כסף משנה/כלאים/י

כסף משנה ‏ כלאים י

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

אין אסור בכלאי בגדים אלא צמר ופשתן בלבד וכו' ויש בכרכי הים וכו' וכלך שמו ואסור עם הפשתן וכו' וכן השירים והכלך וכו'. משנה בפרק תשיעי דכלאים השירים והכלך אין בהם משום כלאים אבל אסורים משום מראית העין. ומפרש רבינו דכיון דשירים וכלך אסורים זה עם זה משום דכלך דומה לצמר ושירים דומה לפשתן אם כן מכ"ש יש לאסור כלך עם הפשתן עצמו ולפי זה הוא הדין לשירים עם צמר עצמו דאסור:

ב

רחל בת עז וכו'. בפ"ב דבכורות (דף י"ז) רחל בת עז אין לוקין על צמרה משום כלאים ומשמע לרבינו דמכל מקום אסורה מפני מראית העין דלא גרע משירים וכלך, ותמיהא לי דהל"ל דמדאורייתא אסורה אלא שאין לוקין דהכי משמע לישנא דאין לוקין על צמרה וי"ל דכיון דלא אשכחן לה רמז בתורה לית לן למימר הכי:

כיון שנתחבר הצמר עם הפשתן וכו' כיצד צמר ופשתים שטרפן זה עם זה ושע אותם ועשה מהם לבדים הרי אלו כלאים. משנה בפרק תשיעי דכלאים לבדים אסורים מפני שהם שועים.

ומ"ש טרפן וטוה אותם כאחד וארג בגד מטווי זה הרי זה כלאים. שם במשנה אין אסור משום כלאים אלא טווי וארוג שנאמר לא תלבש שעטנז דבר שהוא שוע טווי ונוז:

ודע שהטור היה גורס בדברי רבינו צמר ופשתים שטרפם ביחד ושע אותם ועשה לבדים אין זה כלאים טרפן וטוה אותם כאחד וארג בגד מטווי זה הרי זה כלאים, ואי אפשר לגרוס כן שהרי שנינו הלבדים אסורים מפני שהם שועים ואיך יכתוב הוא ז"ל אין זה כלאים ואין לומר דאין זה כלאים דאורייתא קאמר דאין זה במשמע ונוסחת הראב"ד בדברי רבינו היתה כנוסחתנו שכתב א"א לבדים אינם מן התורה שאינם טווים אלא שוע בלבד עכ"ל. ומדברי רבינו עצמו הוא מוכרח לומר שזו היא הנוסחא האמתית בדבריו כמו שאוכיח ובאמת שהיה קשה מאד בעיני דממה שכתב שהלבדים הם כלאים דאורייתא נראה שהוא סובר שמה שאמרו עד שיהיה שוע טווי ונוז או או קתני ובחד מינייהו סגי וממה שכתב טרפן וטווה אותם כאחד וארג בגד מטווי זה הרי זה כלאים משמע דבעינן שיעשה שלשתן יחד (וכדברי רש"י) ועוד דלמאי דמשמע מתחלת לשונו קשה דגרסינן בנדה פרק האשה (דף ס"א:) אמר רב אחא בריה דרב ייבא משמיה דמר זוטרא האי מאן דרמי חוטא דכיתנא בגלימא דעמרא ונתקיה ולא ידיע אי נתיק אי לא נתיק ש"ד מאי טעמא מדאורייתא שעטנז כתיב עד שיהא שוע טווי ונוז ורבנן הוא דגזרו ביה וכיון דלא ידיע אי נתקיה שרי מתקיף לה רב אשי אימא או שוע או טווי או נוז והלכתא כמר זוטרא מדאפקינהו רחמנא בחד לישנא הרי דלמסקנא דגמרא אינו אסור מן התורה עד שיהא שוע טווי ונוז והיאך כתב הוא ז"ל דלבדים שאינם אלא שועים שהם כלאים דאורייתא וכבר השיג עליו הראב"ד כן ואפשר שמפני קושיות הללו הגיהו בדברי רבינו גבי לבדים אין זה כלאים והגהת טעות היתה שתחלת לשונו מוכיח שצריך לגרוס גבי לבדים ה"ז כלאים וגם סוף לשונו מוכיח כן שכתב תפר בגד של צמר בשל פשתן וכו' או שתפר בגד צמר בחוטי פשתן וכו' ואפילו קשר גדיל של צמר בשל פשתן וכו' הרי אלו כלאים שנאמר צמר ופשתים יחדיו מכל מקום כיון שנתאחד נאסר ומנין שכל איסורים אלו של תורה שהרי הוצרך הכתוב להתיר כלאים בציצית והציצית חוטים קשורים בלבד מכלל שחיבור כזה שלא במקום מצוה אסור מן התורה שאינו ממעט בתורה דבר שהוא אסור מד"ס עכ"ל. משמע דבאי זה ענין שיתחבר צמר עם פשתים צד חיבור בעולם הוא אסור מן התורה. ונראה לי שרבינו סובר דנהי דבשוע בלבד הוי כלאים דטווי לא הוי כלאים אלא אם כן הוא ארוג ומלישנא דמתניתין איכא למידק גם כן הכי דקתני אין אסור משום כלאים אלא טווי וארוג שנאמר לא תלבש שעטנז דבר שהוא שוע טווי ונוז פתח בטווי וארוג וסיים בשוע טווי ונוז והיינו לומר דנהי דבשוע בלבד אסור מן התורה וכדקתני התם בסמוך הלבדים אסורים מפני שהם שועים מכל מקום בטווי בלבד לא מיחייב אא"כ ארגו ואפשר דטעמא משום דבתיבת שעטנז כתוב בראש תיבה תיבת שע בהדיא משמע דבה לחודה סגי ואפשר דה"ה דבאריג לחודיה סגי כיון דכתיב ביה תיבת נוז בהדיא אע"פ שהוא בסוף תיבה אבל תיבת טווי שאינה כתובה בהדיא משמע שהיא טפלה לאריג לומר שאינו חייב על הטווי אא"כ ארגו. ויותר נראה לומר דכיון שאינו בראש תיבה לא מיחייבים עליה אם לא טוואן יחד גם כן ומה שאמרו עד שיהא שוע טווי ונוז כך פירושו עד שיהא שוע או עד שיהא טווי ונוז. ובלאו הכי צריך לומר כן לדעתו ז"ל שהרי כתב בפירוש המשנה דשע הוא הטרוף הממחק פני הבגד וא"כ (הוו ליה) הני מלאכות שלא כסדרן דהוה ליה למיכתב שע בתר טווי ונוז ומדאקדמיה משמע שהוא ענין בפני עצמו דהיינו עשיית לבדים שאין בהם לא טוויה ולא אריגה ודייק פירוש זה בדברי רבינו דגבי טוואן יחד וארגן לא כתב שען וטעמא כדפרישית ומה שדחו במסכת נדה דלא אמרינן או שוע או טווי או נוז מדאפקינהו רחמנא בחד לישנא לא למעוטי שע אמרו אלא על טווי וארוג כדפרישית. ומצאתי לרבינו שכתב בפירוש המשנה על מה ששנינו דבר שהוא שוע טווי ונוז זהו כלאים של תורה והוא שלא יהו כלאים עד שיהיו נחברים אלו הג' ענינים כולם וכל מה שאינו כך הוא כלאים מד"ס וזו הלכה פסוקה באמת וכן אמרו בגמרא ואם מצאת לאחר דבר חולק על מה שאמרתי לך אל יכנס בלבך ספק שהוא שכח ההלכה ההיא האמורה במסכת נדה עכ"ל. ובנ"א נמצא כתוב בהפך שאצל מה שכתב וכל שאינו כך הוא כלאים מד"ס כתב כך אמרו מקצת הגאונים וזה אצלי מאמר בלתי אמיתי אלא שכל אחד מהם כלאים של תורה ומה שנזכר בגמרא נדה אינו לשון הגמרא אבל הוא לשון איזה מפרש עכ"ל. ודבריו פה בחיבור אי אפשר ליישבם כפי הנוסחא שכתב שאינם כלאים דאורייתא עד שיהיו נחברים הג' עניינים אם כן לא הוה ליה ליחייב בלבדים ולפי הנ"א קשה גם כן דאם כן לא הוה ליה לכתוב טרפן וטוה אותם כאחד וארג בגד מטווי זה הרי זה כלאים דמשמע דלא מיחייב אלא א"כ טוה וארג וקודם טרפן ואין לומר דאו או קתני שהרי כתב וארג בגד מטווי זה ודוחק לומר דה"ק צמר ופשתים שטרפן ושע אותם ועשה מהם לבדים הרי אלו כלאים כאילו טרפן וטוואן כאחד וארג בגד מאותו אריג שפשיטא שהוא חייב משום כלאים כן הדין כשטרפן ושע אותה ועשה מהם לבדים וכן דוחק לומר שמה שנמצא בנ"א שכל אחד מהם כלאים של תורה לא אתא לאפוקי שע דעלה לחודה חייב אבל טווי וארוג אינו חייב על אחת מהן בלא חברתה דלישנא דשכל אחד מהם כלאים של תורה לא משמע הכי ועוד דאם כן למה הוצרך לומר דמה שנזכר בגמרא נדה אינו לשון הגמ' הא אפי' את"ל שהוא לשון הגמרא אתי שפיר לפירוש זה. ושמא יש לומר שדעתו לומר דנהי דעל טווי אינו חייב אלא אם כן אריג אבל על אריג לבד חייב דלפי זה לישנא דשכל אחד מהם כלאים של תורה קאי בין אשוע בין אאריג והוצרך לומר דההיא דנדה אינו לשון הגמרא משום אריג דקאמר התם דלא הוי דאורייתא ולפי זה מה שכתב פה בחיבור וארג בגד מטווי זה היינו לומר דעל טווי זה אע"פ שהוא טרוף אינו חייב אלא אם כן ארגו אבל אה"נ שעל האריג לחודיה חייב אפי' לא טוואו דלא גרע משיעה דלבדים וכלשון הראשון שכתבתי לעיל בשם רבינו פה:

ג

תפר בגד צמר בשל פשתן וכו'. משנה בפ' תשיעי דכלאים התוכף תכיפה אחת אינה חיבור וכו' עשה שני ראשיה לצד אחד חיבור ובתוספתא חלוק של צמר שנפרם ופירפו בחוט של פשתן ושל פשתן שנפרם ופירפו בחוט של צמר אם תפרן אסורים משום כלאים.

ומה שכתב רבינו אפילו נתן צמר ופשתים בשק או בקופה וכו' נראה שהוא מפרש כן מה ששנינו בסוף כלאים השק והקופה מצטרפים לכלאים.

ומה שכתב ואפילו קשר גדיל של צמר בגדיל של פשתן וכו'. משנה שם לא יקשור סרט של צמר בשל פשתן לחגור בו את מתניו אע"פ שהרצועה באמצע.

ומה שכתב וכן אם כפל בגדי צמר ופשתן וקשרם וכו', מדין השק והקופה שכתבתי בסמוך הוא נלמד:

ד

ומנין שכל איסורים אלו של תורה וכו'. בר"פ התכלת אמר רבא שמע מיניה קשר העליון דאורייתא דאי ס"ד דרבנן מאי איצטריך קרא למישרא סדין בציצית פשיטא התוכף תכיפה אחת אינה חיבור אלא שמע מינה דאורייתא:

ה

הכלאים אין לו שיעור וכו'. הכי משמע בנדה פ' האשה (דף ס"א):

ו

צמר רחלים וכו'. משנה בפרק תשיעי דכלאים.

ומה שכתב לפי שאינם חוטי צמר פירושו מפני שאינם חוטים לא חשיב ובטיל וכן כתב סמ"ג דתניא בתוספתא עלה דמתני' בד"א שהביא פשתן וטרף ביניהם אבל הביא חוטי צמר רחלים וטרף בין חוטי צמר גמלים אסור פירוש חוטי חשיבי ולא בטלי עכ"ל:

ז

ומ"ש לפיכך עורות הכבשים וכו' שהרי בטלו במיעוטן. כתב הראב"ד הל"ל שאינו טווי וכו'. אני אומר שטעם מפני שבטלו במיעוטן אינו שיבוש שמן התוספתא למדו כמו שכתבתי בסמוך בשם סמ"ג וכן מפורש בירושלמי דגרסינן התם צמר ופשתים שטרפן אסור כיצד הוא עושה מביא ליטרא ועוד צמר גמלים ומבטלן:

ח

ומ"ש וכן הקנבוס והפשתן וכו'. שם במשנה:

ט

העושה בגד כולו צמר גמלים וכו'. שם בתוספתא:

י

בגד צמר שנפרם וכו'. שם בתוספתא וכתב ר"ח שנשנית בטעות דקשר הוי חיבור לענין כלאים והרא"ש כתב דנ"ל לא קשיא דמיירי שחיבר שני ראשי הקרעים וכרך החוט סביב וקשרם יחד דלא הוי חיבור:

יא

לובש אדם בגדי צמר ובגדי פשתן וכו'. ג"ז תוספתא שם. ויש מי שאומר דלא מיתסר אלא בקושר קשר של קיימא. ומדברי הרשב"א נראה שאפילו קושר קשר של קיימא מותר ולא נאסר אלא במחברם עם המשיחה בשתי תכיפות:

יב

כלאי בגדים מותר לעשותם ולמוכרם וכו'. משנה בפ"ח דכלאים.

