כלי חמדה (לניאדו)/ויקרא/נה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

כלי חמדה (לניאדו) ויקרא נה

סדר צו

בענין הקרבנות

יבאר שאחר שסוד הקרבנות לשבר גאון לב האדם, מעתה לב נשבר ונדכה בלי שום קרבן יספיק ואלקים לא תבזה.

(ויקרא רבה ז, ב): אמר רבי אבא בר יודן כל מה שפסל הב"ה בבהמה הכשיר באדם פסל בבהמה עורת או שבור או חרוץ או יבלת, והכשיר באדם לב נשבר ונדכה. א"ר אלכסנדרי ההדיוט הזה אם משתמש בכלים שבורים גנאי הוא לו, אבל הב"ה כלי תשמישו שבורים, שנאמר קרוב ה' לנשברי לב הרופא לשבורי לב את דכא ושפל רוח זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר. ר' אבא בר יודן בשם ר' יהודה ב"ר סימון משל למלך שהיה מהלך במדבר ובא אוהבו וכבדו בכלכלה אחד של תאנים וחבית א' של יין, אמר לו זה כיבוד גדול, א"ל אדוני המלך לפי שעה כבדתיך אבל כשאתה נכנס לתוך פלטין שלך אתה רואה כמה אני מכבדך, כך אמר הב"ה לישראל זאת תורת העולה היא העולה, אמר לפניו רבון העולמים לפי שעה היא הקרבנות, אבל לכשתטיבה ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלם, אז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל עכל"ה.

אחרי אשר נתבאר בסדר הקודם היות כוונת הקרבנות ותכליתן לשבר גאון לבב האדם ולמול ערלת לבבו אשר מלאו להרים יד בממ"ה הב"ה ולמעול מעל בו, אשר בלי ספק עונו גדול מנשוא וא' דתו להמית כמו שעושי' לבהמה ההיא של עולה ולנתחו לנתחים כמוה, וע"ז יצדק מאד אומרו זאת תורת העולה הוא העולה, דכתיב הוא וקרינן היא העולה, שהכוונה לומר שלא העולה לבדה הגורמת הכפרה, אבל ההכנעה הנמשכת ממנה והרוח נשברה, דמצטרפת לזבחי אלהים רוח נשברה היא היא המכפרת, והיינו זאת תורת העולה היא העולה, שהוא דהיינו המקריב, הוא ניהו עיקר העולה, מצטרף אל היא דהיינו העולה, באופן שהוא והיא דהיינו המקריב והנקרבת צריכי' כא', מעתה ימשך מזה שאפילו בזמן שאין לנו כהן שיכפר ולא קרבן, אם יכניע האדם לבו במיעוט חלבו ודמו יחשב כקרבן ריח ניחוח, וירויח הפיזור של דמי הקרבן כי ישלם פרים שפתיו, וכמו שפי' הרב"ע בפסוק ה' שפתי תפתח כו'. אימתי תועיל לו התפלה, ואין לי סומך זולתה, פי' הפסוק ואמר כי לא תחפוץ וכו'. ר"ל כשלא תחפוץ זבח, דהיינו בזמן החורבן אז ה' שפתי כו'. וכמו שכתבתי בסדר הקודם עיין עליהם. והיינו נמי פסוקי מיכה, במה אקדם ה' וכו' אכף לאלהי מרום וכו'. אמר במה אתרצה אליו ית' האם בקרבן, לא יתכן כי אם אביא הקרבן כבר קדם חסדו ית' שנתן לי אותו הקרבן, והיינו במה אקדם ה', כי לעולם הוא המקדים, כמ"ש מי הקדימני ואשלם. הנה חלוקת הבאת הקרבנות ותשורות אין לבבי כי במה אקדם ה', האם לכוף כאגמון ראשו, גם זו חלוקה בטלה, כי מה יתן או מה יוסיף היות ראשי כפוף או עומד כעמוד ברזל לפניו ית' אשר הוא מתרומם לפני רוממותו, לא יוסיף ולא יגרע שפלותי זה, והיינו שדקדק הפסוק באמרו גבי אִכַּף כנוי מרום, שהוא מתייחס מאד לההביל ענין כפיפת ראש וכפיפת קומה ברוממותו ית', והיינו לאלהי מרום, וחזר לראש ואמר האקדמנו בעולות בעגלים, והנה לא יצדק שאקדמנו בהם יען שהם בני שנה, ר"ל שנולדו בשנה והוא נתנם לי, באופן שהוא הקדימני, ולזה לא אמר בחלוקה זו הירצה ה' עולות ועגלים בני שנה אלא האקדמנו כו'. לומר שבמה יקדם ה', כי הוא ית' המקדים שלא יושג, ובאלפי האלים וברבבות נחלי שמן אמר הירצה ה'. לומר שודאי אינו רוצה ברבויים כי אם בהכנעת לב הנמשכת מן הקרבן, ואם יעלה בדעתי לתת בני תמורתי, לא יתכן שאבות יאכלו בוסר ושיני בנים תקהנה. זהו שאמר האתן בכורי פשעי, לא יספיק ואיננו ראוי שבני בכורי ילך בפשעי אשר פשעתי אני והוא לא פשע, זאת ועוד אחרת טענה מספקת כי איך יותן פרי הבטן החומרי אשר מחומר הבנין קורץ, תמורת חטאת נפשי הרוחנית, זהו שאמר פרי בטני חטאת נפשי, ואחר תמורת חטאת נפשי לא יתכן שיותן בני תמורת פשעי האמור בתחלת הפסוק, דבשלמא פרי הנפש ראוי הוא שיותן תמורת חטאת הנפש, לעומת זה אמר השי"ת הגיד לך אדם מה טוב. רוצה לומר מה טוב ומה נעים שהגיד לך האדם הדברים האלה של הגזמה שאין לו תקומה לא בעולות ולא ברבבות נחלי שמן, אף אתה אמור לו לאדם הזה מה ה' שואל ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת, וכ"ז איננו שואל ממך לבדך אבל עם אלהיך ועזרתו הוא השאלה ששואל ממך עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת, דהיינו שתבא לעורר ואחר כך הוא יסייע אותך הב"ה, זהו שאמר עם אלהיך, ר"ל שהאהבת חסד והצנע לכת יהיו בסיוע אלהיך. ואיפשר שאומרו מה ה' שואל וכו'. פירושו מה ה' שואל ממך בענין הקרבנות, הלא הוא שתלמד מהם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך, שלא תעיז פניך עוד בו, זאת היתה כוונתו ית' בקרבנות. ובזה מדוקדק או' הירצה ה' באלפי אלים ברבבות וכו' הכתובים בבי"ת, דהיל"ל הירצה ה' אלפי אלים ורבבות נחלי שמן, אכן לא כתב כן כי ודאי רוצה הוא אלפי אלים ורבבות נחלי שמן. ומה שאמר הירצה בלשון שאלה או בלשון תימה, הוא היתכן שירצה באלפי אלים בהם מצד עצמן, זה ודאי הוא שאינו רוצה, וזה מורה בי"ת באלפי אלים, וכן ברבבות נחלי שמן, בהם עצמן זה לא יתכן כי לו כל בשר אבירים וכו'. או השמן אשתה אלא ודאי אם רוצה הוא ית' הוא בתולדה שנמשכת מהאלפי אלים, דהיינו להכניע לב האדם, וזהו שאמר הגיד לך אדם מה טוב, שהדין עמו בהגדה זו, ומה ה' דורש ממך בדרשו קרבנות, הנה דע לך שהכוונה הוא שתלמד מתוך כך לעשות משפט וכו'. מסכים למה שהגיד לך אדם כי מה טובו דבריו מוסכמים אל האמת. והנה לע"ד שהרגישו חז"ל ביתור בי"ת באלפי ובי"ת ברבבות כמו שדקדקנו, והוא מה שאמר בתנחומא ז"ל, הובא בילקוט בתחלת פ' צו וזה לשונו:

(ילקוט שמעוני מיכה ו', רמז תקנ"ה): וידבר ה' אל משה צו את אהרן. זהו שאמר הכתוב כי מי בשחק יערוך לה' ידמה לה' בבני אלים. בלעם הרשע היה סניגורן של אומות העולם, ואמר הירצה ה' באלפי אלים ברבבות נחלי שמן, רוצה הוא מה שאתם מקריבים לו לוג שמן ממה שאנו מקריבים לו רבבות נחלי שמן, מה הקריב אברהם לפניו לא איל אחד, שנאמר וירא והנה איל אחד וגו'. אם רוצה אנו מקריבים לו אלפי אלים, ומה הקריב לו אברהם בנו, אני מקריב לו בני ובתי, שנאמר האתן בכורי פשעי זה בנו הבכור, פרי בטני זה בתו, ראה כמה היה בלעם הרשע ערום, התחיל לומר את שבעת המזבחות ערכתי. לא אמר מזבחות אלא המזבחות. אמר משנברא אדם ועד עכשיו שבע מזבחות בנו, ואני מקריב שבעה כנגדן, למה היה אותו רשע דומה, לטבח שהיה מוכר בשוק והיתה החנות מלאה בשר וראה הלוגסוסתוס מסתכל בבשר, א"ל מארי כבר שלחתי אופסנון לביתך, כך בלעם א"ל הקב"ה רשע מה אתה עושה, א"ל את שבעת המזבחות ערכתי וכו'. א"ל הקב"ה רשע אלו היית מבקש קרבן הייתי אומר למי"כאל וגבר"יאל והיו מקריבין לפני, שנאמר כי מי בשחק יערוך לה' ידמה לה' בבני אלים, בבני אברהם יצחק ויעקב שהם אילי העולם, אין אני מקבל קרבנות אלא מישראל שנאמר צו את אהרן וכו' עכל"ה.

הנה המאמר בכל חלקיו מסכים למה שרצינו בו, שאין הטובות שבקרבנות כי אם מצד רוח נשברה. ולבוא עד תכונתו ראוי לעורר ראשונה מאי קשיא ליה בפסוק צו את אהרן. ובפסוק כי מי בשחק וכו'. עד שפתח צו את אהרן ז"ש הכתוב כי מי בשחק. ועוד קשה דבסוף הירצה ה' באלפי וכו' הם נבואת מיכה ע"ה, ומי נתן בלעם שיאמר דברים אלה, המבדיל בין קודש לחול. ועוד למה הקדים המאמר חלוקת השמן לחלוקת האלים, והפסוק הקדים באלפי אלים ואח"כ ברבבות נחלי שמן, והשינוי בלשון בלעם, דגבי שמן אמר רוצה הוא, כי מה שאתם מקריבים וכו'. כנראה שמחליט שאינו רוצה מדלא קאמר אם רוצה, וגבי באלפי אלים אמר בסמוך אם רוצה וכו' כאלו מסתפק. וצריך ג"כ הכרח לבעל המאמר שיכריח לחלק בין שתי חלוקות אלו, שבכתוב לא נזכרו אלא כא', הירצה ה' באלפי אלים ברבבות וכו' בחדא מחתא מחתינהו, והמאמר מחלקת לשתי' בלשונות מוחלפות בדברי בלעם, ועוד צריך לדקדק אומרו בלשון שלילה לא לוג שמן, וכן בסמוך לא איל א' וכו'. לא כן בחלוקה שלישית שאמר ומה הקריב לו אברהם בנו, לא אמר בלשון שלילה ומה הקריב לו אברהם לא בנו כו'. מעין החלוקות הקודמות הלא דבר הוא. ועוד קשה באומרו לא איל א', שנא' והנה איל א' וכו'. והראיה לדברים המפורסמי' בתורה שפת יתר, ועוד מאי ראה כמה היה בלעם הרשע ערום וכו'. כי אין זו כ"כ ערמה יתירה, הן אמת שהוא דקדוק נכון מאומרו המזבחות ולא אמר מזבחות, שמורה על המזבחות הקודמות, אבל אין זה כדאי להקרא ערמה אם לא שנפרש או ערום על סוף המאמר האומר למה היה אותו הרשע דומה לטבח וכו' כי רשע ערום יקרא מצד הענין ההוא, אכן נקשה תרתי, חדא הקדימו ראה כמה היה בלעם הרשע ערום, ואין לו שייכות כי אם עם מה שנאמר בסוף המאמר, והשני אומרו גבי למה היה אותו רשע דומה לטבח, והנאות שיאמר למה היה אותו רשע ערום דומה לטבח וכו'. מאחר שעיקר שם זה של ערום נקרא על זאת החלוקה של טבח וכו'. ועוד מאי קאמר אלו הייתי מבקש קרבן הייתי אומר למיכאל וכו'. וכי אינו חפץ קרבן, והלא תורת כהנים תוכיח בכמה דקדוקים שבקרבנות שנראה מהם חפצו בקרבן. ועוד מאי בבני אלים דנקט קרא, שצריך שתואר זה של בני אלים יהיה מכוון ושייך לענין הדרוש של הקרבנות, וידוקדק ג"כ אומרו שהן אילי עולם ואליו מאן דכר שמיה ומאי קא מסיק אין אני מקבל קרבנות אלא מישראל, ומה טעם לשלילה זו ואל הענין שאם הקרבנות מעולים יקובלו מיד כל אדם, ולמה לא יקבלם כי אם מישראל, אטו משוא פנים יש בדבר.

הביאור דקשיא ליה לבעל המאמר בפסוק צו את אהרן. יתור 'לאמר' כי אחר שבא הצווי אל אהרן ובניו לאמר לאחרים ליכא הרי שכולם נצטוו, ולתרץ זה הוכרח לפרש כי לאמר הוא לישראל, שאין הב"ה היה מקבל קרבנות כי אם מיד ישראל, וכדמסיק אין אני מקבל וכו' שנאמר צו את אהרן ואת בניו לאמר. כאלו בזה מתקן הקושי שהרגיש בפסוק בתחלת פתח דבריו, ולז"א הה"ד כי מי בשחק כו'. אשר גם כן נתקשה לו בפסוק זה אומרו כי מי בשחק, ולמה בחלוקה השנית לא נאמר בלשון הזה, ומי ידמה לה' בבני אלים. ולתרץ זה סובבי' כל דברי המאמר וכדמסיק אלו הייתי מבקש קרבן הייתי או' למיכאל וגבריאל וכו'. שהכוונה בפסוק כי מי בשחק ר"ל כי מי מהמלאכי' אשר בשחק כמו מ"יכאל וגבר"יאל וחביריו ודאי יערוך לו מערכה להקריב עליה קרבן, אלא שאינו חפץ בקרבן מצד עצמו כי אם מצד סגולתו הנמשכת, דהיינו הכנעת הלב ומיעוט חלבו ודמו של אדם הוא העיקר. וזו הסגולה לא תמצא במלאכים אשר לא מחומר קורצו, ולכן הוא ית' איננו חפץ בקרבנות המלאכי' משום דלא שייך בהו הכנעת לב ורוח נשברה ולא באומו' הקדמוניות כי הם גאה וגאון, וז"ש אלו הייתי מבקש קרבן לשון בקוש ולא אמר אלו הייתי חפץ בקרבן, כי האמת הוא שחפץ בקרבן, ובזה אין ספק אכן אין תכלית בקרבן מצד עצמו, וז"ש הוא מבקש לשון ביקוש מורה על התכלי' שאיננו מבקש קרבן מצד מהותו קרבן, כי כל מי שבשחק היה יכול לערוך לה' אם היה מבקש קרבן, אכן ידמה לה' בבני אלים, שמי שידמה ויתדמה לש"י בבני אלים ימצא כב יכול דמותו שבבני אלי' להראות אותם אילי עולם שבאיכותם בעקידה העולם מתקיים, וכמו שאחז"ל גבי המאכלת שנקרא' מאכלת ע"ש שמאכילה לעולם ולדורות מזכותה. ובהכי ניחא שלא הזכיר כי אם אברהם ויצחק לא יעקב, והיינו ידמה לה'. שנדמו לו ממש, מה הוא ברא העולם אף הם מעמידין אותו, באופן שבבני אלים נמצאת סגולה זו מכל העמים והמלאכים שישראל מביאי' קרבן אחד שהוא שנים, האחד מהות הקרבן, והשני ההכנעה המצורף אליו, ולז"א אין אני מקבל קרבנות אלא מישראל. דצריך לדקדק מה טעם בתחלה אמר הייתי מבקש קרבן בלשון יחיד, וגבי ישראל אמר קרבנות לברר טוב טעם הענין למה מישראל יקבל ולא מזולתם, פי' הענין לפי שישראל כל קרבן מהם הוא, לפי האמת שנים האחד הקרבן שור או כשב או עז או מה שהוא, ובקרבן השני וכן הכוונה ושבר ברוח המשותף בו כדפרשית בהצנע לכת וכו'. ולזה אמר אין אני הייתי מקבל קרבנות רבים כלולים בקרבן אחד האחד הנגלה והשני הנסתר ממיעוט חלבם ודמם המשתתף עם חלב כשב ועז, אבל שאר המביאים לא יביאו אלא קרבן אחד והוא הנראה לעינים, ואלו הייתי מבקש קרבן נגלה הייתי אומר למיכאל וכו'. והנה בלעם הרשע טעה בזו כי חשב למשפט עיקרי הקרבן מצד עצמו בלי השתתפות ההכנעה ושברון לב, ולזה דרשו חז"ל כי הפסוקים האלה אמרם מיכה ע"ה, אבל הוא ויכוח וסניגוריא של בלעם הרשע אשר עליו נאמר הגיד לך אדם, אדם על בלעם אדם בליעל, והמכריח לזה הוא דקשיא להו ז"ל בפסוק הירצה ה' באלפי אלים, שאם דברים כפשטן הא' של הירצה בלשון תימה יקשה תרתי כאחת, דהיל"ל הירצה ה' אלפי אלי' מאי בי"ת באלפי ובי"ת ברבבות, ועם היות שתרצתי זה לפי הפשט בענין זה לעיל בסמוך עכ"ז חז"ל מתקנין אותו באופן נאוה על פי הדרשה. והקושיא השנית דאמאי גבי ברבבות נחלי שמן לא כתיב הירצה ה' ברבבות נחלי שמן, וכי תימא הירצה האמור בחלוקת אלפי אלים מושכת אחרת עמה כמנהג כמה פסוקים כאלו כתיב הירצה ה' ברבבות נחלי שמן, יקשה דהיל"ל וברבבות בוא"ו העטף, ואמאי כתיב ברבבות לעומת זה הכריחו ששתי חלוקות אלו ההבדל רב ביניהם, דגבי השמן מרחיק בו שיעלה לרצון ואין בו ספק, ולזה אמ' רוצה הוא מה שאתם מקריבים לא לוג שמן וכו'. דכיון דאין בו שום ענין כי אם הלוג שמן היתכן שירצה הוא מה שאתם מקריבים דפשיטא שאינו רוצה, אמנם בחלוקת האלפי אלים אשר הם יותר חשובים יש צדדים שאיפשר להסתפק אם רוצה אם לאו, והיינו דקאמר מה הקריב אברהם לפניו לא איל אחד כו'. אם רוצה הוא אנו מקריבים לשון אם רוצה מורה על הספק, ולפי זה הירצה ה' אינו בלשון תימה אלא הירצה כמו האם רוצה הנה אקריב לו באלפי אלים, באופן שתיבת הירצה מוכרתת מתיבת באלפי אלים ואינה סמוכה לה. ומה שאמר מה הקריב אברהם לפניו לא בן אחד וכו' רצה בשלילה לשלול מה שאחז"ל שכשיהיה אברהם מקריב האיל על כל עבודה ועבורה ממנו היה אומר יהי רצון שיהיה זה במקום בני מעין אלהים יראה לו השה לעולה בני. שר"ל אלהים יראה לו השה שנקרב לעולה כאלו הוא בני ממש, ונבואה היא שנזרקה בפיו מעין ונשתחוה ונשובה אליכם. שבשרם ישובו לשלום, לעומת זה אמר בלעם בלשון שלילה ולא איל אחד לומר שלא יחשב כהקרבת בנו משותף לאיל, אלא האיל לבדו, ומאחר שהאיל לבד הקריב אם רוצה הוא אני אקריב לו אלפי אלים. עוד איפשר כיוון באמרו לא איל אחד, ויובן הביאו ראיה שנאמר וירא והנה איל אחד וכו'. שידוע הוא שהאיל ההוא חשוב מאד ואיננו מסוג שאר אלים דעלמא, כי כל אילי נביות כאין נגדו שזה נברא בין השמשות ונעשים ממנו כמה מלאכות לקדושה, עורו לתוף מעיו לנבל קרניו לשופרות משיחנו, כדתנן במתניתין לזה אמר בלעם הרשע בערמה לא איל אחד כאלו אמר לא איל אחד מאן דהוא, שנאמר והנה איל אחד, להעלים חשיבותו ועשה עצמו כאלו לא ידעו אלא כשהוא איל אחד בעלמא, איל כל דהוא קרוי איל, נמצא לפי וה שחלוקת השמן לא סבר וקביל בלעם שתהיה לרצון, אמנם באילים נכנס לו צד ספק, ולהורות זה כיוון בעל המאמר בהקדים חלוקת ברבבות נחלי שמן, לומר כי איננה מסוג הירצה ה' באלפי אלים, ואיננה נמשכת אל תיבת הירצה, אלא בפני עצמה היא, דחלוקת הירצה ה' באלפי אלים לחוד וחלוקת ברבבות נחלי שמן בלחוד, באופן שטעות בלעם היה שחשב שהקרבן היא הבהמה לבד, וע"ז אמר אנו מקריבים לפניו אלפי אלים, שחשב שהכל תלוי ברבוי הקרבנות. ובמאי דפרשית מובן שגבי האיל ושמן אמר לשון שולל לשלול שהקרבן ההוא לא היה כי אם איל אחד או לוג שמן, בלי שיצטרף לו שאר מין קרבן ממחשבה טובה ושברון לב וכיוצא בזה. אמנם בחלוקת הקרבת בנו של אברהם נאמר מה הקריב לו אברהם בנו, אני מקריב לו וכו'. ולא אמר בלשון שלילה לא בנו כי אין כאן לשלול שום דבר והקרבת בנו רצויה היא וראויה להתכבד בה שלעומת זה לא אמר כאן אם רוצה הוא אני מקריב בני ובתי, דודאי רוצה הוא ואין כאן מקום ספק כגבי איל. עוד דקדק בלשונו בלעם הרשע דגבי איל אמר מה הקריב אברהם לפניו לא איל א'. אמר תיבת לפניו, וגבי בנו אמר מה הקריב לו אברהם בנו אף אני מקריב לו בני ובתי, אמר תיבת לו ולא אמר לפניו, וכן אני אקריב לו בני ובתי שהרשע ערום אמר ברשעתו בענין האיל שמקריב אברהם בפועל ממש, לכן אמר תיבת לפניו, שהקריבו לפניו ממש בפועל, גם אני אקריב לפניו בפועל אלפי אלים, לפניו דייקא, אמנם גבי בנו ובתו לא רצה להקריבם ממש אבל רצה שיעשה עמו מעין מה שנעשה לאברהם בבנו שהצילו הב"ה ואמר לו אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה, שניצול בנו ונחשב לו זכות כאלו הקריבו. ז"ש מה הקריב לו, לו דייקא שלא הקריב לפניו מאומה אבל הקריב לו, שהוא מצרף מחשבה טובה למעשה, אף אני אקריב לו בני ובתי, ולא לפניו ממש כי אם אקריב לו, ר"ל שיעלה לרצון כאלו הקרבתיו לו אע"פ שלא הקרבתיו לפניו. עוד אפשר שגבי קרבן הבהמי והוא האיל אמ' לפניו, אמנם בקרבן בנו והוא חשוב יותר בלי ספק אמר לו כאלו נתקרב יותר בעצם לו ולקרבו אליו ית', והוא ע"ד שפירשתי לעיל גבי אל פתח אהל מועד, שבתחלה יקרבהו אל פתח אהל מועד לבד ולא לפני ה' עד שישוב האדם בתשובה יותר ואח"כ יקריב אתו לרצונו לפני ה'. זהו בקרבן הבהמה שמתעלה מעט עד שיגיע לפני ה' אבל לא יעלה יותר. אמנם קרבן יצחק אבינו ערב לו יותר ונתקרב לו ממש באופן שהקרבנות קרבים לפניו, וז"ש מה הקריב לפניו לא איל א' וכו'. אמנם גבי בנו אמר מה הקריב לו, והוא ע"ד משל למלך שהביאו לו דורון ואינו כ"כ ערב לו חולקו לעומדים לפניו, וכשהביאו לו קרבן מנחה ודורון חשוב וערב נטלו לו לבדו ולא לעומדי' לפניו. ודרש האתן בכורי פשעי על בנו, ופרי בטני על בתו, יען שאז"ל אשה מזרעת תחלה יולדת זכר, באופן שהבת היא היא פרי בטן האדם, כמו שנאמר אשר ילדה ליעקב. ולזה פרי בטני יצדק על בתו, ורצה לומר שהבן והבת שהיא היא קיום מצות פריה ורביה אליבא דהלכתא הוא כהלל, שהבן והבת שהם חשובי' ביותר שהיא המצוה שלימה ודבר נאות לקיום המין האנושי על ידי שניהם, עכ"ז לאהבתו אתנם לו יותר מאברהם, שאברהם נתן בנו ואני אתן לו בני ובתי, כל דברי הרשע בערמומית, ולזה הביא המאמר ראיה עוד ואמר ראה כמה היה בלעם הרשע ערום, התחיל לו' וכו' כי הרשע הזה להיותו רוצה לעשו' סניגוריא לאומו' העולם ראה המזבחות שבנו הראשונים מאדם ועד דורו וכוון באותה הכוונה עצמה לתקן עולם לתועלת האומות העולם, וזהו את שבע המזבחות בה"א הידיעה לו' שעל אותה כוונה שבאו השבע מזבחו' שבנו הראשונים על אותה הכוונה ממש ערכתי שבע מזבחות, וזוהי ערממומו ורשעותו לעלות בדעתי ברשע לכלות ישראל ולא יזכר שם ישראל עוד, שהעולם נברא בשבילם כמו שאמר בראשית דהיינו בשביל ישראל שנקראו ראשית, והוא רצה לחזור העולם לתחילתו ולערוך מזבחות שבעה כנגד שבעה עמודי עולם הנאמר בו חצבה עמודיה שבעה, ועל אותה הכוונה כוון שלא יזכר שם ישראל עוד, ולזה המשילוהו חז"ל לטבח כו'. כי הרשע בלעם רצה לטבוח לכל ישראל, וכשראהו הב"ה המבדיל הוא כדמות הלוגוסוסטוס מסתכל בבשר, ככה הוא ית' היה מסתכל באכזריות בלעם הרשע והחניף לו באומרו את שבע המזבחו' ערכתי. כלו' אני הנני במקום ישראל ואעבוד את עבודתם שטעה שהכל תלוי בהקרב' הקרבן במשהו קרבן, ולזה א"ל הב"ה רשע אלו הייתי מבקש קרבן הייתי אומ' למיכאל וכו'. אין העיקר תלוי בקרבן אלא ההכנעה המשתתפת בקרבן, שעל ידי כך יהיו שני קרבנות, ואין זה אלא מיד ישראל, וזהו אין אני מקבל קרבנות אלא מיד ישראל וכדפרשית לעיל, ולכן בחלוקה זו לא נאמר רשע ערום כי אין כאן ערמומית כלל רק למה היה אותו הרשע דומה כו' א"ל הב"ה רשע וכו'. כי טפשות הוא זה ואולת היא לו וכלימה לחשוב שהקרבן הוא עיקר ואיננו כן אלא כשרון לב כאמור, ולא ימצא כי אם בישראל השפלים לא באומות הקדמוניות, ולכן לא תקובל קרבן כי אם מישראל הוא מה שרצינו בתחלת הסדר שההכנעה היא עיקר הקרבן, ובזה נבין המאמר אשר הצענו ראשונה וראוי לדקדק בו ראשונה איך אמר שכל מה שפסל הב"ה בבהמה הכשיר באדם, דהרי גם באדם פסל מומין כדאיתא פ' אמור בפירוש ואם הכשיר בשברון לב ורוח זה איננו מעין הנדון שפסל בבהמה כי בבהמה לא פסל שברון לב והכשירו באדם עד שיהיו הענינים מכוונים ואגב זה נבין אריכות ופרטות פיסולי הבהמה שהם עוורת או שבור או חרוץ או יבלת, כי מאחר שאין הבשר באדם בפירוש כי אם שבור והיינו שברון הלב לא היה לו להביא כל הפרטים אשר בבהמות לפיסול כיון שאינו מוצא כנגד כל אחד ואחד הכשר באדם. ועוד מאי איכא בין רבי אלכסנדרי לרבי אבא בר יודן וביניהם לבין רבי אבא בר יודן משום רבי יהודה בר סימון. והמשל הזה של יין ותאנים הבלתי מתיחסין לא ע"פ הטבע ולא על פי הרפואה כי יותר יצדקו ויתהללו על התאני מים קרים ומתוקי' על נפש עיפה במדבר מחבית יין עם כלכלה של תאנים. ועוד קשה וכי הוא ית' יתכן שיקטין ערך העולה שיאמר זאת תורת העולה כמבזה והוא ית' ויתעלה לא בזה ולא שקץ ענות עני כ"ש עולה אשר קנה ביגיע כפיו. ועוד מה יתרון בקרבנות העתידים כשיבנה חומות ירושלם, האם מצד רבויים לא יתכן כי הוא ית' חלילה לו מאכול בשר אבירים ודם עתודי' לשתות עד שיחשיב הקרבנות המרובים מצד רבויים, כ"ש שגם כעת בעת צווי תורת העולה יש ויש עולות וחטאות ואשמות ושלמים ותודות אין חקר א"כ במה פייסו ישראל את הב"ה בזמן העתיד, והרי גם בהווה היו יכולים לפייסו, ועוד תשובת ישראל שאמרו רבון העולמים לפי שעה היא וכו' כאחד היכא רמיזא.

הביאור הוא דקשיא להו לחז"ל כפל זאת תורת העולה היא העולה. ולזה הביאו בז' למאי דמסקי בסוף מלתייהו אמר הב"ה לישראל זאת תורת העולה וכו'. והוא אמר רבי יודן כל מה שפסל הב"ה בבהמה הכשיר וכו'. אמר כי טעם פיסול המומין שבבהמה הוא מפני ההוראה שמורה גודל לבב ודבר ה' בוזה, כי מלאו לבו להקריב דבר במום אליו ית', הקריבהו נא לפחתך וכו'. זהו שאמר כל מה שפסל הב"ה בבהמה, ר"ל כל הסיבה הגורמת פיסול שפסל הב"ה בבהמה דהיינו הגודל לבב שבאדם שהביאו לבלתי החשיב להתכשר בקרבנו להביאו מהמובחר, זהו שהכשיר באדם שברון הלב, ששברון הלב הוא המקובל באדם כמ"ש לב נשבר רוח נשברה, והוא הוא שגרם פיסול בבהמה בכל מיני המומין של עורת או שבור או חרוץ או יבלת וכו'. שלא נמצא באדם הזה שברון לב ורוח נשברה כי לזה הביאו שבור ובמום, ולזה פסלם הוא ית' כדי שיביא האדם המובחר וכולי האי ואולי שיקובל. אמנם ר' אלכסנדרי הרחיב הענין יותר ואמר שאחר שתכלית הקרבן והעיקר שהוא הוא שברון לבם ומצטרף לקרבן מעת' השברון לב ורוח נשברה בלי שום קרבן יועיל שהוא ית' אין לו כלים כי אם שבורים, וזהו קרוב ה' לנשברי לב וכו'. להורות שעיקר הקרבן והכלים שהוא ית' משתמש בהם הם שבר לב ורוח נשברה שהם הם כלי תשמישו, כי ההדיוט להיותו הדיוט צריך הוא לעשות עסקים והכנות להורות לו מעלה וכבוד, ולזה לא ישתמש בכלים שבורי' וכולי האי ואולי, אמנם הוא ית' אדרבה מעלתו היא זו שמביט אל עני ונכה רוח, כי מה יתן לנגד עיניו גדולתו הביטו אל השפלים לא יגרע ולא יוסיף, וזהו שדקדק בלשונו שאמר ההדיוט וכו' ולא אמר בשר ודם אם משתמש. לו' שלהיותו הדיוט צריך להראות יקר ותפארת גדולה להחשיב עצמו, וז"ש ההדיוט הזה כו'. הזה מורה באצבע כי להיותו הדיוט צריך לעשות עניני חשיבו' לצאת מידי הדיוטותו, אבל הב"ה כלי תשמישו ר"ל שאינם כלי תשמישו שמשתמש אלא כשהם שבורים שאם אינם שבורים לא יהנה בהם ולא ישתמש בהם ולא יהיו כלי תשמישו, שלא ישתמש בהם אבל ידחו מפניו, ולזה הרבה בעל המאמר בראיות להוכיח שהשברון מחייב השמוש בהם ולהיותם כלי תשמישו, ולזה יתחייב שהשברון לב ורוח בלי קרבן יכפר כמו שהצענו בדרושנו זה, שנמצא שת"ק דהיינו ר' אבא בר יודן דבר בדרוש הקרבנות שהעיקר הוא ההכנעה המצטרפת עמהם והנמשכת מהם לעתיד מכוין למה שביארתי בסדר ויקרא, ורבי אלכסנדרי הוציא התולדה שהצענו בדרושינו זה שאחר שקרבן בלא הכנעה לא מעלה ולא מוריד, א"כ ההכנעה לבדה תועיל בלי קרבן. והנה רבי אבא בר יודן הביא משל למלך שהיה מהלך במדבר, להורות בנמשל כי העולם הזה מדבר שמם יחשוב אחר שהוא שטן הוא יצר הרע המשטין האדם משוט בארץ ומהתהלך בה, ומשמי' אותה כמדבר. ז"ש משל למלך שהיה מהלך במדבר שהוא העולם הזה, וכבדו אחד בכלכלה של תאנים וחבית של יין וכו'. כי לפום ריהטא הוא כבוד לפי האמת, אבל היין והתאנים חמין ביותר ובמדבר יזיקו הדברי' החמין, כי המים קרים בלתי נמצאים שם, לזה בכוונת המתכוין המשיל הקרבנות ליין ותאנים במדבר שהם ערבים מצד ומזיקים מצד, ככה הקרבנות ערבים מצד תשובת האדם, ובלתי ערבים כי מי יתן והיה שלא יחטא ולא יביא קרבן, כי מי ביקש זו מידו רמוס חציריו, וכן בחטאות ואשמות ועולות, כך אמר הב"ה כבוד הוא זה בתמיה מאחר שבא בסבת חטא ואיננו נדבה, והיינו דכתיב זאת תורת העולה שהוא כמתמיה זהו כבוד, וישראל משיבין ואו' רבון העולמים לפי שעה הם הקרבנות שלפי השעה שאני ברשת יצר הרע נאותים וכבוד יחשב בבחינת שאנו מציריס ונותנין לב לשוב והביא קרבן כפרה אבל לכשתטיב ברצונך את ציון ותבנה חומות ירושלם שאז תהיה ברצון עמנו כי אין שטן משטין ואין פגע רע, ואז הקרבנות יהיו תודה כולם, אז יהיה הכבוד האמתי בעצם וראשונה, והיינו אז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל כי כולם יהיו זבחי צדק ותשובת ישראל רמוזה באומרו היא העולה ר"ל העתידה לכשתטיב ברצונך את ציון היא העולה הרצויה שכולה כבוד, ולפי זה צריך להפסיק לשון המאמר בין זאת תורת העולה להיא העולה, לאפסיקינהו בסכינא חריפא ואומ' היא העולה נמשך לאמרו לפניו רבון העולמים לפי שעה כו'. הכלל העולה מכל זה שהלב נשבר ורוח נשברה הם הם עיקר כלי תשמישו ית'. ובזה נבא אל ביאור הפסוקים של הפרשה מסכימים לכל זה כשנדקדק או' זאת תורת העולה היא העולה שהוא כפול. וחז"ל פירשו היא העולה היא המכפרת על העולה על רוח האדם, שהעולה באה על מחשבה רעה כמו שכתוב העולה על רוחכם. עוד פי' חז"ל היא העולה היא המעולה העולה למעלה מכל הקרבנות כי כולה כליל לה' ית'. ועוד צריך הבין כפל יקידות האש אשר הוא משולש, אש המזבח תוקד בו והאש על המזבח וכו' אש תמיד וכו'. עד שחז"ל הבינו מכאן ג' הדלקות אש למזבח ראשון והוא מערכה אחת, ואש שני למערכה שנית להדליק ממזבח הפנימי הוא מזבח הקטורת ממנו, והשלישי להדליק מניה וביה שימצא שם אש תמיד להכין לשתים הנזכרים והוא דכתיב השלישי. והדרשנים ז"ל דרשו מכח היתור שאו' אש המזבח מוקד בו, פירושו בו באדם שצריך להצטער כאלו אש המזבח תוקד בו, כי בזה ירתע לאחוריו ולא ישוב לכסלה עוד. ועוד צריך להבין למה יושם האפר שם אצל המזבח, וכמו שאחז"ל שלעולם צבור ועומד כי מצובר כתפוח בתוך המזבח, ולמה זה הן אמת שכפי הפשט אחז"ל להראות שהמזבח שבע מכמה קרבנות ואין ציבור עני והאפר יוכיח על רבוי קרבנות שקרבו עליו, ויובן ג"כ תרומת הדשן והוצאתו אל מקום טהור כי לא דבר רק הוא. ועוד מאי הקרב אותה בני אהרן יקריבו אותה בלשון צווי יצדק יותר, ועוד מה טעם צוה שתתערב הלבונה במנחה כיון שסוף סוף זקוק הוא ללקט אותה אחת לאחת, שכן כתיב ואת כל הלבונה ואת כל מורה שכולה ילקט אותה מעל המנחה כדכתיב אשר על המנחה וא"כ למה לא יהיה כל דבר בפני עצמו וכבר נתבאר תירוץ זה בסדר ויקרא גבי ונפש כי תקריב.

הביאור הוא מסכים מאד למה שהצעתי שאחר שתכלית הקרבנות ההכנעה א"כ ראוי הוא שיקרא האדם תורת העולה וכן תורת כל קרבן וקרבן ראוי הוא שיתכפר לו העון כאלו הקריבה וישולם פרים שפתיו, וכן דרשו חז"ל מלשון זאת תורת העולה, וכן זאת התורה לעולה למנחה. דרשו זאת התורה לעולה, שלא יצטרך לעולה וכו' וזה נוכל לפרש באופן נאות זאת תורת העולה היא העולה, כלומר שאין העולה העיקר אלא תורת העולה משריפתה והיותה כולה כליל והפשטה ונתוחיה, תורתה זו היא היא העולה המכפרת בו בראות האדם דיני דינין כאלו החי יתן אל לבו וישוב וניחם. או אפשר שלהיות חיוב העולה על העולה על רוחו מעולה ורמאו', לעומת זה חוייב שכשיביא עולה יאמר לו הכהן יהי רצון שלא תביא עוד עולה כי לא תשוב לכסלה. וז"ש צו את אהרן ואת בניו לאמר. ר"ל שיאמרו כך למביא העולה, שיאמרו לו זאת תור' העולה היא לבדה תהיה העולה שלא תשוב עוד להביא עולות כי למה תחטא ותצטרך להביא קרבנות ועולות, והיינו דבסמוך גבי זבח שלמים שאינם באים על חטא כתיב בהו בהפך, דכתיב דבר אל בני ישראל לאמר המקריב את זבח שלמיו, ראוי שיברכוהו ויאמרו לו שיהיה רצון שכל קרבנות שיביא לה' לא יהיו חטאות ואשמות אלא תמיד יביא את קרבנו לה' מזבח שלמיו שהוא בשלום עם קונו, ולא יהיה קרבנו מחטאות ואשמות אלא תמיד יביא מזבח שלמיו, לעומת זה העולה צוה שיאמרו למביאה שהוא היא לבדה יביא ולא ישנה באולתו להתחייב עולה שנית. וכדי שישאר זה הרושם נרשם בלבו מההכנעה ומהבושה על העבר אשר חטא על הנפש, לכך חייב שהאפר יהיה צבור בתפוח בתוך המזבח לשתי סבות, האחת מה שאמר לאות לבן מרי אשר ידע שחטאתו נגד ה' תמיד, ובזה יבוש ופניו יחוורו ולא יעיז לשוב לכסלה עוד. ולרמוז אל זה אמר הסימנים האלה, והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה על המזבח. כי ידוע הוא זה אך כוון לו שהמכוון בהרמת הדשן ומה שנאכל להעלו' זכרונה תמיד שהיא אפר העולה אשר היתה על המזבח, שכמו שכלתה ויאכלה העולה כך השותה כמים עולה ושוא ודבר כזב וחוטא, ראוי ליעשות ממנו עפר ואפר לולי חסדי ה'. ואומרו ושמו אצל המזבח הוא כנגד הסבה השנית לזכות לאדם לומר שהוא ית' מחזיק לו טובה תמיד שעולתו ידשנה סלה, כי הדשן לנגד עיניו ית' תמיד ויעלה ויבא זכרונו לטובה לפניו ית' תמיד, כי איפשר שישאר מאפר הדשן הזה של עולת איש מעורב תמיד עם אפר כל העולות נגד ה' תמיד. ולהורות חפץ ה' שהוא שלא יחטא האדם ולא יביא קרבן, לכך בא פסוק אש תמיד תוקד על המזבח, כי הכתוב הראשון אמר שהאש ירד מן השמים דהיינו ואש המזבח תוקד בו, שלא כתיב עליו כי אם תוקד בו, לומר שהאש כרוך במזבח, כמו שאחז"ל כצורת אריה רובץ בו, והיינו תוקד בו, אדוק בו כארי יתנשא, והכתוב השני של והאש על המזבח תוקד בו וכו' ובער עליה הכהן עצים בבוקר כו'. פי' כי הוא ית' ויתעלה השרה ברכתו באמצעות מעשה התחתונים וכמו שאחז"ל גבי בכל מעשה ידך אשר תעשה. יכול אפילו יושב ובטל ת"ל בכל מעשה ידיך. הרי שצריך התעוררות התחתונים כדי שתחול הכח האלהי, ז"ש הפסוק והאש על המזבח. ר"ל כדי שהאש על המזבח תוקד בו שלא תכבה צריך שהכהן יסייע ויבער עליה הכהן עצי' בבוקר כו'. שע"י כך תחול הברכה באמצעות עריכת העצים, אמנם כתוב השלישי של אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה כיוון לומר איך הרצון האלקי הוא שמי יתן והיה שהאש תמיד תוקד על המזבח תמיד בלי שום קרבן מהחוטא, כי באלה חפץ ה' שלא יוקד בו כי אם אש לבד בלי קרבן כי הנה שמוע מזבח טוב להקשיב מחלב אלים, ויהיה המזבח יושב ובטל כאלו בוער בו, ואגב אורחיה זרז ואמר לא תכבה, או אמר לא תכבה מצד הקרבן, שלפי שעה כשמקריבין בו הקרבן האש מתרבה קצת עד שיתחיל הבשר לישרף ולידלק, דהיינו טעם איסור נתינת מוגמר על גבי האש ביום טוב משום דמכבה האש, ז"ש אש תמיד תוקד בלי קרבן שלא תכבה מצדו אפילו רגע לפי שעה כדרכו ליכבו' בעור שהוא כליל לאשי'. מי יתן והיה שאש תמיד תוקד על המזבח ולא תכבה באמצעות הקרבנות שהוא כבוי לפי שעה כאמור . ובענין המנחה אשר היה קומץ ומעט שמן ומעט לבונה, אמר כי תורת המנחה לא מצד חשיבותה הוא כי הלא מצער היא, אכן מצד המקריבים הנאהבים אליו ית' תקובל ברצון, ז"ש וזאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרן שהקרב אותה בני אהרן היא היא תורת המנחה, ולהורות שמשולחן גבוה קא זכו, צוה שיותן הלבונה ותתערב תחלה כדי להורות שאחר כך כשילקט הלבונה הנשאר שם מן המנחה יחשב שכולה היתה לגבו', אלא שנתן אותה לחלק אהרן ובניו ולא צוה שאפילו חלקם לא תאפה חמץ, להורות שמה שעלה לחלקם דין הקרב אליו ית' יש לו, זהו שאמר לא תאפה חמץ חלקם, והטעם כדי שידעו שנתתי אותה מאישי קדש קדשים היא, כי בראות שנאסר החימוץ אפילו בחלקם מעין הקרב אליו ית' ידעו שאפילו החלק שלהם עולה לרצון כאלו קרב אליו ית' מאחר שאסר החימוץ בהם וכדי שלא יזלזל האדם במנח' להיותה דבר מועט, לעומת זה אמר כי הוא ית' מחשיבה כעין חטאת ואשם הבאי' מבעלי חיים, ז"ש כחטאת וכאשם. ר"ל כך היא חשובה כי אחד הוא המרבה והממעיט לפניו ית' כשמכוין לבו לשמים.

תם. < הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף