כסף משנה/תפילה/יב

כסף משנה ‏ תפילה יב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

משה רבינו ע"ה תקן להם לישראל וכו'. בב"ק פ' מרובה (בבא קמא דף פ"ב) עשרה תקנות שתיקן עזרא שקורין בשבת וקורין בשני ובחמישי ופריך בגמרא שקורין (במנחה בשבתx) עזרא תיקן והא מעיקרא הוה מיתקנא דתניא וילכו שלשת ימים ולא מצאו מים אין מים אלא תורה כיון שהלכו שלשת ימים בלא תורה נלאו עמדו נביאים שביניהם ותקנו להם שיהיו קורין בשבת ומפסיקין באחד בשבת וקורין בשני ומפסיקין ג' וד' וקורין בה' ומפסיקין ערב שבת כדי שלא ישהו ג' ימים בלא תורה ומשני מעיקרא חד גברא תלתא פסוקי א"נ תלתא גברי תלתא פסוקי אתא הוא תיקן תלתא גברי ועשרה פסוקים וכלפי מה שאמרו עמדו נביאים ותקנו כ' רבינו מרע"ה שהוא היה הנביא הגדול וכל נביאים שבדור בית דינו הוא ועוד שלא עשו דבר אלא בהסכמתו וא"כ אליו ראוי ליחס הענין. ועוד דגרסינן בירושלמי וכתב הרי"ף פרק הקורא עומד ויושב משה תיקן לישראל שיהיו קורין בתורה בשבתות ובי"ט ובראש חודש ובחש"מ. ומה שכתוב בקצת ספרי רבינו בשחרית אשבת נמי קאי כלומר בשבת בשחרית דוקא תיקן משה אבל לא במנחה דתקנת עזרא היא.

ומה שכתב רבינו דקריאת שבת במנחה היא משום יושבי קרנות כך אמרו שם בגמרא ופרש"י יושבי קרנות יושבי חנויות כל ימות החול עוסקים בסחורה ואין קורין בשני ובחמישי תקון בגינייהו קריאה יתירה:

ב

ואלו הן הימים וכו'. (מגילה ל' ל"א.) תנן מה קורא בכל יום מאלו:

ואין מפטירין בנביאים וכו'. מפורש במשנה שם (דף כ"א.) דאין מפטירין אלא בשבת וי"ט ויום הכפורים ולא חשש רבינו לכתוב יום הכפורים דבכלל יום טוב הוא.

ומה שכתב שמפטירין בתשעה באב. מפורש (שם ל"א:) בט"ב מפטירין אסוף אסיפם:

ג

אין קורין בתורה וכו'. משנה שם (כ"ג:) אין פורסין על שמע ואין קורין בתורה בפחות מעשרה.

ומ"ש גדולים ובני חורין כבר נתבאר בפרק ח' דלכל דבר שבקדושה אין בכלל העשרה עבדים וקטנים והוא הדין לקריאת התורה כיון שצריך עשרה כמו דבר שבקדושה:

ואין קורין פחות וכו'. שם (כ"א:) תני רב שימי.

ומ"ש ולא יהיו הקורין וכו'. שם במשנה ובפ' מרובה ב"ק (דף פ"ב) דבשני וחמישי ובשבת במנחה אין קורין פחות מג' אנשים ובשאר הימים שקורין בהם בתורה קורין יותר משלשה כמו שיתבאר:

ואין מתחילין וכו'. ואין משיירין וכו'. (מגילה דף כ"ב.) מימרא דר' תנחום אריב"ל:

ולא יקרא הקורא וכו'. משנה שם (כ"ג: כ"ד.) הקורא בתורה לא יפחות מג' פסוקים:

ד

שלשה שקראו וכו' עד הרי זה משובח. מימרא דרבא (שם כ"א:) והכוונה לומר דלכ"א מהקורין שקרא ארבעה איכא למימר דשפיר עבד:

ה

כל אחד ואחד מן הקורין וכו'. שם (ד' ל"ב.) ת"ר פותח ורואה גולל ומברך וחוזר ופותח וקורא דברי ר"מ רבי יהודה אומר פותח ורואה ומברך וקורא. פי' שפותח ורואה אותו פסוק שיש לו להתחיל ולקרות וגולל ס"ת ומברך ברכת התורה לפני קריאתה וחוזר ופותח וקורא דר"מ. ואמרינן בגמרא דטעמא דר"מ כדי שלא יאמרו ברכות כתובות בתורה ואיפסיקא בגמרא הלכה כר' יהודה ואף על פי כן כתב רבינו שבסוף גולל ואחר כך מברך משום דס"ל ז"ל דע"כ לא פליג רבי יהודה אלא בתחלה דצריך למטרח לגלול והדר לפתוח ולקרות אבל בסוף דאין שם טורח יותר גולל ואחר כך מברך דמהיות טוב אל תקרי רע כנ"ל. אחר כך מצאתי שבמסכת סופרים פי"ג כתוב כדברי רבינו והוא מהטעם שכתבתי:

ו

אין הקורא בתורה כו'. מימרא דרב חסדא בסוטה פרק אלו נאמרים (דף ל':):

קרא וטעה בדקדוק וכו'. כתבו הגהות בשם הרמ"ך דילפינן הכי מדאמרינן בירושלמי מנין לתרגום דכתיב ויקרא בספר תורת האלהים וגו' מפורש זה תרגום וא"ר יונה אף על גב דאתמר אין התרגום מעכב טעה מחזירין אותו וכל שכן לדקדוק דילפינן נמי מהאי קרא עכ"ל. ול"נ ראיה מדאמרינן בירושלמי דמגילה אין מדקדקין בטעותיה כגון בין יהודים ליהודיים משמע דבספר תורה מדקדקין:

וה"ר מנוח כתב מדאמר פרק חלק (סנהדרין דף צ"ט) כל האומר כל התורה מן השמים חוץ מדקדוק אחד הרי זה בכלל כי דבר ה' בזה דכיון שבדקדוק אחד יש לו שרש גדול צריך שלא יניח הנד ולא יניד הנח ולא ירפה החזק ולא יחזיק הרפה עכ"ל. ובירושלמי פרק הקורא עומד טעה בין תיבה לתיבה מחזירין אותו אפילו טעה בין אם לואם:

ולא יקראו שנים בתורה וכו'. משנה ריש פרק הקורא את המגילה עומד ויושב (מגילה דף כ"א.) קראה אחד קראוה שנים יצאו ובגמרא תנא משא"כ בתורה כלומר שאין קורין שנים. וכתבו הרא"ש והר"ן ואף על גב דהאידנא קרו תרי דלעולם קרי ש"צ בהדי ההוא דקרי איכא למימר דתקון הכי שלא לבייש את מי שאינו בקי בדקדוק הקריאה. ובס' הזוהר כתוב דאסיר למקרי בר נש חד בלחודוי ולכן נראה שהעולה לא יקרא עם הש"ץ אלא בנחת שלא ישמיע לאזניו:

קרא ונשתתק וכו'. ירושלמי פ' אין עומדין כתבו הרי"ף פרק בני העיר היה קורא בתורה ונשתתק זה שעומד תחתיו יתחיל ממקום שהתחיל הראשון וא"ת ממקום שפסק הראשון הראשונים נתברכו לפניהם ולא לאחריהם ואחרונים נתברכו לאחריהם ולא לפניהם וכתיב תורת ה' תמימה שתהא כולה תמימה ומפרש רבינו זה שעומד תחתיו יתחיל ממקום שהתחיל הראשון ולא יברך לפניו שא"ת יתחיל ממקום שפסק ולא יברך לפניו א"כ נראה שקריאתו של ראשון לעצמה וקריאה זו לעצמה ונמצא שהראשונים נתברכו וכו' ואפילו אם נאמר שיתחיל זה האחרון ממקום שפסק הראשון ויברך לפניו ולאחריו מכל מקום הרי הראשונים נתברכו לפניהם ולא לאחריהם אבל השתא שזה מתחיל ממקום שהתחיל הראשון הרי אנו מצרפים קריאתם כאלו היא אחת וברכתו של ראשון תעלה לכל הפסוקים וכן ברכת האחרון שמברך בסוף תעלה לכולם כנ"ל לדעת רבינו:

ז

אין הקורא רשאי וכו'. תוספתא כתבה הרי"ף פרק עומד ויושב ראש הכנסת או חזן הכנסת לא יקרא עד שיאמרו לו אחרים קרא שאין אדם מבזבז לו. ומפרש רבינו דה"ק אפילו אלו לא יקראו עד שיאמרו להם שיקראו שלא יראו כנוטלים חלק לעצמם בשביל גדולתם דשאר בני אדם אין קורין עד שיקראו אותם ואלו קורין בלי שיאמרו להם קראו:

וצריך אחד לעמוד עמו וכו'. ירושלמי כתבו הרי"ף ז"ל פרק הקורא עומד רבי שמואל בר יצחק עאל לבי כנישתא חזא חזנא קאים ומתרגם ולא קאי בר נש תחותוהי א"ל כשם שנתנה תורה ע"י סרסור כדכתיב אנכי עומד בין ה' וביניכם להגיד לכם את דבר ה' וגו':

ח

הקורא יש לו לדלג וכו'. (מגילה כ"ד.) תנן מדלגין בנביא ואין מדלגין בתורה ועד כמה הוא מדלג עד כדי שלא יפסוק התורגמן כלומר שלא ידלג ממקום שהוא קורא אלא כדי שיוכל לגלול הספר ולקרות במקום הדילוג קודם שיגמור התורגמן המקרא שדילג זה משום שאין כבוד ציבור לעמוד בשתיקה ורמינהו קורא אחרי מות ואך בעשור והא קא מדלג אמר אביי לא קשיא כאן בענין אחד כאן בשני ענינים כלומר כששתי הפרשיות מענין אחד כגון אחרי מות ואך בעשור דתרווייהו מיירי בענין יום הכפורים מדלגין בכדי שלא יפסוק התורגמן ומתניתין דקתני אין מדלגין בתורה דמשמע כלל לא ידלג בתורה אפילו בכדי שלא יפסוק התורגמן מיירי שמדלג מענין לענין כגון מפרשת נגעים לפ' זבים:

ומ"ש והוא שלא יקרא על פה. בגיטין פרק הניזקין (גיטין דף ס') אמרינן דדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה. ואי קשיא לך הא דתנן ביומא (דף ס"ט) פרק בא לו כ"ג לקרות ובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה כבר אמרו שם בגמרא דא"א בלא קריאה על פה דלגוללו א"א מפני כבוד ציבור ולקרות באחר א"א משום פגמו של ראשון דכי קרי חד בתרי ספרי איכא פגמו של ראשון:

ט

כיון שהתחיל הקורא וכו'. בסוטה פ' ואלו נאמרים (סוטה דף ל"ט) אמר רבה בר רב הונא כיון שנפתח ס"ת אסור לספר אפי' בדבר הלכה שנאמר ובפתחו עמדו כל העם ואין עמידה אלא שתיקה שנאמר עמדו לא ענו עוד. רבי זירא אמר רב חסדא מהכא ואזני כל העם אל ספר התורה. וכתב רבינו קרא דרבי זירא דאידך קרא לא מוכח כולי האי דאיכא לפרושי כשפתחוהו להראותו בציבור עמדו על רגליהם:

ואסור לצאת מבית הכנסת וכו'. פרק קמא דברכות (דף ח') אמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא מאי דכתיב ועוזבי ה' יכלו זה המניח ס"ת כשהוא פתוח ויוצא:

ומותר לצאת בין איש לאיש. שם ר' אבהו נפיק בין גברא לגברא:

כתב ה"ר יונה ז"ל דלספר אפילו בין גברא לגברא ואף על פי שסוגרין הספר בינתים אסור כדאמרינן כיון שנפתח ס"ת אסור לספר:

מי שהוא עוסק בתורה וכו'. שם רב ששת מהדר אפיה וגריס וכתב הרי"ף ז"ל ואמור רבנן דוקא רב ששת שתורתו אומנתו. ונראה לי דהאי תורתו אומנתו לא בעי למימר כגון רבי שמעון בן יוחאי וחביריו דהא לא אשכחן דליהוי רב ששת תורתו אומנתו טפי משאר אמוראי וכולהו אמוראי לא היתה תורתם אומנתם כרבי שמעון בן יוחאי וחביריו דהא בפרק קמא דשבת (דף י"א) א"ר יוחנן ל"ש דאין מפסיקין מתלמוד תורה לתפלה אלא כגון רבי שמעון בן יוחאי וחביריו שתורתם אומנותם אבל כגון אנו מפסיקין:

י

מימות עזרא נהגו וכו'. בפרק קמא דמגילה (דף ג') ובירושלמי מנין לתרגום שנאמר ויקראו בספר זה מקרא מפורש זה תרגום והאי קרא בעזרא איתיה:

ואין הקורא רשאי וכו'. משנה (שם כ"ב:) לא יקרא לתורגמן יותר מפסוק אחד:

יא

אין הקורא רשאי להגביה וכו'. (ברכות מ"ה) א" שמעון בן פזי מנין שאין המתרגם רשאי להגביה קולו יותר מן הקורא שנאמר משה ידבר והאלהים יעננו בקול שאין ת"ל בקול ומה ת"ל בקול בקולו של משה ומהתם ליכא ראיה אלא שהקורא לא יגביה קולו יותר מן המתרגם אלא דמשמע ליה לגמרא דקורא ומתרגם שוים הם וכי היכי דאשכחן דקורא לא יגביה קולו מן המתרגם ה"ה נמי דמתרגם לא יגביה קולו מן הקורא:

ואין המתרגם רשאי וכו' עד מפי התורגמן. מימרא דרב חסדא בסוטה פרק ואלו נאמרים:

ואין התורגמן נשען וכו'. ירושלמי כתבו הר"ן פרק עומד ויושב. וכתבו ההגהות בשם הרמ"ך דכ"ש שהקורא אסור לישען בשעת קריאת התורה:

ולא יתרגם מתוך הכתב וכו'. גם זה ירושלמי כתבו הרי"ף ז"ל פרק הקורא עומד:

ואין הקורא רשאי לסייע וכו'. ירושלמי כתבו הרי"ף שם אמר עולא מפני מה אמרו הקורא בתורה לא יסייע לתורגמן כדי שלא יאמרו תרגום כתוב בתורה:

והקטן מתרגם וכו'. תוספתא כתבה הרי"ף שם ופי' הר"ן ז"ל דהאי אינו כבוד אצבור קאי שאינו כבוד להם שהקטן יקרא והגדול יתרגם ופשט הלשון לא משמע הכי אלא אגדול קאי שאינו כבוד לו לתרגם על ידי קטן:

ולא יהיו המתרגמין וכו'. ר"פ עומד ויושב (מגילה כ"א:) ת"ר בתורה אחד קורא ואחד מתרגם ובלבד שלא יהא אחד קורא ושנים מתרגמין:

יב

ולא כל המקראות וכו'. משנה שם (כ"ה) מעשה ראובן נקרא ולא מתרגם מעשה תמר נקרא ומתרגם מעשה העגל הראשון נקרא ומתרגם האחרון נקרא ולא מתרגם ברכת כהנים ומעשה דוד ואמנון נקראין ולא מתרגמין ופירש"י מעשה דוד ואמנון נקראין בהפטרה עכ"ל. ונראה שלא היה להם באותו זמן הפטרות קבועות כמונו היום אלא כל אחד היה מפטיר ענין שנראה לו שהוא מתייחס לפרשה וגם בזמננו זה יש חילוק מנהגים בהפטרות. ובגמרא מעשה ראובן נקרא ולא מתרגם ומעשה ברבי חנינא בן גמליאל שהלך לבבל והיה קורא חזן הכנסת ויהי בשכן ישראל וא"ל למתורגמן הפסק אל תתרגם אלא אחרון ושבחוהו חכמים. ופירש"י אל תתרגם אלא אחרון ויהיו בני יעקב שנים עשר והפסוק הזה נפסק בהפסק פרשה לכך קורהו אחרון כאילו הוא פסוק לעצמו. ותו בגמרא מעשה עגל השני נקרא ולא מתרגם איזהו עגל השני מן ויאמר משה עד ויבא משה, ובהרי"ף והרא"ש כתוב ועוד פסוק אחד ויגוף ה' את העם. ונ"ל שהוא תוספת הרי"ף שפירש דטעמא דלא מתרגם משום כבודו של אהרן וא"כ בפסוק ויגוף שכתוב על העגל אשר עשה אהרן ה"ה דלא מתרגם והגמרא לא חשש אלא לכתוב הפרשה וה"ה בהאי קרא כיון דטעמא משום כבודו של אהרן. ותו בגמרא ברכת כהנים נקרא ולא מתרגם משום ישא ופירש"י שלא יאמרו שהקדוש ברוך הוא נושא פנים. מעשה דוד ואמנון נקראין ולא מתרגמין והא אמרת מעשה אמנון ותמר נקרא ומתרגם לא קשיא הא דכתיב אמנון בן דוד הא דכתיב אמנון סתמא כך היא גירסת רבינו. ומ"מ ק"ל דמעשה דוד ואמנון דתנן במתניתין משמע דמעשה דוד היינו מעשה בת שבע ואיך לא הזכירו רבינו. ואפשר שהוא מפרש מעשה דוד ואמנון מעשה אמנון שנזכר בו דוד נקרא ולא מתרגם אבל מעשה דוד בבת שבע לא נזכר כאן:

יג

המפטיר בנביא וכו'. שם (דף כ"ג.) אמר עולא מפני מה המפטיר בנביא צריך שיקרא בתורה מפני כבוד התורה:

ומה שאמר חוזר וקורא וכו'. כתב הטור נוהגים בשבת וביום טוב וביום הכפורים שיכולים להוסיף שבשבת השמיני מפטיר וביום טוב הששי וביום הכפורים השביעי ואתי שפיר בין למאן דאמר עולה ובין למאן דאמר אינו עולה שאם עולה והוסיפו עליהם אין לחוש שהרי יכולים להוסיף ואם אינו עולה הרי כבר קרא ז' לפניו:

ולא יפטיר בנביא וכו'. סוטה פרק ואלו נאמרים (סוטה דף ל"ט:) אמר רבי תנחום אריב"ל המפטיר אינו מפטיר עד שיגלל ספר תורה. וכתבו הרי"ף ז"ל פרק הקורא עומד:

ולא יפחות וכו'. ברייתא (מגילה כ"ג.):

ומ"ש ואם הפסיק הענין וכו'. שם מתקיף לה רבא והא עולותיכם ספו דלא הויין עשרים וחד שאני התם דסליק עניינא והיכא דלא סליק עניינא לא והא אמר שמואל בר אבא זימנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דר' יוחנן וכי הוה קרי עשרה פסוקים אמר לן איפסקו מקום שיש תורגמן שאני. ופי' הר"ן ז"ל משום דבהדי תורגמן היו עשרים ופסוק אחרון שחוזר וכופל עברית הרי כ"א:

ובנביא אחד קורא וכו'. שם (כ"א:) ת"ר בתורה אחד קורא ואחד מתרגם ובלבד שלא יהא אחד קורא ושנים מתרגמין ובנביא אחד קורא ושנים מתרגמין ובלבד שלא יהו שנים קוראין ושנים מתרגמין ומכאן שצריך למחות באנשים המסייעין המפטיר אלא כולם צריך שישמעו מה שהמפטיר קורא:

ומדלג מענין לענין. משנה (שם כ"ד.) מדלגין בנביא ואין מדלגין בתורה ועד כמה הוא מדלג עד כדי שלא יפסוק התורגמן. ופירש"י שלא יפסוק התורגמן שלא ידלג ממקום שהוא קורא אלא כדי שיוכל לגלול את הספר ולקרות במקום הדילוג קודם שיגמור התורגמן תרגום המקרא שדילג זה משום שאין כבוד לציבור לעמוד בשתיקה. ובגמרא תניא אין מדלגין מנביא לנביא ובנביאים של שנים עשר מדלג ובלבד שלא ידלג מסוף הספר לתחלתו. ואיתא להאי ברייתא נמי ביומא פרק בא לו (יומא דף ס"ט) וכתבו שם התוס' אין לפרש מסוף שנים עשר לתחלתו דאם כן אפילו מתחלתו לסופו נמי לא דהיינו בכדי שיפסוק התורגמן אלא מסוף הספר לצד תחלתו כלל לא. והמדקדק בלשון רש"י ימצא שכיון לזה. וי"ל דהיינו דוקא בנביא של י"ב לנביא של י"ב אבל בנביא עצמו אפילו מסוף הנביא לתחלתו נמי דלא גרע משאר נביאים. על מה שכתב

רבינו וכל המדלג לא ישהה בדילוג אלא כדי שישלים המתרגם תרגומו. כתב הראב"ד א"א אין זה מלשון הגמרא שלזה הענין צריך היה לומר עד כמה הוא מדלג עד כדי שיפסוק התורגמן והמשנה אמרה עד שלא יפסוק התורגמן עד כאן לשונו. ולרבינו י"ל דדא ודא אחת היא שהכוונה לומר שלא ישהה בדילוג עד אחר שהפסיק התורגמן:

יד

הקורא בנביא וכו'. משנה שם מגילה (כ"ג: כ"ד.) הקורא בתורה לא יפחות מג' פסוקים ולא יקרא לתורגמן יותר מפסוק אחד ובנביא שלשה אם היו שלשתן ג' פרשיות קורא אחד אחד ובגמרא אם היו שלשתן שלש פרשיות כגון כי כה אמר ה' חנם נמכרתם. כי כה אמר ה' מצרים ירד עמי בראשונה. ועתה מה לי פה. וכתב הר"ן ז"ל דלאו דוקא ג' פרשיות דהוא הדין לשלשה ענינים חלוקים:

טו

המפטיר בנביא מברך לפניו ברכה אחת. במס' סופרים ובפסחים (ק"ד:) גבי כל הברכות פותח בהם בברוך כתבו גם התוספות דלפני ההפטרה ברכה אחת. וק"ל על מנהגנו שאנו מברכים שתים וכן כתבם רבינו ז"ל בנוסח התפלות ואם אמרנו ששתיהן כחדא חשיבי צריך טעם למה נשתנית ברכה זו מכל הברכות שבעולם ואפילו אם נאמר שהם שתי ברכות מ"ט אין בשניה מלכות וא"ת מפני שהיא סמוכה לחבירתה א"כ לא הוה ליה לפתוח בברוך. וי"ל דכולה חדא ברכה היא שבתחלה מברך אשר בחר בנביאים טובים כלומר לאפוקי נביאי השקר ומשום דאיכא מילי טובא בנביאים טובים דהוו סיפור דברים ומיחזי דלית בהו קדושה משום הכי קאמר ורצה בדבריהם הנאמרים באמת כלומר כל דבריהם מרצון ודעת גבוה נכתבו והם דברי אמת לא כשאר דברי הימים של מלכים שיש בהם שינויים הרבה. ואח"כ ראו לחלוק כבוד לתורה ולמשה רבן של נביאים והזכירום הבוחר בתורה ובמשה עבדו, ולפי שלא יראה שמזכירין אותם אחר הנביאים פתחו בה בברוך לא לומר שהיא ברכה בפני עצמה שא"כ היו חותמין בה בברוך ולא פותחים כיון שהיא סמוכה לחבירתה ומפני שהזכיר התורה ומשה חזר להזכיר נביאי האמת והצדק להזכיר מלמעלה למטה. א"נ דברישא פתח בשבח דברי הנביאים בחלק הספוריי מהם לומר שאפילו באותו חלק יש לנו לשבח לאשר בחר בהם וכשבא להזכיר החלק הנבואיי הקדים התורה ומשה שמשם נובע החלק הזה ודקדק לומר בחלק הזה נביאי האמת והצדק והאמת לאפוקי נביאי השקר והצדק לומר שדברי הנבואה שמתנבאים הם דברים מצודקים ומזוקקים שבעתים. א"נ לנביאים שהם בעלי צדק ואינם מתגאים בנבואתם לעות אדם בריבו והוא דוגמת מאי דפתח בנביאים טובים ומכל מקום אינה אלא ברכה אחת כדפירש"י. ולענין החלק הספוריי נקט אשר בחר לשון עבר אבל בתורה וחלק הנבואיי נקט הבוחר לשון הוה כאילו בכל יום ויום הוא בוחר בהם ונותנן לישראל וכמו שאחז"ל על פסוק אשר אנכי מצוך היום בכל יום יהיו בעיניך כחדשים:

שניה חותם בה בונה ירושלים וכו': כתב הראב"ד אנו אומרים משמח ציון בבניה עכ"ל. במסכת סופרים כתוב כדברי הראב"ד וכן אנו נוהגים:

וכן אם חל ר"ח וכו'. בפ' במה מדליקין שבת (דף כ"ד:) אמר רב גידל אמר רב ר"ח שחל להיות בשבת המפטיר בנביא אינו צריך להזכיר של ר"ח שאלמלא שבת אין נביא בר"ח ואסיקנא דלית הלכתא ככל הנך שמעתתא דאתמר התם מדאריב"ל יה"כ שחל להיות בשבת המתפלל תפלת נעילה צריך להזכיר של שבת יום הוא שנתחייב בחמש תפלות, כלומר וסובר רבינו דהא דרב גידל בכלל דכי היכי דאמרינן יום הוא שנתחייב בחמש תפלות הכא נמי יום הוא שנתחייב בהפטרה וכן דעת רש"י והרי"ף. וכתבו הר"ן והרא"ש ז"ל שנהגו שלא להזכיר של ר"ח בהפטרה וכ"כ הר"ן בשם ה"ר יונה דאפילו לדעת רש"י והרי"ף אינו חותם בראש חדש כלל אלא אומר מעין המאורע וחותם בשל שבת דלא יפה כח ר"ח בהפטרה דליתא אלא בשביל שבת יותר משלש תפלות הקבועות בראש חדש וכך הם דברי רבינו שכתב מזכיר ראש חדש בברכה זו כמו שמזכיר בתפלה דמשמע דוקא הזכרה כמו בתפלה דהיינו הזכרה בלא חתימה:

טז

כמה הם הקוראין וכו'. משנה (מגילה דף כ"א.) ביום טוב ה' ביום הכפורים ו' בשבת ז' אין פוחתין מהם אבל מוסיפין עליהן:

וכתב הר"ן ז"ל שיש מפרשים דנהי דאין פוחתין קאי אכולהו אבל מוסיפין עליהן לא קאי אלא אשבת בלחוד אבל לא אשארא שלא להשוותן לשבת. אבל מדברי רש"י נראה דאכולהו הנך יומי קאי דכיון שאסורים במלאכה מוסיפין עליהן וליכא למיחש משום ביטול מלאכה. וזה דעת רבינו דאפכינהו וכתב שבת והדר כל הני ואכולהו כתב דמוסיפין עליהן:

בראשי חדשים ובחולו של מועד וכו'. גם זה משנה שם בשני וחמישי ובשבת במנחה קורין שלשה אין פוחתין מהם ואין מוסיפין עליהם. ודאי דלא עדיף מנחת יום הכפורים ממנחת שבת. ותנן תו התם בראשי חדשים ובחולו של מועד קורין ארבעה אין פוחתין מהם ואין מוסיפין עליהם ואין מפטירין בנביא זה הכלל כל שיש בו מוסף והוא אינו י"ט קורין ארבעה וממילא נפקא כל הני ימים שאין בהם מוסף שאין קורין אלא שלשה.

ומה שכתב שקורין בתעניות בשחרית ובמנחה. בפרק קמא דתענית (דף י"ב:) משמע דלא קרינן אלא במנחה וצ"ע:

יז

אשה לא תקרא וכו'. (מגילה כ"ב) תנו רבנן הכל עולין למנין שבעה ואפילו קטן ואפילו אשה אבל אמרו חכמים אשה לא תקרא בתורה מפני כבוד הצבור. וכתב רבינו שקטן צריך שידע לקרות דאם לא כן אין קורין אותו לקרות בתורה וכדברי הרא"ש ז"ל וכתב גם כן שצריך שידע למי מברכין וכתבו ההגהות דהכי איתא בירושלמי:

וכן מפטיר עולה וכו'. שם פלוגתא דאמוראי ופסקו הרי"ף והר"ן כמאן דאמר עולה.

ומ"ש ואם הפסיק וכו'. תשובת רב נטרונאי כתבה הרי"ף ז"ל שם:

ציבור שלא היה בהם וכו'. תוספתא כתבה הרי"ף שם בני בית הכנסת שאין להם מי שיקרא אלא אחד עומד וקורא ויושב ועומד וקורא ויושב אפילו שבע פעמים. וכתב הר"ן ז"ל פי' שאין שם יודע לקרות אלא הוא ומיהו יש שם עשרה דאי לא אין קורין בתורה פחות מעשרה והא דקאמר בכל זימנא ויושב היינו לדידהו שלא היו מברכין בתורה אלא ראשון לפניה ואחרון לאחריה הילכך אם לא היה חוזר ויושב במקומו בכל פעם לא יהא ניכר שיהא אלא כקורא אחד אבל בתר דתקון שיהא כל אחד מברך לפניה ולאחריה א"צ לישב דהא איכא היכרא. וקשיא לי דכיון שרבינו לא הזכיר המנהג הראשון למה לו לכתוב דין זה לכך אני אומר שאפילו לאחר התקנה סובר רבינו שצריך לישב ולעמוד כדי לעשות היכרא כאלו הם ז' עולים שכך דרכם לקום ממקומם לעלות:

יח

בכל קריאה וכו'. משנה בגיטין פרק הניזקין (גיטין דף נ"ט.):

וכל מי שהוא גדול. שם (דף ס'.) שיילוה לר"י נפחא אחר כהן ולוי מי קורא א"ל ת"ח הממונים פרנסים על הציבור ואחריהם ת"ח הראויים למנותם פרנסים על הציבור ואחריהם בני תלמידי חכמים שאבותיהם ממונים פרנסים על הציבור ואחריהם ראשי עם וכל אדם:

והאחרון שגולל ספר תורה וכו'. מימרא דריב"ל סוף פרק בני העיר מגילה (דף ל"ב.):

ומה שכתב לפיכך עולה ומשלים וכו'. כלומר אף על גב דבבבא שקודם זו אמר שגדול בחכמה קודם, להיות משלים עולה אפילו גדול שבציבור:

יט

אין שם כהן וכו'. בפרק הניזקין גיטין (נ"ט.) אמר אביי נקטינן אם אין שם כהן נתפרדה החבילה. ומפרש רבינו כפי' הראשון של רש"י דהיינו נפסק הקשר ואיבד הלוי את כבודו בשביל חבילתו הנפרדת ואינו קורא כלל:

אין שם לוי וכו' עד אחד משניהם פסול. שם אמר אביי נקטינן אם אין שם לוי כהן קורא ופירש"י במקום לוי. איני והאמר ר' יוחנן כהן אחר כהן לא יקרא משום פגמו של ראשון לוי אחר לוי לא יקרא משום פגם שניהם כלומר דלא ידעי אינשי פגמא בהי מינייהו ואמרי ראשון אינו לוי לפיכך חזר וקרא אי נמי שני אינו לוי אלא ישראל ומשני כי קאמרינן באותו כהן כלומר אותו כהן עצמו יחזור ויקרא במקום לוי. והדר שקיל וטרי תלמודא מה שכתב לוי אחר לוי דאיכא פגם שניהם דאמרי חד מינייהו לאו לוי הוא כהן אחר כהן נמי אמרי חד מינייהו לאו כהן הוא כגון דמוחזק לן באבוה דהאי שני דכהן הוא כלומר וליכא למימר לוי הוא הילכך לראשון הוא דאיכא פגמא ופרכינן דכוותא גבי לוי דמוחזק לן באבוה דהאי שני דלוי הוא ומאי פגמא איכא אלא ע"כ היינו פגמא דאמרינן אבוה ממזרת או נתינה נסיב ופסליה לזרעיה מקדושת לויה ובמקום ישראל קרא הכא נמי כהן שני אתי למימר גרושה או חלוצה נסיב ואחליה לזרעיה ומשני הואיל ובלוי קרא ליכא פגמא דאי סלקא דעתך חלל הוא סוף סוף לוי מי קא הוי שיקרא במקום לוי הלכך ע"כ כיון דאבוה כהן אין זה חלל ואין כאן פגם אלא לראשון. ואמרינן נמי התם דהך חששא ליתא אלא משום נכנסין ויוצאים שאין רואים אם ישלימו למנין הקוראין וכן אין רואים אם קרא זה במקום שקרא זה:

כג

(כ-כג) כיצד סדר הקריאה וכו' אין קורין בחומשין וכו'. פרק הניזקין גיטין (דף ס'.) רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו אין קורין בחומשין בבית הכנסת מפני כבוד הציבור. וכתב הר"ן ז"ל שכותבין להם חמשה חומשין כל אחד לעצמו וכל ספריהם היו כמגילה כספר תורה שלנו ודוקא מפני כבוד הציבור הא מדינא קורין בהם ואע"ג דאמרינן התם ספר תורה שחסר יריעה אחת אין קורין בו הא פריקו לה התם בגמרא דלא דמי דהתם מיחסר במילתיה. ומיהו בחומשין שלנו מדינא אין קוראין בהם שהרי אינן עשויין כתיקון חכמים שאינן נגללים ולא נתפרין בגידין:

ואין גוללין ספר תורה בצבור וכו'. ביומא פרק בא לו (יומא דף ע'.) מימרא דרב ששת:

לפיכך אם יצטרכו וכו'. שם אמר רבי יצחק נפחא ראש חדש טבת שחל להיות בשבת מוציאין שלשה ספרי תורות וקוראין באחד בענינו של יום ואחד בשל ראש חדש ואחד בשל חנוכה:

ולא יקרא איש אחד בשתי תורות וכו'. גם זה שם אהא דתנן דכהן גדול קורא אחרי מות ואך בעשור וגולל ספר תורה ומניחו בחיקו ובעשור שבחומש הפקודים קורא ע"פ מקשה בגמרא ניתי ספר תורה אחרינא ונקרי אמר רב הונא בר יהודה משום פגמו של ראשון ומי חיישינן לפגמא והאמר רבי יצחק נפחא ראש חדש טבת שחל להיות בשבת מביאין ג' תורות וקורין באחד בענינו של יום ואחד בשל ראש חדש ואחד בשל חנוכה תלתא גברא בתלתא ספרי ליכא פגמא חד גברא בתרי ספרי איכא פגמא. ויש מדקדקין מלשון רבינו שכתב לא יקרא איש אחד ענין אחד בשתי תורות דשני ענינים מותר לקרות איש אחד בב' תורות וטעות הוא בידם שאם כדבריהם ה"ל לשנויי שאני התם דתלתא עניני נינהו ומדלא שני הכי אלא שני חד גברא איכא פגמא משמע בהדיא דחד גברא בתרי ספרי אף על גב דהוו תרי עניני דומיא דההיא דר"ח טבת איכא פגמא,

ומה שכתב רבינו ענין אחד היינו משום דבשני ענינים אין קורין בתורה בספר אחד וכמו שכתב בתחלת הפרק הקורא יש לו לדלג ממקום למקום בענין אחד כגון אחרי מות ואך בעשור והשתא קאמר דאפילו בענין אחד דבספר אחד שרי לקרות חד גברא בתרי ספרי לא יקרא משום פגמו של ראשון:

כד

הגולל ס"ת וכו'. פרק בני העיר (מגילה דף ל"ב) מימרא דר' שפטיה א"ר יוחנן. ופירש"י הגולל ס"ת מענין לענין והוא יחיד וס"ת מונח לו בין ברכיו גולל מבחוץ העמוד שהוא חוצה לו גוללו ויגול מצד חוץ לצד פנים שאם יאחוז עמוד הפנימי ויגול לצד החוץ יתפשט החיצון ויפול לארץ וכשהוא מהדקו כשגמר מלגלול ובא להדקו יאחוז בפנימי ויהדק על החיצון כדי שלא יכסה הכתיבה בזרועותיו שמצוה להראות את העם כשמהדקים:

והתוספות כתבו בשם ר"ח דקאי אקשר דמטפחות דכשקושר המטפחת סביב הס"ת יהא הקשר מבפנים כלפי הכתב שאם יהיו מאחוריו כשיפתח הס"ת יהיה צריך להפכו על הכתב להתיר הקשר ואין זה דרך כבוד. והר"ן כתב גוללו מבחוץ למי שאוחז אותו קאמר שתהא הכתיבה כלפי הגולל ולא כלפי מי שאוחז ספר תורה וכשהוא מהדקו שמי שאוחז ספר תורה מהדק אותו אחר שיגלול כדי שיעמוד הכרך מהודק צריך שתהא הכתיבה כלפי המהדק ולא כלפי הגולל כללו של דבר הכתיבה ראוי שתעמוד כלפי אותו שעוסק בספר תורה מפני כבוד התורה. ואחרים פירשו שהיו נוהגים שהיה ספר תורה נתון בתיק ומ"ה קאמר שאם רצה לגוללו מצד זה לצד זה שגוללו מבחוץ כלומר שמוציאו מן התיק ואין גוללו מבפנים שמא יקרע וכשהוא מהדקו כלומר שמהדק הכרך אחר שנגלל נותן הספר בתיק ואחר כך מהדקו שם ואינו רשאי להדקו מבחוץ שאין זה כבודו:

וצריך להעמידו על התפר וכו'. גם זה מימרא דרבי שפטיה אמר רבי יוחנן ופירש"י מפני שמתהדק יפה כשהתפירה בין שני העמודים. והרי"ף כתב דטעמא שאם יקרע יקרע על התפר:

מקום שמוציאין ספר תורה וכו'. בסוטה פרק ואלו נאמרים (סוטה דף ל"ט:) מימרא דר' תנחום אריב"ל:

מהדורה זמנית - הבהרה אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף