כסף משנה/שחיטה/ו

כסף משנה ‏ שחיטה ו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב

(א-ב) נקובה כיצד י"א אברים הם וכו' תרבץ הושט כבר ביארנו שיעורו אם ניקב לחללו במשהו טרפה. בר"פ אלו טרפות (חולין דף מ"ג:) תרבץ הושט רב אמר במשהו ושמואל אמר ברובו וידוע דהלכה כרב באיסורי והכי עבד רבא עובדא. וכתבו התוס' והרשב"א והר"ן שכל הפסולין בנקיבה ויש להם חלל לא מיפסלו עד שינקב לחלל וזה דעת רבינו שכתב אם ניקב לחללו:

ג

שני קרומות יש למוח שבראש וכו'. בר"פ א"ט (דף מ"ב) במשנה מני בהדי טרפות ניקב קרום של מוח ובגמרא (דף מ"ה) רב ושמואל דאמרי תרווייהו קרמא עילאה אע"ג דלא אינקיב תתאה ואמרי לה עד דאינקיב תתאה אמר רב שמואל בר נחמני וסימניך חייתא דמתנח ביה מוחא אמר רבה בר בר חנא אמר ריב"ל כנגדו בביצים ניכר כך הוא הגירסא שלנו והרא"ש גורס רב ושמואל דאמרי תרווייהו קרמא עילאה ואמרי לה קרמא תתאה וכתב על זה פירש"י קרמא עילאה ואע"ג דלא אינקיב תתאה ועל דאמרי לה קרמא תתאה לא פי' כלום ויש ספרים שכתוב בהם ואמרי לה עד דאינקיב תתאה ונראה שכך היתה גי' רש"י ולכך לא הוצרך לפרש. ורב אלפס כתב ניקב קרום של מוח קרמא תתאה טרפה קרמא עילאה כשרה וסימניך חייתא דמתנח ביה מוחא ונראה שהוא מפרש דהני תרי לישני פליגי דלישנא קמא סבר שהטרפות תלוי בעילאה ולא בתתאה ולישנא בתרא סבר שהטריפות תלוי בתתאה ולא בעילאה ופוסק כלשון שני לפי שר"ש בר נחמני וריב"ל מהדרי למיתב סימנא בקרום התחתון משמע שצריך להכירו לפי שבו תלוי הטרפות. והטור כתב וז"ל רב אלפס אוסר בתחתון ומתיר בעליון וראב"ן כתב שמותר עד שינקבו שניהם עכ"ל. ואע"פ שלשון רב אלפס ולשון רבינו כמעט שוים חילק הטור ביניהם מפני שרב אלפס כתב ניקב קרמא תתאה טריפה קודם שכתב קרמא עילאה כשרה מבואר בהדיא דבקרמא תתאה לחוד טריפה אבל רבינו כתב ניקב התחתון טרפה אחר שכתב ניקב העליון ומשמע דכי קתני ניקב התחתון אניקב העליון דכתב ברישא סמך כלומר ניקב גם התחתון ועוד דמדכתב בניקב העליון בלבד ובניקב התחתון לא כתב בלבד משמע דבניקב אף התחתון קאמר דטרפה. והר"ן כתב מדברי הרי"ף נראה דאע"ג דלא אינקיב אלא תתאה בלחוד טרפה וכן הם דברי הרמב"ם בפ"ו מהל' שחיטה. אבל בחי' הרמב"ן כתוב שלדברי הרי"ף לא מיטרפה עד דמינקבי תרווייהו ואינו נראה ומיהו יש נוסחאות בגמרא דגרסינן עד דמינקיב קרמא תתאה עכ"ל. וטעמא דמשמע להר"ן דלדעת רבינו באינקיב תתאה בלחוד טרפה משום דאם איתא שסובר דלא מיטרפא עד דמינקבי תרווייהו ה"ל למכתב הכי בהדיא והטור סובר דבדין הוא דאיבעי ליה למכתב הכי אלא שרצה לתפוס לישנא דגמ' כמנהגו:

ומשיתחיל המוח להמשך וכו'. שם (מ"ה:) מימרא דר' יצחק בר נחמני בשם ריב"ל מן הפולין ולפנים כלפנים מן הפולין ולחוץ כלחוץ ופולין עצמם איני יודע ומסתברא כלפנים וביאור הענין שהעצם שהמוח מונח בתוכו יש בו חלל גדול כמו קדירה ויש על פיה כלפי הצואר כמו שני פולין ומחוץ לפולין ואילך ניקב מותר ואינו אסור עד שיפסק רובו כמו שיתבאר רפ"ט:

ד

המוח עצמו שנרקב או נתמעך. כך היא הגירסא הנכונה בדברי רבינו ולא כספרים דידן דגרסי שניקב במקום שנרקב והדין שם גבי חוט השדרה נתמרך פסול נתמסמס פסול אי זו המרכה ואיזוהי המסמסה המרכה כל שנשפך כקיתון המסמסה כל שאינו יכול לעמוד ופירש"י המרכה לשון מורך שנתרכך ונעשה המוח שבתוך הקרום כמים ונשפך מראשו לסופו ומסופו לראשו ואם היו נוקבין אותו היה יוצא דרך הנקב. אינו יכול לעמוד מפני שנעשה צלול אבל לא כ"כ שיהא נשפך כתיקון של מים אבל כשאוחזין בו ומניח קצתו למעלה מידו הוא נכפף ונופל. ולשון נתמסמס פירש הרי"ף שנמס כדונג מפני אש וכך הם דברי רבינו. ואמרי' תו בגמרא בי רב אמרי נתמסמס [פסול נתמזמז] כשר ופירש"י נתרוקן מהמוח מקצתו מאליו ומשמע בגמרא דדינין אלו איתנהו נמי במוח הראש מדמקשה מדתניא בהמה שנתמזמז מוחה טרפה ומשני ההוא נתמסמס אתמר וכ"כ הרשב"א והרא"ש והר"ן. וכתב הרשב"א דטעמא דנתמסמס טריפה מפני שכל שהגיע להפסד זה עתיד הקרום לינקב וכ"נ מדברי רש"י:

ה

הלב שניקב לבית חללו וכו'. ר"פ א"ט (דף מ"ב) ניקב הלב לבית חללו ומפרש בגמרא (דף מ"ה:) ל"ש לחלל גדול ל"ש לחלל קטן טרפה.

ומ"ש וקנה הלב והוא המזרק הגדול וכו'. שם קנה הלב רב אמר במשהו ושמואל אמר ברובו וידוע דהלכתא כרב באיסורי:

ו

מרה שניקבה וכבד וכו'. בר"פ אלו טרפות ניקבה המרה טריפה ובגמ' (דף מ"ח) אמר רבי יוחנן מרה שניקבה וכבד סותמתה כשרה:

ז

נזייה שנמצאת במרה וכו'. שם (דף מ"ט) ההיא קשייתא דאשתכח במרה א"ר אשי כי הוינא בי רב כהנא אמרינן הא ודאי סימפונא נקט ואתאי ואע"ג דלא קא נפקא מירבל הוא דרביל ליה וה"מ דדיקלא אבל דזיתא מבזע בזע. ופירש"י מירבל הוא דרביל ע"י נענוע שנענעה הבהמה בהליכתה ימים רבים נכנסה תמיד מעט מעט במקום דחוק שאינה יכולה עכשיו לצאת ומפרש רבינו דמבזע בזע היינו שניקבה עור המרה כשנכנסה ואע"ג דקי"ל במחט שנמצא בריאה כשהיא שלמה כשרה קשייתא דזיתא שאני דכיון דשני ראשיה חדים והיא נכנסת למקום דחוק ביותר חוששין שמא ניקבה דרך כניסתה:

ח

קני הכבד והם המזרקין שבו וכו'. שם (דף מ"ה:) קנה הלב רב אמר במשהו ושמואל אמר ברובו וכו' אמר אמימר משמיה דרב נחמן תלתא קני הוו (חד פריש לליבא) וחד פריש לריאה וחד פריש לכבדא דריאה כריאה דכבדא ככבדא דליבא פליגי ופסקו הפוסקים לחומרא דשלשתן נקיבתן במשהו וכן דעת רבינו והוא ז"ל סובר דקנה הכבד כולל גם לסמפוני הכבד כשם שקנה הריאה כולל גם לסמפוני הריאה:

והראב"ד כתב א"א כמדומה לי שהוא סובר על הקנים דכבדא כריאה וכו' ובאמת שהרשב"א ג"כ הקשה על דברי רבינו והעלה בסוף דבריו ובלי ספק סמפון הכבד שניקב כשרה ואפילו נקב לחבירו ואין בזה בית מיחוש עכ"ל. והריב"ש ג"כ הקשה על רבינו שלא אמרו סימפונא דאינקיב לחבריה טריפה אלא בריאה ולא בכבד אלא אפילו ניטל כל הכבד ולא נשתייר בה אלא כזית כשרה ומ"ש תלתא קני הוו וכו' ואיכא מ"ד התם דכבדא כריאה קודם שיכנס בבשר הכבד דהוי בכלל ניקב הקנה למטה מן החזה אבל כשיכנס לכבד לכ"ע הוי ככבד עכ"ל. וי"ל לדעת רבינו דאע"ג דר"נ אמר סימפונא דריאה דאינקיב טרפה היינו משום דהוה סבר כלישנא קמא דריאה כריאה דכבדא ככבדא אבל לדידן דפסקינן דכבדא נמי כריאה ה"ה לסימפונא דכבדא דאינקיב טרפה ומה ששנינו שאם ניטל כל הכבד ולא נשתייר אלא כזית כשרה היינו בדקיימא סימפונא כמ"ש בריאה שנשפכה כקיתון.

ומ"ש לפיכך מחט שנמצאת בחיתוך הכבד וכו'. שם (דף מ"ח:) ההוא מחטא דאשתכח בחיתוכא דכבדא וכו' אמר רב אשי חזינן אי קופא לבר נקובי נקיב ואתאי אי קופא לגיו סמפונא נקט ואתאי וה"מ באלימתא אבל בקלישתא x ל"ש קופא לגיו ל"ש קופא לבר נקובי נקיב ואתאי ופירש"י אי קופא לגיו אם ראשה העב שהיא נקובה בו נחבא בתוך הכבד וחודה יוצא לתוך חלל הבהמה ודאי סימפונא נקט ואח"כ ניקב חודה את הסימפון ויצא לכבד וממנו ולחוץ ואי קופא לבר לחלל הבהמה ופיה לתוך הכבד ודאי דרך הושט נכנס תחלה וניקבה הדקין ויצתה ונכנס פיה לכבד. באלימתא מחט עבה שאינה יכולה לנקוב דרך קופא שלה אבל בקטינתא כגון מחטין שלנו שמנקבין אפילו דרך קופא שלהם. והתוס' הקשו על פירש"י וכתבו אין לפרש כשהמחט מקצתה חוץ לכבד ומקצתה בתוכו אבל כולו בתוך הכבד כשרה בכל ענין דסימפונא נקט ואתא וכו' אלא אי קופא לבר היינו שקופא לצד חוץ ואפילו כלה לתוך הכבד טרפה דנקובי נקיב ועייל וקופא לגיו היינו שהקופא לצד סימפון הכבד וכך הם דברי המפרשים והטור. ולפי פירוש זה כשהקופא פונה לצד חלל הבהמה קורא אותה לבר מפני שפונה לצאת מהכבד וכשהקופא פונה לצד הקנה קורא לגיו לפי שפונה לצד פנימי של כבד:

והשתא איכא למידק בדברי רבינו שאם הוא מפרש כפירוש הזה דבקופא לבר חיישינן שדרך הושט נכנסה ונקבה הדקים ויצתה ונתחבה בכבד היאך כתב בידוע שניקבה כשנכנסה שזו לא ניקבה כשנכנסה בכבד אלא קודם שנכנסה בו נקבה הדקין. וא"ת דה"ק בידוע שניקבה כבר הדקין כשנכנסה בכבד אכתי קשה היאך כתב קני הכבד וכו' אם ניקב אחד במשהו טריפה לפיכך מחט שנמצאת בחיתוך הכבד וכו' בידוע שניקבה כשנכנסה דאין טרפות קני הכבד ענין למ"ש בידוע שניקבה כשנכנסה ומאי לפיכך. וא"ת שרבינו מפרש שאין החשש בקופה לבר מפני שנכנסה דרך הושט ונקבה הדקין ויצתה ונתחבה בכבד שזו חששא רחוקה היא אלא משום דחיישינן כשנכנסה בקנה והלכה דרך סימפון הכבד ונכנסה בו שמא ניקבה אחד מקני הכבד וז"ש בידוע שניקבה כשנכנסה כלומר כשנכנסה בכבד נקבה אחד מקני הכבד לא יצדק בזה לשון בידוע דמשמע שהוא ודאי שניקבה קני הכבד והלא אינו אלא ספק וכבר השיג עליו הראב"ד וכתב א"א אין בכאן תבלין ולא מלח וכו'. ונראה שרבינו מפרש בקופא לבר וקופא לגיו הפך ממה שפירש"י דקופא לגיו היינו שהקופא כנגד חלל הבהמה וגיו קרי לפנימי הבהמה וקופא לבר כשהיא נגד פי הקנה וקרי ליה בר שהוא חוץ לפנימי הבהמה וסובר שאין חוששין שמא דרך ושט נכנס ונקבה הדקין ויצתה ונכנסה בכבד שחששא רחוקה היא כמו שכתבתי אלא אנו אומרים שדרך הקנה נכנס ודחק ובא הילכך כשנמצא בחיתוכא דכבדא ועדיין לא יצא לחוץ אי קופא לגיו דהיינו לצד חלל הבהמה כשרה מפני שאינה יכולה לנקוב בקופא ואע"פ שנכנסה ע"כ בדוחק אבל אי קופא לבר דהיינו לצד פי הקנה וחודה כלפי חלל הבהמה מסתמא נקבה דרך כניסתה קני הכבד ואע"פ שלא היה עליו נקב א"א שלא נקב וקרום הוא שעלה וז"ש רבינו בידוע שניקבה כשנכנסה:

וכתב הרשב"א בחדושיו שמדברי רבינו נראה שהוא מפרש בחיתוכא דכבדא שהיא בסמפונות הדקים שבכבד ומ"מ עדיין לא ניקב אחד מהסמפונות או הוא בענין שתוכל המחט לצאת לבשר הכבד בלא נקיבת אחד מהסמפונות טרפה:

ט

ומ"ש רבינו ואם נמצאת בסמפון הגדול שבכבד וכו' הרי זו מותרת. שם בגמרא:

ומ"ש ובשר הכבד שהתליע מותרת. שם (דף מ"ח) התליע כבד שלה זה היה מעשה ועלו עליה בני עסיא ג' רגלים ליבנה וברגל השלישי התירום להם ורבינו אזיל לטעמיה דסבר שאם ניקבו סמפונות שבתוך הכבד טרפה ולפיכך דקדק לכתוב בשר הכבד:

י

קיבה שניקבה וחלב טהור סותם את הנקב מותרת. שם (דף מ"ט:) אמר רב חלב טהור סותם טמא אינו סותם ורב ששת אמר אחד זה ואחד זה סותם ומשמע התם דהלכה כרב וכתב רבינו שהבשר סותם וטעמו דהדרא דכנתא דאינקיב חד לחבריה כשרה וכן סימפון דריאה שניקב שלא במקום פיצול כשרה. ואמרינן תו התם בר חימצא סתים חימצא לא סתים וכו' הי חימצא והי בר חימצא ת"ש דאמר רב נחמן אינהו מיכל אכלי לדידן מסתם נמי לא סתים דאקשתא כולי עלמא לא פליגי דאסיר כי פליגי דאייתרא א"ד דאייתרא כ"ע לא פליגי דשרי כ"פ דאקשתא. ופירש"י חימצא ובר חימצא שניהם בחלב שעל הקיבה ולקמן מפרש להו. סתים אם ניקבה הקיבה וכו'. אינהו בני ארץ ישראל. מיכל אכלי ליה דקא סברי חלב טהור הוא. ולדידן אפילו למסתם נמי לא סתים בתמיה לדידן בני בבל נהי דלא אכלי ליה להכי מיהא מחזיקין ליה בחלב טהור להיות סותם. ש"מ ההוא דפליגי ביה בני א"י ובני בבל קרי (ליה ר"נ) בר חימצא והיינו דאייתרא חלב שבמקום היתר שהקיבה עשויה כקשת ומבחוץ קרי דאקשתא ומפנים לעוגל קרי דאייתרא חבל. ופירש"י עוד (דר"נ כלישנא קמא) דאילו ללישנא בתרא (לא מיתוקמא מילתיה דר"נ) כיון דבאקשתא דפליגי בה אמר ר"נ דסתים כ"ש דאייתרא דלכולהו שרי וא"כ הי ניהו דלא סתים. ורבינו בפ"ז מהל' מ"א פסק כל"ק דאקשתא אסיר ולפיכך כתב כאן קיבה שניקבה וחלב טהור סותם את הנקב מותרת ואתא למעוטי דאקשתא דאסיר דלא סתים וכן דעת הרי"ף שכתב לאסור בדאקשתא וכתב חלב טהור סותם טמא אינו סותם.

ומ"ש רבינו חוץ מחלב הלב וכו'. שם אמר ר"נ חלב העשוי ככובע אינו סותם היכא אמרי לה חיטי דכרכשתא ואמרי לה טרפשא דליבא ופירש"י חיטי דכרכשתא חלב שעל חלחולת המוציאה רעי שקורין טבחייא עשוי קרטים קרטים כעין חיטים ואם ניקבה ואותו חלב סותמה לא מהני וטרפה וקרטים עגולים הם כמו כובע. טרפשא דליבא שומן הלב עשוי ככובע והלב נחבא בו. ורבינו נראה שהיה גורס ודטרפשא ודליבא. ומפשטא דלישנא משמע לי דטעמא דלא סתים הוא מפני שמאחר שהוא עשוי ככובע הוא משופע ואינו מתדבק יפה על הנקב אבל רבינו מפרש שמה שאמר העשוי ככובע אינו אלא סימן אבל הטעם מפני שהם קשים ואינן מתדבקים יפה בנקב.

ומ"ש רבינו והמקום הלבן שבאמצעה טעמו לומר שאע"פ שהוא חלב טהור אינו סותם מהטעם שהזכיר:

ומ"ש וחלב חיה שכנגדו בבהמה אסור אינו סותם וכו'. שם בעיא דאיפשיטא:

יא

כרס שניקב וכו'. משנה בראש פרק א"ט (דף מ"ב) הכרס הפנימי שניקבה:

ומ"ש והמסס ובית הכוסות שניקב אחד מהם לחוץ טריפה וכו'. גם זה שם במשנה:

יב

מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות וכו'. שם (דף נ':) ת"ר מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד אחד כשרה משני צדדין טרפה נמצא עליה קורט דם בידוע שלפני שחיטה לא נמצא עליה קורט דם בידוע שלאחר השחיטה ופשטא דברייתא משמע דמצד אחד כשרה בלא בדיקה ומשני צדדין טריפה ולא בהחלט אלא דבעינן בדיקה אם נמצא עליה קורט דם טריפה ואם לאו כשרה אלא דאמרינן בגמרא מעשה וכו' ובא לפני רבי מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד אחד והפכה ומצא עליה קורט דם ואמר אם אין שם מכה קורט דם מנין מהאי עובדא משמע דמצד אחד נמי אינו כשר בלא בדיקה וכן כתבו הרשב"א והר"ן וקשה על זה למה חילקה הברייתא בין מצד אחד למשני צדדין לא היה לה לחלק אלא בין נמצא עליה קורט דם ללא נמצא ומדברי רבינו נראה שהוא מפרש דמצד אחד כשרה בלא שום בדיקה וקשה על זה מההיא עובדא דרבי שהפכה ואפשר לומר שסובר רבינו שמה שהפכה רבי לא משום דצריך לבודקה אלא שקרה מקרה שהפכה ומצא עליה קורט דם ופסלה וכ"נ שהוא דעת הרא"ש. וכתבו התוס' והמפרשים דכי אמרינן מצד אחד כשרה היינו מבפנים כלפי הרעי דאי צד שבחוץ כלפי חלל הגוף אפילו לא ניקב כלל אלא שנמצא מחט בחלל הגוף טריפה דאי מגואי עייל ודאי הפנימי נקוב אלא שעלה בו קרום ואי מבראי אתא הא ודאי טריפה דחיישינן שמא ניקב א' מהאברים הפנימיים שנקובתן במשהו וא"א לעמוד על ספיקן בבדיקה אבל מדברי רבינו נראה דמצד אחד היינו מצד חוץ שהרי במשני צדדין כתב ואם ניקבה נקב מפולש לתוך בית הכוסות ואילו היה סובר כדברי המפרשים הכי הל"ל ואם ניקבה נקב מפולש לתוך חלל הבהמה. ונראה שהראב"ד סובר כדברי המפרשים ולפיכך כתב על דברי רבינו אין זה מיושר. וטעמו של רבינו אפשר שהוא משום דס"ל במחט הנמצא בגוף כשר ע"י בדיקת החלל לראות אם ניקב אחד מהאברים שנקיבתן במשהו כמ"ש בפי"א וא"כ ה"נ בעינן בדיקה כנגד כל החלל ולא חשש רבינו לכותבו כאן מפני שסמך על מ"ש בפי"א ואמרינן בגמרא (דף מ"ח:) מ"ט מכשרינן במחט שנמצא בעובי בית הכוסות מצד אחד ולא מפלגינן בה בין קופא לבר לקופא לגיו כדמפלגינן במחט דאשתכח בכבדא ומשני דהכא אימור אוכלין ומשקין דחקוה. ופירש"י ומתוך הדחק נכנסה הקופא בבשר הילכך אע"ג דקופא לבר כשרה:

כתב הראב"ד ונמצאת טיפת דם במקום הנקב א"א הטיפה צריכה שתמצא מבחוץ עכ"ל:

יג

בהמה שהלעיטה דבר שנוקב בני מעיה וכו'. שם (דף נ"ח:) אמר שמואל הלעיטה x (קורט של) חלתית טרפה משום דמנקבה להו למעיה:

כתב הטור וז"ל. כתב הרמב"ם הלעיטה חלתית תוך ג' ימים ספק ניקב ספק לא ניקב ותבדק ולא נהירא מדאמר שמואל הלעיטה חלתית טריפה אלמא אין לה בדיקה עכ"ל. ונוסחת ספרי רבינו שבידנו אינה כן אלא ה"ג בהמה שהלעיטה דבר שנוקב בני מעיה כגון קורט של חלתית וכיוצא בה טריפה שודאי נוקב ואם היה ספק נוקב ספק אינו נוקב תבדק, ולפי נוסחא זו לא קשיא מה שהקשה הטור דרבינו נמי בקורט של חלתית אמר דטריפה משום דודאי ניקב ולא אמר תבדק אלא בדבר שהוא ספק ניקב. ובלאו הכי נוסחת הטור משמע שהיא משובשת שהרי לא הוזכר בגמרא חילוק בין תוך ג' לאחר ג' ועוד שאין דברי אותה נוסחא מובנים דקאמר תוך ג' ימים ספק ניקב ותבדק משמע דאחר ג' משפט אחר יש לה ואין לומר דכשרה בלא בדיקה משום דאם היה נוקב בני מעיה לא היתה מתקיימת ג' ימים וכיון שנתקיימה ג' ימים ודאי לא ניקבה שזו מנין לנו ועוד דא"כ לא הוה שתיק מלומר כן בפירוש. ואין לומר דאחר ג' ימים היא טריפה ולא מהני בה בדיקה שאם בדקנוה ולא מצינו נקב למה נטריפנה ואין לומר דה"ק אחר ג' ימים א"א שלא ניקבה ומש"ה מחזקינן לה בטריפה דגם לזה יקשה דלא ה"ל למשתק מלומר כן בפירוש הילכך נראה דליתא לההיא נוסחא:

כתב הראב"ד א"א קשה בדיקת הדקין עכ"ל. וזו אינה השגה דרבינו כתב מה שהוא כפי הדין:

כל אחד מן בני המעים. ברייתא פרק א"ט (דף מ"ג:):

אם ניקב אחד מהם לחבירו כשרה. מימרא שם (דף מ"ח):

יד

ומעים שניקבו וליחה סותמתן טריפה וכו'. שם (דף נ') אסיקנא דלית הלכתא כרשב"ג דמכשר:

בני מעים שבא זאב או כלב וכו'. פ"ק דחולין (דף ט'):

נמצאו נקובין וכו' ואם משמשו הידים בנקב הספק וכו'. בפרק א"ט (דף נ'):

טו

בני מעים שיצאו לחוץ וכו'. משנה וגמרא שם (דף נ"ו:) מתניתין דאלו כשרות בעוף:

טז

המעי האחרון וכו'. שם (דף נ') אמר זעירי חלחולת שניקבה כשרה הואיל ויריכים מעמידות אותה וכמה אמר ר' אלעא אמר ר' יוחנן מקום הדבק ברובו שלא במקום הדבק במשהו אמרוה רבנן קמיה דרבא משמיה דרב נחמן אמר להו ולאו אמינא לכו לא תתלו ביה בוקי סריקי הכי אמר ר"נ מקום הדבק אפילו ניטל כולו כשר והוא שנשתייר בו כדי תפיסה וכמה אמר אביי כמלא בטדא בתורא ופסק הרי"ף כר"נ דהא אביי ורבא קיימי כוותיה. ומלא בטדא כתב הרי"ף איכא מ"ד ארבע אצבעות וכן פי' התוספות והרשב"א:

יז

העוף אין לו כרס וכו' וכל הטריפות שוות הן בבהמה חיה ועוף וכו'. שם (דף נ"ו) תני לוי (כל) הטרפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף.

ומ"ש זפק שניקב גגו וכו'. שם במשנה אלו כשרות בעוף ניקב הזפק רבי אומר אפילו ניטל ופסק הרשב"א כת"ק וכ"נ מדברי הרי"ף והרא"ש ז"ל ובגמרא גגו של זפק נידון כושט היכא אמר רב ביבי בר אביי כל שנמתח עמו ופירש"י נידון כושט בנקב משהו. כל שנמתח עמו ממקום שהוא מתחיל לימשך לצד הושט להיות מיצר והולך:

יח

שני כיסים יש בקרקבן וכו' עד מותר. פשוט שם (דף מ"ג):

וכתבו הרשב"א והר"ן דכי ניקב עור חיצון לבד דכשר דוקא בניקב מעצמו מחמת חולי דאי מחמת קוץ וכיוצא בו טרפה היא דהאי קוץ מהיכא אתא אי דרך חוץ הרי ניקבה לחלל וטריפה דחיישינן שמא ניקב אחד מהאברים הפנימיים שנקובתן במשהו ואי דרך וושט אתא כיון דעור חיצון אינקב ע"כ פנימי נמי אינקב אלא דלא מינכר או קרום עלה בו ואינו כלום:

יט

הטחול אינו מן האברים שנקיבתן במשהו וכו' עד אבל אם ניקב הדק כשרה. מסקנא דגמ' שם (דף נ"ה):

וכתב הטור בשם הרשב"א עובי דינר זהב זה לא ידענו שיעורו ויראה לי שהוא פחות מחצי עוביו ולא הזכיר רבינו דין נחתך הטחול ומשמע דסבר שהיא טריפה במכ"ש דניקב:

כ

כל אבר שאמרו חכמים וכו'. כ"כ התוס' והרא"ש והר"ן במשנת אלו טרפות:

וכתוב בהגהות אשירי בשם ר"ת דכל מקום דטריפה ע"י נקב אפילו לא ניקב והבשר רע סביביו כמו מוגלא טריפה וכ"כ הרשב"א שכל אבר שנקיבתו או נטילתו או חסרונו פוסל בו כשנתמסמס פסול וכתבו הג"מ בפ"ה מהל' מ"א דאנן לא בקיאינן בשיעור נתמסמס הילכך בכל שהוא שיהא הבשר רע מטרפינן לה וגם המרדכי כתב שאין אנו בקיאין בגרידה שהרופאים גורדים לכך ראוי להחמיר כשנשתנה מראית הבשר הכל לפי הענין וכך שמעתי ממורינו ממיץ שאמר לו רבינו תם מפה אל פה עכ"ל. ומשמע בגמרא (דף מ"ג) דהא דאמר רבה קרום שעלה מחמת מכה בושט אינו קרום לאו דוקא ושט אלא ה"ה בכל הנקובים וכ"כ רש"י.

ומ"ש וכן אם נברא בשני אברים מאותו אבר טרפה וכו'. שם (דף נ"ח:) תני התם בעלת חמש רגלים או שאין לה אלא שלש ה"ז בעלת מום אמר רב הונא לא שנו אלא שחסר ויתר ביד אבל חסר ויתר ברגל טריפה נמי הויא מ"ט כל יתר כנטול דמי ומשמע דלדעת רבינו נמצאו לה שני כבדים כשרה דאע"ג דכניטל דמי אין בכך כלום דכנטול דמי היינו לומר דכחסר מתחלת ברייתו דמי וחסר הכבד כשרה שלא אמרו דטרפה אלא בניטל כולו ויש לדחות ולומר דא"א להבראות חסרת הכבד. והרשב"א הביא בת"ה לשון רבינו וכתב עליו ולא יראה לי כן שהרי הכבד אחד מהמנויים בניטלים וכל עצמנו לא אסרנו נטולת הכבד אלא מפני המרה ואם נבראת בלא כבד טריפה שגם היא חסרת המרה היא ולא מנו נטולה וחסרה אלא ללמדנו שאחד ניטל ביד ואחד שחסר מן התולדה טריפה שלא ליתן פ"פ לבע"ד לחלוק ולומר דדוקא שחסרה מתולדתה אבל היה לה וניטל כשרה או בהפך עכ"ל.

ומ"ש רבינו בטחול שאם נמצאו שנים מותרת מדסתים לה סתומי משמע דאפילו דבוקים זה לזה בסומכייהו כשרה וכן דעת רש"י והרא"ש ודלא כדעת הרמב"ן שחילק בכך:

כא

המעי היתר שתטרף בו הבהמה וכו'. שם העיד נתן בר שילא רב טבחייא דצפורי לפני רבי על שני בני מעים היוצאים מן הבהמה כאחד שהיא טרפה וכנגדן בעוף כשרה בד"א שיוצאים בשני מקומות אבל יוצאים במקום אחד וכלים עד כאצבע כשרה פליגי בה רב אמי ורב אסי חד אמר הוא דהדרי וערבי וח"א אע"ג דלא הדרי וערבי בשלמא למ"ד הוא דהדרי וערבי היינו דקתני עד כאצבע אלא למ"ד אע"ג דלא הדרי וערבי מאי עד כאצבע עד כאצבע מלמטה. ובה"ג גורס בשלמא למ"ד אע"ג דלא הדרי ערבי היינו דקתני וכלין עד כאצבע מלמעלה אלא למ"ד והוא דהדרי ערבי מאי כלין עד כאצבע מאי כלין מלמטה וה"פ יוצאים ממקום אחר ביציאתו מן הקיבה הם מעי אחד וכלין עד כאצבע פירוש כלה חיבורם עד סוף אצבע ר"ל שהם מעי אחד ברוחב אצבע והל"ל כלה עד כאצבע אלא משום דנקט יוצאים בלשון רבים נקט נמי כלים בשלמא למ"ד אע"ג דלא הדרי ערבי וכו' אלא למ"ד והוא דהדרי ערבי מאי וכלים עד כאצבע והלא צריכין להתחבר יחד ומשני מאי כלין כלין מלמטה פירוש דהדרי ערבי ברוחב אצבע סמוך לבית הרעי ולמעלה אפילו אין ברוחב חיבורן אלא משהו כשרה. וז"ל הרי"ף העיד יונתן בן שילא ריש טבחייא דצפורי לפני רבי על שני בני מעים שיוצאין מן הבהמה כאחד טריפה וכנגדן בעוף כשרה פירוש כל הבהמה הדקים שלה חוט אחד הוא ומשוך עכשיו אם יצא ממנו מעי אחר כמו שיצא ענף בתוך הבד של עץ טריפה בד"א בשיוצאים בשני מקומות אבל יוצאים במקום אחד וכלין עד כאצבע כשרה והוא דהדרי וערבי ונעשו שניהם חוט אחד אבל לא הדרי וערבי הרי יתר בבהמה וכל יתר כנטול דמי עכ"ל. וכתב הר"ן נ"ל דבמעי שהוא יוצא מהבני מעים כענף מן הבד ואינו חוזר ומתערב ואין לו אלא פה אחד פליגי דלמ"ד והוא דהדרי ערבי כל כה"ג טריפה כיון דאין אותו מעי חוזר ומתערב ומ"ד אע"ג דלא הדרי ערבי ס"ל שאע"ג שאין פיסול זה חוזר ומתערב כיון שאין לו אלא פה אחד ולבני מעים הוא נשפך כשרה דמאי כלין עד כאצבע לא שמתערבין דוקא אלא שתהא שפיכתן כאחד וכל כה"ג הוי שפיכתן כאחד ונקטינן להאי פירושא דכיון דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר כל שהוא כענף היוצא מן הבד אע"פ שהם נשפכים כאחד טרפה אבל כל שהמעי אחד משני ראשיו כלומר שמתפצל וחוזר ומתערב אע"פ שהוא נבדל באמצע ואפילו כמה כשרה ומדברי הרמב"ם למדתיו ואף דברי הרי"ף מוכיחין כן ונראה עוד מדברי הרב ז"ל דעד כאצבע לאו דוקא אלא שחוזר ונתערב עם המעי ונעשה אחד משני ראשיו כשרה עכ"ל. ובאמת כי דבריו נכונים מאד ליישב דברי הרי"ף ורבינו אלא שלא יישב לדעתם מה שאמרו בגמרא בשלמא למ"ד והוא דהדרי וערבי וכו' אלא למ"ד אע"ג דלא הדרי וערבי מאי עד כאצבע עד כאצבע מלמטה ונ"ל דהכי פי' בשלמא למ"ד והוא דהדרי וערבי היינו דקתני עד כאצבע כלומר שיחזרו ויתערבו ויהיו שניהם כאצבע אחת ולא לענין שיעור העירוב תני כאצבע דאפילו במשהו סגי אלא לענין שיתיחדו שני המעים ויהיו כאצבע אחת אלא למ"ד אע"ג דלא הדרי מאי עד כאצבע ומשני עד כאצבע מלמטה כלומר שיהיו שניהם כאילו הם מעורבים והם אצבע אחת והיינו שלא תשפוך כל אחת לעצמו ואלו כיון ששתיהן שופכות למקום אחד הרי למטה במקום יציאת הרעי הם כאילו היו אצבע אחת וכיון דמספקא לן כמאן מהני אמוראי הויא הלכתא בעינן דהדרי וערבי מיהו בכל דהו סגי כנ"ל. ועל מ"ש בגמרא וכנגדן בעוף כשרה פרש"י דעוף זמנין דהוי הכי וכו' וי"מ שכל עוף דרכו כן משום דמן הזפק ועד הקרקבן קנה של מעים אחד וההוא קרי בני מעים ובראש הקרקבן יוצאים בני מעים גמורים עכ"ל. ודברי רבינו כדברי הפירוש השני:

מהדורה זמנית - הבהרה אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף