כלי חמדה (לניאדו)/שמות/לט
|
< הקודם · הבא > |
סדר בשלח שלישי[עריכה]
פרשת המן[עריכה]
יבאר שההסתפקות בהכרחי בין במאכל בין במלבושים, מבוא גדול בעבודה ויראת השי"ת משלש בחינות נתבארו שם.
(מסכת סוטה פרק היה נוטל): דרש רבה: בשכר שאמר אברהם אם מחוט ועד שרוך נעל (בראשית יד, כג). זכו בניו לשתי מצות, לרצועה של תפלין ולתכלת של ציצית. בשלמא רצועה של תפלין דכתיב וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך (דברים כח, י). ותניא ר' אליעזר הגדול אומר: אלו תפלין שבראש, אלא מחוט של תכלת מאי היא, דתניא היה ר' מאיר אומר: מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעים, מפני שתלכת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד, שנאמר ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר (שמות כד, י). וכתיב כמראה אבן ספיר דמות כסא (יחזקאל א, כו). ע"כ.
הנה ההסתפקות בהכרחי ובלתי רדוף המותרות הן במאכל ובמלבוש וכיוצא, מבואר שהוא מבוא גדול בעבודה ויראת ה' ופתח תקוה משלש בחינות: האחת שבהסתפקו במוכרח לבד לא יהיה טרוד בשכלו ולא ישלח בעולתה ידו וגם לא בחמס, כי הוא מסתפק במועט ולא יעמול כל עמלו לפיהו אשר זה סיבה חזקה לשהנפש לא תמלא חסרונה, הן מצד שכל זמנה תם לריק, הן מצד שלא יוכל לתת לצדקות ומצות. כי כולי האי ואולי יספק לו לעצמו כל שכן לזולתו:
והסיבה השנית כי המאכל מרובה והשתיה יתירה גורמין שינה יתירה, ועצלה תפיל תרדמה. ואפילו בעת שהוא פנוי קצת לא יפנה לשנות כי השבע לעשיר אינו מניח לו לישון, ולא לשנות משנה ולא מקרא, טרוד בעכול רוב המאכל. והבחינה הג' היא הגובה לבב הנמשך לו מהמותרות, אשר כנגד כולן אמר דוד המלך ע"ה: ואני בעוניי הכינותי לבית אלהי (דה"א כב, יד). אמר כי בהיותו מתנהג בעניות ולבלתי רדוף מותרות, אשר זה היה סיבה חזקה להכנעת לבבו ולהיות לבו שפל ברך ודכא כעני לבלתי רום לבבו, הנה בעוניי זה הוא שהכינותי לבית אלהי, שאילו רם לבבי הייתי שוכח את אלהי. ומסכים לזה אמר שלמה המלך ע"ה: רב אוכל ניר ראשים כו' (משלי יג, כג). עיין בסדר בהעלותך כי שם הרחבתי בפסוקים ובדרוש זה. ועל זה אמר כל ימי עני רעים (משלי טו, טו). דוקא הימים לבד, כי מידי ליל בלילו עושה לו איזה מאכל טוב. וכדברי ז"ל שאמרו (יומא עה.) גבי בן הערבים תאכלו בשר כו' (שמות טז, יב). למדה תורה דרך ארץ שביום לחם מספיק ובלילה בשר. וזהו כל ימי עני רעים, דדוקא הימים. כי בן סירא חדש אחר כך ואמר אפילו לילות (סנהדרין ק:). אמנם העני המצטרף אליו לב טוב, הנה לא יחשוב ימיו לרעים אבל יחשוב כאילו משתה תמיד, ולא ידאג כי בכלל לב טוב כל מדה טובה וכמתניתין דמסכת אבות (פ"ב, ט). ז"ש וטוב לב משתה תמיד. כי אומר טוב זה המעט מבלי גזל וחמס אלא ביראת ה', מאוצר רב ומהומה בו מצד החמס והגזל. ומצד הטרדה שאהיה טרוד ובמה ומה להשיג אוצר רב. וכנגד הב' בחינות האחרות אמר טוב ארוחת ירק ואהבה שם (משלי טו, יז). ר"ל שיש בה אהבת ה' מצד שאינו מכחיש את ה' בגובה לבי. על דרך פן אשבע וכחשתי (משלי ל, ט). אלא ארוחת ירק ואהבת ה' שם, משור אבוס ושנאה בו מצד רום לבבי, גם טרדה לעכל שור אבוס יגרום שנאה מצד ביטול עבודת ה', לא כן בארוחת ירק אשר אהבת ה' שם מכל הצדדין הנזכרים. ובפרשת עקב הרחיב משה ע"ה לזרז על זה, כי הוא יסוד מיסודי העבודה, ולכן אמר פן תאכל ושבעת (דברים ח, יב). שהיל"ל פן תאכל ותשבע, וכן ובתים טובים תבנה ותשב. מהו ושבעת וישבת. אבל אמר פן תאכל מחדש אכילה גסה אחר שכבר שבעת. הזהר אחר שכבר ושבעת פן תאכל עוד אכילה גסה. וכן ובתים טובים תבנה אחר שכבר וישבת. כלומר שהיה לך מקום מספיק לשבת בו אלא שמצד היותך חפץ במותרות ובתים טובים ומהודרים הוא הגורם לך לבנות מחדש ללא צורך הכרחי אלא למותרות אשר בלי ספק אלו המותרות וההצטרפות, ובקרך וצאנך ירביון כו' יגרמו לך רמות רוח וגאוה ושכחת את ה' אלהיך, כי כן טבע המותרות להרים לבב האדם ולשכח את ה' אלהיו. אשר בלי ספק כל חפץ ה' בהכין המאכל הזה של המן היה לבטל ג' הבחינות הנזכרות: ראשונה בתתו מדה א' לכל כקטון כגדול כשמן ורזה, הורה היות שיעור זה הכרחי לחיי נפש, והעשיר לא ירבה והדל לא ימעיט, ועוד שלא ישלח הצדיק בעולתה ידיו בראות כי המרבה לא העדיף כלום, ומצד זה טרדה בעכול, הנה הוא לחם קלוקל. מתוך גנותם למדנו שבחו, שהיה קל באצטומכא אשר הוא נבלע באברים כדברי חז"ל בפסוק לחם אבירים (תהלים עח, כה). לחם שנבלע באברים. ואם מבחינת תם לבב לשכוח את ה' אין כאן כי המאכל קל. ובלתי מטריד להשיגו עד שישכח ה', ובפרט בהיות תמיד עיניו למרום יוריד לו דבר יום ביומו והיו חייו תלואים מנגד, אשר בלי ספק עיניו תמיד אל ה' ישפיע מטובו אליו, ומעתה נבוא אל ביאור המאמר שהזכרנו. דרש רבה בזכות שאמר אברהם כו':
הנה יש להקשות כי מה שייכות יש למה שאמר אברהם, מחוט ועד שרוך נעל. שאין מספיק יחוס השמות מחוט עם חוט תכלת ושרוך נעל היא רצועת הנעל עם רצועת התפלין. אבל צריך התייחסות עצמי, ונבין למה יהיה החוט של תכלת ולא החוט של לבן או על שניהם יחד. הן אמת שחוט תכלת יחידי, ובאברהם נאמר ג"כ מחוט בלשון יחידי, לא כן חוטי לבן המרובים. ועוד קשה קושיית בשלמא כו', שמקשה ואומר דרצועות תפלין איכא קבול שכר שייראו עמי הארץ מהם, אלא חוט תכלת מאי היא, כלומר מה מתן שכר יש בזה, ומשני דתניא כו'. אינו מתרץ כלום כי מה שכר יש בזה. ורש"י ז"ל פירש שהוא מתן שכר שמקבלין פני שכינה שתכלת דומה לים כו' וים לכסא הכבוד, והרי קבלת פני שכינה אמור ע"כ. ועוד קשה כל אריכות זה, התכלת דומה לים כו', ויקצר בקיצור דברים בתכלת דומה לכסא הכבוד וכסא הכבוד אבן ספיר דמות כסא, ותכלת כגוון ספיר. גם בזה תירץ ז"ל שהתכלת אינו דומה ממש לספיר אלא דומה לדומה בלבד הוא, כי התכלת דומה קצת למראה ים וים דומה בקירוב לרקיע ורקיע דומה בקירוב לכסא הכבוד, ונכון הוא. ועוד קשה כתוב אבן ספיר דמות כסא מיותר שכבר נאמר ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר כו'. ואם אינו מספיק אותו הפסוק, יביא פסוק אבן ספיר לבדו ויספיק:
הביאור כי אברהם אבינו ע"ה להיותו בלתי רודף מותרות הוא שויתר למלך סדום ואמר אם מחוט ועד שרוך נעל, ולא היה מצד גובה לבב שלא תאמר אני העשרתי את אברם. כמובן פשט הפסוק שכבר פירשתי שם במקומו, ולא תאמר אני העשרתי את אברהם, שהכונה בהפך הנראה, שר"ל כבר ידעתי שאתה מלך חסיד שלא תאמר אני העשרתי את אברם, שיודע אתה שה' מוריש ומעשיר, ועכ"ז שאני יודע ודאי שלא תאמר אני העשרתי כו'. איני רוצה לקחת מה שאינו שלי, ומותרות למה לי. מספיק לי יגיע כפי בברכת ה' ית' הנקרא עלי והמושיעי מאויבי. והורה בזה ג"כ שהוא ית' הוא המברך ולכן ולא רצה לקבל מתנות בשר ודם ולא מצד גאות לבב. וזהו בזכות שאמר אברהם אם מחוט זכה שזכו בניו לשתי מצוות, ענין התפלין המורים ענין וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך וייראו ממך, שהוא מכוון לאומרו שלא רצה לקחת ממנו כלום כי שם ה' נקרא עליו והוא יתן לו. והענין השני שכוון למאוס בבצע מותרות כי אם חשקו בענייני העבודה ודבקות אלקי, הוא שהורה בחוט תכלת שהחוט דומה לים וים וכו' לכסא הכבוד. שמהיות לנגד עיני אברהם תמיד הדבקות האלקי לנגד עיניו כסא כבודו ית', לכן לא חשק בממון עצמו כל שכן בממון זולתו, לכך זכו בניו בחוט תכלת המיישרם על זה מצד היותו דומה וכו' עד כסא הכבוד, לשיהיו לנגד ה' תמיד. ובזה יזכרו כל מצוות ה', כי הנוטה אחרי הבצע שכלו מתערבב בחשק הממון, והוא הגורם לו שכחת המצוות, והוא טעם נכון בענין התכלת, להיות הוא בעצם וראשונה מעלה זכרון כל המצות מצד הוראתו ודמותו לים כו' לכסא הכבוד. ולפי זה אפשר לפרש באומרו בשלמא רצועה של תפילין דכתיב כו', הכי קאמר בשלמא רצועה דהיינו שרוך נעל עניינה ידוע ומכוון למצוות תפילין וכדפרשית. אמנם חוט תכלת מה טיבו וסודו שיהיה מכוין. ומשני דתניא כו' דומה לים כו' וכדפרשית, כדי שיהיה נגד עיני האדם יראתו ית' וכסא הכבוד לחוש על כבוד קונו. ובזה נבוא אל ביאור הפרשה בע"ה: וראוי לעורר ראשונה אומרו לחם מן השמים. והיל"ל בהפך מן השמים לחם. ומה טעם ויצא ולקטו דבר יום ביומו. וכיצד יהיה זה נסיון אם ילך בתורת ה' אם לאו. הן אמת כי בהיות שאין מקבץ על יד ירבה מיום ליום, לא יהיה טרדה ולא חמדה, באופן שבזה יבחנו אם ילכו בתורת ה' כי אין מונע, וכן פירש הרב בעל עקידה. ועוד שעיניהם תלויות למרום יום ביום. ועוד אחר שציוה ה' למשה והיה משנה על אשר ילקטו כו'. א"כ אמאי תמהו לעת מצא ביום ששי שני העומר לאחד ויבואו כל נשיאי העדה ויגידו למשה, כאלו הגידו חידוש והלא הוא הגיד להם מראשית. וחז"ל אמרו שמשה לא הגיד להם דבר ה' בכל חלקיה, ונשמט מהגיד פסוק והיה ביום הששי. לעומת זה כשלקטו משנה המה ראו כן תמהו וימהרו להגיד למשה. והרב בעל עקידה ז"ל פירש דלעולם אימא לך שהגיד להם פסוק והיה ביום הששי והכינו כו'. וטעו בהבנה שחשבו שכאשר יכינו מהעומר היורד ביום ששי הכנה ממנו לשבת תשרה בו הברכה כשיעור כאילו היה משנה על אשר ילקטו, אבל לא שירד בפועל משנה וכפלים, ולעת מצוא שני העומר תמהו, והגיד להם משה ע"ה שהוא דבר ה' איך היו מוטעים שהאמת הוא שירד מן שיעור כפלים. והנה רחוק בעיני שיטעו כל ישראל בהבנת הענין, ובפרט לשון על אשר ילקטו יום יום, מורה שהכפל ומשנה הוא בלקיטה, לא בברכה השורה עליו, והיותר זר הוא איך אחר שראו מעשה שני העומר לאחד, לא נזכרו הלכה לשום שכל והבין דברים כפשטן והיה משנה על אשר ילקטו, ויאמרו איגלאי מילתא למפרע שטעינו בהבנת דברי משה. ועוד קשה אומרו והיה משנה מספיק שהיינו על אשר ילקטו יום יום, ונבין ג"כ הפסק שיש בין יום יום. ועוד אומרו ערב וידעתם כי ה' הוציא. וידיעה זו נודעת מאז היא שיצאנו ממצרים, ואם עדין צריכין אנו למודעי מ"ש בערב וידעתם ולא בבוקר. ועוד קשה שתי אמירות אלו למה, האחת משה ואהרן. והב' ויאמר משה בתת ה' כו'. כי היה יכול לכלול הכל במאמר אחד. ועוד קשה כי אם אכלו ישראל בשר תאוה, א"כ למה נתרעמו בפרשת בהעלותך על בשר תאוה. ויש מי שפירש שלפי שעה בא בשר זה. והרמב"ן ז"ל כתב שלא ירד כי אם דבר מועט והיו גדוליהם לוקטין אותו או שהיה מזדמן לחסידיהם, וצעיריהם היו תואבים. והרב בעל עקידה דוחה סברה זו כי לא תקצר יד ה' להספיק לגדולים וקטנים, כי כשהוא נותן בעין יפה הוא נותן. ועוד ויאמרו בני ישראל מן הוא כו'. כי אם היו מסופקים בו כי לא ידעו מהו, היל"ל וישאלו איש את רעהו מה הוא, מאי ויאמרו. ואם ידעו שהוא מן כיצד צודק אומרו ויאמרו, אבל קשה כי לא ידעו מה שהרי ידעו וקראוהו בשם. והרב בעל עקידה פירש כי חשבו שהיה זה מהמן היורד ובערבי נק"ר תרונגדי"ל. וזהו ויאמרו איש אל רעהו מן הוא כי לא ידעו חשיבותו וערכו מהו, כי המן של ישראל מזון הוא, ואותו המן תרופה, ויש כמה הבדלים כמו שהרחיב הרב אברבנאל ז"ל, ועוד מאי איש לפי ואכלו. כיון שלא היה אלא קצוב עומר לגולגולת. ובספר הזהר כל איש ואיש כפי חשיבותו היה טועם במן, כך היה יורד לו לפי אוכלו הראוי לו לפי מעשיו הטובים כך לקטו. ועוד זה הנס שלא העדיף המרבה ולא יחסר הממעיט למה זה. והרב בעל עקידה פירש כי היה מוסר השכל מהשי"ת להורות כי הרודף אחר המותרות של העולם הזה המרבה לא יעדיף והממעיט לא יחסיר, כמות זה כן מות זו ולא יאות לרדוף כי אם אחר השי"ת ואחר עבודתו בהתלהבות נמרץ. ועוד שני העומר לאחד, שני עומרים יותר צודק לפי צחות הלשון. ועוד ויניחו אותו עד הבוקר כו'. פשיטא דהיאך יעלה בדעת שיהיה בו רימה או יבאיש. ועוד מה טעם לא ירד המן בשבת, ואין בו מלאכה והוא נאכל כמו שהוא חי:
הביאור הוא בהצעה א' ששמעתי מפי המקובל האלקי כמהר"ר יצחק אשכנזי זלה"ה בפסוק כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם. והוא כי הנשמה הקדושה אינה אוכלת, שהגוף החומרי הוא האוכל ואם כן כיצד יתכן קיום הנשמה בגוף על ידי אכילה והיא אינה אוכלת, ובהסתלק הנשמה מהגוף ראינו שאין הגוף אוכל כי הוא כאבן דומם בטל, ואם כן מי הוא האוכל. והטבעיים פירשו כי חיבור הגוף והנפש יחד מחייב וגורם האכילה, כי הנשמה כאש אוכלת היא היא מתהלכת בכל חלקי הגוף, ואם לא יאכל האדם בהכרח הוא כי הנשמה תתיך מהליחות שרשי, וזהו שהאדם מצטער בתענית. אמנם כשיש מאכל באצטומכא החום מתעסק באכילה ההיא להתיכה ולא יתיך בליחות השרשיי. אמנם המקובל האלקי ז"ל פירש כי ממש על ידי המאכל ניזונים יחד ונהנים הגוף והנפש, וזה כי הוא ית' ויתעלה ניצוצי זיו הדרו הגה מפיו יצא מאירים מהעולמות העליונים על זה העולם השפל, ובמאמרו מתהוים מלאכים הממונים על כל עשב ועשב, והוא המכהו ואומר לו גדל גדל, עד שאחר כך בגמר בישול הפרי או דגן נשאר בו קדושת אותו המלאך באותו הפרי או לחם או כל דבר שהוא. ובבוא האדם לאכול הגוף והחומ' אותו חומריות או הפרי או דגן או מה שהוא, והנשמה נהנית מניצוצי הקדושה והמלאך ההוא ובו ניזונית, וזהו מה שאמר כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, שהיא הנשמה כי על כל מוצא פי ה', דהיינו אותה קדושה שיצאה מפי ה' ונעשית מלאך לאמר גדל, על אותו פי ה' יחיה האדם עד שלפי זה הקדושה מתפשטת מהשי"ת לכל העולמות וחוזרת אליו, מעין כל הנחלים הולכים כו' אל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים כו' עכ"ל. ובזה נ"ל שהיה ענין המן הזה זך ונקי מהשפע האלקי לקיים הנפשות בעצם וראשונה, ואגבן הגופין, והיינו אומרו הנני ממטיר לכם לחם מן השמים. שאין הכונה להורות המקום שממנו ירד אלא בשבח הלחם שהוא מעולה ולחם אבירים מן השמים. או יאמר לחם מן השמים. שלא יתהוה להיות לחם כאן בתחתונים על ידי הגלידו באויר או על ידי אפיה וטורח. אבל מוכן ועשוי לחם מן השמים ירד ויצא העם, למען אנסנו הילך בתורתי אם לא. מאחר שהוא שולחן ערוך, בזה ינוסה כי אין לו מעיק ולא טרדת מזונותיהם. ואמר דבר יום ביומו, שלא ישוו כל הימים במין מן אחד, אלא כל יום ויום מתחלף מזולתו, ובפרט היורד ליום שבת קודש משונה משאר הימים, וכמו שדרשו חז"ל לחם משנה. לחם משונה. וכמו שנבאר בסמוך. וזהו שאמר דבר יום ביומו. ולזה הקפיד משה שלא יניחו מיום לזולתו, כי כל יום ויום יש לו סגולה לבו ביום, ובזה אפשר שאמר למען אנסנו הילך בתורתי. כי התורה יש בה שבעין השכל האנושי נראה שלא יש הקפדה בשינוי איזה דבר מדבריה, ולעומת זה אמר כי אם יקיימו לבלתי עשות שנוי בענין המן להניח מיום לחבירו אע"פ שנראה שאין הקפדה בענין, הנה בודאי זה יהיה נסיון גדול לשילך בתורת ה' בלי נטות ימין ושמאל. ז"ש למען אנסנו הילך כו'. ואמר אם לא. הכונה שצריך ללכת בתורת ה' בחוזק ואמיצות, לא אין ולאו ורפיא בידי', וכמו שאמרו חז"ל שתורה צריכה חיזוק. וכדכתיב חזק ואמץ. חזק בתורה ואמץ במעשים טובים. וזהו הילך בתורתי אין ולאו ורפיה בידיה. ז"ש אם לא. כלומר פוסח על שתי הסעיפים, אין ולאו. ולזה לא כתיב או לא אלא אם לא, והוא חריף. ואמר כי ביום הששי והכינו את אשר יביאו, ויהיה משנה ולא כפול ממין מן א', כי איך יתכן היות לחם יום ששי שוה לשל יום השבת הקדוש, אבל אמר והיה משנה על אשר ילקטו כשאר הימים, ויהיו כאן ביום הששי יום יום בפסק טעמא בניהם, להורות שירד מן שני ימים נחלקים בהפסק והבדל רב בניהם, וזהו שנאמר בסמוך שני העומר לא'. כי לא כתיב שני עומרים כדי שלא נטעה שהיו שוים באיכותם, אלא שני העומר שאין עומר של יום ששי דומה לשל יום שביעי, באופן שהם שני העומר אבל הם מתחלפים זה מזה, והיינו העומר דקאמר לומר שהיה כל א' מתחלף מחבירו ובלתי דומה לו. עומר יום ששי לחוד ועומר שבת לחוד, והוא דקדוק נכון מובן באומרו שני העומר. ובזה נבין שמזה תמהו כל נשיאי העדה בראותם מתחלפים זה מזה, כי אעפ"י שרמזנו כל זה בדברי משה למעלה, לפי שעה לא הבינו הם אלא דברים כפשטן לחם משנה כפול, ולא שיהיה משונה האחד מחבירו. אכן לעת מצוא שראו שני העומר ומשונה זה מזה, השינוי נתחדש אצלם ויבואו להגיד למשה, והשיב להם לאמר הוא אשר דבר כו' שבת שבתון שבת קודש. כי בבואו משנה מורה שהוא שבתון ולא ירד בו בשבת, והיותו משונה בריחו וטעמו ומינו מורה שהוא שבת קודש לה', ומקדשו בדבר חשוב. ואם תרצה להפוך השיטה יבוא יותר בפשיטות שהיותו משונה בטעמו מורה שהוא שבתון, והיותו כפול הוא כי הוא שבת קדש לה', כי הוא ית' מקדשו ושומר שבת כב-יכול, ולכן לא ירד ביום שבת קדש לה'. וזהו הנאמר בסמוך ראו כי ה' נתן לכם השבת כי על כן נותן לכם לחם יומים. שלא אמר לחם יומים על הכפל בלבד כי אם גם על ההתחלפות, שאין לחם יום ששי דומה ללחם יום שבת המבדיל בין קדש לחול, שבתתו לחם יומים מתחלפים זה מורה על קדושת השבת. ולפי זה אומר ויניחו אותו. נראה לפי הפשט שאותו העומר הנוסף השאירו, ויבוא בדקדוק תיבת אותו אל עומר נוסף ולא על ששי, ולכך לא הבאיש, הא אם היו מניחים של ששי היה מבאיש. או אפשר שתיבת אותו חוזר אל המן, ויניחו המן הנזכר הן משל ששי, כי צמצמו והניחו משל ששי ושל שבת, כמנהג החסידים הראשונים המתענים בערב שבת להוסיף בעונג שבת, והיינו ויניחו אותו המן ולא הבאיש. וטובא קא משמע לן שאפילו שהיה ג"כ משל ששי לא הבאיש מצד שצוה משה כך. אעפ"י שכפי המונח שהנחנו שאין ראוי להניח מיום אל יום, כי כל יום ויום סוד מסוגל מיוחד יש לו, והיה ראוי להבאיש עם כל זה לא הבאיש. כי שומר מצוה לא ידע דבר רע. והודיעם משה איך מהמן יכירו ענין קדושת שבת, הן מכפל העומרים הן מההתחלפות זה מזה, אשר על כן אמר אכלוהו היום כי שבת היום לה'. ולכן אפילו למצוא אותו ממה שירד ביום ששי, היום לא תמצאוהו בשדה, שמא תאמרו אולי ירד בשבת. ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי שהוא שבת מוכרח ונמנע מהיות בו מן, ר"ל שירד מחדש, והעם הטועים לא טעו שירד בשבת אבל טעו וחשבו שימצאו ממה שירד ביום ששי. ז"ש ויצא מן העם ללקוט ולא מצאו ממה שירד ביום ששי, וכדפירשנו גבי היום לא תמצאוהו בשדה, שהוא ממה שירד בששי. באופן שלמדנו מכל הנזכר שהתחלפות ההכנה במאמר והיה משנה על אשר ילקטו, בחלק מועט דהיינו מהיות של שבת יותר חשוב כפי כבוד היום, וכמו שפירשנו בתיבת יום יום, שהם הבינו הבנת הפשט שיום יום הוא על הנלקט בשאר ימים כפשטיה דקרא. ואמר ויאמר משה ואהרן כו'. הענין כי לטרדתם מהתלונות ותרעומות בני ישראל הוכרחו לדבר יחד משה ואהרן ויאמרו הדברים סתומים, ערב וידעתם כו' ובוקר וראיתם. כי לא פורש במה יודע איפוא זה או למה ישתנה הערב מהבוקר עד שלעומת זה אחר כך בהתקרר דעת משה אדוננו בעבור זעם התלונות קצת, ראה ותיקן ופירש הכל הוא לבדו במאמרו ואמר, ויאמר משה מה שאמר ערב וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים. זה יהיה בתת ה' לכם בערב בשר לאכול, כי בתתו בערב ובחשך נראה מזה שלא שאלתם כהוגן, וכמו שאמרו חז"ל שהבשר ששאלו שלא כהוגן שהוא מותרות, ניתן להם בלילה בזמן בלתי ראוי, אמנם הלחם שהוא הכרחי ניתן להם בשעה כשרה בבקר. ז"ש בתת ה' לכם בשר בערב מזאת תדעון האמור במאמר הראשון כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים, שאין כונת אותו המאמר על מציאות היציאה עצמה, כי נודע הוא כי אם על מציאות היציאה וההעתק להעתיק אתכם ולהוציא אתכם מתוך מדות פחותות שבמצרים, כי על זה נאמר בצאת ישראל ממצרים. היציאה האחת על מציאות היציאה מגוף הארץ, ובכלל זה היציאה השנית, והיא התכלית דהיינו בית יעקב מעם לועז, לצאת מתוך המדות הפחותות ומגונות שבעם לועז ההוא. נמצא כי אומרו בתת ה' לכם בערב בשר, כאן הודיע אתכם שלא היה ראוי שתזכרו שבתכם במצרים בסיר הבשר כי ה' הוציא אתכם משם, והעתיק אתכם אל מדרגת האושר להיות כל אות נפשכם אל שלימות המדות: זאת ועוד הודיע לכם ה' יציאתכם ממצרים, דהיינו ממדותם הפחותות כאמור, במה שהוא נותן לכם הבשר בצמצום ההכרחי, וזה כיוון באומרו בשר לאכול ולא לשובעה, וכמו שפירשנו בסדר ויצא גבי ונתן לי לחם כו'. שעל ההכרחי שאל לחם מספיק לאכול בצמצום לקיום הנפש, כך אמר כאן בבשר בשר לאכול, אכן בלחם התיר להם לפנים מהשורה כשאמר ולחם בבוקר לשובע. כי מהכשר השעה בבוקר ונתינתו בשופע ושובע, זה מורה שההתרעמות על הלחם שמעו ה', רצוני לומר קובל ברצון לפניו לא תרעומת הבשר. וז"ש ולחם בבוקר לשבוע בשמוע ה' את תלונותיכם מוסב אל לחם בבוקר דסמיך ליה, יגיד עליו ריעו הפסוק הקודם, ששם נאמר ובוקר וראיתם את כבוד כו' בשומעו את תלונותיכם. כי בשאלה הגונה לא יעלים ה' כבודו מהם, אלא וראיתם כבוד ה' בשמוע כו', לא כן בערב בענין הבשר שהיא שאלה בלתי הגונה. ואפשר עוד לפרש פסוק ויאמר משה בתת ה' כו' מוסב לסוף הפסוק האומר לא עלינו תלונותיכם כי על ה'. שהכונה בתת ה' לכם בערב כו' בשמוע. ר"ל הבי"ת של בשמוע בעבור שמוע תלונות, כי אשר אתם מלינים עלינו, כי אנחנו מה הנה, מזה יתבאר בבירור גמור שלא עלינו תלונותיכם אשר אתם מלינים כי אם על ה', מאחר שהוזקק לתרעומותיכם מבלי שנתפלל לו, זה הוראה גמורה על היות תלונותיכם על ה' ולא עלינו. ולזה אמר משה תכף ומיד קרבו לפני ה' כי שמע כו'. להורות שלא התפללו כלל. והגיד הכתוב ותעל השלו ותכס כו'. שהוא ית' הצדיק אמר מעט ועשה הרבה, אמר בערב תאכלו בשר. דבר מועט כי בלחם בלבד אמר לשובע, ובעת המעשה עלה השלו ותכס את המחנה בריבוי, ועם כל זה נתרעמו בפרשת בהעלותך, כי כל תכליתם שם על בשר ערוה, וכמו שאבאר שם בע"ה. זאת ועוד שאעפ"י שהיה להם שלו רצו טעם בשר ממש, בשר בהמה, ושאלו דגים כמאמר זכרנו את הדגה כו'. אשר לעומת זה אפשר שאמר ויגז שלוים בלשון רבים, על היותם מינים הרבה, לא כן כאן כי כאן נאמר ותעלך השלו בלשון יחיד, ולהפיק רצומם בבשר ודגים נאמר שם ויגז שלוים מן הים. שיהיה בו טעם בשר וטעם דגים בעלותו מן הים. ואחר שכתבתי זה מצאתי קצת סמך ממה שהובא בילקוט בסימן ר"ס. ארבעה מיני שלו הם, שכלי וקיבלי ופסיוני ושלו, מעליא דכולהו שכלי, גריעא דכולהו שלו עכ"ל. באופן שכאן נאמר שליו והוא הגרוע שבכולן, ושם נאמר שלוים בלשון רבים לכלול כולם ובכללן שכלי והוא המעולה כשמו שכלי דבר דק ושכלי. ואמר ויהי ערב ותעל השליו כו'. אמר בשליו ששאלו שלא כהוגן לכך אמר בו ותעל שראוהו עולה מן הארץ, שלא היה מעולה כמדרגת המן היורד מן השמים, לחם אבירים שהיה יורד עם הטל, וז"ש ובבוקר היתה שכבת הטל. ואמר בו היתה לומר שבבקר כבר היתה שם מוכנת שכבת הטל שהמן בתוכו, כי כיון ששאלו לחם כהוגן נענו מיד בבוקר עד למצוא אותו בכל בוקר ובוקר מוכן שכבר ירד מהלילה שתכף שעלתה שכבת הטל מעל הארץ מיד נראה המן והוא דק מחוספס. וז"ש ותעל שכבת הטל והנה. בהזדמן ופתאום נראה על פני המדבר דק. ואמר ויראו בני ישראל כו'. אמר שלא החשיבוהו אלא למאכל גרוע הנעשה בהזדמן, וז"ש ויאמרו איש אל אחיו מן הוא. כלומר דבר מזומן ומוכן ודבר קל. וטעו בו באומרם מן כי לא ידעו מה הוא, שהוא מעולה מאד לחם אבירים, ולזה אמר להם משה הוא הלחם אשר נתן ה' לכם לאכלה, חשוב מאד שבמתנת ידו ית' ויתעלה הוא דבר חשוב מאד, וזה רמז בלשון נתינה שאמר אשר נתן ה' לכם, ולא כתיב אשר הורד לכם לאכלה. ואמר זה הדבר אשר צוה ה'. שהצווי הוא במן עצמו, צוה ה' הברכה שימצא בו סגולה נוראה שאיש לפי אכלו המורגל בו, שחביב עליו ביותר ילקוט. ז"ש לקטו ממנו איש לפי אכלו, החביב לו כאמור. זהו לענין איכות המאכל ולענין השיעור עומר לגולגולת. והטעם לפי שהוא מאכל רוחני נפשיי, ולכן ראוי שקטון וגדול יאכלו בשיעור אחד בשוה, כי הנפשות שוות. ז"ש מספר נפשותיכם. תלה הענין בנפשות להיותם שוות, שכמו כן שיעור אחד לכולם מהמן, וזו היא גדולה אחת מגדולות הנמצאות במן, והשנית היא איש לאשר באהלו תקחו. שהמן כפי מה שאמרו חז"ל מודיע על ריב שבין איש לרעהו בקניית עבד וגן בספק קידושין, שבמקום שימצא המן שם הוא לעבד וכן בנערה אם נמצא העומר שלה בבית אביה אין כאן קידושין ואם בבית הבעל מקודשת ודאי. ולהורות שהמן ענין אלקי ומתת אלקים הוא, לעומת זה נעשה בו זה הפלא שהמרבה לא העדיף והממעיט לא החסיר, להיותו מתת אלקים לנפש והנפשות שוות, ולכן המרבה לא יעדיף והממעיט לא יחסיר מלבד שהורה בזה כי הדברים הנגזרים מאת ה' בגזירת אמת, החריצות שקר שאחר שצוה ה' אשר אשר באהלו תקחו, נמנע הוא לקחת יותר או פחות, ולהיות המן מתחלף מיום ליום כפי המובן מספר הזוהר, וכמו שכתבנו לעיל בטעם האיסור להניח מיום ליום, מלבד טעם הפשט שמורה קוטן אמנה להניח מיום ליום, שאינו אומר ברוך ה' יום יום. אשר מצד הטעמים הנזכרים נאמר ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו. לעומת זה הגיד כאן הכתוב ואמר איש אל יותר ממנו עד בוקר ויותירו אנשים וכו'. שקצף משה מהשני טעמים הנזכרים, עלה בידינו אשר רצינו אליו, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם. תם.