כלי חמדה (לניאדו)/שמות/נ

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

כלי חמדה (לניאדו) שמות נ

סדר כי תשא שני

יבאר שעבודת ע"א בשני פנים, הא' עשותו אמצעי ומליץ טוב בין השי"ת הסיבה ראשונה ובין האדם, וזוהי טעות אנוש ודורו, אמנם האופן השני היא כת הטועים שאומרים לעץ אבי אתה ולאבן את ילדתנו.

(שמות רבה מג, ז): דבר אחר: למה ה' יחרה אפך בעמך (שמות לב, יא), משל למלך שנכנס לביתו ומצא אשתו מגפפת לדלפקי וכעס, אמר לו שושבינו אם היה מוליד יפה היית כועס, אמר לו המלך אין בו כח לדבר זה אלא ללמדה שלא תעשה כך. כך אמר האלהים יודע אני שאין בו ממש אלא יאמרו לעשות ע"א, אמר לו ואם אין בו ממש למה אתה כועס על בניך, הוי למה ה' יחרה אפך בעמך וכו'. עכל"ה.

מהיות דרך מוסר בהכנס איש הדיוט לפני מלכים יתיצב, לבקש לו איש לשון להיות מליץ בינו ובין המלך, איש נבון וחכם מכיר ורגיל בעבודת מלכים ובן ביתם, לו יאתה להכנס שם בהיכלי מלכים וטירותם, כי לא כל אדם זוכה לכך, הוא יהיה אמצעי בין האיש הזה ובין המלך, את זה ראו אנשי דור אנוש וחביריו, ודנו ק"ו עאכ"ו לפני ממ"ה הב"ה אשר מי הוא זה ואי זה הוא אשר נשאו לבו להתקרב אליו ית' במקום אש להבת שלהבת והזר הקרב יומת, זולת שרפים העומדים ממעל לו או אראלים וחשמלים תרשישים ואישים הקדושים הנגשים אל ה', אליהם יאתה להתקרב אליו ית' ולהיותם אמצעיים בין בני האדם ובינו ית', לכן כל אחת ואחת מהאומות בחרה אחת מצבא המרום במרום להיות אמצעי ומליץ בינם לבינו ית', ועוד מעט נשכחה אמונת ה' מפי הדורות האחרונים, שנשתבשו ועלה בדעתם שצבא מרום שהם הם האלוה ואין אלוה מבלעדי אותו הצבא מרום, ורבים מעמי הארץ הפתאים בזמן ההוא טעו עוד לחשוב שאותה התמונה המצויירת בעץ ואבן אשר הראשונים עשאוה דוגמא ותמונה עליונה, האחרונים ופתאים חשבו שזה העץ הוא האלוה חלילה, ואמרו לעץ אבי אתה ולאבן את ילדתינו. הוא מ"ש הנביא ישעיה בפסוק וכי יאמרו אליכם. דרשו אל האובות וכו' הלא עם אל אלהיו ידרוש בעד החיים אל המתים. שמעתי שהכוונה וכי יאמרו אליכם דרשו אל האובות והידעונים שמא תאמר ואיך נדרוש אל האובות והם הבל ואין בם מועיל, לז"א הלא עם אל אלהיו ידרוש. כלומר מה שאמר דרשו אל האובות. הכוונה הוא לדרוש מהאובות כדי שהם יהיו אמצעיים בינינו ובין הבורא כי כל העולם יודעים שהדרישה יאות אל האלוה העליון בעצם ואל האובו' במקרה, ז"ש הלא עם אל אלהיו ידרוש ובעד הכוחו' העליונים החיים כמו המלאכים וכל צבא השמים הם היו נכנעי' אל צורה מהצורות ותמונה מהתמונות אשר בצלם ודמות א' מהעליונים ובעד החיים העליונים היו נכנעים ומכבדים אל המתים הלא הם אותם הצורות התחתונות המתות. ובזה נ"ל שאמר לתורה ולתעודה אם לא יאמרו כדבר הזה אשר אין לו שחר, הכוונה הנה מתחלה מפתי' בחלקת לשונם לאמר דרשו וכו'. הלא עם אל אלהיו ידרוש, אבל לעתיד לתורה ולתעודה, כלו' חי התורה והתעודה אם לא יאמרו כדבר הזה אשר אין לו שחר, כלומר הלא עם אל אלהיו וכו'. הוא דבר שיש לו שחר קצת אבל אחרית פיהם הוללות רעה שיאמרו דבר כדבר הזה ויהיה דבר שאין לו שחר להאיר שחרותו כי יחשבו כוכבי נשפו יקו לאור ואין ואל יראה בעפעפי שחר מרוב כיעור הדבר והוא שסופם להאמין באובות לבדם שהם אלוה. ועל זה נ"ל שאמר הפסוק אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם לא תעשון אתי וכו' אשר ראוי לעורר מה תועלת בהקדמה זו של אתם ראיתם לתולדתה שבצידה לא תעשון וכו' כי כפי הנראה אין התולדה מעין ההקדמה . זאת ועוד צריך להבין יתור לא תעשון אתי וכו'. שכבר הזכיר בעשרת הדברים איסור פסל וכל תמונה אשר בשמים וכו'. זאת ועוד שהפסוק עצמו כפול לא תעשון אתי, לא תעשו לכם, ונראה שכוונת הפסוק להזהיר שלא ישתבשו לבקש להם אמצעי בינם ובינו יתברך כי חלילה לאל מכל זה, והוא מה שהקדים באומרו אתם ראיתם וכו'. כלומר אלו נראתי אליכם כעומד בארץ ומדבר עמכם הייתי אומ' אין ראוי להטריח כלפי מעלה תמיד להורידו אל הארץ לשמוע אל הרנה, דלאו בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא מעין מתן תורה, לא כן עתה כי אתם ראיתם כי מן השמים העליונים דברתי עמכם, להורות כי מן השמים ההם אני שומע ואיני צריך לירד חלילה ולא לאמצעי, ז"ש אתם ראיתם כי מן השמים דברתי אני בעצמי עמכם, וכיון דכן הוא לא תעשון אתי אלהי כסף וכו'. כלומר לא תעשון אתי על דרך מה שאמרו בהלא עם אל אלהיו ידרוש בצירוף תמונות מתות אל החיים האלהי' חלילה כי אם מתחלה לא תעשון אלא אתי ואחר כך תוסיפו סרה ותעשו אותם לכם לבד ולא אתי, על דרך מה שאמרו חז"ל בפסוק ויעזבו בני ישראל את ה' ולא עבדוהו, כי מתחלה עזבו אותו קצת בשתפם עמו ואתו אלהי כסף וזהב, ואחר כך לא עבדוהו אפי' בשותפות, כי כך דרכו של יצה"ר מעט מעט מגרש האדם מעבודת הש"י, לא תעשון אתי כדי שלא תעשון לכם שהוא יותר חמור. ועל זה נראה לי שהיה מוכיח הנביא עליו השלום באומרו כי עברו איי כתים וראו וכו'. אשר ראוי להבין התחלפות הלשון והענין שבין האיי כתים ובין קדר, שבכתיים אמר עברו וראו ובקדר צוה לשלוח והתבונן מאד באומרו שלחו והתבוננו מאד. גם צריך להבין אומרו ההמיר גוי אלהים והמה לא אלהים, דפתח בחד ההמיר גוי אלהים ולא אמר ההמירו גוים אלהים, ומסיים ברבים והמה לא אלהים. והרב בעל העקידה ז"ל פירש שאין ה"א ההמיר ה"א התימה, אלא הכוונה אם בדרך רחוקה תמצא שהמיר גוי ע"א שלו בע"א אחרת, הנה הוא ותמורמו הבל ולא נתאנה בתמורתו שום אחד מהם, ז"ש ההמיר גוי אלהים לא נתאנה כי המה שניהם כאחד לא אלהים. לא כן עמי שהוא מתאנה בתמורתו, זהו שאמר ועמי המיר כבודו יתברך בלא יועיל. ולי נראה שהכוונה במשחז"ל שהכתיים עובדים למים והקדריים לאש, והנה הנביא רוצה לקחת מוסר השכל ותוכחת מגולה מבין שני אומות אלו, אמנם עיקר תוכחתו הוא מן הקדריים, זהו שאמר עברו איי כתיים בדרך העברה וראיה בעלמא מספיק, כי סוף סוף יש קצת לימוד מראותם אדוקי' בעבודת המים והיא הבל, אבל להיות עיקר הלימוד מן הקדריים, לכן שלחו שלוחים נאמני' שיוכלו להתעכב שם וכדי להתבונן מאד, כי מהם יקח תועלת והשכלה לעבוד את ה', זהו שאמר וקדר שלחו והתבוננו מאד. ומהו ההתבוננות ההמיר גוי דהיינו קדר אלהים שלו עם היות שבהצטרפו עם האלוה של כתיים דהיינו מים יובן שאיננו אלוה מאחר שהמי' גוברי' עליו, ז"ש והמה לא אלהים. כלומר השני אלוהות יחד לא אלהים, שהמים שוברו של אש הם, והנה עם היות קל להבין שהמה יחד לא אלהים עכ"ז לא המיר הגוי של קדר אלהים שלו, ועמי לא כן אלא המיר כבודו בלא יועיל. או אפשר שאמר והמה לא אלהים כמו שהצענו שהראשוני' שבימי אנוש טעו לעשות צורה בצלם כדמות א' מצבא המרום ואותו הצבא הוא אמצעי בינם לבורא ית', לז"א כי עברו איי כתיים וכו' ההמיר גוי אלהים והמה לא אלהים. ר"ל אותם התמונות התחתונו' אינם אלהים כי האלהים בשמים וכיון דכן שאפי' שחילופי התמונה התחתונ' בזולתה אינו כ"כ רע ומר כי לא עזבו את האלוה האמתי אלא האמצעי, ז"ש ההמיר גוי אלהים. כלו' הנראה כאלהים עם היות שאפי' לפי דעתם המה לא אלהים אלא אמצעי, אפי' הכי לא המיר, ועמי לא כן אלא המיר כבודו בלא יועיל, כלו' המיר הכבוד שהיה לו שהב"ה קרוב אליהם ופה אל פה ידבר בם בלי אמצעי ע"ד ומי גוי גדול אשר לו אלהים קרובי' וכו'. והמיר הכבוד הזה בבקשו ע"א וצורות ותמונת צבא מרום לאמצעיים בינו ית' ובינם, ולא יועיל פירושו ע"ד בחימה שפוכה אמלוך עליכם. כך או' עמי המיר כבודו בלא יועיל, כלום בהמרה שבטלה היא ולא יועיל במעשיו כלום, או יאמר בלא יועיל כמו שיפרש אח"כ באו' שומו שמים על זאת, כי להיות שבני אדם טועי' בראותם השמש והירח וצבא השמים ונידחים אחריהם ע"ד פן תשא עיניך השמימ' וכו'. ולזה נאמ' וחפרה הלבנה ובושה החמה כי מלך ה' צבאות וכו'. שעד עכשיו היו מחזיקים אותם הכופרים ופתאים לאלוהות, לז"א שומו שמים על זאת ולא הארץ כי הם מחוייבים להשתומם על זאת מאחר שאירעה תקלה זו על ידם, ומאי ניהו כי שתים רעות וכו' אותי עזבו שאני מקור מים חיים נובע כל מיני הטובו' אשר תמיד לא אחשה מהשפיע טובה על כל הנמצאות לחצוב להם בורות בורות נשברים וכו'. הכוונה כפל בורות בורות במה שהקדמנו היות התמונו' התחתונות בצור' צבא המרו' וצבא המרו' אמצעי לקבל הטוב מאת האלהי', נמצאו וכא' היו ב' בארו' התמונו' התחתונו' בדמות הבור רק לקבל מי השפע מצבאי המרום וצבאי המרו' גם הם בורו' לקבל הטוב מן הסב' הא' התמונו', ז"ש לחצוב להם בורות בורות, כלו' התחתונות הם בורות מבורו' אחרים שהם צבאי מרום, והצד השוה שבהם שהם נשברי' אשר לא יכילו המים. שמעתי בםוף פסוק זה שהכוונה מאחר שנמשלו לבור שאינו נובע אלא מתמלא מזולתו, א"כ למה עזבו ה' והו' מקור נובע מים חיים, ולא זו בלבד אלא שאפי' המים הנשפעים מאתו ית', אין בידם של צבאי מרום לעכבם, אלא ע"כ יעשה ה' רצונו והם לא יעכבוהו, ז"ש בורות נשברים אשר אין בידם להכיל המים, וא"כ מה בצע בעבודתם כי לא ידעו וגם היטב אין מידם אלא מאתו ית' וית' ובע"כ כדמות הבור הנשבר אשר לא יכיל המים אלא יצאו ממנו ככה כל צבאי מרום בורו' נשברי' אשר לא יכילו המים הנשפעי' מבאר מים חיים ונוזלים מן לבנון ית' וית' שמו. הנה ששבח הנביא ע"ה את הש"י מהיות מקור מים חיים, והוא משל נאות מתייחס אל המכוון לו' שכמו שהמקור מים לא יפסקו מימיו לעולם, ככה השפעת הש"י יומם ולילה לא ישבות, וכמו כן כוון לו' שכמו שמקור מים חיים יוצאים והולכי' אל המקום היותר שפל, ככה השגחתו ית' אינה צריכה להמצא בגבוהים כי אם לשום שפלים למרום וקודרי' שגבו ישע, בלי שום אמצעי חלילה וחס. וזהו עצמו מ"ש הנביא ירמיה ע"ה כה אמר ה' אל דרך הגוים אל תלמדו וכו' כי חוקות העמים הבל הוא וכו'. אשר יש לדקדק אומ' מתחלה דרך הגוים ואח"כ חוקות העמים בשתי' שינה בדרך וחוקות וגוים ועמים. גם יובן או' כי יחתו גוים מהמה. דמהמה מיותר. ונראה שיש בעובדים ע"א שני מינים, הא' החכמי' להרע אשר ידעו דרך הראשוני' בימי אנוש שהעבודה היתה אל צבא השמי' כמו שאמרנו, לא אל התמונ' הזאת הדומם אשר בארץ מתחת, אמנם ההמוניים ועמי הארץ בפתיותם יחשבו כי האלוה הוא התמונה הזאת התחתונה, ז"ש אל דרך הגוי' והוא הע"א שעבדו בתקנה אל תלמודו כי ודאי צריך לימוד, ובזה תהיו בטוחים שמאותו' השמים אל תחתו כי יחתו הגוים מהמה. כלו' מה שיחתו הגוים לא מאותו' השמי' הם נחתים אלא מהמה, נ"ל דאל הגוים חוזר כלו' מהם עצמם הם נחתים ממעשיהם הרעים הם נחתים והוא הסבה העצמית ליחת מאותו' השמי', ואם תיבת מהמה לדרך זה הלציית, עכ"ז הענין אמתי מסכים למ"ש חז"ל כי יחתו הגוים מהמה, גוים יחתו וישראל אל יחתו, כי ודאי לגוים ההולכי' בדרך לא טוב ראוי להם ליחת ולא לישראל, הוא נתינת טעם הכתוב בעצמו למה יחתו הגוים מהמה, כלו' מהם עצמם כמו שפירשנו, ואמר כי חוקו' העמים הבל הוא, אמר כי העמים ההמוניים אינם כסוג הגוים אשר יש להם דרך ישר בעיניהם ואחריתה דרכי מות, לא כן ההמוניי' העובדי' מצות אנשי' מלומדה וטועים שהתמונה הגשמית השפלה ואפילה הוא ניהו האלוה חלילה, והנה הבל המה מעשה תעתועים, ז"ש כי חוקות העמים, ר"ל עמי הארץ וההמון העובדי' בחוק ולא יעבור דהיינו מצות אנשים מלומדה, הבל הוא כי הם היו חושבים שהוא אלוה, וטח מראות עיניה' מהשכיל לבותם כי עץ מיער כרתו, כלו' הלואי היה עץ פרי אשר זרעו בו, פרי עץ הדר כפות, אלא עץ מיער כרתו, כלו' מעץ אשר ביער אשר ניתן לאש לאכלה כרתו העוש' אותו. עוד אפש' או' עץ מיער כרתו, לו' גריעות הע"א הזו הלא הוא שלא שלט בו האדם הכורת אותו בלבד אלא גם העץ הנתון בגרזן והוא עץ מעצי יער הוא ניהו הבור' האמצעי ע"י האדם שאלמלא העץ מיער הגרזן לא היה כורת והאדם לא היה חוצב אותו, נמצא עץ היער גרמה בכריתתו, זה מורה על חלישות חיל ותשישות כח שבאלוה הזה אחר שעץ מיער כרתו ממקום גדולו, ולפי פי' זה לא יחסר בפסוק מי הוא הכור' כי העץ מיער הוא, והפסוק סובל שני פירושים, דעץ מיער הוא הכורת והנכרת. וסיים בסוף הענין ואמר אל תראו מהם כי לא ירעו, כלומר אל תראו מהם כי אז שלא תראו מהם לא ירעו, הא אם תראו מהם ותכנעו אליהם אז ירעו דהחטא ממית על ידם בסבת הגוזר ית' וית', הוא מה שכוון בסיום דבריו אין אותם, לא אמר אין איתם, דודאי הרעה והטבה יש אתם מסודרת מאתו ית', אבל הם כבורות נשברים אשר אין הרעה והטבה מהם מצד עצמם אלא מושפעת ונגזרת מסבת כל הסבות והיא אתם ואם תשוב אליו ית' הוא אל שדי משדד כל המערכות והוא דקדוק נכון אומ' ואין אותם, כלומר אינו מושפע מעצמם ומהם. הנה שנזכרו בפי' השתי דעות דעת דרך הגוים המנהיגים האומה בחכמתם חכמי' המה להרע לחשוב צבא השמים לאלוהות, והדעת השני הם חוקות העמים וההמוניים החושבים עץ ואבן לאלוה. וכדי להוציא מלבנו הדעת הראשונה שהיא נראית אשר יש לה רגלי' של הבל, ראה ה' בענין קידוש הלבנה כמו שפי' הרב בעל העקידה בשער ל"ח ותיקן ה' לברך על חידוש' להורו' כי מה' היתה זאת היא נפלא' בעינינו אם יום או יומי' תעמוד שחור' ואח"כ תשב לאיתנה מעט מעט, מי פתי וחסר לב שלא יבין שאינה אלוה חלילה מאחר ראותו אותה חושך וערפל ואם בהרת לבנה היא מאור השמש הוא באופן שהלבנה שובר לשמש ושמש שובר ללבנה, ע"ד מ"ש בתפלה ראה והתקין צורת הלבנה, כדי ששבח יתנו לו כל צבא מרום, ואין אלוה מבלעדי ה' ע"כ תורף דבריו. ונוסח הברכה יורה באו' אשר במאמרו ברא שחקים וכו'. כי הכל תלוי בו ית' המסדר אותם על זה האופן. וכן פי' הרב רבינו יונה במסכת ברכות גבי הא דאמר ר' יוחנן כל המברך על החודש בזמנו כמקביל פני שכינה וכו'. שהטעם בראותו נפלאות ה' במגרעת ותוספת אור הירח, הרי הוא כאלו אנו רואים פני שכינה המושג מצד פעולותיו ומתוכה נבין שהכל מושפע ומושגח מאתו. ונ"ל שזה הוא מה שסיי' הנביא בסוף דבריו הוא אלהים חיים נגד הכת הפתיית החושבת העץ נרקב לאלוה ומלך עולם הפך הכת החושבת להניח אמצעי ביניהם ובינו ית' מצד שאינו משגיח בעולם, לז"א ומלך עולם. כלומר מלך העולם ומשגיח בו. ועל זה נ"ל שסובב המאמר אשר בתחלת הסדר, וראוי לדקדק ראשונה למה המשיל העגל לדולפקי, והוא כלי שמניחים בו הכוסות, כמו שפיר' המפרשים. ועוד מה צורך להזכיר בדברי המלך שנית אין בו כח לדבר הזה והם הם דברי השושבין בקירוב, לא היל"ל אלא אמר המלך ללמדה שלא תעשה כך לבד. ועוד קשה בנמשל אומרו אלא שלא יאמרו לעשות ע"א, ואם בפעם הזאת עשאוה, מה שייך שלא יאמרו לעשות ע"א והלא עשאוה. ועוד מאחר שהב"ה נותן טעם לכעסו כדי שלא יאמרו לעשות ע"א, א"כ מאי קאמר א"ל ואם אין בו ממש למה אתה כועס, תשובתו בצדה שלא יאמרו לעשות ע"א, והיינו יכולים לומר שהשושבין ראה המלך חמתו בערה בו עד מאד מצד הקנאה, ולזה טען למלך ואמר לו אם היה מוליד יפה היית כועס. כלומר לא יאות הכעס הזה הגדול אלא אם היה מוליד, אבל עכשיו לא יפה ולא נאות הכעס הזה, מספיק גערה אחת, ומשיב המלך אין בו כח לדבר זה. כלו' אין הכי נמי שאינו מוליד אבל סוף סוף הדין עמו מצד שכבר נתרצית לו, ואפילו היה מוליד סברת וקבילת אלא שאירע הדבר שאין בו כח לדבר הזה, וכיון דכן ראוי הוא ללמדה שלא תעשה כך, כי סוף סוף הענין מעצמו דומה לכיעור הוא, אלא שאירע כנושא שאין בו כח לדבר הזה. אבל היא נשמעת אליו ואפילו אדעתא שיהיה מוליד, ואם כן ראוי ללמדה שלא תעשה כך. כך אמר ה' אלהים יודע אני שאין בו ממש, כלומר אני לבד הוא היודע שאין בו ממש, אבל הם חשבו שיש בו ממש ואדעתא דהכי עבדוהו, ולזה הענין רע ומר וראוי לכעוס. שלא יאמרו לעשות ע"א, כלומר שלא ישנו באולתם וישלשו בחשבם שיש בו ממש, ותשובת משה אליו היא דמאחר שהוא פועל בטל והבל הבלים שאין ראוי לכעוס כי אין גבור מתקנא אלא בגבור. לז"א לו ואם אין בו ממש למה אתה כועס. לא אמר למה כעסת אלא למה אתה כועס, כלומר אין הכי נמי שהדין עמך, להראות עצמך ככועס כדי לזרוק מרה בהם כדי שלא ישובו לכסלה, אמנם למה אתה כועס בהווה ומלב ומנפש ובעצם, וראשונה היה לך להראות עצמך ככועס ולא תכעוס. והדרך הזה נכון בעיני אלא שקשה לי כי כל החלוקה הזאת מיותרת לגמרי שכבר הזכיר למעלה בסמוך מעין ענין זה, הלא הוא מ"ש ר' נחמיה אמר רבון העולם עשו לך סיוע ואתה כועס, אמר הבה וכו' והלא אין בו ממש, א"ל א"כ למה אתה כועס על בניך, הוי למה ה' יחרה אפך וכו' ע"כ. הנה הענין הזה נאמר למעלה, א"כ כיצד הוא אומר ד"א למה ה' יחרה וכו' משל למלך וכו'. והלא אינו דבר אחר אלא הדבר בעצמו, וזאת היא הקושיא היותר חזקה שיש במאמר הזה. ואפשר לדחות ההיא דר' נחמיה קאמר לה, וזו סתמא דרבה אמרה והכל אחד אלא שהוא דוחק, על כן נ"ל שהפיוס הראשון שבדברי ר' נחמיה כמשמעו שטענת משה ע"ה היא כלום מתקנא אלא גבור בגבור ומאחר שאין בו ממש למה ה' יחרה. אמנם כאן ענין אחר קאמר והוא כי כאן בעגל נמצאו שני מיני בני אדם, הא' הם מהמין הראשון של עבודת ע"א הלא הוא לעשות תמונת עגל כדמות שור שבצבא מרום להיות אמצעי בינו ובין הבורא. והכת השנית מהבאים לראות המעשה ההוא אשר השליכוהו באש ויצא מעצמו שור אוכל עשב, והראשונים ערב רב והכת הזאת השנית הכשרים ועם בני ישראל אשר ידעו שאין בו ממש, ומ"מ כיון שלא מיחו ראוי לכעוס עליהם אע"פ שלא עשאוהו בעין ע"א על דרך הגוים אשר אמרנו, סוף סוף ראוי לכעוס כדי שלא יבואו לעשות ע"א כי עבירה גוררת עבירה, לז"א משל למלך וכו' וראה אשתו מגפפת הדלפקי, כי האשה פותה אין לב בראותה הדלפקי תמיד מלא כוסות וקיתונות מכל משקה אשר ישתה והאוכל אשר יאכל חשבה שמיד הדלפקי היתה זאת לה, והמקום ההוא מבורך וגורם כל הטובה, ולזה מגפפת הדלפקי, ולא שיערה שמאחר שהכל מאת המלך הנותן אמרי שפר בדלפקי, והדלפקי מקום מושב הכוסות לא ידע וגם הטיב אין אתו, מה לה לגפף הדלפקי, והוא משל נאות להמשיל הע"א לדלפקי כאמור. והנה בלי ספק האשה הזאת לא נעלם ממנה שהדלפקי דומם ובלתי מספיק לה יינה ושמנה ושקוייה דודאי אין בו ממש והכל מאת המלך בעלה אבל סוף בפתיותה גפפה הדלפקי בראותה אותו מקום מבורך אוותה נפשה לגפפו, ע"ד חמרא למריא הוא המלך, וטיבותא לשקייה הוא הדלפקי. ולזה מצא השושבין מקום ללמד זכות באומרו אלו היה מוליד וכו'. אבל זה ידוע אצלה שאינו מוליד, ומה שגפפה אין זה ברוע לב רק מפתיות כאשר אמרנו. והמלך חכם השיב חשובה נצחת באומרו אין בו כח לדבר זה אלא שלא תעשה כך כמו שאמרת, דהיינו להדבק במי שמוליד באופן שאני כועס כדי שלא תעשה כן כמו שאמרת אתה אלו היה מוליד יפה היית כועס. ועתה יתבאר הנמשל ממש על זה הדרך, כך אמר האלהים יודע אני שאין בו ממש, כלומר אני הבוחן לבות וכליות יודע ומכיר שאין בו ממש אפילו בעיני העושים אותו, כי לא עשאוהו ישראל הקדושים לע"א כתכסיס הע"א ודרך העכו"ם אלא כדמות האשה המגפפת הדלפקי, עם היות שלא נעלם מעמה שאין ממש מהדלפקי ולא נשפע מאותו דבר ככה הם ראוהו עשוי על ידי הערב רב ונמשכו שם להופיע על עצת רשעים, וראו שור ראש המזלות אשר במעלה, כי טלה הראשון במזלות לקה במצרים נשאר שור העומר ראשונה כמו דלפקי שהמלך מלכו של עולם משים בו כל מיני ברכות, זהו שאמר יודע אני שאין בו ממש אפילו לפי סברתם, אלא אני מתכעס עמהם כדי שלא יאמרו לעשות ע"א, כלומר לעשות ע"א אמתית כתקנה כדרך הגוים וחוקותיהם כנזכר לעיל, ולזה א"ל ואם אין בו ממש, כלומר ואם אין בו ממש דלפי סברתם נמי לא נתנו בו שום ממש, למה אתה כועס, שהרי לא נתנו בו ממש ולא חטאו, נמצא זה הענין לחוד והענין הנזכר לעיל בדברי ר' נחמיה לחוד. הנה מתוך מה שפירש באומרו שלא יאמרו לעשות ע"א נתבאר שיש שני מיני ע"א, האחד חמור מחבירו, האחד הוא מה שביארנו בחוקות העמים עכו"ם, והשני מה שביארנו בדרך העכו"ם ודרך הע"כום הוא הע"א החמורה שעושים תמונת כל צבא מרום ונכנעים אליו וכו' כדפרשית לעיל. ועל זה נראה לי שבאו הכתובים כאחד באומרו כונס כנד מי הים וכו' יראו וכו'. ה' הפיר עצת גוים וכו'. כשנדקדק ראשונה אומרו כונס בלשון הווה, והכוונה כי להיות הש"י צופה ומביט עד סוף כל הדורות ומגיד מראשית אחרית, ראה דורות העובדים ע"א, באומרו שהב"ה לא יאות להשגיח בשפלים מצב התחתונים והתקין לעשות הים גבוה יותר מן היבשה כמו שנודע מהטבעיים, וזה נ"ל שאמר כונס כנד כי תמיד בהווה כונס כנד מי הים שהם כמו נד גבוה כמ"ש, והב"ה במאמרו כונס אותם תמיד שלא יחזרו על היבשה כמו שהיו, ולמה עשה כך, לזה משיב יראו מה' כל הארץ, וזו היראה שהיא מחמת העונש שלא יפיץ הנד של מי הים עליהם, ראויה היא לכל הארץ, זהו שאמר יראו מה' כל הארץ. אמנם ממנו מצד עצמו ורוממותו ראוי שיגורו ממנו חסידים המישבים התבל ומעמידים אותה, ז"ש ממנו יגורו כל יושבי תבל. כי הוא הב"ה אמר ויהי הוא אמר ובראו, והוא ית' צוה מצות שעל ידם יתקיים העולם, ז"ש צוה ויעמוד. צוה ממש צווים לקיים העולם, שלזה העושה מצוה נעשה שותף להב"ה, כב יכול מצד שהב"ה ברא העולם והוא מעמידו בקיימו המצות, והמכוון אל כל זה הוא להפר עצת הגוים אשר נתיעצו וראו עצה נכונה לעשות כוונים מכוונים למלאכת השמים והסך לה נסכים, הנה בעשות ה' ית' זו לכנוס כנד מי הים וכו' הפיר עצת גוים, והוא מה שביארנו לעיל בפסוק אל דרך הגוים אל תלמודו, הלא הוא לעשות צבא השמים אמצעי בין הסבה ראשונה ובינם והניא מחשבות עמים, ע"ד מה שביארנו בפסוק חוקות העמים הבל, דהיינו העמים הפתאים מעמי הארץ שהיו חושבים שאין אלוה מבלעדי הצורה ההיא, וז"ש הניא מחשבות עמים, ולהיות מחשבות העמים יותר נפסדת מעצת גוים, לעומת זה אמר הניא מחשבות וכו'. לשון מניעה שהיא סברה נפסדת, ולכך מנע והניא אותה לגמרי כי עצת ה' אשר יעץ להראות את כבודו וגדלו והשגחתו מצד בריאתו העולם בהיותו כונס כנד מי הים וכו' אע"פ שכעת נתמוטטה קצת בהיות דרך רשעים צלחה וידם תקיפא עלינו, לזה אמר כי עצת ה' לעולם תעמוד מחשבות לבו לדור ודור, כלומ' כשינקם מעמלק וזרעו ע"ד מלחמה לה' בעמלק מדור דור, אז עצתו תקום בראות כל העולם כי נעו כל אלילי העמים מפניו ואשרי הגוי אשר ה' אלהיו, יהיה אפילו מן הגוים ואומות העולם, ויתר שאת ויתר עז אל העם שהיה נקרא קדוש ישראל אשר בחר בו ה' לנחלה לו. והכלל העולה מכל זה הדרוש הוא שמשמים הביט ה' ראה את כל בני האדם, ואין צריך לאמצעי חלילה בינו ובין נמצאיו. ומעתה נבוא אל כוונת הפרש' הזו, הלא היא וידבר ה' אל משה וכו'. וראשונה ראוי לעורר בענין עשיית העגל מה עלתה על דעתם שלא אמרו נירא נא את ה' המוציאנו ממצרים, ואיך לא זכרו חסדי ה' ונפלאותיו אשר הראם, ומה ראו לעשו' עגל מזולת התמונות. ועוד אומרו כי שחת עמך נשחת צ"ל. ועוד בכלל סרו מהר וכו' כל מיני השחתה, וא"כ למה יצא כי שחת מן הכלל, גם ראוי לדקדק אומרו עשו להם עגל מסכה, דהיל"ל עשו להם אלוה אשר ילכו לפניהם והיא התרעומת יותר חזק מאו' עשו להם עגל מסכה. ועוד אחרי היות פי ה' המדבר עד הנה, מה יצדק להוסיף אמרים לא המה לצורך, הלא הוא ויאמר ה' ראיתי את העם הזה וכו'. ועוד מאי למה ה' יחרה וכו'. ומה טעם או ריח ביש שאלה זו אטו מלתא זוטרתי היא שאין ראוי לחרות אף והם זבחו לו ויאמרו אלה אלהיך ישראל וכו'. וחז"ל פי' כי הב"ה אמר שחת עמך על ערב רב, לעומת זה אמר משה אם עמי והם הערב רב חטאו למה יחרה אפך בעמך בית ישראל הקדושים, ובזה דקדקו הראשונים ז"ל שגבי שחת עמך אמר אשר העלית מארץ מצרים ולא אמר אשר הוצאת, כי מי הכניסם לערב רב עד שיצאו, ולכן אין צודק בהם רק אשר העלית מארץ מצרים שבתוכם נמצאו והיו, ואתה משה בחסידותך העלית מארץ מצרי', אמנם כשדבר משה על בני ישראל אמר למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת וכו', כי נכנסו ושייך בהם לשון הוצאת ונכון הוא. עוד תירצו חז"ל למה ה' יחרה אפך מאחר שהוצאתם מארץ מצרים מקום מוכן לפורענו' וע"א. ועוד ראוי לדקדק כפל שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך, וכן יתור אשר דבר לעשות לעמו, כי וינחם ה' על הרעה מספיק, ואפילו על הרעה לא היה צריך לומר אלא וינחם ה' לבד, אלא שהוצרך לדרשת חז"ל על הרעה ניחם לבד לא על הטובה שייעד למשה רבינו ע"ה, דהיינו ואעשה אותך לגוי גדול, שכן כתיב ובני משה רבו למעלה, ודרשו ז"ל מאי רבו רבו למעלה מששים רבוא.

הביאור והנה בתשובת השאלה הראשונה שמעתי כי בצאת ישראל ממצרים והיו ישראל מושבעים מיוסף לקחת עצמותיו, אז"ל כי נתחכמו המצרים לעשות ארון משקלו כ"ב ככרי' וכבד מאד והשליכו עצמות יוסף בתוך הארון אל נילוס כדי שלא ימצאום ויתעכבו מלצאת מצד השבועה שהשביעם שלא יצאו כי אם בעצמותיו וילך משה באות' שעה יקרא יוסף יוסף הגיעה שעה שיצאו ישראל שמענה ועלה שור, ויש או' שהטיל טס של זהב בשם משמות הקודש וכתב עליו עלה שור על שם בכור שורו הדר לו, ואז עלה הארון ועלו עם משה, זהו הנמצא בדברי חז"ל, ובזה תירצו הראשונים ז"ל שטעו הרשעים כי לולי הטס הזה שהעלה מן היאור את עצמות יוסף לא עלו ישראל ממצרים, והוא ניהו מה שהטילו הערב רב בתוך הזהב ויצא העגל, לכך אמרו אשר העלוך מארץ מצרים. כלו' זה היה סבה וסבב עלייתם כאמור. ואני אומר כי אפשר שטעו הערב רב בענין אחר, ויובן מה ראו לעשותו עגל קטן ולא שור. והענין הוא כי אחר היות גלות מצרים מחוייב מצד אברהם אבינו ע"ה או מצד שאמר במה אדע כי אירשנה, ובעון זה נאמר לו ידוע תדע כי גר וכו'. או בשביל שכרת ברית עם אבימלך וכו'. וכמו כן כל פרטי הנסים שיעשו בלכתם בדרך, אז"ל בפרשת וירא ברבה, שכל מה שעשה אברהם אבינו ע"י עצמו פרע לו הש"י בעצמו, וכל מה שעשה ע"י שליח כך עשה הב"ה ע"י שליח. ועוד בתנחומא והוא המתיחס לנו ז"ל, אמר הב"ה לאברהם בזכות שלש רצות חייך כשאבוא ליתן תורה לישראל אני רץ לפניהם ג' רצות שרץ אברהם, וירא וירץ לקראתם. ואל הבקר רץ. וימהר אברהם. ופרע לו הב"ה ויאמר ה' מסיני בא וכו' ע"כ. והכוונה כי מצד היות אברהם זריז במצות ורץ אחריהם, הוכרח להיות תמורת זה להניח ה' אדום וישמעאל ולתת תורה לישראל, ע"ד כי ידעתיו למען וכו'. והיינו וזרח משעיר הריצה האחת ומפארן השנית ואתא מריבבות קדש, הג' שהניח העליונים כב יכול ובא אצל ישראל. וידוע כי יציאת מצרים לא נעשית אלא כדי שיקבלו ישראל התורה, ע"ד וזה לך האות כי אנכי שלחתיך וכו' בהוציאך וכו' תעבדון את האלהים על ההר הזה. נמצא זכות הריצה שרץ אברהם אחר העגל לעשות למלאכים בן הבקר היינו עגל, מצדה זכו ישראל לקבל התורה, ומצד קבלת ישראל תורה לכך יצאו ממצרים, זהו אפשר שכוונו בעשותם עגל ואמרו אלה אלהיך וכו' אשר העלוך, לרמוז אל זכות בן בקר רך וטוב שעשה אברהם אבינו, כי הוא סבב העלייה מארץ מצרים, לא שכוונו לומר שהוא האלוה המוציא אלא כאלו רבו לומר זה היה סבה וזכותו עמדה לשאלהיך ישראל העלוך מארץ מצרים, או איפשר קרוב לזה במ"ש חז"ל שכל מה שעשה אברהם אבינו על ידי עצמו פרע לו הב"ה ע"י עצמו, ואשר עשה על ידי שליח פרע לו הב"ה על ידי שליח. והנה להיות שרץ אברהם לקחת בן בקר דהיינו עגל, והוא בעצמו הלך לקחתו גרם שהשי"ת רכב על עב קל ובא מצרי' להוציא ישראל ולא על ידי שליח, וזהו אלה אלהיך אשר העלוך, שזה העגל היה סיבה לאשר אלוהיך ישראל העלוך ע"י עצמו מארץ מצרים ולא העלך ע"י שליח. ובין שכוונו למשה או לזולתו מהכוונות מ"מ היותר קרוב הוא שאפילו הערב רב לא רצו בעגל הזה אלא לעשותו אמצעי בינם לבורא, ולהיותו ראש אחד כדי שלא יהיו ראשים הרבה, כי אוי לעם שכולם ראשים, והיתה הוראת שעה עד שישובו מצרים, והוא ע"ד נתנה ראש ונשובה מצרימה. וז"ש קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו. כלומר המכוון הוא כדי שילך לפנינו לנחותינו הדרך מאסף לכל המחנות כדי שנשוב מצרים, כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה סבה ומה היה לו להעלותינו מארץ מצרים, ז"ש לא ידענו מה היה לו, שלא הנחנו שם במצרים בני חורין. ואפשר שאמר כי זה משה האיש, כלומר אע"פ שאנו אומרים אלהים אשר ילכו וכו'. הכוונה בבחינת שאיש לא ימרה מלכת אחריו אחר שהולך לפנינו אבל לפי האמת זה אנו עושים אותו בתמורת משה לבד, ז"ש עשה לנו וכו' כי זה הנז' תמורת משה האיש אשר העלנו וכו' ולא ידענו מה היה לו, ולכן אנו בוחרים בזה ולא בך אהרן למלאת מקום אחיך, יען כי אתה איש כמוהו וחרדים אנו פן יקרך מקרה כמוהו, ולכן אנו רוצים לעשות תמונת פסל ליחד אותנו באגודה אחת ולעבדו שכם א' וללכת לפנינו עד שובינו אל האדמה אשר ממנה לוקחנו, ולכן אל תמנע מעשותו כי אין כ"כ איסור ע"ז בו אלא קרוב לאנדריטי של מלכים הוא. ואולי מצד זה שמע אהרן ועשהו, כי אם היה ע"ז ממש יהרג ואל יעבור, ומאי ויבן מזבח. ואז"ל מזבוח לפניו, נתירא שלא יהרגוהו כמו שהרגו לחור. וז"ש הפסוק ויעשהו עגל מסכה. כי לא נבין בו לשום תורת אלהות אלא עגל מוצך לבד מאסף לכל מחנותם, ולהיות דרך היצה"ר להוציא את האדם מן העולם מעט מעט אחר שנעשה על הכוונה הנז' החליפו השיטה ועבדוהו בתורת אלוה, הוא מ"ש לך רד כי שחת עמך. כלו' לא ביש לי על עמך והם הערב רב שנשחתו, אלא שהשחיתו את זולתם, דהיינו שהחטיאו את ישראל, וז"ש שיחת כלומר שיחת זולתו כאמור. ולכך נ"ל שאמר אשר העלית לשון מעלה, ע"ד מ"ש חז"ל גבי המעלת מארץ מצרים, כי ודאי אפילו כל ישראל נתעלינו במעלה גדולה בהיות כי ה' הולך לפניהם. אמנם הערב רב בערכם הפחות ארי וארודי בזווי משפחות העמים אשר לא מבני אברהם יצחק ויעקב המה, ברור הוא שנתעלו יותר, לכך אמר כי שחת עמך אשר העלית מארץ מצרים, לשון עילוי ומגולה, ובסמוך אמר משה אשר הוצא', כדי להקל עונש בני ישראל כאלו רצה לומ' לא עשית כ"כ טוב עמה' כי מעולם מעולי' המה, וגם שהם לא חטאו א"כ למה ה' יחר' אפך בעמ' אשר הוצא' ולא העלי' במעלה ונכון הוא. סרו מהר מן הדרך אשר צויתים כי מה ששמעו מפי הגבורה ממש דהיינו אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום בו בצווי ההוא סרו ממנו, ומתחלה פתו את אהרן באו' כי לא לאלוה רוצים בו אלא לעגל מסכה, כמו שפי' למעלה, ותחלת פיהם היה סכלות מועט, אמנם אחרית פיהם הוללות רעה שעשאוהו אלוה. ז"ש עשו להם עגל מסכה בתחלה ואח"כ הוסיפו על חטאתם פשע, וישתחו לו ויזבחו לו, דהיינו משפטי האלוה. ואני שמעתי שנתרעם הב"ה מהם תרעומת אחר, והוא שמתחלה לא שאלוהו אלא להם לבדם לערב רב, שכן אמרו אשר ילכו לפנינו, לפנינו דייק' ולא לפני ישראל. ז"ש עשו להם לבדם עגל מסכה ואח"כ אמרו אלה אלהיך ישראל וכו' להחטיא את ישראל. והנה בהיות הב"ה בעת ההיא באף וחימה כמו שמורה אומרו לך רד כי שחת עמך, ואז"ל רד מגדולתך, הנה נגולו רחמיו על מדותיו ונתמלא רחמיו לרחם ישראל, הוא מ"ש ויאמר ה' שנעתק מדיבור קשה לאמירה, ואמר ראיתי את העם הזה. כלומר לא תחשוב שנתחדש אלי דבר שלא ראיתי מאז ומקדם אשר לא נעשו אלא להיות שאיני דן את האדם אלא באשר הוא שם, לכך אע"פ שראיתי את העם הזה והנה עם קשה בעתיד מ"מ גאלתים כיון שעדיין לא עשו הקושי עורף, לא כן עתה שיצא הרשעות מן הכח אל הפועל, ועתה הניחה לי וכו'. דקדק אומרו ועתה, כלומר הכל לפי העת ובאשר הוא שם. והנה הב"ה אמר למשה שלא היה רוצה להטפל בתוכחת עון זה לעשותו על ידו של הב"ה המרחמת, אלא מלאך אכזרי ישולח בהם. ז"ש ועתה הניחה לי, שלא תתפוש בי להטפל להוכיחם בעצמי אלא הניחה לי ויחר אפי, והוא מלאך משחית מן המשחיתים, דהיינו אף וחימה קצף ומשחית. ז"ש ויחר אפי בהם ממילא דבעשותי העלמת עין מהם והסתרת פנים שאשר בזה יחרה האף מעצמו. וז"ש ויחר ולא כתיב ואחרה אפי בהם ואכלם, לעומת זה אמר למה ה' יחרה אפך וכו'. כלומר אם היית אתה המוכיחם בעצמך החרשתי כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה, אמנם לשלוח אפך שהוא מלאך אכזרי, על זה לא אחריש בבלע רשע זרע צדיקים. ז"ש למה ה' יחרה אפך וכו'. דהיינו ע"י שליח וכשהוצאתם ממצרים לא נתרצית לגאלם ע"י שליח ולא ע"י שרף אלא אני ה' על ידך ממש, ז"ש אשר הוצאת ועכשיו אתה רוצה למסרם ביד שלוחך, דהיינו אפך אינו מן הראוי, ז"ש למה ה' יחרה אפך הראוי הוא שאתה בעצמך תוכיח אותם, כמו שכן בעצמך הוצאת אותם ממצרים. או אפשר שאמר למה ה' וכו'. והטענה ללמה ה' יחרה אפך הוא אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה. כי אע"פ שלפום ריהטא היא הנותנת להוסיף חרון אף, מאחר שטרח כ"כ בעבור הוצאתם, מ"מ היא טענה מספקת לפי האמת, והוא כי לא קצרה יד ה' מהושיעם והוציאם מארץ מצרים בנקלה, א"כ למאי אצטריך כח גדול ויד חזקה, אלא ודאי לפי שהיה גלוי וידוע לפניו שיחטאו חטא זה, לעומת זה הוצרך כח גדול ויד חזקה להושיעם והוציאם, וכיון דכן למה ה' יחרה אפך וכו' מאחר שהוצאתם ממצרים בכח גדול ויד חזקה מצד שהיה גלוי לפניך שעתידים לחטוא, א"כ ידעת וסברת וקבילת א"כ למה ה' יחרה אפך בעמך, דהא סברת וקבילת. עוד אפשר שאמר למה ה' יחרה אפך וכו'. כי חז"ל אמרו גבי שחת עמך וכו'. משל למי שנתן כרם לאריס כשעשה יין טוב היה קורא אותו כרמי, כשעשה באושים קראו כרם האריס, א"ל האריס עתה הוא כרמי ומאז כרמך, כך עתה עשיתם עמי, כי שחת עמך וכו'. הנה שחרה למשה עד מאד שבטל הש"י האהבה ולא קראם עמו אלא עם משה, לעומת זה שאמר למה ה' תעשה כה לאמר שהם עמי ולא עמך, הדין והראוי הוא שיחרה אפך בהם ותחזיקם כעמך ולא תאמר שהם עמי אלא יהיו עמך, כי הוצאתם מארץ מצרים בכח גדול אשר זה מחייב שהם עמך, ואי אפשר להכחיש את המפורסם, ויחרה אפך בהם כאב את בן ירצה ולא תשלחם מעל פניך באמרך שחת עמך. וזהו ג"כ מ"ש שוב מחרון אפך והנחם על הרע' הגדולה שעולה כנגד כל החרון, דהיינו מה שאמרת שחת עמך שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעשותם עמך, ז"ש לעמך שלא תאמר שהם עמי אלא עמך ונחלתך אשר פדית בגדלך. וזהו וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו, לעמו של הב"ה ולא עם משה, ואם הוא הלציי קצת מ"מ הענין אמתי מצד עצמו. ולפי זה תיבת למה הנפרדת מתיבת יחרה אפך, ששואל למה ה' תאמ' לי שהם עמי הראוי הוא שיחרה אפיך כאילו הם עמך להוכיחם בשמאל דוחה וימין מקרבת. עוד למד זכות משה ע"ה באו' למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם, דהיינו כוכב אח' ששמו רעה ומור' כלייה ודם, והב"ה הפך הדם ההוא לדם מיל' כמ"ש היום גלותי את חרפת מצרים מעליכם. והנה המצרים ופרעה אמרו לישראל ראו כי רעה נגד פניכם. כל זה לחז"ל. ובזה נבין אומרו למה יאמרו מצרים לאמר. כלומר וכבר אמרוהו בראו כי רעה נגד פניכם. לכן שוב מחרון אפך והנחם על הרעה הזאת המורה כלייה, והפך אותם אל ענין המילה שהיא הכנה לעשותם עמך, ז"ש והנחם על הרעה שתתהפך לטובה לעשותם לעמך, והשיב ה' כך והסכים לדעתו לגלות חרפת מצרים מעליכם, ז"ש וינחם ה' על הרעה אשר דבר. והפך הגזרה לטובה ולדם מילה, שיהיו נעשים במילה עמו, וז"ש לעשות לעמו באופן שמה שנעשה ע"י יהושע אשר שם נאמר היום גלותי את חרפת מצרים מעליכם, היום ההוא נגלית החרפה בפועל. אמנם מיום הרצוי על משה נתגלית בכח. וז"ש היום גלותי, גלותי דייקא היום נעשה הענין בגלוי לכל העמים, אמנם מראש בסתר דברתי והסכמתי כך מימי משה. עוד אפשר שאמר למה ה' יחרה אפך בעמך, והוא כמ"ש חז"ל בפסוק חצי אכלה בם. חצי כלים והם אינם כלים. ולזה אמר למה ה', כנגד מ"ש הב"ה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם, שבחרון אף היה רוצה לכלותם, לז"א למה ה' תכלה אותם ותעשני לגוי גדול, למה ה' תעשה כה, הראוי הוא שיחרה אפך בעמך, כלומר ישארו קיימים ועמך ויחר' אפך בעמך, אבל לא יחרה אפך כ"כ שלא ישאר מהם משתין בקיר ולא ימצא עמך כי הבטחתנו שחציך כלים והם אינם כלים, אלא יהיו עמך וקיימים והאף יחרה בהם ממש, כמו חצי אכלה בם, בם דייקא כמו בעמך. והטעמים מסייעים לפי' זה, ואם הוא חרוף שיש קדמא בתיבת ה' להפסיק בין תיבת למה ליחרה. ובזה יובן אומרו שוב מחרון אפך והנחם על הרעה וכו'. שהענין כפול אבל רמז ראשונה אל מ"ש ויחר אפי בהם ואכלם, כנגד זה אמר שוב מחרון אפך מלעשות כליה, ובזה שייך לשון שוב, כלומר אע"פ שתהיה עמהם בכעס להוכיחם כאב את בן ירצה, סוף סוף שוב מחרון אפך של כליה, אמנם אח"כ שאל שממש ינחם על כל מניאות רע לעשות לעמו, ז"ש והנחם על הרעה לעמך הנחם ממש לגמרי על כל הרעה לעמך, ומשה ע"ה שאל כדרך הכותי מעט מעט לגרש הדין לגמרי, וכן כתיב וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו, ובכלל זה הוא ששב מחרון אפו. עוד אפשר שאמר למה ה' יחרה אפך, כמ"ש חז"ל בפרש' מ"ד ברבה זה לשונו. ד"א זכור לאברהם, מה ראה להזכיר ג' אבות. א"ר אלוני בן טברי בשם ר' יצחק כיון שעשו אותו מעשה יצאו ה' מלאכי חבלה לכלותן אף וחימה וקצף והשמד והשחת, כמו שכתוב כי יגורתי מפני האף והחימה, אמר רבון העולם אתה עומד באחד ואני באחד, אתה עומד באף שנאמר קומה ה' באפך. ואני בחימה שנאמר השיב חמתו מהשחית. א"ל הב"ה הרי עמדתי באחד ואתה באחד לג' מה תעשה, א"ל משה הרי ג' האבות עומדין לשלשתן לפיכך הוא מזכירן. הנה במאמר הזה שהזכירו חז"ל שמשה ע"ה עמד בחימה כמ"ש לולי משה בחירו וכו' להשיב חמתו וכו'. והב"ה עמד באף שנאמר קומה ה' באפך. והכוונה שה' הוא רחמים פשוטים הוא ימתק הדין של אף, ובזה אומר למה ה' יחרה אפך. כלומר מאחר שה' עומד תמיד נגד האף, כמ"ש קומה ה' באפך, א"כ למה ה' יחרה אפך, ולזה לא כתיב למה יחרה חמתך או זולתו משחית וקצף או כיוצא משאר החמשה, כי כל קושיתו איננו אלא למה יחרה אפך שמא תאמר לא יחרה אף וחימה אבל יחרה השלש אחרים, לז"א זכור לאברהם. כמ"ש ז"ל שלשה אבות כנגד משחית השמד קצף. ולבוא עד תכונת הענין נדקדק במאמר ונבוא עד תכונתו, ראשונה למה יצאו חמשה לא פחות ולא יותר. ועוד מאי כמו שכתוב כי יגורתי מפני האף והחימה דקאמר ההדמות של כמו שכתוב אהיכא קאי. גם צריך לדקדק לשון אתה עומד באח' לשון הווה, יותר היה צודק אומרו אתה עמוד בא' לשון צווי, גם צריך להבין כיצד יעמוד ה' באף ומשה בחימה. ועוד קשה אומרו לפיכך הוא מזכירן, מאי לפיכך ומהו מבין בפסוק במה שהקדים היות הג' משחיתים בשלש האבות עד שאומר לפיכך. הביאור בענין החמשה משחיתים שמעתי שנתהוה החשבון הזה מצד שנעשו בההוא מעשה חמשה גופי עבירות, ראשונה שסרו מהר מן הדרך הישר אשר צום אנכי ה' אלהיך. הוא מ"ש סרו מהר מן הדרך אשר צויתים. השנית עשיית העגל והיינו ויעשו להם עגל מסכה. הג' וישתחוו לו. הד' ויזבחו לו. הה' ויאמרו אלה אלהיך ישראל. אשר מכל אחת מאלו נתהוה משחית א' ע"ד כל העובר עבירה א' קנה לו קטיגור א' ומחמשה עבירות אלו הנז' קנו להם ישראל קטיגורים חמשה, ועמד הב"ה באף ומשה בחימה נשארו שלשה, והם השלשה שנתהוו מוישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו אלה אלהיך, וכנגדם עמד זכות אבות, כנגד קצף שנתהווה מוישתחוו לו, כנגדו יש סניגור אברהם אבינו ע"ה שנאמר בו ונשתחוה ונשובה אליכם, כנגד ויזבחו לו שנתהוו ממנו השמד, עמד זכות יצחק שנזבח ע"ג המזבח, כיון דפשט צוארו לזביחה הרי הוא כאלו נזבח. וכנגד משחית שנתהוה מאומרם אלה אלהיך ישראל עמד יעקב שנא' בו ויקרא לו אל אלהי ישראל. ע"כ מה ששמעתי ונכון הוא. ועדיין צריכין אנו להבין כיצד יעמוד ה' באף ומשה בחימ', ואו' אני שכמו שהם כחשו מציאות ה' דהיינו מה שסרו מהר מן הדרך אשר נצטוו, דהיינו אנכי ה' אלהיך וכו' אשר זה גורם לחרות אף ה' לנקום נקם, לעומת זה הוצרך שהב"ה ברחמיו ובשמו הגדול יקום כנגד אפו, כמ"ש קומה ה' באפך. וזה הענין הוא תמיד שלולי רחמי ה' שמו המיוחד תמיד בכל יום תמיד לפני זעם אפו מי יעמוד, וזהו שדקדק בעל המאמ' בלשונו שאמר אתה עומד בלשון הווה, לרמוז שתמיד ברחמיו עומד באף, וכנגד עשו להם עגל מסכה, שהודו בע"א וכפרו בעיקר שנתהוה ממנו חימה עזה, עמד משה בחירו בפרץ לפניו שבדקן כסוטות ע"י העגל עצמו, ובמה שהשחיתו ג"כ ע"י בני לוי כשלשת אלפי איש ע"י כך נתבטלה החימה של מעלן, דכשיש דין למטן אין דין למעלן, ז"ש לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו להשיב חמתו, וכיצד עמד בפרץ לפניו לגדור הפרצה, והשיב חמתו מהשחית, כלו' מהשחית משה רבינו אותה ההשחתה שעשה והשחית בישראל, מהם לצבות בטנם ומהם אחוזי חרב באמצעו' אותה ההשחתה השיב חמתו של הב"ה, ודקדוק נכון הוא בפסוק מאומר מהשחית, שהוא מיותר דודאי השבת החימה מהשחית היא שהחימה תשחית ולא תרפא. והנה להיות החימה יותר קשה מהאף כמו שהוכיחו חז"ל בפסוק חימה אין לי. הוכרח משה ע"ה לעשות משפט כתוב להשיב החמה עזה. ולפי שהייתי יכול לפרש ויחר אפי כאדם שאומ' אתכעס ואעשה כך ומנין לך לפרש שהם על מלאכים משחיתי' חמשה, לזה מביא פסוק כי יגורתי מפני האף והחימה, דהיל"ל מפני אף וחימה מאי האף והחימה בה' דקאמר, אלמא משמע דידועים הם והם מלאכי' משחיתים אשר בהסתר ה' פניו ישולחו כמשלחת זאבים, ז"ש בעל המאמר כמו שכתוב כי יגורתי מפני האף והחימה, כי לשון הכתוב מורה על היותם מלאכים משחיתים, גם יש דקדוק בכתוב מסייע לזה והוא אומרו מפני האף, מאי מפני יגורתי מאף וחימה מ"ל, מדקאמר מפני משמע שהאף וחימה הם שרי אלפי' של משחיתים העומדים לפניהם ועליהם הוא או' יגורתי מפני האף, כלומר העומדים בפני האף והחימה, והיינו גונדא דאף האמור בגמר' כדפרש"י ז"ל. וזה הענין מוכרח מעצמו לומר שאין הב"ה הכועס באף וחימה, שא"כ ח"ו היה בו שינוי עת בחימה ועת באף וכיוצא עת ברצון עת בכעס חלילה, אכן כמ"ש בעל המאמר מתוק שהב"ה לעולם ברצון, עוז וחדו' במקומו. אבל בחטא יחיד או צבור יגרום להסתר ה' פניו ותכף יתכפו צרות ומלאך אכזרי ישולח, וכן תראה מכל הפסוקים בתורה ובנביאים שכל הפורענות נמשכים מאיליהן בהםתיר ה' פניו. זהו מה שנ"ל עיקר והיה אפשר לפרש עוד באו' כמו שכתוב כי יגורתי מפני האף והחימה, דבא להוכיח על חמשתן, ומסיפי' דקרא מוכיח דהזכיר אשר קצף ה'. הרי קצף להשמיד אתכם הרי השמד ובסיפיה דענינא כתיב משחית דכתב בסוף ענינא ואתנפל לפני ה' את ארבעים יום וכו'. בהיותו בענין העגל ואו' ואתפלל אל ה' ואומר ה' אל תשחת עמך ונחלתך וכו'. מכלל דהיה רוצה להשחית. והפי' הזה דחוק, דהיל"ל לבעל המאמר מפני האף והחימה וכו' כיון דמסיפיה דענינא יליף, והראשון נ"ל עיקר. והנה באו' לפיכך הוא מזכירן נתכוון בעל המאמר להשיב קושיא א' בפסוק זכור לאברהם וכו'. דהיל"ל זכור אברהם יצחק וישראל, אם הכוונה להזכיר זכות אבות מאי לאברהם ליצחק ולישראל הלמ"ד שבכל א' מיותרת. וזהו שכוון בתחלת המאמר באו' מה ראה להזכיר ג' אבות. כלומר אם המכוון להזכיר זכות אכות היה לו להזכירן יחד ולומר זכור לאברהם יצתק וישראל, אמנם לומר לאברהם ליצחק ולישראל מזכיר האבות ומזכירן נפרדים שהם שלשה מחולקים כאלו מזכיר כל א' בפני עצמו, שכן מורה הלמ"ד באו' זכור לפלוני וזכור לפלוני וזכור לפלוני. וזה מובן ומתורץ במה שפי' בעל המאמר שבזכות כל א' יבטל משחית א', לזה היה מזכירן בשלשה אבות מוחלקים שכל א' מהם עושה ענין ביטול משחית א' לעצמו, ולזה אומר זכור לאברהם לבטל קצף וזכור ליצחק לבטל השמד וזכור ליעקב לבטל השחת, ואין הכוונה בלבד להזכיר זכות האבות. וז"ש לפיכך הוא מזכירן ר"ל לפיכך הוא מזכירו בזה האופן ונזכרו נפרדים, וכן מורה למ"ד לאברהם ולמ"ד ליצחק ולמ"ד וליעקב, והכוונה בתחלת דברי המאמ' שהקשה מה ראה להזכיר ג' אבות כדפרשית, כי הזכירן כמזכיר כל א' בפני עצמו מצד שכל א' מבטל משחית א' כאמור. עוד היה נ"ל שאמר שכאן נמצאו ג' גופי עבירות שהם חמשה, ע"א וגלוי עריות כמו שדרשו חז"ל גבי ויקומו לצחק. ושפיכות דמים, חור שהרגוהו, והע"א נמצאו בה השתחויה וזביחה ויאמרו אלה אלהיך. הרי חמשה שמתוכן נתהוו החמשה משחיתים כנז'. ולעומת זה בנדבת המשכן הביאו חמשה כלים חח ונזם טבעת וכומז, וכל כלי זהב לרבות מין אחדר הרי חמשה, רומז כנגד גלוי עריות כמו שדרשו ז"ל בפרשת, כומז כאן מקום זימה, והארבעה הנותרי' כנגד הארבעה הנז'. עלה בידינו שאיסור הע"א הוא אפי' לאמצעי שאין צורך, וזהו שנאמר בהפטרה ה' הוא האלהים ה' הוא האלהים. טעם הכפל לומר ה' הוא האלהים האמיתי במציאותו היותו נמצא, וה' הוא האלהים השני לומר שהוא האלהים המשגיח בשפלים בעצמו והוא האלהים הדיין ולא זולתו אמצעי, והוא אשר היישירנו בדיבור ראשון אנכי ה' אלקיך כמו שפירשנו בסדר חיתון תורה.

תם. < הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף