר קדמו בו וכלל בדבריו הקצרים כל מה שהוא ז"ל האריך ולא היה בו צורך למחלוקתו עם הרב כי לא חלק עמו אלא בלא תצא כצאת העבדים דסבירא ליה שאין בו מקום שלילה וזה לבדו היה לו לכתוב שהוא מה שמחדש ומשיג עליו בלבד, וגם לזה אני מתרץ ואומר שדעת הרב ז"ל רחבה מאד ברוך שחלק לו מחכמתו ובכלל דבריו רמז תשובה חשובה לכל מה שהיה באפשרות לספק ולהקשות בו, והא לך לשונו כאשר הוא שם, אין לך דבר תתבאר בו השלילה מן האזהרה זולת ענין המאמר אמנם מן המלה לא יתבאר בשום פנים כי מלת השלילה והאזהרה בעברי מלה אחת והוא מלת לא ויצטרך אל המשכיל שיהיה מבין עניני המאמר והוא ישיג מהרה איזה לאו מניעה ואיזה לאו שלילה וכבר רמזו ז"ל זה הענין כו' והביא על זה ההיא סוגיא דלא יבדיל וכל הפלפול מולא יכסנו דכתיב בבור כמו שזכרו הרמב"ן וכתב עוד כבר התבאר כי מענין המאמר יקחו ראיה אם הוא שלילה או אזהרה כו' וכלל כוונתו שמהאמור שם בגמ' בלא יבדיל יקח המבין וידין משם לשאר מקומות הלאו שהוא בהן שלילה כלומר אף שלא יהיה שם שום שינוי או ייתור וכיוצא אלא שהענין מוכיח על עצמו בלבד וצריך אל שכל המשכיל יבינהו מדעתו, וכיון בזה אל לא תצא כצאת העבדים דעליה קאי לומר שגם הוא מענינו יובן היותו שלילה ולא אזהרה:

וטעמו בזה לפ"ד דלא תצא כצאת העבדים עניינו מוכיח עליו דשלילה הוא כי לא יתכן שתהיה האזהרה עצמה שלא תצא מעבדותה מלבד דקטנה היאך שייך בה מצוה ואזהרה ואף לפי מה שהרמב"ן הסב והחזיר האזהרה על האדון שאם שיחת שינה או עינה לא יוכל להוציאה בכך ולהפטר מדין יעוד או חיוב מזונות עד שתביא סימנים כו' קשה דהאדון כאן מאן דכר שמיה שהכתוב באב קא מיירי וכי ימכור איש את כו', ועוד למה תלה האזהרה בה ולא בו באדון עצמו כמ"ש להלן לחפשי ישלחנו תחת שנו, גם לפי הפירוש שמפרש עוד שהאב לא יוציאנה מבית האדון כשיפיל ראשי איבריה אבל ישלם ותשאר שם למצות יעוד כן היה ראוי יאמר הכתוב לא יוכל להוציאה כצאת העבדים כמו שכתוב אחר כך לא ימשול למכרה שהיא מצוה על האב והוא הרמב"ן שם מדמה זה לו אך אין הלשון שוה בשניהם והוא מבואר, אבל אם הכתוב שלילה נכון הדבר לשלול ממנה היציאה הכתובה בעבדים, ודוק בלשון הרב ז"ל דקאמר אינו מתחייב שתצא לחירות בחסרון איבריה וזה שלילת דין ממנה וכו', כלומר שבדרך שלילה נופל הדבר יפה עליה ששולל דין ממנה עצמה מה שלא יפול אם היא אזהרה, גם רז"ל מפרשים הכתוב בשלילה שאמרו במכילתא אינה יוצאה בראשי איברים כדרך שהעבדים כנענים יוצאים, וכן כתב רש"י בחומש ביציאת עבדים כנענים שיוצאין בשן ועין כו' והרמב"ן עצמו מדעתו כתב שם עליו ולמה הוצרך הכתוב לומר כן ואולי שלא נדון בעבריה שגם היא תצא בשן ועין בק"ו מן הכנענית כו' והוא עצמו פירוש הרב ז"ל ככתוב לעיל. והתימה מהרמב"ן שדחה דבריו כאן ושם קרבן אליו והעלה אותן על שמו:

ומה שטען כאן שלא היה הדבר כדאי לטעות בו שנדון העברי מן הכנעני דקנס הוא ואין למדין מן הקנסות וממונא מקנסא לא ילפינן כו', לכאורה קושיא זו אין ידים לה דודאי ממונא מקנסא תלמוד ערוך הוא דלא ילפינן אבל קנסא מקנסא שפיר ילפינן דומיא דממונא מממונא והכא קנסא דעברי מקנסא דכנעני הוא דהוה אפשר לאסוקי אדעתין דניליף, ומסוגיא דמכות עצמה שהרמב"ן מקשה ממנה הדבר מבואר שאמר שם בשלמא לרבנן דקאמרי בעדים זוממין דאינן לוקין ומשלמין כדי רשעתו אמר רחמנא משום רשעה אחת אתה מחייבו כו' אלא לר' מאיר מ"ט אמר עולא גמר ממוציא שם רע מה מוציא שם רע לוקה ומשלם אף כל כו' מה למוציא שם רע שכן קנס סבר כר"ע דאמר עדים זוממין קנסא הוא ע"כ, פירוש ולפיכך ילפינן להו ממוציא שם רע דקנס מקנס הוא, והתוספות נמי כתבו שם סבר לה כרבי עקיבא דאמר עדים זוממין קנסא הוא ולהכי ילפינן ממוציא שם רע ורבנן סברי ממונא הוא ולהכי לא ילפינן כו' הא קמן דלר"ע קנסא מקנסא ילפינן ולא פליגי אלא אי עדים זוממין קנסא הוי או ממונא, וזה פשוט עד אפס מקום לקושית הרמב"ן בשום צד ודבריו בזה תמוהין מאד לפום ריהטא:

ברם כד מעיינינן בה פורתא שפיר קא פריך ולא נעלם מעיניו ז"ל דקנסא מקנסא דומיא דממונא מממונא הוא וילפינן אבל זה הוא באשר יש קנס בפירוש בשני מקומות דרך כלל ובאנו ללמוד פרטי הכתובים במקום אחד למקום האחר, המשל בזה זוממין דבדידהו איירי בסוגיא דמכות ואתו התם למימר דאי אינהו גופייהו משום קנסא הוא דאית בהו מלקות או תשלומין על ידי תרי אחריני דמזמי להו איכא למילף תו מקנסא אחר דמוציא שם רע דכי היכי דהתם קנסינן במלקות ותשלומין עדים זוממין נמי קנסינן להו בתרוייהו, אבל במקום שאין בו קנס לשום דבר ונבוא ללמוד בו קנס ממקום אחר זה ודאי אינו בדין כי הקנס בכל היכא דאיתיה חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו ועל זה הוא שכתב הרמב"ן ואין למדין מן הקנסות לומר אם קנס הכתוב בכנעני כ"ש בעברי כו', פירוש כי זהו גוף הקנס עצמו ואין להביאו ממקום שנכתב בו למקום שלא נכתב אף שיהיו הענינים שוין אצלנו כי דעת המקום רחבה מדעתנו ושם ראה לקנוס ולא במקום אחר, וזה כתבו לפנים יותר מפורש בההוא דמכות מה למוציא ש"ר שכן קנס שהיא פירכא שלא נלמוד ממנו דין שאין קנס בו וכ"ש שלא נאמר כיון שקנסה תורה במקום פלוני כ"ש במקום אחר כו', עכ"ל. וזה מבואר ממנו מאד שרצונו לומר שאין לנו מדעתנו לתת קנס במקום שלא קנסה בו תורה, והקושיא בזה הסגנון חזקה וצריכה תירוץ לדעת הרמב"ם דלמה הוצרכה שלילת לא תצא כצאת העבדים ומהיכא הוה לן לאסוקי אדעתין להביא קנס בעבריה מכ"ש דכנעני. ואני אומר לתרץ זה דדוקא כשהנושאים חלוקים הוא דאמרינן הכי שלא ללמוד קנס מנושא לנושא אבל כאן היה נראה דשני המקומות ענין אחד ונושא אחד הם שכלם עבדים אלא שזה כנעני וזה עברי והיה אפשר לומר דהכא דקנס בכנעני שם קנס בעברי במכ"ש וכאילו האחד נכלל באחד ואין זה לימוד ולא חידוש ממקום למקום לכך הוצרכה שלילת לא תצא כצאת העבדים ודוק:

כתב הרב וכן ולא יהיה כקרח וכעדתו ביארו חכמים שהוא שלילה ופירשו ענינה שהוא יתברך סיפר לנו שכל מי שיחלוק על הכהונה לא יהיה ענשו הבליעה והשריפה כקרח וכעדתו אלא הצרעת כאשר דבר ה' ביד משה דהיינו שאמר לו הבא נא ידך בחיקך ואף שאמרו בסנהדרין כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו שנאמר ולא יהיה כקרח וכעדתו הוא על צד האסמכתא ואינו פשטיה דקרא ע"כ. והרמב"ן טען מה שאמר מענין הצרעת זה אינו ודאי פשטיה דקרא כי ביד משה לשון תורה הוא ברוב המקומות כו' אבל עיקרו שצוה ברקועי הפחים צפוי למזבח זכרון לבני ישראל בשני דברים שלא יקרב איש זר להקטיר ולהקריב קרבן ושלא יחלוק ג"כ שום אדם על כהונת אהרן כו' ושני אלו עם היותם אמורים בדרך הזכרון מניעות הן כמו על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה וכמו אשר לא יעבד בו ולא יזרע כו' ואמת כי מה שאמרו בסנהדרין כל המחזיק במחלוקת עובר בלא תעשה שנאמר ולא יהיה כקרח ע"ד תוכחה הוא אבל עיקר הכתוב במחלוקת הכהונה בלבד והם סמכו לו כל שאר המחלוקות להזהיר מהם עכ"ל:

ויש לומר שגם להרמב"ם דרשת הצרעת על ביד משה מענין הבא נא ידך בחיקך אסמכתא היא לרז"ל ולאו הוא פשטיה דקרא ולא תפס מהם והוציאו מדבריהם אלא שהכתוב שלילה במעורר על הכהונה שלא יהיה ענשו בשריפה או בליעה כקרח וכעדתו אלא עונש אחר כאשר דבר ה' ביד משה ר"ל בנבואתו שהוא לשון התורה ברוב המקומות וכמו שהרמב"ן אומר וזהו פשוטו של מקרא שלא יהא עונשו של זה כעונש קרח אלא עונש אחר וסתם הכתוב ולא פירש לנו אותו העונש האחר אלא אמר שדברו למשה ואמרו הם ז"ל שמ"מ במלת ביד משה בא פירושו בדרך רמז אל צרעת היד וזה בלבד אסמכתא הוא. זה כתבתי לרצות הקולמוס ולפייס דעתו של הרמב"ן שבחר לומר שדרשא זו אסמכתא היא, ומ"מ אין נראה שיהא זה דעתו של הרמב"ם כי אח"כ הוא כותב ואף שאמרו כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו כו' הוא ע"צ אסמכתא כו' וזו הודאה ממנו שמה שכתב תחלה שכל מי שיחלוק על הכהונה לא יהיה עונשו הבליעה כו' וסיים ואמר אלא הצרעת ועונש הצרעת לא נמצא כתוב אלא נרמז ביד משה הכל אצלו פשט הכתוב לא אסמכתא וזה הוא אשר נראה שכיון אליו ולא זולתו בזה הלשון, ואם כן צריכין אנו להשיב לטענתו של הרמב"ן שביד משה לשון תורה הוא ברוב המקומות, והתשובה מבוארת לפ"ד שיש כאן מה שאינו באותן רוב המקומות והוא מלת לו אחר ביד משה שהיה די והותר במאמר כאשר דבר ה' ביד משה כמו שהוא בכל מקום שנזכר בו זה הלשון אבל ייתור זה הורה שביד משה דהכא היא יד ממש ופירש הכתוב בו ולא יהיה עונשו של זה כקרח וכעדתו אלא עונש אחר אשר דבר ה' ביד משה ר"ל שהיתה הצרעת בידו והיינו דקאמר לו כלומר לו לעצמו שהענישו בידו. וכשיסתכל היטב המעיין יראה שלשון זה דביד משה לו אינו מיושב כלל בשום פירוש אחר זולת זה. ורש"י כתב ולפי פשוטו ולא יהיה עוד בלוע ושרוף כקרח וכעדתו, אלא כאשר נעשה לו למשה שלקה בצרעת בידו ע"כ. ונראה שאומר כאשר נעשה למשה פירוש הוא שמפרש כן על מלת לו כאשר כתבתי לאפוקי מאי דפירש לעיל ביד משה לו כמו עליו על קרח כו' ולכך סמך שאותו הפירוש כפירוש המדרש ולפי פשוטו לו ר"ל למשה והעונש שנעשה לו, אבל הא קשה לי למה ייחס זה הפירוש אל הפשט ולא אל אותו המדרש שנראה שאל זה עצמו כוונו שם. וכן נראה שמפרשו הרמב"ם והיינו דכתב ביארו חכמים כו' ולא מצאנו בזה לרז"ל כי אם אותו מדרש שזכרו רש"י שם:

כתב עוד הרמב"ן וענין השלילה צריך דקדוק ולא יתפשט כאשר הרב מרחיב בו כי ראוי לפי דבריו שנאמר בלא יומתו אבות על בנים שהוא שלילה לומר שאין אדם מתחייב מיתה בעדות הקרובים לשלול מהם דין על פי שנים עדים יומת המת כאשר נאמר בלא יומתו כי לא חופשה שאינה חייבת מיתה בעבור העבדות, וכן בלא יקום עד אחד באיש והרב מונה את שניהם מניעות וכן הדבר אבל אין שלילות בתורה בלאו הנאמר בפני עצמו אלא בכגון אלו שמפרש לא יומתו כי לא חופשה לא יסגירנו כי טמא הוא ע"כ:

וזה ההתפשטות שהוא מתרעם בו על הרב לא ידעתי לו מקום כי אדרבה הרב ז"ל קצר ענין השלילה וצמצם אותה הרבה יותר ממנו, וזה מבואר ממה שכתב אין לך דבר יתבאר בו השלילה מן האזהרה זולת עניני המאמר אמנם מן המלה לא יתבאר בשום פנים כי מלת השלילה והאזהרה בעברי מלה אחת והיא מלת לא ויצטרך אל המשכיל שיהיה מבין עניני המאמר והוא ישיג מהרה איזה לאו שלילה ואיזה לאו אזהרה עכ"ל. הרי שאין כאן שום התפשטות לדעת הרב כיון שמסרו אל שכל המשכיל ולא כל הרוצה יבא ויטול עטרה לעצמו להוציא הלאו מאזהרה אל שלילה, ואם כיון בהתפשטות אל אותם הפסוקים שחולק הוא עם הרב שעשאם שלילות, אין זה שום התפשטות מאחר שהשכל יחייבנו בהם לפי דעתו. ומה שהוא טוען כי אין בכתוב שלילה בלאו בפני עצמו אלא כשהטעם בצדו ע"ד כי לא חופשה, כי טמא הוא, נראה לי כי אין הטעם סבה כלל לעשותו שלילה יותר מאזהרה שהרי במקום אחר לא תתעב אדומי ונתן טעם כי אחיך הוא לא תתעב מצרי ונתן טעם כי גר היית כו' וכלן אזהרות ברורות הן, וכיון שכן אם נתלה הדבר בענין הטעם כמה פסוקים יש בהם טעם יתבלבל הקורא בהם לעשותם שלילות וזה התפשטות והרחבה יותר גדולה ממה שהוא בדברי הרב אם לא שיחבר אל הטעם ענין המאמר עצמו שיחייבו בו היותו שלילה או אזהרה ובזה ישוב אל דעת הרב עצמו כנזכר לעיל, ועוד קשה לדעתו זה של הרמב"ן שהרי כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת שלילה היא והוא מודה בה ומזכיר דברי האומר מנין ליוצא ליהרג ואמר ערכי עלי שלא אמר כלום ופירשו שאין בו פדיון כי מות יומת ואין לו דמים וערך כלל ע"כ, והנה אינו כתוב בלשון טעם דלא כתיב כי מות יומת ואף שהוא ז"ל מפרשו כמו אם אמר כי מות יומת זו מערכה אל הדרוש פשיטא דלמאן דדריש התם לא תשקול מיניה ממונא ותפטריה כו' צ"ל דפירוש הכתוב הוא לא יפדה אבל מות יומת וזה ברור:

כתב עוד וכן לדעתי ולנערה לא תעשה דבר שלילות הוא לומר שהיא פטורה כי הוא מפרש שאין לנערה חטא מות כי כאשר יקום איש על רעהו ואין לנו למנותו מניעה כו' בספרי אמרו ולנערה לא תעשה דבר מלמד שפטרה הכתוב מן המיתה מנין אף מן הקרבן ת"ל חטא מנין אף מן המכות ת"ל חטא מות כו' הנה לימדו שאין הכתוב הזה אלא פיטור וכן אומרים תמיד אנוס רחמנא פטריה דכתיב ולנערה לא תעשה דבר ולא הזכירו בו אזהרה לומר רחמנא אזהר עליה וכן ראוי לומר כי למה יזהיר הכתוב בפטורין מן המיתה שלא יומתו וכבר הוזהרנו על שפיכות דמים עכ"ל:

וכוונתו בכל זה לחלוק על הרב שכתב אומרו אין לנערה חטא מות שלל ממנה חיוב ההריגה בעבור האונס כו' כי זה הלשון ממנו ז"ל מורה דלנערה לא תעשה דבר דברישא לאזהרה הוא תופס אותה כפשוטה ואין לנערה חטא דסיפא הוא שעושה אותה שלילה ולקמן באזהרה רצ"ד כתב בפירוש הזהיר מענוש האנוס על חטאו כו' וה"א ולנערה לא תעשה דבר כו', והרמב"ן חולק עליו וסובר שגם זו שלילה ולא אזהרה, ואמנם טעמו של הרמב"ם שאם ולנערה לא תעשה דבר שלילה א"כ אין לנערה חטא מות היא שלילה אחרת ושתי שלילות בענין אחד למה. והרמב"ן כבר ראה זה וכתב וכן ולנערה לא תעשה דבר שלילה כי הוא מפרש שאין לנערה חטא מות כי כאשר יקום כו', כיון בזה להבליע בנעימה הכפל דלנערה לא תעשה דבר ואין לנערה חטא מות אם שלילות הן ופשיטא דחד מינייהו הוה סגי ולהרמב"ם א"ש דולנערה לא תעשה דבר אזהרה ואין לנערה חטא מות שלילה שולל ממנה המיתה שישנה כשאר ביאות האסורות וכי כאשר יקום כו' הוא הטעם כי אנוסה היא כו':

ואיני יודע מה ראיה מביא הרמב"ן מספרי דקאמר מלמד שפטרה הכתוב כו' וכתב הנה לימדו שאין הכתוב הזה אלא פיטור כו' והכריחו ממה שלא הזכירו בו אזהרה כו' ואין הכרח זה כלום כי מה להם להזכירו ואינם צריכין לכך כי הדבר מפורש מעצמו דבהדיא כתיב ולנערה לא תעשה דבר שפשוטו ודאי אזהרה ומניעה ואינהו השתא לאו להכי אתו לומר שפטרה מן המיתה אלא כדי להשלים שלא מן המיתה בלבד כי אף מן המלקות ומן הקרבן מחמת האונס, ועוד שהפיטור עצמו הוא האזהרה דה"ק לא תעשה דבר אלא פטרוה:

גם מה שטען כי למה יזהיר הכתוב בפטורין מן המיתה כו' וכבר הוזהרנו משפיכות דמים, אינה טענה כי אם הוזהרנו משפיכות דם הנקיים לא הוזהרנו מש"ד החייבים והנה היה עולה בדעת שזו מן החייבים משום בעילת איסור ולכך הוצרך להזהיר עליה והודיענו שהאונס פטרה והם ז"ל כשאמרו מלמד שפטרה הכתוב כו' רצו לומר שמתוך האזהרה שהזהיר לנערה לא תעשה דבר למדנו שפטרה והזכיר הדבר בזה הלשון ללמוד מכאן הפיטור בכל מקום שיש בו אונס לא שבאמרם פטרה כו' למדונו שאין בה אלא פטור ולא אזהרה וכבר כתבתי לעיל שכפל אין לנערה חטא מות עושה שולנערה לא תעשה דבר תהיה אזהרה ולא שלילה וק"ל:

כתב הרב ז"ל נשאר עלינו לבאר כי כשסיפר בתורה שנשלול דבר מנפשותינו ונאמר אני לא עשיתי כך וכך ידענו בהכרח שאותו הפועל מוזהר ממנו כמו שנאמר לא אכלתי באוני ממנו ולא בערתי כו' הורה זה על היות כל פעל מאלו מוזהר ממנו כו', ע"כ. והרמב"ן כתב מהנראה מדברי רבותינו בתלמוד אין מניעה בתורה שלוקין עליה באה מן הכלל כו' והראיה בזה כי שלילות לא בערתי ממנו בטמא נכנס בו שלא הסיקו תחת תבשילו בהיות המעשר טמא במה שאמר בהערל כו' ואם היה השלילות מחיוב להיות מניעה בלאו יהיה המדליק שמן מעשר שני שנטמא לוקה וזה לא עלה על דעת מעולם והרב עצמו אינו אומר כן, ועוד אמרו שם לא בערתי ממנו בטמא בין שאני טמא כו' בין שהוא טמא כו' טומאת עצמו מנין ת"ל לא תוכל לאכול בשעריך כו'. הרי לנו מזה בביאור שאע"פ ששלילת לא בערתי ממנו בטמא יש במשמעו כל אכילה בטומאה כו' בקשו אזהרה ממ"א שתהיה מניעת לאו להלקותו עליה כו', וכן כתב רש"י בפרק כל שעה אמרה תורה לא בערתי ממנו בטמא כו' ואע"ג דודאי בעלמא אינו לאו הא נפ"ל ביה באיסור לאו בפרק הערל עכ"ל, וכדבריו ז"ל כן הוא דהאי פירוש דרש"י הוי סייעתיה דלדידיה הך סוגיא אההיא דהערל סמכה ומה ששנו א"ת לא בערתי ממנו טמא לאו דהאי קרא הוא דחשיב ליה לאו למלקות אלא ההוא קרא דלא תוכל דאייתוהו בפ"ה אבל פשטא דלישנא ומה מעשר הקל אמרה תורה ולא בערתי ממנו בטמא כו' לא משמע אלא דהאי קרא גופיה הוא הלאו ועל זה סמך הרמב"ם ולא איכפת ליה מההיא דהערל דלכאורה סוגיות חלוקות הן וכן נראה ממה שכתבו התוס' שם בהערל והיכן מוזהר על אכילתו תימה לר"י דמהכא משמע דמלא בערתי ממנו לא נפקא לן אזהרה לאכילה ובפרק כל שעה אמרינן כו' משמע דאי מזהירין מן הדין ידעינן שפיר לאו מלא בערתי ממנו עכ"ל. ולא רצו לומר דהתם נמי אלאו דלא תוכל דפרק הערל סמיך וכמו שכתב רש"י, א"כ לדידהו ודאי סוגיות מתחלפות הן ושמא תרוייהו חדא נינהו דבפרק כל שעה קושטא קאמרי דמלא בערתי נפקא אזהרה ובפרק הערל קרא אשכחו ודרשו לאו מיניה וכבר גילו בפרק כל שעה דאף אי קרא אחרינא לא הוה ולא בערתי הוה סגי. ומה שהקשה ממדליק שמן מעשר שני שנטמא דדרשוהו מהאי קרא ולכ"ע אין לוקין עליו, נראה לי דלאו משום דהאי קרא לא סגי לאזהרה אלא משום דלאו משמעותא דקרא הוא דהא לא בערתי אין פשוטו אלא ביעור כמו בערתי הקדש מן הבית ודרשת ממנו אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר שמן תרומה שנטמאה כו' שעשאוהו מלשון הבערה ושריפה אסמכתא היא ומדרבנן בעלמא לכך לא מנו אותו בכלל הלאוין של תורה ודוק:

כתב עוד הרמב"ן ולא אמרו מעולם בלוקח כסות וכלים בין לחי בין למת בכסף מעשר שני אלא יאכל כנגדן ואם כבר אכלו פטור ע"כ. וכוונתו בזה לחלוק על הרב במה שתופס ולא נתתי ממנו למת אזהרה למלקות וטוען עליו שלא אמרו במשנה סוף פ"א ממעשר שני אלא יאכל כנגדו, ואין זו טענה כי אמת שכך אמרו שם זה הכלל כל שהוא חוץ לאכילה ולשתיה ולסיכה מדמי מעשר שני יאכל כנגדו ונראה שיאכל כנגדו תיקון הוא שיפטר על ידו מהמלקות אבל אם לקח כסות כו' ולא אכל כנגדו לוקה ואף אם לא יהיה בו מלקות מ"מ עובר לאו הוא והרב לא אמר אלא שאותו הפועל מוזהר ממנו הרי בסוף המסכתא אמרו לא אכלתי באוני ממנו הא אם אכלו באנינות אינו יכול להתודות ולא בערתי ממנו בטמא הא אם הפרישו בטומאה אינו יכול להתודות ולא נתתי ממנו למת לא לקחתי ממנו ארון ותכריכין כו' הא קמן דתלתיהון כחדא מחתינהו ומשמע דכי היכי דתרוייהו שהיינו אנינות וטומאה אזהרות גמורות הן וממקום אחד הכי נמי ולא נתתי ממנו למת, וכן מה שטען עוד הרמב"ן מדרשת ולא שכחתי מלהזכיר שמך עליו וידוע שאם הפריש ולא בירך אינו לוקה ואינו עובר בלאו כו' ע"כ, אינה טענה כי גם ידוע הוא שהברכות כלן מדרבנן וא"כ דרשא זו דולא שכחתי מלברכך אסמכתא בעלמא. ובזה נשלם מה שחנני העוזר האמתי לחדש בזה השרש הח', בעזרו מקדש נבא אל הט':

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.