כלי חמדה (לניאדו)/דברים/צט
|
< הקודם · הבא > |
סדר וילך[עריכה]
יבאר היות תנאי דבק אל התשובה להכיר שיעור חומר החטא אשר חטא על הנפש כדי שתהא החרטה כשיעור.
(ילקוט תהילים נא, סימן תשס"ד) בבא אליו נתן הנביא (תהלים נא). זש"ה מות וחיים ביד לשון (משלי יח כא). לשון אדם מביאו לחיי העה"ב, מי גרם לדוד לבא לעה"ב פיו שאמר חטאתי לפיכך האיר לו הקב"ה כי אתה תאיר נרי (תהילים יח). זרח בחושך אור לישרים (תהילים קיב). . אמר דוד בבקשה ממך הסתכל בישרות של ישראל, וכן הקב״ה אומר לשלמה אם תלך בדרכי כאשר הלך דוד אביך (מלכים א' ג). וכן הוא אומר הסתר פניך מחטאי (תהילים נא). כיון שאמר גם ה' העביר חטאתך (שמואל ב' יב). אמר על דא אנא מזמר עכל״ה.
בהיות דין פשוט בדיני ממונות שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי. יתחייב מזה שהחוטא שלא הכיר חטאו וחומרתו בכל חלקיו, ברור הוא שנמנע הוא ששב בתשובה, כי תנאי דבק לשוב האדם וניחם אל האלהים, שתוקדם לו הקדמת ידיעת עוצם חטאו ואח"כ ישוב ורפא לו, כי כן נראה יארע לאיש נגוע מוכה אלהים ומעונה, בהזדמן לו רופא אומן יקר' ושכר הרבה יטול, צריך שידע תחילה החולי ומהותו, ואם מכה היא במראותיה - מראות נגעים, וביום הראות בה בשר מת גורר אותו ואחר כך יתן עליה רטיה, ובזו המכה זורה וחובשה ורוככה בשמן, אכן אם לא יפשפש בה וירפא' מלמעלה למעלה ותחתיה תעמוד הבהרת, אם יום או יומים תעמוד שקטה עוד מעט והיה כאבו נצח ומכתו אנושה מכה נחלה מאד, ככה המכסה פשעיו שאינו מפשפש ומוצא גדול עונו מנשוא, הנה איש כזה לא יצליח בתשובתו זו, ועליו נאמר מכסה פשעיו כו'. אכן המגלה מסתורי חטאיו ואינו עושה סניגוריא לעצמו אבל מודה ועוזב, בלי ספק שירוחם, שעל זה וכיוצא במתנצלים על חטאם, כשאול שהתנצל לומר כי חמל העם כו' (ש"א טו, טו). ועל כיוצא באדם הראשון שכיסה פשעיו באומרו האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי וכו' (בראשית ג, יב). וכמו שנאמר לא כסיתי כאדם פשעי (איוב לא לג). עליהם נאמר מכסה פשעיו לא יצליח וכו' (משלי כח יג). ועל זה נראה שאמר יחזקאל ע"ה והכרתי ממך צדיק ורשע (יחזקאל כא ח). דבשלמא רשע ניחא אבל צדיק למה יכרת. הן אמת שהיינו יכולי' לתרץ ולומר על דרך כי מפני הרעה נאסף הצדיק (ישעיה נז א). כדי שלא יגין על הרשע, וע"ד כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש. שאחז"ל (ב"ק ס.) ונאכל גדיש כבר קודם הקוצים כסוחים, הם הרשעים נאכל גדים והם הצדיקים, ועד"ז נאמר והכרתי ממך צדיק תחילה הוא הגדיש או הקמה, ואחר כך ורשע כי מפני הרעה וקודם נאסף הצדיק, אבל לפי כוונתינו קרא צדיק למכסה פשעיו בהתנצלות כנז' שבעיניו הוא כצדיק ולפי האמת הוא רשע, ע"ד דור טהור בעיניו ומצואתו לא רוחץ (משלי ל יב). ואפשר להרחיב ענין זה ולהרכיבו בתיבת ממך צדיק וכו', שממך ובעיניך הוא צדיק לא בעיני המשוטטות בחדרי משכיות לבבו כי הוא רשע, נמצאו בו הרכבת שני הפכים כאחד צדיק ורשע ולכך יכרת. ועל זה הזהיר הנביא ואמר שובה ישראל וכו' כי כשלת בעוניך (הושע יד ב), דהקשו חז"ל (יומא פו:) קרי ליה מכשול דהיינו חטא וקרי ליה עון דהיינו מזיד, ותירצו דע"י תשובה זדונות נעשות כשגגות. אמנם לפי דרכינו יאמר שובה ישראל עד ה' אלקיך, ובכלל התשובה צריך אתה לשוב ממידה מגונה שבך, והיא שהעון החמור היה קל בעיניך כאילו הוא שוגג, ז"ש כי כשלת בעווניך, דבר שהיה עון נראה בעיניך כאילו הוא מכשול, וזה נמשך לך מהיותך מכסה פשעיך, וע"ד מ"ש הכתוב כי עוני אגיד (תהלים לח, יט), ואומר עשיתי דבר פלוני אשר לפי האמת הוא עון, אמנם הדאגה בשיעור מועט של דאגת שוגג וחטא, ז"ש אדאג מחטאתי עם היותי מגיד דבר חמור של עון, וז"ש כאן כי כשלת בעוניך באופן שצריך אתה ללכת אל הקצה האחרון כדי שתבא אל המיצוע, ז"ש קחו עמכם דברים וכו' אמרו אליו, שאפילו החטא הקל בעיניכם הוא לעון, ז"ש כל תשא ר"ל כל מה שאתה צריך לישא ולמחול הנה הוא עון שאין בידך חטא שוגג שהכל עון פלילי כדי שתשוב ממה שהקלת מאז העון להחשיבו כשוגג, עתה יתוקן זה בחומרה יתירה שאחמיר בחטאים לומר שכולם הם עוונות ותבא אל המיצוע, ובכלל ההגזמא הוא שתאמר שלא יועילו לך קרבן קל כתורים ובני יונה אלא תמורת פרים צריך שיהיו שפתינו, ז"ש ונשלמה פרים שפתינו. עוד אפשר שהשני כתובים הבאים כאחד, הראשון מדבר בשב מיראה והשני של קחו עמכם דברים מדבר בשב מאהבה וכמו שדקדקתי מלשון הפסוק בסדר הקודם עיין עליו. ובזה נוסיף לקח טוב שאומרו כל תשא עון וקח טוב, שכיון שהשב מאהבה דמיירי ביה קרא, מעלתו היא שזדונות נעשות כזכיות, ומהטעם שפירש בחבצלת השרון, יען שקיים מצות עשה ואהבת את ה' אלקיך, שמבחינה זו ראוי שהזדונות יעשו כזכיות, לכך אני אומר שאמר כאן קחו עמכם דברים ושובו אל ה' מאהבה ואמרו אליו שכל עון ועון אשר תשא ראוי שתשא אותו ויעשה כזכות, ותקח אותו כאילו הוא טוב ר"ל זכות, ז"ש כל תשא עון וקח טוב, שמהעון יהפך לדבר טוב ותקחהו, ועלינו לשבחך על כל זה בעריבות כאילו היו פרים קרבים שפתינו, ועל כן דע"ה למד ממשה שהגזים ואמר אנא חטא העם הזה חטאה גדולה. ואמר הוא ג"כ למען שמך ה' וסלחת לעוני כי רב הוא מוסב אל ה' שרב הוא ומרבה לסלוח, ומוסב ג"כ אל העון כי רב הוא וכדפרשית בסדר נצבים, ואיני מכסה פשעי אבל מכיר אני בו כי רב הוא, ולכן בבא אליו נתן הנביא אשר גילה לו עוצם חטאו אשר היה מוטעה וחושב אותו לקל מאד על כן אמר מזמור לשבח להשי"ת שזכהו לדעת עוצם חטאתו כדי שיתן לב לשוב, כי נתן הנביא גילה לו במשל הכשבה חומר הענין עד שגזר אומר דע"ה חי ה' כו' כי בן מות כו', והכשבה ישלם ארבעתים עקב אשר עשה את הדבר הזה ועל אשר לא חמל כו'. טעם הכפל לתת טעם לפסק דין זה שדנו בשמים במיתה ותשלומין, וקיימא לן מכדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייבו דקים ליה בדרבא מיניה (כתובות לב:), לז"א כי הוא חטא לשמים ולבריות ולכן ילקה בשתים הכבשה ארבעתים עקב אשר עשה את הדבר הזה, והמיתה היא על אשר לא חמל א׳ לשמים ואחד לבריות, כאשר הודה דוד ירוחם, ובשרו הנביא שהשי"ת גם אוריה יחד כולם העבירו על חטאתו, ז"ש גם ה' העביר חטאתך. גם לרבות אוריה כי נתפייס בהיותו מודה, וכן תמצא בחז"ל (יומא פו:) שפירשו מכסה פשעיו לא יצליח בעבירות שבין אדם לחבירו, ומינה נמי דמודה ועוזב ירוחם במודה לחבירו, ולכך נאמר גם ה' העביר כי באופן שהכל תלוי בהכיר האדם ערכו וערך חטאו אשר חטא בו על הנפש, וזה היה תועלת ביאת נתן הנביא אל דוד וזמרו על ביאתו, אמנם לבא עד תכונת המזמור צריך לדקדק אומרו חנני אלקים, שאין אלקים אלא דיין, ואיך שאל חנינה מאלקים והיל"ל חנני ה' במידת רחמים, גם נדקדק אומרו כחסדך בכ"ף והיל"ל בחסדך בב"ת, וכן ברוב רחמיך בבי"ת ולא בכ"ף הדמיון. ועוד כיון שסדר הוידוי הוא חטאתי עויתי פשעתי, והוא אומר הרב כבסני מעוני ומחטאתי טהרני. היה לו לסדר טהרה או כפרה על הפשע כמו שסדר על העון ועל החטא, ועוד מאי קאמר לך לבדך חטאתי, כי כן הוא אורחות כל חוטאים לה' הם חוטאי', והמפרשים פירשו מה שחטאתי לא היה לי חלק בו בתאותי לחטוא אלא לך לבדך ולשמך הוא שחטאתי והרע בעיניך עשיתי למען תצדק הוא טעם א', והשני רמזו באומרו לך לבדך חטאתי, דהיינו שאם חטא יחיד ישוב, והוא מ"ש חז"ל (ע"ז ד:) לא היה דוד ראוי לאותו מעשה כו':
אמנם הביאור לע"ד כי ידוע שהאכזריות על הישע לייסרו במשפט ולהחזירו למוטב הנה הוא תכלית הרחמים, ולזה נ"ל שאחר שנתבשר דוד גם ה' העביר חטאתך לא תמות, דהיינו שהמקטרג הנעשה מהעון העבירו מלפניו ה׳ לבד, לא שנמחה כעב, מתוך כך ראה דע"ה שהוא צריך מירוק ע"י יסורין, והם הם תכלית הרחמים למחות כעב הפשעים וכענן, ולזה אמר חנני אלקים כחסדך ר"ל דין אני צריך, ואין אלקים בכל מקום אלא דיין, חנני אלקים שזה האכזריות אלי בעת הזאת כחסדך הוא דומה וכרוב רחמיך, כיון שעל ידי הדין ימחו הפשעים, ואחת שאלתי מעמך שתגבה ממני בפעמים הרבה, ז"ש הרב כבסני מעוני, אכן החטא הקל מאד אינו צריך כיבוס אלא בטהרה כל דהו יטהר, והטעם שלא הזכרתי פשע הוא לפי שעדיין לא הגעתי למדריגת בעל תשובה והוא המכיר פשעו וחטאתו, ז"ש כי פשעי אני אדע לעתיד, אבל לפי שעה חטאתי לבד נגדי תמיד, שאף זו מהטעיות שמטעה היצה"ר לאדם להקל בעיניו הפשעים כדי שלא יצטער עליהם ולא ישוב, לא כן בבא הייסורין החי יתן אל לבו לשוב ולפשפש במעשיו ולדעת פשעיו, וז"ש הרב כבסני מעוני כו', כי ע"י זה פשעי אני אדע כו'. כמ"ש חז"ל (ברכות ה.) אם רואה אדם שייסורין באים עליו יפשפש במעשיו כו'. ואמר פשעי בלשון רבים על מציאות הריגת אוריה, והפשע השני היותו בחרב בני עמין שהי׳ מצוייר בו שקוץ בני עמון כמ"ש בספר הזהר (זח"ב קז.), שהוא נתינת תוספת כח בגבורה של שקוץ עמון, ועל זה וכיוצא אמר כי פשעי אני אדע, כי ענין לקיחת בת שבע חטאתי נגדי תמיד, חטא קל הוא שראויה הייתה בת שבע לדוד כי היא בת זוגו, ולכך אמר וחטאתי נגדי תמיד, ואולי רמז בתיבת נגדי על מה שאחז"ל עזר כנגדו (בראשית ב יח). זכה עזר לא זכה כנגדו. ועל כן אמר וחטאתי שנעשית נגדי אותה שהיתה ראויה להיות עזר נעשית נגדי, באופן שתיבת נגדי משמשת כפשוטה ורומזת אל מ"ש שהאשה נקראת נגדי, ואמר לך לבדך חטאתי ר"ל כשחטאתי לא חטאתי בפני העולם שיהיה בו חילול ה', אבל לך לבדך אתה היית המכיר חטאי והרע בעיניך המשוטטות עשיתי, ולא בעיני זולתך, כי לולי יואב שגילה סוד דוד לא נחלל שם שמים, וכמו שאחז"ל בפסוק ואשר עשה לי יואב (מלכים א' ב ה). באופן שההתנצלות הזה יועיל לשתחונני כשתביא מידת הייסורין אלי, וידעתי כי בשוב אפך ותנחמני ותשמיעני ששון ושמחה, אז באותה תשועה תגלנה עצמותי על אשר דכית אותם, ז"ש תגלנה עצמות דכית, שעל ידי הדכוי בייסורין השיג ששון ושמחה, ואמר תשמיעני ששון כו'. שטבע השלם בתשובה שלימה להיותו סר וזעף מתאבל ומתאונן על חטאיו ולא ישמע לקול משחקים, אמנם אחר המירוק אשמע הששון והשמחה, ז"ש תשמיעני ששון ושמחה אז יהיה שר בשירים על לב טוב. עלה בידינו אשר רצינו היות השב יודע תכלית חטאיו ושיעור מדריגתם כמ"ש כי פשעי אני אדע כו':
ועל זה באו פסוקי הושע ע"ה כרפאי לישראל ונגלה עון אפרים. אשר פירשו חז"ל כשרפאתי לישראל מעון העגל אז נגלה עון אפרים, דהיינו ירבעם בן נבט, ולדבריהם קא קשיא דהיל"ל ברפאי בב"ת, אלא שנוכל לומר דכיון שלא נרפאו שתכף חזרו לקלקולם, לכך לא אמר ברפאי לישראל אלא כרפאי בכ"ף הדמיון, שנדמית רפואה ולא הייתה כי ע"י עגל ירבעם חזר וניעור עון עגל שעשו ישראל במדבר. ולפי הצעתינו אפשר לפרש כרפאי לישראל, שכדי לרפאותם הוצרך לגלות מכתם, וז"ש ונגלה עון אפרים, ולא אמר ברפאי לפי שבעיניהם איננו רפואה החלטית אלא כרפאי בכ"ף הדמיון, לפי שהם ראו שנגלת מכתם ונוסף יגון על יגונם, ולכך טעו לחשוב שאינה רפואה בהחלט אלא כרפאי, ע"ד מה שפירשו חז"ל בהיה ה' כאויב (דברים לג כז), ולא כתיב אויב. ואמר כי פעלו שקר וגנב יבוא. ר"ל כגנב היא ביאתם, מתגנבים ומתחבאים עם היות מעשיהם בפרסום כגזלן שפשט גדוד בחוץ, ואין גדוד מתפשט אלא ביד רמה באופן שלכך הוצרך לגלות עונם הנחבא, ואל נא יטעו לומר שכעת כל רעתם זכרתי כאילו היתה שכוחה חלילה לי, ויטעו בזה מראותם שעתה סבבום כל מעשיהם, כי זו שקר שאין שכחה לפני כסא כבודי שנגד פני היו תמיד אלא שהייתי מאריך אפי, וכעת כדי לרפאות הוצרכנו לגלות יחד כולם כי גדלה רעתם שלא נמנו לשרים אלא מצד רעתם וכחשיהם שבהם שמחו המלך ובכחשיה, ז"ש כך נעשו שרים כמנהג האו' ליצנות המשמחת מלך שנעשה בעבירה שר וגדול, או יאמר כפשוטו ברעתם ישמחו מלך, ואחר ששמחו המלך באותה רעה שאמרו לפני המלך ולא פחדו ממנו, חוזרים השרים לומר להם מה זה שאמרתם לפני המלך, והם מכחישים לא היו דברים מעולם. וזה סיבה לשמוח השרים בכחשם דברים שאמרו לפני המלך ומהשרים כיחשו בלי ספק זו ליצנות ועולם הפוך לומר לפני המלך ולכחש לפני שרים וע"י זה ישמחו שרים. או יהיה הכל מוסב אל מאמר ישמחו מלך ברעתם ובכחשיהם מהשרים גם כן בזה ישמחו מלך בראות ליצנותם כחשים מהשרים, כאילו יראים מהם באופן שפתח מורסת הליצנות אחר כך שב לרפואת הניאוף, ולהוכיחם עליה ואמר כולם מנאפים שאיש ואביו יבואו אל הנערה ואל מקום אחד לנאוף כמו התנור בוער של אופה נחתום שכולם באים לאפות שם, כך כולם מנאפים יחד בבית אחד כמו תנור בוערה מאופה האופה אל כל העיר אשר על הרוב ישבות מעיר זה מדינ' מעת לוש בצק עד שיחמיץ והוא זמן מועט ככה זו המנאפת אשר היא קדשה לכולם הנה היא כמו תנור בוערה, והיא סימן לנקבה המנאפת שהמשילה לתנור מאופה, ולכך לא אמר כמו תנור בוער אלא בוערה, ולהיות הבטלה מביאה לידי זימה נמצא הליצנות שאור ליצה"ר וזימה, לזה חוזר לענין ראשון ואומר יום מלכנו שמלך בו, או שנולד כמו שאמרו המפרשים ז"ל, הנה החלו השרים להביא חמת מיין במקום מים, והם החלו ביין ומשך ידו המלך מתת להם יין כדי שלא ישתו וישכרו וישנו, והוא חפץ להשתעשע עם הליצנים לכך משך ידו מתת ריבוי יין ולא מצרות עין אלא מאהבתו להיות עם ליצנים. באופן שברפאו לישראל הגיד לעמו פשעם ולבית ישראל חטאותם אחד אל אחד כדי שיזכרום וישובו אל השי"ת, ולזה אחז"ל למה אירא בימי רע, יען העון שדשתי בעקבי והוא יסובני ויסובבני עלי ראשי, ומשלו ז"ל משל לגמל שדש ורמס עקרב אחד, ענהו העקרב אתה בז לדבר יחבל לך, וסוף שיעלה הארס לראש, את תשופני עקב ואני אשופך ראש. ובזה אבין מ"ש דע"ה אין מתום בבשרי מפני זעמך כו'. רל זעמך והם היסורים לא יגיע צערו אל העצם כי אם אל הבשר שמעלה ארוכה בנקלה, ז"ש אין שלום בבשרי מפני זעמך, אמנם מהחטא ואפילו שהוא קל אני מתפעל יותר שמגיע לעצם מעצמי, ז"ש אין שלום בעצמי מפני חטאתי. אמנם העוונות דהיינו מזידים לא אהביל אותם לדושם בעקבי כי אירא בימי רע מהם, אכן אדרבא אני מגזים להגדילם ולהעבירם עלי ראשי, כי עוונותי עברו ראשי וכמשא כבד יכבדו ממני, אני הוא הגורם לכל לזה הכובד כיון שגמלני ה' כמה טובות וחטאתי וישר העוותי, זה גורם לכל זה הכובד וממני נמשך הכובד הזה הגדול כי כאיש גבורת חומר חטאותיו. או אפשר שאמר כי עוונותי עברו ראשי לומר שאין עוונותי כשיעור שער ראשי שאני שחור הראש, אלא עברו ראשי שאני זקן וחטאים גדולים, כמו שייסד הפייטן ועונותי אדומים כשנים וקווצותי כשלג לבנים לפי רוב השנים, שאם היו העוונות כשנים תקל האשמה כמו שאחז"ל בפסוק אם יהיו חטאיכם כשנים. כשיעור השנים, בחור נואף כשלג ילבינו שהדעת סובלת, לא כן זקן נואף ועשיר גנב, הרי למדנו מכל הראיות הנז' שצריך האדם לסדר כל חלקי עוונותיו בשיעור נמרץ ולבלתי דושם בעקיביו ואז ישוב וניחם אל האלהים ותשובתו שלימה:
ובזה נבא אל ביאור המאמר אשר הצענו ראשונה, וראוי לדקדק מאי קשיא ליה בפסוק בבא אליו נתן הנביא עד שאמר עליו ז"ש הכתוב מות וחיים וכו', ועוד מאי שנא דבתחילת דבריו אמר לשון אדם מביאן לחיי העולם הבא, דמשמע מביאן בעצם וראשונה ואחר כך אומר מי גרם לדוד לבא לעולם הבא, אומר לשון גרמא. עוד שינה שלא אמר גבי דע"ה לחיי העה"ב אלא לעה"ב. ועוד מאי לפיכך האיר לו הב"ה מה ענין הארה זו, ואם באנו לפרש דשלוח הנביא נתן לגלות אוזנו היא ההארה, ואומרו לפיכך הכי פירושו לפי שהיה גלוי לפני מגיד מראשית אחרית טוב לבבו שיאמר חטאתי לכך הקדים השי"ת ושלח לו נביא שהאיר נרו והגיה חשכו בהודיעו עוצם חטאתו. הנה יקשה לזה דהרי גבי שאול נמי אעפ"י שלא הודה והתודה עכ"ז שלח לו השי"ת שמואל הנביא, אלא שנוכל לדחות ולומר ששלוח הנביא לא מפני שאול שולח אלא אדרבא להסיר ולהעביר המלכות ממנו לתת אותה לרעו דוד הטוב ממנו, וזה ימשך מהפצר שאול שעם היות שבא לו נביא ה' לא נתן לבו להודות, כי און ותרפים הפצר, הנמצא בו כמו שהוכיחו שמואל ע"ה. ועוד צריך להבין פסו' וזרח דקמייתי והבנתו והקשר עם מ"ש אחר כך אמר דוד בבקשה ממך כו' גם שייכות וכן הקב"ה אומר לשלמה ושייכות סוף דברינו, כיון שאמר גם ה' העביר חטאתך, אמר על דא קא אנא מזמר. ומאי "על דא" כמורה באצבע, ומכלל דאיכא אחריתי: הביאור פשוט הוא דקשיא ליה לבעל המאמר דקינה מבעי ליה בבא אליו נתן הנביא ולא מזמור, ולז"א ז"ש הכתוב מות וחיים ביד לשון, ופירש ואמר לשון אדם מביאן לחיי העולם הבא, כי בו בלשון יש בו שני מיני שימוש, האחד להגות בתורת ה' ולהתפלל לו אשר דבר בדברים כיוצא באלו חיים הם למוצאיהם בפה, והם בעצם וראשונה חיים לו לאדם, לז"א מביאן לחיי העולם הבא בעצם וראשונה אל החיים שבעולם הבא ממש. אמנם השימוש השני שבלשון הוא להודות והתודות לה' על חטאיו ועונותיו ופשעיו, וזה איננו מסוג הראשון, לכך לא יספיק אלא דרך גרמא בעלמא ליכנס לעולם הבא לבד, לא אל החיים של עולם הבא שאינם נקנים אלא בעשה טוב וקריאת התורה, אמנם הסור מרע ע"י וידוי פה לא יספיק אלא ליכנס לעה"ב, ז"ש מי גרם לדוד לבא לעה"ב, פיו שאמר חטאתי. והרחיב ענין זה יותר והוא כי מ"ש חטאתי והשיבו לו גם ה' העביר חטאתך, ולא אמרו לו מחל ה' חטאתך, נמצא שלא היה אמירת חטאתי אלא לשהודיעוהו שהעביר ה' חטאתו מלפניו עד שלא תמות, ואם תשוב ואשיבך לפני תעמוד ואמחהו כעב, נמצא שהוא גרמא בעלמא כי הוא היה סיבת התעוררות לתשובה, ז"ש מי גרם לדוד לבא לעה"ב פיו שאמר חטאתי, ולהיות דרך החטא להיות מבדיל בין האדם לבין אלוהיו, כדכתיב אם עוונותיכם היו מבדילים וכו'. ובהסתלק המסך הזה המבדיל בין האדם להשי"ת יאיר ויציץ ניצוץ אורו ית', וזה יהיה על ידי וידוי ואמור חטאתי, וז"ש גם ה' העביר חטאתך מבינך לבינו ית', וז"ש המאמר לפיכך האיר לו הקב"ה שבהסתלקות החטא הוא ידמה בהסתלקות ענן, שעליו נאמר מחיתי כעב פשעך. שהפשע שהוא כדמות עב ביותר הנה מחיתיו וחטאתיך שהם כענן ג"כ מחיתי, וע"ז אפשר שנאמר סכות בענן לך מעבור תפילה. והענן הזה יהיה משל אל חטא ועון לא כפשוטו, כי אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים, כ"ש הענן אשר בהסתלק העון המבדיל תכף נר מצוה ותורה אור יאירו אל האדם, ועל ידם תמשך הארה אל האדם, והיינו ממש קומי אורי באיזו תורה או מצוה שעל ידי זה כי בא אורך ית' ויתעלה, וכבוד ה' עליך זרח. והיינו דסמיך ליה זרח בחושך אור לישרים, שכשהישרים בחושך איזה עון הקדוש ברוך הוא מעבירו מצד איזו ישרות ומצוה שעשו, וז"ש בעל המאמר אמר דוד בבקשה ממך הסתכל בישרות של ישראל ר"ל אעפ"י שהם לא יעוררו תשובה להעביר חטאתם מנגד פניך כדי שתאיר להם, אני מבקש ממך יהי נא חסדך להסתכל בישרות לבם של ישראל, והיינו בבקשה ממך, דממך יהיה ההתעוררות להסתכל בישרות לבם, ואעפ"י שאינו מהם ההתעוררות, והביא ראיה לשהסכים הקב"ה עמו להעביר חטאתו מנגד עיניו, כי כשבא לצוות את שלמה אמר לו אם תלך בדרכי כאשר הלך דוד אביך, אם היה לנגד עיניו החטא שחטא דוד לא היה אומר לו כאשר הלך דוד אביך שהרי חטא, וגם בנו האם יחטא כמוהו כדי ללכת בדרכי דוד אביו בכל דרכיו, אלא ודאי העביר חטאתו תכף כשהתודה והכיר חטאתו, והיינו קרא דהסתר פניך מחטאי וכו', באופן שאומר לפיכך האיר לו הוא מאמר העביר חטאתך שאמר לדוד כדפרשית. והיינו דקא מסיים כיון שאמר לו גם ה' העביר חטאתך, אמר על דא אנא מזמר. שאעפ"י שנאמרו לו שני עניינים, האחד גם ה' העביר חטאתך כנזכר, והשני לא תמות עיקר שמחתו הוא על גם ה' העביר חטאתך, וז"ש על דא מורה באצבע דעל גם ה' העביר כו' על דא מזמר, והשתא ניחא אומרו מזמור לדוד בבוא אליו נתן הנביא. ששם נאמר לו גם ה' העביר חטאתך, על דא לבד יאות לזמר מזמור. עלה בידינו שע"י שהכיר דוד חטאו והודה ואמר חטאתי, זכה לגם ה' העביר וכו'. ובזה נבוא אל ביאור הפרשה המסכמת אל דרושינו זה, וראוי לדקדק ראשונה אומרו וילך משה. להיכן הלך, ודוחק לומר שהלך מבית לבית ומאוהל לאוהל להוכיחן ולהדריכן. ועוד מאי היום דקאמר, וחז"ל פירשו היום מלאו לי ק"ך שנה שהקב"ה מדקדק אפילו לחיי שעה של צדיק, כי יפה שעה אחת מחייו לפני ה' ית'. ועוד לא אוכל עוד לצאת ולבא וה' אמר אלי וכו', דהיל"ל שה' אמר וכו'. ואומרו וה' אמר אלי נראה כמוסיף על ענין ראשון. ועוד ה' אלקיך וכו' הוא עובר וכו' יהושע הוא וכו'. מאי קאמר ומאי הוא הוא דקאמר שלשה פעמים בפסוק, ועוד קשה שמפסיק בין הוא ישמיד את הגוים האלה לועשה ה' להם כאשר עשה לסיחון וכו', שהם ענין מפלתן של רשעים בענין יהושע הוא עובר וכו', ומה הוסיף בפסוק ועשה ה' על מה שאמר בתחילה הוא ישמיד אותם, ועוד בפסוק ה' אלקיך הוא עובר לפניך קאמר עובר לפניך, ובפסוק חזקו ואמצו הוא ההולך עמך ולא קאמר ההולך לפניך. ובסמוך חוזר ואומר וה' הוא ההולך לפניך וכו'. ועוד כי אתה תבוא תביא מבעי ליה, ועוד למה צוה השי"ת ענין זה משבע לשבע שנים ושיהיה במועד שנת השמיטה בחג הסוכות, ומאי תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באוזניהם, אשר תיבח באוזניהם מיוחדת. ועוד ובניהם וכו'. כל זה היה בכלל פסוק הקהל את העם האנשים הנשים והטף, א"כ למה יצא מהכלל ושינה בלשונו, שבתחילה אמר למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו, ובפסוק ובניהם קאמר ישמעו ולמדו ליראה ה', ועוד קשה שאחר שהזכיר וידוי כהלכתו ואמר על כי אין אלוהי בקרבי מצאוני הרעות האלה, חוזר לראש ועוד ידו נטויה לומר ואבכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא וכו'. ודוחק לפרש ולומר על כי אין אלוהי בקרבי על אלהים אחרים קאמר מתרי טעמי, הא' דאלהי אלהים קדושים הוא. והב' דהא כמה וכמה אלוהות בקרבו עדיין. וכמדומה לי ששמעתי שבעוד שלא הכיר האדם חטאתו והוא לץ ובז לדבר, אז הקב"ה ללצים הוא יליץ ומראה לו הסברת פנים כאילו הוא חסיד ומטיב לו כמה טובות והכל כדי להטעותו, אמנם כאשר ישוב וניחם אל האלהים, אז יתחיל הב"ה לגבות ממנו חובותיו הנשכחות מהאדם, כיון שבא לטהר מסייעין אותו לבררו מלכלוך חטאיו, ולזה נראה בעין שכשהאדם מתחיל לשוב יסורין באים עליו מינים ממינים שונים לגמור הטהרה והתשובה, ובזה מובן אומרו כאן אחר הוידוי של על כי אין אלהי בקרבי וכו' ואנכי הסתר אסתיר פני וכו', שהסתרה זו לגבות שארית עון שהקב"ה האריך לו מאז וכעת גבי דיליה, ולכן באות אלו הרעות לתשלום כפרה.
הביאור הוא כי אדון הנביאים בעת פטירתו אשר רוח ה' נוססה בו ביתר שאת כמשפט אוהבי ה' אשר תוסף רוחן יגוועון, ולזה בעת לכתו אל הר נבו למות שם הוא הולך ומדבר כל הדברים האלה ושירת האזינו, וז"ש וילך משה וידבר. ר"ל הולך לבית עולמו וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל, כך שמעתי שהצדיקים מניחין צער עצמן ועוסקים בצרכי ציבור, שהנה משה הניח צער מיתתו להצר בצרת ישראל וצרכם, ואמר בן מאה ועשרים שנה אנכי היום. שהכוונה לומר כל הכח שלי היה בי מעודי עד היום הזה, שלא עשו שנותי רושם בי, אלא היום הזה בבת אחת ורגע קטן נעשיתי בן מאה ועשרים שנה אנכי היום שלא אוכל עוד לצאת ולבא, ואעפ"י שמשה במותו ר"ל אפילו אחרי מותו לא כהתה עינו ולא נס ליחו, עכ"ז הקב"ה סלק ממנו הכח כיון שהיה עת סלוקו מהעולם. עוד רמז במ"ש בן מאה ועשרים שנה אנכי היום, אל מ"ש זקן אחד שבע ימים שבעת פטירתו נדמה לו כאילו נכנס בפתחאחד ויצא תכף בפתח שכנגדו כאילו לא היה, וזה נ"ל שאמר בן מאה ועשרים שנה עברו, ואין אנכי אלא היום, כאילו כל ימי חיי הם היום הזה לבד, ולזה דימו חז"ל כל חיי האדם אל יום אחד, שאמרו היום קצר והמלאכה מרובה וכו'. ובזה אני מבין כתוב טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הולדו (קהלת ז א). ר"ל שכל ימי חיי האדם יחשבו כיום הולדו ומיום הולדו המות יפריד באופן שיום המות מיום הולדו הוא ובעיניו שאין ימים בין יום הולדו ליום המות אלא השני ימים סמוכים זה לזה, וזהו ויקרבו ימי ישראל למות, ימי דייקא יום לידה ויום מיתה, וכן ויקרבו ימי דוד. ואמר אל נא אחי תצטערו מפטירתי כי אם משה מת אלקים אמת וחי לעולם ה' אלקיך הוא עובר לפניך אם אני אינני עובר, והכל יעשה הוא ית' כי לו הגדולה והגבורה, ז"ש הוא עובר כו' הוא ישמיד כו', כי יהושע אין בו אלא דבר מנהיג הדור שהוא עובר לפניך כאשר גזר השי"ת, וקבלתי עלי דינו ית', אבל לענין המלחמות הכל מאתו ית', שה' איש מלחמה ומארי נצחן, ואמר שבענין המלחמות ימצאו בהן שני עניינים הא' ניצחון הגוים והשני המצוות שנצטוינו בכלייתן, לא תחיה כל נשמה, ונתיצת מצבותם ואשריהם לשרוף באש וכיוצא, ועל הענין הראשון אמר ה׳ אלקיך הוא עובר לפניך. שקודם שתעבור אתה הוא עובר לפניך, ואומרו הוא ישמיד את הגוים האלה מלפניך שקודם שתכנס אתה כבר יהיו נשמדים לכשתבא אתה תירשם כיורש את המת, שכבר מתו קודם שתבא אליהם, אמנם פסוק ונתנם ה' לפניהם כו' ועשיתם להם ככל המצוה אשר צויתי אתכם, בזה צריך חזוק ואומץ שלא יכשיל אתכם היצה"ר, ועליו הוא אומר כי ה' אלקיך הוא ההולך עמך לא ירפך ולא יעזבך, כשתבא לטהר ולעשות המצות אשר צוך, והוא עמך. עמך ממש לא לפניך, כי ענין חזוק לעשות המצוות צריך שיהיה עמך ולא לפניך ולא לאחריך אלא עמך, שלא ירפך ולא יעזבך, ובסמוך הזכיר ורמז יחד שני עניינים אלו בפסוק וה' ההולך לפניך הוא יהיה עמך לא ירפך כו' ההולך לפניך לענין נצחון המלחמה כאמור, והוא יהיה עמך לענין סיוע לעשות המצוות האמורות בענין שלא ירפך ולא יעזבך, מסייע אותך לעשות ככל המצוות, ובעשותך המצוות לא תירא ולא תחת, שאין ירא וחרד ורך לבב אלא החוטא, וצוה לישראל בענין ההקהל שיעשו אותן בשמינית במוצאי שביעית אשר תכלית השמיטה שבשביעית הוא להודיע שהעולם הזה הבל הוא והעיקר הוא עבודתו ית', ולכן להורות זה יפקיר האדם כל אשר לו בשביעית, אז ראה במוצאי שביעית שהם מודרכים בדרך זו הישרה לההביל ענייני העולם, אז יאתה להשריש עבודת ה', ולזה צוה שבמועד שנת השמיטה דהיינו מוצאי שביעית ובחג הסוכות אשר הסוכה גם היא לההביל ענייני העולם, דסוכה דירת עראי בעינן כדי להורות שהאדם דר דירת עראי בעולם הזה, באופן שהשני זמנים האלה הכללי שנת השמיטה במוצאיה, והפרטי חג הסוכות יחד כולם שוים לשלא יעשה האדם עיקר אלא מעבודתו ית', ואז זמן מסוגל ג"כ מצד שבחג הסוכות יבואו כל ישראל יותר מבשאר חגים, כי בפסח יאמרו בחג השבועות הבא לקראתינו לשלום תספרו חמשים יום ונלך, וכן משבועות לסוכות, אכן מסוכות לפסח ששה חדשים זמן רב, לכך מתחזקים ישראל לבוא, וז"ש בבוא כל ישראל לראות פני ה', מכל הבחינות הנזכרות ראוי שתקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל, כי בלי ספק בעת רצון כנז' יכנסו דברים אלו באוזניהם, ז"ש באוזהיהם כי לבם פנוי לקבל מרדות ועול שמים, ולכן ראוי להקהיל יחד את כל ישראל קטנים עם הגדולים, כדי שישאר רושם זה משמיטה לשמיטה בלבם חרושה, ולכך חייב להביא אפילו הטף והם הקטנים ביותר כדי ליתן שכר למביאיהם, ולפי הפשט אף על פי שהם קטנים ביותר מ"מ יתחנכו במצות השמיעה, ז"ש למען ישמעו ולמען ילמדו. דאומרו למען ולמען מורה שבעבור כל אחד מאילו הדברים כדאי הוא להביאם בעבורו, ז"ש למען ישמעו ולמען ילמדו, כי קטני קטנים הם, אמנם בפסוק ובניהם מיירי בגדולים יותר מעט, אשר כבר שמעו ולמדו מזמן שהיו טף, עליהם הוא אומר ובניהם אשר לא ידעו, ר"ל לא חסרה להם שמיעה כי אם ידיעה הוא שחסר להם, ז"ש אשר לא ידעו ישמעו ולמדו לירא את השם. והוא שמיעה ולמוד מחודש ליראה את ה', שזאת הידיעה על יראת ה' צריך שיהיה הנער גדול קצת כדי לחנך במצות יראת ה', ואמר שראוי ללמד את בניהם יראת ה' כי לא דבר רק הוא מכם, כי יראת הבנים את ה' מחייב לכם האבות אורך ימים ושנות חיים, ז"ש ובניהם כו' ולמדו ליראה את ה' אלוהכם כל הימים אשר אתם חיים על האדמה. דפתח בבניהם ומסיים באבות לומר דהא בהא תליא, חיי האבות תלוי ביראת הבנים את ה'. ואמר קרא אל יהושע והתיצבו כו'. שרצה השי"ת שיהושע תשרה עליו שכינה וצווי מהשי"ת בחיי רבו, שלא יאמרו מי הוא זה המתנשא לאמר אני אמלוך תחת רבו, לכך אמר לו קרא את יהושע והתייצבו שניכם יחד, ולא אצוה אותך אלא אצונו ועיניך רואות כי על ידי זה יגדל נא בעיני ישראל, נמצא טעם והתיצבו כדי לצוות אותו ולא אותך. עוד אפשר בטעם והתייצבו כדי שבאמצעותך שאתה מוכן תחול הנבואה עליו ואצוונו, ע"ד ואצלתי מן הרוח אשר עליך. והגיד הכתוב ענות משה שהלך הוא בעצמו בעד יהושע, וז"ש וילך משה ויהושע ולא כתיב ויקרא משה אל יהושע. או אפשר שמגיד ענין יהושע היותו משרת משה מבוקר עד ערב, נוצר תאנה תמיד, אשר לכך לא הוצרך לקריאה כי הוא בא מאליו, ולכך אמר וילך משה ויהושע ויתייצבו באוהל מועד. וכנגד מ"ש ואצונו אפשר שנרמז זה באומרו וירא ה' באוהל מועד בעמוד הענן כו' לדבר עם יהושע ולצוותו, אלא שהסתר דבר כבוד משה וג"כ דבר עם משה, והיינו דכתיב ויאמר ה' אל משה. דלא כתיב ויאמר אל משה כדי שלא תבין היות ענין וירא ה' באוהל כו', כדי לומר לו אמירה זאת, דאי הכי הוא היל"ל ויאמר אל משה, מדקאמר ויאמר ה' נראה שהענין הנז' קודם לחוד וזה לחוד. והודיעו השי"ת שעתיד העם הזה לזנות אחרי אלקי נכר הארץ, כיוון השי"ת להגיד מראשית תכלית ישראל בעובדם ע"ז, שלא יעבדוה אלא כדי לפרוק מעליהם עול השי"ת כדי להתיר להם העריות, כמ"ש חז"ל (סנהדרין סג:), נמצא שתכלית הע"א הוא גילוי עריות, ולזה נ"ל שבאו כל תוכחות שבנביאים, שעל עבודת אלילים כולם בלשון תוכחת על זימה, כיון שזה תכליתם לגלות עריות, כדכתיב את צועה זונה (ירמיה ב כ). לכן זונה (יחזקאל טז לה). בתתך אתנן כו' (יחזקאל טז לד). נמצא ההתחלה ע"א וסופה ג"ע. עוד אפשר במה שמצאתי בירושלמי למה נקרא שם הבעל בעל, שהיו עושים דמות ע"א ולה גיד ויבעלו אליו הנשים ע"כ. וזה תכלית טומאה והתעוררות זימה, ולכך צדקו יחדיו דתוכחות בע"א בלשון תוכחת על זימה, וז"ש ביחזקאל והשבתי זימה מן הארץ ונוסרו כל הנשים ולא תעשינה כזימתכנה (יחזקאל כג מח). כל הנשים דייקא. ז"ש וקם העם הזה וזנה לשון זנות וזימה אחרי אלדי נכר הארץ, אין אחרי אלא מופלג, שאחר הוא סמוך ואחרי מופלג, שאחרי שעבד אלדי נכר ימשך לזנות בזימה, ז"ש וזנה אחרי אלדי נכר הארץ יען שהוא בא שמה ולא יאבד זכרו אלא יותיר מהם לשכים בעיניו כו', ז"ש אשר הוא בא שמה בקרבו, שהנותרים יהיו מרובים מקיפים מכל צד עד אשר יהיו ישראל בקרבו מוקף מהם מכל צדדיו סביב, ועזבני לעבוד את הע"א, ולי אלקים אמת אפילו בשותפות לא יעבוד אלא ועזבני והפר בריתי אשר כרתי אתו, ולא אשר כרת אתי, שאני לא עזבתים בכל זאת אלא הברית אשר כרתי איתו הם הפרו אותו, ורמז אל מה שכתבתי בסדר נצבים גבי והוא יהיה לך לאלקים כו'. ומ"ש וחרה אפי וכו', היינו יכולים לפרש ולומר שאילו המשיכו זמן מה בתשובה זו של על כי אין אלקי בקרבי כו', ודאי שיקובל ברצון ולא היה ראוי להסתרת פנים ככתוב בפסוק ואנכי הסתר אסתיר כו', אכן הוידוי הזה הוא לפי שעה בעת היותם נרפים מהצרות רבות יתוודו לבד, וכמאמר המליץ (בחינות עולם לבדרשי ז"ל) שאמר מתדמה מבכירה מצירה מחבליה כו', שבהנצל מהצרה ישובו תכף לכסלה, ז"ש וחרה אפי כו'. ואמירתו של על כי אין אלקי בקרבי לפי שעה היא, ז"ש ואמר ביום ההוא. ביום ההוא לבד היא אמירתו לשעה לבד, ולכך ואנכי הבוחן לב וכליות הסתר אסתיר פני ביום ההוא, יען שתשובתו ביום ההוא לבד מתחבא כמעט רגע עד יעבור זעם:
עוד אפשר לפרש בדרך הלצה שפסוק ואנכי הסתר אסתיר כו', לטובה קאמר שהשי"ת יסתיר פניו ביום ההוא, והסתרה זו היא על כל הרעה אשר עשה כו' עונות ופשעים, שעל הכל סתר פנים ישים כיון ששב ואמר על כי אין אלדי בקרבי כו'. אלא שפשטיה דקרא הסתרה לרעה, ולאו מעין הסתר פניך מחטאי הוא.
עוד אפשר שאחר שישראל בעבודת ע"א כוונתם לפרוק עול כדי לגלות עריות הייתה כל פנייתם, והם לא הודו אלא על שורש עבודת אלילי' לבד, שכן כתיב ואמר על כי אין אלדי בקרבי לבד הוא שמצאוני כל הרעות האלה, אבל לא יתוודו על ג"ע וש"ד שהם תולדות העבודת אלילי' שעבדו, לזה ואנכי הסתר אסתיר פני על כל פרטי הרעה אשר עשה, אימת כי פנה אל אלהים אחרים, ר"ל כאשר פנה אל אלהים אחרים, עבירה זו גררה כמה עבירות אשר עליהם אנכי הסתר אסתיר פני על כל הרעה אשר עשה כאשר פנה אל אלהים אחרים. והנכון בעיני הוא כי ישראל חטאו בע"א ולא זו אף זו לא עבדוהו אפילו בשותפות כמ"ש חז"ל ויעזבו בני ישראל את ה' ולא עבדוהו אפילו בשותפות, שזו אשמה גדולה היא שלא תהא כהנת כפונדקית כמאמר חז"ל (ביצה כה:) לא עשאוני בני כתורמוס הזה שבא בקינוח סעודה, וז"ש וקם העם הזה וזנה אחרי אלדי נכר הארץ, ואחר כך ועזבני כו' שאפילו בשותפות לא יעבדוני, וכנגדם ימצאוהו צרות שתים כנגד שתים, מידה כנגד מידה, וז"ש וחרה אפי כו' ועזבתים והסתרתי, עזיבה והסתרה, וכשיתוודו הוודוי הוא שאמר ביום ההוא על כי אין אלדי בקרבי, דהיינו שאפילו בשותפות לא עבדתי אותו, על כן מצאוני הרעות האלה שתים ועזבתים והסתרתי, ולכך תועיל תשובה זו לבטל חצי הגזירה דהיינו העזיבה ותשאר ההסתרה, כיון שלא הודו והתודו את עונם שהע"א אפילו בשותפות מזקת מאד, ז"ש ואנכי אסתיר כו' על כל הרעה אשר עשה כי פנה אל אלקים, שאף על פי שחזר בו מעזיבתו את ה' לא חזר בו מפנייתו כי פנה אל אלקים אחרים, שאילו לא פנה היה לו לומר בוידוי על אשר עבדתי אל אלקים אחרים ופניתי אליהם מצאוני הרעות האלה, אז היה הב"ה מעביר להם הכל, אכן מהיותו שב למחצה כמאמר על כי אין אלדי בקרבי, הוא חייב לבטל את המחצה מהגזירה דהיינו ועזבתים, אבל גזירת והסתרתי במקומו עומדת שאנכי הסתר אסתיר פני כו' כי פנה אל אלקים אחרים, דעל פניה כל דהו חייב, כדכתיב בע"א למען תפוש את בית ישראל בלבם, דמחשבה רעה אין הב"ה מצרפה למעשה אלא בע"א בלבד. עלה בידינו אשר רצינו אליו בתחילת הסדר שכשיכיר האדם כל חלקי חטאיו ישוב וניחם ושב ורפא לו, שהרי אלו הכירו ישראל עוצם חטאתם ואמרו על כי פניתי אל אלקים אחרים מצאוני הרעות האלה, היו ניצולים מכל צרותיהם, אלא כיון שלא שבו תשובה שלימה גרם להם הסתרת פנים של ואנכי הסתר אסתיר פני כו', שהכל תלוי בהכיר החטא בכל חלקיו ופרטות כל עניינו ולשוב אל האלהים: