כלי חמדה (לניאדו)/שמות/מ
|
< הקודם · הבא > |
סדר בשלח רביעי[עריכה]
בענין זכירת מעשה עמלק[עריכה]
יבאר שטוב ארך אפים מגיבור לבלתי היות האדם נוקם ונוטר אלא שכל אדם האריך אפו ותפארתו עבור על פשע, ויבאר טוב טעם על צווי השי"ת לזכור את אשר עשה עמלק.
(יומא פרק בראשונה): הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים, עושים מאהבה ושמחים ביסורין עליהם הכתוב אומר: ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. ע"כ.
מאשר ראינו היות מדה משובחת באדם להאריך אפו אפילו עם מי שגמלו רעה לבלתי יקום ויטור לו אפילו נטירת כל דהו כאשר נצטוינו לא תקום ולא תטור וכו'. ואמר שלמה ע"ה: שכל אדם האריך אפו וכו' (משלי יט, יא). אמר כי יש שכל בינוני ויש שכל עמוק עמוק אשר ראוי שיקרא שכל אדם, ר"ל שכל אנושי זך ונקי, ועליו אמר שכל אדם, כלומר שכל אנושי שלם הוא כשמאריך אפו ואח"כ גבי דיליה, שמאריך אפו לבלתי היותו דוחק השעה, אמנם יותר תפארת יהיה לו כשעובר על פשע לגמרי ועם היותו פשע הנה זאת לו לתפארת ועטרת, שמורה שלא שת לבו אל עניני כסילות אשר עלו בדעת חבירו להזיקו בממונו או בכבודו אשר איננו חש לו כאילו לא היה, כי מה יתן או מה יוסיף לו לשון רמיה, זה בלי ספק תפארת לו ותהלה, שכשנותן לבו ליקום וליטור מורה שנתפעל מחבירו, שעל כיוצא בזה נאמר: ובוזי יקלו. לא אמר "אקלם" להורות על מיעוט חשיבות, שאינו מחשיבם לבזותם הוא בעצמו ית' אלא יקלו מאליהם, ועל זה אמרו חז"ל נושא עון ועובר על פשע, למי נושא עון, למי שעובר על פשע. וההכרח לפירושם זה דליערבינהו נושא עון ופשע כמו גבי י"ג מדות, אמנם אומרו נושא עון ועובר על פשע הכריח דרשתם, והיינו קרא דעזוב תעזוב עמו. שהמתרגם תרגם בכפל עזוב תעזוב. ופירש עזוב מה שעל חבירך משנאה ותעזוב עמו במשא. אמנם לע"ד אפשר עזוב ר"ל אם תרצה עזוב, ר"ל אם תרצה שהב"ה יעזוב וימחול לך גם אתה תעזוב עמו ותסייעהו, כי במדה שתמדוד בה מודדין לך, והיינו מאמר חז"ל שהצענו הנעלבים ואינם עולבים וכו'. ומצאתי בדרשות אבא מארי זלה"ה זה לשונו: יש להקשות כפל הנעלבים וכו' היינו שומעים חרפתם וכו'. והתירוץ בזה שלש שיטות: הא' "נעלבים" שלא בפניו, "שומעים חרפתם" בפניו, שומעים דייקא. השנית "נעלבים" במכה ביד, "שומעים חרפתם" בפה חירוף בעלמא. השלישית "נעלבים" עלבון וגידוף של שקר בדוי מלבו, "שומעים חרפתם" האמתית ואפילו הכי אינם משיבים. ועליהם נאמר ואוהביו כצאת השמש וכו'. שהשמש שמע חרפת הלבנה שקטרגה עליה ואמרה אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד, ולהיותו נעלב ואינו עולב ראה ה' ויוכח ואמר לכי ומעטי את עצמיך, וזהו ממש ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, שלא נתמעט ככה אוהביו דומה בדומה, עכ"ל אבא מארי זלה"ה. וזה הענין של ואוהביו ג"כ בצרור המור דף ח' ע"ב. אמנם לע"ד אפשר לדקדק תיבת "הנעלבים" דלא קאמר העלובים ואינם עולבים, דאלו קאמר עלובים הייתי אומר עלובים שלא בפניהם, לכך אמר הנעלבים בפניהם, שהם נפעלים מהעלבון ונעלבים מהם ממש, וזהו דקדוק דק. והנה אלו החלוקות הם עולות במעלות השלימות, מתחלה נעלבים ואינם עולבים אבל משיבים הם תשובה נצחת לומר לא היו דברים אלו מעולם וכיוצא אבל אינם עולבים עלבון, אחר כך עולים עוד במדריגת השלימות, דלא מבעיא בעלבון כל דהו אלא אפילו שומעים חרפתם שהוא דבר חירוף וגידוף עם כל זה אפילו תשובה אינם משיבים ולא עולבין וכל שכן שאינם מחרפין. ושמעתי אומרים בדרך הלצה, "שומעים חרפתם" של המחרפים, ר"ל שפוסלין במומן ואפילו הכי אינם משיבים, אבל עדיין לא הגיעו למדרגה השלישית, והיא המשובחת ביותר שהיא עושים מאהבה ושמחים ביסורין, דהיינו שישמחו בחרפה ועלבון שמחרפים אותם ויקבלום בסבר פנים יפות. ז"ש עושים מאהבה ושמחים ביסורין, "ועליהם" דהיינו כת זו השלישית שהם אוהביו, עליהם "הוא אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו", שכמו שהשמש עושה מאהבה ושמח ביסורין, דהיינו מה שאמרו חז"ל שהאידנא לא נפקי עד דמחו להו, דכתיב לאור חציך יהלכו. שהם יסורין דמחו להו והם סבה שהולך לאור חצי היסורין, שמתחזק השמש ומתגבר בהם אחר כך, ואע"ג שתחלתן יסורין סופן שלוה. ובזה מובן שדימה אוהביו לעת צאת השמש, כי עת צאת השמש ימצא יחד היותו עושה מאהבה שמח ביסורין דומה אל אוהבי ה', והיינו ואוהביו כצאת השמש, כצאת דייקא. הן אמת שחז"ל פירשו במקום אחר שבעת ועונת צאת השמש הוא יוצא בגבורה, אמנם אחר כך כשעובדים אותו תשש כחו ונטמא, וזה הוא ישיש כגבור לרוץ אורח, כמה דאת אמר אורח כנשים. שטמאוהו בעובדו. עלה בידינו שהאוהב להשי"ת משפטו לשיש כגבור ושמח ביסורין, ועל כן אמר רבינו יונה ע"ה שכשיחרף אדם לחבירו יאמר לו, תשואות חן חן, הגיעוני מנחותיך ותשורות זכיותיך, ויחזיק לו טובה כי גרם לו כפרת עונות. ומעתה תגדל התימה מה זה ועל מה זה ה' ארך אפים ומעביר על מדותיו ומצוה אותנו לא תקום ולא תטור, ובענין עמלק מצינו מחזיק במחלוקת ומשים אותה לזכרון למחות את זכר עמלק, מה חרי האף הגדול הזה. והנה בזה למפרשים ז"ל, כי להיות ישראל יוצאים ביד רמה שמעו עמים ירגזון חיל אחז כל יושבי תבל מפני פחד ה' והדר גאונו, והוא העיז פניו להיות ראשית גוים עמלק, ר"ל ראשון, פוטר מים ראשית מדון, ולכן נתחייב אחריתו עדי אובד, והוא מה שאמרו חז"ל גבי אשר קרך בדרך. משל לאמבטי חם והוא נתן בך קרירות. והיינו קרך לכך נענש מיד ולדורי דורות למחות את זכר עמלק, אבל עדיין צריכים אנו למודעי ונבין מה טעם שנא עמלק את ישראל שנאה גדולה כזו, ואיך מלאו לבו לריב עם ישראל ולא פחד מנפלאות ה' המושיע את ישראל, וחז"ל אמרו שבחר לו אנשים שלא ימותו באותה שנה, ולזה כתיב ויחלוש יהושע. חולשה ולא הרג, אבל מכל מקום אין זה מספיק. ומצאתי לחז"ל שתמנע היתה פילגש לאליפז, מתחלה תבעה בחסידותה להנשא ליעקב כדי להדבק בזרע אברהם אבינו ע"ה ולהיותו לו פילגש ולא רצה, לכך הלכה לאליפז להיות פילגשו, והיא צותה לעמלק בנה שינקם מזרע יעקב על שלא רצה לינשא עמה, ומכאן שנאת עמלק עם זרע יעקב, והיא שנאה עצמית על שלא רצה לזכות אותה להדבק בו, ולפי זה סברת עמלק היא זו, שמלחמת מצוה תקרא לו מה שילחם עם ישראל, ובפרט בעת צאתם ממצרים בכל הכבוד ההוא, הוא היה סבה לעורר מדנים על שמנעו את אמו מזה. ולעומת זה ג"כ שנאו ישראל את עמלק, הא' סבה כוללת והשנית פרטית, והפרטית ראיתיה בכתב יד, שלהיות ישראל עיף ויגע ולא ירא אלקים, הנה כשמתו על ידי עמלק מתו והם חטאים בלי תשובה, מזה הצד נתחייבה השנאה ולמחות זרעו. והסבה הכוללת למדתיה מזאת הפרטית, והיא כי כל העולם היו חוזרים לדת אמת לעבוד את ה' שכם אחד בראות את ישראל יוצאים ביד רמה הנוצחים שלא כטבע העולם, כי כל העמים כולם היו יחד בשפה ברורה לקרוא כולם בשם ה', ועמלק הרשע בעזותו שהעיז פניו, היה סבה שלא חזרו כל העולם אל דת אמת, נמצא שהחטיא רבים, כל העולם כולו, והמחטיא רבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה וחטא הרבים תלוי בו, דורות ראשונים ודורות אחרונים הטועים מדרך ה' הכל תלוי בצואר עמלק, וזה לע"ד מלחמה לה' בעמלק מדור דור. ר"ל מסבת שעשה לדור ודור ראשונים ואחרונים שהחטיאם, מזה נתחייבה מלחמה לה' בעמלק מדור דור. נמצא כי הסבה עצמה שחייבה שנאת עמלק את ישראל בצוואת אמו תמנע על שמנעוה מלהחסות בצל כנפי ה' ית', שלכן בצאתם ממצרים אז חרה לו יותר ויותר על שמנעוהו מהיותו מסתופף תחת צל כנפי ה' בענני כבודו, וחשב צדקה תחשב לו כי מלחמת ה' הוא נלחם, היא הסבה עצמה ששנא ה' וצוה למחות זרעו על שמנע רבים מלעשות מצוה, הלא הם כל יצורי עולם שהיו חוזרים ומקבלים תורת משה אמת, והוא במלחמתו גרם ריחוק לכל העולם כאמור, והוא טעם נכון לשנאתינו את עמלק ושנאתו אותנו. והרב כמהר"ר יצחק אברבנאל ז"ל פירש שנאת עמלק היא מפחדו, פן יקראהו אסון מברכת יצחק אשר בירך את יעקב הוי גביר לאחיך, ולכך בצאתם מארץ מצרים במעלה רמה, יעבדום עמים וישתחוו להם לאומים, ראה וחשש פן תתקיים שאר הברכה של הוי גביר לאחיך, לכך הקדים לדרך, והיו לו אנשים מרגלים על מעשה ישראל לעת תמוט רגלם, ובא מעשה היש ה' בקרבנו אם אין מן נסותם את ה' וריבם עמו, אז ראה שעת רצון להתקוטט עמהם עכ"ל. ובזה נבוא אל ביאור הפרשה, ויבא עמלק וילחם וכו'. וראוי לדקדק שהיל"ל ויבוא עמלק להלחם עם ישראל. והרב כמהר"ר יצחק אברבנאל ז"ל פירש כי עמלק לדרכו היה הולך, וירא את ישראל שוכן לשבטיו, שכוני אוהלים נטושים על פני השדה ונלחם בם, והיינו ויבא עמלק וילחם אגב אורחיה ומדי עברו, לא שבא על דעת להלחם. וכן פירש הרב בעל עקידה ז"ל אשר קרך בדרך, מלשון קרי והזדמן, שהרי במקרה בא אליך ולא בהתעצמות בעצם. הן אמת שחז"ל סותרים זה במה שאמרו שבחר לו אנשים שלא ימותו באותה שנה, ועוד קשה תיבת ברפידים, היה ראוי להקדימה אצל ויבוא עמלק ברפידים או לרפידים וילחם עם ישראל. ובמה שאמרו חז"ל שלהיותם רפויים מן התורה והמצות נלחם בם והצליח, מובן זה שאיחר תיבת ברפידים, להורות שבא להודיע סבת המלחמה והתחזקות לבבו של עמלק, והיא ברפידים בעבור היותם רפי ידים שהיו"ד ראשונה משמשת לסוף תיבת רפי ולתחלת תיבת ידים, והיינו דלא קאמר לרפידים אלא ברפידים, שהבי"ת ר"ל בעבור, ר"ל בעבור רפי ידים כאמור. ועוד ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וכו'. ולמה לא עשה משה ע"ה המצוה על ידו למחות את זרע עמלק ולא יפקד פקידים מתחת ידו. הן אמת שהיינו יכולים לומר על פי מה שפירשנו לעיל בשם הרב כמהר"ר יצחק אברבנאל ז"ל, שעמלק דרך עראי ומדי עברו עשה זאת כאלו אינו מחשיב את ישראל, ואולי ג"כ זה סייע לצווי מחה תמחה, כי גבה לבו ורמו עיניו לבלתי החשיב את ישראל לעומת זה משה ע"ה אמר ג"כ שאינו מחשיב את עמלק לצאת הוא בעצמו פניו הולכים בקרב אלא על ידי משרתו יהושע בן נון נער תעשה המלחמה. עוד אפשר במה שאמרו חז"ל שיהושע היה מוהל את ישראל במצרים, והיינו דכתיב ושוב מול את ישראל שנית. לעומת זה כיון שעמלק הפר ברית, ויזנב בנו לחתוך המילות ולומר טול לך מה שבחרת, לעומת זה ראה לעשותו פקיד על דבר זה להיותו נוקם בחרבו חרבות צורים נקם ברית, והיינו מה שאומר הפסוק ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב. לפי אותו החרב שלו, להיותו זכאי בו ושנשתמש בו על דבר מצות מילה, בו נסתייעא מילתיה להחליש כח עמלק ועמו בחרב ולא בקשת וחנית. ועוד מחר אנכי נצב על ראש הגבעה, שאם הוא לתפילה יותר טוב היה בעמק לקיים ממעמקים קראתיך ה' מתיחס על מקום התפלה. גם נבין ומטה האלקים בידי, מטה למה, הן אמת שאמרו חז"ל במשנה וכי ידיו של משה היו עושות מלחמה או שוברות מלחמה, אלא שכל זמן שישראל מסתכלים כלפי מעלה היו מנצחים. לעומת זה בחר משה ראש הגבעה כדי שיראוהו כל ישראל ויתלו עיניהם לגבוה ית' ויתעלה שמו שהוא המנצח. ועוד ויעש יהושע כאשר אמר לו משה להלחם בעמלק. אריכות לשון למה ויספיק סתם ויעש כן יהושע. ואפשר היה לתרץ שבא הפסוק לומר שלא תחשוד את יהושע מתגאה שנעשה משוח מלחמה ממלחמות ה' הראשונה שהיא תפארת לו ותהלה, אלא ויעש יהושע כאשר אמר לו משה כמוכרח במעשיו לקיים גזרת רבו, וכאשר אמר לו משה להלחם בעמלק, ואהרן וחור עלו ראש הגבעה. והנה היה בחפץ יהושע להיות שמה מהעולם ראש הגבעה, אלא שאין לשנות תפקידו של משה ע"ה. ועוד והיה כאשר ירים וכו'. קושית חז"ל וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה, אלא כל זמן שישראל מסתכלים כלפי מעלה מנצחים, וכשהם מתרשלים וגבר עמלק. ועוד וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו. מה שייכות יש לענינים אלו. והרב ז"ל פירש כי להיות ידיו כבדים הוצרכו לתמוך ידיו אהרן וחור מזה אחד ומזה א', ולכן הושיבו את משה על אבן כטעם חז"ל להצטער בצער וצרת צבור, כדי שיהא נקל לתמוך ידיו מיושב ולא מעומד. ועוד מאי ויהי ידיו אמונה עד בוא השמש שאין לו הבנה. ועוד מאי ויחלוש יהושע וכו'. ולא הזכיר מכת חרב, וחז"ל פירשו כי להיותם שנבחרו אחד לאחד מאותם שלא ימותו בשנה ההיא, לכך לא עלה ביד יהושע כיאם החליש והתיש כחם לא הריגה ממש. ועוד מאי כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע. דמספיק חדא מינייהו, גם לא מצינו יהרוג יהושע וימחה זכר עמלק בהכנסו לארץ. ועוד קשה כפל מחה אמחה, ולמה מתחת השמים.
הביאור כי להיות הרשע עמלק מצווה לבלתי התגרות עם ישראל כי אם בעת תמוט ידים מהתורה, ולכן תמיד לו אורבים במסתרים לארוב אם מטה ידי ישראל כי אז יצליח בהתקוטט עמהם, וזהו ויבא עמלק תחלה במארב לדעת מה יעשה ישראל, ואחר כך כשמצא מקום לגבות חובו וילחם עם ישראל ברפידים, כי ברפידים היתה המלחמה, אמנם ביאת עמלק מקודם היתה, ולכן לא כתב ויבא עמלק לרפידים וילחם וכו'. ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים. שנים שיעמדו עמנו למעלה בגבעה מתפללים, וזהו לנו ולא כתב בחר לך. והטעם שלא בחרם משה לפי שרצה שתיעשה הכל על ידי יהושע שהוא מאפרים והוא מיוחד לשטנו של עשו דמבית יוסף קא אתי, וכתיב ביה ובית יוסף להבה ובית עשו לקש. ועמלק מעשו הוא. והנה כוונת עליית משה למעלה בגבעה, להורות שצריך לפקוד ה' במטהו על צבא המרום במרום שרו של עמלק, וזהו כי מחה אמחה את זכר עמלק, מחה למעלה בשמים ואחר כך אמחה את זכר עמלק מתחת השמים, וזהו מחר אנכי נצב על ראש הגבעה ומטה האלקים בידי. כדי שיכה במטהו על שרו של עמלק, והיא המלחמה העיקרית שנטלה משה לחלקו, והטפלה מסר לתלמידו יהושע, והנה יהושע בענותנותו עשה כאשר אמר לו משה, כי לא מלבו כי שפל הוא בעיניו, אלא כאשר אמר לו משה, ומוצא שפתי משה רבו ישמור. או יאמר כאשר אמר לו משה, שמשה גילה אזנו כי איננו עושה רק פועל היציאה בלבד, וז"ש וצא הלחם בעמלק. יציאה בלבד. וזהו אומרו כאשר אמר לו משה. מוסכם אל מה שאמר לו משה וצא הלחם וכו'. כי ה' נלחם לו כאמור. וזה ממש הוא באומרו להלחם בעמלק. להלחם מי שילחם, הוא ה' הנלחם ובכלל כאשר אמר לו משה רמז לצא הלחם, והוא נכון. ואומרו ומשה ואהרן וחור עלו וכו', מוסב אל מאמר כאשר אמר לו משה, שבכלל אמירתו של משה הוא כלול עליית אהרן וחור, וכמו שפירשתי לעיל במאמר בחר לנו אנשים, שעל אהרן וחור ידבר, ובמה שפירשתי שעיקר המלחמה נעשית על ידי משה וחברתו, והיינו והיה כאשר ירים משה ידו. להכניע שרו של עמלק וגבר ישראל כי ידיו של משה עושות מלחמה בעליונים כאמור, וכאשר יניח ידו וגבר עמלק העליון והתחתון. וידי משה כבדים מצד חטאת ישראל, לכך הביאו אבן לרמוז אל לב האבן המטעה את ישראל שהוא הגרמא להכביד ידי משה, ואהרן המכפר וחור החסיד יתמכו ידי משה להחזיק במלחמת השר של מעלן והכנעתו, כי בזה יתמכו בידי משה ויחזיקו בם בדרך טבע מזה אחד ומזה אחד. ובדרך השגחה מצד האבן שתחתיו המורה על הכנעת לב האבן, וזה כוון בכפל וישימו תחתיו וישב עליה. לשני תועלות: הא' היותה תחתיו נכנעת, והתועלת שני וישב עליה כדי שאהרן וחור תמכו כו'. ואמר ויהי ידיו אמונה כו'. הרב בעל עקידה ז"ל פירש כי היות ידיו כן עד בא השמש, היו סיבה לחזק אמונה לישראל בנשאם כל היום עיניהם אל ראש הגבעה רואים תועלת תפילת משה, וידיו הפרושות השמים המכניעות עמלק. ולע"ד נראה לפרש אמונה מלשון פקדון, ואמונה ר"ל שהיו נתונות נתונות אמונה ופקדון להשי"ת, ומלחמתו עד בא השמש מהבוקר כי בלי ספק דבר גדול הוא, ובפרט במה שאמרו חז"ל שעמדה לו חמה הזמן ארוך יותר, באופן שעד בא השמש היו ידיו באמונה ופקדון, ובבא השמש חזר ולקח אמונתו. ואמר ויחלוש לסיבת היות ישראל רפויים מן המצוות לא עלה ביד יהושע כי אם החליש אותם לבד, כי בזכותא תליא מילתא. ולהיות שמשה רבינו ע"ה קבל מסיני פירוש התורה, ועל כל [קוץ וקוץ] תל ותל הלכות, לזה אמר כתוב זאת זכרון בספר. ובכלל מה שתמסור ותשים באזני יהושע, למסור לו תורה שבעל פה, שים נא לו באזני יהושע רמז ענין עמלק, כי מחה אמחה את זכר עמלק, והיינו על זמן המן ומרדכי, ויהיה השימה באזני יהושע לומר לו שתיבת "בספר" פירושה על מגילת אסתר שתכתב לעתיד, וכמו שבא במסכת מגילה פרק מגילה נקראת (דף ז' ע"א): עד שמצאו לה מקרא מן התורה, כתב זאת זכרון בספר (שמות יז, יד). "כתב זאת" מה שכתוב כאן ובמשנה תורה, "זכרון" מה שכתוב בנביאים, "בספר" מה שכתוב במגילה ע"כ. ובנין המזבח כתב הרב בעל עקידה ז"ל שעשאו מעין זבח תודה על השמיעה של מחה אמחה את זכר עמלק, ולפי שבשרו שהוא ית' בעצמו ימחהו, כי מלחמה לה' בעמלק, לזה אמר ה' ניסי הוא בעצמו ישא נסי ע"כ. ואמר כי יד על כס יה' כו'. במה שפירשתי לעיל חלק מטעם שנאת עמלק על אשר שלח ידו בישראל, ועודם חטאים והמיתם בעודם בחטאם, שזה גרם שלא תשוב נשמתם אל כסא הכבוד, הוא מקום מחצב נשמותיהן של ישראל, באופן שכב-יכול נשאר חלק מהכסא פגום, וזהו כי יד על כס יה. שממש שלח ידו עמלק בכס יה, כיון ששלח ידו בישראל העתידים לחזור לתחת כסא הכבוד, שמשם חוצבו נשמתן כאמור, והוא לא הניחם לחזור למחצבן כי הרגם ועודם חטאים לה', נמצא היותו הורג נפשות ולא גופים, ולכן לא ניתן חטא עמלק לימחל.