ומ"ש שנאמר לא תלבש שעטנז, כלומר הרי שלא אסר אלא לבישה בלבד.

ומ"ש ונאמר לא יעלה עליך וכו'. אינו ענין לענין ראשון אלא התחלת ענין הוא.

ומ"ש אבל עליה שאין דרך לבישה כגון אהל שהוא כלאים מותר לישב תחתיו, ירושלמי בסוף כלאים:

וכן מותר מן התורה לישב על מצעות של כלאים וכו' עד והוא שלא יהא בשרו נוגע בהם. בר"פ בא לו (דף י"ד:) ובספ"ק דביצה:

יג

כתב הראב"ד אבל אם היו קשים וכו'. א"א בירושלמי הדא דתימר בריקים אבל מלאים לא עכ"ל. ורבינו שהשמיטו נראה שהטעם מפני שמאחר שכתב דלא שרי בקשים דוקא ממילא משמע שלא התירו אלא בריקים דאילו מלאים הוה ליה רכים:

יד

וכן הפרוכת שהיא כלאים וכו'. גם זה בספ"ק דביצה:

טו

מנעל שהוא כלאים וכו'. שם (ט"ו) אמר רב פפא ערדילין אין בהם משום כלאים. ונראה לי שרבינו סובר שזהו מנעל של זרב שאין בו משום כלאים השנוי במשנה סוף כלאים ורב פפא לא אתא לאשמועינן אלא לערדלין היינו מנעל של זרב השנוי במשנה. דאל"כ נמצא שהשמיט ערדלין או מנעל של זרב:

וכתב הראב"ד מנעל שהוא כלאים וכו' א"א כמדומה לי פירוש זה כתב על מנעל של זרב השנוי במשנה וכו'. ולדעת רבינו יש לומר שהוא מפרש הירושלמי דמנעל של זרב היה של פשתן והיו רגילים לנועלו בימי החום ומש"ה קרי ליה של זרב והוקשה לו שכולו פשתן ואין בו צמר ומאי קמ"ל שאין בו דבר משום כלאים ושני שיש מקומות שמשימים בו בגד צמר מבפנים כדי ללובשו בימות הקור להתחמם בו וזהו פירוש דזריבין עמרא מלגיו כלומר מחממין אותו על ידי שמשימים בו עמרא מבפנים דקמ"ל שאף ע"פ שהוא כלאים מותר ללובשו מפני שעור הרגל קשה הוא ואינו נהנה כשאר הגוף. ומ"מ יש לדקדק למה התנה לומר שאין לו עקב דמשמע שאם יש לו עקב יש בו משום כלאים ואמאי והרי אין לך קשה בעור הרגל כעור העקב. וצריך לומר שמה שכתב רבינו ואין לו עקב לא משום דינא כתב כן אלא שתבנית אותו מנעל היה כך שלא היה לו עקב אבל לענין דינא בין שיש לו עקב בין שאין לו עקב מותר (ועי' בב"י):

טז

תופרי כסות תופרים כדרכן וכו' עד מפשילין במקל לאחוריהן. משנה פרק תשיעי דכלאים:

יז

לא יקח אדם ביצה וכו'. ירושלמי בפרק הנזכר:

כתב הראב"ד לא ידעתי מה הפרש יש בין ביצה ופשיטי ובזרוני וכו'. נראה שטעמו דגמרא דידן פליג אירושלמי ולא היה לרבינו לכתוב הירושלמי. וי"ל דרבינו סבר דגמרא לא פליג אירושלמי דאע"ג דבצררי דפשיטי ובזרוני קאמר דאין דרך חימום בכך ביצה חמה שאני שהוא נהנה בבגד שמונעו מלכוות בחום הביצה ובימי הקור נהנה שהבגד מתחמם מהביצה ומחמם ליד:

יח

לא ילבש אדם כלאים עראי וכו'. משנה שם וכתבו הר"ש והרא"ש דסבר האי תנא דדבר שאין מתכוין אסור ופליג אמתני' דמוכרי כסות מוכרים כדרכם ורבינו פסקה לזו ולזו. ונראה שטעמו משום דס"ל דאפילו ר"ש מודה בהא דכיון שהוא לובש ממש הרי עבר על לא תלבש שעטנז אבל מוכרי כסות ותופרי כסות שאינם לובשים ממש אלא מעלים עליהם מותר אם אינו מתכוין וע"פ זה יתיישב מה שפסק לאסור לכרוך על ידו חבלים של כלאים שהם קשורים יחד דכריכה על ידו הוי כמלבוש ואע"ג דפ' הגוזל בתרא (בבא קמא דף קי"ו) קאמר אהאי מתני' דלא ילבש אדם כלאים אפי' ע"ג עשרה אפי' להבריח את המכס מתני' דלא כר"ע דתניא אסור להבריח את המכס ר"ש אומר משום ר"ע מותר להבריח את המכס בשלמא לענין כלאים בהא פליגי מר סבר דבר שאין מתכוין מותר ומר סבר דבר שאין מתכוין אסור אלא להבריח את המכס מי שרי יש לדחות ולומר דסבר רבינו דלא בעא גמרא לנחותי לחלק כמו שחילקתי בין דרך לבישה לשלא דרך לבישה ונקט דרך קצרה לומר דבשאינו מתכוין פליגי ואע"ג דלקושטא דמילתא לאו בהכי פליגי לא חש מאחר דלא אתא אלא לאקשויי דלהבריח את המכס מי שרי ושפיר דמי לידחק בכך שלא להוציא סתם מתניתין מהלכה:

יט

אין אסור משום כלאים וכו' אבל צלצולים קטנים וכו' לצרור בהם מעות או תבלין. ספ"ק דביצה (דף ט"ו) וכדמסיק רב אשי.

ומ"ש וסמרטוט שמניחים עליו רטיה וכו'. בתוספתא וכן משמע בירושלמי סוף כלאים:

כ

ציץ של עור או משי וכו'. זהו פירוש אסמטא דתני' בפ' במה אשה (שבת דף נ"ז ע"ב) שאין בה משום כלאים וכן פירש הרי"ף:

כא

המנהיג בהמות ומכניס חבלים לתוך ידו וכו'. בפרק במה בהמה (שבת דף נ"ד) אהא דתנן אבל מכניס (הוא) חבלים לתוך ידו וימשוך ובלבד שלא יכרוך ובגמרא רמי עלה מדתנן התוכף תכיפה אחת אינה חבור ומשני בלבד שלא יכרוך ויקשור:

כב

מטפחות שמקנחים בהם את הידים וכו'. משנה בפ"ט דכלאים ופסק בירושלמי הלכה כר' אליעזר וכן פסק סמ"ג משום דבתוספתא מפיך דר' אליעזר לרבנן. ולי נראה דאי משום הא לא איריא שיותר יש לסמוך על גירסת המשנה מעל גירסת התוספתא אבל טעמא דאיכא למיסמך עליה הוא משום דבירושלמי פסק כוותיה:

כג

אותות שעושים הכובסים והגרדים וכו'. משנה בסוף כלאים:

כד

בגד צמר שחברו עם בגד פשתן וכו'. שם התוכף תכיפה אחת אינה חבור ואין בה משום כלאים וכו' עשה שני ראשיה לצד אחד חיבור ויש בה משום כלאים ומשמע לרבינו דע"כ לא הצריך שיעשה שני ראשיה לצד אחד אלא מפני שאין שם אלא תכיפה אחת אבל אם היו שתי תכיפות אפילו לא עשה שני ראשיה לצד אחד הוי כלאים:

כה

מותר לעשות מהכלאים תכריכין למת וכו'. משנה שם תכריכי המת ומרדעת החמור אין בהם משום כלאים וכן נראה מדברי הר"ש אע"פ שהרא"ש חולק.

ומ"ש והוא שלא יהיה בשרו נוגע בה למד כן מדין הכרים והכסתות.

ומ"ש ולא יניח מרדעת זו על כתפו וכו'. ג"ז משנה שם וטעמא משום דלא שרי מפני שהוא קשה אלא בהצעה שהיא מדרבנן אבל לא בהעלאה שהיא מדאורייתא:

כו

המת והבהמה וכו'. תוספתא סוף כלאים המת והבהמה וכו' אין בהם משום כלאים:

כז

בגד צמר שאבד בו חוט של פשתן וכו'. בנדה פ' האשה (דף ס"א ע"ב). וגירסתו אינו כגירסא דידן וכמו שכתבתי בפ' זה בשמו בפירוש המשנה:

כתב הראב"ד שכל איסורי ספיקות מד"ס וכו' אמר אברהם אמת הוא זה וכו'. מה שהקשה הראב"ד דספיקא דאורייתא לחומרא י"ל שחז"ל שאמרו כן הם אמרו דספק זה יהא לקולא מפני שהוא מילתא דלא שכיחא:

כח

הלוקח כלי צמר מן הנכרי וכו'. משנה וירושל' בפרק ט' דכלאים:

כט

הרואה כלאים של תורה על חבירו וכו'. בפרק מי שמתו (ברכות דף י"ט) ומפרשינן טעמא משום דאין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' כל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב.

ומ"ש ואפילו היה רבו שלמדו חכמה. יש ללמוד כן ממה שאמרו על זה כל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב.

ומ"ש ולמה נדחה בהשב אבידה וכו'. ת"ש והתעלמת מהם פעמים שאתה מתעלם מהם וכו' (כגון) זקן ואינו לפי כבודו וגו' אמאי אין חכמה ואין עצה וכו' שאני התם דכתיב והתעלמת וליגמר מינה איסורא מממונא לא ילפינן.

ומ"ש ולמה נדחה בטומאת מת וכו'. שם ת"ש ולאחותו מה ת"ל הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו וכו' יכול כשם שאינו מיטמא וכו' כך אינו מיטמא למת מצוה ת"ל ולאחותו לאחותו הוא דאינו מיטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה אמאי וכו' שאני התם דכתיב ולאחותו. ומה שיש לדקדק על זה כתבו רש"י והתוספות.

ומ"ש אבל דבר שאיסורו מדבריהם וכו'. שם:

ל

הלובש כלאים או המתכסה בו לוקה. פשוט הוא:

היה לבוש בכלאים וכו'. פרק בתרא דמכות (דף כ"א) (ובברכות) היה לבוש בכלאים כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תלבש אל תלבש והוא פושט ולובש חייב על כל אחת ואחת ובגמרא אמר רב ביבי א"ר יוסי לא פושט ולובש ממש אלא אפילו מכניס ומוציא בית יד אונקלי שלו מחוי רב אחא בריה דרב איקא עיולי ואפוקי רב אשי אמר אפילו לא שהה אלא כדי לפשוט וללבוש חייב.

ומ"ש הוציא ראשו מן הבגד והחזירו וכו'. זה פירוש רבינו על מה שאמרו שם אמר רב אחא עיולי ואפוקי ומפירוש דברי רבינו נראה דהא דמחוי רב אחא פליגא אדרב ביבי ופסק כרב אחא ומפרש נמי דרב אשי אתא למימר דהא דתנן היה פושט ולובש לאו דוקא אלא בשוהה כדי לפשוט וללבוש סגי וכן כתב בפי' המשנה. ויש לתמוה מאחר שאינו עושה מעשה בכל פעם למה יתחייב על כל התראה והתראה וצ"ל שמאחר שהיה בידו לתקן להסיר האיסור מעליו בכל פעם שמתרים בו חשיב כלובש. וכן כתב הריטב"א בשם התוספות וכתב שהביאו ראיה לדבר. ואיכא למידק שנראה מדברי רבינו שאם הוציא ראשו והחזירו כמה פעמים חייב עכא"ו אע"פ שלא התרו בו אלא פעם אחת שהרי אחר שכתב דין זה כתב בד"א וכו' אבל אם התרו בו וכו' משמע דעד השתא מיירי כשלא התרו בו אלא אחת וזה דבר תימה דמ"ש שאם אכל כזית חלב וחזר ואכל כזית אחר שאינו לוקה אלא על הזית שהתרו. וצ"ל שמ"ש בד"א וכו' לא קאי אלא ארישא דהיה לבוש בכלאים כל היום אינו חייב אלא אחת וכדדייק לישנא שכתב בד"א שהוא חייב כל היום אבל ההיא דהוציא ראשו פשיטא דאינו חייב עכאו"א אלא אם כן התרו בו עכאו"א.

ומ"ש בד"א שהוא חייב אחת כל היום וכו'. שם במשנה:

לא

המלביש את חבירו וכו'. תוספתא בפרק אלו הן הלוקין אלא שנראה שהיא כתובה בטעות ואינה מכוונת בדברי רבינו. ויש לתמוה על מ"ש רבינו שאם לא ידע הלובש שהבגד הוא כלאים והיה המלביש מזיד המלביש לוקה ואמאי לוקה הא לא כתיב לא תלביש ואי משום דעבר על לאו דלפני עור לא תתן מכשול אין לוקין עליו משום דהוי לאו שבכללות. וכן הוא עצמו כתב בסמוך עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול משמע דאינו לוקה דאל"כ מאי איכא בין רישא לסיפא לענין מלביש. ועוד קשה דאפי' אי נימא דקרי ביה לא תלביש וכדאמרינן בפ' ג' מינין גבי נזיר עשה מגלח כמתגלח משום דכתיב תער לא יעבור על ראשו קרי ביה לא יעבור הוא ולא יעביר לאחר קשיא רישא אמאי המלביש אינו לוקה ושאלה זו כתובה בתשובות הרא"ש ששאל להרשב"א ולא זכינו לתשובתו ותמהני על הראב"ד שלא השיג על רבינו בזה. ומיהו הא לא קשיא למה לוקה הלובש אע"פ שלא עשה מעשה שאדם אחר הלבישו דאיכא למימר שא"א לאחר להלבישו אא"כ יזמין הלובש עצמו ויצדד גופו זה חשוב מעשה כדאמרינן פ' אלו הן הלוקין גבי ניקף. ולענין תמיה קמאי אפשר לומר שם שסובר רבינו דמדאפקינהו רחמנא ללובש ומלביש בחד תיבה חד מפשטה וחד מקרי ביה אין לחייב שניהם כאחד וכל היכא דחד חייב אידך פטור ולא דמי לתער לא יעבור על ראשו דההוא לאו מקרי ביה נפיק אלא ממשמעותא דלא יעבור:

לב

כהנים שלבשו וכו'. בריש ערכין (דף ג':) דכהנים דאשתרי כלאים לגבייהו וכו' נהי דאשתרי בעידן עבודה בלא עידן עבודה לא אשתרי ומשמע דכל שלא בשעת עבודה אפי' במקדש אסור דאם לא כן לא הוי ליה לאפלוגי אלא בין מקדש לחוץ למקדש:

וכתב הראב"ד א"א טעה בזה שהרי אמרו ביומא פ' בא לו כ"ג וכו'. וי"ל שמה שהקשה מדאמרינן בר"פ בא לו בגדי כהונה היוצא בהם למדינה אסור ובמקדש בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה מותר י"ל דהתם לאו משום כלאים קאמר אלא משום משתמש בבגדי קדש וכדמסיים בה מפני שבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהם אבל הבגד של כהונה שיש בו כלאים שלא בשעת עבודה במקדש אע"ג דלית ביה משום משתמש בבגדי כהונה משום כלאים מיהא אית ביה. ומ"ש עוד ומאי דקאמר נמי מפני האבנט שהוא כלאים אינו דאטו חשן ואפוד מי לית בהו כלאים עכ"ל. איני יודע איך כתב בלשון הזה דאטו משום דהוי חשן כלאים אבנט אינו כלאים והכי הל"ל אטו ליכא כלאים אלא אבנט הא חשן ואפוד נמי איכא בהו כלאים. וזהו תירוצו מבואר דרבינו לא נקט מילתיה בבגדי כ"ג שאינו לובש אלא מימים ימימה אלא בבגדי כהן הדיוט מיירי שהם נוהגים תמיד דיקא נמי קתני כהנים שלבשו בגדי כהונה. אבל אי קשיא הא קשיא דאמרינן בפרק בא לו בגדי כהונה קשים הם אצל כלאים. וי"ל דלא אמרן כן אלא להצעה דלא מיתסרא אלא מדרבנן אבל להעלאה דאסירא מדאורייתא אפילו בקשין אסור וכן משמע במה (שכתבתי) דאיתא בריש ערכין:

מהדורה זמנית - הבהרה אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · מעבר לתחילת הדף