כלי חמדה (לניאדו)/שמות/מו
|
< הקודם · הבא > |
סדר תרומה[עריכה]
יבאר איך עם היות שהשי"ת השמים ושמי השמים לא יכילוהו עם, שכן שכינתו במשכן משכן העדות בתוך נדיבות לב עם בני ישראל אשר התנדבו למשכן השוכן אתם בתוך קירות לבבם.
(שמות רבה לד, א): דבר אל בני ישראל וכו' (שמות כה, ב). בא אליהוא ואמר: שדי לא מצאנוהו שגיא כח (איוב לז כג). מי ששומע פסוק זה אומר שמא חירופים הוא ח"ו, אלא כך אמר אליהוא לא מצינו כח גבורתו של הב"ה שאין הב"ה בא בטרחו עם בריותיו, לא בא על האדם אלא כפי כחו, אתה מוצא כשנתן הב"ה את התורה לישראל אלו היה בא עליהם בחזקה לא היו יכולים לעמוד, שנאמר אם יוספים אנחנו לשמוע וגו' (דברים ה, כב). אלא לא בא עליהם אלא כפי כחם, שנאמר קול ה' בכח (תהלים כט, ד). בכחו אינו אומר אלא בכח, לפי כחו של כל אחד ואחד. דבר אחר: שדי לא מצאנוהו שגיא כח, בשעה שאמר הב"ה למשה עשה לי משכן, התחיל מתמיה ואומר כבודו של הב"ה מלא עליונים ותחתונים והוא אומר לי עשה לי משכן, ועוד היה מסתכל ורואה ששלמה עומד ובונה בית המקדש שהוא גדול מן המשכן, ואמר לפני הב"ה כי האמנם ישב אלהים על הארץ (מ"א ח, כז). אמר משה ומה מקדש שהוא יותר ויותר מן המשכן, שלמה אומר כן משה על אחת כמה וכמה, לכך אמר משה: יושב בסתר עליון (תהלים צא, א). א"ר יהודה בר סימון יושב בסתר הוא עליון על כל בריותיו. מהו בצל שדי, בצל אל בצל רחום בצל חנון אין כתיב כאן אלא בצל שדי, בצל שעשה בצלאל, לכך נאמר בצל שדי יתלונן. אמר הב"ה לא כשם שאתה סבור כך אני סבור, כ' קרש בצפון, וכ' בדרום, וה' במערב, ולא עוד אלא שארד ואצמצם שכינתי בתוך אמה על אמה. עכל"ה.
מה מאד נפלאה דעת ונעלמה מעיני כל מעיין המצוה הזאת לצוות ה' ולעשות לו משכן ובית מנוחה לשבת בקרב עמו, אחר שכבוד ה' מלא עליונים ותחתונים אשר השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו אף המשכן הזה קטן מהכיל. ועל זה נראה לי שהיה שלמה המלך ע"ה אומר: אפריון עשה לו המלך שלמה וגו'. כי המשכן וכליו כמו אפריון שעושים לכלה, ולזה תמה וכי אפריון עשה לו המלך שהשלום שלו עמודיו וכו', כי כל אלו הפרטים נקלים ונמבזים בערך גדולתו לאין תכלית, לזה משיב תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלם. הכוונה כי ענין המשכן והמקדש וכיוצא בדברים הנעשים לשם ולקדוש ישראל כי נפארהו, הכוונה בהם כמו תחבולה והתחכמות לאסף ולקבץ ולייחד לבבות בני ישראל לעבוד הש"י שכם אחד, נמצא שבתת כל א' מישראל חלק זהב או כסף המשכן, יתן נדיבות לבו מצורף לזהב או לכסף, ומהזהב והכסף יעשה המשכן וכליו, ומהנדיבות לב משכן ובית מנוחה לחי העולמים, ואין חפץ לה' בכסף או בזהב ושאר המינים כי אם בנדיבות לב המצטרף אליהם. ז"ש תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלם. כלומר אין הדבקות של הש"י עם בני ישראל מצד האפריון אלא מצד הנדיבות לב אשר בתוכו רצוף אהבה מבנות ירושלם, נמצא המשכן עצמו כמו הנר, והאהבה אשר מבנות ירושלם כמו השלהבת הקשורה בנר, ככה אל עבר פני ה' האירה האהבה ונדיבות לב עם בני ישראל. וזה הענין נתחדש בעונות מצד העגל, כי קודם עם בני ישראל הם הם המשכן לה' השוכן אתם בתוך טהרת לבבם, כמ"ש חז"ל האבות הם הם המרכבה. ולזה לא צוה ה' אותם על דברי משכן בהוציאו אותם ממצרים כי אם אחר מעשה העגל, ועל זה אמר הפסוק כפי מה ששמעתי יהי ה' אלקינו עמנו כאשר היה עם אבותינו וכו'. אמר כי אע"פ שבנה הבית מ"מ עיקר שרוי שכינה בבני אדם ולא בבית, ז"ש יהי ה' שרוי עמנו כאשר היה עם אבותינו, שהאבות הם הם המרכבה, ולפי שאדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ומזה יחוייב הפרד חבילת השכינה מתוכנו, והעונות מבדילים בינינו לבין אלקינו, לזה סמיך ליה ויהיו דברי וכו' לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו. כלומר אל נא תאריך אפך לעבדך אם יחוייב לעשות בו משפט, וכן משפט הראוי לעמו ישראל יעשנו תכף ומיד דבר יום ביומו כדי שלא יפסק חוט של חסד ואור השכינה לא ידעך מבינינו. כמו כן שמעתי שזאת היא כוונת פסוק ויהי נועם ה' וכו'. כי כבר אמרו חז"ל גבי ויברך אותם משה. דהיא ויהי נועם וכו'. והכוונה בו לומר כי נועם ה' ואור יקר שכינתו לא תשרה על עצי המשכן קרשיו ועמודיו רק עלינו, וכי תימא אם כן משכן למה, לזה משיב ומעשה ידינו והוא המשכן, כוננה עלינו כלומר המשכן כונן ומכין אותנו מצד האהבה הרצופה בתוכו, הוא ניהו יכונן עלינו נועם ה', וכיון דכן הוא שהמשכן הוא אמצעי לכונן עלינו נועם ה' ממש, לכן אנא ה' מעשה ידינו כוננהו לעולם ועולמי עולמים, שלא ימוט כיון שהוא כמו תחבולה להתקשר שלהבת יה בתוכנו, והנועם מתמיד עלינו. ועל זה נראה לי שאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. בתוכו לא נאמר אלא בתוכם. ודרשו חז"ל שבתוך ישראל הוא שוכן והוא ממש מהסבה שאמר שהמקדש אשר הוא מעשה ידיהם, היא כוננה עליהם לשכון ה' בתוכם. או אפשר כי על המשכן הזה ימצאו שנים זה בתוך זה, הפנימי רוחני מנדיבות לב בני ישראל, והחיצון מהנדבה הגשמית זהב וכסף ונחשת וכו'. והגשמי נרתק לפנימי וראוי לפנימי לקרותו מקדש להיותו קדש קדשים מאנשי השם. והחיצון יקרא משכן, ולזה אמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. כלומר בתוך שניהם הגשמי והרוחני המקדש והמשכן. ועל זה נ"ל שאמר הנביא יחזקאל ע"ה, ויאמר אלי בן אדם את מקום כסאי ואת מקום כפות רגלי אשר אשכון שם בתוך בני ישראל לעולם ולא יטמאו עוד בית ישראל שם קדשי המה ומלכיהם בזנותם וכו' בתיתם סיפם וכו' עתה ירחקו וכו'. ולבוא עד תכונתם ראוי לעורר אמאי פעם הזכירם בלשון בני ישראל ופעם בלשון בית ישראל. ועוד אחר שאמר ולא יטמאו עוד בית ישראל, מה צורך לחזור ולומר המה וכו'. די שיאמר ולא יטמאו בית ישראל ומלכיהם שם קדשי בזנותם וכו'. אמנם הכוונה במה שהזכרנו היות עיקר המשכן ובית המקדש בני ישראל כי היכל ה' המה, וז"ש מקום כסאי ואת מקום כפות רגלי אשר אשכון שם הלא הוא בתוך בני ישראל, הוא ניהו מקום משכני לעולם ולעולמי עולמים, בין בזמן שהיה בית המקדש קיים ובין בהיותו חרב ובין לכשיבנה ב"ה באופן שבני ישראל הנה הנם בית מנוחה לה', אלא שבעונותם במקום היות כסא כבוד מרום מראשון טמאו הבית הזה, ז"ש ולא יטמאו עוד בית ישראל שהם בית לשם קדשי מימי עולם ושנים קדמוניות היו בית ישראל בית לשם קדשי המה ומלכיהם, אלא שאח"כ טמאוהו עתה לא יטמאוהו עוד. ולפי זה הפסוק מסורה כאלו כתיב בית ישראל שם קדשי המה ומלכיהם ולא יטמאו עוד בזנותם ובפגרי וכו'. באופן שקראם בית ישראל להורות שהם הם הבית הרוחני והתמידי לשם קדשו המה ומלכיהם ההגונים, והוסיף לבאר כל זה במליצה נאותה, והוא אומרו בתתם סיפם את סיפי וכו'. והכוונה לומר כי לא יתקרבו אליו ית' מצד השכונה הגשמית להיותם סיפם קרוב לסיפי, דהיינו היותם שכנים לבית הקדש קרובים בפועל וקרוב בפיהם וסיפם ורחוק מכליותיהם, והעונות מבדילים בינם לבין אלקיהם במחיצת ברזל, ז"ש בתתם סיפם את סיפי ולא שוה להם כלום כי הקיר מבדיל ביני וביניהם דהיינו קיר נטוי הנעשה מהעונות, ועל זה נראה לי שרמז הפסוק דרך רמז ויסב חזקיהו את פניו אל הקיר לנטוש ולנתוץ הקיר הזה מהיותו מפסיק בינו לבין הב"ה, ז"ש והקיר ביני וביניהם וטמאו שם קדשי. ומפרש ואומר תדע מהיכן נעשה הקיר הזה וכיצד טמאו שם קדשי בתועבותם אשר עשו, שמתועבותם נעשית הקיר וטומאת שם קדשו, באופן שאומר והקיר ביני וביניהם, מלבד הפשט שהכוונה שבתי המלכים היו קרובים אל בית המקדש בקיר מבדיל בינם לקודש, מ"מ הדרשה תדרש שהקיר הוא כותל רעוע הנעשה מן העונות. ומאחר והקיר ביני וביניהם נמשך אל תיבת בתועבותם וכו'. כי מן התועבות נתהוה הקיר וטומאת שם הקדוש והנורא, וקרוב לזה שמעתי בביאור כתוב הנה זה עומד אחר כתלינו משגיח מן החלונות וכו'. כי הוא משל אל העונות הנעשים ככותל כאמור, ועליהם אמר הנה זה עומד אחר כתלינו, והחלונות והחרכים משל אל החסידים אשר באומה הישראלית שלא הפסיקה כותל ביניהם אלא הם כחלון מפולש וחרכים הם הבינוניים, שכן רמז החרכים הקטנים, באופן שהעונות הן הם המבדילים, וצריך לגרש אותם ולסתור קיר וכותל זה מעט מעט ולהתחיל במצוה וה' יגמור בעד האדם. ז"ש עתה ירחקו את זנותם וכו'. כלומר אינם צריכים להרחיק זנותם כי אם עתה בעת ועונה זאת, אמנם אח"כ אגמור בעדם ושכנתי בתוכם ממש לעולם, לא במקדש כי המקדש טפל והם עיקר, ולזה סמיך ליה ואתה בן אדם הגד את בית ישראל את הבית ויכלמו מעונותיהם. כמה גרמו כי לולי העונות לא היו צריכים לבית המקדש ולא לבית העתיד ליבנות במהרה בימינו כמו שהיה בזמן אברהם אבינו ויצחק ויעקב, כי לא הוצרכו בצדקותם לא למשכן ולא לבית מקדש, ז"ש ויכלמו מעונותיהם וכו'. ולהורות איך תכלית תבנית המקדש וכליו לעורר ישנים מתרדמת יצר הרע, כמו שיבוא גם במעשה הקרבנות בס"ד בפ' ויקרא, לזה אמר וישמרו את כל צורתו ואת כל חוקותיו ועשו אותם, כי לפי הנראה סוף הפסוק זה מיותר שכבר אמר בתחלה צורת הבית ותבניתו וכו', לכן בא לומר כי בכח ובהשכלה צריכים הם לשמור את כל צורתו ואת כל חוקותיו ועשו אותם, שיעשו מוסר השכל הנלקח מהם ומפרטי כליו כמו שיבוא ב"ה בקצת כלים של משכן לע"ד, ומהם יוקח מוסר השכל אל כל כלי המקדש. ובזה נבוא אל כוונת המאמר שהתחלנו בו, וראוי להקשות בו ראשונה אריכות הדברים שמאריך ואומר לא מצינו כח גבורתו של הב"ה עם בריותיו מספיק, מה צורך להוסיף ולומר שאין הב"ה בא בטרחות עם בריותיו, לא בא על האדם אלא כפי כחו. כי שנה ושלש בענין אחד. ועוד קשה אומרו את מוצא וכו' אלו היה בא עליהם בחזקה לא היו יכולים לעמוד, שנאמר אם יוספים אנחנו וכו'. כי הרי מצינו שמתו כמה דכתיב נפשי יצאה בדברו. זאת ועוד שמביא מהפסוק לסתור ממש הקדמתו שהוא אומרו שאם יוסיפו עוד לשמוע דבר ה' ומתו, ואם כדברי בעל המאמר למה ימותו אפילו יוסיפו לשמוע מאחר שהב"ה בא להם כפי כחם. גם צריך להבין מה ראו לדרוש דבר אחר שדי לא מצאנוהו שגיא כח וכו'. כי מה דוחק ראו בדרשה הראשונה, ועוד קשה אומרו ועוד היה מסתכל ורואה ששלמה וכו', כי מה עודיות נתחדש לו על תמיהתו שתמה מתחלה באומרו כבודו של הב"ה מלא וכו'. גם צריך להבין איך יצא מידי תמיהות אלו במזמור יושב בסתר עליון. ועוד קשה מאי דעתיה דר' יהודה בר סימון שאמר יושב בסתר הוא עליון על כל בריותיו, שלא הוסיף כי אם תיבת הוא ותיבת בריותיו. וקשה עוד מכל הנזכר מהו בצל שדי בצל אל בצל רחום וכו'. דהרי בכתוב לא נאמר בצל אל אלא בצל שדי, ואי מצד שדי דריש דהיינו בצלאל, אמאי איכתיב בצל רחום וכו', לא הוה מצי למדרש נמי בצלאל, דאדרבא איפכא משמע דאי כתיב בצל אל היינו דורשים בצל שעשה בצלאל דלשון בצל אל נופל על בצלאל טפי מזה, ולשון של שדי שאין לו שום התייחסות עם בצלאל, גם צריך להבין אומרו כמו שאתה סבור אני סבור, כי לפי הנראה חסר תיבת לא, שצריך לומר לא כמו שאתה סבור וכו'. ומצאתי קצת הוכחה בילקוט בסימן שס"ה זה לשונו: שלש דברים שמע משה מפי הגבורה, ונבהל ונרתע לאחוריו בשעה שאמר ועשו לי מקדש וכו' אמר לו הב"ה משה לא כשם שאתה סבור אלא עשרים וכו' עיין עליו. וצריך להבין אם אפשר ליישב גירסת הספרים דגרסי כמו שאתה סבור וכו'. וגם צריך להבין איך תתישב תמיהת משה ע"ה בתשובה זו של עשרים קרש וכו', ואיך יתקרר דעתו בה, דאדרבא נראה דהוסיף קמח וצריך להוסיף מים. אמנם נראה לי כי מלבד הקושיא שהרגישו הנראה בכתוב חירופין, דאמר לא מצאנוהו שגיא כח, דקדקו הם ז"ל תיבת לא מצאנוהו דלא קאמר אינו שגיא כח חלילה וחס, אלא אמר לא מצאנוהו. כלומר אע"פ שהראוי הוא שהוא ית' שגיא כח אנו לא מצאנוהו שגיא כח מצד שאין הב"ה בא בטרחות עם בריותיו, נמצא שבזה מובן אומרו לא מצאנוהו. עוד ביאר תיבת שגיא כח באופן יותר נאות מצורף אל הקודם, והוא אומרו לא בא על האדם אלא כפי כחו. שהכוונה בדבריו אלה לפרש הפסוק כך, שדי לא מצאנוהו שגיא כח על כח האדם, כי לא בא על האדם אלא כפי כחו של האדם ולא יותר שגיא על כח האדם, ומביא ראיה לזה באומרו את מוצא וכו'. כי לפי דבריהם ז"ל ביאור הפסוקים כך הוא, אם יוספים אנחנו לשמוע בקול ה' אלקינו עוד ומתנו, פירוש לולי חמלת ה' שבא קולו נמוך וחלוש כפי כחנו היינו מתים בל נחיה עוד, ז"ש אם יוספים אנחנו. כלומר אלו היה תוספת שמיעה והכרה בקול ה' אלקינו עוד. כלומר שהיא בעודיות כח וקול חזק ומתנו, כלומר היינו מתים בלי תקומה, לא כן עתה שאע"פ שמתנו כי נפלנו מתים קמנו ונתעודד, נמצא כי חמלת ה' עשתה זאת להביא הקול כשיעור מוגבל כפי כחנו אפילו שמתנו חיינו אח"כ, לא כן אם היה יותר חזק שמתנו ולא חיינו עוד, וכיון שכן הוא ועתה למה נמות כי תאכלנו האש הגדולה. כלומר אפילו שלא נמות מצד הקול מ"מ האש גדולה תאכלנו, ולמה נמות קרב אתה ושמע וכו'. נמצא כלל כוונת הפסוק שאם היה תוספת חוזק בקול ה' מתו ולא היה להם תקומה לחיות, ז"ש בעל המאמר אלו היה בא עליהם בחוזק כחו לא היו יכולים לעמוד. לא אמר היו מתים, כי השתא נמי מתו, אבל אמר לא היו יכולים לעמוד, כלומר אלו היו מתים אז לא היו יכולים לעמוד עוד בתחיה, לא כן עתה כי נפלו וקמו עמדו, ולפי שלפי דרך זו לא נתישב דקדוק אחר שבכתוב דאמאי נקט כנוי שדי יותר משאר תוארי כנויי ה', לזה אמר דבר אחר שדי לא מצאנוהו שגיא כח. כי בדרך זה השני ידוקדק עוד דנקט שדי, כי בשעה שאמר הב"ה למשה עשה לי מקדש וכו'. כי שתי תמיהות בדבר, ראשונה מצד איכות המשכן, שנית מצד הכמות, אם מצד האיכות אמר כי אחר שהב"ה כל נמצאיו יכבדוהו ויברכו את שם כבודו, מה בצע במשכן. וז"ש כבודו של הב"ה מלא עליונים ותחתונים, והוא אומרו עשה לי משכן. כי אחר שהב"ה מכובד מן העליונים והתחתונים, ובאמצעות זה כאלו הוא שוכן בתוך עליונים ותחתונים וכבודו מלא אותם, כיצד אומר לי לעשות משכן. ואם כנגד הכמות אמר, ועוד היה מסתכל ורואה ששלמה עומד ובונה בית המקדש שהוא גדול מן המשכן וכו'. הרי שהזכיר תיבת גדול להורות כי גם בכמות גדול המקדש והמשכן קטן מהכיל. ואפשר שלרמוז אלו השתי בחינות באו בדברי משה ע"ה שאמר בעל המאמר, אמר משה ומה בית המקדש שהוא יותר ויותר מן המשכן וכו'. שתיבות יותר ויותר רומזות יותר על הכמות ויותר על האיכות, משכן אעכ"ו כי מצד ענותנותו מאפס ותוהו נחשבו לו כל פרטי המשכן. ולהורות איך המשכן קטן הכמות והאיכות בעיני משה מצד הענוה שבו, לזה בא פסוק יושב בסתר עליון, כי כמתמיה אומר אפשר שיושב בסתר עליון כנגד בחינת המשכן היותו קטן הכמות, לזה אמר אפשר שיושב בסתר הקטן הזה עליון, וכנגד בחינת האיכות שאמר משה כבודו מלא עליונים ותחתונים, וגם היא בכלל תמיהת יושב בסתר עליון, וכפי מה שפירש ר' יהודה בר סימון יושב בסתר הוא עליון על כל בריותיו, כי בחינה זו מהיותו עליון על כל בריותיו וכבודו מלא עליונים ותחתונים שהוא עליון על כל בריותיו, שעליונים ותחתונים בכלל בריותיו הם, וכיון דכן הוא מה ראה הש"י לומר עשה לי משכן. לזה משיב בצל שדי יתלונן. בצל אל, מהו בצל שדי, בצל אל בצל רחום בצל חנון אין כתיב כאן אלא בצל שדי וכו'. הכוונה דאלו כתיב בצל אל או בצל רחום או בצל חנון, לא הייתי יכול לדרשו בצל אל, אמנם השתא שאמר בצל שדי פירושו בצל שעשה בצלאל. והכוונה דמדנקט בצל שדי וכנוי שדי מורה שמסתפק במועט ודי לו בי, לכך כיון שהוא מכונה בשם שדי הוא שגרם ואמר שדי לו בצלה שעשה בצלאל, בפרט היותו יודע בדעתו וחכמת ובינה, והם הדברים שבהם נבראו העולם, הרי הוא המשכן בכללות כל הנמצאות, לזה אמר הב"ה די לי בצל שעשה בצלאל, ובתוכיות הכוונה שעשה בצלאל הוא ניהו מנוחת חי העולמים. נמצא כי מלבד ההכנה שהיתה במשכן מצד המתנדבים בעם, היתה הכנה נכונה מצד הפועל הוא בצלאל שבחכמתו ובינתו ובדעתו הבין ופעל צל לאל, וזהו שדקדק בעל המאמר ואמר לכך נאמר בצל שדי כאלו בדרך זה מדוקדק שם שדי, שאמר הב"ה כשם שאתה סבור כך אני סבור עשרים קרש וכו'. כלומר אני מסתפק בהכרחי בעשרים קרש וכו'. ומ"ש כמו שאתה סבור, כלומר הדין עמך וכמו שאתה סבור שאי אפשר שיושב בסתר עליון וכו', כך אני סבור שכך הדין נותן, אבל אני עושה לפנים משורת הדין ואומר די לי בעשרים קרש בצפון וכו' ומשרה שכינתי בעשרים קרש שעשה בצלאל. ולפי הדרך הנזכר מ"ש בעל המאמר בצל אל בצל וכו'. הוא המכריח מצד הכנוי של שדי, לשנסתפק הב"ה במועט המשכן, דאי לא תימא הכי קשיא דהיכי מכריח מדקאמר בצל שדי ולא בצל רחום וכו', אדרבא אלו כתיב בצל אל היה יותר נקל לדרוש בצל אל בצל שעשה בצלאל, אלא ודאי כל עיקר כוונתו לדרוש שם שדי על שם שאמר די לי במשכן הקטן, על הדרך ממש שאמרו ז"ל: שדי שאמר לעולמי די. ומעתה נבוא אל כוונת הפרשה בענין המשכן. וראוי לעורר ראשונה כפל הזכרת התרומה פעמים שלש, ויקחו לי תרומה, תרומתי, וזאת התרומה. עד שמתוך זה אמרו חז"ל: שלש תרומות הכתוב מדבר, תרומת האדנים ותרומת הקרבנות, ובשתים אלו העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט, והג' נדבת המשכן והיא איש כמתנת ידו. ומ"מ צריכים אנו לבאר על פי דרכם, אי זו מלה תורה על המשכן, ואיזו על האדנים והקרבנות. ואומר אני כי מכיון שהשתי נדבות שוות בדינם, דהיינו נדבת האדנים והקרבנות, כמו כן לשון ויקחו לי תרומה, וזאת התרומה אשר הלשון דומה בדומה, יורה על שתיהם, אמנם נדבת המשכן עליה אמר תרומתי בכנוי שהיא לשמו ולמנוחתו, ולפי זה צריכים אנו לומר דמאת כל איש אשר ידבנו לבו מוסב לסיפיה דקרא דקאמר תקחו את תרומתי, דתרומת המשכן תליא בנדיבות לב, כי הוא העיקר כמו שפירשנו כדי לעשות המשכן הרוחני בתוך הגשמי, אמנם הקרבנות והאדנים גזר גזירה שוה לדלים ולעניים, והסבה כי הכפרה צריכה לעשיר ולעני בשוה, כי הנפשות שוות הן, וכן בענין האדנים שהיו מעמידים המשכן חייב העני והעשיר בשוה, כי כנודע הוא שנקרא משכן על שם שמעותד להתמשכן וליחרב, ולכן צוה שיזכר העניים והעשירים במצות, כדי שיעמידו המשכן שלא יחרב ולא יתמשכן, ז"ש וצוה במצות האדנים הסומכים בפועל קרשי המשכן, שתהיה יד כולם שוה, לרמוז שכמו שבהעמדת המשכן בפועל שע"י האדנים יד כולם שוה, ככה בהעמדתו וקיומו בכח שע"י המצות, צריך שתהיה יד כולם שוה כי לפני ה' קטון וגדול שם הוא. עוד יש לדקדק בכתוב מתחלה אמר ויקחו לי תרומה וכו' בלשון נסתר, ויקחו ואח"כ אמר תקחו לנוכח. ושמעתי שכוונת הכתוב לומר שראוי שיזדרז האדם בענין הנדבה להפריש בינו לבין עצמו, וייחד חלק אשר ידבנו לבו ואח"כ יחזרו הגזברים לגבות אותה הנדבה המופרשת ומוקדשת לשם הש"י, כי הנדבה אשר יקדיש האדם פתאום לא לצדקה תחשב לו כמו הצדקה שיעשה בדעת ובהשכל ובינו לבין קונו בלי שום פנייה או הכרח הגבאים. ולזה אמר ויקחו לי תרומה. דהיינו שיפרישו לי ממונם נדבה, ולכן תקרא תרומה. אמנם אחר שבני ישראל יפרישו התרומה, זכיתי בה דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט, ונקראת תרומתי בכנוי מיוחדת לי לשמי. אז אתה משה ואהרן תקחו את תרומתי. שמופרשת היא כבר לשמי. אמנם קשה קצת פסוק וזאת התרומה. דהוה ליה למימר וזאת תרומתי אשר תקחו וכו'. איברא דאיכא למימר דכיון דלא אמר וזאת תרומה אשר תקחו אלא וזאת התרומה בה"א הידיעה, היינו כמו תרומתי שהכוונה לומר התרומה הידועה מופרשת ומקודשת לשמי. עוד יש לדקדק יתור פסוק וכן תעשו. חז"ל דרשו וכן תעשו לדורות, כשיאבד כלי מאלו הכלים יעשה כצורת הראשון. גם צריך לדקדק מאי טעם אמר ועשו לשון רבים בארון, חז"ל אמרו כי הארון רומז לתורה ולכתרה של תורה, והרוצה ליטול יבוא ויטול, ולזה אמר ועשו שיתעסקו כולם בארון כדי שיזכו לכתרה של תורה, גם צריך לדעת למה לא עשאוהו כולו זהב אלא הקפידה התורה להיות בתוכו ארון עץ ומבית ומחוץ מצופה זהב טהור. גם צריך לדקדק יתור תצפנו, שכבר אמר וצפית אותו זהב טהור. ובזה שמעתי שכיון שהארון רמז לתלמיד חכם אשר צריך להיות תוכו כברו, לזה ראה הש"י לחייב ציפויו מבית ומחוץ שיהיה זהב, לרמוז שצריך להיות תוכו כברו, דכל ת"ח שאין תוכו כברו אינו ת"ח, ולהיות שהזריז הוא על תוכו שיהיה נקי ובר, לזה אמר וצפית אותו זהב טהור מבית. כלומר מבית אני צריך לזרז אותך, דמחוץ בריא לי שתצפנו, כי נראה לאדם הוא.
הביאור במה שהצענו ראשונה היות עיקר שכינה בתחתונים בתוך נדיבות לב הנמצא באמצעות נתינת זהב וכסף ושאר הפרטים המתנדבים, כי כולם כמו גחלת להתקשר בהם שלהבת אהבת השי"ת, באופן שכאן נמצאו שתי תרומות, אחת תרומת זהב וכסף וכו'. והשנית נדיבות לב המצטרפת בהם. ז"ש ויקחו לי תרומה סתם דהיינו זהב. אמנם מאת כל איש אשר ידבנו לבו, מאותו הנדיבות לב תקחו את תרומתי, דנדיבות לב היא היא תרומתי ביחוד אשר חפצתי, באופן שימצא מי שיביא מאה זהובים ויהיה לו במשכן הגשמי חלק גדול ולא יביאנו בנדיבות לב, באופן שבמשכן הרוחני יהיה לו חלק מועט וימצא בהפך מי שיביא זהוב א' למשכן בשמחה ונדבות לב מרובה, באופן שיהיה לו במשכן הגשמי דבר מועט וברוחני רובו ככולו, עוד אפשר כי אמרו חז"ל כי שרתה ברכה בנדבת המשכן, כי בשני בקרים לבד הובאה הנדבה, כמו שנאמר והם הביאו אליו עוד נדבה בבוקר בבוקר. נמצא כי לפי האמת אע"פ שישראל התנדבו נדבה מרובה, מ"מ הש"י ויתעלה התנדב יותר מכולם כי לולי ברכתו לא היה די בשני בקרים לחצי המלאכה, והנה בודאי הגמור כי ברכת ה' שרתה שם באמצעות שני דברים, האחד הנדבה שעשו מכסף וזהב, והשנית באמצעות נדבות לב שבנדיב לב, כי אם נדיב לב הביא דרהם א' זהב או כסף ונדבו לבו להביא יותר, אלא שמחמת אונס חסרון כיסו לא השיגה ידו, אותה המחשבה טובה צרפה הב"ה למעשה והיה משים הש"י ברכתו השיעור שהיה בדעתו להביא כי ה' יגמור בעדו ובעד כל חושבי שמו לצרף למעשה מחשבתם הטהורה, ז"ש ויקחו לי תרומה. כלומר תרומה מאתם, אמנם מאת כל איש כלומר באמצעות כל איש אשר ידבו לבו תקחו את תרומתי, ר"ל אותה התרומה שאני נותן בברכה, שאני מברך תרומתכם. שהרי הוא כאלו אני נותן תרומה חלק ככם כמוני כמוכם, אותה נקראת תרומתי, שמשלי ומאוצרותי אני משפיע הברכה באמצעות הנדיב לב, נמצא כי הנדיב לב גם בגשמי הביא חלק גדול אפילו שהביא דבר מועט, כי מתוך שהביאו בנדיבות והיא גרמה להשרות ברכת ה' ולתת הש"י כב-יכול תרומה אותה התרומה של הש"י ראוי ליחשב כאלו הביאה הנדיב לב כיון שבאמצעותו הורמה. וזהו שביארו הכתוב ואמר וזאת התרומה אשר תקחו מאת זהב וכו'. וזאת מכלל דאיכא אחרת הניטלת מזולתם והיא היא תרומתי הנזכרת, דהיינו התרומה שנותן הש"י. עוד אפשר שאמר וזאת התרומה אשר תקחו מאתם וכו'. דקאי לסיפיה דקרא דקאמר תרומתי, ועליה אומר וזאת, כלומר זאת אפילו שהיא תרומתי ומשלי, מ"מ אני מחשיב כאלו זאת אינה תרומתי אלא התרומה אשר תקחו מאתם בהצטרפות זהב וכו'. שהם מביאים דכיון שהם מביאים זהב וכסף וכו'. דברים שהשרה בהם ברכה בפרט בנדיבות לב ראויה תרומתי זאת ליחשב כאלו היא תרומה שתקחו מאתם ולא מאתי נאם ה'. עוד נלמד מתוך דברי חז"ל ביאור אומרו תקחו את תרומתי, שהכוונה אם ימצא נדיב לב שנשאו לבו להביא אל כל מלאכת המשכן, ונאנס מחמת חסרון כיס ולא הביא מעלה עליו הב"ה כאלו הביא לכל המלאכה, ולפיכך אמר תרומתי, כלומר מעלה אני עליו כאלו תקחו מהנדיב לב, לא תרומה לבד שהוא דבר מועט אלא תקחו את תרומתי ר"ל הרי הוא כאלו תקחו תרומתי כללות כל התרומה שהפרישו שאר בני ישראל, הרי היא כאלו כולה ממנו. ואחר שביארנו היות תכלית המשכן לעשות בתוכו מרצוף האהבה מקדש, כמ"ש ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. וכמו שביארנו לעומת זה אמר הפסוק ככל אשר אני מראה אותך וכו'. וכן תעשו ולא אמר כן תעשו כי כל וא"ו מוספת על ענין, לכך אמר וכן תעשו לומר כי על עשיית המשכן צריך להוסיף עשייה אחרת, היא עשיית המקדש הרוחני מהנדיבות לב כאמור. וז"ש וכן תעשו. ולפי הפשט ביתור וכן תעשו אפשר לומר כי אחר שמלאכת המשכן חמורה בעשייתה, לכך אמר וכן תעשו כאלו בא לשון בשורה והבטחה, שהבטיחם שיזכו לעשות אע"פ שיש פרטים חמורים בו, יעזור ה' ויעשו מאליהן, על דרך מ"ש חז"ל במעשה המנורה שנתקשה בה משה, והשיב לו הב"ה שתעשה המנורה מאליה. ועל זה נ"ל שאמר הפסוק ככר זהב טהור יעשה אותה, ולא הזכיר מי העושה לרמוז שתעשה מאליה, עד שראוי לומר ככר זהב טהור יעשה אותה כאלו הככר עצמו עושה אותה, ובזה מדוקדק שלא נאמר מככר זהב טהור יעשה אותה אלא ככר זהב בלא מ"ם לרמוז האמור. ובענין הארון כל הראשונים הסכימו היות חלקיו ופרטיו רמז אל הת"ח, לכך נ"ל שאמר ועשו ארון יען שידוע היות הת"ח צריך חיזוק כדי לשקוד על דלתות הלימוד ולא לבטל רגע אחד טרחו בזעת אפו ולא להרבות בסחורה וללכת דרך אניה בלב ים, כי לא מעבר לים היא. כלומר בהולכי דרך ים לא תמצא כמו שדרשו חז"ל באופן שצריך הת"ח שותף כמו זבולון ויששכר. ז"ש ועשו ארון. הארון אין תקומה לעשותו אלא באמצעות שנים, הא' ללמוד כיששכר באוהלי הלימוד, והשני גזבלון בצאתו דרך ים. ז"ש ועשו. עוד רמז מ"ש חז"ל חרב אל הבדים. חרב למי ששונה לבדו ולא עוד אלא שמטפש. ז"ש ועשו ארון להורות שיהיו רבים עוסקים במלאכת הארון, כדי שנקח מוסר השכל אל המלאכה עיקרית של ארון, דהיינו הלימוד בתורה, שבתוך ארון שיהיו רבים כי ברזל בברזל יחד. אמנם במה שבאו מדותיו לחצאים, שמעתי שהרמז לומר שצריך שיחזיק האדם עצמו לעולם שאינם חכם שלם בחכמה, כי בזה ימשכו לו שני תועלות, הא' השפלות והב' השקידה, לגמור חסרונו ולהשלימו. ולזה נאמר וחצי וחצי וחצי, כי פטמה לחצאין כשרה. ואמר וצפית אותו כו', להורות שהת"ח והחסיד צריך להיות תוכו יותר חשוב מברו, ולהורות זה אמר וצפית אותו זהב טהור מבית, שמבית ובתוכו יהיה זהב טהור, אכן ומחוץ תצפנו בזהב מספיק, גם שלא יהיה טהור בצפוי זהב כל דהו סגי, כי העיקר הוא מבית הן מצד כבוד הארון שמבית, הן מצד הרמז כאמור. עוד שמעתי ברמז הבדים והמצוה בהם שלא יסורו ממנו, כי הבדים רמז אל מחזיקי התורה ותומכי לומדיהם, שהם כדמות הבדים הנושאים הארון, ולזה צוה שלא יסורו ממנו אלא יהיו נא כולם כאחד, על דרך מ"ש חז"ל בפסוק בצל החכמה בצל הכסף. שהכוונה על העשיר הנותן מכפסו ללומדי תורה, שניהם כאחד יחסו בצל הב"ה. ולי נראה שלהיות הארון נושא את נושאיו, לכך כתב ואמר ויצקת לו ארבע טבעות זהב על ארבע פעמותיו והם טבעות זולת הנזכרות אחר כך באומרו ושתי טבעות כו'. ובזה מובן אומרו ושתי בוא"ו, ודלא כפירוש רש"י שפירש שהן הן שלא היו כולם כי אם ארבע לא יותר, ולפי שיטתי זו הם שמנה והארבעה מהם לא היו נכנסים בהם בדים ונעשו לנוי, ולרמוז כי יש בדים בכח שנכנסים באותן הטבעות לשאת את הארון מאליו, אמנם בתחתונות הלא הם ושתי טבעות כו'. שם יכנסו הבדים הגשמיים, וזה נרמז שבשולחן אמר ונשא בם את השולחן, כי אין השולחן רוחני להיות נושא את נושאיו כארון, אמנם בארון לא כתב כי אם לשאת את הארון, שהם הכנה לשאת הארון בהם נוים והבדים הרוחניים אשר נרמזו בטבעות העליונות שאולי הם רומזות אל ארבע אותיות שבשם ההוי"ה. ולזה הוא שצוה לא יסורו ממנו, שאם יסירום ולעת נסיעת הארון ישאלו איה הבדים כדי לשאת הארון, הנה הוא חסרון בכבודו של ארון שצריך לבדים, לכן צוה לא יסורו כדי שלא יזכרו בדים עוד, אמנם בשולחן שרומז על ענין גשמי הוא עושר, לא הקפיד אם יסורו הבדים ממנו והוא טעם נכון. באופן שכל ישראל יזכו לתורה, מהם לומדים ומהם מחזיקים ותומכים. ולהורות שהתורה מונחת בארון לכל מי שירצה לזכות בכתרה של תורה יבוא ויזכה. נראה לי שבאו הפסוקים שבפרשה זו במ"ש ועשית פרוכת תכלת וכו' ונתת את הפרוכת וכו' ונתת את הכפורת וכו' ושמת את וכו'. אשר מתוכם נלמוד באי זה דבר ניתן רשות לדבר, וכי יש דברים שהם כבשונו של עולם אשר כסן עתיק יומין עאכ"ו בשר ודם אשר ראוי לו לגלות חצי טפח ולכסות כמה טפחים. ולבוא עד תכונתן ראוי לדקדק ראשונה למה צוה שיתנו הפרוכת תחת הקרסים ואחר כך יביאו הארון מבית לפרוכת, והלא יותר נקל להביא ראשונה הארון מבית לפרוכת ואחר כך יתנו הפרוכת. ועוד מהראוי שתכף שהזכיר נתינת הפרוכת תחת הקרסים שיזכיר התועלת המכוון בפרוכת ולמה הפסיק במאמר והבאת שמה וכו', אם כן היל"ל ונתת את הפרוכת תחת הקרסים והבדילה הפרוכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים והבאת שמה מבית לפרוכת את ארון העדות ואחר כך ונתת וכו' והוא הסדר הנכון. ועוד קשה ונתת את הכפורת על ארון העדות בקדש הקדשים. ומה טעם בזה דאדרבה בחוץ דרך לכסות ומבפנים להיות מגולה, וכאן צוה לתת הכפורת והוא הכסוי בקדש הקדשים. גם צריך להבין מדוע תלה המנורה בשולחן, שכן כתיב ואת המנורה נוכח השולחן ולא אמר והשולחן נוכח המנורה.
הביאור כי כל מאויי ה' הנה הנם לזכות ישראל בכתרה של תורה, לעומת זה צוה הש"י שיתנו תחלה הפרוכת ואחר כך יביאו הארון, להורות כי הפרוכת הזה איננו מבדיל בין ישראל לתורה, כי אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת ביניהם . לכן צוה שיתנו הארון אחר נתינת הפרוכת, שאילו נתנו תחלה הארון ואחר כך הפרוכת, היה נראה שהפרוכת מבדלת בין ארון העדות להם, ז"ש הפסוק בעצמו ונתת את הפרוכת תחת הקרסים. ואחר כך והבאת שמה מבית לפרוכת את ארון העדות. מה טעם כדי שע"י זה והבדילה הפרוכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים. כלומר כעת לא תבדיל הפרוכת רק בין הקדש ובין קדש הקדשים לבד, לא בין הארון לכם חלילה, שהרי אפילו אחר נתינת הפרוכת תביאו לפני לפנים הארון להורות דהארון אינינו מובדל מביניכם, והפרוכת לענין ארון העדות כמאן דליתיה. ולפי שיש דברים שראוי להרחיק הדיבור מהם מצד סכנת עומק הדברים, לעומת זה אמר ונתת את הכפורת על ארון העדות בקדש הקדשים. לרמוז שהדברים שכסן עתיק יומין, שהם קדש הקדשים ראוי לכסות ולתת הכפורת על דרושי התורה אשר בקדש הקדשים, אמנם בחוץ לא צוה לכסות הארון, לרמוז שהדברים שאינם קדש קדשים ראוי לשאת ולתת בהם בפרסום בלי שום כסוי, והוא ממש מה שאמר שע"ה, יפוצו מעינותיך חוצה. דהיינו בדברים הפשטיים אשר יאות לאמרם בפומבי, אמנם הדברים העמוקים קדש קדשים עליהם אמר שע"ה, יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך. ולרמוז שהתל שהכל ראוי להיות פונים בו הוא הארון והחכמה, כדי לעסוק מתוך כך בתורת ה' תמימה, לעומת זה צוה שהמנורה תהיה נוכח השולחן לומר שכל תכלית השולחן ואכילתו, והרמז אשר בו שהוא העושר, ראוי שיהיה בהכנה להשיג החכמה הרמוזה במנורה, על דרך מ"ש חז"ל: הרוצה להחכים ידרים, וסימניך מנורה בדרום. ז"ש ואת המנורה נוכח השולחן. ולא השולחן נוכח המנורה. כי השולחן הכנה והמנורה הושמה לתכלית נוכח השולחן כאמור. ולהיות כי השולחן והיא האכילה או העושר הנרמז בו, הנה הוא הכנה להשיג המנורה, דאם אין קמח אין תורה, כמו כן המנורה המכוון בה אל נר מצוה ותורה אור, היא סבה עצמית להשגת השולחן והרמוז בו, דאם אין תורה אין קמח, לעומת זה אמר ואת המנורה נוכח השולחן על צלע תימנה והשלחן תתן על צלע צפון. כי מהראוי היה שיקדים והשלחן תתן על צלע המשכן צפונה סמוך לתחלת הפסוק, ולכתוב כך: ושמת את השולחן מחוץ לפרוכת על צלע צפון ואת המנורה וכו'. והיה מקצר ועולה, אכן בלבל הכתוב הדברים והזכיר ואת המנורה נוכח השלחן תימנה. וכיון שיש תורה והחכמה דהיינו המנורה יש קמח, שבסבת המנורה תסובב השולחן, שהשולחן תתן על צלע צפון, כלומר המנורה סבה לשולחן כאמור, דאם אין תורה אין קמח, מכלל דאם יש תורה יש קמח.