כלי חמדה (לניאדו)/ויקרא/נד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

כלי חמדה (לניאדו) ויקרא נד

סדר ויקרא

בענין הקרבנות

יבאר טעם הקרבנות שאינם לא דרך עונש ולא דרך שוחד חלילה, אכן הם דרך התעוררות להודיע כי גדול עונו מנשוא ואשר עושים לבעל חי ההוא לו לחוטא יאתה על אשר חטא על הנפש לולי חסדי ה' שהיה לו כמעט שכנה דומה נפשו.

(ויקרא רבה א, א): רבי תנחום בר חנילאי פתח ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו וכו'. במה הכתוב מדבר אם בעליונים הכתוב מדבר הלא כבר נאמר ברכו ה' כל צבאיו, הא אינו מדבר אלא בתחתונים, עליונים על ידי שהן יכולין לעמוד בתפקידו של הקדוש ברוך הוא נאמר ברכו ה' כל צבאיו אבל תחתונים על ידי שאינן יכולין לעמוד בתפקידו של הקדוש ברוך הוא לכך נאמר ברכו ה' מלאכיו ולא כל מלאכיו עכל"ה.

הנה גדלה המבוכה בענין מעשה הקרבנות, כי לא יתכן היותם דרך שוחד ושכר תחת הכעס אשר הכעיס החוטא לשי"ת כי לה' הארץ ומלואה, ואיך יתייפס משלו על שלו, וכן מזה הטעם מוכרח שלא יהיו דרך קנס מאחר שממנו הכל, וזהו מה שרצה דוד המלך ע"ה באומרו לא על זבחיך אוכיחך וכו'. אמר כי לא יתכן שהזבחים יהיו בדרך תוכחת כי הכל מאתו יתברך, וזהו שאמר לא על זבחיך אוכיחך רוצה לומר אינם זבחיך (כדי) משלך שאוכיחך עליהם שהרי הכל שלי, וגם לא יהיו דרך שוחד כי עולותיך לנגדי תמיד, ודרך השוחד להיותו ערב למקבלו ועל ידי זה יכופר אשר חטא לו, אמנם עתה הנה עולותיך אפילו שהם כולן כליל הנה הנם לנגדי תמיד ר"ל שקצה נפשי בהם כי הוגעתני בהתמדת עולותיך, ומה נעים אם נפרש לשון לנגדי מלשון נגדיות כמו אעשה לו עזר כנגדו שדרשו חז"ל זכה עזר לא זכה מנגדו. ותהיה הכוונה לומר שעולותיך נגדיים הם אלו תמיד, כי לא בהם חפצתי והביא ראיה לשאינם זבחיו של אדם, הוא אומרו לא אקח מביתך וכו' ר"ל כי לא יחשב כאלו אקח מביתך פר וממכלאותיך עתודים, כי לא מביתך וממכלאותך יחשבו, והטעם כי לי כל חיתו יער מעת הבריאה והבהמות היו מאז בהררי אלף קודם שנכנסו למכלאותיך ולביתך וכיון שלי הם כיצד אחשוב שאקח מביתך וממכלאותך כי לא מביתך ומבית אביך הם כי אם שלי כי לי כל הארץ, ואם כן מעתה אי אפשר לומר שבאו הקרבנות בדרך שוחד ופיוס ולא דרך קנס. אמנם הנכון הוא מה שאמר בסוף זבח לאלהים תודה וכו', והוא מה שאמרו הראשוני' ז"ל שהכוונה היא לעורר האדם משנתו ומשכרותו אשר השקהו יצרו כוס התרעלה עד שהכשילו בחטא ולא חלי ולא מרגיש כגוי אשר צדקה עשה ומשפט אלהיו לא עזב כי אומר אל לבו שוגג הייתי ולא ימצאני עון אשר חטא, לעומת זה חייבתו התורה להביא קרבן כי בראותו משפטי העולה והנתוח אותה לנתחיה, אז החי יתן אל לבו וישוב וניחם אל האלהים המפליא עמו לעשות חסד בתת בהמה תחתיו ותמורתו, והיינו טעם היות חיוב הקורבנות בחטא השוגג ולא במזיד, כי המזיד אינו מביא קרבן, והטעם כאמור כי להיות ששגיאות מי יבין חומרתם חייבתו התורה קרבנות כדי שלבבו יבין ושב ורפא לו וכולי האי ואולי, אמנם המזיד איננו צריך התעוררות להכניע לבבו הערל כי מי לא ידע חומר המזיד בלי שום התעוררות, וזהו טעם נכון כתבו רבינו יונה החסיד ז"ל, וזהו מה שאמר זבח לאלהים תודה על דרך מה שפירשו חז"ל זובח תודה יכבדנני, שהוא על זביחת יצה"ר שהזובח יצרו כאלו הקריב תודה, וזהו מה שאמר כאן לעניות דעתי זבח לאלהים תודה מסכים לטעם הרב הנזכר, וזה נראה לי שאמר דוד המלך ע"ה באומרו אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח ר"ל שלא הזבח גורם מצד עצמו אלא מצד שבאמצעותו ישוב וניחם האדם על בגידתו אשר בגד ויכרות ברית חדשה איתו יתברך, וז"ש אספו לי חסידי. שהם כורתי בריתי עלי זבח, שאין הזבח עיקר אלא העיקר הוא הכריתת הברית שהם כורתים כי לא דברתי וכו' נוסף על הזבח, וזהו שאמר הנביא ע"ה כה אמר ה' צבאות וכו' אשר קשה מאד אומרו שלא דבר ולא צוה והלא תורת כהנים כולה כלולה בדין הקרבנות ונ"ל שפי' הראשונים כי קרא דייק דקאמר ביום הוציאי כי תכף בו ביום הוצאתם לא היה המכוון על דברי עולה וזבח אלא שאח"כ כאשר חטאו בעגל נתחייבו הקורבנות כדי שיתכפר חטאתם, אמנם ביום הוציאי אותם ממצרים היה המכוון שיתדמו לצבא מרום בלי חטא ובלי קרבן, והנלע"ד יש לומר שאחר שכוונת הש"י לעורר לבות החוטאום בנפשותם לשוב וניחם אחרי הודיעם גודל אשמותם, והם לא הבינו כי טח מראות עיניהם מהשכיל לבותם ולא רצו בקרבנות כי אם לתועלת הכהנים, לז"א שהעולות שהם כולם כליל מי יתן והיה ויוסיפוהו על שאר הזבחים כדי שיאכלו בשר עוד מן העילות כמו שאוכלים משאר הזבחים, ז"ש עולותיכם ספו על זבחיכם ואכלו בשר, כי אין אני מחשיב הקרבן מצד עצמו אלא אם כן יהיה ההכנעה, ולראיה כי לא צויתי את אבותיכם על דברי עולה וזבח, כלומר מצד עצמם, והיינו דלא קאמר על עולה אלא על דברי עולה, כלומר על דברי העולה עצמה ועל דברי הזבח לא צויתי אלא על הנמשך מהם, והמכוון בהם הוא שצויתי דהיינו ההכנעה, ולזה הרגיש הכתוב ואמר כיצד תאמר לא צויתים על דברי עולה, והלא תורת כהנים יוכיח בהפך, לז"א כי אם את הדבר הזה צויתי אותם לאמר ר"ל כי אם את הדבר הזה, דהיינו הקרבנות תראה צויתי אותם בתורת כהנים, דע שלא מצד עצמם צויתים אלא לאמר להם שמעו בקולי, שבראות אותם המשפטים הנעשים בעולה וזבח ישוב החוטא וניחם אל האלהים וישמע בקולו, והרי הוא כאלו אמרתי להם בענין הקרבנות שמעו בקולי, והיינו לומר והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם כיון שאתם מביאים לפני משאת כדרך עבדים המבקשים פני המלך אדוניהם, והיינו טעמא דקרבנות נדבה וזבח תודה שאין ריח ניחח מהם אלא הוראת ההכנעה וההשתעבדות כעבד לפני רבו, והיינו קרא דזובח תודה יכבדנני שהוא מצד ההשעבדות, ולכן אפשר לפרש בזה ולומר שהמכבד את ה' הוא נחשב כזובח תודה בעצם, ז"ש זובח תודה ר"ל וכזובח תודה הוא מי שיכבדנני כי הוא המכוון בכלל הקרבנות. או יאמר על דברי וידוקדק שפתח הכתוב בלשון רבים ואמר דברי עולה וכו' ומסיים בלשון יחיד כי אם את הדבר הזה. והכוונה שבקרבנות יש שני דברים האחד מציאות מהות הקרבנות והשני איכותם, דהיינו הכוונה שבקרבנות המכוון לשבר הלב והעשותו נדכא, לעומת זה אמר כי לא צוויתי את אבותיכם על דברי ר"ל על מציאות שני הדברים יחד לא צויתים אלא על האחד בלבד הוא שצויתי אתכם, והוא לאמר שמעו בקולי, ז"ש כי אם את הדבר הזה בלשון יחיד, ואומרו הזה מורה באצבע ששולל דבר זולתו, והיינו נמי קרא דזבח רשעים תועבה, כי הרשעים הזדונים הבלתי נכנעים הנה אפילו זבחם תועבת ה' כי היאכל בשר אבירים ודם עתודים ישתה, אמנם תפילת ישרים הנכנעים ושפלים תפלתם שהיא היא במקום עבודה כמ"ש חז"ל אי זו היא עבודה שבלב זו תפלה. ואמרו תפלות כנגד תמידים תקנום. הנה תפלת ישרים רצונו, הנרצה מהכנע לבבם לפניו יתברך יותר ויותר מכל הקרבנות וזבחי רשעים, וזה נ"ל שאמר שע"ה עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח, שפי' מה שבוחר הש"י מהזבח איננו הבשר חלב ודם כי אם עשה צדקה ומשפט, זהו הנבחר לה' מזבח כי מהזבח ימשך להבא עשה צדקה ומשפט, בראות האדם כל אשר נעשה בבעל חי ההוא תמורתו ישוב וניחם לעשות צדקה ומשפט, וזהו הנבחר ומכוון מהזבח והוא על דרך מה שפירש הרב בעל העקידה ז"ל בפסוק הנה שמוע מזבח טוב. כלומר כל הטוב שיש בהזבח איננו כי אם השמיעה שישמע האדם משם ואילך, וכן מהחלב אילים אין בהם תועלת זולתי להקשיב מהם שיכנע לב האדם וישמע באמצעותם וילמד לזולתו להקשיב מאמצעות החלב אלים, כי תיבת להקשיב יוצא לשני הוא מסכים למה שפירש לעיל גבי לאמר שמעו בקולי. ונלע"ד יאמר הנה שמוע מזבח טוב, דלא קאמר טוב מזבח שהכוונה שיש זבח טוב דהיינו תודה ושלמים שאינו בא על חטא ואשמה, ויש זבח רע הבא על חטא שהשמוע בקולו ית' הוא יותר חשוב מזבח הטוב, וכ"ש מזבח רע, זבח רשעים תועבה, ואם האדם ישתדל ללמד לזולתו, ז"ש להקשיב יוצא לשני שמשתדל עם אחרים ללמדם להקשיב זה ודאי חשוב יותר מחלב אלים כי לא הזבח עיקר אלא השמיעה הוא הנרצה אליו יתברך, ולזה ניתן טוב טעם ואומר כי חטאת קסם מרי ר"ל המרי אין בידו קסם וכשוף להכשיל האדם אלא החטאת ר"ל חטאת הכתובה בתורה שבזה מקל החטא בעיניו שאומר אחטא ואביא חטאת קבועה, וכן החטאת הנזכרת קסם לאון ותרפים בהפצר, שהוא יותר חמור שאומר אעשה און ותרפים וחטאת קבועה תכפר והקרבנות, נמצא שהשומע חשוב מזבח טוב של זבחי צדק. כמו שנאמר זבח ומנחה לא חפצת אזנים כרית לי וכו'. אמר כי ה' לא חפץ בזבח מנחה כי אם בשמוע והיינו אזנים כרית לי, כלומר שלא יהיו אזנים ערלות משמוע אלא כרותות ברית לשמוע בקול ה' כי זהו העיקר עולה וחטאה לא שאלת, או אמר זבח ומנחה לא חפצת, כלומר לא חפצת בהם מצד עצמן, ובמה חפצת בהם בתולדתם ובלימוד הנמשכת מהם דהיינו שעל ידי הזבח והמנחה הרי הוא כאלו אזנים כרית לי בסבתם שאני שומע מוסר השכל באמצעות הזבח ומנחה, וע"י זה אזדרז ולא אשוב לכסלה עוד, באופן שע"י כך לא אביא עוד עולה וחטאה והיינו עולה וחטאה לא שאלת, וע"ז נ"ל שאמר ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך, כי לא תחפוץ וכו', אמר צריך להבין כיצד אמר כי לא תחפוץ והרי ה' חפץ בהם אחר שציום אם לא שנאמר כי חפץ הב"ה שלא יחטא האדם ולא יביא הקרבן, והרב"ע פי' שהתפלל דהע"ה על זמן החרבן אשר אין לנו לא קרבן ולא כהן שיכפר עלינו אלא שיח שפתותינו, ועליו אמר ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך במקום פרים, אימתי יהיה זה כאשר יהיה זמן אשר לא תחפוץ זבח ואתנה אלא תחפוץ שאתן זבחי ועולה לא תרצה, דהיינו בזמן החרבן אז אפתח שפתי ותרצני כי זבחי אלהים ר"ל המכוון בהם הוא ההכנעה, א"כ מעתה לב נשבר ונדכה אפילו בלא קרבן אלהי' לא תבזה, וקרא מוכח דבשעת חרבן מיירי דעלה קאמר בסמוך הטיבה ברצונך וכו', ולי נראה דהכי קאמר ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך בשיעור עד שיערב לך ניב לשוני ובערכו לא תחפוץ זבח, והיינו דלא קאמר כי אינך חפץ זבח אלא אמר תחפוץ לשון עתיד יען כי ימשך ממתיקות לשוני ונופת שפתותי שלא תחפוץ זבח ואפילו הכי אתנה, וכן עולה אפילו שהיא כולה כליל לא תרצה בה בערך תהלתך אשר ידבר פי, ועכ"ז לא אבטל הזבח והעולה אלא זה וזה אתן ויתקיימו שניהם בידי כי טובים השנים מן הא', והיינו דקאמר ואתנה שאיני צר עין מתת זבח, עם היות שלא תחפצהו בשפתי ובפי יגיד תהלתך, כי הזבחי' לאלהי' הם הם רוח נשברה לבלתי חטוא האדם, ואם יארע שחטא ואח"כ נשבר לבבו ונדכה לא תבזהו, ז"ש לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה, עם היות שהיה ראוי להבזותו מאחר שאותו השברון ודכאון לבב בא על חטא עכ"ז תאהבהו נדבה כי שב אפך ממנו והטיבה ברצונך אשר אין טעם ברצון עם היותינו בלתי ראויים להטיב עשה ברצונך ותבנה חומות ירושלם אז תחפוץ הזבחים לפי שאינם באים על חטא אלא הם זבחי צדק וכו' ואז יעלו על מזבחך פרים. הנה נתבאר כי ערבה לה' מנחת המודה את ה' בפיו ובהכנעת לבבו מכל אילי נביות, כי איש אשר אלה לו מקריב רוחו ונשמתו אליו ית' יאסוף וידבק בו ית' להתעלות יותר מצבא המרום במרום, ובזה נבין המאמר לחז"ל הובא ברבה בפ' זו.

רַבִּי הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי אַחָא אָמַר בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁעָמְדוּ לִפְנֵי הַר סִינַי הַכָּתוּב מְדַבֵּר שֶׁהִקְדִּימוּ עֲשִׂיָּה לִשְׁמִיעָה וְאָמְרֵי כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע (שמות כד, ז). לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ, אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם בַּר חֲנִילָאי בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם מַשּׂוֹי שֶׁקָשֶׁה לְאֶחָד נוֹחַ לִשְׁנַיִם, וְלִשְׁנַיִם נוֹחַ לְאַרְבָּעָה, אוֹ שֶׁמָּא מַשּׂוֹי שֶׁקָּשֶׁה לְשִׁשִּׁים רִבּוֹא נוֹחַ לְאֶחָד, כָּל יִשְׂרָאֵל עוֹמְדִים לִפְנֵי הַר סִינַי וְאוֹמְרִים אִם יֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ וגו' (דברים ה, כב). וּמשֶׁה שׁוֹמֵעַ קוֹל הַדִּבּוּר עַצְמוֹ וְחָיָה. תֵּדַע לְךָ שֶׁהוּא כֵּן, שֶׁמִּכֻּלָּן לֹא קָרָא אֶלָּא לְמשֶׁה, לְכָךְ נֶאֱמַר: וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה

וראוי לדקדק אומרו שעמדו לפני הר סיני שאיננו מעין הדרוש שלא היל"ל אלא בישראל שהקדימו נעשה ונשמע הכתוב מדבר, וכן בסמוך גבי ר' תנחום אומר כל ישראל עומדים לפני הר סיני ואומר שלא היל"ל אלא כל ישראל אומרים וכו'. גם צריך להבין ר' תנחום אם בא לחלוק על דברי ר' הונא היל"ל ר' תנחום בר חנילאי אמר, ואם מוסיף על דברי רבי הונא קשה דכבר דרש ר' הונא עושי דברו לשמוע וכו' שהקדימו נעשה לנשמע, וא"כ מאי קא דריש לשמוע וכו' משאוי וכו'. ועוד מאי קאמר ומשה שומע קול הדבר עצמו היל"ל ומשה שומע וחיה ומאי גבורתיה דמשה טפי מישראל כי גם הם שמעו וחיו שמא תאמר שנרתעו ויצאה נשמתם לולי שהוריד טל אידיו, לא כן משה ע"ה וכו' היל"ל ומשה שמע קול הדבר עצמו ולא מת שהיא הבחינה העיקרית שנתעלה בו משה. ועוד קשה אומרו תדע לך לאי זה דבר מביא הראיה, שאם למשה שמשה שמע וחיה אין צריך ראיה למפורסם היותו [חי] וקיים בכמה דברות ואמרות, ואם מביא ראיה למעלת משה על כל ישראל זה ג"כ מפורסם, והראיה שמביא אינה ראיה דמשום שמכולם לא קרא אלא למשה היינו מצד היותו מוכן יותר מכולם וקרוב להיותו מכריע הדבר בעצמו, ומאי לכך נאמר ויקרא אל משה כאלו מדקדק אי זה דקדוק ספסוק.

הביאור כי אחר שחטא אדם הראשון והוטלה זוהמתו של נחש הקדמוני בכל הנמצאים, אז הוחל להתחלל מקדושתו עד עת בואם לפני מעמד הר סיני, שאז ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן וחזרו לאיתנם להיותם דבקים בה' אלהיהם חיים וקיימים כא' מצבא המרום, ולא יעצרם הגשם גופם וחומרם מעשות כל אשר יצוה אותם ה', ולזה הקדימו ואמרו נעשה ונשמע, שאין צריך לשמוע תחלה הצווי לדעת אם יוכלו לעשותו אלא יעשו וישמעו אח"כ כי לא ישנו את תפקידו ית' מכל אשר יצום, סברו וקבילו לעשות כל אשר ישמעו, וז"ש רב הונא בשם ר' אחא בישראל שעמדו לפני הר סיני הכתוב מדבר, שעמידתם לפני הר סיני היא שעמדה להם וגרמה וסייעתם לאמר כך, להקדים עשיה לשמיעה, שפסקה זוהמתן ולכך אמרו נעשה ונשמע, והיינו קרא דברכו ה' מלאכיו גבורי כח כו'. כי כהם כמלאכי עליון, ולכן קראם לישראל שעמדו על הר סיני מלאכים כי הם גבורי כח עושי דברו, ואח"כ לשמוע דהיינו קדימת העשיה לשמיעה, אמנם ר' תנחום דקדק דאי להכי בלחוד אתא קרא היל"ל גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו, אמנם למ"ד לשמוע בלתי מתיישב, גם קשה תיבת בקול מיותרת כמ"ש עושי דברו כך היל"ל לשמוע דברו בקול למה לו. לעומת זה פי' שכוונת הכתוב גבורי כח עושי דברו כדי שמתוך זה יזכו לשמוע בקול דברו ר"ל שלהיות קול דברו חזק קול ה' בכח קול ה' בהדר קול ה' שובר ארזים, הנה מי שיהיה גבור כח עושה דברו יזכה להיות יכול לשמוע בקול דברו, והיינו דקא דייק בקול דברו, כמו משה שכל ישראל לא יכלו לשמוע קול דברו והוא שמע וחיה, הוא מ"ש בנוהג שבעולם משאוי שקשה לא' נוח לשנים, כלומר דרך משל שני בני אדם הא' ישא משאוי עשרה ליטרין, והשני עשרה ליטרין ויהיה משאוי קשה לכל א' וא' מהם, אמנם בהתחברם יחד ישאו העשרים ויותר ובנחת, והיינו דקאמר משאוי שקשה לא' ר"ל לכל א' וא' נוח לשנים בהתחברם יחד וגם שיוכפל המשאוי, אבל המשאוי שקשה למרובי' כיצד יתכן שיקל לא', וכאן בענין ישראל הם אמרו אם יוספים אנחנו לשמוע וכו', אמרו הנה המדריגה הזו שראינו והקול ה' בכח, נגלה אלינו כפי כחנו ועכ"ז נפשנו יצאה בדברו, ואם יוספים ר"ל אם יהיה תוספת בשמיעת הקול שיהיה ממדריגה עליונה יותר, ז"ש לשמוע בקול ה' אלהינו עוד ר"ל שיהיה הקול יותר נעלם בעודיותו, והיינו עוד דקאמר כי כמה קולות לקולות הנשמעים וכמה פנים לפנים הנוראים, וכמה אחוריי' לאחוריים הנראים, הנה נמות בלי ספק ומרע"ה זכה שלא שמע בקול החיצוני אשר שמעו ישראל אלא שמע הקול הנעלה יותר, והיינו דקא דייק בעל המאמר וקאמר ומשה שומע קול הדבר עצמו ר"ל הדיבור פנימי של הב"ה ית' והעצמי והיותר נעלם והיותר מסוכן לשמוע וחיה, מכאן ראיה לעוצם מעלת השומע בקולו ית', ומביא ראיה באומרו תדע לך דקול שנגלה למשה הוא קול הדבר עצמו ר"ל הנעלם והעמוק עמוק עמוק מי ימצאנו, הראיה להעלמו שמכולם לא קרא אלא למשה ר"ל שלא א' בהם שהרגיש ושמע בקריאה שקרא למשה זה מורה היות ההכנה מיוחדת למשה בלבד, והקול מגיע לאזניו לבד ולכן הוא השיגה להיותם כולם בלתי נקראים לשמוע קול הדבר עצמו, ז"ש תדע שמכולם לא קרא אלא למשה ר"ל שמכולם לא הרגישו בקריאה אלא למשה זה מורה שאין הקול חיצוני כי כולם ישמעוהו, אבל הוא פנימי ונעלם בסוד ה' ליראיו כמשה, והקול מגיע למשה, ובזה דקדק לישנא דקרא שהיל"ל ויקרא למשה מאי אל משה דקאמר, אלא ודאי ר"ל שהקריאה וקול הדבר עצמו לא הגיעה כי אם אל אזני משה לבד, ז"ש ויקרא אל משה שאליו לבד הגיע קול הקריאה ואלו כתיב ויקרא למשה הייתי סובר שקרא למשה משה ולא היה שולל אם הגיעה הקול אל זולתו, לא כן כעת קא פסיק ותני ויקרא אל משה, שקול הקריאה לא הגיעה כי אם אל משה לא אל זולתו, הנה ראינו כי כח ביד האדם להשיג ע"י תיקון מעשיו והתרחקו מהיצר הרע להדבק בבורא ית' לשמוע בקולו, קול הדר, וזהו הנבחר לה' מכל הזבחים, וכל הקרבנות הכנה להגיע לעצם השלימות הזה. ובזה נבוא אל ביאור המאמר אשר בתחלת הסדר, ולבוא עד תכונתו ראוי לעורר בו ראשונה דקאמר אם בעליונים הכתוב מדבר הלא כבר נאמר וכו', היה לו להקשות תרתי חדא והלא כבר נאמר, ועוד אמאי לא קאמר כל מלאכיו, הן אמת שהיינו יכולי' לומר דבכלל קושית והלא כבר נאמר איתא דמקשה, דהלא כבר נאמר ברכו ה' כל צבאיו ולמה הוצרך לומר ברכו ה' מלאכיו שגורע תיבת כל כמנהג כל המוסיף גורע. ועוד קשה אומרו בלשון שלילה הא אינו מדבר אלא בתחתונים, שהיה מספיק אומרו בלשון חיוב אלא בתחתוני' הכתוב מדבר. ועוד קשה מאי קאמר דלהיות שהתחתוני' אינם יכולין לעמוד בתפקידו וכו', לא היל"ל אלא עליוני' ע"י שכולם עומדי' בתפקידו של הב"ה נאמר בהם כל צבאיו, אבל תחתוני' שאין כולם עומדי' בתפקידו של הב"ה לא נאמר בהם כל אבל יכולי' לעמוד, אין יכולין לעמוד איננו טעם לאומרו כל.

הביאור דבעל המאמר הוקשה לו קושיא חזקה לא ימנע דאם בעליונים לבד מדבר קשה אמאי לא קאמר כל ועוד קושית והלא כבר נאמר וכו' ואם בתחתונים קשה אומרו מלאכיו כי לא יתכן שהתחתונים יקראו מלאכיו, וזהו שכיון באומרו במה הכתוב מדבר כאלו אמר שאין הכתוב יכול לדבר לא בעליונים ולא בתחתונים מצד קושית לא ימנע שאמרנו, ובהכי ניחא יתור אומרו במה הכתוב מדבר דלא היל"ל אלא אם בעליונים כו', וניחא נמי ודקארי לה מאי קארי לה, דאם אינו יכול לדבר בעליונים ידבר בתחתונים, אלא ודאי קושייתו היא לא ימנע כמו שאמרנו, ולכן מ"ש אח"כ אם בעליוני' כו'. הכי פירושו וכי תימא שמדבר ג"כ בעליוני' ובהכי ניחא קושיי' במה הכתוב מדבר דלהיות שמדבר בתחתונים ג"כ לכך לא אמר כל כדמסיק, ולהיותו מדבר ג"כ בעליונים קראם מלאכיו עם היות ששם זה איננו צודק כ"כ בתחתונים, ז"ש אם בעליונים הכתוב מדבר ר"ל אם ג"כ בעליונים אכתי קשיא דהלא כבר נאמר ברכו ה' כל צבאיו, וא"כ למה יכלול אותם עם התחתונים כמו שמורה תיבת מלאכיו, הא ע"כ אינו מדבר אלא בתחתוני', ובהכי דייק אומרו בלשון שלילה הא אינו מדבר אלא בתחתונים, כי כל חידושו שחידש כעת היא השלילה, דכשאמר אם בעליונים פירושו אם גם כן בעליונים מדבר, דבהכי ניחא ליה מה שלא אמר מלת "כל" כשאר משו' שנכללו התחתוני' בתיבת מלאכיו כדפרישית, ומתוך הקושיא ההיא הכרי' והכריח שאינו מדבר כי אם בתחתוני' וסובל דוחק לשון מלאכיו ואמר כי הטעם שלא אמר כל מלאכיו הוא כי כיון שאין יכולין לעמוד בתפקידו, לא יצדק דבשלמא גבי צבא מרום צודק ברכו ה' כל צבאיו, שהכוונה לומר שכל זמן שהם נמצאו' והם צבאיו ברך יברכו ה' כי לא ישנו את תפקידם, נמצא שאין כוונת כל צבאיו לו' כולם ולא מקצתם דפשיטא דאמאי ישתנו אלו מאלו, אבל כוונתו לומר כל זמן שהם צבאיו לא כן התחתונים שנקראו מלאכיו על שם שבאו במלאכו' ה' ושירותו ולברך בשמו בעולם הזה, וכתי' הן בקדושיו לא יאמין ובמלאכיו אשר כאלה ישים תהלה, שאינן יכולין לעמו' בתפקידו של הב"ה, ולכן אינו יכול להחליט לו' כל מלאכיו, שכיון שהם בעלי בחירה לא יאמין שכל זמן שהם מלאכיו יברכו ה' כי יצר הרע מקטרג אות' להחטיא' כחז"ל, ולפי שהיינו יכולי' לו' טעם אחר יותר פשוט והוא שע"י שהמלאכי' כולם קדושי' נאמ' בהם כל, לא כן בני אדם שיש בהם כשרי' ויש רשעי', לזה אמר כל והוא טעם נכון, אלא שב"ה לא בחר בו משו' דקשיא ליה דפשיט' שכל צבא המרו' יברבו ה', אם כן למה קאמר כל צבאיו, לזה פי' טעמו של דבר משו' יכולין לעמוד בתפקידו כו'. והיינו דקאמר לכך נאמר ברכו ה' מלאכיו ולא כל מלאכיו, כלו' מטעם זה הוא שנא' כל מלאכיו ולא מטעם זולתו מההכרח דפרשתי. הכלל העולה הוא שהאדם השלם כמוהו כמלאך ה' צבאות לספר בשבחו של מקו', שהב"ה הציבן ציונין מצויינין שוים למלאכי צבאות, כי כמ"ש ברכו ה' כל צבאיו, כמו כן נאמ' ברכו ה' מלאכיו, כי הם גבורי כח מתגברי' נגד יצרם להיותם עושי דברו לבלתי חטוא, כי אותו השברון רוח ותאו' יצרו נבחר לה' מכל הזבחי' כאמור, ובזה נבא אל ביאור הפרשה.

וראוי לעורר ראשונה ענין הקריאה הזו למה, ואם היה דרך חיבה כמו שפי' חז"ל, וקדמה לכל הדברות והאמירות כמו שהכריחו חז"ל, הנה יקשה מה ראה לאמרה כאן יותר מבדיבור או אמירה אחרת. ועוד קשה וידבר ה' אליו מאהל מועד, במ"ם היל"ל באהל מועד להורו' המקו' שדבר בו הש"י, ובס"ה אמרו ותירצו שכוונת הפסו' לא אמרו שעיקר הדיבור שדבר ה' עמו הוא מעניני האוהל שהיה מאז אוהל בל יצען ובל ימוט לעולם קודם שחטאו בעגל ובעת שחטאו נעשה אוהל מועד לזמן קצוב ובית מועד לכל חי עיין עליו. ועוד קשה כפל אדם כי יקריב ותקריבו את קרבנכם, והמלו' שינו' מלשון יחיד ללשון רבי', וכן כפל יקריבנו יקריב אותו לרצונו וכו'. עוד ראוי לדקדק מה טעם ההתחלפו' שבפ' ראשונה פתח באם עולה קרבנו, ובפ' שנייה או' ואם מן הצאן כו' לעולה. ולא כתב ואם עולה קרבנו מן הכשבי' ובפ' שלשית תיבת עולה באמצע שכת' ואם מן העוף עולה קרבנו, ועוד קשה דבפ' ראשונה לא הוזכר בו ושחט אותו על ירך המזבח צפונה כו', ולא בפ' אחרונה רק בקרבן פ' אמצעית מן הצאן נאמר בה לא לחינם כי כולן שחיטתן בצפון היו. וע"פ משחז"ל שכל הקורא פסוק זה מזכיר זכות יצחק הגנוז וצפון לפני ה', ותיבת צפונה לשון הטמנה. בזה איפשר שאמ' גבי כשבי' ענין זה לפי שהאיל זכר לאילו של יצחק ואגב דידי' עולה זכרון אילו של יצחק הצפון לפני ה', וכההיא דראש השנה. ועוד קשה בפ' ראשונה וקרבו וכרעיו כו' והקטיר כו'. ובפ' שנייה כתיב והקרב והכרעים ולא כתב וקרבו, עוד שינה שהזכיר והקריב והקטיר. ועוד קשה דבפ' ראשונה נאמר בה עולה אשה ריח ניחוח לה' ולא כתי' הוא, ובפרש' שנייה נאמר עולה הוא, וכן בפ' שלישית גבי עוף נאמר עולה הוא אשה ריח ניחוח לה' ובפרשה רביעית הו' או' ונפש כי תקרי' וכו' לא על חנם אלו כל השנויי'. ועוד קשה מה נשתנה עולת העוף למליקה מן העוף ולא פנים ע"י שחיטה. גם מה טעם מצוי הדם על קיר המזבח בעוף ולא בבהמה. ועוד צריך טעם לנתינת הלבונה במנחה בתחלה מאחר שחייב הכתוב אח"כ לשוב לקחתה משם, כמ"ש וקמץ משם מלא קמצו וכו' על כל הלבונ'. א"כ מתחל' למה ניתנה שם.

הביאור כי הוא ית' רצה לידבק בישראל, ולזה צוה יעשו הכנה הלא היא המשכן שבאמצעות זכותו יזכו לידבק בו ית', וכמו שביארנו בסדר תרומה, ז"ש ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאמצעות אוהל מועד, שזכותו גרם לדבר ה' אליו, ומ"ם מאהל כלומר מסבת אוהל מועד וזכות ישראל שזכו בעשייתו, והוא שסייע וגרם לקרוא ה' אל משה ודבר אליו, וזה נמשך ותחייב מעון העגל, כי מקודם לא היה צורך בשום הבנה, והנה בהיות שנתחדש ענין אהל מועד ועשייתו, לזה נכתב כאן לשון ויקרא שהוא לשון חבה, להורות לנו שהמשכן הוא אהל מועד גורם חיבה ואהבה בין ישראל לאביהם שבשמים, וכמו שפירשנו לעיל בסדר תרומה על פסוק תוכו רצוף אהבה. ולזה הזכיר כאן הקריאה שהיא לשון חיבה בעת צותו על הקרבנות, להודיענו שעל ידי הקרבנות מתוספת אהבה ודביקות בין ישראל לאביהם שבשמים ובין משה והב"ה, ולזה נאמר ויקרא אל משה שהוא לשון חיבה. ואמר כי תכלית הקרבן הוא היות רוח המקריב נשברת באופן שנמצאו שתי קרבנות, הא' הבהמה והעוף או מה שהוא מקריב, והשנית ההכנעה. ז"ש אדם כי יקריב מכם קרבן לה' צריך שמן הבהמה ומן הצאן ומאמצעות' תקריבו את קרבנכם, ר"ל כאלו בקרבן עצמכם אתם מקריבים נחשב לכם מאמצעות הבהמה, והיינו מה שנאמ' בכתוב השני, אם עולה קרבנו זכר תמים יקרבנו, ובאמצעות זה יחשב כאלו אל פתח אהל מועד יקריב אותו, אותו דוקא ר"ל כאלו מקריב האדם את עצמו ממש לרצונו לפני ה' באופן שבהקרבת הבהמה אל פתח אוהל מועד יחשב כאלו נקרא האדם בעצמו לפני ה' ולא אל פתח אהל מועד שבאמצעות הקרבת הבהמה אל פתח אהל מועד יחשב כאלו הקריב האדם עצמו לפני הש"י, הוא ממש ע"ד מה שפי' הרב בעל העקיד' בזבחי אלהים רוח נשברה, שפי' תכלית זבחי אלהים הוא להיות רוח המקריב נשברה, לכן מעתה לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה, אפי' שלא יביא קרבן, והודיע הכתוב איך עיקר הנרצה מהקרבן הוא ענין ההכנעה עד שהקרבן לא יקרב כי אם לפני אוהל מועד, אמנם ההכנעה תכנס לפני לפנים לפני ה'. ז"ש אם עולה קרבנו מן הבקר וכו' אל פתח אהל מועד, והקרבת עצמו דהיינו מה שאמר הפסוק יקריב אותו לרצונו לפני ה' לפני ה' ממש כאמור. או יאמר כי החוטא שנוי ומרוחק ונתעב ממנו ית' עד שישוב ואז מתקרב אליו ית' מעט מעט כפי תקון מעוות אשר עוה, ז"ש כאן בתחלה כשמביא הקרבן יקריב אל פתח אהל מועד, דהיינו ההבאה לבד קרי לה הקרב' עד שישוב יותר יקריב אותו הקרבן האמתי על גבי המזבח ההקרב' עצמה לפני ה', דהיינו יקריב אותו לפני ה' ממש, וזה יהיה ע"י התשובה הנוספת בין הבאת הקרבן עד שעת הקרבתו לפני השם, והיינו דקאמר וסמך ידו על ראש כו'. כי ענין הסמיכות הוא כמי שמטיל עונותיו על העולה, מעין ונשא השעיר עליו וכו'. ולזה אמר וסמך וכו'. ובכן ונרצה לו לכפר עליו, ולכן אח"כ כשישחטהו לשם השם אז מתקבל יותר והיינו דקאמ' ושחט את בן הבקר לפני ה', כי כבר נרצה לו ה' לכפר עליו, ולכן לפניו ית' ממש הוא נשחט, ולא כתיב ושחט אותו אלא ושחט את בן הבקר, עכ"ז מקובל ברצון לפני ה' ונשחט לפני ה', ואלו כתי' ושחט אותו היה נר' שעל האדם מדבר ע"ד מה שפי' בפסוק יקריב אותו לרצונו וכו'. כאלו הוא עצמו נשחט לפני ה' מצד חשיבותו והיותו אדם, לכך כתיב ושחט את בן הבקר להשמיע חידוש שאפי' הבן הבקר נשחט לפני ה' ומקובל ברצון אחר שסמך ידיו עליו, ולהיות תכלית הקרבן לשבר רוח המקריב, לכך לא הוכשר כ"כ אלא משעת שחיטה ואילך, ולזה לא חייבה התורה היות השחיטה על ידי הכהן כי אם משחיטה ואילך העבודה רצויה קצת ע"י ההכנעה שנכנע החוטא מצד ראותו השחיטה אשר היתה ראויה ליעשו' בו, ולכן משם ואילך והקריבו בני אהרן. או איפשר שהכשיר השחיטה בזר להורות שעיקר השחיטה הוא בזר הוא האדם המביא הקרבן שיעריך כאילו שוחט את עצמו ויכנע וירתע ממנו ית' וכו' ולהיות עיקר הקרבן ההכנעה כאמו', לזה כיון הפסוק בקרבן היותר חשוב דהיינו מן הבקר, כמו שאמ' אם עולה קרבנו וכו' אשר המביאו בלתי נכנע כ"כ בחשבו כי כביר מצאה ידו בהביאו פר בן בקר אשר דמיו יקרים, ולקול שאונו רעשה כל העזרה כי פר קרב בעשרים וארבעה, באופן שעם היות קרבנו חשוב עכ"ז הוא מפסיד מצד גאותו, ולזה לא כת' בו רק עולה אשה וכו' ולא כתיב עולה אשה וכו' ולא כתיב עולה הוא לגרוע כחו כיון שבא בגודל לבב ע"ד מה ששמעתי מפי החסיד החכם השלם כמהר"ר שלמה אלקבץ הלוי ז"ל שפי' בפסוק מזמור לתודה הריעו לה' כל הארץ. שהכוונה שלהיות המביא תודה דעתו זחה עליו שהקרבן תודה אינו בא על חטא, בא בגאות לבש, לכך חייבו הכתוב לעשות תרועה כדי שיכנע לבו, וז"ש לתודה הריעו לה' כל הארץ. אמנם המביא מן הצאן שאיננו כ"כ חשוב כפר לכך כתיב עולה הוא כי ודאי איש כזה אין לו גודל לבב כ"כ הראשון, ולזה הוא ניהו החשוב עולה, ז"ש עולה הוא וכן בקרבן היותר גרוע דהיינו ואם מן העוף וכו'. כתב בו עולה הוא וכו'. כלו' זו היא העולה הנרצית לפניו ית'. או יאמר עולה הוא דייקא על האדם המביאו נחשב כאלו את עצמו העלה כיון שהוא נכנע, ולכן בקרבן הבן בקר לא אמר הוא, ולעומת זה הקרבן היותר גרוע שבכולם דהיינו המביא מעט סולת למנחה במעט שמן וקטרת אשר בלי ספק איש אשר אלה לו הרה עמל ודלי דלות מקודם ובעת הביאו המנחה כזו בוש וירא הוא מהביא אל האלהים קומץ סולת למנחה, לזה החשיב אותו הפסוק יותר כי כפי מיעוט כמותו ככה גדלה חשיבות איכותו, וכאלו הקריב נפשו הוא נחשב, והיינו דקאמר ונפש כי תקריב מצד הביאו הכנעת נפשו וישפוך שיחו לפניו ית' ולהיות שהמביא פר דעתו זחה עליו כדפרשית, לכך בפתח דבריו אמר אם עלה קרבנו, כי להיות קרבנו פר חשוב מאד לעומת זה הקדים ואמר אם עלה, שחושב שראוי והגון קרבנו לעלות מעלה תכף ומיד לרצון, כי זהו גודל לבבו. אמנם בעולת צאן הזכיר תיבת עולה בסוף, שכן כתיב ואם מן הצאן קרבנו וכו' לעולה זכר וכו'. ובפ' שלישית גבי עוף אשר המביאו רפה ידים יותר ולב נשבר מהמביא צאן לכך הזכיר בו תיבת עולה באמצע, כי אמצעי שלם לא הזכירו בתחל' כמו גבי מביא פר כדי שלא יהא נדרש לגנאי כמוהו ולא הזכירו בסוף כמביא מן הצאן, אבל הזכירו באמצע שאמר ואם מן העוף עולה קרבנו וכו'. גם לסבת גודל לבב שבמביא פר בן בקר כנז', לכך כתב בו וקרבו וכרעיו כאלו רצה לרמוז לו שעדין קרבו וכרעיו של אדם זה לא הטהרו מחלאת נכתמי העון, כי עדין לבבו גאה וגאון ודרך רע, ולזה כתב וקרבו וכרעיו ירחץ וכו'. קרבו וכרעיו דייקא, לרמוז לאדם בעל הקרבן. אמנם בסמוך כתב והקרב והכרעים, ולא כתב וקרבו וכרעיו ירחץ כו'. שאיש כזה קרבו וכרעיו כבר הורחצו אלא הקרב והכרעי' ירחץ דהיינו הקרב וכרעים של הבהמה. ואפשר לפרש הפסוקים בהפך ועולים לסגנון א', והוא שאו' וקרבו וכרעיו בכינוי חוזר אל הקרבן הנז' כי קרב המביאו בלתי נרחץ כי עדין הוא בגאותו, אמנם גבי קרבן צאן לא כתב בו וקרבו וכרעיו, שאם כתב כן היה חוזר אל הקרבן, אמנם בעת שכתב והקרב וכו' חוזר אל קרב איש ולב עמוק המביא קרבן, ועל כן כתב והקרב והכרעים ירחץ במים, שאיש שפל ברך כזה ודאי ירחץ הקרב והכרעים של עצמו במי הטהרה והתורה ונקיות, ולכן בקרבן הפר הזכיר והקטיר לבד שאינו חשוב ליקרב כ"כ, לא כן גבי צאן כתב בו הקרבה והקטרה, והקריב וכו' והקטיר וכו'. להורות שהוא קרוב אל ה' יותר, והמביא עוף יותר ויותר, ולכן צוה בו והקריבו וכו' ונמצה דמו על קיר המזבח, כי הדם הוא הנפש של האיש הזה בעל הקרבן, ראוי שימצה על קיר המזבח, לא כקרבן בקר וצאן שדמו מתקבל בכלי שרת, ולכן צוה בו ג"כ ומלק את ראשו ממול עורפו, כי איש כזה העורף שלו רך שאיננו קשה עורף, ועורף שלו נחשב בפני' בערך זולתו, וכמו שזולתו נשחט מפאת פניו, ככה זה ימלק ממול עורפו ואין להניף עליו ברזל כי הוא נשבר ונדכא. ועוד שהברזל נברא לקצר ימיו של אדם ואינו כדין שיניף המקצר על איש כזה, ולכן ראוי שתעשה המליקה בגוף הכהן וצפרניו, כי כולו רחמים וקדש קדשים, כהן לאל עליון אחוז במדת החסד, כזה חייב היות לבב איש כזה נשבר ונדכא יות' מזולתו, ולעומת זה חייבו הפסוק שיערב השמן והקטרת תחלה, שאלו הביא קטורת לבד ושמן לבד וסולת לבד היה נראה כאלו אין קרבנו חשוב לפניו ית' ח"ו, כי לזה לא בחר כי אם בקטורת ומיעוט סולת כמו קומץ והשאר האכילו לכהני' ונמצא המביא מצטער על יגיעו הנאכל לכהנים, לזה חייב הוא ית' שיצוק השמן על הסולת ותתערב הקטורת בסולת ונתן עליה לבונה כדי שיחשב הכל קרבן מנחה לה', ואח"כ יקמוץ הכהן מלא קומצו מסלתה ומשמנה ויטרח ללקט כל הלבונה להקריב אזכרתה אשה ריח כו'. כלו' אין הנחת רוח לפניו ית' מאזכרתה, ר"ל מהזכרתן שנז' האיש הזה ממנו ית' וית' שהביא מנחה לפניו לשפוך נפשו לפני ה', אזכרתה זו היא היא האשה ריח ניחח לה', באופן שכולה נחשב שעלתה לרצון לפניו ית', אלא שאח"כ יאכלו הכהני' המותר משולחן גבוה, דמשלחן גבוה קא זכו, ז"ש והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו, לא לחולין יחשב אל קדש קדשים מאשי ה', כי עתה יערב לאיש המביא המנחה בראותו שנתערב הכל סולת ושמן וקטורת, ואח"כ כשיקריבו הקטורת יוכיח על הנותרת מן המנחה שקדש קדשים היא ומשלחן גבוה קא זכו כדפרשית, ויגיד עליו ריעו דהיינו הקטורת שבכללם היא, ודבר שהיא בכללם ויצא מן הכלל ראוי שילמד הכלל כלו, מה קטורת כולו לגבוה כך כולם נחשב כאלו כולם לגבוה, ואפי' מה שיאכלו הכהנים קדש קדשים מאשי ה' הוא והכהנים משולחנו זכו, הכלל העולה הוא כי תכלית הקרבנות הוא כדי להכניע לב החוטא בראותו אשר נעשה בו בכח ובקרבן בפועל, שאז יכנע לבבו הערל וישוב וניחם אל האלהי' להיות כגיבור כח עושי דבר ה' וכא' מצבא המרום, וע"ז נ"ל שייסד דע"ה מזמור ואמר לך דומיה תהלה וכו'. אמר כי בהיות אלהי' בציון על תילה והקרבנות קרבים, הנה אז לא היה להם שפתים במקום פרים, כי אחר החרבן נתקנו התפלות כנגד תמידין ולא קודם, וז"ש לך דומיה תהלה, שהתהלה דומיה ודוממת בציון, כי לך ישולם נדר, ולמה יספרו תהלות, כי הרי מביאי' נדר באופן שבאמצעות הקרבנות הייתה דומיה התהלה, אשר היא משובחת מן הקרבנות, והודיע איך התפלה מעולה, שלהיותך מתאוה לשמוע תפלתן של צדיקים כ"כ היא חשובה שלהיותך שומע תפלה מקרוב הקול הערב של המתפללים שעדיך כל בשר יבואו, שאפי' החומר וגוף הבשר יבואו עדיך, והיינו אומרו עדיך ולא כתיב אליך, כי מרוב השתוקקותך להיותך שומע תפלה, עדיך תביא ותקריב כל, ועדיך יבואו. וחז"ל פי' עדיך כל בשר, כל מי שהוא רך כבשר ונכנע עדיך יבואו, אבל הקשים כאבן לא יבואו, ודכוותה אנו יכולין לפרש יבוא כל בשר להשתחות לפני אמר ה', הוא מסכים להצעתנו כי האיש הנכנע חשוב ומתקבל לפני ה', וזאת היתה כוונת הקרבנות כאשר פירשנו.

תם. · הבא >מעבר לתחילת הדף