כסף משנה/תפילין/ד

כסף משנה ‏ תפילין ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

היכן מניחין תפילין וכו'. בסוף פרק הקומץ (מנחות ל"ז) בין עיניך זה קדקד היכא אמרי דבי רבי ינאי מקום שמוחו של תינוק רופס. פי' מכה:

ומ"ש וצריך לכוין וכו' ויהי' הקשר בגובה העורף וכו'. שם (דף ל"ה) א"ר יעקב אמר רב יהודה קשר של תפילין צריך שיהא למעלה ועוד שם צריך שיהא הקשר כלפי פנים ופי' רש"י למעלה בגובה הראש ולא למטה בצואר. כלפי פנים ממול עורף ולא בצדי הראש, ומזה נלמוד שצריך לכוין אותה באמצע דכיון שהקשר הוא ממול עורף ממילא הקציצה היא בין העינים ובלאו הכי צריך לעשות כן כדי לקיים קרא דכתיב והיו לטוטפות בין עיניך:

ב

ומה ומה שכתב ושל יד קושר אותה על שמאלו. שם (דף ל"ו ל"ז) ידך זו שמאל ומייתי לה מדכתיב אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים ור' נתן יליף לה מקרא אחרינא:

ומה שכתב על הקיבורת. ג"ז שם (דף ל"ז) על ידך זו קיבורת וכתבו התוספות והרא"ש קיבורת לשון קיבוץ בשר כמו קיבורא דאהיני. וכתבו התוס' והרא"ש ז"ל דהיינו גובה הבשר שבזרוע שהוא בין הכתף והקובד"ו וכן דעת רבינו וכן הסכימו כל הפוסקים וכן המנהג פשוט:

ג

המניח תפלה של יד וכו'. משנה פרק הקורא את המגילה עומד (דף כ"ד:) העושה תפלתו עגולה סכנה ואין בה מצוה נתנה על מצחו או על פס ידו הרי זה דרך הצדוקים. ובגמרא לימא תנינא להא דתנו רבנן תפילין מרובעות הלכה למשה מסיני אמר רב פפא דעבידא כי אמגוזא. ואמתניתין פירש"י סכנה שלא תכנס בראשו. נתנה על מצחו של ראש ושל יד על פס ידו הרי זה דרך הצדוקים שמניחין מדרש חכמים והולכים אחר המשמע. ורבינו לא חשש לכתוב סכנה כיון דלענין דינא לא נפקא לן מידי דמאחר דאין מצוה כלל כי לא הוי בה סכנה לא ליעביד הכי:

איטר מניח וכו'. בסוף פרק הקומץ (מנחות דף ל"ז) תנו רבנן איטר מניח תפילין בימינו שהוא שמאלו והתניא מניח בשמאלו שהוא שמאל כל אדם אמר אביי כי תניא ההיא בשולט בשתי ידיו:

ד

תפלה של ראש וכו'. משנה פרק התכלת (מנחות דף ל"ח) ובגמרא (מ"ד) אמר רב חסדא לא שנו אלא שיש לו אבל אם אין לו מעכבת אמרו ליה אמרת אמר להו לא אלא מאן דלית ליה תרי מצות חד מצוה נמי לא ליעביד. ודבר פשוט הוא דנקטינן הכי דבין יש לו בין אין לו אינה מעכבת ואע"פ שבפירוש המשנה לרבינו כתוב דבאין לו מעכבת טעות סופר הוא ובנוסחא הערבית ליתא:

וכיצד מברכין וכו'. בס"פ הקומץ (מנחות ל"ו) אמר רבה בר חייא בר רב הונא אמר רב חסדא שח בין תפלה לתפלה חוזר ומברך שח אין לא שח לא והא א"ר חייא משמיה דרבי יוחנן על תפלה של יד להניח תפילין ועל של ראש על מצות תפילין אביי ורבא דאמרי תרוייהו לא שח מברך אחת שח מברך שתים ופירש"י לא שח מברך אחת על של יד שח מברך אחת על של יד וחוזר ומברך על של ראש על מצות והרי בירך שתים וכן דעת הרי"ף וזה דעת רבינו. ויש חולקים ומפרשים לא שח מברך אחת על של ראש על מצות תפילין שח מברך שתים על של ראש שצריך לחזור ולברך להניח ונהגו כדברי רבינו:

ה

וקושר של יד וכו'. שם תנא כשמניח מניח של יד ואחר כך מניח של ראש וכשהוא חולץ חולץ של ראש ואח"כ של יד בשלמא בהנחה של יד קודם דכתיב וקשרתם לאות על ידך והדר ולטוטפות בין עיניך אלא בחליצה מנ"ל אמר רבא בר המנונא אסברא לי והיו לטוטפות בין עיניך כל זמן שבין עיניך יהיו שתים:

ו

מי שבירך להניח וכו'. בסוטה פ' משוח מלחמה (סוטה מ"ד:) שח בין תפלה לתפלה עבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה ואע"ג דפליגי עליה היינו לענין החזרה אבל כ"ע מודה דעבירה היא בידו. וכתב הרא"ש דמפסיק לענות קדיש וקדושה.

ומ"ש רבינו צריך לברך וכו'. כבר נתבאר בסמוך:

ז

תפילין כל זמן שמניחן וכו'. ברייתא פרק לולב וערבה (סוכה דף מ"ו) תפילין כל זמן שמניחן מברך עליהם דברי רבי וחכ"א אינו מברך אלא שחרית בלבד ואסיקנא דהלכתא כרבי ואמרי' בגמרא רבנן דבי רב אשי כל אימת דממשמשי בהו מברכי וכתבוהו הרי"ף והרא"ש בהלכות תפילין. ורבינו שהשמיטו נראה שהטעם מפני שהוא ז"ל מפרש כפירוש ר"י שכתב הרא"ש דלא מברך אלא כשנשמטו ממקומם וממשמש בהם להחזירם למקומם וזה לא היה צריך לכתוב דכיון שנשמטו ממקומם כשמחזירם למקומם הנחה גמורה היא ובכלל כל זמן שמניחם מברך עליהם הוא. ואם נפשך לומר שהוא מפרש כפירוש רש"י והתוספות דכל אימת דממשמשי בהו אפילו לא נשמטו מברכי עלייהו צריך לומר שהוא ז"ל מפרש שהיו מברכים לשמור חוקיו כמו שכתבו התוספות ומאחר דקי"ל דבשעת סילוק תפילין אין מברכין לשמור חוקיו גם כשממשמש אין מברכין ומפני כך השמיטו:

וכל המצות כולן וכו'. פ"ק דפסחים (דף ז':) מימרא דשמואל והביאה הרי"ף בהלכות תפילין:

ומ"ש לפיכך צריך לברך על התפלה של יד אחר הנחה וכו'. בפרק הקומץ (מנחות ל"ה:) מאימתי מברך עליהם משעת הנחה עד שעת קשירה. ויש לדקדק בדברי רבינו היכי קאמר דמשום דכל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן לפיכך צריך לברך אחר הנחה דאדרבא אם יברך קודם הנחה הוי טפי מברך קודם לעשייתן. וי"ל דבעינן שיברך קודם עשייתן בסמוך וכדמשמע לישנא דעובר וקשירתן זו היא עשייתן ואם יברך קודם הנחתן לא הוי עובר לעשייתן. ועי"ל שמ"ש לפיכך צריך לברך אקודם קשירתן קאי ולא אאחר הנחה ולא אתא לאשמועינן אלא דלא נימא הנחתן זו היא עשייתן וצריך לברך קודם הנחה דליתא אלא קשירתן זו היא עשייתן ולפיכך יכול לברך קודם קשירתן אע"פ שהוא אחר הנחתן.

ומ"ש צריך לברך ה"ק קודם קשירתן הוא דצריך לברך כדי שלא יהא אחר עשייתן אבל אם רצה לברך קודם הנחתן הרשות בידו דהא דת"ר מאימתי מברך עליהם משעת הנחתן לאו למימרא דקודם לכן לא יברך אלא לומר שאף משעת הנחתן יברך דשפיר חשיב עובר לעשייתן, ואפשר שזה היה דעת רבינו ירוחם שכתב ומברך עליהם קודם הנחה דהיינו עובר לעשייתן, אבל מדברי הרא"ש והר"ן בפרק לולב הגזול נראה כמו שכתבתי בתחלה דאיהו מברך קודם הנחה:

ח

כשחולץ אדם תפיליו וכו'. פרק אמר להם הממונה (יומא ל"ג) אמר ר"ל אין מעבירין על המצות אמר רבה עבורי דרעא אטוטפתא אסור. ומפרש רבינו כמו שפי' התוספות בשם רבינו האי דאיירי בשעה שחולץ תפילין ומניחן בתיק שלא יעביר אותם של יד ויתנם בכיס תחלה ואח"כ של ראש למעלה דא"כ כשיבא להניחן יפגע בשל ראש תחלה ויצטרך להעביר על המצות כי יצטרך להניח של יד קודם של ראש הילכך צריך להניח בתיק של ראש תחלה ועליהם של יד:

ט

כלי שהכינו וכו' עד כמו שהיה. מימרא דרב חסדא פרק מי שמתו (ברכות כ"ג:) ופרק נגמר הדין (סנהדרין מ"ח):

ואסור לתלות וכו'. פרק מי שמתו (ברכות כ"ד) א"ר חנינא אני ראיתי את רבי שתלה תפיליו מיתיבי התולה תפילין יתלו לו חייו ל"ק הא ברצועה הא בקציצה ואי בעית אימא ל"ש רצועה ל"ש קציצה אסור וכי תלה רבי בכיסתא תלה. ופסקו הרי"ף והרא"ש ז"ל כלישנא בתרא ולחומרא וכן דעת רבינו:

י

זמן הנחת תפילין וכו'. בעירובין פרק בתרא (דף צ"ה צ"ו) ובסוף פרק הקומץ (מנחות ל"ז) עד מתי מניחן עד שתשקע החמה ר' יעקב אומר עד שתכלה רגל מן השוק וחכ"א עד זמן שינה ומודים חכמים שאם חלצן ליכנס לבית הכסא ושקעה חמה שוב אין מניחן. תניא ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה ימים ולא לילות מימים ולא כל ימים פרט לשבתות וימים טובים דברי ר"י הגלילי ר"ע אומר לא נאמר חוקה זאת אלא לענין פסח בלבד דקא סבר לילה זמן תפילין אבל שבתות וי"ט לאו זמן תפילין ונפקא ליה מוהיה לאות על ידך יצאו שבתות וי"ט שהן עצמן אות. וכיון דחזינא דתנאי דברייתא קמייתא כולהו ס"ל לילה לאו זמן תפילין הכי קי"ל דאין הלכה כר"ע מחביריו. מיהו פלוגתייהו בהנחה לכתחלה דלר' עקיבא מניחין לכתחלה ולהנך רבנן אין מניחין לכתחלה כדתניא בהדיא ומודים חכמים שאם חלצן וכו' כלומר אפי' לא חלצן אלא ליכנס לבית הכסא שהוא חולץ ע"מ לחזור ולהניחן כיון ששקעה חמה אח"כ שוב אין מניחן, וז"ש רבינו זמן הנחת תפילין כלומר זמן הנחתן בתחלה ביום ולא בלילה ודין אם הניחן ואחר כך שקעה חמה אם זקוק לחלצן אם לא יתבאר בסמוך ומייתי רבינו לשבתות וי"ט מוהיה לאות דהוא קרא דר"ע משום דאע"ג דפסקינן דלא כוותיה היינו דוקא במאי דאמר לילה זמן תפילין הוא משום דכל הנך רבנן פליגי עליה אבל בשבתות וי"ט כ"ע מודו ליה לענין דינא אלא דר"י הגלילי מייתי לה מחד קרא ור"ע מייתי לה מחד קרא והלכה כר"ע מחבירו. ונחלקו הפוסקים בחולו של מועד שיש מהם אומרים דבכלל י"ט הם ואין מניחין בהם תפילין וי"א שמניחין וכן נראה מדברי רבינו שכתב בפרק י' משביתת י"ט כותב אדם תפילין לעצמו. ומנהג העולם היה להניחן עד שבימי רבנן בתראי מצאו בספר הזוהר לשיר השירים שמי שמניח תפילין בחול המועד כמי שקוצץ בנטיעות ונמנעו מלהניחם עוד בחול המועד:

ומאימתי זמן הנחתן. כלומר שיכול

להניחן משיראה את חבירו וכו'. דגרסינן בפרק קמא דברכות (דף ט':) גבי הא דתנן מאימתי קורין את שמע בשחרית אחרים אומרים משיראה את חבירו ברחוק ד' אמות ויכירנו אמר אביי לתפילין כאחרים לק"ש כותיקין כלומר שאותו זמן שקבעו אחרים לק"ש הוא לתפילין שמאותו זמן ואילך הוא זמן הנחתן. ורש"י גורס לתפלה כאחרים ועכ"ז מפרש כן שכך כתב לתפלה להניח תפילין שמצות הנחתן קודם ק"ש עכ"ל. נראה שטעמו שאם תפלה זו פירושו כמשמעו קשה היה לו להקדים ולומר לק"ש כותיקין לתפלה כאחרים. ואהא דאמרינן משיראה את חבירו וכו' אמרו בירושלמי במה אנן קיימין אי ברגיל אפי' ברחוק טפי חכים ליה ואי בשאינו רגיל אפילו קרוב לגביה לא חכים ביה תפתר ברגיל ואינו רגיל כהדין אכסניא דאתי לקיצין:

יא

מי שהניח תפילין וכו'. בסוף פרק הקומץ (מנחות ל"ו:) אמר רבינא הוה יתיבנא קמיה דרב אשי וחשך ולא סליק תפילי אמרי ליה לשמרן קא בעי מר א"ל אין וחזיתיה לדעתיה דלא לשמרן קא הוה בעי אלא קסבר הלכה ואין מורים כן ומאחר שרבינו פוסק כמ"ד לילה לאו זמן תפילין הוא הוצרך לפרש דהיינו דוקא לענין שלא יניחם לכתחלה אבל אם כבר הם בראשו אינו חייב לחלצן כי היכי דלא תקשה הלכתא אעובדא דרב אשי.

ומ"ש אלא מלמדין את הכל שלא יניחו עליהן תפיליהן בלילה אין הכוונה שלא יניחום בקום עשה שזה מן הדין הוא שאסור ולא מטעם אין מורים כן לבד אלא הכוונה שלא יניחום עליהם בשב ואל תעשה:

וכל המניח תפילין וכו'. שם א"ר אלעזר המניח תפילין משתשקע החמה עובר בעשה קסבר השמר דעשה עשה השמר דלאו לאו ר' יוחנן אמר עובר בלאו השמר דעשה נמי לאו הוא ופסק כר' יוחנן:

יב

היה בא בדרך וכו'. ספ"ק דיו"ט (דף ט"ו) אמר אביי תפילין הואיל ואתו לידן נימא בהו מילתא היה בא בדרך ותפילין בראשו ושקעה עליו חמה מניח ידו עליהם עד שמגיע לביתו היה יושב בבית המדרש ותפילין בראשו וקדש עליו היום מניח ידו עליהם עד שמגיע לביתו. ופירש"י היה בא בדרך בע"ש מניח ידו עליהם שלא יראום וחכמים התירו לו להכניסם לעיר דרך מלבוש דהויא העברה כלאחר יד משום בזיון. ובית המדרש בשדה היה ואינו משתמר. וכפי גירסת ספרים שלנו בדברי רבינו שהיא ושקעה עליו חמה וקדש היום אם כן הוא מפרש כדברי רש"י. וא"ת אמאי שני אביי בלישניה ונקט גבי בא בדרך ושקעה וגבי יושב בבה"מ וקדש היום וראיתי כתוב בשם הרמב"ן בספר המלחמות דאורחא דמילתא נקט שהבא בדרך מסתכל בשקיעה והיושב בבית המדרש לשקיעה ולקידוש היום. אבל ק"ל על דברי רבינו שאם כן ה"ל לסמוך דינין אלו למה שאמר וכן שבתות וימ"ט אינן זמן תפילין. ואם הגירסא בדברי רבינו ושקעה עליו חמה לבד בלא וקדש היום וכן היא בהר"ר מנוח אפשר לומר דבבא קמא מיירי בחול ולפי שכתב דלילה לאו זמן תפילין הוא להניחן בשב ואל תעשה אלא שיחלצו אותם סמך ענין לו היה בא בדרך ושקעה שיכול להניחן עליו בלי שיחלצם ולא הצריכוהו לסלקן ולאוחזן בידו דאפשר שמפני הדרך אינו מזדמן לו לחלצן או מפני טרדתו יפלו ממנו וכיון שכתב היה בא בדרך ושקעה עליו חמה סמך לו היה יושב בבית המדרש וקדש עליו היום.

ומ"ש ואם יש בית סמוך לחומה וכו'. מפורש שם בברייתא:

ואם לא חלץ תפילין וכו'. שם (מנחות ל"ו.) א"ר אלעזר אם לשומרן מותר. ומשמע לרבינו דלא שרי כדי לשומרן אלא שלא לחלצם אבל להניחם לכתחלה לא וכדמשמע מעובדא דרב אשי. ויש לתמוה על רבינו שכתב לעיל בסמוך מי שהניח תפילין קודם שתשקע החמה וחשכה עליו אפילו הן עליו כל הלילה מותר היאך כתב כאן ואם לא חלץ תפיליו מששקעה עליו מפני שלא היה לו מקום לשמרן ונמצאו עליו כדי לשמרן מותר דמאי איריא לשמרן אפילו שלא לשמרן נמי. ואפשר דמשום דלעיל כתב דהא דשרי שלא לסלקן הוי הלכה ואין מורים כן כתב כאן דהיינו דוקא כשאינו מתכוין לשמרן אבל אם היה הוא מתכוין לשמרן מותר ומורים כן, וזהו שכתב גבי לשמרן מותר סתם ולא כתב שאין מורים כן וכן משמע פשטא דעובדא דרב אשי דאמר ליה רבינא לשמרן בעי מר וא"ל אין:

יג

כל הפטור וכו'. משנה פרק מי שמתו (ברכות י"ז:) נשים ועבדים וקטנים פטורים מק"ש ומן התפילין. ושנינו עוד שם מי שמתו מוטל לפניו פטור מק"ש ומן התפילין ותניא נמי התם (שם י"ח) המשמר את המת פטור מק"ש ומן התפלה ומן התפילין. וחתן כבר כתב רבינו בפרק ד' מהלכות קריאת שמע שהוא פטור מכל המצות:

קטן שיודע לשמור תפיליו וכו'. ברייתא סוף פרק לולב הגזול (סוכה מ"ב):

חולי מעים וכו'. פרק כל הבשר (חולין דף ק"י) אמר רב יהודה חולי מעים פטורים מן התפילין ומשם למד רבינו למי שאינו יכול לשמור נקביו אלא בצער:

וכל הטמאים וכו'. בפ' שני דסוכה (דף כ"ה) מתמהינן לימא קסבר ר' יוסי בעל קרי אסור להניח תפילין ואוקי אביי משום הכי הא דר' יוסי בגוונא אחרינא הרי בהדיא דטמאים חייבים בתפילין:

מצטער ומי שאין דעתו מיושבת וכו': כתב ה"ר מנוח אע"ג דבשאר מצות אמרינן מצטער איבעי ליה ליתובי דעתיה הכא שאני משום היסח הדעת. וכתב עוד מדאמרי' במדרש שהיה חושש בראשו לא היה מניח תפילין של ראש משמע דמצטער פטור מהתפילין עכ"ל. ואע"פ שיש להשיב על ראיה זו דשאני התם שהצער היה בא לו מצד הנחת התפילין אילו היה מניחן מ"מ קצת סמך הוא:

כהנים בשעת העבודה וכו'. פרק שני דזבחים (דף י"ט) ופירש"י דטעמא משום דהעוסק במצוה פטור מן המצוה:

יד

חייב אדם למשמש וכו'. בפרק הקומץ (מנחות ל"ו:) אמר רבה בר רב הונא חייב אדם למשמש בתפילין בכל שעה ושעה ק"ו מציץ ומה ציץ שאין כתוב בו אלא אזכרה אחת אמרה תורה על מצחו תמיד שלא יסיח דעתו ממנו תפילין שיש בהן כמה אזכרות לא כ"ש:

טו

תפילין צריכין גוף נקי. פ' במה טומנין (שבת מ"ט) א"ר ינאי תפילין צריכין גוף נקי מ"ט אביי אמר שלא יפיח בהם רבא אמר שלא יישן בהם כלומר דלאביי אע"פ שאין זהיר בשינה מניחן כיון דזהיר שלא יפיח דשינה גופה אינה אלא גזירה שמא יפיח. ויש לתמוה על רבינו למה כתב טעם אביי דהא קי"ל כרבא לגבי אביי ואפשר שטעמו משום דתניא דישן בהם כדבסמוך, ועוד משום דבפרק ר"א דמילה (שבת ק"ל) גנן א"ר ינאי תפילין צריכין גוף נקי מ"ט שלא יפיח בהן רבא אמר שלא יישן בהם. וכיון דסתם תלמודא נקט דשלא יפיח בהם הכי קי"ל ולא הוצרכו לשנותה בהדי יע"ל קג"ם משום דלא אפסיקא הלכתא בהדיא כאביי. ועוד דכיון דתניא כוותיה לא הוה דומיא דהנך:

לפיכך אסור לישן בהם וכו'. בפ"ב דסוכה (דף מ"ב) תניא אין ישנים שינת עראי חוץ לסוכה מ"ט אמר רב אשי גזירה שמא ירדם אלא הא דתניא ישן אדם שינת עראי בתפילין אבל לא שינת קבע ליחוש שמא ירדם אלא אמר רבה בב"ח א"ר יוחנן במניח ראשו בין ברכיו עסקינן רבא אמר אין קבע לשינה ופירש"י ואין בה חילוק בין קבע לעראי לענין סוכה שאין אדם קובע עצמו לשינה שפעמים שאינו אלא מנמנם מעט ודיו בכך הילכך זו היא שינתו וגבי תפילין דטעמא משום שלא יפיח בהם ולא משום איסור שינה בהאי פורתא לא אתי לידי הפחה. ובתר הכי אמרינן תני חדא ישן אדם בתפילין שינת עראי אבל לא שינת קבע ותניא אידך בין קבע בין עראי ותניא אידך לא קבע ולא עראי ל"ק הא דנקט להו בידיה הא דמנחי ברישיה הא דפריס סודרא עלייהו ומפרש רבינו כי מנחי ברישיה לא קבע ולא עראי משום דחיישינן דילמא לא מדכר דתפילין עליה ואתי להפיח כי פריס סודרא עלייהו ודאי מדכר דתפילין עליה ולא אתי להפיח כי נקיט להו בידיה אפילו קבע נמי שרי כיון שאינם בראשו אפילו יפיח לית לן בה ולשמא יפלו מידו לא חיישינן שהרי כרוכין הם בידו ולא דמי להא דתניא לא יאחוז אדם תפילין בידו ויתפלל ולא יישן בהם שינת קבע ולא שינת עראי דההיא אחיזה בעלמא בלא כריכה:

ובהגהות מיימוניות כתוב בשם הרמ"ך שלדעת רבינו הא דת"ר לא יאחוז אדם תפילין בידו וכו' ולא יישן בהם לא שינת קבע ולא שינת עראי צריך לדחוק ולפרש דלא יישן לא קאי אלא יאחוז דרישא אלא מילתא באפי נפשה היא. ואין צורך לידחק בכך אלא ההיא ברייתא כשאינם כרוכים בידו היא אבל אם כרוכין בידו שרי וכדפרישית:

והראב"ד השיג אינו כן אלא כל זמן שהם בידו לא יישן בהם כלל שמא יפלו מידו והכי איתא בגמרא בפירוש עכ"ל. ואני אומר דלשמא יפלו ליכא למיחש דמ"ה דייק רבינו שכתב היו תפיליו כרוכים בידו לומר דדוקא בכרוכין בידו הוא דשרי משום דליכא למיחש שמא יפלו כיון שהם כרוכין אבל אם לא היו כרוכים אלא שהיה תופס אותם בידו בלא כריכה דאיכא למיחש שמא יפלו מידו פשיטא דאסור. ומ"ש הראב"ד והכי איתא בגמרא בפירוש כבר ישבתי הגמרא לדעת רבינו:

ומ"ש רבינו ולא היתה עמו אשה. הוא מדתני' התם הנכנס לישן ביום רצה חולץ רצה מניח בלילה חולץ ואינו מניח דברי ר' נתן ור' יוסי אומר הילדים לעולם חולצים ואינן מניחין מפני שרגילין בטומאה ואוקמה אביי בילדים ונשותיהן עמהן שמא יבאו לידי הרגל עבירה כלומר שמא יבאו לשמש. ופסק רבינו כרבי יוסי דנמוקו עמו ולכן לא חילק בדין השינה בין יום ללילה. וס"ל לרבינו דילדים לאו דוקא דכל היכא דאשתו עמו אסור אלא דאורחא דמילתא נקט דסתם בחורים נשותיהם עמהם. ודע דגבי הנך תלת מתנייתא שכתבתי אמרינן וכמה עראי תני רמי בר יחזקאל כדי הילוך מאה אמה ותניא כוותיה ואפ"ה לא הזכירו רבינו דס"ל ז"ל דלא פליג אר' יוחנן אלא ה"ק עד כמה שיעור אדם ישן במניח ראשו בין ברכיו עד מאה אמה שכך שיערו חכמים שמניח ראשו בין ברכיו אינו יכול לישן יותר דמיד הוא ניעור ורבא נמי דאמר אין קבע לשינה לא לאפלוגי אדר' יוחנן אתי אלא לפרושי טעמא דאין ישנין חוץ לסוכה אפילו שינת עראי וכדפרישית אבל אה"נ דמודה לר"י דבתפילין צריך להניח ראשו בין ברכיו ואפילו אי נימא דרמי בר יחזקאל פליג אדרבי יוחנן מ"מ כיון דמשמע דרבא ס"ל כרבי יוחנן הוו להו תרי לגבי חד ועוד דר' יוחנן ורמי בר יחזקאל כר"י נקטינן דלא עדיף רמי מרב ושמואל רבותיו דהלכתא כר"י לגבייהו, ועוד דרבא בתראה הוא והא אוקמה דכר' יוחנן ס"ל והגהות מיימוניות כתבו שינת עראי בפרק הישן פירוש כמה שינת עראי כדי שיהלך אדם מאה אמה, ואין לומר כן לדעת רבינו דא"כ לא הוה שתיק מיניה אלא כמו שכתבתי עיקר:

טז

ואינו אוכל בהם וכו'. בפרק מי שמתו (ברכות כ"ג) א"ר יצחק הנכנס לסעודת קבע חולץ תפיליו ונכנס ופליגא דרבי חייא בר אבא דא"ר חייא בר אבא מניחן על שולחנו וכן הדור לו ועד אימת א"ר נחמן בר יצחק עד שעת ברכה ופסק רבינו כר' חייא בר אבא:

יז

היה לבוש תפילין וכו'. ברייתא פרק מי שמתו (ברכות דף כ"ג) ודע דגרסינן בגמרא הנכנס לבה"כ חולץ תפיליו ברחוק ד' אמות ונכנס אמר רב ששת לא שנו אלא בה"כ קבוע אבל ב"ה עראי חולץ ונפנה לאלתר וכשהוא מניחן מרחיק ד"א מפני שעשאו בה"כ קבוע והשמיטה רבינו וגם הרי"ף והרא"ש השמיטוה וצריך טעם למה:

וכיצד יעשה וכו'. שם א"ר מייאשא בר בריה דריב"ל הלכה גוללן כמין ס"ת ואוחזן בימינו כנגד לבו אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן ובלבד שלא תהא רצועה יוצאה מתחת ידו טפח:

ומ"ש כשיצא וכו'. מפורש בברייתא שם ובדברי האמוראים:

יח

במה דברים אמורים בבה"כ וכו'. ברייתא (שם כ"ג:) דברים שהתרתי לך כאן אסרתי לך כאן כלומר דברים שהתרתי לך בבה"כ קבוע אסרתי לך בבית הכסא עראי ואסיקנא דה"ק בית הכסא קבוע דליכא ניצוצות שרי בית הכסא עראי דאיכא ניצוצות אסור. ופירש רש"י דכיון דאיכא ניצוצות וצריך לשפשפן בידו שלא יראה ככרות שפכה א"א לאחוז תפילין בידו:

כתב הראב"ד נראה בגמרא כו' והכי כתב רב אחא עכ"ל. כלומר ולאפוקי מרבינו דלא מפליג בין בה"כ קבוע לבה"כ עראי אלא כשהן בידו אבל כשהן בראשו בין בזה ובין בזה אסור דמדמיבעי' להו מהו שיכנס אדם לבה"כ קבוע להשתין מים וכמו שאכתוב בסמוך משמע אבל בבה"כ עראי פשיטא דשרי. ועוד דבגמרא יהבי טעמא בה"כ קבוע דליכא ניצוצות שרי משמע דלא אסרינן בעראי אלא כשהם בידו אבל כשהם בראשו שרי אפילו בעראי דאע"ג דאית ביה ניצוצות וישפשפם בידו לא איכפת לן דלא חיישינן שמא יגע בהם ורבינו סבור בהפך שלא חלקו בגמרא בין בה"כ קבוע לבה"כ עראי אלא כשהן בידו אבל כשהן בראשו בין בה"כ קבוע בין בה"כ עראי אסור. ותו דאיתא התם בגמרא (שם עמוד א') איבעיא להו מהו שיכנס אדם בתפילין לבה"כ קבוע להשתין מים רבינא שרי רב אדא בר מתנא אסר אתו שיילוה לרבא אסר דחיישינן שמא יפיח בהם ואע"ג דבעיא לא הוה אלא בבה"כ קבוע איכא למימר דללישנא בתרא דיהיב טעמא לאיסור משום שמא יפיח בהם אפילו בבית הכסא עראי איכא למיחש להכי:

ואין מי רגלים כלים וכו'. פרק כיצד מברכין (ברכות דף מ') אמר רבה בר שמואל משום רבי חייא אין מי רגלים כלים אלא בישיבה אמר רב כהנא ובעפר תיחוח אפילו בעמידה ואי ליכא עפר תיחוח יעמוד במקום גבוה וישתין למקום מדרון:

יט

היה לבוש בתפילין כו'. פרק מי שמתו א"ר יעקב בר אחא א"ר זירא לא שנו כלומר דאוחזן בידו ונכנס אלא שיש שהות ביום כדי ללובשן אבל אין שהות ביום כדי ללובשן עושה להם כיס טפח ומניחן אמר רבה בב"ח א"ר יוחנן ביום גוללן כמין ס"ת ומניחן בידו כנגד לבו ובלילה עושה להם כיס טפח ומניחן אמר אביי לא שנו אלא שהניחן בכלי שהוא כליין אבל הניחן בכלי שאינו כליין אפילו פחות מטפח:

ומ"ש ואפילו להשתין מים בבה"כ קבוע. כלומר דאע"ג דשרינן ליכנס לבה"כ קבוע להשתין כשהן בידו דוקא כשיש שהות ביום.

ועל מ"ש רבינו אם הוצרך בלילה: כתב הראב"ד לא ידעתי למה בלילה ואולי לשמירת עצמו כדא"ר יוחנן (שם כ"ג) ביום שראוי ללובשן הואיל ושרו רבנן לינטרן וחיי ראשי אין זה נכון שר' יוחנן ביום אמר שראוי ללובשן אבל בלילה יכניס אותם לשמירה כבת רב חסדא דמנחא ידה ארישא דרבא כי היכי דלא בעית עכ"ל. ביאור דבריו שהוא תמה למה בלילה יכניסם עמו לבה"כ כיון שאינו עתיד להניחם כשיצא מבה"כ שאם תאמר לשמירת עצמו כההיא דרבי יוחנן לא דמי דהתם שאני שראוי ללובשן וצריך שיהיו מזומנים לו מיד כשיצא ואגב זה לינטרוהו אבל בלילה שאינו ראוי ללובשן נמצא שאינו מכניסן אלא לשמרו בלבד ואין זה נכון שישתמש מהתפילין כמו שהיה משתמש רבא מבת רב חסדא בלי שום תכלית אחר. וא"ת למה משיג על רבינו הא רבינו לא מפי עצמו אמרה דגמרא ערוכה היא כמו שכתבתי בסמוך. י"ל משום דאיכא לפרושי דלא לענין נכנס לבה"כ איתמרא אלא לענין אחר וכדפירש רש"י בלילה כשהוא חולצן בביתו ע"מ להצניען עד הבקר עושה להם כיס טפח דחללו טפח דחשיב הכלי אהל להפסיק בינם לקרקע עכ"ל. ורבינו שפירשה לענין נכנס לבה"כ קשיא עליה. וי"ל דרבינו משמע ליה לפרשה לענין נכנס לבה"כ דומיא דרישא דקאמר ביום גוללן כמין ס"ת דההיא לכ"ע לענין נכנס לבה"כ. ולא משום שמירה כדקא ס"ד דהראב"ד אלא כגון שאין לו מקום להצניען שם כגון שהוא בדרך ואפילו את"ל שנכנס עמהם לשמירת עצמו שמאחר שכשהם באותו כלי מותר ליכנס בהם לבה"כ אף ע"פ שאין זמן הנחת תפילין בלילה כי מתכוין שישמרוהו מאי הוי:

כ

שכח ונכנס לבה"כ וכו'. שם (ברכות דף כ"ה) מימרא דרב הונא:

כא

שכח ושמש מטתו וכו'. ברייתא פרק הישן (סוכה דף כ"ו) כלשון רבינו. וכתב רש"י ז"ל שהידים עסקניות ושמא נגעו במקום הטנופת:

כב

הנכנס לבית המרחץ וכו'. ברייתא קרובה ללשון רבינו פ"ק דשבת (י'). וענין המקומות הללו שמרחצאות שלהם היו שלשה חדרים פנימי להזיע ולהשתטף אמצעי שיוצא לתוכו מן המרחץ ולובש חלוקו ויוצא לחיצון וגומר לבישתו ונח שם מיגיעת המרחץ:

כג

ולא יהלך אדם וכו'. ברייתא ריש פ' מי שמתו (ברכות י"ח) לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו ואמרינן התם דתוך ד' אמות אסור חוץ לד' אמות שרי:

ולא ילבש אדם תפילין עד שיכסה וכו': הנושא משאוי וכו'. מציעא פרק המקבל (בבא מציעא דף ק"ה:) תניא הנושא משאוי על ראשו ותפילין בראשו אם תפיליו רוצצות אסור ואם לאו מותר באי זה משאוי אמרו במשאוי של ד' קבין ובתר הכי תניא משום ר' שילא אמרו אפילו מטפחת שלהם כלומר אפילו מטפחת שמניחין בה תפילין שהיא קלה אסור להניח על הראש שיש בה תפילין וכמה אמר אביי רבעא דרבעא דפומבדיתא ופסק רבינו כר' שילא דמפרש אביי למילתיה. וסובר רבינו דהא דאסור אפילו מטפחת היינו מידי דהוי דרך משאוי ואינו דרך מלבוש אבל דבר שדרכו ללבוש בראשו כל היום כגון מצנפת וכובע וכיוצא בו מותר. והא דאמרינן בירושלמי דרבי יוחנן לא הוה מניח תפילין אלא מפסחא לפסחא והוה הדיק רישיה מפסחא עד עצרתא היינו לומר שאף על פי שהיה מכסה ראשו על התפילין עכ"ז היה מזיק לו הקור לפי שגובה התפילין מפסיק בין הכובע והראש והרוח נכנס בינתים ומזיק לו:

כד

בית שיש בו תפילין וכו'. ברייתא סוף פרק מי שמתו (ברכות כ"ה:) בית שיש בו ספר תורה או תפילין אסור לשמש בו את המטה עד שיוציאם או שיניחם כלי בתוך כלי אמר אביי לא שנו אלא בכלי שאינו כליין אבל בכלי שהוא כליין אפילו עשרה מאני כחד מאנא דמו. ופירש רש"י אפילו עשרה מאני וכולן כליין כחד דמו:

ואם הניחן כלי בתוך כלי וכו'. שם (דף כ"ג) בעא מיניה רב יוסף בריה דרב נחוניא מרב יהודה מהו שיניח אדם תפילין תחת מראשותיו א"ל הכי אמר שמואל מותר ואפילו אשתו עמו ואותביה התם לשמואל ואסיקנא בתיובתא ובתר הכי אמר רבא אף על גב דאיתותב שמואל הלכה כוותיה מאי טעמא כל לנטורינהו טפי עדיף והיכא מנח להו א"ר ירמיה בין כר לכסת שלא כנגד ראשו ואמרינן נמי התם אמר רב המנונא בריה דרב יוסף זימנא חדא הוי קאימנא קמיה דרבא ואמר לי זיל אייתי לי תפילין ואשכחתינהו בין כר לכסת שלא כנגד ראשו והוה ידענא דיום טבילה הוה כלומר שטבלה אשתו דה"ל ליל תשמיש ולאגמורן הלכה למעשה הוא דבעי. וסובר רבינו דהא דשרינן באשתו עמו דוקא כשהניחן כלי בתוך כלי ודבר פשוט הוא דאטו הנחה בין כר לכסת נימא דעדיף מהנחת כלי בתוך כלי:

וכתב ה"ר יונה דכנגד ראשו אסור בכל ענין אפילו כלי בתוך כלי ואפילו אין אשתו עמו ושלא כנגד ראשו אם אשתו עמו צריך כלי בתוך כלי ואם אין אשתו עמו אפילו בכלי אחד סגי. אבל הרמב"ם לא חילק בין אשתו עמו לאין אשתו עמו ובכל ענין אמר שצריך כלי בתוך כלי לחומרא עכ"ל. ול"נ דאפשר דמשום דבאשתו עמו עסיק רבינו משום הכי נקט אם הניחן כלי בתוך כלי אבל אה"נ דלרבינו נמי כשאין אשתו עמו לא בעינן כלי בתוך כלי. וכתב ה"ר יונה דכלי בתוך כלי היינו כלי אחד והכר כלי שני. ומדברי רבינו נראה שהכר אינו חשוב כלי שהרי כתב ואם הניחן כלי בתוך כלי מותר להניחם תחת מראשותיו בין כר לכסת הרי שהצריך כלי בתוך כלי קודם שיניחם בין כר לכסת:

כה

קדושת תפילין וכו': אמרו עליו על רב וכו'. [מגילה דף כ"ח. איתא רבי זירא]:

כו

אמרו חכמים כל הקורא קריאת שמע וכו'. מימרא דעולא בפ"ב דברכות (דף י"ד:):

וכל שאינו מניח וכו' עד סוף הפרק. בפרק התכלת (מנחות דף מד) ופירש"י בשמונה עשה ארבע פרשיות יש בהם ואכל חדא קיימי תרי עשה וקשרתם לאות והיו לטוטפות:

ה' עליהם. אותם שנושאים עליהם שם ה' בתפילין יחיו:

מהדורה זמנית - הבהרה אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · מעבר לתחילת הדף