כסף משנה/כלאים/א

כסף משנה ‏ כלאים א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

הזורע שני מיני זרעים כאחד וכו'. ומה שכתב בארץ ישראל לאפוקי חוצה לארץ כמו שיתבאר:

ב

ואחד הזורע או המנכש או המחפה וכו'. בפרק בתרא דמכות (דף כ"א:) ובריש מ"ק (דף ב':) ופירש"י שם מנכש תולש עשבים רעים מתוך הטובים וכי עקרי להו צמחי הני טפי:

ואחד הזורע בארץ או בעציץ נקוב. בסוף פרק ז' דכלאים ונתבאר בכמה דוכתי דעציץ נקוב הרי הוא כארץ. ושיעור הנקב כדי שיצא בו שרש קטן כדאיתא ספ"ק דעוקצין.

ומ"ש אבל הזורע בעציץ שאינו נקוב מכין אותו מכת מרדות. הכי משמע במנחות פרק ר' ישמעאל (מנחות דף ע'):

ג

אסור לזרוע כלאים לנכרי. תוספתא ספ"ב דכלאים ואיתא פ"ה דע"ז (דף ס"ג ע"ב) ובירושלמי סוף מסכת ערלה:

ומותר לומר לנכרי לזרוע לו כלאי זרעים: כתב הראב"ד א"א ואם אמרו בח"ל יאמרו בארץ וכו'. ולכאורה היה נראה לומר שטעמו של רבינו מדאיבעיא לן בפרק הפועלים (בבא מציעא דף צ') אמירה לנכרי באיסור לאו אי שרי ולא איפשיטא ואע"פ שהראב"ד השיגו דנקיטינן בה לחומרא וכן דעת הר"ן בפרק תולין, י"ל שהוא ז"ל סובר דכיון דאמירה לנכרי אפילו באיסור סקילה לא מתסר אלא מדרבנן ה"ל ספיקא דרבנן ולקולא. אבל קשה על זה ממ"ש בפט"ז מאיסורי ביאה שאסור לישראל לומר לנכרי לסרס לו בהמתו אלמא ס"ל דנקיטינן בעיין לחומרא דהא משמע בגמ' דלדידן דקי"ל דבן נח אינו מצווה על הסירוס אחד סירוס ואחד שאר מצוה שיש בהם לאו האמירה לנכרי שוה בהן. עוד היה אפשר לומר שטעמו מדאמרינן בפרק תולין (שבת דף קל"ט) גבי כשותא בכרמא רב משרשיא יהיב ליה פרוטה לתינוק נכרי וזרע ליה וגם על זה קשה דהתם בח"ל הוה וטעמא דרב משרשיא כדאמרינן התם בגמרא ולישלח להו כדרבי טרפון דתניא כשותא ר' טרפון אומר אין כלאים בכרם וכו' וקי"ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל ומנא לן למישרי בארץ וכבר השיגו הראב"ד. וי"ל שסובר רבינו שא"א לומר כן משום דאי מהאי טעמא למה היה זורעו ע"י נכרי הלא אפילו ע"י ישראל הוה שרי הילכך אית לן למימר דרב משרשיא לא סבר להא דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל וא"כ כשותא בכרמא גם בח"ל אסור ואפ"ה ע"י נכרי שרי אבל עדיין יקשה ממה שכתב מפי"ו מאיסורי ביאה דאמירה לנכרי בסירוס אסור ומ"ש מכלאים ועוד אי מהא דרב משרשיא יליף למה לא כתב ההיתר אלא בכלאי זרעים דמשמע דבכלאי הכרם אסור והלא הא דרב משרשיא בכלאי הכרם הוה, ועוד שרבינו עצמו כתבה להא דרב משרשיא בספ"ח לענין כלאי הכרם בחו"ל ובמקום זה ודאי בא"י מיירי רבינו דאילו בח"ל הישראל עצמו מותר לזרוע כלאי זרעים כמו שכתב בסמוך. והר"י קורקוס ז"ל תירץ דה"ק ואסור לזרוע כלאים לנכרי פירוש אפילו בשדה של נכרי דהא בארץ קיימינן ואין קנין לנכרי ודכוותה מותר לומר לנכרי שיזרע כלאים בשדהו של נכרי כיון שהזורע נכרי וקרקע של נכרי לא אסרו ואף אם הוא בשליחות ישראל ולצרכו מותר. ומה שהקשה הראב"ד והלא אף המקיים לוקה ואיך אפשר שלא ינכש אותם וכו' כלומר משום דאיכא למימר היאך ילקה משום מקיים הא לית ביה מעשה להכי אמר משכחת לה מקיים דלוקה כגון שניכש או השקה בידיו וזה ממה שיקבל תירוצו דרבינו לא שרי אלא בשאינו מנכש ולא משקה בידיו וכך ה"ל להקשות והלא אף המקיים אסור ואע"פ שהיה אפשר לומר דרבינו לא נחת הכא אלא לומר דאין בו משום אמירה לנכרי מ"מ יקשה כיון דסוף סוף אינו רשאי לקיימו מאי נפקא מינה באמירתו לנכרי לזורעו ויקשה מזה עוד אם נאמר דלדעת רבינו רב משרשיא לא שאני ליה בין א"י לח"ל מה הועיל בתקנתו לזרוע ע"י נכרי כיון דאסור לקיימו. מיהו בזו י"ל דע"כ לא קאמר רב משרשיא אלא דלא אמרינן כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל לענין לזרוע ממש אבל לענין לקיימו אפשר דאע"ג דבארץ אסור בח"ל מותר. ולקושיא ראשונה י"ל דנפקא מינה היכא דזורעם ע"י נכרי ואח"כ נותנם במתנה לנכרי אהובו. ועי"ל שכל זמן שלא כשכש מותר לקיים והשתא כשאומר לנכרי לזרעה מותר לו למכור שדה זרועה כלאים לנכרי בדמים יקרים קודם שהשרישו:

ואסור לאדם לקיים כלאי זרעים בתוך שדהו וכו'. בפ' בתרא דמכות דף כ"א ובריש מ"ק המנכש והמחפה בכלאים לוקה ר"ע אומר אף המקיים משמע דלת"ק אינו לוקה ומ"מ איסורא איכא ופסק כוותיה ואע"ג דבריש מ"ק אמרינן כולה ר"ע היא ומה טעם קאמר מה טעם המנכש והמחפה בכלאים לוקה משום מקיים שר"ע אומר אף המקיים וכיון שפסק רבינו דמנכש או מחפה לוקה ה"ל למיפסק דמקיים לוקה, י"ל דההוא שינויא לא אתמר אלא אליבא דרבה אבל לרב יוסף ברייתא כפשטה דר"ע הוא דסבר מקיים לוקה ות"ק פליג עליה דמקיים לית ביה אלא איסורא אבל אינו לוקה והלכה כרב יוסף. אבל קשה על זה שרבינו בפ"ה מהלכות שבת פסק דמנכש הוי תולדת חורש כרבה. וי"ל דאף למאי דאוקימנא כולה כר"ע משמע דר"ע הוא דאמר המקיים לוקה ורבנן פליגי עליה ואמרי דאינו לוקה ונקטינן כוותייהו וא"כ אי מספקא לן אי פליגי רבנן עליה ה"ל ספיקא ולקולא וברפ"ז דכלאים שנינו כלאי זרעים אסורים מלזרוע ומלקיים ואמרינן עלה בירושלמי מה כר"ע דר"ע אומר המקיים עובר בל"ת א"ר (יוסי) ד"ה היא (הכל מודים באסור) שהוא אסור בשלא קיים ע"י מעשה אבל אם קיים ע"י מעשה לוקה כהדה דתני המחפה בכלאים לוקה עכ"ל. משמע מהכא בהדיא דרבנן פליגי על ר"ע ואמרי דמקיים שלא ע"י מעשה אסור ואינו לוקה. ויש מי שאומר דלמאי דאמרינן בריש מ"ק כולה ר"ע היא כי אמר ר"ע המקיים לוקה דוקא בעושה מעשה כגון מנכש או מחפה אבל המקיים בלא מעשה אינו לוקה וק"ל דא"כ מנלן שאסור ועוד שהירושלמי שכתבתי הויא תיובתיה:

ומותר לישראל לזרוע כלאי זרעים בידו וכו'. בספ"ק דקידושין (דף ל"ט) רב יוסף מערב ביזרוני וזרע א"ל אביי והאנן תנן הכלאים מד"ס א"ל לא קשיא כאן בכלאי הכרם כאן בכלאי זרעים וכו' אע"ג דהדר אמר רב יוסף לאו מילתא דאמרי דרב זרע גנתא דבי רב משארי שארי הא דחייה אביי:

ד

אין אסור משום כלאי זרעים וכו'. יש לתמוה על זה דהא תנן בספ"ה (משנה ח') המקיים קוצים ר' אליעזר אומר קידש וחכ"א לא קידש אלא דבר שכמוהו מקיימין. ובירושלמי פ"ק אמרו שהזונין אע"פ שאינו כלאים בחטים הוא כלאים בשאר מינים אע"פ שאינו אוכל אדם מפני שרוצים בקיומו להאכילו ליונים. ורבינו בעצמו כתב בפ"ה הרואה בכרם עשב שאין דרך בני אדם לזרעו וכו' הרי זה לא קידש עד שיקיים דבר שכמוהו מקיימים רוב העם באותו מקום. לכן נ"ל דלאו דוקא נקט רבינו מאכל אדם אלא כל דבר שרוצה בקיומו אסור זה בזה ואפי' אם רוצה בקיומו למאכל בהמה ולא נתכוון רבינו לשלול אלא העשבים המרים בלבד וכדדייק סיפא דלישניה ודין זה נ"ל שלמד רבינו ממה שאמרו בירושלמי בריש כלאים גבי זונין:

ה

כלאי האילנות וכו'. בספ"ק דקידושין (דף ל"ט) א"ר יוחנן לוקין על הכלאים דבר תורה וכו' והא אנן תנן הכלאים מד"ס ל"ק כאן בכלאי הכרם כאן בהרכבת האילן כדשמואל דאמר בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה ומה בהמתך נוהג בין בארץ בין בח"ל אף שדך נוהג בין בארץ בין בח"ל ואלא הא כתיב שדך ההוא למעוטי זרעים שבח"ל.

ומ"ש וכן המרכיב ירק באילן או אילן בירק. משנה בפ"ק דכלאים וכת"ק. ואע"ג דבמתני' תנן דירק בירק נמי אסור השמיטו רבינו משום דבהאי בבא אתא לאשמועינן דלוקה בכל מקום ואילו ירק בירק בחו"ל מישרא שרי וכדאמרינן דשדך אתי למעוטי זרעים שבחו"ל וסובר רבינו דמהרכבה נמי ממעט לחו"ל דהא בהרכבה משתעי קרא. ואכתי קשה דה"ל לרבינו למכתב דאם הרכיב ירק בירק בא"י לוקה וי"ל דהא לא איצטריכא ליה שאם על זריעת ב' מיני זרעים בא"י לוקה מכ"ש שלוקה על הרכבתן. ואם תאמר הא בפ' אלו טריפות (חולין דף ס') בעי רבינא הרכיב שני דשאים (זה ע"ג זה) לר' חנינא בר פפא מהו כיון דלא כתיב בהו למינהו לא מחייב או דילמא כיון דאסכים (רחמנא) אידייהו כמאן דכתיב בהו למינהו דמי תיקו במאי מיירי אי בחו"ל הא אמרת דמיעטיה קרא ואי בא"י הא אמרת דמתני' אסרה ומאי מבעיא ליה. וי"ל דלעולם בא"י ומתני' דאסרה היינו משום דסברה דכיון דכתיב למינהו במעשה איכא למימר דכך נצטוו מסתמא אבל לר"ח בר פפא דאמר דלא נצטוו למינהו איכא למיבעי לפום ההוא סברא אי אזלינן בתר ציווי או מעשה כיון דאסכים אידייהו והתוס' תירצו דמיבעי ליה בחו"ל דשרי כלאי זרעים ואסירי הרכבת אילן ומבעיא ליה אי חשיבא הרכבת זרעים כהרכבת אילן או לא ועוד תירוצים אחרים.

ומ"ש לוקה בכל מקום הוא מדשמואל שכתבתי בסמוך:

ו

ואסור לישראל להניח לנכרי שירכיב לו כו'. אין לומר שטעמו מדאמרינן בירושלמי פרקא קמא דכלאים דנכרי אסור להרכיב כלאים וכיון שכן אסור לומר שירכיב כלאים, שאותו ירושלמי כרבי אלעזר דאמר בפרק ארבע מיתות דבני נח הוזהרו אף על הרכבת האילן ורבינו פ"ט מהלכות מלכים פסק דלא כוותיה, אבל טעמיה מההיא דפ' הפועלים שכתבתי לעיל וסובר רבינו דנקטינן בה לחומרא כמו שכתב בפרק ט"ז מהא"ב לענין סירוס ופי"ג מה' שכירות לענין חסימה:

ומותר לזרוע זרעים וכו'. נלמד מהא דשמואל שכתבתי בסמוך ואיתיה בהדיא בירושלמי פ"ק דפאה ור"פ מעשר בהמה אמרינן דתירוש ויצהר אינם כלאים זה בזה והיינו דוקא במערב זרעים וזורע.

ומ"ש שמותר לזרוע זרעים וזרע אילן כאחד היינו לומר שלקח אחד מן הזרעים וזרע אילן אבל שני זרעים אפי' בלא זרע אילן אסורים בא"י משום כלאי זרעים והכי איתא בתוספתא פ"ק זורעים זרע וזרעוני אילן כאחד כלומר מין זרע אחד בלבד עם זרע אילן דאילו שני זרעים עם זרע אילן אחד כתב הר"ן על רבינו דלענין איסור הפירות בחד מינא נמי אסור אפילו לדעת ר' יאשיה. ובעל כפתור ופרח כתב בו סברות וצ"ל דהא דשרי לזרוע זרע וזרע אילן ביחד דוקא בשאר אילנות חוץ מן הגפן דגרסינן בירושלמי פ"א דפאה זורעים זרעים וזרעי אילן כאחד והזורע מן החרצנים לוקה ארבעים אמר ר' (זירא) כתיב לא תזרע כרמך כלאים ונראה דדייק מדלא כתיב כרמך לא תזרע כלאים כדכתיב שדך לא תזרע כלאים ש"מ מדסמיך כלאים לכרמך דאפילו עיקר כרמך שהם החרצנים. ויש לתמוה על רבינו שהשמיט זה ואין לומר שטעמו מפני שאמרו לוקה ומשמע אפי' על מין אחד מהזרעים עם החרצנים ולא קי"ל הכי אלא כרבי יאשיה שאע"פ שלא יהא הלכה כמותו במאי דאמר לוקה למה לא יהא הלכה כמותו לענין איסור וצ"ע:

והראב"ד כתב אינו מחוור דבירושלמי פ"ק וכו' אי משום זרעים באילן למה לי גפן אפילו שאר אילנות פירוש אם היו העלים מגולין תחת כל האילנות חושש משום כלאים וכו'. ואני אומר שאין מכאן השגה לרבינו דלפת וצנונות תחת האילן אם לא היו מקצת עלים מגולים לא משום זריעה נאסר אלא משום הרכבה ששרשי הלפת והצנון נכנסים בשרשי האילן. ומ"ש הראב"ד וכן נראה מכאן שהלפת עם הצנון כלאים זה עם זה כלומר ולאפוקי ממה שכתב רבינו בפ"ג שהלפת והצנון אינם כלאים זה בזה שם אכתוב דעת רבינו ודעת הראב"ד בפירוש המשנה והירושלמי הזה שהביא הראב"ד:

ז

הזורע זרעים כלאים וכו'. ברפ"ח דכלאים כלאי זרעים אסורים מלזרוע ומלקיים ומותרים באכילה וכבר נתבאר שהרכבת אילנות בכלל שדך לא תזרע כלאים היא.

ומ"ש אפילו לזה שעבר וזרען. כן משמע מדסתם ושנה מותרים באכילה ולא חילק וכן בדין שהרי התורה לא אסרה אלא זריעתן בלבד:

ומותר ליטע ייחור מן האילן וכו'. ירושלמי פ"ק דכלאים:

ח

הזרעונים נחלקים לשלשה חלקים וכו'. זהו הצעה לשמות שיבאו בפרקים הבאים:

מהדורה זמנית - הבהרה אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

· הבא >מעבר לתחילת הדף