כלי חמדה (לניאדו)/שמות/מה
|
< הקודם · הבא > |
סדר משפטים שני[עריכה]
יבאר איך השי"ת הוא הכל שכולל כל היכולות, והמלאך לו כח מוגבל והעושה מצוה אחת קנה לו פרקליט א' לבד, לא כן העושה מצוות הרבה השי"ת בעוזריו.
(שמות רבה לב, ו): דבר אחר: הנה אנכי שולח מלאך (שמות כג, כ). הה"ד חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם (תהלים לד, ח). עושה אדם מצוה אחת הב"ה נותן לו מלאך אחד לשמרו, שנאמר חונה מלאך ה' וכו'. עשה שתי מצות הב"ה נותן לו שני מלאכים לשמרו, שנאמר כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך (תהלים צא, יא). עשה הרבה מצות נותן לו הב"ה חצי מחנהו, שנאמר: יפול מצדך אלף ורבבה מימינך (תהלים צא, ז). והוא חצי מחנהו: שנאמר רכב אלקים רבותים אלפי שנאן (תהלים סח, יח). עכל"ה.
ידוע הוא ההבדל אשר בין החלק ובין הכל, שהכל כולל המה חלקים והחלק פרטי, לעומת זה הוא ית' רב מחולל כל כולל כל היכולות ומגבילם והנהגתו שולטת על נמצאיו, ולזה שמירתו ית' היא היא השמירה המעולה שבשמירות, לא כן שמירת המלאך אשר הוא חלק אחד ושכל נבדל ומוגבל ככה שמירתו מוגבלת, לא יוכל להציל כי אם אל אשר צוה מאתו ית', ולזה מצאנו מה שאמרו חז"ל: אין מלאך אחד עושה שתי שליחיות. כי להיותו חלק פשוט לא תקיף השגחתו כי אם אל ענין פרטי אשר שולח בו מאתו ית', ועל זה נראה לי שבאו כתובים כאחד מיוסדים על זה הדרוש, להבדיל בין קדש הקדשים הוא ית' מרומם על כל ברכה ותהלה, ובין קדושת ומעלת המלאך. הוא אומרו: עליון שמת מעונך וכו' כי מלאכיו וכו' על שחל ופתן וכו' כי בי חשק וכו' (תהלים צא, ט-יד). אשר ראוי לדקדק דפתח ב"עליון שמת מעונך" ומסיים ב"כי מלאכיו" שהוא שימור המלאכים, וחוזר אחר כך לענין ראשון לאמר "כי בי חשק ואפלטהו", דמשמע על ידי השי"ת בעצמו וכבודו ולא על ידי מלאך. גם צריך להבין מה טעם באבן אומר אופן ההצלה שיצילהו היינו שלא יגע באבן, כמ"ש "על כפים ישאונך פן תגוף באבן רגלך". אמנם בשחל ופתן אמר הצלה יותר מעולה, דהיינו שידרוך על שחל ופתן וירמוס כפיר ותנין ולא יוזק. גם צריך לדקדק אמאי לא כתיב ועל שחל ופתן תדרוך בוא"ו המקשרת הענין. והיינו יכולים לפרש בתירוץ שני דקדוקים אלו שהב"ה עושה לחסידיו שני מיני השמירה, האחד הוא מה שיעביר עיני האדם מראות שוא ורגלי חסידיו ישמור מהכשל באבן נגף, הוא יצה"ר הוא שטן. והשנית היא מהצרות שמתרגשות לבוא בעולם, אשר שתי השמירות האלו צריכות אחת אל אחת, ולזה פתח ואמר עליון שמת מעונך לא תאונה אליך רעה מרעות העולם המתרגשות לבוא והיא השמירה השנית שאמרנו, והאופן שישמרך מאלו הצרות הוא שמלאכיו יצוה לך, והם שני המלאכים המלוים לאדם, הנה הוא יצוום לך לשמרך בכל דרכיך שלא תחטא, ועל כפים ישאונך פן תגוף באבן הוא יצה"ר, על דרך והסירותי את לב האבן מבשרכם. ולכך הוא מוכרח להרחיקך מן הכיעור ומן הדומה לו שלא תגוף באבן רגלך, על דרך: רגלי חסידיו ישמור. ומעתה שאתה שמור מן החטא, על שחל ופתן תדרוך תרמוס וכו', כי אין לך חטא ממית ונכון הוא. אמנם לפי כוונתינו אמר ההבדל לאין תכלית שבין שמירתו ית' ובין שמירת המלאך בשתי בחינות, האחד במקרה והאחד בעצם, כנגד הראשונה אמר שמאחר שעליון שמת מעונך ואיתן מושביך, הנה מתחייב שלא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באהליך, כי לא יגור רע ונגע במעון קדושת השי"ת, שקדושתו ית' דוחה כל מין טומאה להרחיק נדוד. אמנם כאשר מלאכיו יצוה לך לשמרך וכו', הנה שמירתם גרועה שצריך שירחיקוך מן האבן המזקת, באופן שעל כפים ישאונך פן תגוף באבן רגלך, כי אפילו שהם שני מלאכים אין לאל ידם להצילך כשתפגע באבן שלא תזוק בה, דכיון ששכיח היזיקא לא יעלה בידם, אלא ישאוך על כפים כדי שלא תכשל באבן, שאם תכשל תגוף באבן רגלך, וכן כיוצא בזה בשאר נזקין יצילך המלאך בהרחיקך מהנזק, אמנם יש הצלה יותר גדולה מזו בלי ערך, והוא שעל שחל ופתן תדרוך וכו' תרמוס כפיר ותנין, והצלה זו אימתי יזכו אליה, כי בי חשק ואפלטהו. כלומר כשחשק שאפלטהו אני בעצמי ולא על ידי מלאך, אז על שחל ממש ופתן תדרוך ותנצל. או יאמר כי בי חשק כו' כפשוטו כאשר חשק בי חשק נמרץ, אז אפלטהו אני בעצמי יקראני ואענהו כי עמו אנכי בצרה, בעצמי ולא על ידי מלאך. ובזה מובן שלא אמר ועל שחל בוא"ו, להפסיק הענין כי פסוק על כפים ישאונך וכו' היא משמירת המלאך, ופסוק על שחל היא משמירת הב"ה כאמור. ובזה נבוא אל ביאור הפסוקים שבדניאל מבארים היטב הדרוש הזה, הלא הם וכמקרביה וכו' אלהיה שלח מלאכיה וכו'. ויש לדקדק כי אם דריוש נסתפק אם אכלו האריות את דניאל, וכמו שמוכיח בקל עציב זעק. הנה קשה כיצד ידבר לדניאל ויאמר לו דניאל עבד וכו' היכיל לשזבותך מן אריותא, כי בדברו עמו כבר נסתלק הספק שחי הוא מאחר שמדבר עמו, וא"כ לא שייכא עוד שאלת היכיל וכו'. והראוי היה יקרא דניאל ואחר שישיב לו מלכא לעלמין חיי, יאמר לו אמריו וישאל לו בשלומו. גם צריך להבין אומרו בסיום דבריו משזיב ומציל הענין כפול. גם ידוקדק אומרו די ישזיב לדניאל מן יד אריותא, מאי האי יד דקאמר:
הביאור כי כבר הקדמנו היות ההצלה הנעשית על ידו ית' ביתר שאת ויתר עז ותעצומות לב"ח על ההצלה הנעשית על ידי המלאך. והנה השמירה הזאת המעולה, לזכות האדם אליה צריך הוא להתמיד בעבודת השי"ת ומצותיו והדבק בו ית' כל מחשבותיו, אשר באמצעות זה ישיג הדבוק האלקי, וממנו תמשך ההשגחה ממנו ית' בו בפרטות, להיות עיני ה' המה משוטטות על כל חלקי פרטי דרכיו. ובזה נבוא אל כוונת המאמר שהצענו ראשונה. וראוי לדקדק בו ראשונה כיצד יתישב הפסוק של חונה מלאך ה' סביב ליראיו בעושה מצוה אחת, כי ירא ה' יצא את כולם ויעשה כל המצות, ולא יקרא ירא ה' העושה מצוה אחד. ועוד צריך להבין מהו ענין חצי המחנה לעושה מצות הרבה. גם צריך לדקדק בלשון המאמר אומרו עושה אדם מצוה אחת, ולא אמר עשה אדם וכו'. גם בחלוקת המלאך אחד אומר הב"ה נותן לו מלאך אחד לשמר, ולא אמר לשמרו כדבסמוך גבי שני מלאכים שאומר הב"ה נותן לו שני מלאכים לשמרו. ואגב אורחין נבין מה הבדל יש בין מלאך אחד לשנים לענין השמירה לפי הנזכר, מה לי אחד מה לי שני מלאכים, הקצרה יד המלאך אחד מהושיע:
הביאור כי הזכות של העושה מצוה אחת כולל שני ענינים, או שהמצות אחת יתירה להכריע כף זכות על עונותיו, על דרך מה שפירשו במסכת קידושין גבי כל העושה מצוה א' מטיבין לו וכו'. או יהיה פירושו על העשותה כתקנה בלי שום פניה ותכלית, וההתמדה בו, ואפשר שעל בחינות אלו נאמר שם כל העושה מצוה אחת. אומרו העושה מורה על התמדה, ואומרו א' מורה על היותה מיוחדת בכוונתה. וז"ש כאן עושה אדם מצוה אחת נותן לו הב"ה מלאך אחד לשמר. שאומרו עושה ולא אמר עשה אדם מצוה וכו'. מורה על ההתמדה. ואומרו אחת מורה על טוב הכוונה אשר בעשייתה כדפרשית, אשר מזה ימשך שיתן לו הב"ה מלאך אחד לשמור. הענין הוא כי אחר שמלאך אחד יש לו כח מוגבל וכדפרשית, אשר לעומת זה אין לו כח לעשות שתי שליחיות מתחלפים, ולזה לא תקיף שמירת מלאך אחד כי אם אופן וסגנון אחד משמירה, וזהו שדקדק בעל המאמר בלשונו, שגבי מלאך א' אמר לשמר סתם, ולא אמר לשמרו אלא לשמר שמירה אחת כל דהו, אמנם כשעושה שתי מצות על האופן הנזכר גבי מצוה א', דהיינו שיתמיד בהם ויעשם כתקנם, אז הב"ה נותן לו שני מלאכים, כי המלאך אחד יעשה אופן שמירה אחד בדרך אחד, ואם יחליף השיטה והדרך ההוא אשר אז אין לאל יד לאותו מלאך להצילו, אז יגן עליו המלאך השני. והכתוב בעצמו מורה זה, כי גבי מלאך אחד שכתב חונה מלאך ה' סביב ליראיו אשר עומד סביבו לחלצו. אמנם אם יצא האדם מהדרך הטבעית הנכונה ויפשע בעצמו, לא יוכל המלאך אחד להצילו מרעתו אשר גרם לו לעצמו בפשיעתו שפשע בעצמו, לא כן גבי שני מלאכים, שנאמר בהם כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך. הורה באומרו בכל דרכיך היות שמירת שני המלאכים כוללת בין בלכתו בדרך הנכונה כמנהגו של עולם, ובין בצאתו מהנהוג כיון שהם שני מלאכים, טובים השנים מן האחד בזה, ודקדק הפסוק באומרו יצוה ולא אמר יצום לך, כי אין שני מלאכים אלו עושים שליחות שמירה אחת אלא כי מלאכיו יצוה לכל א' בפני עצמו על שליחות מיוחד ואופן שמירה אחת, באופן שבין שניהם תהיה שיצוה לשמרך בכל דרכיך בכל שני הדרכים. אמנם שמירתו ית' כמו שפי' היא היותר נוראה ולא ישיגנה האדם כי אם על ידי עשותו מצות הרבה, שאז הב"ה מחסרהו מעט מאלקים וכב-יכול עושה אותו כמוהו וכפיו יהיה לתת לו מהלכים עומדים לפניו, חצי מחנהו שביאור דברים אלו הוא שממש חצי המחנה של הב"ה אתו עמו ומלוין אותו, ואין פירושו לענין הסך שהם כסך חצי מחנהו של הב"ה, אבל אינם ממש אותם המלאכים מחנהו של הב"ה, כי לזה דקדק בעל המאמר בלשונו שאמר הב"ה נותן לו חצי מחנהו ולא אמר כחצי מחנהו, להורות שממש החצי מחנה של הב"ה נותן לו, להיותו דבק בחומרו חציו חומר וחציו צורה, הוא ניהו שערב לו החצי הא', ולזה בא זה השיעור של חצי מחנהו מצומצם לא פחות ולא יותר. וזהו שדקדק ג"כ בעל המאמר שאמר פעמים חצי מחנהו, לרמוז אל שני הענינים כאחד, שהסך של חצי נותן לו ושהמלאכים עצמם של חצי מחנהו נותן אותם לו חצים מהטעם שביארתי, ומעתה בהצעה זו נבוא אל ביאור הכתובים של דניאל אשר אנו בביאורם, והכוונה כי דריוש לא נסתפק בהצלת דניאל, כי ודאי ברור אצלו שהבוטח כמוהו בה' חסד יסובהו, ואבל נסתפק אם היתה הצלה זו ע"י הב"ה בעצמו וכבודו כמו גבי אברהם שנאמר בו אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים. או אם היתה ע"י מלאך. וזה אשר צעק בקל עציב, על עצמו היה צועק פן יקראנו עון ממה שאמר והפיל לדניאל בגובא דאריותא לעומת זה צעק בקל עציב, להורות כי אין ידו במעל הזה. ובזה מובן אומרו ענה מלכא ואמר לדניאל. כלומר כבר הניח בהנחה מונחת ומושכל ראשון שדניאל חי וקיים, ואמר לדניאל דניאל עבד אלה חייא הודיעני נא דרכי הצלתך האם מאת ה' היתה זאת. ז"ש אלהך דאנת פלח ליה בתדירא. שכיון שאנת פלח ליה בתדירא, על דרך מה שפי' למעלה גבי העושה מצוה אחת. ז"ש דאנת פלח ליה כעבד, שכן מורה תיבת פלח כעבד לרבו, גם שאתה פלח ליה בהתמדה שההתמדה היא היא עיקר העבודה, ז"ש פלח ליה בתדירא ולא אמר פלח ליה תדירא, הבי"ת מורה שפלח ליה וכמה פלח ליה בתדירא, אשר ההתמדה היא היא העבודה השלימה, היכיל רבוי העבודה בהתמדה לשזבותך האלהא הנזכר מן אריותא הוא בעצמו או הודיעני אם נעשה על ידי מלאך. ואומרו לשזבותך מן אריותא רמז הבדל גדול בין היות ההצלה על ידי הב"ה ובין היותה על ידי מלאך, כי כאשר היא על ידי מלאך תהיה ההצלה דרך משל שיבוא המלאך ויסגור הפה בחוזק ידו בכח השי"ת המשלחו לסגור הפה של אריות, אמנם הב"ה ית' ייתר עלוי רב יציל אפילו בהניח הפה של האריות פתוח ולא יוזק דניאל. ז"ש היכיל לשזבותך מן אריותא. כלומר שיהיו אריותא כמנהגם פה פתוח לטרוף טרף רעבים גם צמאים ואפילו הכי לא הזיקו. ודניאל בענותנותו השיב ואמר כי מי הוא עד שיעשה לי הב"ה בעצמו נס, אלא אלהי שלח מלאכיה ועל ידי מלאך שליח מאתו נעשה ענין זה, ולזה הוכרח לקרב הדבר אל הטבע קצת דסגר פום אריותא. ובזה הוא שלא חבלוני כי כח המלאך קצר יד מהצילני מהם ופיהם פתוח, ונתן טוב טעם לזה ואמר כל קבל די קדמוהי זכו השתכחת לי. כלומר קטונתי מכל הזכיות שאמרת אשר נמצאו בי, דהיינו שאני עושה מצות הרבה ובהתמדה כמו שאמרת דאנת פלח ליה בתדירא, שאם היה כדבריך ודאי הב"ה בעצמו היה מציל אותי, וכמו שהוכחנו למעלה במאמר עושה מצות הב"ה נותן לו חצי מחנהו, כי כל זה לא נמצאו בי כי אם זכו אחד, ואני מן הסוג הראשון הנזכר במאמר, דהיינו עשה אדם מצוה א', הב"ה נותן לו מלאך א'. ז"ש כל קבל די קדמוהי זכו השתכחת לי. כלומר זכו א' השתכחת לי, ולעומת זה לא הייתי כדאי כי אם לשלוח מלאכיה ולא שני מלאכים ואין צריך לומר הוא בעצמו, וכשמוע דריוש אותה הענוה אשר בו שמח, ז"ש באדין מלכא שגיא תאב עלוהי. כלומר שגיא שמח בראות הענוה הזו, כי ההצלה לא באה לו מחדש, והבין שמאת ה' היתה זאת, אלא שדניאל כסה טפחיים ולא גילה מהנס אלא טפח, וז"ש בסוף דבריו משזיב ומציל וכו'. די שזיב לדניאל מן וכו'. כלומר הוא בעצמו וכבודו, ואמר כי הנס הזה נעשה בשלימות שאפילו נזק מועט ביד האריות לא היה בו שליחות יד, ז"ש משזיב ומציל, הצלה על הסכנה ומשזיב אפילו מחבלה בעלמא, וז"ש בסוף די שזיב לדניאל מן יד אריותא, שמן היד של האריות הצילו שלא יעשו בידם בו שום חבלה, וכל שכן מן הפה שלא אכלוהו שיהו בכלל הצלה, עוד אפשר שביאר אופן ההצלה הנעשית על ידי הב"ה כיצד היא, וביאר שהב"ה שליט בעולמו לעשות בו ברצונו בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, ולזה בעת ובעונה הזאת גזר על אריה דבי עלאי הוא המלאך הממונה על האריות כולם מזל אריה. ולזה בארץ מתחת לא שלטו בי האריות, ז"ש משזיב כיצד נעשית ההצלה ושזבותא, פי' הוא דבריו בעצמו ואמר ועבד אתין ותמהין בשמיא ובארעא. כי האותות האלו ודאי נעשו בשמים ממעל שפקד ה' על צבא המרום במרום הוא מזל אריה, ועל האריות אשר באדמה נעשו על ידי כך התמהון שכל העולם ראו איך האריות לא עשו חבלה בדניאל, המה ראו כן תמהו. ומצאנו ברור כך בדברי רש"י ז"ל בפ' ראה. גבי אות ומופת אות בשמים ומופת בארץ, והביא ראיה לזה עיין שם. ובזה אפשר שאמר משזיב ומציל, הצלה על הצלה מכח המלאך העליון והשזבות מן האריות הגשמיים, וסופו של פסוק יוכיח שאמר דשזיב לדניאל מיד אריותא, שעל ההצלה של אריותא אמר לשון שזבותא ולא לשון הצלה, ועם שהיה אפשר לפרש יד אריותא לשון יד של כח העליון מזל אריה שהוא יד אריה התחתון, מכל מקום מה שפירשתי עיקר. או אפשר ששאל היכיל לשזבותך מן אריותא, שהשאלה היא אם ניצול מהם בעוד היותם רעבים והוא פליאה א' אם הזמין ה' אכילה גסה אמש כדי שלא יתאוו לדניאל ותהיה ההצלה קרובה אל הטבע, ז"ש היכיל לשזבותך מן אריותא, שבעוד היותם בכחם ועוצם התשוקה לאכול, ודניאל השיב שהאריות היו רעבים לולי שהשי"ת שלח מלאכים וסגר פום אריותא כמעט שכנה דומה נפשו, שהם היו פותחים פיהם לטרוף ומלאך ה' סגר פום אריותא. והיינו אומרו וכל חבל לא אשתכח ביה די הימין באלהיה. על דרך נס נעשה בזכות די הימין באלהיה ולא בטבע. והראיה שבתת המלשינים בתוך הבור נטרפו ולא מטו לארעיה גובא. עוד רמז באומרו די הימין באלהיה לומר כי העושה מצוה כתקנה בלי שום נטייה או פנייה אל שום דבר חיצוני, הנה המלאך הנעשה מאותה מצוה הוא מלאך מליץ כולו מליץ טובה, אמנם בהמצא תערובת חמץ ויצה"ר במצוה יהיה באותו מלאך חלק מליץ וחלק בו מקטרג, ובזה מובן מ"ש חז"ל אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף וכו'. אחד מני אלף שבו. והכוונה במ"ש שאפילו אם ימצא במלאך ההוא חלק א' מני אלף למצוה והשאר לעבירה יליץ, והיינו אומרו כאן וכל חבל לא אשתכח ביה. שלא עשו בו שום חבלה, יען די הימין באלהיה, ולא היתה שום פנייה נכריה בו ליוהרא שאינו מחשיב דבר המלך ויועציו כלום, וזהו אומרו וכל חבל לא אשתכח ביה כל דהו וכיוצא בזה, אלא הימין באלהיה לחלוטין בכל לב ונפש לאהבת ה', שאם ח"ו היה באותה המצוה שום הנייה אותה הפנייה היתה גורמת חבלה כל דהו מצד הפנייה רעה, והצלה מצד החלק מצוה שבו, אמנם להיותו דהימין לגמרי היה המלאך כולו מליץ ולא השתכחת חבלא כל דהו. ולפי זה אומרו שלח מלאכיה כו' הוא המלאך הנעשה מאותו הזכות של התפילה בזמנה, וזהו מלאכיה ולא אמר מלאך אלא מלאכיה שנעשה ממצות התפילה הנאמרת בפה, והוא שגרם לסגור פום אריותא דבר שבפה יגין על דבר שבפה לסגור פה האריות, ובזה נבין מ"ש דוד המלך ע"ה אל יתן למוט רגלך וכו' הנה לא ינום וכו'. אשר ראוי לדקדק כפל השמירות ויתורם, ואומר שהכוונה כי אחר שאמר עזרי מעם ה', אמר כי עיקר השמירה היא השמירה מן החטא הממית, וז"ש אל יתן למוט רגלך, שאפילו הרגל האחד לא יניחנו למוט בשום שמץ עבירה, על דרך רגלי חסידיו ישמור. והנה אל ינום מהיותו שומרך בענין זה שלא ימוט רגלך. ולהיות השגחתו ית' דבוקה בכללות האומה הקדושה להפרישם מאיסור, לזה אמר כי השמירה הזו הנזכרת מהפרטי היא אגב השמירה הכוללת שהפרטי התילה עיניו בעוזר האמיתי הב"ה ישמרנו אגב שמירת כל ישראל, ז"ש הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל. ר"ל ואגב שמירת כל ישראל ישמרך שלא תמוט רגלך בחטא, ומתוך כך ה' שומרך ה' צלך על יד ימינך יומם השמש וכו'. שהוא שמירה מהצרות המתרגשות הן מהאויבים הן מקור וחום השמש לא יככה וכו' ה' ישמרך מכל רע היינו שמירת הנפש מעונשה של גהינם, שאע"פ שתהיה משומר ובא מן המזיקים שאפילו השמש לא יככה וכו', עכ"ז ושכבת וישמרך ה' מהרע הנפשיי שהוא כל רע, שכל רעות שבע"ז בכף מאזנים ורע א' מהעונשים של הנפש בכף השנייה יכריע את כולם, וזהו שפי' ה' ישמרך מכל רע כשישמור את נפשך. או אמר ישמרך מכל רע, שהוא שטן על שם שכל רע נעשה על ידו, ישמרך שלא תמות על ידו אלא על ידי הב"ה בנשיקה, ומזה ימשך שה' ישמור את נפשך צרורה בצרור החיים את ה' אלקיך, הכלל העולה היות השמירה הנעשת על ידו ית' שמירה מעולה וכוללת כל פרטי האדם גשמיים ורוחניים, אשר לעומת זה ראינו כשחטאו ישראל ענשם באומרו הנה אנכי שולח מלאך, כי לא תדמה הנהגתו ית' שאין לה ערך עם המלאך. וזהו מה שאמרו חז"ל בשמות רבה פ' ל"ב. דבר אחר הנה אנכי שולח מלאך. אמר הב"ה אלו זכיתם אני בעצמי נעשיתי לכם שליח וכו'. עיין עליו. וראוי לדקדק מאי קאמר אמר הב"ה, והיכא רמיזא בפסוק כל פרטי הענין הזה של אלו זכיתם. ועוד קשה מאי קאמר ואימתי נמסרו לשליח וכו'. דהרי כבר ביאר ואמר ועכשיו שלא זכיתם שבבירור אמר שעכשיו שלא זכו נמסרו וכו'. וא"כ מה שואל אח"כ ואימתי נמסרו וכו'. ועוד שמביא ראיה לשנמסר לשליח מפסוק לך נחה, ומפסוק אם אין פניך וכו'. ואין צורך לשום אחד מהם שמקרא מלא כתיב התם, הנה מלאכי ילך לפניך. ואמאי לא הביא בעל המאמר פסוק זה, והוא הברור יותר ממה שהביא. ועוד מה לו למשה רבינו ע"ה לומר מה בינינו לבין האומות, לנו נביאים ולהם נביאים, דאינו מהענין אשר אנו בו, לא היל"ל אלא לנו פר ולהם פר לבד, כי הוא השייך לנדון דידן. גם צריך לדקדק אומרו לכך נאמר הנה אנכי שולח מלאך לפניך, כאלו מבין הבנה מחודשת בפסוק. גם צריך להבין ההבנה שמפרש באל תמר בו לשעבר, הוא אומר מסכים וכו'. כי נראה שלא חידש דבר בהבנת הפסוק, גם לפי המובן הבנת אל תמר בו בכלל השמר מפניו שפירש הזהרו בשליח שאינו חוזר בשליחתי. הביאור שבעל המאמר נתקשה לו בפסוק מאי הנה אנכי, תיבת אנכי מיותרת, גם תיבת לפניך מספיק שיאמר הנני שולח מלאך לשמרך וכו'. לעומת זה פי' שהב"ה אומר ראו כמה טובה איבדתם מידכם, שהנה אנכי מוכן ללכת ביניכם אלו זכיתם ועכשיו שולח מלאך וכו' כיון שלא זכיתם, ובראות בעל המאמר שפה שתק משה על בשורה זו של הנה אנכי שולח וכו', לא כן בפ' תשא שאמר אם אין פניך הולכים אל תעלינו מזה, מה זה שכאן שתק והתם הרבה והפציר. ואפשר לתרץ בזה, כי כאן לא נאמר לו שלילת הליכת כבוד השי"ת בתוכם, ולזה שתק לא כן התם שנאמר לו כי לא אעלה בקרבך הקפיד, וזה אפשר שדקדק הפסוק שם, שאמר וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו. שמורה באצבע על אומרו כי לא אעלה בקרבך. והוא דבר רע ומר עזבם ה' לגמרי והמסרם למלאך, ולזה נתאבלו ולא שתו איש עדיו עליו, ולזה הרבה והפציר עד שעקר הליכתו לגמרי שאפילו בשותפות לא רצה בו, נמצא לפי תירוץ זה ששתי מסירות נמסרו ישראל ביד המלאך, הא' הוא כשלא זכו כ"כ אלא היו מתלוננים פעם ופעמים וימרו על ים וגם בים סוף, אז נאמר הנה אנכי שולח מלאך, לא כן כשחטאו בע"ז בעגל אז נמסרו לגמרי ביד מלאך, וזה אפשר שאמר בעל המאמר ועכשיו שלא זכיתם הריני מוסר אתכם לשליח, והיא המסירה בשיתוף. ואפשר ג"כ לבאר הפסוק כך באומרו הנה אנכי שולח מלאך. כלומר הנה אנכי על משמרתי אעמודה, וג"כ שולח מלאך בשותפות, ועם שעל בעל המאמר נאמר כי אינו מפרש כך בתיבת אנכי כפי מה שפי', מכל מקום נכון הוא בפסוק. ולזה בעל המאמר שואל אח"כ ואימתי נמסרו לשליח, כלומר אימתי נמסרו לגמרי בלתי שום שיתוף של הב"ה ועין השגחתו עליהם, שכן מורה תיבת נמסרו דמשמע מאיליהן, ולא אמר אימתי מסרן לשליח, לא כן למעלה שאמר הריני מוסר אתכם לשליח, ולא אמר הרי אתם נמסרים או הרי אתם מסורים לשליח, באופן שכשעבדו ע"ז העגל הוא שנמסרו לגמרי, וזה הורה בעל המאמר שלא הביא פסוק ושלחתי לפניך מלאך וגירשתי וכו', אלא הביא פסוק לך נחה את העם שמורה שהוא הוא נחה אותם ואין ה' בקרבם, גם פסוק אם אין פניך הולכים שנאמר בלשון שלילה, שהוא שלילת הליכת כבוד הש"י, שזה נתחייב כשעבדו ע"ז, ולהיות כי כל תקלה שתקרא לאומה הקלקלה תלויה בראש, על דרך ואשמם בראשיכם. לזה אמר משה רבינו ע"ה אם אשתוק בענין זה להיות ישראל על ידי מלאך ולא על ידי הב"ה, יהיה חסרון כבוד בנבואתי. ז"ש מה בינינו לבין האומות לנו נביאים ולהם נביאים, לנו שר ולהם שר. כלומר מה בינינו לבין האומות כי יאמרו שכמוני נביא כמו נביאיהם, שאין בין נביאי ישראל לנביאיהם כלום, מאחר שלנו שר ולהם שר ולא היה כח ברבן של נביאים למונעו, אמנם בהמנע ישראל מהמסרם לשר יודע איפה שאין נביאים שלנו כנביאים שלהם. ונענה משה שנמנע המלאך ולא בא כי אם בזמן יהושע, ובזה מדקדק בעל מאמר לשון הפסוק, שאומר הנה אנכי שולח מלאך לפניך. בזה הב"ה מגיד מראשית אחרית, שלא יעלה בידו לשלוח את המלאך בזמן משה אלא לפניו, כלומר בזמן יהושע שיבוא לבניו, וזה אפשר שדקדק בעל המאמר בלשונו ואמר כיון שמת משה חזר השר למקומו וכו', לכך נאמר הנה אנכי שולח מלאך לפניך וכו'. שאפשר שדקדק תיבת לפניך כאמור, ואם לא כוון לזה בעל המאמר אנו נפרשהו כך בפסוק, שהב"ה ית' אמר תיבת לפניך סובלת שני פירושים, הא' בפשטות הפסוק, ואח"כ כשעמד בתפלה ובטל ה' הגזרה, לא חזר דברו אחור אלא פי' לפניך כלומר לדור שיבוא לפניך שהוא יהושע תלמידך. ובראות בעל המאמר כפל פסוק השמר מפניו ושמע בקולו אל תמר בו, שהדברים כפולים לכך פירש השמר מפניו אמר הב"ה לישראל, הזהרו בשליח שאישו חוזר בשליחותי מדת הדין הוא, כלומר הדין נותן ומדת הדין הוא שכיון שהוא שליח לא יעבור על דברי משלחו ולא יחזור בשליחותי, שהוא מכבד אותי, וזהו שכוון בפסוק השמר מפניו, שלא אמר השמר ממנו כי אין עיקר השמירה ממנו מצד עצמו אלא מצד שהוא שליח וכל מגמת פניו הוא לעשות דבר משלחו. ז"ש השמר מפניו דייקא ושמע בקולו כמשמעו, אל תמר בו מיותר לכך דרש לשעבר הוא אומר ממרים הייתם וכו'. כלומר אין הבנת הפסוק אל תמר בו כמשמעו שלא ימרה בו במלאך, דא"כ כבר אמר השמר וכו' ושמע בקולו, אבל ההבנה היא בעוד שהב"ה בעצמו ביניכם כשהייתם ממרים עם ה' ביניכם ובינו היה מוחל וסולח לכם, אמנם עכשיו אל תמר בהב"ה בו, כלומר בהיות המלאך ביניכם, ז"ש לשעבר הוא אומר ממרים הייתם עם ה', והייתי מקבל מכם אבל עכשיו אל תמר בו, כלומר לא אקבל אתכם בתשובה כאשר עד עתה, וזה הפי' מוכרח מצד דקדוק לשון המאמר שהיה ראוי לומר כשהייתם ממרים בי הייתי מקבל מכם, אבל בזה אל תמר מדכתב בעל המאמר ההבדל בזמן ואמר לשעבר וכו'. ועכשיו להורות שהכל בו ית' אין ההבדל אלא מצד הזמן שכשהיה בינו ובינם בלתי מלאך אמצעי בינם וממרים היו עם ה' היה נושא עונם, אמנם עכשיו אשר המלאך עמכם אל תמר בו בהב"ה בהיות המלאך אצלכם, כי לא ישא לפשעכם. נמצינו למדים שבהיות הב"ה וישראל ואין זר אתם נושא עונם, לא כן בהיות אמצעי ומלאך גדול עונם מנשוא. ובזה מובן כל השתדלות משה לבטל המלאך ככתוב בפ' תשא. אכן יקשה למה שתק, הנה קסבר וקביל. ולפי דרכינו בביאור דברי המאמר תירצנו תירוץ א', והוא תירוץ המפרשים שענין שליחות המלאך הנזכר בפרשה זו הוא עם היות כבוד ה' עמהם, אמנם לשם נאמר כי לא אעלה בקרבך ולזה הקפיד. גם היה אפשר לתרץ שהמלאך הנזכר כאן הוא המלאך הגואל ומלאך הברית הנזכר בויסע מלאך האלהים, וכן מורה אומרו כי שמי בקרבו. כי הוא היכל לשם הב"ה ית' ויתעלה. ולזה לא הקפיד משה, אמנם המלאך הנזכר בפ' תשא הוא מלאך א' מצבא מרום ולזה הקפיד משה, והוא מ"ש ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי. דהיינו שלא הודיעו מי הוא המלאך ההוא, וקרוב לזה תירצו הדרשנים. עוד היה אפשר לומר שמשה ע"ה חשב שהמלאך הזה שלוח לישראל, והוא מ"ש לפניך. אמנם אח"כ כשאמר לו בפרשת כי תשא ושלחתי לפניך מלאך. גם אמר כי לא אעלה בקרבך. הבין למפרע שגם עם משה יהיה המלאך, ולפניך גם על משה נאמר, וזהו מ"ש לשם ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי, עמי דייקא. והפך המלאך אל העם ולא אליו. גם צריך להבין כפל הזרוזים, השמר ושמע אל תמר. גם קשה דמשמע שהמלאך אינו יכול למחול וגדול עונו מנשוא, ואיך יתכן זה יציבא וכו'. והרי הב"ה מוחל וסולח כל שכן המלאך. איברא שכבר פי' שהמלאך לא ישא לפשע שיפשעו בהב"ה, אבל בפשע שיפשעו במלאך נקל הוא. והרב בעל העקידה הפך פירוש הפסוק ואמר אל תמר בו, ומהו המרי שתחשוב שלא ישא לפשעכם, כי זהו מרי וחטאת קסם, כי נושא לפשעכם הוא כי שמי בקרבו, ובכח שמי אשר בקרבו יש לאל ידו לישא לפשעכם והלציי הוא. ועוד קשה אומרו כי אם שמוע וכו'. פץח בשמיעת קולו של מלאך ומסיים ועשית כל אשר אדבר. ועוד קשה אומרו כי ילך מלאכי והלא בהא שקלינן וטרינן, ובה פתח ואמר הנה אנכי שולח מלאך. גם צריך לדקדק והכחדתיו, והכחדתים מבעי ליה, ורחוק לומר שתיבת והכחדתיו מוסבת על המלאך שתכף בבואם אל ארץ ישראל יכחידנו השי"ת, כלומר יבטל אותו, וזה דוחק שתיבת הכחדה לא יתכן במלאך ח"ו. גם צריך להבין הצווים אלו של לא תשתחוה מדוע באו בין הדבקים. גם ועבדתם בלשון רבים, ובירך את לחמך בלשון יחיד מה טעם. והראשונים תירצו בעבודה מרובים כי ברוב עם הדרת מלכו של עולם, ובאכילה ושתיה יחיד פן יחטיא האחד את חבירו, לכך אמר ובירך את לחמך ואת מימיך. הביאור הוא כי לא הונח שהמלאך הזה הוא ניהו המלאך הנזכר בפ' תשא, ולא היה שום הפרש בין שני הענינים האלה, עכ"ז יתכן שמשה רבינו ע"ה לא הקפיד שם אלא מצד היות נעשה בחרון אף, ולזה הקפיד משה ע"ה כיון שראה שביאת המלאך היתה בכעס וחרון, אך לא כן בפרשה הזאת שמתוך שלום נאמר לו כך לא הקפיד. עוד אפשר שבפרשה הזאת לא הקפיד יען היות ישראל מוחזקים בכשרות עד עתה, וכיון שהיו בחזקת כשרים לא הקפיד משה ע"ה כשאמר לו הנה אנכי שולח מלאך, כי מי יתן או מה יוסיף היות הנהגתם על ידי מלאך או ע"י הב"ה כיון שהם כשרים, אמנם כאשר חטאו בעגל אז הקפיד משה, יען ראה היותם צריכים להנהגתו ית' המוחל וסולח שיתקיימו וכולי האי ואולי, כי עם קשה עורף הוא, וצריכים הם סליחה וכפרה, וזה אי אפשר אלא בהנהגתו ית' חנון המרבה לסלוח לא המלאך אשר לא ישא לפשעיהם לכל חטאתם, וזהו שדקדק משה רבינו ע"ה שם ילך נא ה' בקרבנו. מאי נא שכבר הזכיר בתחלת הפסוק אם נא מצאתי חן בעיניך, אלא רמז למה שאמרנו ילך נא ה' בקרבנו. כלומר נא כפשוטו כמו עתה, ר"ל עתה אני צריך שילך ה' בקרבנו כי עם קשה עורף הוא. וצריכים סליחה כאמור. והנה הב"ה היה מקל הענין בעיני משה רבינו ע"ה, שלא יצטער על שליחות המלאך. וז"ש לא תחשוב שאני מסלק השגחתי לגמרי מכם אלא לפי שעה אני שולח המלאך, ז"ש הנה אנכי. כלומר הנני מוכן לשוב אליכם, ז"ש הנה אנכי אלא לפי שעה שולח המלאך לפניך לשמרך בדרך ולהביאך אל המקום אשר הכינותי. כלומר אני בעצמי הכנתי אותו, באופן שהנה אנכי מוכן להתהלך בתוככם במקום אשר הכינותי, אלא שכעת להנהגת הדרך בלבד אני שולח מלאך. עוד רמז באומרו הנה אנכי שולח מלאך, כלומר לא תזלזל במלאך כי שלוחו של אדם כמותו. ז"ש הנה אנכי. כלומר המלאך אשר אני שולח לפניך, הרי הוא כמוני וכאלו אנכי הולך בקרבכם. ז"ש הנה אנכי. וזהו מה שביאר לו אח"כ באומרו השמר מפניו ושמע בקולו אל תמר בו. כלומר השמר וסור מרע מהקניטו ושמע בקולו בקום עשה, ואל תמר בו. כלומר לא תעלה על דעתך שהמרי שאתה ממרה בו הוא כי לא ישא לפשעכם הזה כי שמי בקרבו ואין המרי בו אלא בי, כי שמי בקרבו, נמצא שראוי לך לדעת שהמרי שתמרה בו כאלו בי הוא, מאחד ששמי בקרבו כמוהו כמוני. עוד שהמלאך קשה לסלוח שאין בכת שלו חוטאים, כי כל המלאכים גבורי כח עושי דבר ה'. ז"ש אל תמר בו כי לא ישא לפשעכם, מה טעם כי שמי בקרבו, כלומר מפני שמי ניחת הוא, ולא לפנים לבד אלא שמי בקרבו וירא וחרד ממנו בקרבו ולבו ואינו עולה בדעתו שיאמר יוצר ליוצרו מה תעשה או שירגיז לפניו, ולזה לא ישא לפשעכם, והוא מה שאמרו חז"ח גבי לא ישא לפשעכם אלא שאנו מרכיבים הענין בפסוק על תיבת כי שמי בקרבו. ופי' ענין המלאך ושמיעתן בקולו, דהיינו לענין ההנהגה המדינית וההנהגה הצריכה בדרך עד בואם לארץ נושבת, ז"ש כי אם שמוע תשמע בקולו. אמנם לענין המצות אין לו מבוא בהם, שאין לך לעשות אלא מוצא שפתי תשמור ועשית כל אשר אדבר. ודקדק שצריך להקדים עשיית רצון ה' ואח"כ ישמע בקולו של מלאך בהנהגה, כי אז יצליחו ואיבתי וכו'. וז"ש כי אם שמוע תשמע בקולו. ובענין מצותי כבר עשית כל אשר אדבר. ז"ש ועשית. ולא אמר ותעשה אלא ועשית לשון עבר, אז ואיבתי את אויביך וכו'. ואמר ואיבתי את אויביך, הב"ה ע"י עצמו, ולזה הוקשה לו מאחר שהב"ה ע"י עצמו יעשה הנקמה באויבים, כענין שאמר ואיבתי וצרתי. א"כ מלאך למה, לזה משיב כי מלאכי ילך לפניך כמלאך משרת כאנשים ההולכים לפני המלך נטולי טחול, ז"ש כי ילך מלאכי לפניך ותכליתו הוא ממש אל ההליכה לפניך ממש. ועוד להביאך אל האמורי, ובזה מדוקדק שאמר והביאך בוא"ו שהיל"ל ילך מלאכי לפניך להביאך מדקאמר והביאך וא"ו מוסיף על ענין ראשון, דהיינו ילך מלאכי לפניך אל ההליכה ממש שהוא כבוד גדול ללכת מלאך לפניכם, ואגב חדא תרתי והביאך אל האמורי. ואמר והכחדתיו הב"ה ע"י עצמו כמ"ש, ואיבתי את אויביך. ואגב אורחיה רמז בתיבה זו קושטא דמלתא, שלא יכחידם כאחד אלא אחד אחד, וזהו והכחדתיו בלשון יחיד, הוא מה שביאר בסמוך בארוכה לא אגרשנו וגו' מעט מעט וכו'. ז"ש והכחדתיו ולא אמר והכחדתים, שלא יכחידם רבים כאחד אלא מעט מעט אחד היום ואחד למחר ז"ש והכחדתיו. ומעתה אחר שביאר שהמלאך אינו אלא כמשוח מלחמה ולנחותם הדרך לבד ועיקר השמיעה הוא אליו ית' ולעשות מצותיו, לכך סמיך ליה לא תשתחוה לאלהיהם, שתאמר מאחר שיש לי מלאך ושר מעין העובדי כוכבים ומזלות, גם אני אעבוד אותו כמוהם, וא"כ אעבוד את אלהיהם כי מה לי הא מה לי הא, לזה אמר לא תשתחוה וכו' כי הרס תהרסם וכו'. בזה נחשב לכם כעבודת ה' ההריסה שאתם הורסים, והיינו דסמיך ליה ועבדתם את ה' וכו'. כלומר ההריסה הזאת תחשב לכם מכלל עבודת ה', ואמר לא תשתחוה להם ולא תעבדם לעבוד ע"א ולא תעשה כמעשיהם אפילו לשמים, אני אוסר לך מעשיהם, ולכן לא תעלה על דעתך לאמר אניח המצבות של עובדי כו"ם כדי לעבוד עליהם את ה', כי אין ראוי שתעשה לי כמעשיהם, כי מאסתים כי הרוס תהרסם ושבר תשבר את מצבותיהם, שהעבודה אל השי"ת אין צריך לנו הכנת מצבות, אלא ועבדתם את ה' בלי מצבות, כי הרוס תהרסם והיינו סמיכות ועבדתם בכוונה שנית, ומ"ש ועבדתם בלשון רבים ואח"כ אמר ובירך לשון יחיד, שמעתי מפי החכם השלם כמהר"ר שלמה אל קאבץ הלוי ז"ל בשם הראשונים שהעבודה צריכה רוב עם להדרת מלך מלכו של עולם, לזה אמר ועבדתם לשון רבים, כי ה' אל כביר לא ימאס. אמנם לאכילה פיזור לאנשים הנאה להם, שאין שלום יוצא מתוך קיבוץ משתאות וחבורות, לזה אמר ובירך לשון יחיד, שאין ראוי לעשות קיבוצים למאכל ומשתה. והחכם השלם כמהר"ר ישראל די קוריאל זלה"ה פי' כי אע"פ שרבים יעשו מצוה א' או עבודה מעבודתו ית' כולם יחד, עכ"ז השכר מתחלק ביניהם כפי כוונת העושה וכפי הכוונה יהיה מתן שכרן. באופן שאע"פ שכולם עושים עבודה אחת, והיינו ועבדתם לשון רבים, עכ"ז המתן שכר יהיה לכל יחיד מהם לבדו כפי כוונת עבודתו, לזה אמר ובירך בלשון יחיד ע"כ. והטעם שכתב ובירך ולא אמר ויברך, להורות חסדי ה' כי טרם יעבדו העבודה כבר נענו ובירך לחמך מאז קודם העבודה, ולהיות שהענין הזה לא ימצא דרך כלל בכל העובדים, כי יש ויש עובדים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים, לזה אמר ועבדתם בלשון רבים, וקצת מהעובדים הנה ימצא שבירך ה' את לחמו ומימיו קודם וקצתם אחר העבודה כפי מה שיגזור הוא ית', ולזה אמר ובירך בלשון יחיד ולהיות רוב החולאים נמשכים מהלחם והמים, המים כמ"ש המים רעים והארץ משכלת. והלחם גם כן כמ"ש יככה ה' בשדפון וכו'. אשר המכות האלה הם בתבואה כנודע. וכתב יככה ה' בשדפון לפי שהחטה המתקלקלת בשדפון ותלקה ותהיה דקה מן הדקה, הנה הלחם הנעשה מהחטה הלקויה תלקה את הגוף האוכל אותה, לעומת זה אמר ובירך את לחמך ואת מימיך. שיהיו מבורכים כדי שבאמצעות הברכה הזו אסיר המחלה מקרבך, ר"ל מקרבך ממש לשון הקרב והכרעים, כי בהיותם הלחם מקולל ומקולקל נכנס בתוך קרב איש יחלהו בלי ספק. ואמר את אימתי אשלח לפניך, שלהיות האויבים שתי כתות, דלת עם הארץ כת אחת, ואנשי המלחמה כת שנית. על דלת עם הארץ אמר והמותי את העם אשר תבא בהם. תבוא המהומה בלבם ויתמוגגו כולם, אמנם אנשי המלחמה והם האויבים האמתיים יהיו בורחים כולם, והיינו אמרו ואת כל אויביך אליך עורף. שיברחו ולא יעיזו לעמוד פנים בפנים, ואפילו אלו הבורחים הצרעה תנקם מהם, והיינו ושלחתי את הצרעה. ואמר לא אגרשנו מפניך. ר"ל אני הייתי מגרש אותם תכף אלא מפניך ובסבת מעשיך שאינך כדאי הוא שלא אגרשנו בשנה אחת פן תהיה הארץ שממה ורבה עליך חית השדה. אבל אם היית הגון לא תירא לא מחית השדה, כי חית השדה השלמה לך, זהו שאמר לא אגרשנו מפניך. דלא כתיב מלפניך אלא מפניך, כלומר מפניך ומפני מעשיך כאמור הוא שלא אגרשנו בשנה אחת, הרי שכל הדברים תלויים במעשה המצות, כי העושה מצוה אחת קנה לו פרקליט אחד ומלאך מליץ אחד, אמנם בהרבות המצות בהתמדה יזכה אל הדיבוק האלהי, והיא השמירה המעולה כאשר הצענו.