אור שמח/תפילין/ד

אור שמח ‏ תפילין ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ט

כלי שהכינו להניח בו תפילין והניחם בו נתקדש ואסור להשתמש בו בדברי חול.

הנה בירושלמי פרק בני העיר הלכה א' עד כדון כשבניי לשם בית הכנסת בניה לשם חצר והקדישה מהו, נישמעינה מן הדא קונם כו' אימת קדשה מיד או בשעת התשמיש נישמעיניה מן הדא העושה תיבה לשם ספר ומטפחת לשם ספר עד שלא נשתמש בהן הספר מותר להשתמש בהן הדיוט, ומה אם אלו שנעשו לשם ספר אינן קדושות אלא בשעת התשמיש זו שבניי' לשם חצר לא כ"ש כו' ובירושלמי דיומא פ"ג מייתי פלוגתא דתני העושה כלי להדיוט עד שלא נשתמש בו הדיוט מותר להשתמש בו גבוה כו' והא תני העושה כלי להדיוט אל ישתמש בו גבוה כו' ומביא מזה דפליגי בעושה כלי לגבוה אם משתמש בו הדיוט יעוי"ש.

הנה תלי הירושלמי הך דנשתמש בו הדיוט לנשתמש בו גבוה ומייתי פלוגתא בהא והכא לא מייתי פלוגתא דא משמע דהכא כו"ע מודו. והנראה דדוקא בית הכנסת דיכולים למכור אותה ושתצא לחולין והלוקח ישתמש בה חוץ מארבעה דברים, וכן מטפחת לשם ספר ותיבה לספר דהוי תשמישי קדושה וגם אותן יכולים למכור שיצאו לחולין אם קונה בדמיהן ס"ת או חומש כמפורש בדברי רבינו לקמן פרק יו"ד הלכה ד' בזה פסיקא להירושלמי דכל שלא נשתמש בהן מותר להשתמש בהן הדיוט, אבל ביומא באבני קדש ובעושה כלי לגבוה והוא כלי שרת, או בגדי כהונה או עור שעבדו לשם מזוזה דמזוזה נשארת בקדושתה וכלי שרת אינן נפדין בין טהורים בין טמאים כדתנן ריש המנחות והנסכים יעו"ש בגמרא, ובגדי כהונה הא מפורש בתוספות פרק ב' דקדושין גבי הא דאמר משנתינו בכתנות כהונה שלא בלו, דאין להם פדיון כמו כלי שרת, ועיין משנה למלך הלכות כלי המקדש פרק חית הלכה ה' וכן אבני המזבח כתב הרמב"ן במלחמות לע"ז גבי הא דאמר פרק ר' ישמעאל בשמעתתא דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו דאין להם פדיון כמו כלי שרת יעו"ש וכן פסק בהלכות בית הבחירה פרק א' דאין להם פדיון יעו"ש. לכן איכא מאן דסבר דבהכנה לחוד גם כן מתסרא, ולפ"ז נראה הא דאמר דבהכינו לשם הדיוט אם מותר להשתמש בו לגבוה, ובנשתמש בו לצורך להדיוט אסור לכו"ע להשתמש בו לשם גבוה, זה דוקא היכי דאח"כ צריך לעשות ממנו דבר מה דהוי קדושת הגוף ולא סליק מיניה ע"י פדיון, אבל בעושה דבר שאח"כ גם כן נפיק ע"י מכירה וכי"ב וע"י שבעה טובי העיר גם להדמים יש להם פדיון לשיטת רש"י ותוספות [ולרבינו במותריהן כמוש"פ פרק י"א מהלכות תפלה הלכה י"ח ע"ש בכסף משנה] ודאי דאין קפידא אם נשתמש בו הדיוט, ולכן שפיר תניא בתוספתא דכלים ומייתי לה בסוף נגמר הדין כפה שהוא טמא מדרס ונתנתו לספר טהור כו' הרי דמותר לעשות מן כפה וז"ב.

ונראה עכשיו סוגיא דבבלי דאביי אמר הזמנה מילתא הוי ומייתי מהא דאמר אביי דבגד שארגו למת אסור, לסודרא דאזמניה למיצר ביה תפילין דאסור למיצר ביה פשיטי עיי"ש, הרי דלא מפליג לאביי כמו שחלקנו להירושלמי, דאי הוי מפליג הוי אמר דדוקא בגד למת שאם נקבר בו המת אין לו פדיון והוי כמו קדוה"ג איסור הנאה דידיה כדאמר משום זה בפרק אלמנה לכה"ג דאיצטלא דפרסוה אמיתנא קניא מיתנא ומפקיע מידי שעבודא דאשה, דהוי כמו קדוה"ג יעו"ש. אבל כאן דיכולים למוכרו לצורך הקדש לקנות בו ספר בזה הזמנה לאו מילתא הוי, אולם בבבלי לא נזכר הך דנשתמש בו הדיוט אסור להשתמש בו לגבוה, רק בפרק פרת חטאת דף קט"ז ובפרק הקומץ רבה דף כ"ב דקאמר דבעינן חדתי בעצים על המזבח, ותמן עצים גופא הוי קרבן, לכן סבר ראב"ש דבעינן חדתי הא עתיקי לא ונשרפין הן ע"ג המזבח, ואין למילף מינה למכשירי קרבן, אולם בירושלמי דשקלים ריש פרק ד', אמר דמשו"ה מתנדבין עצים למזבח אף לרבנן דאמרי אין קרבן צבור מתנדב משל יחיד, משום דהוי מכשירי קרבן, וכן אמר דמשום זה מתנדבין כתונת לכהן דהוי מכשירי קרבן, אלמא דעצים דומין לבגדי כהונה, ואינן קרבן, ואף לרבי אין זה רק באומר הרי עצים אלו למזבח, הא בקונים ממעות עצים אין זה קרבן לכו"ע, כמו שהוכיחו בתוספות פרק הקומץ רבה דף כ: ד"ה מלמד שמתנדבין מתוספתא דשקלים עיי"ש. אמנם חזינן דעצים ולבונה איתרבו לטומאה דחיבת הקודש מכשרתן, ולא שמענו שכלי שרת יתטמאו מן אוכלין [לבד מה שרצו איזה אחרונים לחדש ואינו] ועל כרחין דעצים משום דהוי אוכלו מזבח מקבלי טומאה וחיבת הקודש משוה אותן כאוכלי אדם מה שאין כן בכלי שרת שאינן אוכלי מזבח ג"כ, ועיין בתוספות פרק המנחות והנסכים דף קא: סד"ה פיגל במנחה כו' דהא דעצים ולבונה מקבלין טומאה הוא משום דהוי אוכלי מזבח יעו"ש, ואם כן אפשר דלא ילפינן מאוכלי מזבח, דבעינן חדתי, ובבמה פליגי אביי ורבא בזבחים בפרק בתרא ודו"ק בכ"ז. [אולם בפרק שני דסנהדרין אמר בירושלמי דכלי שנשתמש בו הדיוט אסור להשתמש בו למלך אך מימרא דהתם צ"ב ואכמ"ל].

אך דא נראה ברור דלמאן דאמר הזמנה לאו מילתא הוי' וכתבו הקדמונים ובראשם רבינו מאיר הלוי באגרות הרמ"ה הנדפס מחדש יעו"ש בשו"ת להר"ש משאנץ דהיכי דהוי גוף הקדושה מודה רבא דהזמנה מילתא הוי דע"ז יליף מעגלה ערופה, ולא ממשמשין דע"ז. נראה דוקא היכי דאין פדיון להקדושה והוי קדוה"ג, אבל בביהכ"נ וכיו"ב אע"ג דביהכ"נ הוי גופא קדושה כיון דיכולים להפקיע קדושתה ע"י מכירה מודה דלא עדיפא מתשמישי קדושה.

ובזה א"ש הא דאמר בתלמודין במגילה ריש פרק בני העיר גבי ליבני דבית הכנסת ואפילו למ"ד הזמנה מילתא מוכח דלרבא הזמנה לאו מילתא הוי דבית הכנסת דיכולים להפקיע קדושתה לא עדיפא ממשמשים ודו"ק. אולם המשנה למלך הביא תוספתא דעגלה ערופה נפדית תמימה לעולם (בהלכות רוצח) והוא בתוספתא דפרה, אולם כבר הארכתי הרבה מהא דאר"ש דפרה מטמאה טו"א, ועגלה ערופה חשיב דאינו מקבל טומאה ע"כ משום דלאחר שנערפה אינה נפדית יעו"ש, ועוד הארכתי דזה רק משום לב ב"ד מתנה ולכך ר"ש חשיב לשחיטת עגלה ערופה דהיא שחיטה שאינה ראויה ואכמ"ל ובמקומו יבואר. ושוב דברינו נכונים וברורים דקדושת עגלה ערופה אינה רק קדושת הגוף וכפרה כתיב בה כקדשים ודו"ק [ואמנם דברי מתנגדים לדברי להקת האחרונים ובראשם הטו"א] אולם הא שכתבתי דאינו אסור רק באוכלי מזבח הוא מן התורה הא מדרבנן ודאי אסור אפילו באבני בית הבחירה כדתניא בתוספתא דמגילה ופסקה רבינו בפרק א' מהלכות בית הבחירה וצריך שיהיו חציבתן לשם גבוה יעו"ש, וכלי שנעשה לשם גבוה משתמש בו הדיוט, וזה כרבנן דתמן דמייתי ירושלמי ולא פליגא כלל על הך ברייתא, ובנעשה להדיוט ונשתמש בו לכו"ע לגבוה אינו משתמש כמו"ש רבינו, ובמזוזה וכי"ב דהוי הדיוט לגבי גבוה כמו דבית הכנסת הוי נגד הר הבית פליגי רשב"ג ורבנן, וזה פירוש הירושלמי תיפתר שבא מתרומת הלשכה ולית ש"מ כלום ואכמ"ל ודו"ק בכ"ז.

ולפי המתבאר שיטת ירושלמי דעושה כלי להדיוט אל ישתמש בו גבוה, ובגדי קדש צריך שתהא אריגתן בקדש ובקדש יארגו, נתבונן שיש לפרש שמועה אחת עמומה בריש הגוזל עצים דאמר אביי ר' שמעון בן יהודה כו' כולהו ס"ל שנוי במקומו עומד כו' הא דאמרן כו', ותמוה הא תני בהדיא טוואו וארגו אינו מצטרף רק בצבעו פליג ואי הוי סבר דשנוי לאו כלום אמאי אינו מצטרף בטואו או ארגו, וע"כ דלא פליג רק בצבעו משום דהדר ע"י צפון וכמו דמדחה רבא ומאי ס"ד דאביי ויעוין בתוס', ולפ"ז יש לאמר דעד כאן לא שמענו לר"ש בן יודא דפליג רק בגזז פחות מחמשה ומשיעור מנה ופרס וצבעו ואח"ז גזז עוד פחות מכשיעור דאינן מצטרפין בטואו וארגו קמ"ל דבצבעו מצטרפין, ובזה מה דבטואו וארגו אינו מצטרף לא הוי מטעם שנוי רק טעם אחר יש דבפרק ראשית הגז יליף שיעורה דנתינה כדי לעשות בגד קטן מקרא דכתיב כי בו בחר ד' לעמוד לשרת, דבר שהוא ראוי לשירות מאי ניהו אבנט ומזה יליף דשל צמר של רחלים ולא של עזים יעוי"ש, א"כ יתכן דיליף ר"ש בן יודא דאינו מצטרף לחיוב רק "שאם הוא בשעת החיוב ראוי להיעשות ממנו דבר הראוי לעמוד ולשרת וזה אבנט של כהן" אבל אם טואו וארגו דכיון שהם לא נטוו ולא נארגו בקודש תו אינן ראוין להיעשות מהן דבר הראוי לשרת לכן אינן מצטרפין להתחייב בראשית הגז, ודוקא בצבע הצמר שראוין הן עדיין להיעשות מהן בגדי כהונה לשרת בקודש מצטרפין הן לחיוב ואי משום דגזלן קני בשנוי סבר דשנוי לא קני. ולפ"ז אי גזז כבר כשיעור וארג וטוה כולן דכבר נתחייבו ושנוי סבר דלא קני אז נותנן לכהן יעוי' בתוס' מרובה דף ס"ו ד"ה לא הספיק ליתנו ודו"ק. ולפי שיטת הירושלמי דמשוה הך דעושה כלי להדיוט אם מותר להשתמש בו גבוה כמו אם נשתמש בו הדיוט דלכו"ע אינו משתמש לגבוה, ומשוה זה לעושה כלי לגבוה אם משתמש בו הדיוט יעו"ש, והנה אביי איהו מרא דשמועה דהזמנה מלתא ואם כן לדידיה לפי סברת הירושלמי הוא הדין דבעושה כלי להדיוט אל ישתמש בו גבוה כאלו נשתמש בו גבוה כיון דלדידיה הזמנה מילתא, ולפ"ז בגדי כהונה שנטוו או נארגו אל ישתמש בהן גבוה [ואף בנטוו דבטווי לאריג מודה אביי זהו במידי דלא קפיד על מנין החוטים ושיהיו שזורין ואכמ"ל] ואינן ראוין לשרת בהן ולכן אינו מצטרף להתחייב בנתינת ראשית הגז, ולפ"ז לאביי פליגי ר"ש בן יהודה ורבנן אליבא דר' שמעון אם שנוי קני או לא יעו"ש. ולפי זה לרבא דהזמנה לאו מלתא ואם נארגו להדיוט רשאין לעשות מהן בגדי כהונה ועל כרחין דבארג וטווה קני בשנוי וצבע לא הוי שנוי דעבר ע"י צפון וכמו דמסיק רבא, אמנם שיטת הבבלי יבואר דאינו כן אך מכל מקום בס"ד דאביי נכון להתפרש כן ודו"ק היטב.

יג

וכל הטמאים כולן חייבין בתפילין.

נ"ב אף מצורע כמבואר מועד קטן דף ט"ו ודו"ק.

יד

וכמותן בשל יד.

נ"ב רמז לשם מ"ב שיש בצירופין וכן אמרי בקדושין היודעו אימתו מוטלת על הבריות וכמו בתפילין ויראו ממך.

יז

היה לבוש תפילין והוצרך לבית הכסא כו'.

רבינו לא חילק בין תפילין של יד לשל ראש בכל ההלכה. ובתוספות פרק הקומץ רבה, נסתפקו בזה דאולי תפילין של יד דמחופות בעור ויו"ד של תפילין אינו אות וכמו דאמרו בבמה מדליקין דמה"ט לא מקרי רצועות תורת ד' בפיך שרי ליכנס עמהן בבה"כ וכמו דשרי ליכנס עם קמיעות המחופות בעור כמבואר פרק במה אשה דף ס"ב, ובתוספות שם הוכיחו מדאמר שאין יוצאין בתפילין ברשות הרבים דילמא מפסיקי כו' ולא אמר משום דזימנין מצטריך לבה"כ ואתי לאתויינהו מוכח דבשל יד שרי למיעל לבה"כ, אמנם רש"י לא גרס דילמא לא מפסיקי ופירש טעמא משום דמצריך ליה לבה"כ יעו"ש. ובזה יונעם לנו דברי הגמרא אחרי שפסקו דגוללן כמין ספר, ואוחזן בידו נגד לבו מייתי אמר רבה בב"ח כי הוי אזלינא בתריה דר' יוחנן כי הוי בעי למיעל לבה"כ כי הוה נקיט ספרא דאגדתא כו' כי הוי נקיט תפילין לא יהיב לן אמר הואיל ושרינהו רבנן ננטרן, אמר רבא כי הוי אזלינא בתריה דרב נחמן כי הוי נקיט ספרא דאגדתא כו' כי הוי נקיט תפילין לא יהיב לן אמר הואיל ושרינהו רבנן ננטרן, ולפ"ז אתי שפיר דהרא"ש גריס בירושלמי ר' יוחנן לא הוה מנח תפילין אלא מפסחא לפסחא והוי הדיק רישא מפסחא עד עצרתא א"כ ר' יוחנן לא היה מניח תפילין של ראש, ורק על תפילין של יד אמר הואיל ושרינהו רבנן ננטרן ואין ראיה מזה לשל ראש דמגולין ושי"ן של ראש הלכה למשה מסיני, לכן מייתי שוב מרב נחמן דאיהו לא הוי יהיב תפילין של ראש ג"כ והוי מעייל לבה"כ הואיל למינטר יתיה אע"ג שהיה לו למי ליתן וזה נכון. ולפנינו הגירסא בירושלמי פרק היה קורא בקייטא דלא הוי חזיק רישא לא הוי לביש אלא דאדרעאי יעו"ש, וכ"ז כפי מה שפסקו רוב גדולי הקדמונים דאף תפילין של יד אסור למיעל בהן לבה"כ, ובאמת מוכח כן מפ"ק דיומא דאמרו דתפילין קו"ח מציץ דחייב למשמש בהן דיש בהן אזכרות הרבה ויעו"ש, בתוספות דפירשו דמדרבנן הוא, ופריך שם דהיה להן לחכמים לתקן דתפילין לא יסיח דעתו מהם. ואם כן לענין למיעל לבה"כ דאמרו שם אילימא תמיד על מצחו מי משכחת לה מי לא בעי למיעל לבית הכסא ומי לא בעי מינם כו' הרי דציץ אסור למיעל לבית הכסא, כ"ש דאסור בתפילין למיעל לבה"כ, וודאי כשאמרו חכמים חייב אדם למשמש בתפליו בכל שעה ושעה הוא גם על תפילין של יד, ורבינו אליהו פירש הא דאמרו פרק ג' דיומא ש"מ עיבורא דרעה אטוטפתא אסור לענין משמוש קאי שימשמש בשל יד קודם, וכן אמרו פ"ק דשבת דיוצא אדם בתפילין עם חשיכה ע"ש, כיון דחייב למשמש בהן מידכר דכיר להו וסתמא אמר אף אם לא יצא רק בשל יד לחודא. הרי ברור דתפילין אסור למיעל בהו לבה"כ כשהוא לבוש אף בתפילין של יד, וכן כתב רבינו לעיל הלכה י"ד דשל יד שוה לשל ראש לאיסור היסח הדעת, א"כ כ"ש דאסור למיעל בהו לבה"כ קו"ח מציץ אמנם לכאורה מוכרח מכאן כפסק רבינו דבלבוש בתפילין אסור לישן אפילו שינת עראי דקו"ח מציץ דאמר דאסור דמלשון מי לא בעי מינם משמע שינת עראי.

אך קשה דאמרו תמיד על מצחו מי משכחה לה, מי לא בעי למיעל לבית הכסא מי לא בעי מינם כו' ובסנהדרין גבי מלך אמרו אינו נכנס לא לבית הכסא ולא לבית המרחץ שנאמר והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו מקום הראוי לקרות בו אלמא דצריך קרא לזה שלא יכנס עמה לבה"כ והלא ס"ת חמורה קדושתא מתפילין, ותפילין חמירי מציץ ואפ"ה אמר שם דליכא למימר תמיד דאסור לעייל עמו לבית הכסא, וזה תמיה רבה עמד עליה מחבר אחד. אמנם יש לפרש דסד"א דיכניס הס"ת מחופה ונגלל בדבר אחר, וכמו קמיע דשרי למיעל הואיל ומחופות עור אך גבי ציץ ליכא למימר דמחופה בדבר אחר דא"כ הוי ליה יתור בגדים וכמו שאמרו דצילצול קטן הו"ל יתור בגדים בפרק ב' דזבחים דף י"ט עיי"ש ואינו מרצה אז ציץ כמו שיבואר. אך טפי נראה לפרש הכוונה בגמרא פשוט, דכתיב והיה על מצחו תמיד להם לרצון לפני ד' שהוא מרצה תמיד כשעל מצחו תמיד וע"ז פריך דכי מעייל בבית הכסא איך יתכן לאמר דאז הציץ מרצה, הלא קיי"ל בריש פרק אמר להם הממונה כל המיסך רגליו טעון טבילה, וכל המטיל מים טעון קידוש ידים ורגלים משום היסח הדעת מעבודה, ואפילו יציאה בעי בפ"ב דזבחים אם מועיל לקידוש ידים ורגלים, ועיין פרק ה' מהלכות ביאת המקדש דאם לא קדש ידיו ורגליו כשהטיל מים או הסך רגליו עבודתו פסולה משום דהוי כעבד בלא קדוש ידים ורגלים, ואמרו דבלא קדוש ידים ורגלים עבודתו פסולה. דילפינן חוקה חוקה ממחוסר בגדים דכמו התם בזמן שאין בגדיהן עליהן אין כהונתן עליהן, כן בלא קידוש ידים ורגלים אין כהונתן עליהן, וכיון דכי עייל לבית הכסא בעי קדוש ידים ורגלים הוי כאין כהונתן עליהן וכמחוסר בגדים, האם יתכן דאז יהא הציץ מרצה, כיון שמונח על מצח זר ואין כהונתו עליו, וזה נראה נכון בפשט הגמרא וכן הא דאמר מי לא בעי מינם מדוקדק דאם מצד קדושה הלא כמה תנאי שרי לישן בתפילין [בדף כ"ה בסוכה] שינת עראי יעוי"ש, אך לפי מה שכתבתי א"ש, דבפרק אמר להם הממונה בירושלמי תני ישן טעון טבילה נתנמנם טעון קדוש ידים ורגלים וא"כ הרי אין כהונתו עליו ואיך ירצה הציץ כשהוא על מצחו אז וז"ב ולפ"ז נדחה ראייתינו דאסור למיעל בתפילין של יד לבה"כ, אך לדעתינו ראיה אחרת, מהא דאסור לישן בתפילין וגזירה שמא יפיח ובודאי דגם בתפילין של יד אמרו כן וכן מוכח מדלא נזכר דישן בהן קבע רק דפריס סודרא עילויה, והא שאמרו דמנחי ברישא לאו דוקא ואין לאמר דאסור לישן משום היסח הדעת, דכבר פירשו בתוספות הישנים ביומא דף זיי"ן משם ר' אלחנן דטעמא דהיסח הדעת לא שייך אלא כשהוא ניעור, ופירוש דבריו עפ"י מה שפירש ר' אלחנן ריש פרק חומר בקודש הא דנאבד הבשר לא מיפסל משום היסח הדעת משום דלא שייך לפסול קדשים בהיסח הדעת רק היכי שהיה בידו ואסח דעתו מינה, אבל היכי שאין בידו כגון שאבד לא שייך לפסול משום היסח הדעת. ולפ"ז גם כאן אם התפילין לבוש בהן ומסיח דעתו מהם שייך לאסור משום היסח הדעת, אבל כשישן הרי אז הוי כאילו אינו בן דעת ואם כן הוי כאילו נאבד שאינו שייך לאסור משום היסח הדעת וכיון דאסור לישן בתפילין ומשום קרי כבר פירשו תוספות פרק במה טומנין דאין לחוש יעו"ש א"כ ע"כ אינו אסור רק שמא יפיח ומוכח דאף בתפילין של יד אסור למיעל לבית הכסא מכ"ש וזה ברור.

כה

ואינו נמשך בשחוק וכו'.

זה כוונת הגמרא ריש פרק אין עומדין אנא תפילין מנחנא ודו"ק.

< הקודם · מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.