כף החיים/אורח חיים/שכו

כף החיים ‏ אורח חיים שכו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

א) [סעיף א'] אסור לרחוץ וכו'. והטעם משום דגזרינן שלא יבא לידי איסור סקילה להחם חמין בשבת. ע"וש או' א' מ"א סק"א. תו"ש או' א':

ב

ב) שם. אסור לרחוץ כל גופו וכו'. וה"ה רוב גופו. כנה"ג בהגב"י. מ"א סק"ב. א"ר או' א' תו"ש או' א' א"א או' ב' ר"ז או' א':

ג

ג) שם. אפי' במים שהוחמו מע"ש. מה שהשווה הטור יו"ט לשבת בזה עיין לקמן בש"ע סי' תקי"א סעי' ב' שפסק להתיר לרחוץ ביו"ט במים שהוחמו מערב יו"ט יעו"ש:

ד

ד) שם. אפי' במים שהוחמו מע"ש. ומצטער אף שאינו חולה כל הגוף י"ל דמותר לרחוץ. חידושי רע"א:

ה

ה) שם. בין אם הם בכלי בין אם הם בקרקע. המחבר נקט בכאן בסדר לא זו אף זו כלומר ל"מ בכלי דפשיטא דאסור דהרואה יאמר שהוחם היום בשבת דאין דרך הכלי לשמור החום כ"כ ואתי למשרי להחם חמין בשבת אלא אפי' בקרקע כגון אמבטאות של מרחצאות דדרכה לשמור חומם יום שלם ויותר אפ"ה אסרו חז"ל משום גזירה. עו"ש או' ב':

ו

ו) שם. ואפי' לשפוך המים על גופו וכו'. כלומר דרחיצה הוא להכניס גופו או איבריו בתוך המים ולרחוץ שם אבל שטיפה הוא ששופך על גופו או על איבריו דלאו דרך רחיצה הוא ואפ"ה אסור והטעם כתב הר"ן משום דכן דרך הרוחצין לאחר שהזיעו נוטלים המים בכלי ושופכין על גביהן ואתי למחשדי שהוחמו היום. ומשמע מדברי המחבר דאפי' שטיפת אבר אבר אסור כל ששוטף כל הגוף. עו"ש או' ג' וכ"כ המש"ז או' א' דשטיפת אבר אבר כל הגוף אסור יעו"ש וצריך להזהיר הנשים בימות החורף שטובלין בליל שבת ודרכה כשיוצאין מן המעין שופכין עליהן מים חמין שישפכו רק עד חצי גופם דוקא וה"ה לאבי הבן שטובל בבקר ביום שבת. בן א"ח פ' תצוה או' יו"ד. ועיין לקמן או' ל"ב:

ז

ז) שם. ואפי' לשפוך המים על גופו וכו'. וה"ה לרחוץ מת אפי' במקום שיש לחוש להסריח ואפי' לרחצו ע"י עכו"ם אסור אלא א"כ קצץ עם העכו"ם מע"ש הרד"ך בית כ"ב חדר א' כנה"ג בהגה"ט. עו"ש או' ד' ומה שתמה בגדי ישע על דברי הרד"ך הנז' דמשנה שלימה שנינו סכין ומדיחין אותו ובלבד שלא יזיזו בו אבר כבר יישב הפתה"ד או' א' וכתב דשם מיירי בצונן והכא מה שאוסר הרד"ך הוא בחמין ואדרבא כתב דצריך ישוב לדברי הבגדי ישע יעו"ש:

ח

ח) שם. אבל מותר לרחוץ בהם פניו וכו'. ואם הוחמו בשבת אף לרחוץ בהם פניו ידיו ורגליו אסור. מ"א סק"ו. ועיין לקמן או' ח"י:

ט

ט) שם. הגה. או שאר איברים וכו'. כתב מ"ב סי' ה' וכמדומה לי שלא נהגו הנשים ללבוש לבנים בשבת ויו"ט ואפשר משום שאין יודעים ליזהר ברחיצה (לחלק בין חמין שהוחמו מע"ש ויו"ע או הוחמו בשבת ויו"ט מחה"ש) ובמקום שאין מנהג יש להתיר רק שלא תרחץ בבגד שלא תבא לידי סחיטה עכ"ל מ"א סק"ג א"ר או' א' א"א או' ג' ר"ז או' א' ח"א כלל ע' או' א' ועיין לעיל סי' ש"א סעי' מ"ח. ואם מותר לטבול במים חמין בשבת ית' לקמן או' ל"ב:

י

י) שם אבל בחמי טבריה מותר וכו'. מה שרוחצין לרפואה באמבטאות ובמרחצאות שהם כחמי טבריא אסור לרחוץ בשבת. שו"ת מים רבים א"ח סי' כ"ה כ"ו ז"ך יעוש"ב. ברכ"י או' א' שע"ת. ועיין עוד לקמן סי' שכ"ח או' רמ"ז ורמ"ט:

יא

יא) שם. אבל בחמי טבריא מותר וכו'. כתב ב"י דהיינו אפי' לרחוץ בתוכו כסתם רחיצה דמיירי שנכנס לתוכו אלא שהמרדכי אוסר אף בצונן לרחוץ בתוכו ולא התיר אלא להשתטף (פי' לשפוך על איבריו) ופסק כאן דלא כמרדכי. תו"ש או' ג' וכ"פ הר"ז או' א' דאפי' לרחוץ בתוכו שרי:

יב

יב) שם. אבל בכלי לא וכו'. דכל שהוא בכלי לא מינכר בין חמי האור לחמי טבריא. ב"י. ואתי לאחלופי לרחוץ בחמי האור. לבוש:

יג

יג) [סעיף ב'] אבל אם המקום מקורה אסור וכו'. משום דנפיש הבלא דידה ואתי לידי זיעה וכבר גזרו ג"כ על הזיעה במרחץ (כדלקמן סעי' י"ב) בפ"ע אפי' בלא רחיצה מטעמא דאתי להחם בשבת. וגזרו על זיעת חמי טבריא משום זיעת שאר מרחצאות. וי"א ס"ל שגם בזיעה לא גזרו אלא בחמי האור אבל בחמי טבריא לא גזרו ואפי' המקום מקורה מותר לרחוץ ולהזיע בחמי טבריא דכולי האי לא גזרו דהו"ל כמו גזירה לגזירה. לבוש:

יד

יד) שם, וי"א דמותר להזיע בחמי טבריא. כפי הכלל המסור בידינו דהיכא דמרן ז"ל כותב בלשון י"א וי"א דדעתו ז"ל לפסוק כי"א בתרא א"כ בדין זה מרן דעתו להתיר (וכ"פ הר"ז או' ב') זיעא בחמי טבריא. אבל הרב מעיל צדקה בתשו' סי' נ"ב העלה להלכה דכל שכוונתו להזיע בין בחמי האור בין בחמי טבריא אסור וזיעה דאתיא ממילא אפי' מקורה שרי אם הוא בנוי באויר ע"ג הארץ אבל לרחוץ בחמי טבריא תוך המערות מתחת לקרקע ומכוסה יש להחמיר כדעת הגאונים הרי"ף והרמב"ם עכ"ד. מחב"ר או א' שע"ת. וכ"כ האחרונים:

טו

טו) [סעיף ג'] אמת המים וכו'. שם שוקת המים שמושכין ממנו בסלונות. הרמב"ם בפי' המשניות פ"ג דשבת. והרע"מ פ"א דמו"ק כתב דנקראת אמה לפי שהיא רוחב אמה ברום אמה יעו"ש. אבל במס' עירובין פ"ז א' משמע דגם פחות מזה השיעור או יותר ג"כ נקראת אמה יעו"ש. וע"כ נראה משום דלפעמים עושין את השוקת רוחב אמה או ברום אמה לכן כל שוקת נקראת אמה:

טז

טז) שם. אסור להמשיך לתוכה וכו'. דהוי כמטמין בדבר המוסיף הבל. ודווקא אם ממשיך הצונן דרך סילון המוקף מכל צד אבל אם המשיך מע"ש צוננים לתוך חמין שיתערבו יחד שרי ולרש"י ג"ז מיקרי הטמנה. ב"י. מ"א סק"ד תו"ש אז' ו' ועיין מ"א סי' רנ"ג ס"ק ל"ב שכתב דלא ק"ל כרש"י יעו"ש. וכ"פ הר"ז בסי' זה או' ג' ועיין סי' רנ"ג סעי' ד' וסי' שי"ת סעי' י"א:

יז

טוב) שם. אפי' המים שנכנסו לה מע"ש וכו'. ומיירי שסתם פי הסילון שהונח מבע"י ונתמלא בצוננים ונשאר מונח מוטמן עד יום השבת שאז פותחין פי מוצאו שישפכו מימיו להעוקא שבקרקע והם לא הוחמו בשבת אלא מבע"י רק שהיו מוטמנים בשבת אפ"ה אסורין ככל הטמנה במוסיף הבל שאסור אף דיעבד. בית מאיר. מ"ב או' י"ד:

יח

חי) שם. ברחיצה ובשתיה וכו'. דק"ל דהמטמין בדבר המוסיף הבל אפי' מבע"י אסור אפי' בדיעבד עו"ש או' ח' ועיין סי' רנ"ז סעי' א':

יט

יט) שם. ברחיצה ובשתיה וכו'. ואפי' לרחוץ בהם ידיו ורגליו אסור כמ"ש לעיל או' ח'.

כ

כ) שם ואסורין ברחיצה וכו'. היינו רחיצת כל גופו אבל רחיצת ידיו שרי כמ"ש סי' תקי"א סעי' ב':

כא

כא) [סעיף ד'] ונמצא כרוחץ כל גופו וכו'. ז"ל הרמב"ם פכ"ב דין ג' וכתב שם המ"מ שאין ההפשרה אסורה בעצמה אלא מפני רחיצת הגוף וכן העלה הרמב"ן ז"ל עכ"ל והביאו ב"י והעו"ש או' ט' וכתב ב"י ולפ"ז אעפ"י שיחמם ידיו בעוד המים עליהם אין בכך כלום עכ"ל ור"ל דדוקא כהפשרת מים שעל כל הגוף איכא למיגזר משום רחיצה אבל בהפשרת מים שעל ידיו ליכא למיגזר לדעת הרמב"ם ושרי. ולזה כתב בש"ע בסעי' שאח"ז י"א שצריך ליזהר וכו' משום שלדעת הרא"ש י"ל אף להפשיר מים שעל ידיו אסור וכמ"ש לקמן או' כ"ג.

כב

כב) שם. אבל מותר להשתטף בצונן וכו'. משום שאין המים שעליו מתחממין כל כך. טור:

כג

כג) [סעיף ה'] י"א שצריך ליזהר שלא לחמם ידיו וכו'. זהו סברת הרא"ש, וכתב עליו ב"י דאע"ג דלהפשיר מים לצורך שתייה מותר (כמ"ש סי' שי"ח סעי' י"ד) שאני הכא שדומה כרוחץ במים חמין ויבא להחם חמין לרחוץ גופו. א"נ דלא מיתסר אלא במתחמם כנגד האור במקום שהיס"ב וכן העמידוה בירוש' פ' כירה עכ"ל, ולכן כתב בש"ע סברה זו בשם י"א משום שלדעת הרא"ש י"ל דאפי' להפשיר מים שעל ידיו אסור וממשמעות דברי הרמב"ם משמע דשרי כמ"ש לעיל או' כ"א, וע"כ כתב זה בש"ע בלשון י"א מפנו שאפשר לומר דמיירי בלהפשיר דהיינו במקום שאין היס"ב ולהרמב"ם שרי ולהרא"ש אסור. וכ"כ המ"א סק"ו להוכיח לדעת הרא"ש דאפי' לחמם ידיו במקום שאין היס"ב אסור יעו"ש, וכתב הר"ז או' ד' דכן יש להחמיר. וכ"פ ח"א כלל ע' או' ג':

כד

כד) [סעיף ו'] ואפי' בחול וכו'. ובשבת אסור שמא ישפכו עליו ונמצא רוחץ בשבת. רש"י ור"ן. וצ"ל דמיירי בחמין שהותמו מעט בשבת (ר"ל רק להפשיר דאי היס"ב אסור משום בישול כמ"ש סי' שי"ח סעי' י"ד. וכ"כ המחה"ש) ולהכי אפי' אינו רוחץ כל גופו אסור כמ"ש סעי' ה'. והתו' פי' הטעם משום שחיקת סמנים. מ"א סק"ז, ונ"מ לטעם ראשון אם החמין בכלי סגור שרי ולטעם התו' אפי' בכלי סגור אסור. קרבן נתנאל פ' כירה סי' ט' או' ז' ולצורך גדול יש להקל אם הכלי סגור.

כד) שם הגה. אבל מותר להחם בגד וכו'. והטעם משום דבגד לא מחזי דלרפואה עביד וליכא משום גזירת שחיקת סמנים. עו"ש או' י"ב. וגם לטעם רש"י ור"ן לשמא ישפכו ליתא בבגד, וא"כ ה"ה דמותר להחם כלי ריקם כיון דליכא טעם לשמא ישפכו ולא לשחיקת סמנים. והא דמותר להחם בגד או כלי ריקם היינו אפי' במקום שהיס"ב כיון דלא שייך בהן בישול וכמ"ש לעיל ס' שי"ח סעי' ט"ו יעו"ש. ועיין עוד לקמן שי' שכ"ח סעי' מ'

כה

כה) [סעיף ז'] הרוחץ בנהר וכו'. הא דקאמר הרוחץ בנהר וכו' לאפוקי מקוה ומעין דברה"י אבל לא לאפוקי דלכתחלה לא וכ"מ בהדיא לקמן סי' שכ"ח סעי' מ"ד ובב"ח דאפי' דלכתחלה שרי יעו"ש. ומיהו בתשו' מהרי"ל סי' קל"ט כתב שנהגו שלא לרחוץ כלל בנהר בשבת אפי' בצונן והטעם דשייך למיגזר משום סחיטה ומשום נושא המים שעליו ד"א בכרמלית ומשום שיטה ע"פ המים יעו"ש ורי"ו בחי"ו כתב ע"ש רבינו מאיר דמותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו בנהר בשבת ובלבד שלא יוציאם עם המים שעליהם חוץ לנהר ד"א עכ"ל משמע דרחיצת כל גופו בנהר נמי לא שרי לפי המנהג והיינו משום סחיטת אלונטית ומשום שיטה ע"פ המים ולכן לא התיר אלא פניו ידיו ורגליו ואע"ג דאיכא למיגזר משום נושא המים ד"א חוץ לנהר אף ברוחץ פניו ידיו ורגליו לא נהגו בזה איסור. ב"ח, אמנם העו"ש או' ט"ז הביא תשו' מהרי"ל הנז' וכתב דעכשיו נתפשט המנהג להתיר בכל ענין עכ"ל ונראה דנהרא נהרא ופשטיה ומ"מ אפי' במקום שנהגו היתר צריך להזהירם משום סחיטת אלונטית ומשום סחיטת שער ומשום שיטה ומשום שלא ישא המים מעליו ד"א בכרמלית, ועיין לעיל סי' ש"א סעי' מ"ח ומ"ט ובדברינו לשם בס"ד.

כו

כו) שם. כשעולה מהנהר וכו'. ר"ל תיכף סמוך לנהר ינגב עצמו ולא ילך במים שעליו דילמא ישכח וילך בהם ד"א ואם רוצה לנגב עצמו במטפחת צריך לכורכה על גופו ולהניחה על שפת הנהר כדי לנגב עצמו בה תיכף עלייתו ולא ילך במים שעליו ד"א. ועיין מש"ז או' ב' שכתב דה"ה בנהר גופיה כשעולה ממקום עמוק שהיה כל גופו בתוך המים ואח"כ עולה למקום גבוה במים שחצי גופו נראה בחוץ למים צריך ליזהר שלא ילך כך ד"א משום דהנהר דין כרמלית יש לו יעו"ש וא"כ צריך ליזהר שלא להתרחק ד"א משפת הנהר כדי שלא ילך בחזרתו ד"א במים שעליו. ונראה שמפני זה צריך ליזהר שלא לרחוץ בנהר בשבת דבנקל יבא להכשל ח"ו באיזה דברים הנז'.

כז

כז) שם. ד"א בכרמלית, וכ"ש בר"ה, תו"ש או' יו"ד.

כח

כח) שם. לא הקפידו בו, והטעם כתב ב"י לפי שהם מועטים [ר"ל שאין בהם שיעור הוצאה וגם שלא כדרך הוצאה. ושיעור הוצאה עיין הרמב"ם פי"ח] לא גזרו עליהם. ואינו מספיק דעינינו רואות שיש יותר ריבוי מים מן המטר על לבושי אדם ממה שיש על גופו כשעולה מן הרחצה אלא נראה הטעם דבזה אי אפשר להמנע ממנו שהאדם הולך בר"ה ופתאום בא מטר עליו לא גזרו ביה רבנן. ט"ז סק"ב. ועיין לעיל סי' ש"א סעי' מ"ה ומ"ו.

כט

כט) [סעיף ח'] אדם מותר לטבול וכו'. מפני שנראה כמיקר. ואפי' אם טובל במים סרוחים לפעמים אדם מיקר עצמו במים סרוחים, ובימות הגשמים דליכא למימר דמיחזי כמיקר נראה כיורד לרחוץ עצמו מטיט וצואה שבגופו, ב"י מגמ' ביצה דף י"ח.

ל

ל) שם. אדם מותר לטבול וכו'. מסתימת לשון המחבר משמע דאין חילוק בין טובל במקוה העשויה בור מקורה כעין כלי ובין טובל בבריכה או בנהר בכל גוונא מותר לטבול בשבת ולאפוקי מדברי המרדכי פ' כירה יעו"ש. עו"ש או' ט"ז.

לא

לא) כתב מהרי"ל סי' ק"ן יפה נוהגות הנשים שאין טובלות שלא בזמנה בשבת (עיין יו"ד סי' קצ"ז סעי' ב' בהגה) דמה"ט מנהג פשוט שלא לרחוץ בצונן וטעמא דשייך למיגזר משום סחיטה ומשום שנושא מים שעליו ד"א בכרמלית ומשום שיטת גופו וקסמים (שלא להפצילן לכאן ולכאן לנקות המים ר"ז או' ו') עכ"ד. וכ"כ בת"ה סי' רנה אע"ג דאפי' המרדכי דמחמיר בצונן דוקא בכלי אבל בנהר או במקוה שרי מ"מ המנהג לאסור ולכן אפי' לטבול אסור דמיחזי כמתקן כדאי' בגמ' עכ"ל. וכ"כ ב"י ביו"ד סי' קצ"ט דאסור לטבול בשבת (מיהו הב"י שם לא פסק כן והתיר לנשים לטבול בליל שבת כיעו"ש רק המ"א מביא סברת המחמירין כדי לחוש לה במקום שאין צורך לטבילה היום) משום סחיטת שער עכ"ל. ומ"מ נראה דמותר לטבול לקריו כיון דמדרבנן הוא (לאו דוקא אלא ר"ל חומרא בעלמא מחה"ש) כמ"ש סי' שכ"ג ספי' ז' מ"א סק"ח. ומיהו מ"ש דמנהג פשוט שלא לרחוץ בצונן וכו' כבר כתבתי לעיל או' כ"ה דנהרא נהרא ופשטיה ורק דבמקום שנהגו היתר לרחוץ בצונן בשבת צריך ליזהר לבל יכשל בדברים האסורים יעו"ש. ולענין חשש סחיטת אלונטית ושער כבר כתבנו לעיל סי' ש"ך או' קי"א דיש לקנח במטפחת גדולה המיוחדת לכך שאינו מקפיד אם תשרה במים ואע"ג דעי"ז נסחט השער הוי סחיטה כלאחר יד ושרי יעו"ש. וכתב שם המ"א דמומר מותר לטבול בשבת כיון דאין טבילתו מדאורייתא יעו"ש. אמנם המו"ק והתו"ש או' י"ב חלקו עליו וכתבו דיש לאסור בטבילת מומר יעו"ש.

לב

לב) שם. אדם מותר לטבול וכו'. וכ"כ לקמן סי' תקי"א סעי' ג' לגבי יו"ט, וכתב הרב בית יהודה ח"ב סי' ל"ב והרב מזבח אדמה חי"ד סי' קצ"ז כי כן מנהג עיה"ק ירושת"ו שרוב הת"ח טובלין בשבת בבקר יעו"ש, וכ"כ לעיל סי' ר"ס או" ו' בשם האר"י ז"ל יעו"ש:

לג

לג) שם. אדם מותר לטבול וכו'. אסור לבעל קרי לטבול בשבת בחמין שהוחמו מע"ש. תשו' רב האי הביאה בכלבו דף קנ"ד. והרב מהר"י אִרְגָאז בשו"ת דברי יוסף סי' ס"ד הליץ על הנשים שטובלות בליל שבת בחמין שערער ע"ז הגאון מהר"ר צבי בתשו' סי' י"א ובסוף דבריו עמדו כנגדו דברי רב האי גאון הנ"ז יעוש"ב. והרב מהרי"ע בס' בני יהודה בשו"ת סי' ל"ב קיים המנהג והאריך לתת טעמים להתיר יעו"ש. ברכ"י או' ב' וכ"כ בס' קרבן נתנאל על הרא"ש פ' במה מדליקין סי' כ"ב שטבילת מי מקוה בחמין לא הוי בכלל גזירת מרחצאות יעו"ש ועיין פתה"ד או' ח' שכתב דגם הנוב"י במה"ת סי' כ"ד כ"ה כ"ו מסכים לדברי הרב קרבן נתנאל שלא לאסור הטבילה בחמין בשבת, הגם שבתחלה גמגם עליו. ואותם הטעמים של היתר שכתב הנוב"י שייכי גם לטובלים ביום ש"ק והשע"ת לא העתיק מתשו' סכ"ו כ"א צד החומרא יעו"ש. וכן בשו"ת דברי חיים הורה להתיר לטביל במים חמין בשבת. אבל להשים המים חמין במקוה בשבת חוכך להחמיר. אמנם בשו"ת חסד לאברהם סי' ל' כתב שהמים שהם ביורה מע"ש ונסתמו הנקבים באופן דלא שייך שמא יחתה אין מקום לאסור לשפוך למקוה לצורך טבילת אנשים בשבת כי מים חמין מועטין לתוך צוננין מרובין שרי ובפרט ע"י עכו"ם יעו"ש וכ"כ בשו"ת בר ליוואי סי' ו' ובשו"ת אבני צדק א"ח הי' ל"ז דמותר לשפוך מים חמין במקוה בשבת ע"י עכו"ם יעו"ש. והב"ד א"ח או' א' יעו"ש. ועיין לעיל סי' שי"ח סעי' י"א וי"ב ובדברינו לשם

לד

לד) ובענין כלי ברזל המונח בתוך המקוה שמסיקין בו האש ביום הששי לחמם המקוה צריך להיות גרוף או קטום מבע"י משום דאיכא למיחש לשמא יחתה וכמ"ש לעיל סי' רג"ג סעי' א' לענין שהייה ע"ג כירה ולקמן סעי' י"א גבי מרחץ יעו"ש.

לה

לה) [סעיף ט'] מותר לרחוץ פניו וכו'. והא דנקט פניו ידיו ורגליו נראה משום דהך דרוחץ מיירי ברוחץ בחמין שהוחמו מע"ש דאסור לרחוץ בשבת אלא פניו ידיו ורגליו וה"ה שאר מקצת כל גופו אבל למאי שכתבו התוס' שם בד"ה במאי אוקימתא משמע דאפשר לומר דשערות דפניו ידיו ורגליו אינם נושרות מהר ולא הוי פסיק רישיה ושרי אבל שערות ראשו הוי פסיק רישיה לפ"ז דוקא נקט פניו ידיו ורגליו. ב"ח. וכ"כ העו"ש או' י"ז דמשמע מדברי הש"ע דנקט ידיו ורגליו אבל ראשו אסור אפי' אין שם הרוב מדבר שמשיר השער יעו"ש וכ"כ התו"ש או' י"ג:

לו

לו) שם. ובלבד שלא יהיה הרוב וכו'. דכל היכא דליכא רובא ליכא למיחש שישיר שער לפי שאינו מתכוין אבל כי איכא רובא מדבר המשיר אסור לפי שודאי משיר השער ומודה ר"ש בפסיק רישיה. ב"י וב"ח.

לז

לז) שם. ובלבד שלא יהיה הרוב וכו', אבל במחצה על מחצה שרי. תו"ש או' י"ג

לח

לח) שם. מדבר המשיר, ודאי. מ"א סק"ט בשם הרמב"ם אבל התו"ש שם כתב דלאו דוקא הוא דאף אם אינו משיר ודאי ממש אלא דקרוב להשיר נמי מקרי פסיק רישיה. וכתב דאפשר דכ"ה דעת הש"ע שהשמיט תיבת ודאי ודלא כהמ"א שהוסיף תיבת ודאי על דברי הש"ע יעו"ש.

לט

טל) [סעיף יוד'] מותר לרחוץ ידיו במורסן. או באפר כירה מגובלין מוע"ש או יקחם בידו יבשים וישפוך המים על ידו דגיבול כלאחר יד שרי. ב"י בשם המרדכי. עו"ש או' ך' ומשמע דלהאוסרין בסי' שכ"ד סעי' ג' הכא נמי אסור ואפשר דהכא כ"ע מודו דשרי כיון שאינו נותן מים עליהם אלא שלוקח אותם בידים הרטובות וכ"מ במרדכי מ"א סק"י. והביאו א"ר או' ז' וכתב וזה נגד הלבוש שכתב וישפוך עליהם מים וכו' ואפשר כיון שאינו בכלי שהמים נשאר בו הוי כאינו נותן עליהם ומ"מ נראה לי דבל"ה כ"ע מודו בזה כמ"ש סי' שכ"א סעי' ט"ז עכ"ל, ומיהו עיין לעיל סי' שכ"ד או' ט' שכתבנו בשם האחרונים דמורסן שלנו דלעולם נשאר בו קמח שייך בו גיבול מה"ת ונתינת מים עליו אסור מדבריהם יעו"ש. וכן בנתינת מים על האפר האחרונים מחמירין כמ"ש לעיל סי' שכ"א או' צ"ב יעו"ש

מ

מ) שם. מותר לרחוץ ידיו במורסן. וכ"ש בחתיכת לימונ"ש או נארנגא"ס דשרי. ואם עדיין לא נסחטו אף בחול אסור משום הפסד אוכלין ליקוטי פר"ח.

מא

מא) שם. בהגה: ואסור לרחוץ ידיו במלח. וכ"כ בש"ע לעיל סי' ש"ך העי' י"ב ועיין בדברינו לשם בס"ד.

מב

מב) שם. בהגה. ואסור לרחוץ ידיו במלח וכו'. ולא אמרינן דהוי גיבול כלאחר יד כמ"ש במורסן דשאני התם דלא ניחא ליה בגיבולו אבל בזה ודאי ניחא ליה שיהיה נימוח ונבלע בבשרו. ט"ז סק"ג. תו"ש או' ט"ו. ועיין בהגר"א שנראה דעתו להתיר אבל דעת האחרונים לאסור כדברי הש"ע ומור"ם ז"ל כמ"ש לעיל סי' ש"ך סעי' י"ב ולקמן או' מ"ד יעו"ש.

מג

מג) שם. בהגה. וכ"ש בבורית וכו'. וכ"פ הר"ז או' יו"ד. ח"א כלל ע' או' ב קיצור ש"ע סי' פ"ו או' י' בן א"ח פ' יתרו או' ט"ו וכתב ודלא כהרב פחד יצחק או' ב' והגו"ר כלל ג' סי' י"ד שמתירין בזה יעו"ש. וכ"כ לעיל סי' ש"ך או' ע"ד יעו"ש ועיין בס' תפארת ישראל שכתב דבורית שהיא רכה לכו"ע אסור משום ממחק וכעין מה דאיתא לעיל סי' שי"ד סעי' ייא לענין שעוה יעו"ש. והרוצין לרחוץ במי בורית בשבת ממחק הבורית במים מע"ש עד ונעשה כולו מים ואז רוחצין באותו מים בשבת בן א"ח שם.

מד

מד) שם. בהגה. או נשאר חלב וכו'. וכ"ה בש"ע לקמן סי' שכ"ח העי' כ"ב יעו"ש.

מה

מה) שם. בהגה. או בשאר חלב וכו'. משמע דבחול מותר לרחוץ ידיו בחלב אבל יש אוסרין משום דסיכה כשתיה ומ"מ אינו אלא מדרבנן ולפיכך במקום צערא התירו אבל שלא במקום צערא אסור וכן בכל האיסורין. ביאורי הגר"א ומיהו בורית שעושין מחלב אינו נכנס בכלל זה דכיון שמערבין בו סיד ושאר דברים הפוגמין אותו הו"ל טעם פגום וטעם פגום אינו אוסר כמ"ש ביו"ד סי' ק"ד וא"כ כ"ש לענין רחיצה דשרי אפי' לכתחלה.

מו

מו) שם. בהגה. שנימוח על ידו והוי נולד. והש"ג כתב דיש להתיר בזה דדוקא שלג וברד שעומדים למשקין שייך למיגזר משום סחיטה אבל זה אין עומד למשקין כלל. והביאו מ"א ס"ק י"א. תו"ש או' ט"ו ר"ז או' יו"ד. וכתב שם הר"ז אבל יש להחמיר. וכ"פ ח"א כלל ע' או' ב' קיצור ש"ע סי' פ"ו או' ו' בן א"ח פ' יתרו או' י"ב.

מז

מז) [סעיף יא'] מרחץ שסתמו נקביו וכו' פירש"י שלא יצא החמימות. ל"א אותן הנקבים שהמרחץ מתחמם על ידיהם שהאור ניסקת מבחוץ מתחתיו ועיקר. וכ"כ הר"ן: מכאן צ"ע על בתי החורף (שיש שני חדרים זה ע"ג זה ויש נקבים בתקרה התחתונה כדי שאם יסיקו התנור למטה יתחמם חדר העליון ע"י אותם הנקבים) שמחממין אותן מתחתיהן ועל הנקבים יש קערות ברזל או סתימת אבן אם מותר לפותחן אכן ראיתי נוהגין בו היתר. אגודה סי' כ"ז. מ"א ס"ק י"ב ועיין לעיל סי' רמ"ו סעי' ה' ובדברינו לשם בס"ד:

מח

מח) שם. למו"ש רוחץ בה מיד. שהרי לא נתחמם בשבת. אבל בשבת לא שהרי גזרו על הרחיצה רש"י.

מט

מט) שם. רוחץ בה מיד. ואם ספק אם היה סתום נקביו מע"ש עיין לעיל סי' שכ"ה סעי' ז' ובדבריו לשם בס"ד.

נ

נ) שם. שמאליו הוחם בשבת וכו'. שנתנו בו העצים מבע"י. הר"ן.

נא

נא) שם. שמא יחתה בגחלים. וכיון שאסרו חז"ל לעשות כן לכך צריך להמתין במ"ש בכדי שיעשו כדי שלא יעשה כן בפעם אחרת שלא יסתום הנקבים ויבא לידי חיתוי. תו"ש או' י"א ועי"ש מה שהשיג על טעם הלבוש יעו"ש.

נב

בנ) [סעיף יב'] אסור ליכנס למרחץ וכו'. כדאיתא בגמ' (שבת מ' ע"א) בתחלה היו רוחצין בחמין שהוחמו מע"ש. התחילו הבלנין להחם בשבת ואומרים מע"ש הוחמו. אסרו את החמין והתירו את הזיעה. ועדיין היו רוחצין בחמין ואומרים מזיעין אנחנו, אסרו להם את הזיעה והתירו חמי טבריה. ועדיין היו רוחצין בחמי האור ואומרים בחמי טבריה רחצנו. אסרו להן חמי טבריה והתירו להן את הצונן. ראו שאין הדבר עומד להן התירו להן חמי טבריה וזיעה במקומה עומדת לאיסור:

נג

גנ) שם. אסור ליכנס למרחץ וכו'. ומשמע מדברי המחבר דאם נכנס למרחץ לאיזו צורך ואינו מתכוין להזיע מותר ליכנם שם אעפ"י שבודאי יזיע שם דכיון שאינו מתכוין להזיע לא גזרו חכמים על זה והוא דעת הרמב"ם ז"ל. עו"ש או' כ"ב:

נד

דנ) שם. הגה. וי"א דאפי' לעבור במרחץ וכו'. מדברי הרב משמע דאפי' אינו ברור שיבא לידי זיעה אסור אבל מדברי הטור ורש"י שבשמם כתב הרב דין זה לא משמע כן וכ"כ לדינא. עו"ש או' כ"ג:

נה

הנ) שם. בהגה. וי"א דאפי' לעבור במרחץ וכו'. אעפ"י שאינו מתכוין לכך. ר"ז או' י"ב. ולכן הטובלים בשבת אסורין לעמוד במרחץ במקום שיכולין להזיע. ח"א כלל ע' או' א' ונראה דיש ליזהר היכא דאפשר אבל היכא דלא אפשר יש לסמוך אסברא ראשונה דמתירין אם אין כוונתו להזיע כמ"ש לעיל או' ג"ן:

נו

ונ) [סעיף יג'] ויש בה מרחץ רוחצת בשבת וכו'. נראה דקמש"ל דאע"ג שרוחצת בשבת דהיינו שרוחצין בה גוים והוחמה בשבילן בשבת אפ"ה לענין מו"ש אם הרוחצין שם במו"ש רוב גוים אמרינן שהוחמה בסוף שבת בשבילן וא"צ להמתין במו"ש בכדי שיוחם ואם רוב הרוחצין שם במו"ש ישראל צריך שימתין למו"ש בכדי שיוחם:

נז

זנ) שם. או אפי' מחצה וכו'. ואפי' להמקילין בסי' שכ"ה סעי' ז' בענין ספק מלאכה הנעשית בשביל ישראל או בשביל עכו"ם הכא אסור דכיון שהם מחצה על מחצה העושה נתכוון לשניהם ט"ז סק"ד.

נח

חנ) שם. אסור למו"ש עד כי שיוחם. ואפי' אם יש לתלות שנתחמם משחשיכה ע"י אנשים הרבה וכגון שיש שם בעיר שלטון שיש לו הרבה עבדים שאפשר לתלות שחממו אותו לצרכו בבת אחת אפ"ה אין תולין ואסור לרחוץ בו במו"ש עד בכדי שיוחם. כ"כ ב"י לדעת הרמב"ם והרי"ף והביאו הט"ז שם. וכ"כ העו"ש או' כ"ד. אבל הרא"ש והטור מקילין בזה. וכ"מ דעת הער"ה או' ד' להקל אם יש שלטון בעיר ויש לחלות שנתחמם בשבילו ע"י אנשים הרבה במו"ש בזמן מועט, יעו"ש. אמנם דעת האחרונים להחמיר בסתם הש"ע:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---